נר שמיני של
חנוכה: העובדים
הסינים בכאפיה
דוכן הסושי
אני מניח מטבע
לוקח מטבע
היא רוצה
קומבינציה ב'
ביום שבת
אמריקאית עם
ארנק לבן עם
אמריקאית
בקבוק הסויה
חצי מלא
באוויר
(חנוכה ה'תש"ע 2009, נכתב על מפית ג'אפניקה)
—
הפגנת השירה באקרשטיין ירוחם היתה אחת המוצלחות של גרילה תרבות. אני חושב שזה היה רגע מפנה בפעילות שלנו. העובדים נטלו בו חלק יותר מבאירועים קודמים והיה באוויר גם מרכיב דתי חזק. לאה שקדיאל ועיתונאי מקומי מסורתי בשם שימי, נשאו נאומים מרגשים וספונטניים. שקדיאל בירכה את הנכדה של גיורא אקרשטיין שנולדה בדיוק ביום ההפגנה בכך שתבין שכספה הוא מעשה עמל של אחרים ותעריך זאת (מקווה שאיני משבש מדי את דבריה), שימי דיבר על משה רבנו הפוגש בנוגשים מצרים המכים פועל, ושוחח על מושג ה'אנחנו'.
הבלוגר אלי אשד, שבימים כתיקונם נראה כטרוד רק בעסקי המד"ב, קרא פסוקים מעמוס בהתרגשות ובחולצה אדומה (ועם כובע שנעלם בצורה מסתורית והופיע באותו ערב על קבר בן גוריון ואז נעלם שוב). על אף הסיטואציה הקשה והקרבה לעוול גדול שנעשה לעובדים הותיקים במפעל, כדי שהבעלים ירוויח עוד כמה גרושים, יצאנו מהמקום לא מדוכדכים. יצאנו בתחושה שחיזקנו את העובדים והם חיזקו אותנו. בניגוד למשל לאירוע בפולגת קרית גת, שהיה מדכדך כי המפעל נסגר.
העובדים נמצאים במאבק נגד הרוע (אקרשטיין גם בונים את חומת ההפרדה ובטח יבנו את החומה נגד ניצולי השואה האפריקאית) ואני משוכנע שהם ינצחו בו. כי אין להם מה להפסיד – הם עובדים כבר 16 שנה, 12 שעות ליום, ומקבלים 20.70 לשעה. והם בסך הכול רוצים ועד, מה הסיפור? אני מקווה שעוד גופים יתארגנו לקחת אוטובוס לירוחם ולתמוך בהם. או סתם אנשים. כי זו החזית של ישראל 2010, לא בקרבות מדומיינים של חולי רוח ממגדלי אקירוב מול אירן, לא מול סוריה, ולא מול הפלסטינים. החזית כרגע היא ירוחם. ומי שלא מגיע – משתמט.
הרגע המרגש ביותר היה דווקא מצד המשטרה, שבדרך כלל מתנכלת אלינו. כאן פנה אלינו השוטר בחביבות, ואמר שהוא כועס עלינו. כששאלנו למה, הוא הסביר, "כי אתם לא באים אלינו, להפגין שגם במשטרת ירוחם יהיה ועד".
הנה כמה תמונות שצילמו המשוררות דניאל עוז והדס גלעד. בקרוב נעלה את הוידאו (מישהו מתנדב לערוך?).
שני טקסטים מעניינים שנכתבו בעקבות האירוע:
הסיקור של אתר החדשות הדרומי דימונה ניוז, דן בונבידה
המשורר איתן קלינסקי על אלכס באבאייב, עבודה שחורה
הערה לטוקבקיסט המתנשא בלי השם:
1. דבר יכול להיות מרושע גם אם הושג בדרך של מכרז. אם היו בונים פה גיליוטינה בדרך של מכרז, עדיין זה היה מרושע.
2. מר גיורא אקרשטיין מספק פרנסה להרבה משפחות, אבל זו פרנסה עלובה ובתנאים איומים ומשפילים וגם מסוכנים כפי שהוצג ב'עובדה'. מה שבטוח זה שהרבה משפחות מספקות פרנסה לאקרשטיין, שהיא לא כל כך עלובה. ונראה שהוא לא מעריך את זה.
3. אני לא כאן כדי להגן על העיתון שלי, אבל אני מקווה שהם לא מעסיקים אנשים שעובדים אצלם 12 שנה, עשר שעות ביום, עדיין בשכר של 20.70. ואני מקווה שהם לא היו מסתירים מקרים של פגיעות גופניות. אפשר להגיד על ידיעות אחרונות, ועל גלובס, בו עבדתי קודם, הרבה דברים, אבל לעובדים מתייחסים שם בכבוד יחסי. כמובן שיש הרבה לתקן. אני מקווה שבסוכנות הטוקבקיסטים והספינים שבה אתה עובד נותנים יותר מ20.70.
4. אם אתם חושבים שאני תופס טרמפ על אקרשטיין, דעו שאשמח לרדת מהטרמפ, ושתתירו לעובדים, ששני שליש מהם רוצים להתאגד, את מה שחובה עליכם לעשות על פי חוק.
תוספתא: אלי הירש
אלי הירש העלה לרשת אתר חדש שמציג את הביקורות שהוא כותב במוסף הספרות של ידיעות אחרונות. כל מה שאכתוב על הירש יהיה טבול במיץ עמוק של גילויים נאותים, ולכן אני מקפיד לבקר אותו והוא לבקר אותי, יתכן שיותר מאשר אם לא היינו עושים דברים יחד.
האתר עצמו הוא בוודאי חשוב מאוד, כי הירש (לצד מנחם בן) הוא מהיחידים שמבקרים באופן קבוע ומסודר ספרי שירה. יש לי השגות על הטעם של הירש בשירה, שהוא אחרי הכול "טעם טוב", לטוב ולרע. אבל אין ספק שהעלאת הביקורות לאינטרנט היא עניין חשוב לתיעוד התקופה הזו בשירה. בסופו של דבר, האתר הוא ממש אנציקלופדיה של שירה חדשה.
האתר נראה מעניין מאוד מהמעט שראיתי. עם זאת, אני חושב שההפרדה הגילאית בין משוררים היא בעייתית וגילנית. בוודאי איני בן דורו של אילן ברקוביץ' (למשל), שהוא בן גילי הביולוגי, אבל אני קרוב למשל לרומן באימבאייב, הגדול ממני בכמה עשורים. כך שלא משיגים הרבה בחלוקה הזו, וסתם מפרידים בין צעירים ומבוגרים. אני חושב שצריך לדבר לא על גיל, אלא על טריותה של השירה, כמו שמבקרי מסעדות מדברים על טריותם של מאכלים, ולא על פרק הזמן שבה המסעדה פועלת. זה גם מוזר ששמעון אדף מופיע במבוגרים כששלמה חסקי מופיע בצעירים. העניין לא מובן ולא מועיל.
הערה נוספת: חבל שלא ניתן לקרוא את שיריו של הירש, במיוחד אלה הישנים שלא ניתן להשיג בחנויות. אפשר להעלות את הספרים הישנים לSCRIBD לטובת קהל צעיר שבוודאי היה מזדהה עם השירים הישנים, שלטעמי שומרים על טריותם, מהמעט שאני מכיר.
—
מומלץ לשים לב לתערוכה המעניינת של צאלה כץ וערן הדס בוואלה! תרבות
כתבתי טוקבק ארוך כתגובה למאמר מדכדך של עורכת כתב העת קטע. הנושא: האם כתב עת צריך אב רוחני? אני נגד. (הלינק לא תמיד פועל).
רועי צ'יקי ארד 