Monthly Archives: ספטמבר 2011

משחקי מנהלים (בנקאים ובנקאיות)

 בנקאים ובנקאיות

בנקאיות ובנקאים

ברגעים הכי יפים

ברקיעים חסרי פנים

.

בנקאיות בנקיקים

בנקאים בנקניקיות

זרגוגי בנקאיות

נקניקים וסמנכליות

.

בנקאים ונערות

זה בא נקי זו באה לנקות

עורו הלח של הטווס

דולצ'ה גבאנַצואות שמחות

.

בנקאיות ובנקאיות

בנקאים ובנקאיות

במסלולים הכה קרירים

בנקיים בנקיות

.

בנקאיות בבקבוקים

בתקופת הסגרירים

ויברטורי משכנתאות

צרות בנקאיות

.

בנקאים מתים

ראשם שמוט –

על משחקי מנהלות

ראשן שמוט

על משחקי מנהלות

יושבים אוכלים קרנות

.

על שולחן מעץ שזויף כנקניקיות

במגירותיו – דפים מתים

חבוקי דפים מתות

אוברדראפטים בלבבות

.

אש בגאיות

אש במסופות

בנקומטים בלהבות

בנקאים ובנקאיות

בנקאיות ובנקאים

וכולם יאמרו מדהים

.

(נובמבר 2010, ירושלים. ביום שבת תופיע המוזיקאית והמשוררת יעל בירנבאום עם השיר בגרסתה הגאונית)

ממקדונלדס במצדה ועד חתונות ההון + השקת שירון המהפכה בשבת

מזמן לא סיכמתי כאן רשימת כתבות שלי מהארץ, אז הנה לרגל החג קבלו כמה:

.

פתיחת סניף מקדונלדס במצדה פותחת הרבה שאלות פילוסופיות

השייח במקום הדפוק בישראל, הכפר הבדואי הלא מוכר ואדי אלנעם, צוחק וצוחק

הפריימריז בעבודה: מהנעשה בסניף גבעתיים

הפריימריז בעבודה: מטה שלי יחימוביץ' (העריכה הציגה את העבודה ככושלת, אני דווקא מאמין שהמפלגה יכולה לחזור)

רון חולדאי מנסה לפנות את רוטשילד בהפתעה וההפגנה בעיריה + ג'סי כהן 

מאבק האוהלים: סיקור הפגנת ה400 אלף

חתונת בתו של נוחי דנקנר 

על האופציה להאבק או להיות מלחך פנכה בעקבות ראיון שרון גל

על בית העם 2 – המאבק עובר ליידיש

ביקור בפרי גליל המושבתת

.

אינטרנט הארץ החדש והזמין נתן לי דף מיוחד, שדרכו אפשר לעקוב אחרי כתבות שלי ברס"ס

מתוך בלוג המסעות המוביל, השמרן: מאמר שלי נגד חורבות

—-

שבת ב20:30 השקת שירון המהפכה ברוטשילד 69, ת"א

השקת שירון המהפכה, 99 משוררות ואמניות בעד צדק חברתי, במקום הטבעי: בית העם ברוטשילד 69, תל אביב.
אתם מוזמנים להגיע, לשמוע, ואם אתם בחוברת, זו הזמנה גם לקרוא.
באירוע, אפשר יהיה לרכוש במחיר 20 ש"ח את הספר הראשון שהוליד אירוע האוהלים, כדי שנוכל להוציא מהדורה שניה. כי ה6000 העותקים כבר התחילו לאזול. צפויה שירה, מוזיקה ואהבה.
התשובה להפרטה – שירון המהפכה.

האירוע בפייסבוק

ניתן לקרוא את השירון כאן בחינם. חמשת אלפים כבר קראו את השירון ברשת:
http://www.scribd.com/doc/62410979/%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%9E%D7%94%D7%A4%D7%9B%D7%94

שיר לקיץ 2011

גם אם היה לנו רק דג אחד

גם אם היתה לנו רק טיפת מים אחת

גם אם היתה לנו נוצה אחת

גם אם היתה לנו כדורית דם אדומה אחת

גם אם היה לנו רק רגע אחד מתוק

בקיץ 2011, ננצח עם הדג הזה

עם טיפת המים הזו

ננצח עם הנוצה המרוטה הזו

עם הכדורית הזו

עם הרגע הטוב הזה,

ננצח בכפרים

נמשיך אל מרכזי הערים

ננצח ברחוב דב הוז, נחלחל מהסדקים בקיר

נחדור מצינורית המזגן

ננצח בעמקים

ננצח על המדשאות מול העיריה בחצור הגלילית

ובדירות השותפים בתרס"ט

ננצח במגדלי אקירוב

נשלשל מן החלונות אל החלונות השכנים חוטי כביסה אדומים

והמסדרונות יתמלאו שאון תופים, מיץ-זיונים, צחוק ורסס דבש הספריי,

נעוף עם הנוצה המרוטה אל השמיים הבהירים, כמו המטוסים שעפו לאט עם פרסומת מעל החופים

ושימחו את כולם,

אנחנו עוד ננצח.

וכשאני אומר ננצח,

אני מתכוון לאנחנו.

.

(קיבוץ דפנה, אמצע יוני 2011)

לוטו ביבי

הצטרפו ל'לוטו ביבי', המשחק שמשגע את המדינה. השאלה היא כמה אזכורים מכורכמים לשואה\אושוויץ\עמנו כמעט הושמד יהיו בנאום המחץ של נתניהו באו"ם, שינסה לסכל את המדינה הפלסטינית בגבולות 67 ולהוכיח לארבעה מיליון הפלסטינים שמטרתם היא רק להשמידנו, אך נוכל להם.

שתי הפותרות או הפותרים הכי קרובים לנתניהו ולכותבי הנאומים שלו יקבלו כל אחד עותק מהמהדורה השניה של "אנרגיות טובות", מעין 6 או שירון המהפכה לבחירתן.

ההימור שלי: שש פעמים. ההשתתפות אסורה לאנשי ישראל שלי.

בפייסבוק הצטברו כבר ההימורים הבאים:

צ'יקי 6

לייזר פלס 3 (2 היטלר, 1 אושוויץ)

צבי אלחייני 2-3

אביב מזרחי 7

אליוט\שרון בן עזר 6

שובל זוהר 4

נמרוד קמר 5

דניאל עוז 3

יעל פרבר 3\7

לי-טל בבלונד – אזכור לדקה

אלכס אפשטיין 3 שואה ואירן 3

מאשה גלוזמן 17

אברי 4 שואה 6 ירושלים

דרבני 14

אמיר בן דוד 3

עמית 6

איילת 9

אבי 6000000

עומר 10

אוסי 3

מוזמנות לענות בתגובות ולרשום כתובת מייל או כתובת אמיתית למשלוח הפרסים. אתה זוכה המדינה זוכה.

 

על  פי האתר הזה (שהשתמש במילה דוגלי במקום דוגרי) בנאום נתניהו היו 4 אזכורי שואה ודומיהם, 6 פעמים הוזכר האיסלם המיליטנטי, ו10 פעמים אירן וכו' (כלומר כל פחות מ4 דקות). כלומר הזוכים הם שובל ואברי. קבלו אותם.

האם הילדים נעלמו מהרחובות

סיור קצר בשכונות הארץ בשעות הנעימות של אחר הצהריים יגלה שהילדים נעלמו מהרחוב. גילאי ה8 עד 14 שורצים מול המחשב, רואים טלויזיה, הולכים לחוגי אגרוף תאילנדי, אבל הרחובות הישראליים כבר לא שוקקים בחבורות גמדים רעשניות. יש מקרים יוצאי דופן פה ושם. ברמת אביב מצאתי בגן ציבורי שרידי משחק קלאס רשום בגיר שכבר טושטש, אבל יכול להיות שהקלאס שורטט גם לפני שנה. הוא לא נראה שמיש. את מקומם בגן השעשועים ברמת אביב תפסו קשישים ומטפלותיהם הפיליפיניות.

כנער, לא שיחקתי יותר מדי ברחוב. הייתי מילדי המחשב הראשונים בשכונה. את המחשב הראשון שלי, אפל 2 פלוס, קיבלתי בגיל 6. אבל עדיין ברירת המחדל היתה ה'1,2,3 דג מלוח', לנסוע על סקטים ולשבת עם החברים לשכבה. היום שכונת וילות מצדה בבאר שבע שבה גדלתי ריקה מילדים ברחובות. גם בשכונה ד' אין יותר מדי ילדים.

מיכל קרייטלר, אם לילדים בני 9 ו6, מתל אביב, מסבירה: "היום הילדים במחשב, בטלויזיה. הילד שלי התחיל ללכת לצופים ומאושר. אבל הוא לא הולך לבד. מבית ספר באים ולוקחים אותו. גם כשאני יודעת ש ילד בכיתה ח' מוביל אותו ואת 40 הילדים רועד לי הפופיק. זה לא מה שהיה כשאנחנו היינו קטנים. יש אתר עם רשימה של כל הפדופילים המורשעים וראיתי שבשכונה שלנו יש פדופיל מורשע. אני לא יכולה לשלוח למכולת אפילו שזה שתי רחובות מהבית. אני חושבת על התמונה של הפדופיל. אני כבר בגיל 4 הייתי ברחוב. בכיתה ב' לקחתי אוטובוס".

–          גם פעם היו ודאי פדופילים.

לא דיברו על זה. היום אני מכירה הורים שבודקים באופן קבוע באתר מה קורה.

-זה נשמע קצת כמו היסטריה חברתית. למה לשנות חיים של דור בגלל כמה פסיכים?

"זו בהחלט היסטריה. אנחנו מגזימים במגננה. זה אולי בהיקף לא מוצדק. אבל אם ילד אחד יינצל בזכותה, זה שווה. הילד שלי מאושר לשחק במשחקים רגילים בצופים, לא משהו במחשב. אבל לא אתן לו לרדת למטה שילך לחבר. היום אין את ה'למטה'. היום יש רק מגרשי מכוניות".

גם במגזר המסורתי-דתי הילדים מקומם פנימה. חגית מרחובות היא אם לילד בן חמש וחצי: "אני בגילו, הייתי הולכת לבד לגן. אני לא נותנת לו. לא מעזה להוריד את העין לשניה. אפילו במגלשות, אני מפחדת שמישהו יתפוס אותו במבוכים. אני ממש חרדתית. למרות שלא נרשמו אירועים בשכונה".

חגית גרה בשכונת היובל ברחובות שרובה זוגות צעירים והיא מספרת על הנוף: "משחקי רחוב כמו שאנחנו שיחקנו, לא רואים כבר. אני לא רואה ילדים משחקים מתחת לבית כמו פעם. היינו משחקים בחניה. ויש גם היום מקום בחניה. אבל אין ילדים. זו תופעה שכבר לא קיימת. הסיבה היא שיש סכנות בחוץ, והרבה אפשרויות לפעילות בבית עם המחשב".

רונן הוא מושבניק שעבר לתל אביב, בעבודתו הוא יועץ אבטחת מידע והוא מגדיר את עצמו כ'אבא מעורב'. לדבריו, הוא מרגיש אשמה שילדיו יותר מדי שעות מול המחשב: "אני מאשים לא רק את הדור, אלא גם את ההורים. רובנו קרייריסטים. קרובים לאימייל ולטלפון, ונח לנו שהילד בוהה בלי להציק בטלויזיה. הילד שלי בן ה8 לא פעלתן כמו שאני רוצה. הוא ילד מחשב וטלויזיה. גם אני כושל".

–          הרבה מהאמהות שמחות דוקא שהילד בבית.

"אלה חרדות מוגזמות מפדופילים, זו מחלה אחרת. בישראל, גם בתהליך ההריון והלידה, ההפחדות יותר מפחידות מבכל מקום. היום כשרואים ילדים בחבורות, מרימים גבה ומנסים לברר מה הולכים לעשות"

בסיבוב שאנחנו עושים ברחובות, אין ילדים לצלם. נזכרתי שבזמנו ראיתי חבורת ילדים חמודים מאפריקה, דוברי עברית, בשכונת שפירא. ואני והצלם ממהרים לשם. על הספסל בגן ציבורי דנה ומוניקה, שתי אמהות ממוצא רומני, שתיהן עובדות בדואר אויר. ילדיהם משחקים ליד. מוניקה: "לבד הם לא מסתובבים אף פעם. יש לי ילדה בת 12, והיא רק איתי. לא כמו הילדים האלה השחורים סודנים שמשחקים לבד בלי ההורים".

בצד, אני פוגש שתי ילדות ממוצא אוקראיני. האמא כמעט לא מדברת עברית. הן עולות על המכשירים. נסטיה, בת 8, מודה ש"מחשב יותר כיף". בעיקר חביב עליה משחק שמלבישים בובות ושיש לה גם פייסבוק. "אנחנו משחקות תופסת עם הבנים. הם עוד מעט יבואו. אנחנו מחכות להם. אם תופסים אותנו, נהיה בכלא".

על הנדנדות, שלוש ילדות ממוצא פיליפיני. מרילו, עם חולצה צהובה של 'ביאליק רוגוזין', מסבירה ש"אמא בעבודה". אני שואל אם יש להן מחשב. היא עונה "כן, מחשב גדול. אני אוהבת לשחק בו קלפים".

על מתקני המתח, נאב, בן ה9 וססם אחותו הקטנה, אח ואחות בני מהגרי עבודה מאריתראה. ההורים עובדים. נאב מספר שהוא אוהב כדורגל ומשחק מסתורי בשם 'תופסת גובה'. מחשב יש לו רק בכיתה. באופן מפתיע, כנראה שרק ילדי העובדים הזרים חיים את החיים שחיינו כילדים ונתפשו כנורמליים. היום זה נחשב כהזנחה. פעם היינו חושבים על ילדים שהוריהם מפחדים מהרחוב כחנונים מוזרים. היום זו הנורמה. "ססם אוהבת תופסת רגילה. במחשב היא משחקת דורה", אומר נאב על אחותו הביישנית.

אני אומר למיכל קרייטלר שהניתוק של הילדים מהרחוב מדכא. היא מסכימה: "זה מאוד עצוב. אנחנו מגדלים אנשים אחרים. זה הדור הראשון שגדל ככה. לא יודעים מה ייצא לנו".

 .

הכתבה המלאה, מקוצרת מאוד בהארץ עם אייטם של ליטל לוין

מחוץ לחתונת בנה של שרי אריסון

הסיקור המדוקדק של חתונת בתו של נוחי דנקנר, שבו הוצגו לראווה כל יחסי העריות של ההון שלטון עיתון, הרס את ז'אנר חתונות ההון בישראל. הבופה כבר לא יהיה אותו דבר. החתונה של ג'ייסון אריסון, בנה הנאה של שרי אריסון, היתה כמעט ללא אנשי שלטון, וגם מאנשי ההון לא זיהיתי יותר מדי. מקורבת לאריסון הסבירה לי שבכוונה לא הוזמנו פוליטיקאים "לא יעזור לכם, לא תמצא כאן כלום". היו אמנם כל מיני רוני מילוא ודליה רבין והרבה נשים כבודות בשרשרות פנינים, אבל הימים הפרועים נגמרו. למרות שאולי אני טועה. כי היו אנשים שיצאו אבל לא נצפו בכניסה, כמו יצחק תשובה, כך שכנראה כי היו כמה שחמקו בדלת האחורית כבעלי חוב. דפני ליף צריכה לסמן עוד איקס הבוקר, לפחות עד שהאוירה המהפכנית תשקע והחוצפה תחזור.

אבל מה יוצא לי מזה? הצניעות נותרת בקוסמטיקה, אבל לכסף הגדול היא לא מגיעה. העמלות והריביות על האוברדראפט נותרו כשהיו, זה לא עוזר לי שלא מזמינים את יוסי פלד לבופה?

כבעל חשבון בבנק הפועלים, אני מרגיש לגמרי חלק מהחתונה של שרי אריסון. בוודאי חלק מהסלטים היו על חשבוני, אני מקווה שלא סלט הוולדורף. כשהורידו את מספר העמלות, באותה רפורמה גאונית ב2008, לפתע גדל פי חמש את הכסף שעמותה משלמת בשנה, מ120 ל670 לשנה, בלי לבקש רשות או לשאול אם זה בסדר מבחינתי כיו"ר עמותה זעירה. ביקשתי תגובה כעיתונאי ומיד החזירו לי את העמלה. לא אשכח את הפעולה שלהם כגנבים בלילה. בשנת 2010, רווחי בנק הפועלים זינקו ב70 אחוז ל2.2 מיליארד ש"ח לא בזכות עבודה או ייצור. גנב האופניים שגוזם לי את המנעול מדי כמה חודשים לפחות מסתכן, מתלכלך מהשרשרת, בעלי הבנק נותרים בחליפות נוצצות וצחורות.

כמסקנות הסיקור של חתונת דנקנר, העיתונאים שצבאו על הנכנסים נדחקו אחורה יותר והוקפו בחבל קטן. הוצמדה אליהם מיכל גורביץ', הדוברת החביבה של אריסון, וכן מאבטח חסון. כשהיא מתרחקת, אנחנו שואלים את השומר אם הופקד עלינו במיוחד. "מה נראה לכם, כיף לי?", הוא עונה. אני מעיר לגורביץ' ששמו של החתן ג'ייסון אריסון הוא חרוז, "לא חשבתי על זה, אתה ממש יצירתי", היא נלהבת. "בכל מקרה, אולי תפרגנו קצת".

הכתבים משועממים בשל מחסור במפורסמים והם מנסים ליזום אייטמים מתחת לאדמה, בשלב מסויים אנשי גלובס טי.וי מראיינים את הברמן הנחמד בבר שהוקדש לעיתונאים (גילוי נאות: שתיתי קולה). הוא מספר למשל שהונחה להיות חביב. ואז לפתע מגיעה משום מקום אשה כועסת עם זנב סוס, ותופסת לבארמן את היד. "אתה, פנימה מייד", היא מצווה בזעם וגוררת אותו פנימה. הוא ממשיך לצידה, רועד ונזוף. מישהו כנוע יותר מחליף אותו. "הלך עליו", אומר מישהו. "חבל לאבד עבודה בשביל דבר כזה", אומר בצער אחד המאבטחים. מישהו מאשים את העיתונאים ששאלו יותר מדי שאלות ודפקו את הברמן, אבל ברור שהבעיה היא שמאחורי אוירת ה'השלום מתחילה בתוכי' ותעשיית השמחות מסתתרת אלימות גדולה, שבו בעל המאה יכול לעשות ככל שירצה באנשים הפשוטים סביבו. וברקע מתנגן השיר "שישו את ירושלים".

אני מתמקם מאחור, ליד הבנות שאחראיות על בדיקת שמות הנכנסים. בין לבין, אחת מהן לומדת לפסיכומטרי, מתווכחת על משמעות המילה 'אוקסימורון'. זה רמז ללכת למפגינים בחוץ, אותם צעירים שמחו גם בחתונה של דנקנר. אחת מהן היתה פעם השכנה שלי מלמטה. האוירה שם עולצת בהרבה. הם מרססים בספריי לאויר וצורחים "סירחון". הם אפילו ניסו להכין שקשוקה על הכביש. זו לא הצלחה גדולה. מתקרב אליהם שוטר ואומר "מי לימד אתכם לעשות ככה שקשוקה?". אבל אף אחד מהאנשים שבאו לחתונה לא עוצר, הם מתעלמים מהמפגינים. אני חוזר אל החתונה המדכדכת. "בא לי לשיר 'הון שלטון עולם תחתון' ו'העם דורש צדק חברתי', אומר לי עיתונאי מתוסכל ולוחש את המלים. "אתה לא מפסיד יותר מדי שאתה בחוץ", אומרת אחת העובדות בחתונה. "ראיתי חתונות מוצלחות יותר".

לקראת תשע וחצי מגיעים אילן בן דב ויוסי מימן. ברקע בדיוק שירו של אייל גולן בעל המילים החידתיות 'מי שמאמין לא מפחד\ את האמונה לאבד'. ואני נזכר בהפגנת המיליון המרגשת בשבת, איך ילדים עם חולצות מרצ רקדו וצעקו כשגולן זימר את אותו השיר בדיוק על הבמה, שיר על המון אמונה בבורא עולם. לא יעזור, בורא עולם היה בכיכר המדינה בשבת ולא בחוות רונית אצל האריסונים.

מי שנקם את נקמת העמלות שלי היו המוזיקאים שהופיעו בחתונה. סנדרסון שר 'הוא קנה אותם בזול' ומאור כהן השחיל "יו קאנט ביי מי לאב" לשיר שלו. כאילו במקרה.

פורסם בגרסה מקוצרת בהארץ

על האהבה

  1. רבים ניסו להסביר מדוע חשוב מאוד מאוד מאוד שתבואו ל"הפגנת המיליון" היום. אשמח שיגיעו כמה שיותר אנשים, אבל אני לא רוצה להתרכז כאן בקריאה או הטפה למשהו. מי שלא הבין כבר את חשיבות ההפגנה היום, או לא מסכים איתה, גם מה שאכתוב לא ישנה את דעתו.
  2. אני רוצה לדבר על כל מיני דברים אחרים. יש הרבה דברים לדבר עליהם בשבועות האלה. אני רוצה לדבר על האהבה שלי לישראלים שמאוד התגברה בחודשיים הללו, להגיד משהו יפה על הלגיטימיות בשמאל לצאת מהארון בקשר לאהבה הזו. תמיד היו אנשים שעיקמו אף כשסיפרתי שאני אוהב את האנשים כאן, ערבים, יהודים, חרדים, ליכודניקים ומצביעי חד"ש והמפלגה של אפרים סנה שלא עברה את אחוז החסימה וטוב שכך, עובדי אקרשטיין אמיצים שפגשתי בירוחם והצעירים הסקרנים שהולכים לעירוני א' בתל אביב. ועכשיו מותר להגיד את זה. אפילו גדעון לוי, שהוא יותר מקצועי כאיש שמאל ממני כותב על האמונה שחזרה לו בישראלים. זה חשוב שהשמאל יוצא מהארון כאוהב ישראל, כמדבר על "העם" כשבמקביל הימין הופך למעין דובי לא-לא מפוחד, היפוך מוחלט של מה שהיה כאן לפני כמה חודשים. יש במדינה הזו הרבה רוע, שנחשף למשל בכתבה של תומר גניהר על נהגי המוניות שלא מסיעים אתיופים. אבל ההרגשה מצויינת להיות בצד המואר. אני בטוח שזה בעסה לאנשי ימין להיות דובי לא-לא כמו שהיינו שנים. אני בטוח שבשני הצדדים בוודאי יש אנשים שמתמכרים לבעסה הזאת וכבר לא יכולים בלעדיה. אז עדיף שזה ייפול על הימין. אבל אני לא יודע אם על זה אני רוצה לדבר, ובטח מהר מאוד השמאל ישוב לתפקידו החמוץ המקורי, "הביקורתי", זה שאף פעם לא ממש התאמתי לו.
  3. לפני שפרץ אל חיינו משט האוהלים, אם אשתמש בכינוי שהופיע בשירו של עבד נאטור מ"שירון המהפכה", חלק בשמאל, מרוסק, מתוסכל מחוסר ההצלחה שלו בתחום השתי-מדינות ומבגידת מנהיגיו (כמו ברק) תר אחר אופציה אחרת ומצא אותה ברעיון מדינה דו-לאומית בין ישראל ופלסטין. הדו-לאומיות, כמו רעיונות המתנחלים, קיבלו הרבה מאוד מאנשים שלא ממש גרים כאן ושאמורים לחיות את החלום הזה אם יתגשם. לטעמי, זה היה רעיון קולוניאליסטי אוטופי שנראה כפתרון מושחלם על הדף כשהוא מתורגם לאנגלית. כציונות ההרצליאנית, זה משהו שלא התחשב במצב בשטח אלא רק בחזון גדול וכמובן יפה, אני הראשון שבעד השתלבות ישראל במזרח התיכון. אני נגד הפתרון הזה, אבל לא בשביל לדבר על זה אני כאן. כי הנה, הדו לאומיות התגשמה סוף סוף: שלנו עם הישראלים.
  4. עוד דבר חשוב זה שאנחנו סוף סוף בצד הרגש. אולי כי דפני ליף היא אדם רגשי מאוד וכל המחאה הזו היא עניין אישי של אדם שבעל הדירה העלה לו את שכר הדירה. ליף בכתה, אולי מהתרגשות, במהלך ההפגנה האחרונה באמצע הנאום, התאפסה, וחזרה לדבר. היה איזה ראיון שהיא אמרה שהיא יותר מדי רומנטית מכדי להיות פוליטיקאית. הלחצים גם גרמו לה התקף אפילפסיה ביום שלישי. תמיד צחקו על גאולה כהן שהיא בוכה. אבל נמאס לנהוג כמבוגר האחראי. זה אגב גם לא אחראי לנהוג כמבוגר האחראי, כי העולם עצמו הוא לא ממש אחראי, אלא מופרע. דברים רבים כל כך מגיעים מרגש. אם אדם אחראי ייכנס בחליפה לבית משוגעים ויתחיל להעיר לנוכחים, כולם יחטיפו לו. אומרים שכלכלה וחברה היא דבר מדעי, אבל במרכז הכלכלה המודרנית עומדים קומץ פסיכופטים שלמרות שיש להם כסף שהם לא יוכלו להשתמש בו כל-חייהם וגם נכדי נכדיהם, יעשו הכול,  למעשה ישכרו כל אדם שיעשה הכול, כדי שהכסף לא יגיע לאחרים, גם אם אלה ימותו מרעב וגם אם מסביבם הדברים יהרסו בשל כך. והאנשים שהם ישכרו, מלחכי הפנכה המקצוענים, אף שזה לא כסף שלהם, יהיו אפילו יותר גרועים מבעלי ההון עצמם. הם ישמידו את העולם עבור כסף שבכלל לא ייצא להם. אפשר לראות את זה בפרשת תשובה ותמלוגי הגז. לא ברור מדוע אנשי תשובה היו מוכנים לסכסך ולזרוע שטנה רק כדי לחלץ כמה מיליארדים שלא יגיעו לבריאות ולרווחה אלא יישארו בחשבון הבנק שלו. לפי כל הדיבורים על 'הקרן החדשה' וטכניקות ההאשמה בבגידה במקום להתייחס למהות הדברים, אלא ליצירת קונספירציות חסרות הגיון (איך אלדד יניב עומד מאחורי הדברים אם גירשו אותו מהמיקרופון כשניסה לדבר ולהגיד את דעתו והיו כמעט מכות בין המארגנים ואנשיו שניסו לשים שלט גדול שחסם את ההפגנה), אותם מקצוענים שכשלו שם, אני מניח, פועלים גם כאן.
  5. מה אנחנו רוצים? אנחנו רוצים את הכסף שלנו בחזרה, בתור התחלה. נוותר על הריבית. של מי המחאה הזו? זו מחאה של בני האדם. האנשים ששולחים אישית עכשיו טקסטים שהם בעצמם כתבו לכל רשימת התפוצה שלהם באימייל. האנשים שכותבים על שלט בטושים לפני ההפגנות משהו מליבם ובטוחים שנתניהו ייכנע, והוא באמת ייכנע. כי זה הזמן שלנו, בני האדם.
  6. נו, אל תספרו לי על הכפר של רפי נלסון, לא רוצה לשמוע אנקדוטות על הגנרלים והמשוררים בכסית ועל הריקודים כשהמדינה הוקמה ולמה הצביע נציג סיאם באו"מ, ופסטיבל נואיבה ואוירת המחתרות, כש"שייב" נופל מהמדרגות בבריחה מהבריטים. בואי נדבר על ימי האוהלים. הזמן הכי טוב הוא כאן. הרי אני הייתי שם. וגם אתם. אנחנו ממש שם. כמו בסרט אסונות, כשלפני הסוף, פתאום מישהו רץ לעצור את הרכבת לפני שהיא מתפוצצת. וכל הרעים מנסים לעצור אותו. ההפגנה הערב עוד לא קרתה, אבל סביר להניח שהיא תהיה חלק מההיסטוריה של ישראל, אחד הרגעים הגדולים היחידים שלא קשורים להישג צבאי. צבי אלחייני האדריכל הציע להחליף את שם רחוב כיכר המדינה מה' באייר לה' באלול, שחל היום. שוב, אינכם חייבים להיות שם. זה גם לגיטימי להיות נגד. יש אנשים שממש משתגעים מזה. המון אנשי ימין נטרפים בימים האחרונים מעצומת מחאה שדפני ליף אולי חתמה כשהיתה ילדה בת 15 או 16, כאילו יש רלבנטיות לדברים שאתה עושה בכיתה י'. במקרה הזה, דפני ליף היא מעין נושאת דגל, מעין ז'אן דארק עם כובע, זה לא שבוחרים אותה לראשות ממשלה. גם לגבי נתניהו סלחנו לו על ששינה את שמו לבנג'מין ניתאי בצעירותו, אפשר לחשוב שזו הבעיה של האיש הזה. קשה אולי להסביר את זה לאנשים שרגילים לניהול סטנדרטי, אבל ליף היא לא ממש המנהיגה: במחאה הזו היופי היא שכולם מנהיגים. כל עניין הרחרוח הזה קצת עצוב. החוקרים הפרטיים שהאזינו וחקרו כל כך קשה, מביאים הישגים דלים כאלה מצד אחד ואנחנו מדברים על דבר כל כך גדול – צדק, גורלה של המדינה, חינוך חינם מגיל צעיר. אבל הם בטוחים שמצאו משהו ממש חשוב. ויש אנשים שיושבים כל היום מלאי שנאה ומטקבקים על כך שדפני ליף נאצית. מקווה שישמרו אותה היום מהם. ואני נזכר בהופעה של 'תנועה ציבורית' שתכננו לרקוד בבן ציון פינת קינג ג'ורג'. כדי לחזות בהופעה, ישבתי על ספסל ליד גבר שישב כבר, והמתנתי שהעסק יתחיל. והבחור הזה היה עסוק בלקרוא באייפד שלו. הוא נדמה לי גלש לוויינט. זו שאלה אם יש דבר פחות קול ויותר פוצי כרגע מאדם שנלהב להראות עם אייפד (אולי אדם שנלהב להראות עם אייפון). ואז באו עוד אנשים ושמו תיקים שאשמור להם כשהם רוקדים, וראיתי שהוא מעט מתעצבן. כי באמת הוא ישב שם ראשון. התנצלתי כמובן. ואז מישהו נתן לי לשמור גם על כלב כדי שיוכל לרקוד והוא רטן משהו לא ברור. ואז כמה שניות לפני שהתחיל המופע. מישהו נעמד על הספסל לידו והחל לצלם. והבחור הפוץ דרש שיירד תיכף ומיד, ואמר שהוא מלכלך משהו שאנשים ישבו עליו. הבחור שעמד על הספסל התנצל בנימוס ואמר שינקה אחר כך את הספסל הציבורי. וגם אני פיניתי כמה תיקים וזזתי כדי לתת לו עוד מקום, אבל הוא סתם הביט בי בגועל ולא תפס את המקום הפנוי. והבחור שעמד באמת ניקה. אבל הבחור היושב המשיך לרטון נגדנו, אף שיכול היה לזוז. הוא היה בספסל הציבורי הכי קרוב למרכז העניינים ובכלל לא התעניין במופע. ואז התחילו הריקודים. עשרות אנשים רוקדים כהורה את 'עוד לא אהבתי די' ושמחים, וכולם מסביב מוחאים כפיים שתל אביב היא עיר כל כך שמחה. והאיש הזה ממש רתח. הרים טלפון למשטרה. "שלום, אני רוצה להתלונן על חסימת כביש ברוטשילד", הוא אמר ודאג שגם אני אשמע. הסתכלתי על פניו העלובות של האיש הרע הזה שעצוב משמחת אנשים והוא אמר לי "אם אתה רוצה, תבע אותי". וברקע היה "הרוח והשמש על פני" (פה במקום אחר). הוא הלשין על רוטישלד, זה בכלל לא היה ברוטשילד, אלא באלנבי בן ציון, אבל מרוב שהוא זעם הוא חשב שזה רוטשילד, עם כל האנרכיסטיות שהשם משדר היום. והוא קם בכעס לצלם עם האייפד כדי שאחר כך יהיו לו עדויות מפלילות למשטרה על העבריינים שרוקדים את שירי יהורם גאון. ואז כעבור שלוש דקות זה נגמר. ככה שישנה מרירות אמיתית. בטח הוא עסק בתחום שוקי ההון.
  7. אחד מנסיונות ההעלבה הראשונים של אנשי רוטשילד, שחזר כבומרנג, כמו רוב המתקפות היה על דור "הסושי והנרגילה". היה גם מישהו שצייר את פסל ה"התרוממות" של קדישמן ליד הבימה כשלושה גלילי סושי. חודש וקצת אחרי שכולם נעלבו קצת פרגון: נראה שראש עיריית נשר מצא את הכינוי מדויק של הדור הזה, שמשלב מעין גרסה גלובאלית בלואו-קוסט עם מזרח תיכוניות. אין מה לומר, אנחנו דור הסושי והנרגילה.
%d בלוגרים אהבו את זה: