על עיוורים ושקרנים
קל מאוד ללעוג לו', ארוסתו של ארז אפרתי, סרן א', מאבטח הרמטכ"ל, שעל אף כל העדויות, טוענת שהוא חף מפשע ובונה על חתונה לבנה באיזור השרון. צרכן התקשורת הסביר בוחן אותה במקרה הטוב ברחמים. הארוסה האמינה לטענה שאהובה הסרן לא נאנס, אלא פשוט עמד ערום להשתין בירקון כשהמתלוננת נאנסה על ידי כח שמיימי שגם פצע אותה. אלא שאחר כך, החקירה התקדמה ומצאו תאי-זרע-לכאורה של אפרתי על הנאנסת. ואותה ו' ארוסה, סטודנטית לקרימינולוגיה? עדיין בשלה, תומכת באהובה, לצחוקו של הציבור.
אותה ארוסה מסכנה מזכירה את הישראלים הטובים העיוורים למעשי ישראל בעזה לפני קצת פחות משנה. הם משוכנעים כי צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, יהא אשר יהא. בעיתונות, אחרי המקרה, העידו חברים על א' כי "אם ראה בחורות עירומות לידו, היה מוריד את הראש מבושה". לא אמרו שהוא אדם נורמלי, אלא נזיר של ממש, קדוש. וכך גם צה"ל, לא רק שאינו עושה פשעים, הוא ממש הצבא המוסרי בעולם. ואצטט גם את ו': "הוא הבעל המושלם בשבילי – בן הזוג המושלם"
במלחמת עזה היו נתונים ברורים: כ1100 מתים פלסטינים, כשליש עד מעל לחצי אזרחים מול כ13 ישראלים, חציים שמתו על ידי כוחותינו ואפס הרוגים אזרחיים בשבוע שקדם למלחמה. עזה היתה עמוסה גרפיטי בעברית הקוראים להרג ערבים. זו היתה התקפה של צבא עם חיל האוויר השני הכי גדול בעולם, נגד המקום הצפוף בעולם, אחרי סגר ארוך. התקפה שיצאה מדירת פאר במגדלי אקירוב שבה האורחים הולכים רק בנעלי-בית חמימות אל אחד המקומות העניים בעולם. צה"ל השתמש בכלי נשק אסורים, כמו פצצות זרחן. לא היה כאן פשע מתוך זעם או אפילו תגובה להרוג ישראלי, אלא מלחמה עם תכנון קר מראש – בזמן בין כהונת הנשיאים, לא להרוס בבחירות, אבל לפני שאובמה יוכל לעצור אותנו, כשהתקשורת העולמית מושבתת בגלל חג המולד.
על אף כל הנתונים הללו, רוב הישראלים בטוחים שצה"ל הוא צבא הגון ושהמלחמה נועדה להפסיק את הקסאמים (שנורו במלחמה עד היום האחרון ושהיו מפסיקים ממילא עם עליית אובמה), ולא מבינים איך עכשיו לא נותנים לאלופים לצאת לשופינג בברצלונה.
ואזי, ועדה של האו"ם שבראשה יהודי פרו-ישראלי ושמו ריצ'רד גולדסטון, שבתו ישראלית, מודיעה אחרי חקירה מאומצת שבה החשוד בחר בזכות השתיקה כי ישראל פשעה ופעלה בכח לא סביר. מדובר באחד השופטים המכובדים בעולם. כשהתייחס לסרבים או לרואנדה, או לנאצים שהסתתרו בארגנטינה, כל עיתון ישראלי כיבד את דבריו. אבל אנחנו, עם ישראל והתקשורת, מתחפרים בצדקתנו כמו הארוסה המסכנה הזו, שבוודאי תשנא את השופט בעת הכרעת הדין, ותראה בנאנסת חולת פרסום. אצלנו בישראל גולדסטון לקאפו ודן מרגלית אף קרא לו מכחיש שואה בישראל היום וקרא לעצרו. הם לא מבינים שאפשר לאהוב את ישראל, ובה בעת לראות במדיניות של הממשלה שלה, שעשתה מלחמת בחירות (שנכשלה), טעות גדולה ופשע. כמו שצרפתי שמתנגד למדיניות הגיליוטינות או לכיבושי נפוליון, איננו אנטי-צרפתי.
במקרה עזה, היתה גופה (1100 למעשה, מהן ילדים ונשים רבים), היה אקדח מעשן, היה מניע (הבחירות \ נקמת דם על לבנון), היתה הרשעה משופט שישב בחבר שופטים שאין מכובד ממנו – אבל העולם נגדנו, עלילת דם מודרנית. וזה מזכיר ידיד של סרן א' שהסביר כך את מה שקרה על גדות הירקון: “אני בטוח שמדובר בעלילה. אולי מישהי רצתה לנקום בו”.
עוד דבר סמלי שיצא בפרשת סרן א', שטען שהשתין, זה רפלקס השקר שאחז בנו. צה"ל הפך לצבא של שקרנים חצופים. לא שקרים מתוחכמים וקונספירציות יפות, שאני יכול להעריך כמי שאוהב היסטוריה, כי אם שקרנים פשוטים, רמאי-רקק. כמו ילד שאומר שסבתא שלו מתה ולא יכול לבוא לבית ספר, ונתפס בתירוץ הזה בפעם העשירית.
מדינת ישראל כולה מדחיקה את השקרים הללו, אבל אנחנו אחראיים להם ונשלם עליהם ביוקר ובריבית. כי השקרים האלה יופעלו גם נגדנו יום אחד – אל השמאל, גם אל המתנחלים שצה"ל משום מה מטפל בו ולא המשטרה. כמו רוברספייר חובב הרקמה ודנטון שנרצחו בגליוטינה שהם הביאו, זה יחזור אלינו, כמו שרבין רמטכ"ל מלחמת ששת הימים נהרג בשורה התחתונה בגלל הצלחת-היתר של המלחמה כשניסה אולי להתחרט עליה.
ראו את אותו צ'יקו תמיר, הקצין שנתן לבנו לנסוע על טרקטורון צבאי באחת ממסיבות צה"ל. יש כאן כבר שלוש בעיות: השימוש ברכב צבאי למטרות משפחתיות, עבירה של קטין נוהג, תוך השפלת פקוד שלא אישר לילד לנהוג, וחמור יותר: איך מתירים לברנש שנותן לילדו בן ה14 רשות לנהוג ברכב, לפקד על חיילים. אם אינו שומר על בנו והוא מלמד אותו לעבור עבירות, איך ישמור על ילדים אחרים? אם הייתי אמא, דבר שיתכן ויקרה תודות להתפתחות המדע, לא הייתי נותנת לאיש המחופף והקרימינלי הזה להתקרב לילדים שלי. ואכן, כשהיה מפקד שלושה חיילים שלו התחשמלו בגלל האנטנות הגבוהות, דבר שאיש מהכתבים הצבאיים הלקקנים לא מקשר למקרה הזה. נמשיך הלאה.
הילד עשה תאונה ופגע במכונית אחרת. מה עושה צ'יקו – משקר. וכשמתחילה חקירה, מתארגנת עדות שקר של אחד הפקודים, ומתארגן שכל מיני אנשים יתנו כסף במעטפות לבעל המכונית הנפגעת. ממש ראש קרימינלי שמעיד כי הוא יסיים בפוליטיקה, אפילו כשר משפטים של מפלגת העבודה.
כך כתב עמוס הראל בהארץ תחת הכותרת 'תאונה במרוץ לצמרת של צ'יקו': השופטים מתחו בגזר הדין ביקורת על הליך חקירתו של תא"ל תמיר במשטרה הצבאית וקבעו כי מערכת אכיפת החוק בצה"ל חייבת לתחקר את התנהלותה בפרשה זו. בין היתר, השופטים ציינו כי לאחר התאונה תמיר לא נחקר באזהרה. "אם יתממשו החשדות שמצ"ח נמנעה מלמצו
ת את חקר האמת בניסיון לגמד את התהליך ולהקל על תמיר, מדובר ברעידת אדמה של ממש בכל הנוגע לאמינותם של גורמי החקירה בצה"ל", כתבו. השופטים ציינו את עדותו של החוקר בתיק, שטען שקיבל הנחיות ממפקדיו להקל באופי בחקירה.
צה"ל הפך פשוט משקרן מיומן לשקרן גרוע, גם בשל שכרון כח. שקרן שלא נענש, ימשיך לשקר ואפילו לא ישקיע בלשפר את שקריו.
בשלב הזה, כל אדם אחר אם מעט כבוד עצמי ואינטליגנציה היה מתפטר בשקט מצה"ל ונרשם לאחת המפלגות או הופך לסוחר נשק מצליח, או חובר לאחת מחברות כח האדם הרבות שעושקות עובדים. אך לא צ'יקו השקרניק השחצן. צ'יקו הולך למשפט ונגזר עליו עונש סמלי: הורדה בדרגה אחת, מתת אלוף לאלוף משנה. כי צה"ל שופט את עצמו.
אלא שעבור צ'יקו דנן, המקורב לרמטכ"ליסימו אשכנזי (שאגב צובע שיער) לא פחות מא', זה לא מספיק. הוא מערער, לוחץ, שוחץ ומוחץ, מפעיל עיתונאי חצר בעלי לשון גמישה, ומצליח לצאת אפילו ללא העונש העלוב הזה, של הורדה בדרגה יחידה. ומי ננזף? השופטנים שהורידו אותו בדרגה יחידה, שהתחנפו אבל לא מספיק.
כלומר, הצבא עשה פוטש ויוצר לחץ כזה על בית המשפט שהוא נכנע לצדק הבסיסי. צבא עם מדינה? צבא עם מדינה ובית משפט לערעורים. אלה האנשים אגב שיחקרו את עופרת יצוקה בסופו של דבר, ונראה שממש יביאו תוצאות אמת.
כל הכותבים מסבירים שצ'יקו זה הוא גיבור שבגיבורים. במה הוא גיבור, אותו צ'יקוקו שהתחיל לשרת ב1986? מאז 73 ישראל לא השתתפה בשום מלחמה קיומית שיש בה איזשהו צורך בגבורה. כל המלחמות כבר 36 שנה היו של צבא חזק נגד גופים חלשים בהרבה, של טרור או גרילה, שבהם אין סיכוי להפסיד. לא היתה שום מלחמה מול צבא אמיתי, מול טנק או מסוק או חיל אוויר, כמו שקהלני מכיר למשל, או לוחמי מלחמת השחרור. לא היתה גם שום מלחמה בשטחים של ישראל עצמה, אלא רק במחיצת פרובינציות מורדות של האימפריה הקטנה. גולת הכותרת של שירותו שעליה קיבל צל"ש היא שאחרי שחוסלה חוליה בלבנון פקד על חייליו לקחת את הגופות של חברי חיזבאללה ולחטוף אותם לישראל. דבר שהעיתונים ציינו כתושיה וכגאונות צבאית.
צה"ל (בחלקו, אני מקווה) היום הוא צבא מושחת של פחדנים ושקרנים, שודדי גופות ואוכלי פגרים, שמקיף את עצמו בכתבי מחמד שלא מוכנים לגלות שצה"ל הוא סכנה אמיתית מבחינה מוסרית, מבחינת יכולתו לפגוע בדמוקרטיה ובמערכת המשפט, אך יותר מעניין – גם מבחינה בטחונית. כי צבא של שקרנים לא מוצלחים, צבא לא סולידרי שבו מפקד מפיל את אשמתו על הפקוד שלו, הוא צבא חלש, כשהוא נדרש להילחם באמת. צה"ל הוא היום לא צבא הגנה לישראל אלא צבא הגנה לשקרנים. וכמו הצבאות הערביים המושחתים, הוא נפל במלחמה הראשונה מול כוח צבאי זעיר, יעיל ואידיאליסטי וייפול שוב. עם אינספור אימונים ועם מטוסים אמריקאים חמקנים במחיר מיליארד ₪ לחתיכה, הוא לא יצליח לחמוק.
שלחתי את החצי הראשון של המאמר והוא פורסם היום בוויינט. מוזמנים לטקבק ולהנות.
החוק לאיסור על בעלות זרה של עיתונים
לחוק האוסר בעלות זרה של עיתונים יש אולי הגיון, אבל הוא מסוכן, כי הוא נועד לסגור את 'ישראל היום'. גם אם יש לי ביקורת על תכני העיתון, זהו עיתון חשוב מאוד, כמו שכל עיתון שיוצא בארץ חשוב מאוד, אם אני מסכים לעמדתו או לאו. בזמנו גם כתבתי נגד סגירת ערוץ 7, ואני נהנה לקרוא את 'מקור ראשון'. המטרה של חברי הכנסת שמריצים את החוק הוא לקבל כבוד בידיעות, הארץ ומעריב, ולמחוק את כלי התקשורת המקורב יותר לנתניהו. יתכן שאם לא היה קיים 'ישראל היום', היה בחוק איזשהו הגיון. אבל מהרגע שהחוק קיים כדי למחוק עיתון חשוב ומרכזי כזה (גם אם לעתים איני מסכים איתו), אני מקווה שהוא ייגנז. אני חושב שדניאל בן סימון הוא כותב מוכשר והוא נראה בחור טוב עם לב במקום הנכון, בבטן ולא בכיס, אבל החוק הזה שיזם, אחרי פגישה עם נמרודי וכמועסק לשעבר של שוקן, הוא בעייתי.
ועוד עיתונאי שאני לא מסכים איתו, אבל עושה עבודה עיתונאית מעולה הוא קלמן ליבסקינד ממעריב שחשף עיוות סקר דעת קהל בנוגע לעמדת הציבור אם התקשורת ימנית או שמאלנית. ואגב, לטעמי, התקשורת לישראל היא ימנית מבחינה כלכלית ומעריצה את הצבא מהבחינה המדינית. היא אמנם מפחדת מהמתנחלים ושונאת חרדים, אך יותר מהם ערבים.
ועוד טקסט חשוב מנרג' יהדות של כותבת בשם יפעת ארליך. הדבר הכי חשוב שקראתי השבוע. אף שהיה צריך להזכיר את שם משרד יחסי הציבור וחברת התרופות. למה הפחד? מה יכול לקרות? מדוע אפשר לתקוף שר כלשהו או את אבו מאזן, ולא את משרד יחסי הציבור ירום הודו? ממה מפחדים כאן?
על סיכום העשור בספרות בגלריה בהארץ
נכתב כטוקבק לפוסט בבלוג היפה של דרור בורשטיין שלא עלה מסיבות טכניות ולטובה. לבסוף החלטתי לפרסם אותו כאן:
גם אני מעריך את מיה סלע, שלדעתי עושה עבודה מעולה בגלריה (הזדמנות גם לציין את נויה כוכבי). מיה היא גם כותבת מוכשרת לדעתי. אבל סקירת העשור שלה מפוספסת ופסימית שלא לצורך . אני מבין את הצורך של אנשים לבכות, בעיקר אנשי ממסד או כסף, ולא אקח מהם את התענוג הזה, אבל זו תקופה נהדרת לשירה ולכתבי העת, עם יצירה אלטרנטיבית וחברתית, שלא צריכה טובות מהממסד ובונה מערכות אלטרנטיביות.
כמותית, מעולם בישראל כתבי העת לא מכרו כל כך הרבה עותקים, אף שמכירות זו לא אמת מידה שעומדת בפני עצמה וחשוב מכך, שפעם האוכלוסיה היתה קטנה יותר. אך בוודאי שהשירה חזרה להיות חלק ממחזור הדם של הישראלים. בגלל הטכנולוגיות החדשות והוזלת מחירי הדפוס, כל אחד יכול להשיג כמה גרושים ולהוציא כתב עת.
אין דבר שמעצבן אנשים מאמירות אופטימיות, אבל מה עם קצת ציונות? מצב כתבי העת לשירה בישראל טוב מרוב מדינות העולם, אולי לבד מפולין שבה כמאה כתבי עת לשירה ומדינות דיקטטוריות, שהשירה היא תמיד מרכזית אצלן, למשל מצרים שאני קצת מכיר (באופן מעניין, שירים ממעין, לצאת ומגרילה תרבות תורגמו לערבית ויצאו לאור במצרים לפני כל מקום אחר, ומופיעים שם בבלוגים וספרים). דווקא זה שהם לא קרובים לממשלה ולהון ולא זוכים לכיבודים, וגורמים חרדה לגבי עתיד השירה אצל המבקרים ביומונים, זה היתרון שלהם.
בגלל העוצמה של ערוץ 2 ושליטת בעלי ההון על העיתונים, כתבי העת לשירה בישראל הם מדיות רלבנטיות להעברת רעיונות פוליטיים וחברתיים, אפשר לציין את מטעם, דקה, הכיוון מזרח, מעין (שאני עורך), עיתון 77 ועוד רבים שמעבירים תכנים שפשוט אין בתקשורת. גם בקומיקס האלטרנטיבי המודפס בזירוקס יש דברים מעניינים מאוד, של זרמים חשובים שפשוט לא מקבלים ביטוי במדיה המוכרת.
חלק מההצלחה של תופעה כמו עיר לכולנו, המפלגה הגדולה ביותר בעיר המרכזית ביותר בישראל, קשורה לרוח גבית של תופעות כמו "אדומה", אסופת השירה המעמדית, שהיא אסופת השירה העכשווית המצליחה ביותר בכמה העשורים האחרונים (היא בכלל לא הגיעה למדפי סטימצקי וצומת נדמה לי). חלק מהיוצרים שהשתתפו בה וסביבתם היו בין ליבת היוצרים של "עיר לכולנו" שכמו "אדומה", שילבה בין סוציאליזם מודרני, עכשוויות, יצירה, שילוב בין מאבקים, זמינות ואופטימיות. אולי גם קוליות אבוי.
גם באדומה, כמו בעיר לכולנו, יש אנשים שהצביעו לימין וחובשי כיפה, אבל לא הסכימו עם הדרך הניאוליברלית ומבינים שיש כאן מהלך של נישול שהם עובדים. מבחינה זו אפשר להגדיר את עיר לכולנו גם כאנתולוגיה – אולי זה עניין ששווה מחקר יותר רציני מהערת צד, אבל אני יכול להתגאות שהעיתון היחיד שבו היתה מודעה לעיר לכולנו היה מעין.
הייתי בפסטיבל סן פרנסיסקו לשירה, והמשוררים המקומיים נרעשו לשמוע על "הסצינה" בישראל, מבחינת איכות פואטית, פוליטית, וגם מבחינת אסטרטגיות פעולה חדשניות.
בשל הפחדנות של אנשי הרוק (מבחינת פוליטיקה וגם סאונד), השירה הפכה לאמנות מעניינת ורלבנטית יותר לא רק מהפרוזה, אלא גם מהמוזיקה. היום צעיר עם משהו להגיד, יוציא כתב עת לשירה, או יצטרף לאחד, או יעלה לאינטרנט, ולא יקים להקה. כי הוא יעמוד בפני תקרת הזכוכית של הרדיו השמרן, דבר שלא קיים בשירה. כאן חשוב לציין שאני רואה יחד את השדה שירה-מוזיקה-ספרות-תיאטרון-קומיקס (הספר של קלדרון על הרוק הוא חשוב כמו כל ספר על רוק כתרבות, אבל כמו המאמר של מיה סלע הוא לא רלבנטי, כי הוא מדבר על תקופה שהשירה באמת לא היתה רלבנטית והרוק כן, משהו כמו לפני 18 שנים. איחור אקדמי אפנתי. היום הרוק צריך טובות מהשירה החדשה)
אולי זה חבל, מי יודע, אבל רוב האנשים שאני מכיר לא קראו את עמוס עוז-יהושע-שלו אבל יש להם דעה בעד או נגד ערה?, הספר בקוד הפתוח של צאלה כץ או האחרון של ליכטש. הם מכירים את רומן באימבאייב, מרחב ישורון, מתי שמואלוף, מיכל דר, ואן נויין וסיון בסקין ואחרים שהזכיר בורשטיין. השירה החדשה כל כך הצליחה, שבימי שישי בהארץ גוייס כתב מיוחד וחביב עם הטעם הישן כדי להדבירה, כאילו מבפנים (כמו שסוציאליסטית כאבירמה גולן, קלדרון ושלי יחימוביץ' תקפו את עיר לכולנו, או עיתון רימון שהוקם נגד העולם הזה על ידי השב"כ). האם יש כבוד גדול מזה?
היום כש"כוח לעובדים" עורכים מאבק חברתי ברחובות או ירוחם, או המתנגדים ל"חוק האח הגדול" הם לא ירימו טלפון לדוד גרוסמן, שבוודאי יהיה בהונגריה לקבל פרס מדוכס ליכטנשטיין, אלא לגרילה תרבות, שנמצאת בחיוג המקוצר שלהם בג'ימייל.
העריצות על הטעם הספרותי של מספר אנשים שמכונה "הספרות העברית" נכשלה כנראה, אולי מלבד האקדמיה, שכבר לא נעים לתקוף אותה בגלל שהיא גם ככה חלשה, וחבל, כי עדיף כשיש יריבים חזקים. האמירה של מנחם פרי על כך שאין היום כתבי עת היא על גבול הפרודיה.ואני מעריך את פרי, במיוחד בימי "סימן קריאה" ואת איכות ספריו. אבל זה כמו שמישהו יתלונן שבישראל אין בלוגים או שבתל אביב לא בונים מספיק מגדלים.
על פגז ז"ל
אתמול בכרם, במקום הקבוע שלי, אצל נחמה ברחוב ישכון, על לחוח ותה תבלינים, כולם דיברו על מותו של לקוח קבוע אחר בשם "פגז". הוא היה מהיושבים הקבועים. תימני, בערך בן 70, יליד הכרם שכונה כך בשל מכת הביליארד החזקה שלו.
לקח לי זמן רב לזכור אותו, למרות שאני מגיע כמעט כל יומיים וזה מקום קטן ולא עמוס. שאלתי את נחמה אם איני זוכר אותו כי הוא שקט, ונחמה אמרה שהדבר האחרון שאפשר להגיד זה שהוא שקט. "פגז" היה רעשן ועצבני. "פגז" לא הגיע כמה ימים, אז היא הלכה לראות אותו בביתו. דפקה בדלת, והוא ענה ואמר שהוא במיטה. כנראה היה כבר אחרי אירוע מוחי אחד. היא אמרה לו שהיא רוצה להיכנס, ביקשה שיפתח. "פגז" אמר שהוא קם, ולא פתח. אז היא אמרה שהיא דורשת לראות מה שלומו, הוא אמר רגע, ולא עשה כלום. אז היא קראה לאמבולנס, והם קראו למכבי אש, פרצו את הדלת ולקחו אותו. לאחר שבוע, "פגז" קיבל בבית החולים עוד שני אירועים ומת.
בכל חייו, "פגז" לטענו לא ראה אף פעם דוקטור. וכשאמרו לו אחרי שהתעטש, 'לבריאות', כעס ואמר 'מה אני חולה?'. שאלתי את נחמה הדתיה אם היתה לוויה או שבעה, נחמה אמרה שלא, והוא היה אתאיסט, עניין נדיר אצל התימנים המבוגרים בכרם הרווי בבתי כנסת מקסימים שהייתי הולך לארוחות שישי מוזרות בהם כשגרתי בשכונה. "כן, הוא היה אדם מיוחד", אמרה נחמה הטובה. הטור הזה, לפחות סופו, מוקדש ל"פגז", קולגה שלי לבית הקפה, שאיני זוכר בבטחון. למרות שאני חושד במישהו.
רועי צ'יקי ארד 