Monthly Archives: דצמבר 2009

שירים לדני דאור

מתחת לספרים

דבוק לשמשה

צחוקו

 

 

זוכר את

שיניו

לבנות כעורב

 

 

אם השמש לא תזרח

הירקות ירקבו

נאכל קליפות ליצ'י

 

 

גיהוקך

הקשת בענן

 

 

ביום שמשי

ובכל זאת

יום שמשי

 

 

 

(31 בדצמבר 2009, חיפה-תל אביב)

 

חג המולד בבית לחם

 
משרד התיירות התגאה השנה שהוא דואג להקלות לצליינים שמעוניינים להגיע למיסה המיוחדת של חג המולד בבית לחם, כאילו שזה לא משהו שצריך להיות מובן מאליו. אבל אני הרווחתי מכל העניין. נסעתי באוטובוס הריק שמומן על ידי משרד התיירות, יחד עם נהג משופם ושלושה תיירים נאים מאנגליה והולנד. כריס, אחד מהם, אומר שלא פחד להגיע. "אם ישו היה נולד בעזה, אולי היינו שוקלים מחדש אם לבוא".
אולי כדי לשקם את ההסברה הפגועה, העניקה בחורה ממשרד התיירות לכל יושבי האוטובו  שק ממתקים. גם אם זה גימיק זול, זה ודאי עדיף על שיפחידו על תיירים. "הנה פתרנו את בעיית ארוחת החג", אומר כריס, מביט בתאווה על הממתקים הציוניים, עליהם כתוב 'עמי ממתקים'.
רחובות בית לחם פקוקים. לצד כל סמטה, שני חיילים פלסטינים עם נשק. הם נראים דרוכים למדי. החיילים הפלסטינים היו תמיד נראים מעט מצחיקים. אבל כנראה שקיבלו מדים חדשים והם נראים לפתע מאוד מפחידים, כמו חיילים מסרטי אימה. הם בוודאי הובאו כדי להשרות בטחון, אבל תמיד אין דבר יותר מפחיד מאבטחה.
אנחנו יורדים בכיכר הראשית ומתחילים לצעוד עד הכנסיה. בדרך, מתחת למסעדה בשם "מסעדת סבבה", ילדים חמודים מברכים אותנו לשלום באנגלית. הרחובות עם פחות דגלים פלסטינים וכמעט ללא תמונות של מנהיגים פלסטינים, דבר שקצת חסר לי. המקום האופנתי ביותר הוא רשת סטאר אנד באקס, החיקוי הפלסטיני של סטארבאקס.
האוירה סקסית למדי, ויש רוב מפתיע לצעירים בקרב התיירים. גם הפלסטינים מתלבשים טוב לרגל החג. פלסטינית אופנתית וחמודה עם מגפי כסף, פניה עטופות, עושה לי עיניים. אולי מתוך נימוס. אני מנסה לראיין אותה, אבל היא לא יודעת אנגלית.
לכנסיה לא נתנו לנו להיכנס, כי היה צריך להזמין כרטיסים חודש מראש, וגם כרגע כי אבו מאזן נמצא שם. לי זה לא כל כך משנה, כי אני די משתעמם מכנסיות. שתי אמריקאיות צהבהבות מבוסטון לא השיגו כרטיסים. "אני חושבת שאם נחייך, אולי יכניסו אותנו", הן אומרות בעצב. כדי לשמח אותן, אנחנו נותנים להן חטיף טעמי מתוך עשרות הממתקים שקיבלנו ממשרד התיירות.
בינתיים על הבמה, תוכנית אמנותית: ילדות בתלבושות לבנות ושלל זהבים מציגות בחוסר סדר קיצוני את מה שנראה אולי ככוריאוגרפיה הגרועה ביותר שראיתי מעודי. אבל עם השירה שכוללת את המילים "אני מאמין בעצמי\ אני מאמין בישו\ אני מאמין בתחייה" , הכול נראה די חינני.
לפתע צועקים שניים "פספורטס". זו מתיחה. מדובר במיכאל, מכר ישראלי שמתגורר בחברון. הוא מסתובב משועמם עם חברו עיסא מחברון והם מתלוננים על איכות ההופעות. עיסא, ששמו הוא השם הערבי של ישו, ציני: "אני לא אוהב את כל מה שקורה פה, וגם הארגון לא טוב. אין מקום לשבת, אין מקום לצלם".
-אם אדם הקרוי על שם ישו מתלונן זו בעיה.
"נכון, מעליב שזה יום ההולדת שלי ואני לא מקבל מתנות".

 

(פורסם לפני כמה ימים בידיעות)

בעניין שליט

אמרו כבר כל כך הרבה דברים על עסקת שליט. אבל בכל זאת, אנסה לכתוב משהו שיחמוק מהגישה הקלישאית לנושא, ואני מקווה שלא אפגע בחלק מקוראי, כי כולם מלאי רגשות בנידון.
אם שחרור שליט תמורת אסירים יביא שוב למעשי חטיפה, דבר שהוא מן ההיגיון הבריא, אז עדיף לא לשחרר את שליט בתמורה לאסירים פלסטיניים. מתמטית, במקום שליט בשבי החמאס, נקבל חטוף אחר או כמה חטופים. אמנם הרגש קורא לשחרור שליט מצד אחד, (בדיוק כמו שאצל ארגוני המשפחות השכולות, הרגש קורא לביטול העסקה), אבל איננו ילדים. אצל אנשים מבוגרים – ההגיון אמור לפעול לצד הרגש בזמן הכרעה מדינית.

הציבור הורגל לראות בחטיפה משהו נורא, אולי הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לאדם. הסיבה לכך היא כי העניין מקבל נפח תקשורתי, כי זה אייטם. אבל המציאות שונה: שליט ישוב כנראה, ומי שלא יחזור הם החיילים שנהרגו ונפצעו בזמן החטיפה ואיש לא זוכר את שמם ואת הוריהם. בוודאי אלמוני שאיבד רגל בחטיפה, או שוכב כצמח, חייו נוראים יותר מזה שהיה בשבי חמש שנים ובקושי ידע מה קורה כל הזמן הזה, אכל חומוס בבוקר ולבנה בערב. איש לא עושה פונט מהמכתבים שלו, אבל סיבלו גדול בהרבה. אולי אני מציג טענה קצת קיצונית, אבל לא בטוח אם אדם מבוגר שפוטר מסיבות של יעילות לא מרגיש גם תחושה איומה. לא כמו של שליט, אבל לא הרבה פחות. אבל בוודאי זה לא יעניין איש במערכות העיתונים.
משיחות של מכר עם נהג המונית טננבוים (העיתונות הישראלית ההיסטרית דיווחה בזמנו ששיניו וציפורניו הוצאו) ומדיווחים אחרים שפורסמו, ניכר שהתנאים של שבויים מיוחסים כאלה הם יחסית הומניים. כמובן שאין מה לקנא בו. אבל שליט בסך הכול יושב בכלא סגור מאוד.חטוף ישראלי אחר, מרדכי ואנונו, שזכה לבידוד ותאורת-יום מעל עשר שנים כדי שישתגע, עבר מאסר קשה יותר. שלא לדבר על מה שעשינו עם מקל בייסבול לשייח' דיראני. מי שקורא אודות העינויים המוצגים בספרה המצוין של נעמי קליין "דוקטרינת ההלם", יודע שאמנות העינויים יכולה להיות איומה. שליט המסכן הוא אסיר מאוד חשוב, והחמאס שומר עליו טוב ככל שאפשר ומאכיל אותו היטב. ולו מסיבות של הסברה, כי חמאס מנסים לייצר תחושה של אחריות מדינית סביבם. 
עניין נורא מעצם האחזקה בשליט הוא תופעות הלוואי: החטיפה הביאה להרוגים במהלכה, ויותר מכך ב'גשמי קיץ', מבצע התגמול הנשכח בעזה תיכף אחרי החטיפה שבו נהרגו חיילים ואזרחים ישראלים נוספים ועוד 380 פלשתינים, חלקם אזרחים. כלומר, אם ישוחרר שליט בתמורה לכך וכך חטופים או שבויים או אסירים פלסטינים, כל העניין יהפוך למשתלם ויחזור על עצמו – שוב חטיפה, שוב הרוגים לשני הצדדים, שוב תגמול ישראלי ושוב כליאת והרעבת מיליון איש בעזה, ואז שוב הפצצת דרום הארץ שמתאוששת בימים אלה ושוב תנועה לכיוון מלחמה, ואז בסוף שחרור אסירים. אני לא מציג כאן עניין של ימין ושל שמאל – ראש ממשלה אחראי וחכם צריך להפסיק את שרשרת ההרג הזו, השבה על עצמה, ומזיקה לנו ולפלסטינים במידה רבה. אסור שכניעה חוזרת ונשנית לסחיטה תהא מדיניות רשמית של מדינה ריבונית, הנעה בין אופוריה משוחצת ואלימה לתבוסתנות אפוקליפטית. אי אפשר להשתית קבלת החלטות על היסטריה. 
אלא שמצד שני, עד שלא ישוחררו כל האסירים הפלסטיניים, יימשכו החטיפות בכל מקרה. קל לגלגל עיניים, אבל כמה שזה לא נשמע כך לאנשים שהפנימו את הגיון הפרשנים בעיתונים ובטלוויזיה, החטיפות של הפלסטינים לגיטימיות כמעשי הנבלה שלנו. לאחר ששבו את רון ארד, גם אנחנו נכנסנו ללבנון וחטפנו קלפי מיקוח, ביניהם שני ילדים בני מתחת לגיל 15 ולבנוני מסכן עם פיגור שכלי שהיו בסביבה של דיראני. גם אנחנו לא הודענו עליהם לצלב האדום ולא התרנו ביקורים במתקן הסודי, וכאמור, לא דובר בחיילים או לוחמים, אלא בסתם ילדים, ללא מדים, לא משהו שיעניין יותר מדי התקשורת הישראלית. וגם כשחטפו את שליט, אנחנו בתגובה לכדנו שרים וחברי פרלמנט פלסטינים – פוליטיקאים לכל דבר, שלא קשורים לנושאי צבא, כמו שר האוצר הפלסטיני. ואני ממליץ לקרוא על פרשת הסרג'נטים, כדי לראות איך נוהג עם כבוש שרוצה שדרישותיו ייענו. בקצרה: אנחנו גם תלינו שני סרג'נטים שבאו לבלות בבתי קפה בנתניה. אנחנו גם מילכדנו את הגופות שלהם, שניתלו על עץ לאחר שנרצחו יממה קודם במקום אחר. מעניין לקרוא את הערך הזה בויקיפדיה שהוא ממש כתב הגנה לסוג הגרילה המכונה בתקשורת שלנו טרור.  

אפשר להבין כי כל אם שתשאף כי בנה ישוחרר. רק שבשבילנו 7000 האסירים הפלסטינים הם טרוריסטים חיות אדם, ובשבילם מדובר בלוחמי חרות, אצלם יש לאותם אנשים אבא ואמא וילדים, שאותנו לא ממש מעניינים. האמת שוכנת איפהשהי באמצע בדרך כלל, יש בין האסירים הפלסטינים פושעי מלחמה נוראים שרצחו משפחות. והנטיה שלי ככותב ישראלי היא לחבב את גלעד שליט ולהתרגש בשחרורו, בלי קשר לעמדות הנמצאות כאן, ולא לדעת אפילו את שמו של אף אסיר פלסטיני מן המניין, מלבד הרוצחים הגדולים יותר. עם זאת, ישראל הרגה ביום הראשון ל"עופרת יצוקה" עשרות שוטרי תנועה שזכו בהסמכתם, באישור אסא כשר. הטענה של ישראל היתה כי הם עקרונית יכלו להשתתף במלחמה עם ישראל – מה שאפשר לקרוא 'נקמה מונעת'. על פי אותם חוקי מלחמה שטניים של כשר וצה"ל, חטיפת שליט החייל, שהיה יכול להשתתף במתקפה עתידית על עזה, היא צעד סביר.
אין הבדל בין כאב משפחתו של שליט למשפחתו של אסיר פלסטיני. כל אחד רוצה את בנו ויעשה כל שאפשר, גם אם זה נורא לצד השני, כדי להשיג את החופש הזה. גם נועם שליט מוכן היה שמיליון וחצי איש ירעבו בעזה בגלל בנו הקטן, והתקשורת הבינה אותו כשתומכיו חסמו משאיות מזון שביקשו להגיע לעזה הגוועת. הוריהם של שלושת חטופי 2000 חתמו ב2006 על פגזים ששוגרו ללבנון והרגו ילדים, ואי אפשר להאשים אותם באכזריות, כי אין שופטים אדם בצערו. אני מניח שגם כל אב פלסטיני שרוצה את בנו, יהיה מוכן שכל ישראל תרעב כדי שבנו יחזור הביתה.
אם כן, הפתרון שאני מציע, ומזכיר יותר מקצת את זה של עדה יונת, הוא פשוט לא להיכנס למשא ומתן בנושא שליט, או לג
בי כל חטיפה עתידית. אפשר לשוחח עם חמאס על רגיעה ועל נושאים אחרים, כי בחמאס יש חלקים פלורליסטים. אבל לא לקיים משא ומתן עם חוטפים וסחטנים, כי זה רק מעודד אותם.
מצד שני, לקחת את היוזמה לידי ישראל ולהודיע שבשמונה וחצי השנים הקרובות, אם יהיה שקט (במקביל להמשך המשא ומתן עם הפלסטינים והסרת המצור על עזה) ישוחרר כל חודש אחוז אחד מהאסירים הפלסטינים ללא תמורה, שיחתמו על אי-חזרה לפעילות צבאית. אם ייחתם הסכם שלום לפני כן, ברור שכל האסירים צריכים להיות ממילא משוחררים משני הצדדים. כמו בסוף מלחמות. זה מסורת חשובה. 
וכך, בסופו של דבר לא יישארו בידי ישראל אסירים פלסטינים ולא יהיו חטיפות. וגם גלעד שליט יוחזר. מישהו השווה את הפעולה הזו לאדם שנותן כסף לגנב כדי שלא יגנוב אותו, אלא שיש הבדל גדול: האסירים הם לא רכוש ישראל, אלא שייכים לפלסטינים מראש. כלומר אותו "גנב" הוא למעשה אדם שגנבו ממנו, והוא רוצה את כספו בחזרה, ויעשה הכול בשביל זה.
מכיוון שממילא ישוחררו בסוף כל האסירים הפלסטינים, לא יהיה טעם בהשקעת אנרגיה בחטיפות ובנזקי הצד האיומים שלהם. זה גם יחזק כוחות מתונים בפתח ובחמאס ויתן תקווה לאיזור, במקום עסקה כזו שתחזק גורמים קיצוניים ותזרה יאוש ודכדוך לטווח הרחוק.
אני מניח שראש רובכם מלא בהבלי העיתונים והטלויזיה וכל הדן מרגליתים שמביאים אותנו לאסון אחרי אסון, כך שזה אולי נשמע לכם מטומטם לתת לפלסטינים את אסיריהם, יתכן גם שאני טועה. אבל ככל שאני אידיוט מוחלט כאן ולא מבין בעניינים האלה, אם אני מבין בעניינים כלשהם, מה שישראל ההיסטרית עשתה עד כה מטומטם פי כמה: בתגובה לחטיפה, היא פלשה לעזה, הרגה מאות, הרסה בתים רבים ותשתיות חשמל והשאירה רבים חסרי בית ומתוסכלים, חסמה את הרצועה, פגעה באפשרות לרגיעה אחרי ההתנתקות, העלתה את החמאס, מעטים זוכרים, שחיזבאללה פתח בעקבות המבצע של שליט בחזית שניה, שנקראת מלחמת לבנון השניה, שבה ישראל גרמה לעצמה נזק לא יאמן. זה גם הקרין על מלחמת עזה בתחילת השנה, שבה ישראל שוב הזיקה לעצמה וחירבנה את היחסים האסטרטגיים עם התורכים, שהיו היחסים האסטרטגיים החשובים של ישראל עם גוף בסביבה. ישראל הודיעה שלא תיכנע לאולטימטומים ובסוף לאחר ששילמה מחיר כבד, תעשה כמעט בדיוק מה שהוצע לה בהתחלה, ככלב שנובח שעות ובסוף חוזר מרוט להצטנף לפינתו, עם גרון צורב, שנוא על ידי כל השכנים.     

 

—-

 

ולא קשור, סרט אנימציה מרגש בנושא קרח ונדל"ן של בועז קדמן וגיל לביא. בועז פרסם בזמנו קומיקס בנושא אסקימואי במעיןן.

 

המלפפון היבש – בעניין הטראש

קראתי בעצב את המאמר ב"7 לילות" של רונה קינן בגנות הטראש ואת תגובת הנגד של ניסן שור ב"טיים אאוט". כמי שהיה קשור ברמות כלשהן לקבלת הטעם הרע כמשהו מרגש, אולי אפילו כמי ששם רע הוא שמו הנרדף, אני חושב שבמבחן התוצאה, הפעולה גרמה נזק יותר מתועלת.
אם פעם שררה איזו עריצות אפרורית של תרבות הטעם הטוב, כיום במקום ליצור מצב מגוון ומעניין, אין כמעט במות לתרבות, כלומר נוצרה עריצות של הבידור, בדרך כלל משעמם ומתיש, שאותה איתרה קינן היפה. ברור שלא לבינוניות הזו ייחלנו, אבל נמצאו סמנכ"לי השיווק שלקחו טרמפ על הרעיון, וחירבו את העסק.
בסופו של דבר אחת הצרות היא שהפנים הרעות של מה שקוראים בפאנלים משמימים "תרבות הרייטינג" (הם בחרו את הנושא לפאנל כי זה מביא קהל?) חלחלו גם לתרבות. מושגים בסיסיים של פעולה תרבותית נכתשו, למשל יצירה שבה היקף הקהל אינו הליבה, חדשנות או התנגדות. גם אצל קינן שאני אוהב, אני חושש שאין התנגדות בטקסט או בצליל, אלא קבלה.
הפוטש של התרבות הנמוכה התרחש במקביל להפרטה ולכניסת החברות הרב-לאומיות לישראל. כמו בהפרטה, הגובה מחיר כפול בכך שהשירותים הציבוריים מתרסקים, מושגים שיווקיים ממאירים הפכו למובנים מאליהם בעשייה תרבותית. לאחרונה, בפגישה על סביח עם נגן קונטרבס אוונגרדי צעיר, הוא סיפר שכמעט כל אולם קונצרטים שואל אותו "כמה אנשים אתה חושב שתביא?". כך שהוא מעדיף להופיע כבר במוסדות יידיש. במאי פולני סיפר לי שעבד עם שחקנים ישראלים שכל הזמן דאגו אם כל הקהל יבין את מה שהם עושים, במקום לעשות תיאטרון מוצלח.
ברור שיש בעיה בחלוקה לגבוה ולנמוך, שאליה מציעה לחזור קינן. זוהר ארגוב, שנחשב בנערותי לדבר הבזוי והממוסחר ביותר, מתגלה היום כקלאסיקה ברורה והאיכויות שלו רק משתבחות. כשם שקרה למשל עם בלזק, מחבר רבי מכר על פי משקל שהיום גאונותו ברורה. אבל עם כל האהבה שלי לאתניקס ולאפריק סימון והערכה לחתרנות שלהם, וכמי שלא סבור שיש הבדל איכותי אמיתי בין גבוה לנמוך, או ממש דבר כזה, גבוה ונמוך, ושחלק מהחלוקה היא גזענית, אני חושב שהמהלך יצא משליטה. הניתוח התיאורטי הצליח, אבל החולה הרג את האחות. למדתי את זה על בשרי: בזמנו, ערכתי פיילוט מוצלח מאוד לתוכנית על כתיבה ואף זכיין לא היה בעל אומץ לקחת, על אף שפרק הפיילוט ששודר קיבל רייטינג פי כמה יותר מהתוכנית "שורדות בבית" עליה מתפייט שור ושבה צפיתי כמה דקות כשהייתי בבדיקת דם בקופת החולים (במאמר מוסגר, אין לי אידס וגם נפתרה הבעיה של החומצה הפולית).

בארץ יש בלבול וכל מלודרמה קיטשית מלנכולית נחשבת לדרמת איכות, או כל פופ אקוסטי מלנכולי ועמוס שנאת-נשים נחשב לרוק מנומק. קידום התרבות הנמוכה נועד לפוצץ את נפיחות-היתר ולהחדיר קולות חדשים, מרעננים ונושאי רוח טובה, אך במקומה קיבלנו שם רע לתרבות בכללה, עד כדי כך ששירה למשל, עצם הקיום שלה, נחשב היום למשהו מבאס אצל אנשי התקשורת. אז הם בעצמם כמובן אוהבים את זה, אבל פוחדים על הקהל הרחב.
זה אולי טאבו, אבל שקספיר מעניין ועסיסי בעיני מצפיה בהולמרק. אז סליחה, טעיתי. הבעיה היא בתמהול ובכך שאם פעם נערי הפופ השפילו מבט, היום אדם שיוצר תרבות צריך להתנצל ולהתגמש כלפי כוחות השוק. אם כפית שמן זית נותנת טעם לסלט, קיבלנו כאן מלפפון חתוך ויבש מוקף בריר שמנוני.  

 

(התפרסם אתמול גם ב7 לילות, העיתון של המדינה)
לעיון נוסף:

היום התפרסמה התגובה של רונה קינן בטיים אאוט וטקסט יפה של יהלי סובול בהעיר.

שמונה נרות ושמש לאנשים שמגיע להם כבוד

 
הספרניות
 

אחד הדברים הטובים שיצאו מהמפד"ל ז"ל זה חוק שהופך את הספריות לחינמיות. אני אוהב את ישראל, המדינה לא נותנת יותר מדי סיבות לאזרח להיות גאה בה. בדרך כלל, כל החלטה חדשה משמעה שצריך לשלם יותר ולקבל פחות. מורידים מסים על מכוניות חדשות, כשלי אין רשיון, רק כרטיס רב קו לאוטובוס שאיבדתי בכביסה. ובונים מגדלים לעשירים, שיחסמו את האויר ואת השמש שלי. 
מה קרה טוב השנה? אני לא מדבר על משהו רע שסוכל, כבתי הכלא הפרטיים או המס על ירקות, אלא על שינוי לטובה. חוק הספריות שכמעט לא זכה לפרסום הוא הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו. אני מקווה שכל המוזיאונים והתחבורה הציבורית יהיו מתישהו בחינם או במחיר סמלי. למה לא? שיוותרו על שני מטוסים חמקנים.
כשהחוק יצא לפועל, גרתי בכרם התימנים. הספריה במגדל שלום שכמעט שחולדאי סגר היתה הקרובה ביותר. אמנם מבחר הספרים לא משהו, אבל יש מעלית מיוחדת שמגיעה רק לספריה והנוף בשקיעה לא יאמן. אף שזה מוזר לקחת תיירים לספריה, אני חושב שהיא יפה הרבה יותר ממצדה. לצערי עברתי דירה, ועברתי לספריית בית אריאלה הסטנדרטית. הנר הראשון מוקדש לכל הספרניות ובמיוחד לספרנית החביבה ממגדל שלום. אשלם את קנס 36 הש"ח על האיחורים כשאעבור במקום.
 
 
המגיהות והמעצבות בידיעות
 
עבדתי 12 שנים נעימות בגלובס, והשנה התחלתי לעבוד בידיעות אחרונות. זה צעד שלווה בחשש, כמו כל עבודה חדשה, אבל הוקל בזכות החברים החדשים. המגיהות הן הבחורות האחראיות לכך שאין טעויות כתיב בעיתון או פסיק כפול. משום מה, הן תמיד נשים מיוחדות. נהוג לספר בדיחות על עדות, דבר שאני תומך בו בעקרון, אבל הוא לא ממש מוכיח עצמו כמדויק. אני מאמין שלמקצועות יש אופי. מנהל בנק או ארכאולוג יתנהגו בדרך אחרת, ומגיהה בדרך אחרת. המגיהות, דווקא בגלל שמצופה מהן להיות נוקדניות ונוקשות, הן תמיד דבש עם מקלדת. בברנז'ה, המגיהות הן בתחתית סולם המזון של העיתונות. אך מבחינתי הן מספר אחת. חבל שאי אפשר להקים מדינות על פי מקצועות ולא על פי משהו שרירותי שנקבע בלידה, הייתי רוצה לגור במדינת המגיהות.
 
עומַאר מאכזיב

 
באכזיב, מנהלים אלי ורינה אביבי במשך שנים את בית ההארחה המיוחד שלהם, שלעתים מזכיר את המלון של פולטי. זה אחד המקומות הזולים והמוזרים ואני אוהב ללכת לשם לכתוב ולערוך.
עומאר הוא איש התחזוקה במקום. הוא זה שמרוקן פחים ועוקר יבלית. השנה, הסכרת הסתבכה אצל אשתו של עומאר, והיה צריך לכרות לה אצבעות. בגלל שהייתי לקוח קבוע, הוא הגיע פעמים רבות אל חדר האבן שלי, הניח את המריצה, וסיפר לי על מצבה, ואז אמר לעצמו 'יהיה בסדר, מה אפשר לעשות'. עומאר הוא בן 40 פלוס, אבל עיניו כחולות וגדולות כשל ילד בן 12. מה אפשר לעשות.
 
 
העובד שפוטר מפולגת קריית גת
 
במסגרת "גרילה תרבות" עשינו אירועים רבים של הפגנות שירה נגד תנאי תעסוקה נצלניים, חוק "האח הגדול", חומת ההפרדה, המלחמה בעזה. כשאתה נאבק, אתה תמיד אופטימי, יותר מכשאתה מקטר סתם כך.
אבל בפולגת איחרנו ועשינו את האירוע אחרי הסגירה המבישה, לאחר משיכת קופת המפעל כדיבידנד של הבעלים.
זכור לי שאחד העובדים סיפר שעובדים רבים שלא מצאו עבודה מאז, הגיעו כל יום לראות את המפעל, כאם הבאה לבקר את קבר בנה. העובד סיפר שאחד המנהלים הציע להקים ספסל כדי שיהיה נח לבוכים. כשהעובד סיפר לי את זה כמעט ירדו לי דמעות. אבל לא בכיתי, בגלל שהייתי אחד ממארגני האירוע. וכשאתה מארגן, אתה בעיקר לחוץ בענייני הפקה.  
 
אנשי "כוח לעובדים" ו"אדם טבע ודין"
 
כשאתה בארגון עובדים או ארגון ירוק, אתה גורם נזק כספי מאוד גדול לאנשים מסויימים. תנאים סבירים לעובדים ועצירת פרויקטים מזהמים כמעט תמיד יגרמו לעליה בהוצאות, שמקטינה את רווחי בעלי העסקים. אין דרך אחרת להציג את זה.
לכן יש חברות יח"צ ולוביסטים מרושעים שמתמחים בשבירת מאבקים ושביתות, שחלקם עובר דרך פגיעה בשמם הטוב של הגופים. הארגונים זוכים להשמצות וספינים כל הזמן ואני מקווה שהנר הזה ייתן להם כוח לדחוף קצת קדימה. מבחינתי להיות פרו-ישראלי זה להיות בעד האויר של ישראל, בריאות תושביה, והיכולת של תושביה להשתכר בכבוד בראשון בחודש. אם יש לכם פירוש טוב יותר, אשמח לשמוע.
 
המוכרות בחנויות הספרים
 
אני עורך כתב עת לשירה. עורכים ספרותיים מדברים בדרך כלל על השירים והסיפורים. מבחינתי, מעניינים לא פחות אנשי הדפוס. לא פחות מהעריכה אני נהנה מסיבוב עגלה בפיזור עיתונים בחנויות הספרים העצמאיות, שמלאות באנשים מקסימים שפשוט אוהבים ספרות. אני לא חובב של רשתות, אבל גם בהן יש מוכרות מקסימות.
 
העסקים הקטנים בכרם
 
נחמה מרחוב ישכון, שמשון מרחוב קפאח והספר האוזבקי רפי מרחוב השומר אולי לא נמצאים בגוגל, אבל הכרם מנוקד בהם ועוד עשרות מסעדות קטנות ויוצאות דופן, חלקם בבתים פרטיים, מכולות, גלבים וחנויות נחמדות, שמתחרות נגד הקצב העירוני והרשתות הגדולות. הכול באיזי ופחות גרידי. המסעדות נועלות מוקדם, כי נגמר האוכל. הם נעלבים שאתה לא אומר שלום, אלא רק בא בשביל האוכל. לאט לאט מתפתחות נאמנויות, ולא נעים להיכנס למתחרים. העובדה היא שרגשי אשם הופכים כל מרק לטעים יותר. זה מעין פלא בלב תל אביב, רחוק מהמושגים הפרנואידים של אנשים מחוץ לעיר על "תל אביב המנוכרת", אבל תל אביב בלי הכרם היא סתם תל. הבעיה שכמו
בנווה צדק, גם אנשי הנדלן הבינו את היופי של השכונה והריחו את הדם מהשיפודים, המחירים עלו לשמיים, ובסופו של דבר הם גם יקברו את המקומות הקטנים האלה. כדאי למהר לפני שהלחוח יתקרר.

הבלוגרים הפוליטיים
 
על אף שעולם הבלוגרים חדש יחסית, מפליא לראות את ההבדל בין הבלוגרים לבין העיתונאים בתקשורת הממוסדת. אולי בגלל שאין להם בוסים או פרסומות, הם למשל מרשים לעצמם לכתוב נגד תאגידים עם שמם ולא רק נגד חברי כנסת שקל לנגח, או לנקוט בקו יותר סוציאליסטי, כשבתקשורת כמעט אין אנשים כאלה. ממעיטים בערכם, אבל הבלוגרים הפוליטיים היו מהאחראים לכך שעיר לכולנו להפוך למפלגה הגדולה בתל אביב, נגד רוב הפובליציסטים מימין שנבהלו מהתופעה. מצד שני, הם הובסו עם "הירוקה", שלא עברה את אחוז החסימה בבחירות האחרונות. הם עובדים בחינם, רוטטים מרוב אידיאולוגיה, ואיש לא יקנה את הדעה שלהם. נקווה שמשם תגיע המהפכה.

 
השמש – סבתא שלי
 
לכל אחד סבתא, לרומני, לעירקית, לאסיר הבטחוני שחשוד בהתארגנות עויינת, למוכר הנקניקיות ההומו, למתכנתת ההיי-טק שמחפשת חתן. לכולם סבתות טובות. הסבתות הן התחלה של שלום עולמי. ורה, סבתא שלי עבדה בחברת חומצות בשם פלאציד במפרץ חיפה שפשטה רגל. היא נולדה בבודפשט וראתה בזמן המלחמה את הדנובה מאדימה מדם יהודים, אבל כעת היא חיה מאושרת בקריית בנימין בבית מרווח ונעים, מבשלת את האוכל הכי טעים, כמו רוב הסבתות כנראה. לעתים אני מרגיש אשם שאני לא מבקר או מתקשר מספיק ובוודאי על זה שאני מתעקש להביע עמדות שנחשבות לעתים מתועבות בשיח הישראלי, או סתם להתנהג כאידיוט, כיף לא קטן אגב. אף פעם היא לא העירה לי, אבל אני מניח שגרמתי צער שאני לא נכד נורמלי. אולי יש בזה שחצנות מצידי. אני רוצה להקדיש נר זה לכל הסבתות באשר הן, בכל מקום בעולם. הנכדים אוהבים אתכן.

התפרסם בקיצור ועם שינויים מסויימים בוויינט

 

—-

 

הסיפור המזעזע של שרון קספר שבאה לנגן באגוגו בהפגנה בשייח ג'ראח ונכנסה למאסר, למי שסבור שאנו מדינה דמוקרטית. (פייסבוק)

הסיפור המזעזע של איל פרידנלדר שבא לראות תערוכה בהדר ונכנס למעצר ולמעצר בית.

ותחשבו איך מתייחסים לערבים.

השוואה בין אהובת סרן א' לישראל \ צ'יקו והשקרנים \ הספרות הישראלית\ פגז ז"ל

על עיוורים ושקרנים

קל מאוד ללעוג לו', ארוסתו של ארז אפרתי, סרן א', מאבטח הרמטכ"ל, שעל אף כל העדויות, טוענת שהוא חף מפשע ובונה על חתונה לבנה באיזור השרון. צרכן התקשורת הסביר בוחן אותה במקרה הטוב ברחמים. הארוסה האמינה לטענה שאהובה הסרן לא נאנס, אלא פשוט עמד ערום להשתין בירקון כשהמתלוננת נאנסה על ידי כח שמיימי שגם פצע אותה. אלא שאחר כך, החקירה התקדמה ומצאו תאי-זרע-לכאורה של אפרתי על הנאנסת. ואותה ו' ארוסה, סטודנטית לקרימינולוגיה? עדיין בשלה, תומכת באהובה, לצחוקו של הציבור. 
אותה ארוסה מסכנה מזכירה את הישראלים הטובים העיוורים למעשי ישראל בעזה לפני קצת פחות משנה. הם משוכנעים כי צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, יהא אשר יהא. בעיתונות, אחרי המקרה, העידו חברים על א' כי "אם ראה בחורות עירומות לידו, היה מוריד את הראש מבושה". לא אמרו שהוא אדם נורמלי, אלא נזיר של ממש, קדוש. וכך גם צה"ל, לא רק שאינו עושה פשעים, הוא ממש הצבא המוסרי בעולם. ואצטט גם את ו': "הוא הבעל המושלם בשבילי – בן הזוג המושלם"
במלחמת עזה היו נתונים ברורים: כ1100 מתים פלסטינים, כשליש עד מעל לחצי אזרחים מול כ13 ישראלים, חציים שמתו על ידי כוחותינו ואפס הרוגים אזרחיים בשבוע שקדם למלחמה. עזה היתה עמוסה גרפיטי בעברית הקוראים להרג ערבים. זו היתה התקפה של צבא עם חיל האוויר השני הכי גדול בעולם, נגד המקום הצפוף בעולם, אחרי סגר ארוך. התקפה שיצאה מדירת פאר במגדלי אקירוב שבה האורחים הולכים רק בנעלי-בית חמימות אל אחד המקומות העניים בעולם. צה"ל השתמש בכלי נשק אסורים, כמו פצצות זרחן. לא היה כאן פשע מתוך זעם או אפילו תגובה להרוג ישראלי, אלא מלחמה עם תכנון קר מראש – בזמן בין כהונת הנשיאים, לא להרוס בבחירות, אבל לפני שאובמה יוכל לעצור אותנו, כשהתקשורת העולמית מושבתת בגלל חג המולד.
על אף כל הנתונים הללו, רוב הישראלים בטוחים שצה"ל הוא צבא הגון ושהמלחמה נועדה להפסיק את הקסאמים (שנורו במלחמה עד היום האחרון ושהיו מפסיקים ממילא עם עליית אובמה), ולא מבינים איך עכשיו לא נותנים לאלופים לצאת לשופינג בברצלונה. 
ואזי, ועדה של האו"ם שבראשה יהודי פרו-ישראלי ושמו ריצ'רד גולדסטון, שבתו ישראלית, מודיעה אחרי חקירה מאומצת שבה החשוד בחר בזכות השתיקה כי ישראל פשעה ופעלה בכח לא סביר. מדובר באחד השופטים המכובדים בעולם. כשהתייחס לסרבים או לרואנדה, או לנאצים שהסתתרו בארגנטינה, כל עיתון ישראלי כיבד את דבריו. אבל אנחנו, עם ישראל והתקשורת, מתחפרים בצדקתנו כמו הארוסה המסכנה הזו, שבוודאי תשנא את השופט בעת הכרעת הדין, ותראה בנאנסת חולת פרסום. אצלנו בישראל גולדסטון לקאפו ודן מרגלית אף קרא לו מכחיש שואה בישראל היום וקרא לעצרו. הם לא מבינים שאפשר לאהוב את ישראל, ובה בעת לראות במדיניות של הממשלה שלה, שעשתה מלחמת בחירות (שנכשלה), טעות גדולה ופשע. כמו שצרפתי שמתנגד למדיניות הגיליוטינות או לכיבושי נפוליון, איננו אנטי-צרפתי.
במקרה עזה, היתה גופה (1100 למעשה, מהן ילדים ונשים רבים), היה אקדח מעשן, היה מניע (הבחירות \ נקמת דם על לבנון), היתה הרשעה משופט שישב בחבר שופטים שאין מכובד ממנו – אבל העולם נגדנו, עלילת דם מודרנית. וזה מזכיר ידיד של סרן א' שהסביר כך את מה שקרה על גדות הירקון: “אני בטוח שמדובר בעלילה. אולי מישהי רצתה לנקום בו”.
 
עוד דבר סמלי שיצא בפרשת סרן א', שטען שהשתין, זה רפלקס השקר שאחז בנו. צה"ל הפך לצבא של שקרנים חצופים. לא שקרים מתוחכמים וקונספירציות יפות, שאני יכול להעריך כמי שאוהב היסטוריה, כי אם שקרנים פשוטים, רמאי-רקק. כמו ילד שאומר שסבתא שלו מתה ולא יכול לבוא לבית ספר, ונתפס בתירוץ הזה בפעם העשירית.
מדינת ישראל כולה מדחיקה את השקרים הללו, אבל אנחנו אחראיים להם ונשלם עליהם ביוקר ובריבית. כי השקרים האלה יופעלו גם נגדנו יום אחד – אל השמאל, גם אל המתנחלים שצה"ל משום מה מטפל בו ולא המשטרה. כמו רוברספייר חובב הרקמה ודנטון שנרצחו בגליוטינה שהם הביאו, זה יחזור אלינו, כמו שרבין רמטכ"ל מלחמת ששת הימים נהרג בשורה התחתונה בגלל הצלחת-היתר של המלחמה כשניסה אולי להתחרט עליה.
ראו את אותו צ'יקו תמיר, הקצין שנתן לבנו לנסוע על טרקטורון צבאי באחת ממסיבות צה"ל. יש כאן כבר שלוש בעיות: השימוש ברכב צבאי למטרות משפחתיות, עבירה של קטין נוהג, תוך השפלת פקוד שלא אישר לילד לנהוג, וחמור יותר: איך מתירים לברנש שנותן לילדו בן ה14 רשות לנהוג ברכב, לפקד על חיילים. אם אינו שומר על בנו והוא מלמד אותו לעבור עבירות, איך ישמור על ילדים אחרים? אם הייתי אמא, דבר שיתכן ויקרה תודות להתפתחות המדע, לא הייתי נותנת לאיש המחופף והקרימינלי הזה להתקרב לילדים שלי. ואכן, כשהיה מפקד שלושה חיילים שלו התחשמלו בגלל האנטנות הגבוהות, דבר שאיש מהכתבים הצבאיים הלקקנים לא מקשר למקרה הזה. נמשיך הלאה.
הילד עשה תאונה ופגע במכונית אחרת. מה עושה צ'יקו – משקר. וכשמתחילה חקירה, מתארגנת עדות שקר של אחד הפקודים, ומתארגן שכל מיני אנשים יתנו כסף במעטפות לבעל המכונית הנפגעת. ממש ראש קרימינלי שמעיד כי הוא יסיים בפוליטיקה, אפילו כשר משפטים של מפלגת העבודה.
כך כתב עמוס הראל בהארץ תחת הכותרת 'תאונה במרוץ לצמרת של צ'יקו': השופטים מתחו בגזר הדין ביקורת על הליך חקירתו של תא"ל תמיר במשטרה הצבאית וקבעו כי מערכת אכיפת החוק בצה"ל חייבת לתחקר את התנהלותה בפרשה זו. בין היתר, השופטים ציינו כי לאחר התאונה תמיר לא נחקר באזהרה. "אם יתממשו החשדות שמצ"ח נמנעה מלמצו
ת את חקר האמת בניסיון לגמד את התהליך ולהקל על תמיר, מדובר ברעידת אדמה של ממש בכל הנוגע לאמינותם של גורמי החקירה בצה"ל", כתבו. השופטים ציינו את עדותו של החוקר בתיק, שטען שקיבל הנחיות ממפקדיו להקל באופי בחקירה.
צה"ל הפך פשוט משקרן מיומן לשקרן גרוע, גם בשל שכרון כח. שקרן שלא נענש, ימשיך לשקר ואפילו לא ישקיע בלשפר את שקריו.
בשלב הזה, כל אדם אחר אם מעט כבוד עצמי ואינטליגנציה היה מתפטר בשקט מצה"ל ונרשם לאחת המפלגות או הופך לסוחר נשק מצליח, או חובר לאחת מחברות כח האדם הרבות שעושקות עובדים. אך לא צ'יקו השקרניק השחצן. צ'יקו הולך למשפט ונגזר עליו עונש סמלי: הורדה בדרגה אחת, מתת אלוף לאלוף משנה. כי צה"ל שופט את עצמו.
אלא שעבור צ'יקו דנן, המקורב לרמטכ"ליסימו אשכנזי (שאגב צובע שיער) לא פחות מא', זה לא מספיק. הוא מערער, לוחץ, שוחץ ומוחץ, מפעיל עיתונאי חצר בעלי לשון גמישה, ומצליח לצאת אפילו ללא העונש העלוב הזה, של הורדה בדרגה יחידה. ומי ננזף? השופטנים שהורידו אותו בדרגה יחידה, שהתחנפו אבל לא מספיק.
כלומר, הצבא עשה פוטש ויוצר לחץ כזה על בית המשפט שהוא נכנע לצדק הבסיסי. צבא עם מדינה? צבא עם מדינה ובית משפט לערעורים. אלה האנשים אגב שיחקרו את עופרת יצוקה בסופו של דבר, ונראה שממש יביאו תוצאות אמת.
כל הכותבים מסבירים שצ'יקו זה הוא גיבור שבגיבורים. במה הוא גיבור, אותו צ'יקוקו שהתחיל לשרת ב1986? מאז 73 ישראל לא השתתפה בשום מלחמה קיומית שיש בה איזשהו צורך בגבורה. כל המלחמות כבר 36 שנה היו של צבא חזק נגד גופים חלשים בהרבה, של טרור או גרילה, שבהם אין סיכוי להפסיד. לא היתה שום מלחמה מול צבא אמיתי, מול טנק או מסוק או חיל אוויר, כמו שקהלני מכיר למשל, או לוחמי מלחמת השחרור. לא היתה גם שום מלחמה בשטחים של ישראל עצמה, אלא רק במחיצת פרובינציות מורדות של האימפריה הקטנה. גולת הכותרת של שירותו שעליה קיבל צל"ש היא שאחרי שחוסלה חוליה בלבנון פקד על חייליו לקחת את הגופות של חברי חיזבאללה ולחטוף אותם לישראל. דבר שהעיתונים ציינו כתושיה וכגאונות צבאית. 
 צה"ל (בחלקו, אני מקווה) היום הוא צבא מושחת של פחדנים ושקרנים, שודדי גופות ואוכלי פגרים, שמקיף את עצמו בכתבי מחמד שלא מוכנים לגלות שצה"ל הוא סכנה אמיתית מבחינה מוסרית, מבחינת יכולתו לפגוע בדמוקרטיה ובמערכת המשפט, אך יותר מעניין – גם מבחינה בטחונית. כי צבא של שקרנים לא מוצלחים, צבא לא סולידרי שבו מפקד מפיל את אשמתו על הפקוד שלו, הוא צבא חלש, כשהוא נדרש להילחם באמת. צה"ל הוא היום לא צבא הגנה לישראל אלא צבא הגנה לשקרנים. וכמו הצבאות הערביים המושחתים, הוא נפל במלחמה הראשונה מול כוח צבאי זעיר, יעיל ואידיאליסטי וייפול שוב. עם אינספור אימונים ועם מטוסים אמריקאים חמקנים במחיר מיליארד ₪ לחתיכה, הוא לא יצליח לחמוק.
 
שלחתי את החצי הראשון של המאמר והוא פורסם היום בוויינט. מוזמנים לטקבק ולהנות.
 

החוק לאיסור על בעלות זרה של עיתונים

לחוק האוסר בעלות זרה של עיתונים יש אולי הגיון, אבל הוא מסוכן, כי הוא נועד לסגור את 'ישראל היום'. גם אם יש לי ביקורת על תכני העיתון, זהו עיתון חשוב מאוד, כמו שכל עיתון שיוצא בארץ חשוב מאוד, אם אני מסכים לעמדתו או לאו. בזמנו גם כתבתי נגד סגירת ערוץ 7, ואני נהנה לקרוא את 'מקור ראשון'. המטרה של חברי הכנסת שמריצים את החוק הוא לקבל כבוד בידיעות, הארץ ומעריב, ולמחוק את כלי התקשורת המקורב יותר לנתניהו. יתכן שאם לא היה קיים 'ישראל היום', היה בחוק איזשהו הגיון. אבל מהרגע שהחוק קיים כדי למחוק עיתון חשוב ומרכזי כזה (גם אם לעתים איני מסכים איתו), אני מקווה שהוא ייגנז. אני חושב שדניאל בן סימון הוא כותב מוכשר והוא נראה בחור טוב עם לב במקום הנכון, בבטן ולא בכיס, אבל החוק הזה שיזם, אחרי פגישה עם נמרודי וכמועסק לשעבר של שוקן, הוא בעייתי.   

 

ועוד עיתונאי שאני לא מסכים איתו, אבל עושה עבודה עיתונאית מעולה הוא קלמן ליבסקינד ממעריב שחשף עיוות סקר דעת קהל בנוגע לעמדת הציבור אם התקשורת ימנית או שמאלנית. ואגב, לטעמי, התקשורת לישראל היא ימנית מבחינה כלכלית ומעריצה את הצבא מהבחינה המדינית. היא אמנם מפחדת מהמתנחלים ושונאת חרדים, אך יותר מהם ערבים.

 

ועוד טקסט חשוב מנרג' יהדות של כותבת בשם יפעת ארליך. הדבר הכי חשוב שקראתי השבוע. אף שהיה צריך להזכיר את שם משרד יחסי הציבור וחברת התרופות. למה הפחד? מה יכול לקרות? מדוע אפשר לתקוף שר כלשהו או את אבו מאזן, ולא את משרד יחסי הציבור ירום הודו? ממה מפחדים כאן?

על סיכום העשור בספרות בגלריה בהארץ

נכתב כטוקבק לפוסט בבלוג היפה של דרור בורשטיין שלא עלה מסיבות טכניות ולטובה. לבסוף החלטתי לפרסם אותו כאן:
 
גם אני מעריך את מיה סלע, שלדעתי עושה עבודה מעולה בגלריה (הזדמנות גם לציין את נויה כוכבי). מיה היא גם כותבת מוכשרת לדעתי. אבל סקירת העשור שלה מפוספסת ופסימית שלא לצורך . אני מבין את הצורך של אנשים לבכות, בעיקר אנשי ממסד או כסף, ולא אקח מהם את התענוג הזה, אבל זו תקופה נהדרת לשירה ולכתבי העת, עם יצירה אלטרנטיבית וחברתית, שלא צריכה טובות מהממסד ובונה מערכות אלטרנטיביות.
כמותית, מעולם בישראל כתבי העת לא מכרו כל כך הרבה עותקים, אף שמכירות זו לא אמת מידה שעומדת בפני עצמה וחשוב מכך, שפעם האוכלוסיה היתה קטנה יותר. אך בוודאי שהשירה חזרה להיות חלק ממחזור הדם של הישראלים. בגלל הטכנולוגיות החדשות והוזלת מחירי הדפוס, כל אחד יכול להשיג כמה גרושים ולהוציא כתב עת.

אין דבר שמעצבן אנשים מאמירות אופטימיות, אבל מה עם קצת ציונות? מצב כתבי העת לשירה בישראל טוב מרוב מדינות העולם, אולי לבד מפולין שבה כמאה כתבי עת לשירה ומדינות דיקטטוריות, שהשירה היא תמיד מרכזית אצלן, למשל מצרים שאני קצת מכיר (באופן מעניין, שירים ממעין, לצאת ומגרילה תרבות תורגמו לערבית ויצאו לאור במצרים לפני כל מקום אחר, ומופיעים שם בבלוגים וספרים). דווקא זה שהם לא קרובים לממשלה ולהון ולא זוכים לכיבודים, וגורמים חרדה לגבי עתיד השירה אצל המבקרים ביומונים, זה היתרון שלהם. 
בגלל העוצמה של ערוץ 2 ושליטת בעלי ההון על העיתונים, כתבי העת לשירה בישראל הם מדיות רלבנטיות להעברת רעיונות פוליטיים וחברתיים, אפשר לציין את מטעם, דקה, הכיוון מזרח, מעין (שאני עורך), עיתון 77 ועוד רבים שמעבירים תכנים שפשוט אין בתקשורת. גם בקומיקס האלטרנטיבי המודפס בזירוקס יש דברים מעניינים מאוד, של זרמים חשובים שפשוט לא מקבלים ביטוי במדיה המוכרת. 
חלק מההצלחה של תופעה כמו עיר לכולנו, המפלגה הגדולה ביותר בעיר המרכזית ביותר בישראל, קשורה לרוח גבית של תופעות כמו "אדומה", אסופת השירה המעמדית, שהיא אסופת השירה העכשווית המצליחה ביותר בכמה העשורים האחרונים (היא בכלל לא הגיעה למדפי סטימצקי וצומת נדמה לי). חלק מהיוצרים שהשתתפו בה וסביבתם היו בין ליבת היוצרים של "עיר לכולנו" שכמו "אדומה", שילבה בין סוציאליזם מודרני, עכשוויות, יצירה, שילוב בין מאבקים, זמינות ואופטימיות. אולי גם קוליות אבוי.
גם באדומה, כמו בעיר לכולנו, יש אנשים שהצביעו לימין וחובשי כיפה, אבל לא הסכימו עם הדרך הניאוליברלית ומבינים שיש כאן מהלך של נישול שהם עובדים. מבחינה זו אפשר להגדיר את עיר לכולנו גם כאנתולוגיה – אולי זה עניין ששווה מחקר יותר רציני מהערת צד, אבל אני יכול להתגאות שהעיתון היחיד שבו היתה מודעה לעיר לכולנו היה מעין.  
הייתי בפסטיבל סן פרנסיסקו לשירה, והמשוררים המקומיים נרעשו לשמוע על "הסצינה" בישראל, מבחינת איכות פואטית, פוליטית, וגם מבחינת אסטרטגיות פעולה חדשניות. 
בשל הפחדנות של אנשי הרוק (מבחינת פוליטיקה וגם סאונד), השירה הפכה לאמנות מעניינת ורלבנטית יותר לא רק מהפרוזה, אלא גם מהמוזיקה. היום צעיר עם משהו להגיד, יוציא כתב עת לשירה, או יצטרף לאחד, או יעלה לאינטרנט, ולא יקים להקה. כי הוא יעמוד בפני תקרת הזכוכית של הרדיו השמרן, דבר שלא קיים בשירה. כאן חשוב לציין שאני רואה יחד את השדה שירה-מוזיקה-ספרות-תיאטרון-קומיקס (הספר של קלדרון על הרוק הוא חשוב כמו כל ספר על רוק כתרבות, אבל כמו המאמר של מיה סלע הוא לא רלבנטי, כי הוא מדבר על תקופה שהשירה באמת לא היתה רלבנטית והרוק כן, משהו כמו לפני 18 שנים. איחור אקדמי אפנתי. היום הרוק צריך טובות מהשירה החדשה)
אולי זה חבל, מי יודע, אבל רוב האנשים שאני מכיר לא קראו את עמוס עוז-יהושע-שלו אבל יש להם דעה בעד או נגד ערה?, הספר בקוד הפתוח של צאלה כץ או האחרון של ליכטש. הם מכירים את רומן באימבאייב, מרחב ישורון, מתי שמואלוף, מיכל דר, ואן נויין וסיון בסקין ואחרים שהזכיר בורשטיין. השירה החדשה כל כך הצליחה, שבימי שישי בהארץ גוייס כתב מיוחד וחביב עם הטעם הישן כדי להדבירה, כאילו מבפנים (כמו שסוציאליסטית כאבירמה גולן, קלדרון ושלי יחימוביץ' תקפו את עיר לכולנו, או עיתון רימון שהוקם נגד העולם הזה על ידי השב"כ). האם יש כבוד גדול מזה?
היום כש"כוח לעובדים" עורכים מאבק חברתי ברחובות או ירוחם, או המתנגדים ל"חוק האח הגדול" הם לא ירימו טלפון לדוד גרוסמן, שבוודאי יהיה בהונגריה לקבל פרס מדוכס ליכטנשטיין, אלא לגרילה תרבות, שנמצאת בחיוג המקוצר שלהם בג'ימייל.
העריצות על הטעם הספרותי של מספר אנשים שמכונה "הספרות העברית" נכשלה כנראה, אולי מלבד האקדמיה, שכבר לא נעים לתקוף אותה בגלל שהיא גם ככה חלשה, וחבל, כי עדיף כשיש יריבים חזקים. האמירה של מנחם פרי על כך שאין היום כתבי עת היא על גבול הפרודיה.ואני מעריך את פרי, במיוחד בימי "סימן קריאה" ואת איכות ספריו. אבל זה כמו שמישהו יתלונן שבישראל אין בלוגים או שבתל אביב לא בונים מספיק מגדלים.
 

על פגז ז"ל

 
אתמול בכרם, במקום הקבוע שלי, אצל נחמה ברחוב ישכון, על לחוח ותה תבלינים, כולם דיברו על מותו של לקוח קבוע אחר בשם "פגז". הוא היה מהיושבים הקבועים. תימני, בערך בן 70, יליד הכרם שכונה כך בשל מכת הביליארד החזקה שלו.
 
לקח לי זמן רב לזכור אותו, למרות שאני מגיע כמעט כל יומיים וזה מקום קטן ולא עמוס. שאלתי את נחמה אם איני זוכר אותו כי הוא שקט, ונחמה אמרה שהדבר האחרון שאפשר להגיד זה שהוא שקט. "פגז" היה רעשן ועצבני. "פגז" לא הגיע כמה ימים, אז היא הלכה לראות אותו בביתו. דפקה בדלת, והוא ענה ואמר שהוא במיטה. כנראה היה כבר אחרי אירוע מוחי אחד. היא אמרה לו שהיא רוצה להיכנס, ביקשה שיפתח. "פגז" אמר שהוא קם, ולא פתח. אז היא אמרה שהיא דורשת לראות מה שלומו, הוא אמר רגע, ולא עשה כלום. אז היא קראה לאמבולנס, והם קראו למכבי אש, פרצו את הדלת ולקחו אותו. לאחר שבוע, "פגז" קיבל בבית החולים עוד שני אירועים ומת.
בכל חייו, "פגז" לטענו לא ראה אף פעם דוקטור. וכשאמרו לו אחרי שהתעטש, 'לבריאות', כעס ואמר 'מה אני חולה?'. שאלתי את נחמה הדתיה אם היתה לוויה או שבעה, נחמה אמרה שלא, והוא היה אתאיסט, עניין נדיר אצל התימנים המבוגרים בכרם הרווי בבתי כנסת מקסימים שהייתי הולך לארוחות שישי מוזרות בהם כשגרתי בשכונה. "כן, הוא היה אדם מיוחד", אמרה נחמה הטובה. הטור הזה, לפחות סופו, מוקדש ל"פגז", קולגה שלי לבית הקפה, שאיני זוכר בבטחון. למרות שאני חושד במישהו.
 

גליה צ'יקי מאור – השיחה המלאה עם נציגי בנק לאומי

י

לאור השילוב של נותני חסות בבלוגים, מביא כאן תמליל אמיתישל שיחה שהתקיימה בג'ימייל צ'ט עם עריכות זעירות. 
 
Bbb:
רועי?
 
me: כן
 
bbb: מה שלומך?
 
me: טוב מאוד
 
bbb: אני צריכה אותך לחמש דקות
me: פנוי
 
bbb: אז ככה
  למשרד שאני עובדת בו יש יוזמה לשת"פ עם בנק לאומי
4:49
PM אתה בטח מכיר את ה"תערוכה הסודית"
 
me: כן
4:50
PM bbb: אז לאור העובדה שמדובר בעידוד אומנות צעירה וכו', אנחנו רוצים לשתף פעולה עם אושיות בעלות אוריינטציה אומנותית
4:51
PM הרעיון הוא שתקבל תמונת פרופיל חדשה לפייסבוק של דיוקן שלך שצייר אמן צעיר
  מה שנדרש ממך זה להחליף את התמונה למשך כמה ימים, במטרה לעורר דיון על התערוכה והיוזמה של בנק לאומי
 
me: מקבלים משכורת מהבנק
  ?

(הערה שלי:כאן היו שלוש דקות ללא תגובה)
4:54
PM bbb: מה הכוונה? מכיוון שמדובר ביוזמה חברתית לעידוד אומנות, אנחנו עושים שת"פ ולא דורשים כלום. אתה גם מקבל את התמונה המקורית אם תבחר, עד כמה שידוע לי
 
me: אבל אז האמן לא יקבל על זה כסף
  אני מוכן, בכמה תנאים שתוכלו לבחור
  1. בנק לאומי יחליף את שמו לבנק צ'יקי לזמן האירוע
  2.העמלות יבוטלו על חשבונות עם פלוס של פחות מ20000
  למשך זמן התערוכה
 3.גליה מאור תוסיף לשמה האמצעי צ'יקי, צ'יקו או ציקי
  לא צקי
 כי יש כבר צקי בתחום האמנות
 
bbb: האמן שמצייר את הדיוקן מקבל את הכסף 🙂
 
me:   אבל למה שאעשה פרסומת לבנק לאומי
  אם הוא לא יחזיר לי באותה מידה?
4:56
PM אני לא רואה את עצמי כפחות ערך מבנק לאומי
  נתתי גם כמה אפשרויות
4:57
PM bbb: אתה בתור משת"פ לא מקבל…
 
me: זה יכול לתת לבנק הזדמנות להיחשב כרענן
 
bbb: אתה לא עושה פרסומת לבנק, אתה מעודד את היוזמה לעידוד אומנות צעירה
  אתה ממש לא פחות ערך
  לכן פונים אליך. יש איזה 10 אנשים שמקבלים פנייה כזו
 
me: אז הנה, ההצעה שנתתי כאן נהדרת
  חוץ מזה ממתי אמנות מודרנית זה לצייר דיוקנאות של אנשים
4:58
PM bbb: מה הקשר לאמנות מודרנית?
 
me: רציתם לקדם אמנים?
 
bbb: כן כן
 
me: אמנים זה לא ציירים בנוסח המאה ה17
 
bbb: אז לא אמנים… בוא נאמר… ציירים
4:59
PM לך נגיד, יש דיוקן מירו סטייל
 
me: בקיצור, מצידי הכיוון חיובי. אשמח אם תחליטו לבחור את אחד הרעיונות שהצעתי.
  או את כולם.
  אשמח לשמוע מה תבחרו
 
bbb: אבקש שנוסיף לגליה מאור את השם צ'יקי
 
me: אין בעיה
 
bbb: אבל אני שמחה לשמוע שבגדול אתה חיובי
5:00
PM ואם אוסיף לשם המשרד את השם צ'יקי למשך שבוע?
 
me: מהרגע שגליה תגיד כן, למשך זמן התערוכה, אני מוכן
  אני רוצה את הבנק ומנכ"ליתו
  לא את שליחיו
 
bbb: אני מוכנה בחתימה של המייל שלי להוסיף צ'יקי ולשים לינק לויקיפדיה שלך!
  איך זה?
 
me: לא, רוצה את גליה מאור
 
bbb: אני עושה פה מאמצים, work with me
 
me: היא היתה הממונה על הבנקים, אחרי הכול, ואז הפכה למנהלת בנק שעליו מונתה, כך שלא יהיה לה בעיה אני חושב
יש לה חוש הומור
 
bbb: אמממ אני אבדוק
 
me: אין בעיה, תחזרו אלי
 
bbb: אבל כל אופציה אחרת באה בחשבון?
 
me: אשמח לקדם את הבנק אם יקדם אותי
  יש שלוש אופציות מעולות. הבנק אפילו לא נתן לי אלטרנטיבות
5:01
PM 
  זה הגון
  אני מחכה לשמוע
 
bbb: צודק, אעביר הלאה 🙂
 
me: מעולה
  תנקס
 
bbb: המשך ערב נעים
 

 

—-

בקרוב:

יום חמישי – אירוע שירה של גרילה תרבות ובצלם נגד חומת ההפרדה באבו דיס. פייסבוק

%d בלוגרים אהבו את זה: