Monthly Archives: אוגוסט 2008

שירו של הנופש

*

משתין בים
שוחה בים
בודהה

(מדינת אכזיב, אוגוסט, 2008)

 

עוד שירים מאכזיב

נכבה 2.0

זה לא מה שהיה

מאושר גם גלגל הים

ענבים (וידאו-שיר)

עירום חלקי (וידאו-שיר)

מכתב ממדינת אכזיב

 

צ'יקי בתפוצות

 

מעריצה אמריקאית שאיני מכיר החליטה לפני חודשיים לעשות קליפ לשיר שלי, "איי אם רוגי דה קט", שהקלטתי עם רם אוריון ויצא ב2003 בערך בלייבל האמריקאי קומפורטסטנד. לחובבי חתולים בלבד. אין לי מושג איך הגיעה לשיר.

 

אני מתראיין למיכל לברטוב הנחמדה מג'ואיש כרוניקל הבריטי בנוגע ל"כנס הבלוגרים היהודי". אני עם הפזורה, למרות שיהודיות לא נמשכות אלי.

לידיעת אוכלי הנבלות: הילדה רוז, אייבי נתן, להקת פינג פונג

1.
נושא הילדה רוז שבר שיא של מציצנות דוחה ונצלנית. מדובר בעניין משפחתי עצוב, והפשפוש הציבורי במשפחת רון-פיזאם ובחייה של הילדה, שוב ושוב, כשכל פעם צץ ועולה פך דוחה אחר, והופך לסדרת ריאליטי פורנוגרפית. כשם שסדרת הריאליטי "האח הגדול" תשודר 24 שעות באינטרנט בקרוב, אחד מערוצי הטלוויזיה מתאמן כרגע על שידורים נונסטופ מאתר החיפוש של המזוודה.
הנושא הזה כבר לא מעניין אותי. כמו בסרט פורנו, והרי מדובר בסרט פורנו, בשלב מסוים אתה אדיש. נושא חיפוש ואיתור הגופות הפך בשנים האחרונות לזכות היסוד היחידה של הישראלי. לא אכפת איך נחיה, לא אכפת אם יהיה איפה לגור או שהבנקים יזרקו אותנו לרחוב, לא אכפת שמשכר מינימום אי אפשר למעשה לחיות, שחולדאי ממלא את הטיילת במגדלי-רפאים שלא נוכל גם לנשום או לראות שמש, הדבר היחיד שהממשלה חושבת שהיא צריכה לעשות (בלחץ התקשורת המשוגעת) זה להביא את הגופה שלנו לקבורה. כאן נמדד הריבון הישראלי, שהוא מעין זק"א גדול, ומנהל מדיניות של עפר ואפר. תודה רבה. זה מאוחר מדי. תדאגו לנו כשאנחנו חיים.
מה זה משנה אם הגופה רוז של הילדה המסכנה הזו או זו של גולדווסר יטמנו בירקון או בבית העלמין הירקון, שממילא מתפוקק. לגופות אין ערך. הן ממילא נרקבות. כן צקצקנים, גם הגופה שלכם תירקב. וגם שלי.

אין לי בעיה עם קבורה, אבל להפוך את הנושא הזה לדבר המרכזי בחיינו בעידן המודרני, לזכות היסוד היחידה שנשמרת בכל מחיר, מעיד על חולניות של החברה הישראלית, אולי חזרה לתקופה של טרום-הציונות, לפני היציאה-מהחומות, כשאנשים הגיעו למות בירושלים. הזכות החשובה היא לא להיקבר, אלא איך אתה חי עד שזה קורה.

כמה ציניות יש היום לתקשורת, כמה ניצול ולעג על הציבור האוויל, הבוכה ובה בעת מתענג על קורות הילדה הזו ותלאותיה. ושימו לב שכמו שאהוד ברק ואולמרט נאבקו על מקום בפריים ליד הארון של גולדווסר, דיכטר, אותו שר כושל, מדדה לאתר החיפושים החלקלק כדי להצטלם. נקווה שיתקרב מדי לשפה של הנהר ושנעליו לא יהיו רכוסות. חבורה של אוכלי נבלות כולכם. אולי גם שצביקה הדר יגיע עם מעדר ושנורקל.

הדרך הטובה והראויה לאזרח האמפתי היא לא להתעסק בנושא, ולבקש לא לשמוע רכילות על רוז המסכנה או על משפחתה, רכילות שהיא ממילא על גבול הדיבה, ספקולציות על ספקולציות של שכנים ומריבות משפחתיות. אין כאן ערך פוליטי, או משהו שיכול להועיל לחיינו, משהו שניתן לשנות ולשפר, אלא רק מציצנות. עוד מעט ימכרו בובות של הילדה רוז לאנשים שעושים מנוי לידיעות או ישראל היום, או קונים שני ספרים ברשת ספרים. הרגשנות הזו יצאה מתחום הסביר. (מגוחך שאני זה שמציע את זה אבל) דרושים מעט היגיון ובגרות בדיון הציבורי פה. כשהעובדים הסוציאליים שבתו כי קיבלו משכורת של פחות מ2500 ₪ , אותם הרגשנים, רוזני-הלחלוחית בזוית העין, הם בדיוק האנשים שלא התעניינו בעובדים הסוציאליים, וגם היום לא מבינים מה זה קשור, אנחנו רוצים לבכות (עוד זכות יסוד – להיקבר, להתעשר ולבכות). דיכטר לא הצטלם איתם. מצלמות הטלוויזיה לא תיעדו את השביתה 24 שעות באתר. רני רהב לא התייחס לזה. אני רוצה להגיד משהו חמוּר: מדוע דשים כל כך בילדה רוז? כי נהנים מזה.

2.
אייבי נתן מת. גם כאן הצביעות צפה כצואת עכברים על פני ביוב המדיה, וכל מיני פוליטיקאים מנסים להיכנס לתמונה בציטוט קולע. אותם אנשים שלעגו לאנשים באוניה הקטנה שהביאו בובות וצעצועים לילדי עזה, לכמיליון וחצי תושבים שנמצאים במצור כעונש, מהם מעל חצי מיליון קשישים וילדים, ללא צעצועים וללא שוקולד (למרות שכרגע אף אחד לא נפצע מקסאמים) הם אותם אלה שמחו דמעה על אייבי נתן. האנשים באוניה לעזה הם "מטורפים", ואייבי נתן שנסע למצרים במטוס הוא "גיבור" (בניגוד לעמדת הטוקבק נאצר של 1966 נתן פחות תקווה מהנייה של 2008 והיה הרבה פחות חביב). האנשים שבוכים על רוז ונהנים למשש עוד פרט עליה, והמומים מהיחס הצונן של משפחתה, הם גם אלה שימצאו נימוקים משכנעים לא להביא צעצועים למאות אלפי ילדי עזה בגילה של הילדה רוז. או יגידו, מה זה קשור? מה אתה דוחף את הילדים מעזה לכל חור? והרי הוריהם… ואפשר לחשוב שהוריה של רוז טובים יותר. 

אולמרט ששלח את המוסד, או מי שזה לא, לכפכף את המתקנים הטכניים באוניה שיצאה מהאי קפריסין, הלא הוא כפתור, לשבירת המצור בעזה, הוא גם זה שהספיד בחן את ספן השלום אייבי נתן. אולמרט היה גם אוסר את אייבי נתן בכיף. או את ג'ף הלפר, שנעצר לפני שבוע אחרי שיצא מעזה. אם הוא היה ערבי, הוא היה גם מרעיל אותו בכיף, אם זה היה יוצא טוב בסקרים של טל זילברשטיין על מתפקדי קדימה. אולמרט הוא רק דוגמא: כמעט כל אחד מהסופדים הממסדיים היה יכול להיות האדם שאחראי על מאסרו של אייבי נתן, בתנאי שזה יומלץ פוליטית על ידי היועצים, כמובן.

הייתי נוכח לאחרונה באירוע סוריאליסטי. ישבתי בבית קפה וישב מולי אדם מקסים, פלמחניק משפומפם כבן שמונים ומשהו, מומחה מקומי לנגינת מפוחית, שהרים אירוע לכבוד אקסודוס. הוא קבע בטלפון מי ינאם, מי יישא דברים וכו'. הזכיר את לובה וכל מיני אלופים נחמדים ממלחמת השחרור וכו'. בעלת בית הקפה היתה לא נחמדה אליו, כי הוא דיבר בספיקר במרכז הקפה שלה, אבל אני נהניתי לצתת. אזי מישהו התחיל לדבר על האוניה לעזה ומיד הם התחילו לגנות את "עוכרי ישראל" הללו. אז חשוב שזה ייאמר עכשיו: אייבי נתן היה פטריוט, הישראלים ששטו לעזה להביא צעצועים ולחלץ חולים שחייבים טיפול וסטודנטים היו פטריוטים והביאו גאווה לישראל ולעולם, מול הרוע וההבל הכללי. וכשאני מדבר על ההבל הכללי, אפשר להתייחס גם לסביח החציל הקונספירטיבי שכתוב למטה בטוקבקים על הליברטי.

3.
הגעתי במקרה לאייטם נשכח על פינג-פונג. בזמנו, קצת הדחקתי את התקופה, עד שאפילו היו לי זכרונות מתוקים ממנה. היתרון של כל האינסידנט, עם הלעג מדי יום בתקשורת מצד אפסים מלאי-שנאה וקרקשנים שלא עשו דבר חיובי בחייהם, הוא שהיום אני אדיש לגמרי לביקורות רעות, ואפילו קצת נהנה מהן (אם הן מנוסחות טוב או באופן חד). אבל האייטם הזה מYNET עוד לפני עידן הטוקבקים (למזלנו), הוא פשוט מטורף.

מסתבר שועדת החינוך, על כל הח"כים שלה, התכנסה במיוחד, בבקשת כמה חכים אלמוניים ובהם יובל שטייניץ, כדי להחליט כי הלהקה היא "ביזיון ובושה למדינת ישראל ולתרבות הישראלית" (ובניגוד למה שנרמז על ידי ערדי, מדובר על ההופעה עצמה והלהקה). הגיע אדם בשם אורי פורת, אחד הפובליציסטים המשמימים והמגויסים ביותר, מעין ברנש רב-חנפים, וטען שאנחנו נוכלים ושקרתה "הונאה", לא ברור על שום מה ולמה, ומה מעשה הנוכלות שעשינו לאותו פוליטרוק שהשיג ג'וב על חשבון הציבור, אורי פורת ז"ל, שמת בינתיים, תהא מנוחתו עדן. אולי היה אבא טוב או משהו כזה, כי אדם חכם לא היה. האם רצון לשלום עם סוריה הוא מעשה נוכלות? הדבר מצחיק על רקע הגילויים על מעשי ברק בפגישתו עם פארוק א-שרע, והנוכלות שלו מולו, איך שחשב לסדר את אסד האב, כפי שגילה אינדיק, וכמובן נכשל והפיל את כולם. אגב, אין לי בעיה שפוליטיקאי יהיה נוכל, אבל לפחות שיצליח בזה. ואכן, מגיע לועדה גם גיל סמסונוב בחליפה וטוען שפנה למשרד ראש הממשלה להתערב בתועבה הזו. והנה פה אייטם נוסף על תיכון רבין במזכרת בתיה שם המנהלת אסרה על השמעת גרסה לשיר בטקס סוף שנה של כיתה ט'. ביזאר מוחלט.
השפה של כל דיון החרום הזה היא ברוח היחס לדיסידנטים ברוסיה הקומוניסטית, או של פשקווילים בעדה החרדית נגד הופעה של נערות חשופות בחנות המאגאזינים השכונתית של בני ברק. כשם שבזמנו האשימו מתנגדי משטר כאידה נודל בזנות או חוליגניזם, בלי זכות תגובה, כך גם בועדת החינוך הרשמית של מדינת ישראל. אני לא מדבר על כך שעשינו משהו דומה מבחינת אומץ וסיכון, אבל הז'רגון והזדנוביזם דומים. דיון היסטרי ומופרך לחלוטין של נבחרי ציבור, שמדברים מפיהם את התרבות הישראלית, בלי לפנות לאנשים שעליהם מדובר לברר את הצד שלהם. וזה קרה במאי 2000, תקופה אופטימית, לפני האינתיפאדה, תחת שלטון של מה שנקרא-שמאל. ואחר כך לועגים לאבא של יוסי שריד שלא הביא את הביטלס כדי לא לפגוע בנוער (דבר שהבן מכחיש אגב). טירוף.

נכבה 2.0

הם זרקו מכאן את הערבים בארבעים ושמונה
אבל עכשיו כדי להחזיק מעמד בשוק התיירות הגמיש
הם חייבים להשכיר את המקום לצילומי חתונה.
ליד בית המוכתר לשעבר
ערביה עבה בבגדי-כלה צחרחרים מאגרפת בכח את הזר.
החתן, כרסתן חייכני
בחליפת כסף, נראה רו"ח, מניח לה יד על גב המחוך
והשמנה כבר מדלגת קדימה באיזו-רתיעה.
ושלושה צלמים אשכנזים בעדשה טלסקופית
אומרים לזוג 'תתקרבו
תתקרבו'.

(אוגוסט 2008)

זה לא מה שהיה

זה לא מה שהיה
כבר לפני שנה
זה לא היה מה שהיה
וכשיהיה
זה לא יהיה מה שהיה
גם מעדני חלב:
אינם מה שהיו
 
ברנש בתחתונים יושב על כסא כתר פלסטיק
אני לא צריך לספר לכם
שהברנש זה לא מה שהיה
וגם בתחתוניו – זה לא מה שהיה
וכסאות כתר הפלסטיק – זה לא מה שהיה
 
הוא אוכל עגבניות שרי מתוך ניילון סגול של סופּר
היא עושה נקב ביופלה ומוצצת בפנים אדישות
וזה לא מה שהיה
(העגבניות, היא, הוא וגם מעדני חלב אינם מה שהיו)
 
שתי קופסאות גפרורים
גוהרות זה על זו כצבים
כפכפי ים טרוקים על בטון חמוּר
לקראת סוף הנופש
זה לא מה שהיה
אפילו אין טעם להזכיר זאת
 
גם הצבא זה לא מה שהיה
אפילו חיל האויר זה לא מה שהיה
שלא לדבר על הערבים
הערבים האלה זה בהחלט לא מה שהיה
לא מתקרב למה שהיה
 
והשלגים – זה לא מה שהיה
תן להם קצת שמש, והם הופכים לבוץ ומדמנת
הנה, הולנד תטבע בקרוב,
מי היה מאמין שהולנד שאהבנו כל כך
אבל עכשיו אפילו היא זה כבר לא מה שהיה
 
היום,
רק ההיה נשאר מה שהיה
דינוזאור עצום שניתן להרוג עם כפכף
אבל אחר כך צריך למצוא יעה מספיק גדול

 

 

 

 

(תודה על העצה העריכתית ליחזקאל רחמים)

תמכו בשקשוקה נגד האחים עופר \ קליפ חדש לשיר שלי, "כנראה שלא רציתי לאהוב אותך"

הקליפ

העליתי לרשת קליפ חדש שצילמתי וערכתי השבוע באכזיב. הקליפ הוא מיוחד גם כי הוא לא צולם במצלמה, אלא דרך נקודת הצילום הפנימית במחשב שלי, כך שגם לא השתמשתי בחומר גלם. בגלל האיכות הג'יפאית נוצר בקליפ אפקט מוזר של תנועה, שמוסיף לחרמנות סוף-הקיץ של הקליפ. הקליפ כולו הוא בתחתונים אדומים כמובן.

רועי צ'יקי ארד – "כנראה שלא רציתי לאהוב אותך"

מתוך סונול, רא רקורדס

מפיק ומנגן בכל הכלים: רם אוריון

מלים ולחן: צ'יקי

 

כל הקליפים וסרטוני הוידאו שלי

 

איגודי היוצרים והעיתונאים וכתב העת מערבון נגד סמי עופר והצנזורה

 

אגודת העיתונאים, איגוד הבמאים, איגוד התסריטאים, פורום היוצרים הדוקומנטרים וכתב העת לקולנוע מערבון (המופץ בתוך מעין), מארגנים כנס חירום בנושא צנזורה הון ותקשורת על רקע הצנזורה של הסרט של מיקי רוזנטל ואילן עבודי "שיטת השקשוקה"
שנועד לשידור בYES ועוסק באחת המשפחות המשפיעות בישראל, משפחת עופר.

בכנס נדון בהשתקה המודרנית – צנזורה שמונעת משיקולים פרטיים של בעלי ההון המעוניינים להכתיב תכנים מסוימים ובד בבד למנוע מהתקשורת לעסוק בתכנים שאינם לרוחם וכל זאת בערוצים השייכים ומיועדים לציבור. היום הצנזורה של ההון חזקה הרבה יותר מהצנזורה של המדינה. קל לכתוב על מעלליהם של אולמרט וביבי, אבל לכו תסתבכו עם עורכי הדין של משפחת עופר. וגם אחר כך, אין כלי תקשורת שישדרו את החומרים נגדם.

בין המשתתפים: דורון צברי, חה"כ שלי יחימוביץ', יונה ויזנטל (YES), יצחק ליבני, רונאל פישר ואסף סודרי (שביתה).  

מנחה: יהושע סימון, עורך מערבון ועורך משותף במעין

הכנס יערך ב- 31/8/08 יום א' הקרוב בשעה 19:00 שלוש שעות לפני הקרנת הסרט "שיטת השקשוקה" בסינמטק בבית סוקולוב – אגודת העיתונאים רח' קפלן 4 (פינת אבן גבירול), אולם רון

הקרנות נוספות:
סינמטק ירושלים: 15/9/08
סינמטק חיפה : 22/9/08
סינמטק שדרות: 24/9/08

דף האירוע בפייסבוק

טריילר – שיטת השקשוקה (אצל וולווט אנדרגראונד)

האירוע באייס

וואלה ברנז'ה! על הכינוס

האירוע באתר איגודי הבמאים והתסריטאים

האירוע באתר אגודת העיתונאים

האירוע בהמבוקש, הבלוג המבוקש של מתי שמואלוף

מיקי רוזנטל בראיון אצל ארי ליבסקר (פירמה, גלובס)

נמרוד קמר, רכז מערבון, מדווח על המקרה (גלובס)

יוסי שריד על האחים עופר (הארץ)

—-

 

האנטישמיות מכה בבריטניה

 

רצח על רקע אנטישמי בבריטניה, מי היה מאמין. סטודנט מקטאר נרצח למוות על ידי אנגלים גזענים כחלק מגל האנטישמיות החדשה נגד מוסלמים שעוברת היבשת האירופית.

כמה לינקים לסופש המסופש

בפרויקט בורגראנץ' של וואלה, לינק וציטוט מהשיר בורגראנץ' של פינגפונג

 

יהל לינטרנרי בפרסום בכורה ב"מעין חשמלי", אתר האינטרנט של מעין

 

נמרוד קמר קיבל תמונה בגלובס וכתב נגד הצנזורה של יס על הסרט של מיקי רוזנטל נגד משפ' עופר

 

לפני כולם! מחקר מרגש על תמנונים (ווינט)

 

יונתן אמיר על בית ספר למאכערים של אמנות.

 

מאמר מעניין נגד מעלה, ארגון של עסקים לשמירת "אחריות חברתית", שנתן לבנק לאומי שממשיך להעסיק עובדי קבלן למרות החוק, פרס מעסיק מצטיין. (הגר שקד, עבודה שחורה)

 

ביקורת טובה על טופי והגורילה בYnet. חשוב לציין, שהתוכנית היא פרודיה על תוכנית סקסיסטית. גם כשטופי אומרת שהיא בעד מלחמות וששוקי אומר שטוב למות בעד המולדת, לא התכוונו להטיף למלחמות, אלא ליצור אבסורד.

 

תמונות של מוטי קיקיון, הצלמן המוכשר, מפסטיבל מטר על מטר. בין השאר תמונות שלי (מופיע עם רקדנית בשם מרים אנגל שאילתרה לשיריי) ושל יודית שחר. התמונות בשליש התחתון.

 

מעריב ממשיך להתעלל ברון ארד ז"ל ובמשפחתו. תניחו להם.

 

גם אני הצטרפתי לועד העיתונאים הצעירים, ואת?

 

מאמר של אסף נבו על האמנות הפוליטית שלי, מכללת ספיר.

 

דב חנין בטופי והגורילה, עכבר העיר אינטרנט

 

גל מור כותב על הצ'יקיפדיה וטוען משום מה שאיני בעל המניות שם.

 

משה ארנס מפתיע בטקסט הגון.

 

 

אני עונה לשאלון של סיני גז

 

הרבה מדברים על אנשים מסוימים שהם ציונים, אחרים פוסט ציונים או אנטי-ציונים. הורדת "קפד ראשו" היא ללא ספק אנטי-ישראליות מהסוג הנורא ביותר.

 

כצפוי, השבט ש"נחשף לראשונה לאדם המערבי" התגלה כבר ב1910

 

בהמלצת ג', רדיו טנגו ארגנטיני יפהפה.

 

פוסט חזק של ליאת בר-און, הפולניה הלוחמת, בבלוג הבמיה הקפואה שמסביר למה אני לא מתכנן להתחתן בקרוב. עם כל ניקוי האורוות באקדמיה לגבי מין ביחסי מרות, חשוב שיוכרז: נישואין הם פעמים רבות אונס. אבל כמו באקדמיה, יש מקרים שהם סתם הטרדה. 

 

עלה אתר מעניין, ארמגדון, נגד ההתחמשות הגרעינית ההיסטרית והאינפנטילית של המעצמה המסוכנת במזרח התיכון.

 

גורביץ בחברים של ג'ורג' מביא עוד מידע מזעזע.

 

לא עוד רוב לאו. מאמר על כך שעוד דור לא יהיה רוב לבן בארצות הברית. כדאי לקרוא לכל אלה שפוחדים מערביי ישראל, מרוקאים וכו'. (סם רוברטס, וושינגטון פוסט, צריך להירשם).

 

ביפו יש יום ללא-ערבים בבריכה. זה מובן. השאלה היא פרקטית: מה עם רק סבא הוא ערבי? הוא יכול להיכנס עם מצופים? האם צריך להביא תעודה כדי להסדיר את העניין, או ללכת עם סימן זיהוי מיוחד כדי להקל את הזיהוי? (עומר אורי, עיתון תל אביב)

 

מדוע לעזאזל הגאורגים חשבו שהאמריקאים יצילו אותם אחרי שיתקפו את רוסיה? (רוזה ברוקס, לוס אנג'לס טיימס)

 

ליבריסטן על המשוררים שחתמו נגד השירים המקוצצים בפרוייקט "שירה על הדרך", שהוא לטעמי פרויקט לקידום שירה ראקציונרית מדכדכת, אולי אפילו כלי נגד הרנסנס השירי בתל אביב היום. אבל זה עדיף על כלום.

 

מול המלחמות באירואסיה, אחריות בינלאומית באפריקה. ניגריה העבירה שטח גדול עם הרבה נפט ו300 אלף תושבים לקמרון על פי החלטת בית הדין הבינלאומי בהאג.(ניו יורק טיימס, צריך סיסמא) – מתקנים אותי בטוקבק, מה שמראה שוב ששלום יש כשחברות מערביות מרוויחות מזה. ושניו יורק טיימס מוטה.

 

גרסה יפהפיה בערבית לשיר הנושא של שאפט, של הזמר הצרפתי השמן מאליק אדואן.

 

ויכוח שירה מעניין בבלוג של משוררת השעה יודית שחר שערכה ערב בנושא "רעב" עם המשורר אמיר אור שטוען שהוא חשב על כך קודם כשפרסם חוברת הליקון וערך ערב בנושא "רעב וגעגוע". והיא עונה לזה.

 

בג'י של גלובס טקסט מעולה של דרור פויר על חנוכת בית רואי חשבון.

 

מאמר מעניין של איה קניוק באתר מחסן מילים בשבח השוחד.

 

עוד חלל: משה גורלי שהיה פרשן משפטי רציני שכתב בגלובס ובמעריב נכנס לחברת היחצנות של אייל ארד.
ידיעות אחרונות בתחקיר של שחר גינוסר שאין חשוב ממנו על כך שהבנקים תיאמו במשך שנם עמלות שעומד להתפרסם מחר ב7 ימים. אני מקוה שאנשים ייכנסו לכלא או ישלמו קנסות ענקיים, כי יש כאן קרטל וגניבה של עד 14 מילארד שקל מהציבור. בואו נראה מה יקרה. האם אפשר להפעיל על שרי אריסון את חוק דרומי, הרי הם פרצו לחשבונות ולקחו כספים? הרי למה להרוג אדם שגונב מלגזה או כוורת דבורים ולא אדם שגונב 14 מיליארד? אני כמובן נגד הרג שרי אריסון, ולכן אני נגד חוק דרומי.
מול זה, נחום ברנע דל מאוד בדימויים לאחרונה. הוא חזר השבוע אולי בפעם החמישית על המשל (היפה בפעם הראשונה) על הזבוב שכדי לצאת מכוס החלב מניע ברגליו עד שהחלב הופכת לשמנת (לפני שבוע זה היה צפרדע וחמאה). גם אם אתה ברנע, עורך צריך להגיד לך בצורה ישרה שאתה חוזר על עצמו. 
טקסט טוב של סייד קשוע.
ב"העיר"  יש כתבה על המילה מדהים שמחליפה את המילה 'מהמם' ו'מעולה'. על כל פנים, העיר לא מעודכנים באמת במה שקורה כרגע, אלא חיים את מרץ 2006. כי המילה 'חזק' הרבה יותר משמעותית בחוגים הנכונים. המילה 'מדהים' (או 'מדים') משמעותה 'או.קיי', והיא לא מתארת משהו באמת גדול. אלא 'כן, אתה צודק, הבנתי'.  
מול המחדל של מדהים, יש כתבה מרתקת, חשובה וחרוצה בנוגע ל"חוק וילנאי" של מספר כתבים. המעניין הוא שתחקירני העיר ניסו לברר מי הכין את החוק המרושע ופשוט נשלחו מאדם לאדם ולא מצאו את הנבל שיזם את העניין. כל אחד התנער, כשהראשון בהם הוא ס. השר וילנאי שמתרחק מהחוק כמו מאש, אף שהוא תומך בו. האם יש חצוף מזה? כמעט כולם מדברים עם תחקירני "העיר" שלא לייחוס.
דבר דומה קרה לתחקירן "סופשבוע" אביב לביא. הוא ניסה לברר מדוע יש שני שרים שמתנגדים לחוק שמתנה סיוע ממשלתי בכך שלא יינתן למפעלים מזהמים. הראשון, שר הבריאות בן יזרי, טוען שלחץ נגד בטעות. השני, מאיר שטרית, שר הפנים, אומר שפשוט ככה אמרה ועדה. כלומר, אין לו דעה. ישנה ועדה וזהו. תחקיר מעניין נוסף על גאידמק, ששכר את חוקרי המשטרה שחקרו נגדו.
אז כל הכבוד לתחקירנים האמיצים.

פרויקט עיתונאי חשוב של דה מרקרוויק על קשרי הון ושלטון ועיתונות בישראל. זה לא ליברליזציה, זו סתם שחיתות. 

חבל שהפרויקט האמיץ כלל גם צעד אחורה: התנגחות של גיא רולניק עם הטענה שבישראל העשירים הופכים עשירים יותר והעניים עניים יותר. ומאמר של סמי פרץ על כך שלפעמים קשר הון שלטון קשור דווקא לעובדים וועדים, שנאבקים, אבוי, נגד התייעלות, שהיא מילה אחרת לפיטורים סיטונאיים של אנשים מבוגרים עם בטחון תעסוקתי והחלפתם בעובדים זולים, לעתים דרך חברות כח אדם.

מעניין שהפרויקט הזה, שעיתונאיים טובים השקיעו בו אנרגיה רבה, כמעט ולא מקבל התייחסות בשער אתר האינטרנט של הארץ, לעומת זאת מקבל אייטם אזוטרי על הקיבוצים העשירים בישראל.

 

 

אני חושב הרבה על ידיעה שקראתי במבזקי ויינט. אני מאוד אוהב לקרוא את המבזקים שלא הופכים לידיעות. המבזק דיווח על אדם מהוד השרון שנכנס לכלא לשנה כי גנב סקסופון. הוא עשה עוד הרבה פריצות, אבל נענש שנה על הסקסופון. יותר משבס, רמון ונעמי בלומנטל. זה לא עלובי החיים, זה פשוט סקסופון.

—-

 

זה היה מבחר לינקים מפוסטים קודמים. בדרך כלל אני מוסיף לינקים ימים אחרי הפרסום ורבים מפסידים אותם. אז זו הזדמנות לראות שוב. וזו הזדמנות גם לנקות את הפוסטים לטובת קוראי העתיד.

רמת החייל ואני

אני רוצה להגיב להצגת תל אביב כ"בועה". כמי שמבקר במדינות הסביבה, הדבר הלא נתפש הוא עד כמה ישראל היא בועה. אני לא ציוני גדול, אבל אני רוצה להגיד דבר בזכותו של הרצל ששלף אותנו מאירופה והביא אותנו למזרח התיכון.
אני לא רוצה להכליל, ומה שאני אומר יכול להיראות כאמירה מטורללת מול כל הנהי הידוע: אבל בני האדם בסביבה שלנו נפלאים ממש. כמובן שישנם חולרות, כמו נהגי המונית של עמאן שניסו לקחת אותי לזונות. אבל אני ממליץ לישראלי, פשוט לצאת למעברי הגבול, ולקחת אוטובוס או מונית לקהיר הנפלאה או לעמאן הסבירה (שהבנתי מידידי הפלייבוי הפלסטיני הלוהט מוסטפה עלמי כי היא פורחת מבחינת הקלאבינג בשנתיים האחרונות) ואפילו לרמאללה, ובעתיד הקרוב: ביירות הגועשת והלוהטת ודמשק, שתושביה אמורים להיות הסימפטיים ביותר במזהת.
די עם מנטליות הבועה הזו. אני לא חושב שיש תקדים עולמי לאנשי מדינה קטנה שלא מגיעים לשכנותיה כבר שישים וכמה שנים. זה כמו לגור בבית שמש ולא לבקר בירושלים, כי "אין לי מה לחפש שם" ו"מה איבדתי שם", כפי שאומרים לי אחרי טיול לאחת משכנותינו בקול קפוץ.
אותם אנשים שאני מוחה כנגד עצלותם להשתלב במרחב השמי, הם אלה שבוודאי יאשימו אותי ואת תושבי תל אביב כמי שחיים בבועה, כאנשים מנוכרים. אני לא יודע איזה מושג יש לאנשים מחוץ לעיר על התל אביבים. אבל אני מוכן להודות בדבר כזה: ישנם התל אביבים, אנשים חמים ושמחים, וישנם אלה העובדים ברמת החייל. כשמדברים נגד התל אביבים, לא צריכים לכוון לשינקין, על האוכלוסיה החרדית הגדולה של הרחוב, ועל עובדות אמפם שבו, ומיני אמנים, עובדים זרים, תושבי ראשון לשעבר, סטודנטים חסרי כשרון לקולנוע עם קוקו, חתיכות, רפדים וכו' אלא על אותם עכברים לבנבנים מרמת החייל על מכוניות הליסינג שלהם והפלייסטיישן\וייי שלהם, שמסמלים עבורם את "החיים". אחרי כל העבודה הזו, הם מסוגלים לראות דמויות נעולות במסך ואלימות, ומשחקים עם שמות כמו דום והף-לייף. הם באמת חיים בבועה, ולו בזכות שעות העבודה הקשות במקום, והשאיפה להישגיות ויעילות. הם עובדים עד מתשע עד שש, ולא רואים כמעט את אור השמש. כרטיס העובד שלהם הוא סורגי כלא הזהב שלהם.
הם אנשי התוכן של ישראל, רבותי, ותביטו בתוכן. אני לא מדבר על כולם, כמובן, כמו שבעמאן יש נהגי מוניות רעים שמעיבים על האומה הערבית העולצת, כך פגשתי לפחות חמישה אנשים נחמדים ברמת החייל. אחותי עובדת שם. אפילו בענפי הטלוויזיה פגשתי עוד שני אנשים נחמדים.
כשהייתי פעיל יותר בעסקי התסריטאות, הבקשה היחידה שלי היתה שלא לרחוב הברזל, המקום שממנו איש עוד לא חזר. אבל לא תמיד הצלחתי לעמוד בזה. מעולם, מימי בריאת העולם, לא היתה פגישה טובה ברמת החייל. אני מניח שבזמן המאבקים עם העמלקים, ששם נטבחו בני ישראל על ידי אגג ימח שמו, ודמם עדיין על צהבהבת המקלדות של רמת החייל.
אבל אתם יודעים מה, טוב שיש את רמת החייל. היא תזכורת למה שאפשר להיות. למי שאני יכול להיות, למה שאתם יכולים להיות. לתחתיות אליהן המין האנושי יכול להתמלמל. היא תזכורת לכשלון המוחץ המכונה "הצלחה", לשיממון המדברי המכונה "אתגר בעבודה", לכלומיות המכונה "תוכן", לשהות בפקקים המכונה "רכב מהעבודה", להליכה-אחור המכונה "קידום". ואולי גם בי, רועי צ'יקי ארד, יש משהו מרמת החייל? אולי בשחור של ציפורניי מסתתר איזה רמץ רמת החיילי? איזה אחוז של שנאה, גזענות ובורות המסתתרת באריזה נוצצת? אני בטוח שיש. איני שונה מהמין האנושי. אני איני טוב מאנשי רמת החייל, אותם אנשים שמצביעים למפלגות שמאל זוהרות אבל במלחמת לבנון השניה חשבו ש"הפעם צריך לפוצץ אותם, יש גבול"? אני פשוט נמצא בסיטואציה נוחה להיות מה שאני, אבל הרי יכולתי להיות במקומם, אם הסיטואציות היו מפילות אותי לאותו גיא בן הינום המכונה בשם רמה. גם אם לא ברמת החייל הגאוגרפית, הרי יכולתי להיסחף לכיוון רמת החייל המושגית.
על מה אני בוכה כאן: הרי הנסיבות יכלו לשים גם אותי ברמת החייל (אני כמובן לא מדבר על תושבי השכונה הרוגעת, אלא על העובדים, בדרך כלל ברחוב הברזל). יכול להיות תרחיש שבו לא תהיה לי עבודה, וכדי לשרוד ולשלם שכירות אאלץ למכור את עצמי לרמת החייל ולשהות במזגנים היעילים של רמת החייל מבוקר עד ערב, ולאכול בבתי הקפה של רמת החייל ולרוץ למעלה אחרי הקפה, האם אז אהיה איש רמת החייל? האם אז אהפוך לאותם דגיגים קרים בשמן שנגדם אני מפנה את חיציי?
האם האנשים יוצרים את רמת החייל או שרמת החייל, ערש קדימה והתרבות המופרטת של ערוצי הטלויזיה והפרסום, יוצרת את האנשים? זוהי הרי תל אביב של חולדאי, שיש לה אוהדים: אלה העובדים ברמת החייל ונוסעים ברכב ליסינגי מאובק. שכותבים טוקבקים לטובת חולדאי, גם אם זה אולי בתשלום. אני לא אפרד מידיד כי הוא עובד ברמת החייל, גם אם הוא ימכור את נשמתו לחולדאי, אבין זאת. הרי צריכים להיות פרגמטיים. יש פלסטינים הבונים את חומת ההפרדה הסוגרת אותם. אף שאולי זו דוגמא טובה, כי הם לא משקרים לעצמם.
אני סבור שכמו בסדום המקראית, גם ברמת החייל יש אנשים טובים. אפילו כפול מספרם מבסדום. כמעט תריסר אנשים טובים יש ברמת החייל. אני פונה מבלוג זה לאלוהים בקריאה נרגשת לא להשמיד את רמת החייל. כמו כן, אני מתנגד להשלכת פצצת אטום על רמת החייל. להפך, אני רוצה ליישר את ההדורים עם רמת החייל ולהבין שלא יכולה להיות אמירה מהותנית סטיגמטית על מקום, אפילו נורא כמו רמת החייל. אני גם מתנגד למצור על רמת החייל, ולסגירת רמת החייל בגטו. במה אהיה טוב מאותם חלאות אדם שסוגרים יותר ממיליון אזרחים חפים-מפשע בעזה, אם אשמיץ את רמת החייל ככלל. גם ברמת החייל יש מספר חפים מפשע.
מבלוג זה אני פונה לאנשי רמת החייל, כדי להוכיח ששיניתי את דעתי: אני רוצה לישון עם אדם – בחור, בחורה – מרמת החייל ברמת החייל על מזרון בחנות מזרונים שבעתיד תיפתח ברמת החייל, כדי להוכיח לעצמי שיש אנשים טובים ברמת החייל. אני בטוח שכשנינו נהיה ערומים – אני לא אהיה איש משדרה צידית בתל אביב ומי שהיה איש רמת החייל (או אשת) לא יהיה איש רמת החייל, אלא אדם בשר ודם, ללא אופי רמת חי"לי.
אני רוצה להתנשק עם עובדי רמת החייל המסכנים. עם הזוטרים ועם הבכירים ועם כל השדרה הניהולית. אני רוצה לכתוב שיר על רמת החייל. אני רוצה לרדת לרמת החייל, ולבלוע, אם יש מה לבלוע לדבר נייטרלי וחסר טעם כל כך. שוב אני מצטער על הסטיגמה. על כל פנים, אולי נתחיל במשהו תמים: אני רוצה לאכול ברמת החייל פיצה, שהזמנתי משליח של דומינו'ס מסניף שלא נמצא ברמת החייל. אני רוצה להיות חלק מרמת החייל. אני רוצה שרמת החייל תהפוך לחלק ממני. שחלקי התחתון יהיה רמה וחלקי העליון יהיה החייל. את איבר מיני אחכיר לבכירים ולבכירות של רמת החייל, בשיטת הליסינג.

מר לרמן תומך

אביטל הפסידה מיליון שקל וויתרה על רמת החייל

הכיוון מזרח: שלל פתגמים מסופוטמיים \ ערב השירה באוטובוס לבת ים – הוידאו \ ההטיה הגאורגית \ דב חנין

קניתי (בהנחה, אם להשוויץ באופן ישראלי) את הספר "בימים הרחוקים ההם – אנתולוגיה משירת המזרח הקדום" בתרגום ש. שפרה ויעקב קליין. מלבד שירים ומיתוסים נהדרים, פרק הפתגמים מציג אמרות חוכמה יפהפיות, שבזמנו כבר ראיתי אצל ידידתי האכדית כוכבית ק'.

הפתגמים אולי נכתמו לפני יותר מאלפי שנים, אבל מתאימים עדיין לפוליטיקה הישראלית המכונמת של 2008 שאפשר לפסוק בודאות כי הם מתנהלת באוירה מסופוטמית. אספתי את המיטב:
 
 

שועל השתין אל תוך הים: "כל השתן שלי", אמר.
 
חמור אוכל את מצעו
 
ראם בשאול אינו אוכל לחם
איילה בשאול אינה שותה מים
(כל עוד אדם חי הוא זקוק למאכלים; רק המתים אינם זקוקים למזון)
 
בעיר שאין בה כלבים – השועל הוא המושל
 
בעיר הקיטעים – הפיסח הוא הרץ
 
מה שיצא מלב העץ – רק לב העץ יודע
 
להתעבר – תענוג
להרות – מכאוב
 
הגורל הוא כלב; נעץ בו שיניו. הוא התכווץ כמו סמרטוט; מי יכירנו
ׁ(לא הבנתי את הפתגם הזה, אבל יש בו יופי רב)
 
העני לעולם לא ירים יד על בנו; תמיד יהיה יקר לו כאוצר
 
סופר שידו מתחרה בפיו הוא אכן סופר
 
סופר בלא יד – זמר בלא גרון
 
סופר שאינו יודע שומרית – איזה סופר הוא?
(נכתב בתקופה שהשומרית היתה שפה מתה)
 
סופר פטפטן – כבד עוונו
 
בשנה שעברה אכלתי שום, והשנה ליבי צורב
 
כמו תנור ישן – קשה להחליפך

 

—-

 

הוידאו של ערב השירה באוטובוס 19 בדרך לבת ים בהשתתפותי, תומר ליכטש, מתי שמואלוף, יחזקאל נפשי ועוד עלה לרשת. קראנו שירים של תומר גרדי, נמרוד קמר ואמיר נעמן ועוד מתוך "אדומה".

צלם: תומר ליכטש.

 

הסיקור הכושל במלחמת גאורגיה-רוסיה

 

מעניין לשים לב לסיקור המוטה של המלחמה בקווקז בעיתונות הישראלית והאמריקאית. דיברתי עם אנשים נבונים, שפשוט לא היו מודעים לנתונים בסיסיים שמתגלים מקריאה ביקורתית ועמוקה יותר בכלים שמחוץ לעיתונות הישראלית. אני שומע בעיקר שתי דעות מהבריות: אנשים שלא מבינים מה קורה במלחמה הזו ומעדיפים לא לחרוץ דין ואנשים שסבורים שרוסיה, מתוך גחמה צארית, החליטה לכבוש את גאורגיה במגף גדולה. העיתונות (במיוחד הארץ וידיעות, מעריב הגון יותר משום מה) מצטטת בדרך כלל בלי סייג את הנתונים הגאורגים על טורי השריון הרוסיים הכובשים ערים בגאורגיה ומתקרבים לכבוש את טביליסי. סבר פלוצקר כמובן, אבל אפילו צור שיזף שהיה נדמה לי שהוא כותב רציני והגון, מפתיעים בנטיה הזו (ראו התכתבות בטוקבקים בנושא זה למטה).

במציאות, כוחות היבשה הרוסים נותרים בגבולות האוטונומיות הבדלניות פחות או יותר ועושים בחוכמה שלא נכנסים בינתיים לערים (אור לכתיבת הטקסט הזה). ואני מקווה שלא יעשו זאת. גם ככה, ראויים לגינוי הפצצות האויר המתועבות של הרוסים על אוניברסיטאות, בתים, ועל שדה התעופה, בנוסח הימים הראשונים של מלחמת לבנון השניה של "פגיעה בתשתיות". רק שכאן זו נקמה על 1600 נטבחים אוסטים, אזרחים מסכנים, ולא על שני חטופים חיילים הרוגים. וחשוב לציין, אף שדי לא מתייחסים לכך, מי שהתחיל ומי שטבח במאות אזרחים אוסטיים היו הגאורגים. זה לא שהרוסים פתאום פלשו למדינה קטנה מסיבות של גרביטציה כמו שגרגמל לועס דרדסים. הגאורגים משווים את הרוסים לנאצים ואת עצמם לצ'כיה, אבל כיבוש מהיר כמו שהם עשו לאוסטיה הדרומית מזכיר מאוד את הבליצקריגים. למרות שאף אחד כאן לא באמת היטלר, אז שלא ינג'סו.

עוד נקודה מעניינת זה שהעיתונות הישראלית רומזת כל הזמן לקשר בין המקרה הקווקזי לבין מלחמת לבנון השניה אבל נזהרת בדרך כלל מהקבלה ישירה. כשאנחנו החרבנו את לבנון בגלל החטופים המתים, ארצות הברית היתה איתנו וגם אירופה לא מצמצה במיוחד. כשרוסיה עושה דבר דומה לגאורגיה, עם לא הרבה יותר מעשירית מההרוגים שאנחנו גרמנו, העיתונות הישראלית מדברת על "חוסר פרופורציה". היא אגב צודקת בגינוי הרוסים, אבל איזו צביעות וזכרון של קרקר יש לעיתונאים האלה.

מעניין היה לקרוא היום באחד מעיתוני הכלכלה את ראש הבנק הלאומי הגאורגי או משהו כזה שחרד לדירוג האשראי הנושר של מדינתו, מגלה את האמת על המלחמה. הוא אמר, שהרוסים הוכיחו שהם לא רוצים לכבוש את גאורגיה ואת טביליסי. ציטוט הפוך למנהיג הגאורגי השקרן, סאקאשווילי (עורך דין כמו אולמרט, אבל גרוע הרבה יותר) שטען ששני שליש ממדינתו כבושה.

סאאקאשווילי עשה את אחד הדברים הכי מנוולים שמנהיג  יכול לעשות: לכבוש בירה ולרצוח מאות אזרחים אוסטיים בטקס הפתיחה של האולימפיאדה, אירוע שלום בינלאומי (עוד מימי אתונה וספרטה). ואז, אחרי שנכשל, להתחנן למלחמת עולם שלישית בין ארצות הברית לרוסיה כדי להינצל פוליטית. את המלחמה הכושלת הזו הוא הכין ובישל זמן רב: הכפיל פי שלוש את ההוצאות הצבאיות של גאורגיה, על חשבון סיוע לעניים בגאורגיה, מדינה כפרית שבה רוב האוכלוסיה חיה מהיד לפה. הכסף הרע הזה זרם לידי כל מיני טיפוסים כמו גל הירש ורוני מילוא, שאני מקווה שלא ידעו שהם מאמנים צבא של רוצחים. על כל פנים הנה עוד סיבה לא ללכת למסעדות יוקרה בישראל. מישהו שאתה מכיר יכול לשבת עם גל הירש או רוני מילוא ואתה תצטרך ללחוץ יד לאנשים (?) שדם על ציפורניהם ודם בכספותיהם, ולא מהטרטר.   

על כל פנים, ליבי עם האזרחים האוסטים והגאורגים המסכנים, הפיונים במלחמות ארצות הברית ורוסיה. אני מקווה שסאקאשווילי שליט הבובה, על הקארה השמנמן והשומני שלו, יברח הביתה, לארצות הברית. כמו שברח היום ראש ממשלת תאילנד לשעבר, טקסין ואני מאחל לצדוק יחזקאלי בריאות והחלמה. היה יפה לראות שכל העיתונים התאחדו בסיקור הפציעה ואפילו הזכירו את "ידיעות אחרונות" המתחרה. זה נותן תקוה לראות שיש לכותבים ולעורכים כבוד למקצוע וערכים קולגיאליים. אני משוכנע שהם יסקרו באותו עניין גם את המוות הזה של צלם רויטרס.

 

גאורגיה היא לא ממש דמוקרטיה אלא מדינה חצי-דיקטטורית

טקסט על ההטיה בבי.בי.סי

רון בן ישי בטקסט הגון למדי

רחביה ברמן על הנושא

גדעון לוי: אין טובים ורעים

26 בנובמבר 2008: השגריר הגאורגי מודה שגאורגיה התחילה

כמו דב במים

 

גם אני עם דב חנין.

צריך להחזיר את העיר מידי המאיון לידי תושבי העיר. דב חנין הוא אדם פרגמטי בצורה מפתיעה, כך התרשמתי מהפעם-פעמיים שנפגשנו. אדם נעים וחכם ופוליטיקאי ברמה גבוהה. אני ממליץ לקרוא את הראיון הזה במקור ראשון, ולהתמקד בטוקבקים, כדי להבין שמדובר באדם באמת נדיר. חיה יוצאת דופן הוא הדב: פוליטיקאי לא גועלי. 

אם איני טועה, חנין הוא מחברי הכנסת היחידים שהתנגדו מהיום הראשון למלחמת לבנון השניה. פעולה שמזכירה את אובמה שהיה מהסנטורים האמריקאים היחידים שהתנגדו למלחמה ההיא.

אבל גם בלי השוואות אופנתיות לאובמה, אני חושב שתל אביב היא עיר נהדרת ואני בטוח שתל אביב תהפוך לעיר נהדרת יותר עם חנין כראש עיר. הפיכתו של חנין לראש עיר או תוצאה טובה בקלפי יכולה להקרין לטובה ברמה המדינית על ישראל: היא יכולה להיות נקודת חזרה מהתפישה הניאו-ליברלית השלטת ומהפוליטיקה הצינית. במקרה של חנין, לא צריך רק להצביע, אלא גם להילחם כדי שזה יקרה. באדישות ובדכדכת הקיימת, אפילו מספר קטן של אנשים שיהיו דבקים במטרה יוכלו לעשות כאן היסטוריה. 

אני שומע סיפורים מדי יום על צעירים שחוזרים להורים בחיפה ובפתח תקוה, באשר היא שם, או עוקרים לברלין. תל אביב תהפוך בקרוב לעיר רפאים עם עשירים מפוחדים שנעים בג'יפים-ממוגנים ממקום למקום, מתחמקים מקבצנים.

שי מזרחי בטוקבק כתב על כך שדב חנין מתעסק רק בירוק ולא באדום. אני בוודאי יודע פחות ממנו על הפוליטיקה הפנימית של חד"ש, שלא הצבעתי לה לכנסת. אך כתומך סקרן, גיליתי מחיטוט באתר של חנין דו"ח רציני שפירסם במרץ 2007 על הישגי השנה הראשונה שלו בכנסת, ובו נראה בבירור כמה חוקים שעברו בקריאה ראשונה או טרומית והוא קשור אליהם, כמו חוק הארכת חופשת לידה, פרסום נגיש של סל התרופות, שיפור תנאי עובד קבלן, איסור מכירת כרטיסי הגרלה לקטינים, ועוד חוקים רבים. מדובר רק על החוקים שהוא סייע להעביר עד מרץ 2007, בשנה הראשונה לעבודתו, תוך כדי שהיתה ברקע מלחמת לבנון השניה שגזלה הרבה אנרגיה מכולם. כך שבוודאי מאז עשה עוד דברים טובים. כך שאני לא מסכים עם הטענה שלך בטוקבק, שי. אבל אני שמח שבגללה, גיליתי עד כמה רבה הפעילות שלו.

על כל פנים, לגבי הרשימה, אני מתלבט בין דעם לבין עיר לכולנו. בעיר לכולנו אני מקווה שתיכנס שלי דביר, שאיתה עבדתי על 'גרילה תרבות'  שנמצאת במספר 7, שיכול להיות ריאלי, אגב. ומדעם אני רוצה את אסמא אגבריה, שאיתה עבדתי על "אדומה" במועצה.

 

גם שוקי גלילי תומך

בלוג הערצה ורדרד לדב חנין

מלחמת גאורגיה-דרום אוסטיה \ מאושר גם גלגל הים, אהובתי: שירים קצרים מאכזיב 2008

שירי אכזיב 2008

 

מאושר גם
גלגל הים
אהובתי

כמו הקרוקס,
חשבתי שיעלמו:
ספינות הקרב

 

 

הכול טוב
הגלים
שובר הגלים

בהחלט האדם המאושר בעולם:
ערבי משופם בן 70
בגלגל ים

 

כמו הטבלן
נופל כאבן למים וצועק
הלן

 

אהבתנו – מצוף יד: 
היכן אפשר ללמוד לא 
לשחות

 

הדייג, החכה או
הדג?
אני הים התיכון

יש לי כרית צבעונית
גם באכזיב
גם בתל אביב

וידאו

אני אוהב הכול בים
המפרשיות של תנובה
זפת

יש שעות מסוימות שבהן אין שמש
אבל תמיד
יש ענבים

וידאו

 

השמש שוקעת בים
הענבים נשארים בכיור

 

 

 

צרות בדרום אוסטיה

 

גם אני מודאג בשל כיבוש דרום אוסטיה על ידי גאורגיה והכניסה האכזרית של הרוסים למערכה. את הדיווחים על המלחמה אני קורא דווקא בערך בויקיפדיה (תודה לנמרוד קמר על ההמלצה): הערך מתעדכן כל הזמן מול הסטטיות של העיתונות העולמית. מעיון בערכים הנלווים בויקיפדיה נחשפתי לסיפור משבר היין בין גאורגיה ומולדובה לרוסיה (שימו לב לאמירה של שר ההגנה הגאורגי, שהוא כמדומני ישראלי לשעבר, אם מדובר באותו אחד) ועל גיוס של צבא קוזקים ב"רפובליקה של הדון", שמזכיר ניחוחות מההיסטוריה.

ובכל זאת הנה מאמר מעניין בגארדיאן. ומאמר בפוליטיקו על ההבדלים בין היחס של מקיין ואובמה למשבר. מכיוון שבטח לא תלחצו אקצר: אובמה הציג עמדה סטנדרטית ומולו מקיין הציג עמדה אנטי-רוסית ופרו-גאורגית תוקפנית, שמזכירה את הקדנציה הראשונה השחצנית שלו בוש שהובילה למתקפה בעירק. בסוף המאמר מתחבא סקופ גדול, שלא ברור איך לא הפך למרכזי יותר: רנדי שויינמן, יועץ החוץ של מקיין, היה בעבר לוביסט של גאורגיה.

על כל פנים, כמו מלחמת לבנון השניה, נראה כי גם המלחמה הזאת, מעבר לכל ההסברים הלאומיים, המדיניים וההיסטוריים, נעשתה הרבה מאוד כדי להשתמש בנשק, ההנאה שבלירות, בלי חשיבה מה יהיה אחר כך. גם פה נראה שסאקאשווילי כמו אולמרט מנסה לפתוח במלחמה קלה להעלאת הרייטינג שלו. כמה טיפש צריך להיות מנהיג כדי להילחם ברוסיה הגדולה? נו, קל להגיד את זה מהצד. היו מספיק ישראלים שתמכו במלחמת לבנון השניה. והראשונה. ויתמכו גם בשלישית, אם תהיה. (גם אורית קמיר כתבה יפה על הדמיון הזה אולמרט-סאקשווילי)

בזמנו, דובר על כך שמעולם שתי מדינות שיש להם סניפי מקדונלדס לא נלחמו זו עם זו. כשחיפשתי לברר אם יש סניפי מקדונלדס בטביליסי דרך גוגל גיליתי שכבר מישהו כתב על זה שהכלל נשבר. הוא נשבר כבר ב2006 עם ריסוק ביירות על ידי חיל האוויר של צבא ההגנה לדן חלוץ (צהל"ח).

דב זאבי מסופשבוע מעריב פרסם כתבה חשובה על הישראלים המחמשים את גאורגיה, תוך שהם מסבכים אותנו עם רוסיה. בתיק דבקה, אתר בעל אמינות שנויה במחלוקת, מדווחים על אלף יועצים צבאיים ישראליים שמעורבים במלחמה. ויש גם את הידיעה הזו של עומר כרמון בNFC. זה מצחיק איך המדינה והעיתונות רודפים כל מיני ילדים מ'כוכב נולד' בגין חוסר פטריוטיות, כשבמקביל טיפוסים מפוקפקים עושים עשרות מיליוני דולרים על חשבון השם הטוב של ישראל, תוך פגיעה באינטרסים של ישראל בעולם, ואחריות לדם של חפים מפשע (מצד האוסטים, יש טענות ל2000 אזרחים הרוגים בדרום אוסטיה. אני מקווה שזה לא דיווח אמין).

 

בהמשך לנקודה הישראלית, בתקופת מלחמת לבנון השניה כתבתי מחזה בשם "קדימה". דמות איש הצבא מהמלחמה במחזה קיבלה השראה מסוימת מאיש צבא ישראלי ידוע בשם גל ה' שהיה סמל המלחמה.

כשכתבתי את המחזה, גל ה' עדיין היה בצה"ל, איש צבא לגיטימי. רק אחרי שכתבתי את המחזה, הוא הפך למעין שכיר-אש והחל לאמן את הגאורגים, כמו במחזה (שבו הוא אימן את המקסיקאים). אצלי במחזה, לאחר הכשלון במלחמת לבנון הוא שירת אינטרסים מקסיקנים לתקוף את האוטונומיה הזאפאטיסטית שהיתה כאב ראש למקסיקו, בחסות המערב. כך שהמקרה דומה בצורה מוזרה, רק שמדובר במקסיקו ולא בגרוזיה. באוטונומיה הזאפאטיסטית ולא באוטונומיה האוסטית. ולא חזיתי שפעולת ההסחה תהיה פתיחת האולימפיאדה.

אם להמשיך את המקריות הקיצונית, במחזה שני שכתבתי, "רפובליקת הנשים השמנות", ושפרסמתי בפרקים בבלוג, סיפור המסגרת עוסק במדינה מבטיחה בקווקז (של נשים שמנות) שהופכת למיליטריסטית על ידי מנהיגה משוגעת ומחליטה לתקוף את רוסיה הגדולה.

מדובר במקריות (שטנית). הבחירה שלי למקם את המחזה בקווקז היתה אקראית, בגלל שביקרתי באוזבקיסטן. ובגלל שחשבתי שהקווקז הוא איזור חסר קשר לישראל. בכך, לפחות, טעיתי. 

 

מ"רפובליקת הנשים השמנות":

 

מרי: זה יהיה נורא אם נפציץ את רוסיה.
ביאטריס: אבל רוסיה כבשה לנו חלק ארץ נכבד במערב, והקרב לא זז כבר כמה חודשים. ההנהגה אומרת שאין ברירה, חייבים להשתמש בפצצה. צריך לסמוך עליהן, הן מבינות במלחמה. הרי כולם מסכימים עם זה.
מרי: הרי רק לפני שנה כבשנו את דחאסטן מהרוסים וכולם כאן הריעו.
ביאטריס: אני לא מבינה בזה. גם את לא. תני למומחיות לטפל בזה.

 

תוספים (מתעדכן)

כדאי לקרוא: במוסף הפוליטי של ידיעות, מסמך מעניין של מרטין אינדיק שמראה איך אהוד ברק הרס את האפשרות של שלום עם אסד. אינדיק טוען שחאפז אסד היה חם על שלום עם ישראל, אבל ברק עשה עליו טריקים מלוכלכים של שוק, כשהוא מתחמק מלגלות את היקף הנסיגה – וזאת מול פשרנות מפתיעה של א-שרע. אני מקוה שאולמרט רציני יותר במגעים בטורקיה.

 

שידור שני ממדינת אכזיב, והפעם: שיר העוסק בפרי פופולרי

שיר וידאו חדש שנכתב אתמול בלילה ישירות למצלמה: 

 

http://chicky99.googlepages.com/grape3.wmv 

(לשמור בשם ולצפות)

 

למשתמשות של חברת פייסבוק:

http://vupload.facebook.com/video/video.php?v=33759717673

 

%d בלוגרים אהבו את זה: