Monthly Archives: דצמבר 2010

הכול

הכול סוכר

חום סוכר

לבן הכול

סוגת הסוגת סינור לבן

סינור שחור

הכול

קפה שחור

נס קפה

הכול

ציפור

שחורה ציפור

זהובה זהבית הכול

דוכיפת במַדי0

ופירות

יבשי0

בקופסאות

שלה0,

מנויילני0

הרמטית

כל כך

מנויילני0

אסור לה0

לצאת

ומעל

הכול נו מה מעל

הכול סוכר

חו0 סוכר

לב1

איך השתתפתי בהקמת השדולה נגד עובדים זרים

הכול התחיל כשנשלחתי לסקר את דיוני התקציב בכנסת. המליאה היתה ריקה כמעט לגמרי. ח"כ פלמוני דיבר, ערבב נושאים לא קשורים שקשורים לפלסטינים ולעיר שהם בונים, ובסוף הכריז שהוא מתנגד לתקציב. לכן הנחתי שהוא מקדימה. באותה מידה יכול היה להיות גם בליכוד ולתמוך באותו תקציב. השרה לימור לבנת ישבה כנציגת הממשלה, יחידה בשולחן השרים. בני בגין נכנס למליאה, מנוזל מעט. הוא עושה טריק ללבנת, נוגע בכתף ימין ואז יושב משמאל. לבנת שוחחה בטלפון, לא ממש התעניינה במה שקורה, וכעבור זמן משוחררת.

השמות של חברי הכנסת זוהרים באותיות רגילות, ליד שולחנותיהם. משום מה השם של בנימין זאב בגין דהוי וזה של יצחק הרצוג לידו מבריק באור יקרות, אף שהרצוג לא נמצא. הח"כ הפלמוני מדבר על זה שהזוגות הצעירים רוצים הנחות ומקבלים אנחות. כשהקלדניות של הכנסת ישבתו, זה יהיה בוודאי בצדק.

אחריו מטפס לדוכן הח"כ זאב ביילסקי, גם הוא מקדימה. בגין עוזב לזמן קצר ואין שום שר במליאה, בניגוד לתקנות הכנסת. ביציע המשוריין ממול היה זוג, והוא נטש משעמום. גם חברי כנסת עוזבים בזה אחר זה. אני מפחד שאשאר לבד עם ביילסקי. אפילו המצלמות של ערוץ 99  פועלות באמצעות רובוט. מירי רגב עולה. רגב איימה קודם להיות היחידה מהליכוד שתצביע נגד התקציב. היא פותחת בחנופה לנתניהו ואז מאשימה את הממשלה בתקציב לא חברתי. חברי הכנסת מקדימה שמחים שמישהו מוחה נגד הממשלה וצועקים, "רק הליכוד יכול", ואז היא אומרת "והוא ימשיך". היא מנסה להיחשב חברתית ולכן קובעת "אנשי הפריפריה הם אנשים נקיים ואותנטיים". בסוף הנאום מתברר שהיא השתפנה והחליטה לא להצביע נגד, אלא להימנע.

הנאום של אורי אורבך, שעולה אחריה, דוקא מעניין. אורבך, איש הקואליציה, יצביע בעד התקציב, אבל מסביר שהוא עושה זאת כגוי של שבת. אורבך אומר שכשבדיונים חש "כמו אדם שנאבק עם מצפונו, ולבסוף ניצח אותו". בגין מתבדח ואומר "זה עדיף על מי שמצפונו נקי, כי הוא לא משתמש בו". אורבך מספר על מקרה שתואר גם בדה מרקר. ועדת הכלכלה החליטה על כך שכל הדלקים יתייקרו מלבד דלק בשם פטקוק, שקשור לתעשיית הבטון ומשתמש בו במפעל "נשר", שבמקרה שייך גם לנוחי דנקנר, והכול בלחץ הלוביסט. ההנחה הזו תגרום הפסד של 36 מיליון ש"ח למשלם המיסים. אורבך מתאר את "מבטי האימה של הלוביסט" כדי שהקואליציה תצביע איתו, ומספר איך בסוף אזר אומץ ולא הצביע בעד. אורבך או לא, נוחי דנקנר כמובן ניצח בהצבעה. אורבך הודה בסוף נאומו שאם קולו היה מכריע את ההצבעה, הוא היה מצביע בעד. זה אומר הכול על דיוני התקציב האלה. הוא לא קשור בכלל לאנשים האלה שנואמים עם החליפות, העסק נקבע בין הלוביסטים לפקידים, שיהיו בקרוב לוביסטים. המקרה של אורבך, שנראה בחור טוב ואומלל, מראה עד כמה מדובר בדמויות טקסיות.

אני קצת עצבני, יוצא להתאוורר. לפתע שועטת חבורת ילדים מתיכון נגבה בראשון לציון שבאו לראות בפעם ראשונה את הכנסת. הוצמדה להן מדריכה בשם הדס שמסבירה על הדמוקרטיה הישראלית במיקרופון בנוסח מדונה. אני שואל את מור שרפי, בת ה11 אם היא בעד התקציב, והיא שואלת מה זה. אשה מבוגרת נחמדה אומרת "לא. אני תמיד נגד התקציב" ואז מור מיד אומרת שגם היא נגד. לידה ילדה אומרת שהיא בעד לבסוף הילדה הסוררת משתכנעת על ידי מור להתנגד. אני נגרר עם הנוער הראשל"צי לאולם שאגאל. המדריכה שואלת מהי כנסת, ואז במפתיע הבטריה של המיקרופון הנייד אוזלת והמדריכה נאלצת לדבר בקול. "לאולם הזה מגיעים מנהיגים חשובים מחו"ל. איזה מנהיג חשוב הגיע לארץ?", היא שואלת. 'דוד המלך', צועק אחד הילדים.

במזנון הבשרי, חולפת נגה רפופורט, דוברת הליכוד. אני מבשר לה שמירי רגב בסוף לא תתנגד לתקציב. "לא ממש אכפת לנו", היא אומרת. אני מנסה לברר מה יהיה גורלה של רגב. והיא אומרת "אנחנו אוהבים את כל הילדים". שתי נשים נחמדות עוברות, אחת מהן בהריון ומשוחחות על הצלם על סוג מצלמה שבעלה של אחת מהן קנה. אחרי שהן הולכות, הצלם מסביר לי שהן לוביסטיות.

אני שוקל אם לשוב למליאה, אבל נראה לי שעדיף לצפות בערוץ הכנסת. יש שם כתוביות, ואפשר לזהות את הח"כים האלמוניים. מתרוצצת שמועה על כנס יסוד של "הקמת שדולה למען נפגעי המסתננים הבלתי חוקיים" בשלוש ואני מגיע לשם.

בטעות, הקדמתי לכנס היסוד של השדולה. זה היה רגע מביך: איש לא נמצא באולם, רק אני וחבר הכנסת מיכאל בן ארי מהאיחוד הלאומי. את בן ארי פגשתי לראשונה לפני שבוע כשהגעתי להפגנה בירושלים לתמיכה במכתב הרבנים נגד השכרת דירות לערבים. הוא נאם ואז הסתובב בעצרת עם בנו, לוחץ יד לעוברי אורח, מתחת לדגלי כהנא. פיזזנו יחד לצלילי אריאל זילבר. הוא כנראה זכר אותי ואמר לי שלום.

לאט לאט הפעילים זרמו, מניחים על השולחן לידי מודעות ודבק סלוטייפ. אני שוקל להחביא את הסלוטייפ. איתן כבל עומד ליד הדלת, בוחן את המתרחש ובן ארי מזמין אותו להיכנס, כבל נסוג במהירות. הנאומים מתחילים. הח"כית יוליה שמאלוב-ברקוביץ' מקדימה, ממארגנות השדולה, מגיעה באיחור, אחרי טלפונים רבים מבן ארי. 'ממש חיכינו למשיח', מתבדח מישהו. 'זו אשתו של המשיח', אומר מישהו אחר.

נראה שבן ארי לא היה בטוח שחברי הכנסת יגיעו, ולכן אנשיו הכינו תויות 'חבר כנסת' על השולחן, ורק כשהגיעו, מחליפים לשם הח"כ. שמאלוב מריצה הצעה לפתרון הבעיה: כל בנאדם עם דעות הומאניות שתומך במסתננים ימסור לה את כתובתו ואז ידאגו שיגור אצלו מסתנן בחדר בחצר. "אנשים עם דעות הומאניות" זו הקללה הקשה ביותר כאן. הם שנואים לא פחות מהעובדים הסודנים, שחלק מאנשי השכונות מצליחים להבין את מצבם הקשה, למורת רוח מארגני השדולה.

אשה מאיזור התחנה המרכזית בתל אביב מסבירה שאם לא יעשו כלום, התושבים "יקחו את החוק לידיים". "זה יקרה", מבשר בהנאה פעיל מטופח עם קוקו. ואחר כך מבטיחים עוד אנשים בידענות. "זה הולך לקרות".

'אנחנו שחורים והם שחורים, על איזה גזענות הם מדברים?', אומר פעיל אילתי בשם אבי הלל, הוא קורא להקמת קבוצות שיפעלו בכוח נגד המסתננים. אחד הנואמים מסביר שהפליטים לא ממש פליטים כי הם מגיעים לא ישירות מסודן ומאריתראה כי אם ממצרים, ולמה הם לא נשארו שם. אני מהרהר באברהם אבינו וצאצאיו שיורדים לשבור שבר במצרים, ומדמיין את שמאלוב-ברקוביץ' ממתינה לו בכעס בכניסה.

ההזנחה ארוכת השנים של הממשלה את השכונות מנוצלת למשהו שנע בין מפגש יסוד של תא קו קלוקס קלאן למערכון. כמו בהפגנה נגד יחסי מין עם ערבים בבת ים בשבוע שעבר, הדמוניזציה מחוברת גם כאן מיידית לסקס. הנואמים מדברים על אונסים ועלילות דם וזרע שונות. צביה, אשה מבוגרת מרחוב צ'לנוב בדרום תל אביב מספרת שהיא לא יוצאת מהבית, כי כל פעם "שלושה כושים באים, שואלים אם בא לך חשק. גבר רואה אותי, מיד מתחיל להשתין". היא נסערת מאוד ורומזת שיש מי שמביאים לסודנים נשים במיוחד, ולא מוכנה להגיד יותר. הציבור מברר בגועל אם לא מדובר באנשי עמותות. וצביה רומזת שמדובר בבני דודנו.

ח"כ יעקב כ"ץ עולה ובטון שקט ונעים אומר שיש לו רעיון שיפתור את הבעיה, "ביום אחד ובלי להרוג אף מסתנן". הוא אומר שצריך למנות אותו לשר בטחון לשם כך, ואז ינהיג גיוס שלוש אוגדות "בלי בג"צ ובלי בד"צ". הוא מציע לירות בראש ל"שניים-שלושה מבריחים בדווים ולהכניס למכלאות את כל הבדווים מהאיזור שנמצאים 50 קילומטרים ליד הגבול". הקונספט מתקבל במחיאות כפיים. "לא ננוח עד שלא יהיה כאן סודני אחד", מסכם בן ארי.

.

פורסם בגרסה מקוצרת לחצי בהארץ

/

<iframe src="http://www.facebook.com/plugins/like.php?href=ID)); ?>&layout=standard&show_faces=false&width=450&action=like&colorscheme=light" scrolling="no" frameborder="0" allowTransparency="true" style="border:none; overflow:hidden; width:450px; height:60px;">

דגי החול

בטלויזיה רואה בטלויזיה טלויזיה.

טלויזיה רואה טלויזיה בטלויזיה רואה טלויזיה.

הטלויזיה והטלויזיה רואות טלויזיה בטלויזיה.

טלויזיה וטלויזיה רואות טלויזיה.

דגי החול – הטלויזיv

.

הטלויזיה רואה \טלויזיה.

הטלויזיה רואה\\

שזה בנזונה.\\\

הטלויזיה רואה\\\\

הטלויזיה רואה\\\\\\

כן, הטלויזיה רואה.\\\\\\\

ומה בטלויזיה? ההטטללווייזזייהה.

הבנזונה והטלויזיה בנזונה הטלויזיה הבנזונה

וטלויזיה בנזונה.

הבנזונה רואה טלויזיה טלויזיה

ומה עושה הבנזונה? טלויזיה.

דגי החול.

.

הטלויזיה רואה בנזונה בנזונה

הבנזונה רואה טלויזיה בנזונה

הבנזונה בטלויזיה הוא הבנזונה

הטלויזיה: "הבנזונה"

הבנזונה: "טלויזיה"

הטלויזיה

אתה לא רואה את דגי החול

דגי החול רואים בחול העכור

נער שמח אמריקאי

את גם הנער השמח האמריקאי,
ירושלים,
בבר המדרכה במדרחוב נחלת שבעה
עם הלחי האדמדמת בימין
עם הכיפה התכלכלת במעל
שמזמינ נרגילה בצעקה
ואז נרדמ אחרי שתיית אלכוהול אפרסקי,
ראשו, הראש שלו, נושר אל בין המחשופ
החומ של נערת מיאמי בת ה16 עוד חודשיים וחמישה שבועות
חסרת כתפיית החזיה בצד ימין, ומוסטת החזיה בצד שמאל,
כמו ראשו של לואי ה-16 הנושר לתוך סל הנצרים של מדאם גיליוטין
גם אתה בסיפור הזה
גם את בסיפור הזה
גם אתמ בסידור העבודה הזה
אני אוהב גם אתכמ
מלטפ גם את תלתליכמ השומניימ
מתחת לכובע הבייסבול ההפוך
אתמ, כמוני, רוצים רק טוב
רוצימ רק טוב
לירושלימ
לעצמכמ
לאלכוהול שבטעמ אפרסקי
למלצר המבוהל שבטעמ אפרסקי
לנרגילת התפוחימ תוצרת סין
שאּשה הרכ מלחכ את נייר הכספ באיטיות,
רוצימ רק טוב,
והאמריקאי כבר ניתש מהשמש הגדולה של הצהריימ
לך לישון, נער, שַנתִישנ
הנח תלתל ענק על המחשופ השזוף החמצמצ, כל מחמחשופ חמצמצ בלב העיר
ותשנשנ טוב:
אלוהים בשמי ירושלימ,
גם הוא מעשנ נרגילה תוצרת סין.

 

Like This!

בנות ישראל לעם ישראל

ההפגנה שנועדה לעצור את פיתוי נערות בת ים על ידי ערבים היא שיא בגל אירועים גזעניים שישראל עוברת. על טנדר באחורי קניון בת-ים נקשר אריג פלסטיק גדול עם הכיתוב 'בנות ישראל לעם ישראל' ובזה אחר זה הנואמים טיפסו, נעמדו ליד לוגו של בנק אוצר החייל, וניסו להציע טכניקות יצירתיות להבריח את הדון ז'ואן הערבי.

השימוש במילה "רחם" היה שכיח מאוד באירוע, יותר מכל אירוע שבו הייתי בימי חיי. משה בן זיקרי, בחור יפה מפסגת זאב, שלדבריו גר כרגע באילת בגלל רדיפות השב"כ (קריאות: 'בוז'), נעמד על הגג של האוטו. הוא מניח את היד בכיס ומספר על סיורים שבזכותם הערבים לא מסתובבים בגנים של שכונתו לשעבר. "גם פה הערבי הוא חופשי", הוא אומר, ואני חושב על השורה המסיימת ההיא ב'התקווה'. "כמו שבפסגת זאב ניצחנו, ננצח גם כאן. גם בבת-ים יש תופעה שערבים גרים בכל השכונות ולא ניתן לזה לקרות". "מאחורינו היו הרבנים הגדולים", הוא מסכם. "הרבה ערבים אוייבים עזבו". רב מקומי עולה ומסביר: "הרחם של אשה הוא קדוש, יש לו בעל בית אחד", הוא מחכה ואומר "בורא עולם". "רחם זה רמ"ח איברים", מפרש צדיק חובב פלפולים. הקהל ברקע מצטרף ב'מוות לערבים' מדי פעם. לאט לאט מגיעים דגלי כהנא.

אלה לא שנות השלושים. בחלונות של הקניון, ברקע, ניתן לראות את העובדות במכון היופי אסתטיק, נשים צוברות חולצות חורף ברשת תמנון. האנשים בקניון כאילו מתעלמים מההפגנה. מגיע נער חבוש כיפה ומבקש בנימוס שאחתום על דף-קשר לפעילות נגד הערבים, "הכי חשוב האימייל", הוא אומר. אני שואל אם זה הגון שארשום את שמי, ומתוודה שפעם היה לי רומן עם נערה מצריה ולכן בעייתי שאחתום.

הכהניסט-זוטא שאחראי על דף הקשר נבוך. "זו התבוללות", הוא אומר.

"השתמשנו באמצעי מניעה, אתה יודע. זו לא ממש התבוללות. לא קרה נזק", אני מסביר לקהל שמתאסף.

ניכר שחיבב אותי ואני אותו קודם. הוא מעט התאכזב. "זה לא לעניין", הוא אומר.

"אתה כועס עלי?", אני מברר.

"חס ושלום".

"אולי הבחורה חשבה שאתה אמריקאי", מעירה אשה, שניסתה לפתור את הפלונטר.

"נהנית?" שואל מפגין אחר, בגישה מעשית. "אם נהנית איתה, אז יפה".

"אבל אנחנו מדברים כאן על זה שאם אתה מגיע לכפרים שלהם, הם יהרגו אותך. לא ישאירו חתיכה", מתעקש החבר המאוכזב שלי על העקרון. הוא נער ולא נראה לי שפגש ערבים מחוץ ליוטיוב או לכותרות החינמונים.

-אני חייב להתוודות שיצא לי לאכול חומוס בכפר יסיף, והיה בסדר. אף פעם לא אכלת חומוס במקום של ערבים?

פניו של ידידי מתכרכמות, "אכלתי חומוס, אבל בבית".

אני פוגש חמש בנות מתנועות בני עקיבא ואריאל שמתעטפות בשלט ההפגנה הענק. הן שמחות מאוד להתראיין ונרגשות שאני אומר שהן הכי חמודות באירוע. בהקשר להפגנה, אני שואל כמה ערבים התחילו איתן, ומתאכזב לשמוע שערבים לא פלרטטו ולו עם אחת מהן. אני מציין שזה מעליב. הן נזכרות שפעם בחור בשם מוחמד הציע להן חברות בפייסבוק. במהירות, מסתבר שלכולן הציעו מוחמדים חברות.

"איזה שם פרטי היית רוצה שיתחיל אתכן?", אני מברר. בחורה אחת עונה "דניאל. אני אוהבת את השם דניאל". בחורה שניה אומרת: "אשטון קוצ'ר, אני מתה עליו".

-אבל הוא גוי. זו התבוללות.

"הוא נראה לי מתגייר. בעצם תמחוק את השם שלו".

– ואם יהיה ערבי ממש חתיך? זה יותר בסדר?

"זה לא קשור. אני מודה שיש ערבים חתיכים, אבל אני לא אצא איתם".

אני מצטרף אל כמה נערים כהניסטים עם חתימת שפם ששרים בקול שיר מוזר שקשור למשחקי הכדורגל נגד סכנין: "מוחמד מת. הוא פועל בניין. גם כשהוא צם ברמדאן. יש לו שפם עם פרעושים. והוא מוכר גבינת עיזים". "זה שיר אלוף", אומר לי מישהו, הזייפן והשמנמן מכולם שלא זוכר את המלים. "מה אתה חושב על השיר?", הוא שואל. אני אומר לו שהשימוש בגבינת עיזים הוא יפה ובעצם אומר הכול. אין כמעט שירים על גבינת עיזים.

אני מרגיש מעט חולה וממתין שהעסק יידעך. הפעילים לא מסתפקים במחאה נגד ערבים חתיכים, ומחלקים פליירים לאירוע נגד העובדים הזרים בשוק התקווה למחרת ההפגנה. "בנות, יש מספיק בני נוער יהודים. ערבי, אל תתחיל עם בנותינו", אומר עוד נואם. "הייתכן שבני בת ים יתחילו עם בנותיו של אחמד טיבי". לי זה נשמע נחמד.

דתיה צעירה מציעה לי דיסקים שמתארים את הסכנה הערבית לרחם שלי, ואני מתביית על די.וי.די בשם "נחש הזהב", רק מנסה לברר אם זה לא ארוטי, אך היא צעירה ודתיה מדי, ולא מכירה את פירוש המילה. הרב הנואם מדבר על איחוד השורות בין היהודים, וברקע בחור חילוני שעטוף בדגל הלאום כמעיל מספר שהוא הולך לתלות את השלטים "אצלם בשינקין".

אני הולך להפגנת הנגד, שממוקמת רחוק מדי. איתי הולכים כמה מפגיני ימין משועממים שסקרנים לגבי מה שהם מכנים ה"חראות". ואז אנחנו חוזרים. אתי, נערה בחולצה ומכנסיים קצרצרות, מדברת עם אמא שלה בטלפון בבליל בין רוסי לעברי. היא לובשת בגדים קצרים מאוד, דובי על החולצה. כנראה חזרה מחוג בלט. ההפגנה משכנעת אותה. "יש כאן הפגנה נגד ערבים שעושים חגיגות על זה שהם הורגים יהודים ומתעללים בבנות", היא אומרת לאמא שלה. אני מראיין אותה, ואז כמה נשים מתחילות לכעוס עלי ולחשוד בי. אני אומר לאתי שלא תתיחס אליהן, שאולי הן ערביות. הן שומעות ונעלבות, אני מתעלם מהן. נער שראיינתי קודם, דורש מאתי לא לדבר איתי. אני לוחש לה שאולי גם הוא ערבי. אתי נבהלת ממנו. היא אומרת לי ששמעה סיפור על אשה יהודיה שערבי חתך לה את כל הגוף עם בקבוק שבור.  בהמשך נטפל אלי בחור חילוני עם ג'ל בשיער ומציע תאוריה שמקשרת בין הקוראן לבין הנאציזם, הוא מסלק את הדתי שרוצה לגרש אותי, ואני נאלץ להיצמד אליו. כל הנואמים נעלבים שהם נקראים גזעניים, על אף שקשה להגדיר אחרת הפגנה שמשלבת בין 'מוות' ל'ערבים' ול'רחם'. כשהרב צועק בהתרגשות "בנות ישראל לעם ישראל", הוא אומר "הנה, זה למשל לא גזעני".

אני ממהר לסניף ארומה בקניון כדי לשלוח את הקטע למערכת. לידי שתי ערביות מטופחות מדי עם פרנץ' מניקור מוקפד וילד התפנוקים שלהם עם תלתלים בהירים של גולש. לידן, שקיות תפוחות של קניות, אולי לכריסמס. אני ממליץ להן שכדאי שלא ייצאו מהשער הקרוב, כי יש שם הפגנה כהניסטית. אבל הן רק מפחדות שההפגנה תגרום לפקקי תנועה. אני שואל אותן ישירות על איך הן מרגישות כשהפגנה כזו נגד יחסים בין ערבים ליהודיות מתרחשת לידם. "שקספיר כתב את רומיאו ויוליה, כדאי להסתכל על זה פעם", מציעה אחת.

פורסם בהארץ בגרסה מקוצרת

Like This!

לוח השחמט מזכוכית \ תגובה למאמר ה"בלותונאים" של עודד כרמלי

לוח השחמט מזכוכית \ מת'יו סוויני

.

הוא קם ומגלה לוח שחמט מזכוכית

לצד ראשו, מעל שידת המיטה.

הויטמינים הוזזו משם,

המנורה הונחה על הרצפה,

שתי כוסות המים נעלמו

וזה קרה ללא רחש.

הוא התיישב כדי לראות טוב יותר.

הכול מזכוכית – הלוח,

החיילים, חצי מהם שקופים,

חצי עכורים, וכך המשבצות

ההפוכות. קם מהמיטה כדי

להביט על הכול. רגלי עכור אחד

התקדם. הקבוצה השקופה

שסמוכה אליו לא עשתה צעד.

זה היה תורו. מי היה היריב

הלא נראה שלו? הוא פתח את

התריסים כדי שהאור ייכנס,

נזכר במשחק השחמט האחרון

עם אביו. זה היה כריסמס.

הוא הפסיד, כמובן, כמו תמיד.

ובכן, נזכר שניצח פעם אחת,

ואז סרב לשחק שנים ארוכות.

הוא הציץ על השתקפות הלוח

בראי. לרגע אחד, ראה

צל עומד שם, ואז נעלם.

הוא ישב, בחן את הלוח,

ואט אט, הניע את הרגלי השקוף.

.

(מתוך לונדון ריוויו אוף בוקס. תורגם בננה ביץ', שבת ה18 בדצמבר 2010).

.

בשורה נחמדה: כתבת המסע שלי למעבי השריפה בכרמל תורגמה לערבית ופורסמה בעיתון המצרי אח'בר אליום.

הכתבה המלאה בהארץ

המאמר בעיתון המצרי

.

זו הזדמנות להמליץ ולא להמליץ על פוסטים:

ממליץ על הטקסט מלא האהבה והמרגש על החייטים בבלוג 'השמרן', של יוני רז פורטוגלי.

לא ממליץ על הטקסט נגד העיתונאים שכותבים בלוגים שנכתב על ידי עודד כרמלי (כאן התייחסתי לשירתו) באגד הבלוגים מייסיי, וזכה עד כה (כרגע) ל182 קוראים. זה אולי נראה מעט אבל על פי מדד המדור "עכשיו סוער" זה הפוסט הפופולרי ביותר כרגע באתר הזה, אף שחלף מעל שבוע מפרסומו. במקום השני והשלישי ניצבים טקסטים בני 36 ו24 קוראים. כנראה בגלל שאני נוהג בהגינות ושם לינקים לאתר, דבר שמבטיח מעט תעבורה, הירידות של מייסיי על מפעלותיי הן הן הסיבה היחידה להשרדותו הכלכלית כרגע. פוסט מבולבל על ספרי החלום הישראלי, שלמעשה היה בעיקר מתקפה משעשעת נגד ערך הויקיפדיה עלי, הגיע ל1071 קוראים, המקבילה לתקליט פלטינה משולש בבלוגי מייסיי.

ולמאמר עצמו: כמו במצוות הסוכות, הכותב כורך יחד אותי, עם ציפר, עופרי אילני ומנחם בן, ומנענע, מציג אותנו כבלותונאים (עיתונאים בגיל הבלות? עיתונאי בגיל הבלו-ג'וב?) ולא כעיתונאים של ממש. כלומר כעיתונאים שהמציאות לא בדיוק נגד עיניהם.

אבל מהי מציאות? מאחורי ההגדרה של "מציאות" עומדת פשוט התפישה האולטרה-שמרנית ומסויידת של כרמלי, בחור די צעיר מבחינה ביולוגית, שכתיבה צריכה לשקף את הידוע והמוכר ולא לחדש או להתנגד. לנושא הריאקציונריות הזה התייחסתי כבר בביקורת על רץ שאותו ערך ופימפלט. כאן הוא מביא לצדו כמגדיר המציאות את המסאי אליעזר שטיינמן, יליד 1892.

עכ"ר סורק כתיבה ענפה של ארבעה כותבים פורים, מוציא מהקשר בלי לתת לינק משפטים ספורים מתוכם, חלקם אכן אומללים, וכך בונה תזה רעועה ככוס פלסטיק ובה קשית באוקיינוס סוער. הוא מתייחס בשני ציטוטים לדברים שכתבתי.

א. הוא מבקר את יחסי הביקורתי לכשלון הטנקים במלחמת לבנון השניה. העובדה היא שישראל השקיעה סכומים עצומים בטנקים, אך אלה עלו באש בקלות רבה על ידי כל זב חוטם מחיזבאללה, כך ששימוש בהם נשקל מחדש. אני ממליץ לקרוא על ואדי סלוקי. כאן הוא כותב שהוא מעדיף את עמדת הגנרל טל ולא עמדת השכל הישר. כשמשורר סומך על גנרל, זה אומר שצריך לדאוג.

ב. כרמלי, שכשמו כן הוא לא, לועג למה שראיתי בעיני וגם תושבי חיפה ודווח ברדיו חיפה: את השדרנים של ערוץ 2 ו10 מתארים שריפות גדולות במקום שהללו כבר דעכו. השדרנים דיווחו על אש מתקרבת לדניה ועומדת להעלות לאפר את עוספיה, הם קראו לפינוי מצפה עדי, המציאות היא שאחרי ההתחלה הקשה של השריפה, האש לא התקרבה לשם, בניגוד לבהלה שהעלתה התקשורת. זה דבר שהוביל למשל לשכירה המאוחרת מדי של הסופר-טנקר, אחרי שהשריפה כבר נרגעה, לשמחת התקשורת שכבר היתה צמאה לאייטמים. אני הייתי שם כעיתונאי לא תלוי בביפרים שרואה בעצמי מה קורה, והעברתי דיווחים שלא נערכו או נווטו. ראיתי בעיני מראות אחרים לגמרי מאלה שנפרשו בטלויזיה, שאותה כנראה ראה הכותב, מראות ערוץ 2 ו10 שעליהן הוא מגן בחרוף נפש כ"מציאות".

אכן היה אסון בשעות הראשונות, וכמובן מחדל שקרה לפני שהשריפה החלה, אבל הדרמה נמתחה באופן מלאכותי על ידי הערוצים השונים של הטלויזיה והפורטלים. הם למשל דיווחו שעות ארוכות שהשריפה היתה הצתה של שני צעירים מדלית אל-כרמל, גם לאחר שהמפכ"ל הכחיש זאת והם שוחררו לביתם. עדיין בתשקורת אנשים ממשיכים להתייחס אל השריפה כהצתה של בני דודנו, בגלל הדיווחים הללו. והנה בקפה דה מרקר, נדה אבו ערישה על איך שדרנית הפיצה עלילת דם שתושבי פורדיס שמחים ומעלים זיקוקים (אף שהם בה בעת נפגעים).

מעין 6 יצא, עם עיתון האמנות החדש והרע, ספרה של מיכל דר ושירון ערבי עברי של גרילה תרבות

כתב העת מעין לשירה יוצא בשבוע הקרוב בגליון גדול, שישי במספר, ומופץ יחד עם עוד שלוש חוברות: עיתון האמנות החדש והרע, "גלשן", ספרון הבכורה של המשוררת מיכל דר ואסופה ערבית-עברית מבית גרילה תרבות. החבילה הכוללת היא לווייתן נייר בן 350 עמודים במחיר המקורי, 17 ש"ח.

"דגי נהר רבועי עיניים

מכנסיים מוכתמים

בקבוק בלגימה חפוזה מעתיר

על הסדין שפע יהלומים קצרי טווח",

מיכל דר, "גלשן"

מעין הוא מכנסיים מוכתמים ביהלומים. באיזורי הפרוזה יש סיפור קצר של הסופרת ענת עינהר שבו משתתף ראש ממשלה ידוע בטיול שווקים, תרגום ראשון של יהודה שנהב שהרבני לסופר המצרי מיכאל נועימה, ואן נויין בסיפור אוטוביוגרפי על ימיה כמסננת טוקבקים זוטרה. תהל פרוש באזהרה דחופה לעובדים שלא הולכים לים. אייל בן משה כותב על דמות נתנייתית שוקעת ונוגעת ללב בשם מוסא, הגלמת את שקיעת ההיפיות המזרחית. העיתונאית יערה יעקב מתנסה בפרסום ראשון בכתב עת. "המתאגרף", סיפור קצר של רועי צ'יקי ארד, על מתאגרף שצריך לעבור טקס לאומי מוזר בנסיכות חסרת פנים ולכלוך.

בשער מעין 6: נינט, כוכבית קדושים ע"פ צילום של עדי אורני

במתחם השירה אפשר לציין את הטקסט של יונתן לוי, שממשיך את המסורת של ידעיה הברדשי מהמאה ה-14 שטווה טקסט בין אלף מילים שכולן מתחילות באות א'. זהו כנראה השיר השלישי שנכתב בסגנון הנ"ל בתולדות ימי האנושות. כבוד לנו להיות במקום השלישי. יובל בן עמי מתנסה בשיר אהבה המושפע מתצלומי אהובתו בפייסבוק. חבר המערכת אהרן שבתאי בתרגום למשורר הנדיר אנרי מישו. עמיחי שלו מתרגם את משורר וסופר הביט ריצ'רד בראוטיגן ("נפיחה ב1:30 בבוקר\ נשמעת כמו נישואין\ בין אבוקדו לאש דג"). רינת ק. ראובן מפציצה בשירים חוצי-מין מצחיקים-מזוויעים. אהד פישוף בשירים מתוך עבודת וידאו ("בתרבות שלנו\ השפה סודית\ אבל אנחנו\ שולחים לכם\ אנשי צפרדע"). נעם פרתום, המשוררת של העידן החדש, מציגה את המשוררים החרמנים שמזילים עליה ריר בבית ביאליק. מיכל אגסי בשירה נסיונית מפעימה ("שנינו לוע עצבני של יקינטון") בפרסום ראשון, נטלי ברוך על מפעל שנסגר ועבר לסין, אפרת מישורי בשירה זעירה מפרסמת פעם ראשונה במעין, שגיא סיטבון בן השמונה בשירי מלחמה בחלל, דנה מרקוביץ' עם השורה "דרך חצי הכוס הריקה\ רואים יותר טוב\ את היד האוחזת בה ברעד", "האגם" של רועי צ'יקי ארד לראשונה בדפוס, אסף עדן (רייסקינדר, אשכרה מתים), מרחב ישורון, דנה פרנק ועוד רבים.

בחלק המאמרים, טקסט של סלבוי ז'יז'ק על הפוליטיקה הגזענית החדשה שכובשת את אירופה. מאמר של ערן הדס המותח קו בין שירתו של נמרוד קמר לזו של ט. כרמי. מאמר מתורגם באדיבות מגזין קבינט על נפילתו ועלייתו של המשורר האוסטרלי ארנסט מולי שלא היה ולא נברא, ושלל מכתמים: פרגמנטים מאת יהושע סימון (על כלכלה, לאומיות וחיתולים), אריק גלסנר ושחר "פרדי" כסלו שמתעד טיול באירופה הקלאסית. העבודה בשער מעין היא נינט של כוכבית קדושים.

"אם האינסוף דורך בחדר

נראה לו מה זה"

אפרת מישורי


עיתון האמנות החדש והרע יוצא בגיליון ראשון למעשה, לאחר הצלחת גיליון הפיילוט. המוסף תפח מאוד, כשאת צוות העריכה מובילה נטלי לוין, יחד עם עורכי מעין, רועי צ'יקי ארד ויהושע סימון. בגיליון, ראיונות, מאמרים, ביקורות, מסמכים, תרגומים, ועבודות רבות. הגליון נפתח בתרגום ראשון של מניפסט הבעד של האמן קלאס אולדנבורג, ומאמר רקע של המתרגמות, גליה יהב ונדב אפל. בגיליון, ראיון עם הציירת נטעלי שלוסר על פרוייקט המחול עם פליטים סודניים במסגרת מדור ראיונות המיטה של נטלי לוין, ושיחה עם הפסל ראובן ישראל. חלק מהגליון מוקדש לנושא החרם התרבותי, בגליון מופיעים מניפסטים נוספים: חזרה אל מניפסט החפצים של ליאור ווטרמן מתקופת "קורדובה", חזרה למאמר מהסיקסטיז של אביגדור אריכא על החלל מתוך כתב העת קו ומניפסט הקולקטיב. בעקבות התערוכה "איווט" נותן יהושע סימון סימנים בתערוכות הפוליטיות של העשור האחרון והדס קידר מדליפה על מלחמות האוצרות בימי ארט טי.אל.וי ז"ל, בועז לוין על אחריות בעולם האמנות, אייל דותן כותב על הוידאו של מלכי טסלר וקרן כץ מבקרת בתערוכות. בין האמנים המשתתפים: טמיר ליכטנברג, קרן ציטר, שי-לי עוזיאל, פהד חלבי, אלישבע לוי, אריאל קליינר, שי יחזקאלי, רמי מימון, דוד עדיקא, רועי רוזן, הלה טוני נבוק, תמר הירשפלד, פוקוס על האמנית הצעירה חיה רוקין ועוד רבים. בכריכה: עבודה של הועד נגד המצור, המזרקה של יעקב אגם עם מים צבועים כדם, בעקבות הרג תשעת האזרחים במשט התורכי.

מיכל דר מפרסמת את שיריה במעין מהגליון הראשון, כשהיתה בת 16. דר תמיד משכה תשומת לב רבה בשיריה המדוייקים, המאירים למרחק. לגיליון הנוכחי אנחנו מתרגשים לצרף את ספר השירה הראשון של מיכל דר, "גלשן", שבכריכתו איור שלה. הספרון הדקיק וההרמטי נפתח בשורה "אני רוצה להגיד משהו על נמלה גדולה מדי ועל פרעושים ועל\ חולצות הפוכות". זה הספר השלישי היוצא בהוצאה, אחרי ספריהם של נמרוד קמר ושל ואן נויין שעוררו תגובות רבות.

רבים ממשוררי מעין חברים גם בקבוצת גרילה תרבות, המקיימת הופעות במהלך מאבקים חברתיים. לגיליון מצורף שירון ערבי-עברי של משוררי הקבוצה. ביניהם: אהרן שבתאי, רוני הירש, ענת זכריה, רג'י בטחיש, דניאל עוז, אלמוג בהר, בעז יניב, יערה שחורי, ערן הדס, מתי שמואלוף, עלא חליחל ועוד. החוברת היא שירון ערבי-עברי, יוזמה נדירה בימים אלה.

משתתפים נוספים בחוברות: מעין שטראוס, זויה צ'רקסקי, אסמא' עזיזה, אסף אבוטבול, נוית בראל, שמואל קלדור, קמה ורדי, נמרוד קמר, חנא אבו חנא, פרל שניידר, רן קידר, חגית סבג, יאש קפלה, וויטק טורק, מרואן מח'ול, תאמר מסאלחה, שלמה חתוכה, ענבל שטראוס, ג'ייסון מוריס, עירית כץ, דנית גופיה, שיר משעל, רועי לבנה, פראס ח'ורי, ג'ן הדפילד, סאמי מהנא, הגר רוה, אוהד ובר, אריק בורנשטיין, אנדריי לב, אנה לוקשבסקי, מירב כהן, מקס לומברג, ינאי ישראלי, יובל חי, אביב שחורי, רוני שניאור, להלי פרילינג, הדס רשף, עמיר עקיבא סגל, ג'ניפר אבסירה, ברק זמר, ירון אתר, מאיר טאטי וארי ליבסקר.

עורכי מעין: רועי ארד ויהושע סימון. מעצב: ניסן מלכיאל. עריכת לשון: קרין בוכוולד

"שכחי מאהבה

אני רוצה למות בתוך

שיערך הצהוב"

ריצ'רד בראוטיגן (עברית: עמיחי שלו)


פרטים נוספים ב:

Maayanmagzine.com

אנא הירשמו לדף החדש של מעין

רשימת חנויות חלקית שבה מוכרים מעין:

תל אביב

האוזן השלישית

קפה שלג

תולעת ספרים מזא"ה

המגדלור רח' הרכבת

לוטוס אלנבי

הספריה צומת ספרים דיזי-סנטר

תאודורה גאולה

אדרת בוגרשוב

הנסיך קינג ג'ורג'

מרסנד – בן יהודה-פרישמן

בית בנמל – קום איל פו

צימר – הגדוד העברי

סלון ברלין

אלכסנדריה יהודה הלוי (אזל כרגע)

קונפיסרי טשרנחובסקי

לוטוס אלנבי

הפיצוציה יהודה הלוי

סקצ'בוק טשרנחובסקי

חיפה

תיכון – בית הקרנות

ירושלים

אוגנדה

האוזן השלישית ירושלים

באר שבע

עשן הזמן רינגלבלום

ניתן גם להזמין כמובן מבסטרבות

איך בנק הפועלים דופק את העמותות

במקרה, אני יו"ר של עמותה קטנה בשם מעין, שמוציאה את כתב העת המוכר לכם. אני לא מסתכל בדרך כלל בסעיפים הקטנים של חשבונות הבנק, אבל בגלל שהיקף הפעילות של העמותה זעיר למדי, גיליתי שההוצאה החודשית של העמותה על עמלת הבסיס הבנקאית קפצה מ10.60 ש"ח ל50 ₪ בין ליל ומשם ל60 ₪. כלומר עלתה ב500 אחוז מ127 ₪ בשנה ל-720 ש"ח. סכום שיכול היה להגיע לכותבים או לעורכת הלשונית, למשל. כמובן, שנוסף על עמלת הבסיס הזו, אנחנו משלמים על הפעולות הלא רבות שאנחנו עושים סכומי כסף.

העמותה לא התבשרה על העליה יוצאת הדופן הזו, של פי שש. היא הגיעה בהפתעה ובאישון ליל. איש לא שאל אותנו אם אנחנו מעוניינים להמשיך להפעיל את החשבון, למרות ההעלאה הדראסטית. דמיינו לכם את בעל הדירה מקפיץ את השכירות פי 6 בלי להודיע לכם ואתם רואים זאת בדיעבד. 720 ₪ לעמותה זעירה כמו 'מעין' זו שריפה של אחוזים שלמים מהתקציב השנתי. ומה נקבל על ההעלאה המצוינת הזו? שום דבר. שהרי על כל פעולה אנחנו משלמים בנוסף. והסכום שבחשבון מביא גם הוא כסף לבנק, דרך הריבית שהבנק מרוויח. לאחרונה נגנבו לידידתי מהארנק 600 ש"ח כשישבה בפאב, דבר לא נעים. אמרתי לה שעדיף שכסף יגיע אל הגנב ולא אל הבנק. כדי להבהיר, כמובן שאין מה להשוות בין גברת אריסון לבין גנב פשוט: הגנב צריך את הכסף יותר.

מיותר לציין שהחלפת בנק זו פרוצדורה מסובכת עבור עמותה, כי צריך לעדכן גם את כלל ענייני רשם העמותות. במאמר מוסגר, הקמת עמותה כרוכה בבירוקרטיה יוצאת דופן, אני ממליץ לכל ידידיי לא לפתוח עמותה אם הם אנשים פעילים וישרים.

בנק הפועלים הרוויח ברבעון השני של שנת 2010 513 מיליון ש"ח, כלומר ניתן להניח שהרווח השנתי שלו לשנה הנוכחית יהיה כשני מיליארד ₪, או במספרים 2000000000 ש"ח. הבנק שייך לגב' שרי אריסון ומיוחצן על ידי רני רהב, שדואג להמחיש ברעש צבעוני רב ובפעולות שונות את התרומה של הבנק לקהילה ולעמותות. המציאות היא הפוכה. יתכן והבנק תורם כסף לעמותות, שבדרך כלל קשורות לנשים כבודות של אנשי עסקים ידועים ופוליטיקאים, עמותות צדקה שהן חלק ממבנה ההון והשלטון הישראלי, אבל העמותות הקטנות נפגעות מהבנק.

כבר לפני שנה תכננתי לכתוב על העניין, אבל לא היה לי זמן. שלחתי אימייל לדוברות בנק הפועלים. הפקידה מהבנק שהתקשרה אלי הסבירה שהבנק החליט להכליל את העמותות גם אם הן זעירות, תחת הקטגוריה עסקים קטנים, ולכן התעריף עלה כך. פניתי כעיתונאי וכבלוגר אל דוברות הבנק לתגובה והם כמובן השיבו לי את הכסף, החזירו את העמלה לקדמותו, והגדירו את הכול כהנחה שהם עושים לי למשך שנה. כמובן שמחתי על ההנחה לעמותה, אבל ביקשתי מהפקידה שהתקשרה מהבנק שלא יעשו לי הנחה בגלל שאני במקרה עיתונאי, אלא שאותה הנחה תחול על כל העמותות הקטנות, ושאני דורש תגובה רשמית על כל העניין לבלוג שלי. היא אמרה שבכל מקרה העמותה תקבל הנחה, והדוברות תדבר איתי. תגובת הבנק היתה: "בנק הפועלים תרם בשלוש השנים האחרונות למעלה מ- 150 מיליון שקל לעמותות השונות ברחבי הארץ. כל חשבון נבדק לגופו. המחזיקים בחשבון של עמותה, כמו לקוחות אחרים, רשאים לפנות בבקשה מנומקת לשינוי בחיובי העמלות, וכל בקשה כזו נבחנת לגופה בסניף שבו מתנהל החשבון". ובכך לא ענתה על השאלה שלי, אף שהיא פתחה דרך לכל עמותה לפנות אליה.

תחושתי היא שאם לא הייתי עיתונאי ובלוגר, העמותה שאני היו"ר שלה לא היתה מקבל הנחה. בניגוד לאנשי הגז, שמשתמשים בגז ששייך למדינה שרוצה על כך תגמול הולם, אופיר אקוניס או חברי ישראל ביתנו לא יתלוננו על הקפיצה הזו במיסוי שהבנקים ממסים את האזרח. רק שהפעם הכסף יילך לטובת חשבון הבנק של אריסון ולא לחינוך או לחיזוק מערך הכבאות.

אין גם טעם לפנות לממונה על הבנקים. אני לא מסתכן בדיבה כשאומר שהממונה על הבנקים הוא תפקיד שהשחיתות גלומה בתוכו. בפירמה ערכנו תחקיר שהראה איך כל הממונים על הבנקים ב20 שנים האחרונות הפכו לבכירים בבנקים. למשל גליה מאור. השכר העצום של מנהלי הבנקים הוא מעין שוחד כדי שהממונה על הבנקים לא יפקח על הבנקים יותר מדי. לאחרונה הודיעו על פתיחת התחרות בעמלות בין הבנקים והורדת מספר העמלות, דבר שרק העלה מאוד את העמלות שאנחנו משלמים (גם אם מספר סוגי העמלות פחת). אין ספק שמפקח הבנקים הנוכחי רואה את עצמו עובד אצל הבנקים ולא אצלי, כלומר אצל הציבור.

מלחמה משפטית עם הבנק דינה תבוסה ברורה. לכן אני עושה שתי פעולות.

הראשונה היא פרסום המאמר הזה. זה אמנם רק בלוג, אבל אודה אם בפוסט הקרוב שלכם תכתבו את המילה בנק הפועלים ותפנו לכאן לינק, כדי שהטקסט יופיע גבוה ברשימת התוצאות בגוגל ויהיה שווה הפסד כסף לבנק,  שיהפוך את ההעלאה בעמלות ללא רווחית עבורו.

דבר שני, אני מפרסם את האימייל של דוברות הבנק. כדי שכל עמותה תוכל להשתמש בתקדים של ההנחה שקיבלה עמותת מעין ולחסוך כ650 ₪ בשנה, או מעל 3000 ש"ח בחמש שנים, סכום עצום לעמותות קטנות.

ofra.preuss

at

mailpoalim.co.il

הפוסט הזה יירד כי הוא יהפוך לא רלבנטי במקרה שבנק הפועלים יחליט לשנות את העמלות על עמותות.

זה לא יעלה לו הרבה. אם הבנק מרוויח 650 ₪ על עמותות לשנה בעקבות הפיכתן לעסקים. ובבנק הפועלים יש אלף חשבונות של עמותות קטנות, הבנק יפסיד 650 אלף ₪ בשנה, שהם כ0.03 אחוז מרווחיו השנתיים העצומים.

אתם מוזמנים להעביר את הלינק לכל עמותה שאתם מכירים ורוצים בטובתה.

עוד בעניין:

מערכון הבנק הסקסי – טופי והגורילה (סרטון)

גליה צ'יקי מאור

שוקי גלילי נלחם בכספומטים

מאבק עמלות הבנקים של המועצה לצרכנות

—–

אני מקווה שקראתם את הדיווח ענק-המידות שלי בשידור חי מהשריפה בצפון בהארץ.

עוד כתבות שלי לאחרונה:

הרמטכ"ל בבקו"ם

מסיבת העיתונאים של סלקום בגלל התקלה

הפגנת הילדים נגד ההקפאה

מעין 6 יצא

מעין 6 יצא השבוע באופן לא ממש רשמי וזורם אט אט לחנויות. אפשר כבר לבשר שבעיתון הפעם יש שלושה מוספים שמצורפים לעיתון השירה מעין:

1. החדש והרע – מגזין אמנות שמנווט על ידי נטלי לוין, יחד עם עורכי מעין, בגליון על פופ ומוות, עם תרגום חזק של מניפסט פרי עטו של קלאס אולדנבורג דיונים על החרם, ביקורות וראיונות.

2. שירה מפרקת חומה – השירון הערבי-עברי של גרילה תרבות מהפעולה באבו דיס.

3. גלשן – ספר הבכורה הבוהק של מיכל דר שגם אחראית על העטיפה.

מעין 6.

יחד כל העיתונים נפרשים על כ-350 עמודים והמחיר נותר 17 ש"ח. את עבודת השער של מעין 'נינט' ציירה האמנית כוכבית קדושים על פי תמונה של עדי אורני.

ניתן להשיג את העיתונים כרגע ב:

תל אביב

האוזן השלישית

קפה שלג

תולעת ספרים מזא"ה

המגדלור רח' הרכבת

תאודורה גאולה

אדרת בוגרשוב

הנסיך קינג ג'ורג'

מרסנד – בן יהודה-פרישמן

בית בנמל – קום איל פו

סלון ברלין

אלכסנדריה יהודה הלוי

קונפיסרי טשרנחובסקי

לוטוס אלנבי

הפיצוציה יהודה הלוי

סקצ'בוק טשרנחובסקי

האירועים בקפה אדר השבוע

חיפה

תיכון – בית הקרנות

ירושלים

אוגנדה

האוזן השלישית ירושלים

.

נשמח לשמוע אם מישהו שנוסע לבאר שבע יכול לקחת לשם גליונות.

לכבוד היציאה של העיתון פתחנו בפייסבוק עמוד מעריצים לכתב העת מעין.

%d בלוגרים אהבו את זה: