בשביתת המחאה נגד סגירת הספריה בקריית שמונה

סגירת מוסדות התרבות בקריית שמונה היא אחת החרפות הברורות שמתרחשות בישראל. לאחר שנים של קטיושות, שלוו בנתזי תקציבים וסימפטיה, הזמנים השקטים מתגלים כלא קלים בהרבה.

מבחינת תרבות, אפשר להשוות איבוד ספריה בפריפריה לפינוי התנחלות גדולה. אבל כאן לא תהיה פעולת תג מחיר. איש לא יצית מאזדות של פקידים חפים מפשע ממשרד האוצר.

בעידן שבו כל גוף נמדד כעסק כלכלי, ספריה בצפון זה לא ביזנס. אבל גם חיל האוויר לא מניב הכנסות, ובכל זאת איש לא מציע שהמטוס החמקן יגרור בעת התקפה שלט פרסום לשלגון חדש, כדי להחזיר את ההשקעה, או שתחום ניווט מטוסי הקרב יופרט. מצד אחד טוענים לפריחה כלכלית שלא היתה כמוה בישראל, ובו בזמן מסבירים שאין את הגרושים לתרבות לקריית שמונה.

הצדיקות בסדום שנרתמו למחות היו הספרניות מכל הארץ, שהכריזו אתמול על שביתת הזדהות משתים עשרה עד אחת בצהריים. לספריית בית אריאלה בתל אביב, שבה אני מנוי, הגעתי חמש דקות לפני פרוץ השביתה, כך שהפקדתי את הספרים הישנים, אבל נתקעתי שעה עד שאוכל לשאול את החדשים. את היקף הקנס על איחור בהשבת תרגום ישן של בלזק שלא הצלחתי לסיים אגלה רק בסוף שביתת הבזק.

"קשה להבין איך לא כל המדינה מתקוממת כשסוגרים לקריית שמונה את הספריות", אמרה ספרנית ללקוחה. הקוראים מלמלו "צודקות". לספרניות יש דימוי של נשים חסרות לב, עם איזו אדיבות מהולה בחמיצות נעימה, כאילו רק סדר הספרים מעניין אותם, אבל הנה: היום ברור למי יש לב.

"יפה מאוד", מחמיא גבר משופם. ומספר שאביה של אמו היה בזמנו ספרן בספריה שננעלת בקריית שמונה.

יש לי שעה לשרוף. אני נשפך לתוך מכון גנזים, שעבר רק עכשיו מבית הסופר לבית אריאלה. עוד שבוע הפתיחה הרשמית והמקום לא ממש מאורגן. העובדות החביבות לא יודעו על השביתה שמתרחשת חמישה מטר משם. אישה עוברת בחוסר-נחת על כתב יד של יהודה עמיחי שצרורים במעטפה ישנה, מוחה על פרסום שירים לפני עשור. אני מנסה לדלות פרטים, אבל כשמתגלה שאני עיתונאי היא בורחת במהירות. כדי להעביר את הזמן, אני מזמין כמה מכתבים של דן עומר.

אני מתיישב ליד גימלאי, שקורא ספר בסיוע זכוכית מגדלת. "זה הספר הכי יפה שנכתב בעולם, 'החטא ועונשו'", הוא מבשר לי. "סליחה, אפשר שקט", זועם בחור כעסן. אבל לגימלאי לא אכפת. "אתה יודע מה הבעיה? שהספרים הכי טובים זה קרימינולוגיה, אבל אחד לא כותב ויקטימולוגיה", הוא אומר, מתכוון כנראה לכך שהקורבנות פחות מרתקים מהרוצחים.

מול הדלפק, חיילות מהקריה שתכננו לקחת ספרים, מאוכזבות. "איזו בעסה. באחת אנחנו צריכות לחזור לבסיס", הן אומרות. "יש סיבה שסוגרים את הספריה בקריית שמונה, כולם בפייסבוק אז סוגרים", אומרת בתקיפות אשה דתיה שחובקת בתאווה רומנים רומנטיים.

בספריית הילדים אני מחפש לשווא את הספר "צ'ונדולינו", שקראתי כילד בספריה בבאר שבע, שגיבורו נער שהפך לנמלה כי היה אכזרי לסביבתו. אני נזכר בספריית הילדות שלי בבאר שבע ומקווה שתינצל מהנס הכלכלי שאנחנו עוברים.

השביתה מסתיימת. אני משלם 34.50 ₪  בגלל בלזק ולוקח את הספרים.

פורסם בהארץ בקיצור

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • י.ג.  On 21 ביוני 2011 at 23:11

    בהתנחלות בשטחים, זה לא היה קורה.

  • סיון  On 28 ביוני 2011 at 19:36

    רשימה מקסימה ומצערת כאחד

Trackbacks

  • […] באותו זמן לספריית בית אריאלה בתל אביב כדי להחזיר ספר, ודיווח מהשטח. הפעיל החברתי נפתלי רז יזם את מבצע "שיירת ההצלה", […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: