ארכיון חודשי: אפריל 2007

שחר חמצמצי – ארבעה שירים שניתנים לקריאה ממעלה למטה וגם מימין לשמאל

 

 

1.

 

העיר               מתקדרת           באפור        ותכלת

הסתיימה          הגאות              האהבה       העתיד

בשעה אחת       מתכדררת         במכנסי       צבא

בצהרים            התאווה:  היא     חשק          יגוע, כושל

 

2.

 

קר               בריאותיי

ועלוב           כל כך

איני             קופצני          אני         מת משעמום

מוצא בחוף    ארטיק         עייף         כמו חולד

תשק ממוקד  בצבע צהוב   האור        רטוב

עכשיו          חורף           אפור

והאוויר         פגזי

 

 

3.

 

שחר       של                         פלסטיק

חמצמצי   האור                      מתייבב

בעיר       כמו                        שהיא רוצה בטחון ואהבה

צהובה     תחנה אחרונה           וזה

קיצו        של                         אני

 

 

4.

 

קינג-ג'ורג'            עייף               הראיון

נגמר. אולי           אין כאן            סוף

יש                      כובע טמבל     צהוב

רחוב                   זה                מת

שמח וחדש           סוף               סוף

מדוע כדאי לרכוש ספרים בחנות ספרים עצמאית

כעורך של עיתון שירה אני נוהג להסתודד בין מוכרי ספרים וקמעונאים למיניהם. איני יודע אם כך צריך לנהוג עורך כתב עת לשירה: יתכן שעורכים אחרים פחות כרוכים אחר המגע עם משווקי הקצה ומוצאים את תפקיד העורך בישיבה ספונה בחדר העבודה כשברקע שוברט. אבל אני נהנה ממסע ההפצה. ממילא, גם לפני "מעין" כמעט ולא היה יום שבו לא ישבתי ככה סתם בחנות ספרים חדשים או בחנות יד שנייה ופלרטטתי עם המוכרות או קראתי את דפיו הראשונים של לכסיקון חקלאי חדש.

 

בחצי שנה האחרונה, פניהם של המוכרות והמוכרים הלכו והשתופפו. שתי רשתות הספרים הגדולות – סטימצקי הותיקה וצומת ספרים החדשה והנועזת – נמצאות במאבק טיטאנים זו עם זו. הן כופות על הוצאות הספרים והמפיצים מחירים נמוכים עבורן. כשהחנויות העצמאיות, נטולות כח המכירה הגדול, נותרות מאחור. מוכר בחנות ספרים סיפר לי שהוא עצמו קונה במבצעים של הרשתות ומביא לחנותו, שכן המחירים שהוא מקבל שם נמוכים מאלה שהוא מקבל מהמפיץ.

 

מחד, יש כאן משהו טוב ללקוח: הורדת מחיר הספרים. אבל מצד שני, אם לא יוותרו חנויות ספרים עצמאיות, ויישארו רק רשתות שמיקסום רווחים הוא מרכז חייהם, יישארו לנו עוד עשר שנים רק גוונים של הארי פוטר 14 ("הארי פוטר וקרציית היהלומים?"). והשירה – שלא ממקסמת דבר חוץ מאת הקורא – מי ישווק אותה?

 

אני רוצה לנצל את הטור הזה כדי להעביר את החשיבות של רכישת הספר הבא שלכם דווקא בחנות הספרים העצמאית, עם המוכרת החייכנית והעצובה. ספרים אינם משחות שיניים ולכן לא תמיד קניה בסופרפארם היא הדבר הנכון.

דאדא: תצוגת ז'נדרמים מבוקבקים

 

גברת הפרעה

נוצות ומסורים

תנור מדברי חרקים

 

מר שבתאי

מדבירי חרקים הינם מרירים

היזכר נא בביקור אצל הכומר

5 נשים שחורות במכונית

 

המוח האדיש

הו כן אבות וחשבוניות

עדיין הכבוד שלו

 

מר סופגני

אני כבר עצמי

 

אוזן

הוא כבר עצמו

 

המוח האדיש

שריקה התנפחה ללימונדה שבורת לב

מתעורר בחלב מעובה

פוגשת אשת דג צהבהבת מודה שואפת

צבע של חָמם אופיום

אוזני כינור

זמן הפרוסה של העין של הרוח

עונד שפמים

 

גברת הפרעה

ובכן, העין שלי עונדת שפמים גם כן

 

מר סופגני

נלהב ממשאבת גומי

מידה או בושם

או קורן מאז שאני עדיין אפשרי

 

 

מר אנטיפירין

 

אני ייצוא

 

מר שבתאי

יש לך קרפדות בנעליים?

 

אוזן

ב.ב.ב.ב.ב.ב.ב.ב.ב.ב.ב.ב.ב.ב.ב.ב.ב.

ב.ב.ב.ב.ב.ב.ב.ב.

 

מר סופגן

הצבט הסוסי

של איברי מין מוספגים של בת-יענה

 

אוזן

כ.ו.ד גמגמה המלכה

קישוט פרחים של קסאין קשיח

אנוס את המעטפות

הכן על מסלול המרוצים ראש עגול מעקול נזעם

עם קרחונונים

שעון מעורר חובר לשם

אוורירים שגמרו

תזכירים

אפשרות לחיוך חמצמץ של שעם מכונתי

עצם חליל

מזקק

הנוזל עם קישוטי נחושת

בכיס חומר הנפץ

המקום שבו הוולד יוצא עם עצי דקל סיבים

ללא תושבת נעמד בכנע ונע אט

                לעבר הדלת

יאכטה התפרקה אל כפתורי רכיכה

ברגל

מחיאות כף

עודפים תפוחים

של איקס מיקס דריקס לא חוקי

לֹאשלי

ממולחם

אם לא

יקירי הטוב מאוד מאוד

תהלוכה של ז'נדרמים מבוקבקים

מטריות ושמשיות

 

גברת תשתהו

תשתהו

 

אוזן

וגם דברים שומניים מחוטאים אחרים

לקחת מכאן חומצה טאנית שמדכאת אותך תן לרתוח

וחפור תעלה

אתה %

 

 

גברת הפרעה

בשביל

 

מר שבתאי

החלטיות החלטיות החלטיות החלטיות החלטיות

             החלטיות החלטיות החלטיות החלטיות

המצח החשופה של החמה

טבעיות טבעיות

טקסט שכתבתי ל'ישראלי' וצונזר במלחמה האחרונה

אני אדם צעיר, קוראים יקרים, אבל יש ריח שאני כבר מזהה היטב. את ריח הניצחון. אחרי מבצע צבאי שעלה יפה, אחרי חיסול ארכי-טרוריסט עם דם על הידיים, לאחר כיבוש מוצלח של חלק ארץ, מהרחוב עולה ריח הנקם. האנשים נראים אחרת. בשדרה שלי אנשים עולים בצעד יציב וגא, עיניהם מצומצמות, כאילו כל גופם פונה אלי ומתריס 'אתה רואה?'.

אני גולש משום מה לNRG אל הכותרת "לא לסרס את צה"ל  – אמיר בוחבוט סבור שעל הדרג המדיני להיות קשוב לצבא למול אוייב אכזר". לא לחצתי על הלינק. די בשורת הכותרת. היא מתייחסת אל צה"ל כאל איבר מין שאל לסרסו. יש שימוש בעגה הצבאית הדידקטית, ב'להיות קשוב' במקום 'להקשיב'. וגם חזרה ל"אוייב אכזר" שנראה כלקוח מדנידין הרואה ואינו נראה.

ובאמת, מדוע דנידין לא חוזר היום? הרי הוא היה מציל בקלות את החטוף, מרעיל את איסמעיל הנייה בסמבוסק מקולקל, עורך מחדש את "מסמך האסירים". הערה לעורך אנ.אר.ג'י: ליזום סקר, האם אתה תומך או מתנגד לשחרור החטוף על ידי דנידין? ההימור שלי – 64 אחוז בעד.

אני מתקתק את דרכי לשער Ynet. "ראש אוגדת עזה: הפלסטינים בהלם". זו לא כותרת, זה מבצע פרסים. אני נשאר על העמוד הראשי. אין טעם להיכנס, חם מדי והמאוורר של המחשב נקרש באבק, כי המחשב ישן. מתנה מחבר. ואני יכול להריח את הריח ממסך המחשב שלי – ריח נהדר של נקמה, איזו תחושה ארוטית. צה"ל הפעיל, צה"ל נטרל, צה"ל מתקדם על פי התוכניות. הכבוד חזר.

האם אחת הסיבות לכל הפעלתנות של צה"ל היא גיל מנהיגי הצבא, בעיית האימפוטנציה שמובילה אותם להרפתקנות הזו. לשפוך דם של חיילים ולערבב אותו בדם של פלסטינים, כמו ילד טיפש שמערבב צבעי גואש ומלכלך את רצפת המטבח.

אינני גאון קרבות, אבל יש דבר אחד אני יודע, מר דן חלוץ. צה"ל הפסיד. צה"ל הובס מרגע שנכנס לעזה. אי אפשר לכבוש את עזה במאה ה-21. בגלל זה יצאנו מעזה. זה לא עניין של ימין או שמאל. מהרגע שניתנה ההוראה להיכנס, הפסדנו. זה ייקח יום, זה יימשך חודש, זה ייקח עשרים שנה. אבל התוצאה תהיה הפסד צורב.

ובינתיים, הכותרות המרגשות בעיתונים ובעיתוני החשמל והריח הזה באוויר. ואז – אחרי חודש – דם. דם של ילדים משחקים בכדורגל, דם של חיילים, דם קשישות וקשישים. לא את ריח הניצחון אני מריח, אלא סרחון של ניצחון.

 

(מול הטקסט המאוד זועם, הסיפור על הטקסט הוא די מצחיק. על פי הרישום במחשב שלי, שלחתי את הטקסט ב10 ביולי לישראלי. בגלל שאני לא אחראי, ביקשו ממני באופן קבוע להגיש הרבה מראש. כשכתבתי את הטקסט, המערכה התרכזה בעזה. אבל כשהטור היה אמור להתפרסם, כבר נפתחה המערכה בלבנון. עורך המדורים הנחמד ביקש שאתאים את הטקסט למלחמה החדשה. עברתי עליו, והודעתי שאין לי מה לשנות, אבל אני רוצה להוסיף משפט דומה ל'וזה נכון עוד יותר לגבי לבנון'. לאחר כמה ימים, עורך המדורים התקשר ובקול עצוב סיפר לי שהעורך הראשי של העיתון – אדם שמונה מעט זמן לפני כן – לא היה מוכן שאכתוב ש'ריח הנצחון מסריח', שעלי לחשוב על מילה אחרת ל'מסריח'. הזכרון שלי הוא חלש, אני מקווה שאני לא מציג את עצמי כאמיץ על ריק. אני חושב שלא הסכמתי להחליף את המילה והטור לא פורסם. גם הטור שהכנתי אחר כך, גם על המלחמה, לא פורסם, ונאלצתי לעזוב את ישראלי, כי נמאס לי לכתוב טורים שלא יתפרסמו. היום, הטקסט הזה לא היה מצונזר. היום כולם מודים: זו היתה מלחמה מסריחה)

 

%d בלוגרים אהבו את זה: