הקו המקולל ששרד

אם היה מבוטל, לא רבים היו מתגעגעים לקו 45 של דן.  למרות שבמסגרת הרפורמה, תוכנן לסגור אותו, שניה לפני הסוף, בזכות מחאה ציבורית של הנוסעים ועיריית גבעתיים, הקו ניצל. הוא הצליח למשוך עוד קצת זמן. יש שקוראים לו "הקו המקולל". ובכל זאת: נוסעים, בעיקר סטודנטים, צריכים להגיע מהאוניברסיטה לגבעתיים או בני ברק ואין דרך אחרת.

שלטי האוטובוסים החדשים עטופים כמו גופות טריות בניילון שחור. ליד תחנת האוניברסיטה של קו 45, נער שמנמן עם חולצת 'הקו החדש' יושב ומפצח גרעינים לצד ערמת חוברות שמשבחות את הקווים החדשים. ברור שצריך שינוי בתוכנית התחבורה הציבורית המחפירה של ישראל. כמי שאין לו רשיון נהיגה, הייתי אומר שאפילו כיתת יורים דרושה כאן. בוודאי שיש בשורות טובות בתוכנית וצריך לתת לה הזדמנות, אבל אם אקח אוטובוס מהבית למערכת זה יעלה עשרה אחוז יותר. מדוע העלאות מחיר בתחבורה ציבורית או הוספת מע"מ למים נעשות בקלות ובשקט וכדי לשדרג משכורת בעשרה אחוזים צריך תמיד מלחמה, שביתה, פרצוף חמוץ מול הבוס? אנשים שנוסעים בתחבורה ציבורית הם בדיוק אלה שאסור להעלות להם מחירים.

מלבד הסטודנטים שניהלו את המאבק בביטול הקו דרך קבוצת פייסבוק, הרבה חרדים נוסעים בקו הזה. אם החרדים והסטודנטים היו יכולים להילחם יחד, המדינה היתה טובה יותר. אבל שני המגזרים לא מבינים שהם נמצאים באותו מחנה דפוק, ובמקום זה כל אחד אכול קנאה כשהשני זוכה באיזה רבע עוף מהמדינה.

סטודנט שמתעסק בחישובים מספר לי שהאגודה פנתה למשרד התחבורה בקשר לביטול הקו, אבל לא מקשיבים להם. אני שואל מה יהיה. הוא אומר "צריך להפריט הכול". כנראה מדובר בסטודנט לכלכלה. הוא ממשיך בחישוביו, ממלמל מספרים, שמתערבבים בשמות התחנות מפי מערכת הכריזה.

תחבורה ציבורית, במיוחד בגרסתה הישראלית השמנונית, זה לאוכלוסיות החלשות. לאחרונה מוחים פה נגד שנאת עשירים, אבל ההשנאה הגדולה היא נגד העניים והעובדים. בטלוויזיה ילעגו למובטל הנוכל, לשרברב החרמן, לקופאית העילגת, למורה הנוקדנית. כילד, ההפגנה הראשונה שהייתי בה היתה נגד מעבר קו 6 בשכונת הוילות שלנו, שכונה של בני מעמד גבוה יחסית בבאר שבע. בזמן אמת, התרגשתי מכל העניין והשלטים. היום ברור שזו היתה הפגנה של בעלי רכב פרטי נגד עניים.

מחוץ לאוטובוס ההומה, גבעתיים נינוחה ומוצלת. רוב הדיבורים באוטובוס הם לא בעברית. בחורה מוחה דמעה מולי, אולי מאלרגיה. היא מחבקת את הסלולר לראשה כתחליף לחיבוק. אני משוחח עם אברך מבני ברק שלומד בישיבה ברמת אביב. יש בנות יפות באוטובוס, שיירדו בגבעתיים. האברך מביט בצד, לכיוון מגדל דירות כעור. הוא מודאג מכך שהקו ייסגר בסוף, לא יהיה לו אוטובוס לישיבה, אבל בשקט. אני מציע לו הפגנות, "מה זה עוזר?", הוא אומר. כולם עייפים בקו 45.

עדיין לא ברור מה יקרה עם הקו, ודתיה עם שביס מוטרדת שעלולים לבטל אותו.  "איזה סיוט. חשבתי שרק מוסיפים קוים". היא מוציאה את רגליה מסנדלי השורש אך מניחה את אצבעותיה על הסנדל כדי שלא יחליק.

"הסטודנטים מסכנים. כאילו רוצים לייעל, אבל זה נראה לי יותר בלגן", אומרת האשה שיושבת לידה. "שלחתי מכתב לשר התחבורה. הרבה שלחו. השאלה אם הסתכלו על זה".

האוטובוס שועט, מתמלא חרדים וחרדיות לקראת בני ברק. אני הופך לחילוני היחיד, מלבד הנהג. בדרך חזרה יהיו גם עובדים זרים. ליד שלט 'עוזי הפורץ החרדי', בחור מדבר ביידיש בסלולר ומניח רגליו על הכסא מולו. שני חובשי כיפה לפניי מדברים על היתרונות והחסרונות של העבודה בחברות כח אדם מסוימות.

גם נוף הרחובות הריקים של גבעתיים משתנה לבני ברק האופטימית ומלאת החיים. "בני ברק היא עיר בלי הפסקה", מפרשן מישהו. "מלא פה עד שתיים בלילה. אנשים פשוט אוהבים ללכת, אין טלויזיה". "עדיף שהממשלה תתן לכולם מכוניות. לכל הנערות יש אוטו אדום בפריז, מגיל עשר ילדה חולמת על אוטו", אומר לי גבר מבוגר עם כיפה, שאוחז בחוזקה עגלת קניות כחולה. אחר כך הוא שמח למצוא מישהו לשוחח איתו, ומדבר איתי דברים שאת חלקם איני מבין. בני ברק מכוסה במודעות האבל על הרב מיכל לפקוביץ' המתחרות זו בזו. 'נצחו אראלים את המצוקים', מתפייט אחד והשני: 'כל בית ישראל יבכו את השריפה'.

אני שואל את הנהג מה יעשה ביום שישי, אם הקו ייסגר. אבל כאמור אין טעם להיות רומנטי לגבי קו 45. "אתה דואג לי? אני שמח לעבור, תראה איזה פקקים יש פה", הוא אומר לי ומוציא סידור עבודה של קו חדש. למרות שתכננתי להגיע עד סוף הקו, אני נשבר בפקק, ויורד לטייל בבני ברק.

.

פורסם לפני שלושה ימים בהארץ, משום מה לא הועלה לאינטרנט

.

עלה לוידאו ערב שירה שלי בפאב האברם שארגנה מיכאלה למדן. אני מבצע שירים ומשליך חפצים על הקהל המסכן. השירים: 'נער שמח אמריקאי', 'האגם הגדול 2011', ו'אסלה אמריקאית' שנכתב במהלך האירוע בתגובה לכך שצריך היה לשלם דמי כניסה בסך עשרים שקלים כדי להיכנס.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • yaeltzadok  On 2 ביולי 2011 at 0:05

    לא מבינה את הקהל, הוא אמור להתעצבן ולזרוק דברים עליך או להיבהל ולקום בנימוס מהכיסאות, איזה קהל מת… או שעשית משהו לא נכון, אתה מפוטר!

  • מומלצי הבלוגוספירה  On 3 ביולי 2011 at 13:00

    יופי כתבת

  • מעריץ מפינלנד...  On 11 ביולי 2011 at 7:29

    צ'יקי אתה מספר אחד!
    xx

  • אודישנים לילדים  On 25 ביולי 2011 at 9:15

    אני הייתי מעוניין להגיב ליעל,יעל חמודה תראי מה שאת אומרת פה הוא בעל משקל רב מאוד לזרוק דברים על הבן אדם ולהטיח בו האשמות זה בהחלט דבר קל מאוד לעשות,אך האם זה הפתרון אז זהו שאני חושב שלא כל כך ,יש דרכים אחרות לפתור בעיות כמו לגשת לבעיה עצמה ולדבר בקול צלול והגיון רב בדרך כלל הדברים עובדים ככה,ולא באלימות מילולית או פיזית.

  • yaeltzadok  On 25 ביולי 2011 at 10:38

    דיברתי על תגובה של קהל
    בקשר ליוטיוב שהועלה פה
    אולי לא הבנת אותי נכון?
    שמעת על מחזות סינטזי? הקהל
    היה מופרע שם… אז אני הייתי
    קהל פה ופיטרתי את צ'יקי
    גם לא בשיא הרצינות
    בקיצור, רציתי לשים אצבע על
    משהו שכנראה לא עבד
    על איזה אלימות אתה מדבר?

  • yaeltzadok  On 25 ביולי 2011 at 11:13

    מר אודישנים לילדים,
    אין לי קול צלול
    והגיון רב
    אני חושבת שאני
    מופרעת עכשיו

    אחותי לא הצליחה
    להיות דוגמנית שלכם
    איזה באסה?
    היא נורא רצתה
    ואתם לוקחים המון כסף
    בוא ניגש לבעיה הזו

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: