יום אחרון בבלארוס: נקניקיה, מחירו של רומן חטוף וקרל מרקס

מלון בלארוס, מינסק. בארוחת הבוקר אני משוחח עם תייר מחו"ל. הוא מספר שפגש בחורה באתר שידוכים רוסי סליזי ששמו בתרגום לעברית הנותנת' וקבע איתה אמש. אחרי הדייט, הם הגיעו יחד למלון, אבל החדר שלו היה יחיד. בכל קומה, עומדת אישה שמפקחת בנוסח סובייטי, וזו קראה לשומרים. הוא היה צריך לשחד כל אחד ב10000 רובל, 12 ₪ בערך כדי שיעזבו אותו.

אנחנו נוסעים למסיבת עיתונאים משונה, עם שר התיירות והשגריר הישראלי. כולם רוצים לראות את העיתונאים הישראלים. הגיעו לפגישה כ40 עיתונאים ושלושה צוותי טלויזיה. כמקובל, לא נאמר בה דבר ראוי לציון. אף אחד מהאורחים והמארחים לא מעז להתעסק בבעיות זכויות האדם ובחופש התקשורת במדינה. גם אני לא גיבור גדול מדי. שבוע במדינה והפנמתי את השתיקה, למדתי להיות עיור ואילם בזכות הררי הנקניקים. פיזית, אני עייף ומלא. זה אומר משהו על הפחדנות הבסיסית של האדם: כמה קל לקלוט בחושים מדיניות שאיש אפילו לא אמר לנו אותה. על כל פנים, היו רגעים שחשבתי שהדיבור על פגיעה בזכויות האדם הוא עניין של תעמולה מערבית או הסברה לקויה, כמו שאומרים בישראל, אבל יום אחרי שחזרנו לארץ, הייתי אמור לראיין אמן שקשור לאופוזיציה והוא לא שב אלי. ואז הסביר שהוא מוטרד מאוד: מייסד אתר האופוזיציה המרכזי צ'רטר 97, נמצא תלוי בביתו באופן מסתורי. חיכו עד שהעיתונאים יעזבו, והעלימו גם אותו.

בהכנות

הטיול שלנו אמור להכניס כסף למדינה המצורעת והיפהפיה הזו. אולי הסיבה ששתי ידידותיה הטובות של בלארוס הן אירן וישראל קשור בכך ששתי המדינות לא מתעניינות בדוחות ארגוני זכויות האדם. להפך.

הולכים לקניון ברחוב העצמאות שנמצא מתחת לפסל לנין, שהוקם לפני שלוש שנים. הבניין היפה ביותר בשדרה הראשית הוא בניין הקג"ב, בניגוד לרוסיה מנגנון המשטרה החשאית לא טרח להחליף את השם. מול בניין הקגב שלט על הגעת נבחרת כדורעף הנשים מישראל. לא ברור מדוע ברחוב ראשי שלט כזה, אולי הוא מסמן את התחזקות הקשרים בין שתי המעצמות, איזה אביב ביחסים שקשור לתפקיד של ליברמן בשתי המדינות.

זאב זאב

לפני החזרה, אני צועד לגן מקסים גורקי שבקצה רחוב קרל מרכס. אוכל נקניקיה, אני מביט בברווזים בנחל. על גשר שעובר עליו זוגות שמו מנעולים עם שמותיהן כדי לשמר את אהבתם. את המפתח זרקו לנחל. וגם אני התאהבתי איכשהו בדיקטטורה האחרונה באירופה ובאנשים הטובים שם.

לבלארוס, הנחשבת לדיקטטורה האחרונה באירופה, נסעתי במסגרת המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים למדינה בהזמנה ובמימון משרד התיירות המקומי. למעוניינות לקרוא באופן סדיר: עלילות היום הראשון כאן.

המעוניינים בסקירה מקצועית יותר, מוזמנים לקרוא את רשמיו של משה גלעד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: