כך סחבו אותי באמצע הלילה לראות את הבאר של שמעון פרס הקטן: בלארוס 6

יום שישי בבלארוס

מתחילים את היום ב“Dudutky”', חווה קרירה ונעימה ובה הוקם מוזיאון המוקדש לסמגון, האלכוהול הביתי המנצח. הרוסים אסרו למכירה את הסמגון וגזרו חמש שנים בפועל על המזקקים. היום מותר למכור אותו רק בארבעה מקומות, אבל למעשה בכל מקום שבו ביקרנו מייצרים את הפלא ומסדרים לתיירים המעטים כמה כוסיות. זהו למעשה החומוס הבלארוסי, הדבר שבו מתגאים ועל איכותו מתקוטטים. האיכותי ביותר עשוי חיטה, וניתן להבין את הריח אם מזליפים מעט על היד ומריחים. הניחוח הוא כשל לחם.

הסמגון

ממשיכים לבית קברות של בית הוריו של פרס בכפר הולדתו וישנבה Vishneva, מקום שבו קבורים הוריו של פרס לדברי המדריכה המקומית שמתלוננת שפרס לא נותן כסף לבית הקברות. נראה שפרס בכלל מתנער מהאפיזודה הבלרוסית, ומעדיף להציג את עצמו כפולני.

גשם עז יורד ורק עיתונאי אחד יורד לחפש את הקברים בבוץ וחוזר בידיים ריקות. כולם עצבניים, כי חיכו באוטובוס. הוא חוזר רטוב ואומר שלא מצא את הקברים. לאחר שחזרתי לארץ, גיליתי שהוא מומחה לטיולים בכרם התימנים, ותמיד מגיע עם המון נשים רעשניות לבית הקפה המפורסם הקבוע שלי (והסודי).

לקראת עשר בלילה אנחנו ממשיכים מותשים לביתו הקטן של פרס הקטן. כבר חשוך. זו נראית כמו משימה אבסורדית, לראות בגשם כזה את הצריף שבו גדל שמעון, שלמעשה חרב לגמרי ונשאר ממנו רק באר ושהוא עצמו מתנער ממנו.

חלק מהעיתונאים נשארו בואן, ואני ועוד כמה עיתונאים מובילים רצנו אל צריף. סווטלנה, 28, גרה פה שבע שנים, עם הילדות שלה ואמה. היא מוציאה מים מהבאר של פרס ואנחנו שותים. יאמר לזכותו של הנשיא, שהמים שלו טעימים מאוד. לא ברור איך סווטלנה סובלת את התיירות המוזרה שמגיעה מישראל לבית שלה, אבל היא שמחה וחברותית. אילו היו טוענים שבחצר ביתי מסתתרת המלונה של הכלב הראשון של נשיא בלארוס לוקשנקו, לא הייתי שמח כל כך לאורחים בשעות הקטנות.

עייפים, אנחנו מגיעים לחווה בשם גנקה “Ganka”, האוטובוס מדדה על דרך עפר אבל מגיע למקום שהוא לא יכול לעבור, אחרת יישקע על כל עיתונאיו המפוטמים. אנחנו לא יודעים מה לעשות. מחליטים לארגן מכונית שתעשה משלוחים. מגיעה דייהו מתוצרת אוזבקית, לוקחת כל פעם שלושה, ואז מאיצה ומתחילה לגלוש בתוך שדה בוצי כאילו היתה אוניה.

בארוחה משוחחים בענייני מסים כשלפתע נכנסת לחדר מוזיקאית בלונדינית עם חוט על ראשה וחגורת צמר, עיניים גדולות, עם כלי שהוא מעין שילוב בין חמת חלילים לצפצפה בשם דודה. שניגנו בה בתקופה הפגאנית בחורף במקביל להקרבת תישים. האווירה עולצת.

לבלארוס, הנחשבת לדיקטטורה האחרונה באירופה, נסעתי במסגרת המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים למדינה בהזמנה ובמימון משרד התיירות המקומי. למעוניינות לקרוא באופן סדיר: עלילות היום הראשון כאן.

ליום הבא בעלילותיי בבלארוס, היום הסקסי, לחצו כאן

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: