קהיר שלי

בין המקומות שבהם הייתי בעולם, קהיר היא העיר הטובה ביותר לא לעשות בה דבר. השאלה הנפוצה ביותר ששואלים אותי כשמגלים שאני נוסע הרבה לקהיר היא אם אני מפחד. האמת היא שלא יצא לי לפחד במיוחד. הייתי עסוק בלהנות. אם יצא לי לחוש אימה מתישהו, הסיבה לכך היתה הכבישים הסואנים.
סיכון? מבחינת התייר העולמי, ישראל נחשבת ליעד מסוכן הרבה יותר. הרי אם להקה סקוטית תיעתר לדרישות מנהליה ולא תגיע אלינו אחרי פיגוע קטן בקיוסק לממכר אפונים מיובשות, כולם יכעסו עליה ויגדירו אותה כאנטישמית וכמי שלא מבינה מה קורה פה, מדוע אם כן הישראלים פחדנים כל כך ולא מבינים את ההבדל בין המוצג בתקשורת למציאות הנעימה?  
אחת התכונות המפתיעות אצל הישראלי, היא אובדן מיידי של הסקרנות כשמדובר בשכניו. הישראלי רואה בעצמו אמיץ, גבר, מתגאה בטיפוס על הרים מסוכנים בדרום אמריקה, אבל כשישנו מטרופולין אטרקטיבי כל כך לידו, הוא ישאל בחמיצות "מה איבדתי שם?". לטעמי, איבדת משהו אם לא בדקת את קהיר.
קהיר היא כרך בת 17 מיליון איש, פי כמה וכמה מתל אביב. למעשה קהיר גדולה מלונדון או פריז. כלומר, אפשר לתאר עבור אדם אורבני את הסביבה הרלבנטית לחיינו כתל אביב-ירושלים-חיפה-אילת, אבל חשיבה פתוחה יותר וחשדנית פחות תיצור עבור חובב הנאות אורבניות מפת דרכים בדמות קהיר-תל-אביב-ביירות-דמשק, כערים המגניבות הראשיות בסביבה. לצערנו, שתי ערי הבירה הנפלאות האחרונות אסורות על ישראלים, אני לא מאמין שלזמן רב.
כשם שפיל הוא קודם כל חיה ענקית, קהיר היא קודם כל עיר גדולה. זו היא העיר הגדולה באפריקה והמטרופולין העצום בעולם הערבי. עיר גדולה כל כך מקבלת מיד יתרון גרוויטציה מתוך הכובד שלה. בארבע בבוקר בקהיר אפשר לנסות לרכוש חליפה. ועוד צריך לחכות בתור. גם אם יש בה עוני מחפיר, בקהיר שכבה גדולה של אינטלקטואלים, יוצרים, אנשי מסיבות ועוד. אם גם אחוז וחצי מהאוכלוסיה במצרים הם כאלה נניח, מדובר במיליון.
בעיתונות המצרית חגגו את 30 שנה לשלום עם ישראל ברעש גדול יותר מאשר בעיתונות הישראלית. אני קורא מעט ערבית והיה לוגו בעברית ובערבית לרגל השלום. המצרים אובססיביים לישראל, דבר שאפשר להשוות אותו לקשר המיוחד של ישראל וגרמניה דווקא. חבר, משורר פלסטיני, ניתח את יחס הערבים לישראל כיחסם של גברים נכבדים אל זונת צמרת, שמתכחשים אליה ביום, אבל מסמסים בלילה. העניין בישראל הוא לאו דוקא חיובי. אבל ניכר שישראל מסמנת עבורם הרבה יותר ממה שנראה בשטח, לטוב ולרע. אנחנו מצד אחד מתקשרים למערב ולטראומות הלאומיות שלהם מימי הבריטים, וכמובן המלחמות, הכיבוש והאיומים של ליברמן, מצד שני, מסמלים איזה חזון על מערביות ובחורות יפות בחולצות פופיק.
אם בישראל האינטלקטואלים תומכים ברעיון הנורמליזציה, במצרים המצב הפוך. השמאל מוביל את ההתנגדות לנורמליזציה עד שישראל תיסוג מהשטחים, אף שהם יהיו הכי סימפטיים בפגישות אישיות. יש לכך סיבות רבות. לא הרבה אחרי השלום, ישראל המשיכה ופתחה במלחמת לבנון הראשונה, לאחר מכן נכנסנו לשלל מלחמות, שרוב המצרים מאשימים אותנו בהם. חישבו על הזעם פה, אם מדינה שעושה שלום עם ישראל, היתה מתנכלת לאזרחיה היהודים. ישנם מקרים ביזאריים. זכור לי שאינטלקטואל מצרי, מומחה לאנרגיה אלטרנטיבית, אמר לי שהוא היה בזמנו בעד השלום אבל הוא כועס שבספרי הלימוד שלנו אנחנו מסיתים את הילדים למלחמה. שיחות שהזכירו לי דיוני מראה עם ישראלים שהתפכחו בגלל ספרי הלימוד הפלסטיניים.
דבר שני, למצרי יש תפיסה אחרת לגמרי לגבי נאצר וסאדאת שלא קשורה ישירות לישראל. סאדאת נתפש אצל המצרים כמי שקשור להפרטה של מצרים ולהכנסת החברות הרב-לאומיות מול מדינת הרווחה של נאצר. את ההחלטה הזו הוא עשה בהמשך לשלום עם ישראל. כלומר, ישראל מסמלת אצל המצרי את הכניסה של האינטרס הכלכלי האמריקאי. מלבד זה, המצרי אינו יכול למחות נגד מובראק. אצל רבים מובראק נתפס כעושה דבריה של ישראל, וכך ההפגנות נגד ישראל היא גם דרך למחות נגד העוולות של המשטר.
לצד המוחים, יש גם כאלה שתומכים במדיניות ישראל. על כל פנים, כדי לחסוך ויכוחים או חיבוקים מזיעים, אני ממעט לומר שאני ישראלי במצרים, כי אז חצי מהביקור יתבזבז על התנצלות בגין ההתנהלות היצירתית של ממשלות ישראל, שממילא איני מסכים איתה, או מחמאות על מעשי מדינת ישראל, שממילא לא מגיעות לי. כך שאם אני רוצה ליהנות במצרים ולא לבזבז את זמני בהסברה, אני קרואטי.
חוץ מזה, אם אשב במסעדה ואחרי כן אזכה לקלקול קיבה, יהיה קל להאשים את המצרים המתנכלים. כשאתה קרואטי, אתה מקבל את האוכל המתובל מדי בשוויון נפש (בהנחה שזו לא נקמה של טבח סרבי חסר-לב). אני בקהיר לא בשביל המבט הסוציולוגי המתנשא או בשביל יחסי שכנות טובה – אלא בשביל לכייף.
 
1.
ווינדזור
 
אל מצרים הגעתי בטיסה קצרה של חצי שעה עם "אייר סיני", חברה מצרית מעולה שמתמחה בסנדוויצ'י נקניק משולשים. זול לטוס אצלם, יש להם לוגו יפהפה, שזו הדרך הטובה ביותר לאפיין חברות טובות, אבל נעים לא פחות לנסוע באוטובוס מטאבה או מאיזורי החופים בסיני. מחירה של נסיעת שש שעות בקו טאבה-קהיר קצת פחות מ60 ש"ח. כמובן שאסור לשכוח שכניסה למצרים כרוכה בויזה דרך השגרירות או טיולי מצדה, עניין של שבוע.
אנחנו מגיעים במיניבוס משדה התעופה הצוהל למלון ווינדזור, שנמצא בסמטה ליד הרחוב הראשי של קהיר, ה26 ביולי. זהו מלון מלכותי. החדרים גדולים ועם ריהוט כבד וקודר. יש נער מעלית מהסגנון הישן שמפע
יל את המעלית בידית ובסוף אתה מדביק לידו בשתיקה שטר מהוה של לירה. מקום עם סטייל.
תעריף בית המלון, הכפול ממלונות דומים כמו פנסיון רומא, מתבסס על תהילת הימים שהמונטי פייתון התאכסנו בו. הוא זול מאוד ביחס לישראל – עולה 130 ₪ ללילה. אבל באינטרנט טוענים שמחירו מופקע.
אני משתדל לנסוע פעמיים בשנה לקהיר. יצא לי גם לנסוע לבד, אבל הפעם הגעתי עם חבורת יוצרים צוהלת של כעשרה חברות וחברים. אני והקולנוען נמרוד קמר (לאחרונה החל לככב בתפקיד זוטר בכיר ב"מסודרים") המכנה את עצמו "ראש המשלחת" מתחרים בשדרוג החדר מרגיל לדלוקס ולסופר דלוקס, כדי להרשים את הבנות. דוקא איש העסקים הצעיר אלון קסטיאל שמגיע איתנו, לוקח את החדר הכי זול, עם מקלחת בחוץ, ולא מתלונן.
 
2.
הג'ז קלאב
 
הג'ז קלאב ממוקם בשכונת מוהנדסין בקצה שמעבר לנילוס על אותו רחוב ארוך, 26 יולי, שאורכו חצי שעת נסיעה ביום. ברקע, להקת גרוב מקומית. התואנה להגעה לקהיר היא פסטיבל הסרטים הערבי המתרחש בעיר מדי שנה. אבל לא יצא לי לראות אפילו פתיחון. מנסיון עם פסטיבלים, לא כדאי אף פעם להגיע לאירועי הפסטיבל הרשמיים, אם אתה לא זה שאמור להופיע באירוע (אז אתה חייב להגיע). אבל כדאי ללכת למסיבות שאחרי הקרנה, להשקות ולחינגות מסביב. אמנים שמגיעים לאירועים של אחרים בפסטיבל תמיד חוזרים מתלוננים, ואז לא מזמינים אותם יותר לפסטיבל, כי המארגנים נעלבים.
אנחנו נכנסים לחגיגה שאחרי הקרנה של סרט. המצרים מרקדים בביישנות, ואנחנו חודרים למקום בצעדי ריקוד קיצוניים ששפרים את האוירה בדיסקוטק. המצרים, כמו הישראלים, נוטים לחבב הומור ואנשים אקסצנטריים. צלמת קולנוע מצריה חביבה, פאוזיה, שגרה בשכונה האפנתית "גרדן סיטי", בחורה מעודכנת וגבוהה, מצטרפת אלי לריקוד. ומאוד אוהבת את החבורה הקרואטית שלנו.
פאוזיה היא לא ממש הסגנון שלי, יש לה פנים זעופות מדי. בזמנו הסביר לי מישהו ששהה כמה שנים בקהיר שזו עיר נפלאה אבל לא היו לו כל השנים סקס בעיר הזאת. כך שאני מניח מראש שהסיכויים שלי לרומן עם פאוזיה אפסיים. דבר שלא אכפת לי ממילא.
 
 
3.
קפה חוריה
 
קפה חוריה הוא אולי בית הקפה הנעים ביותר שהייתי בו. מדובר בקפה רחב ידיים – ממש אולם. בערב מגיעים מעל 200 איש. יש בו 40 שולחנות או משהו כזה. הכול מאוד זול. הבירה עולה 7 ₪. הקפה שקל וחצי. ויש גם שוקו בערך באותו מחיר ואת המשקה התוסס המעולה פיירוז.
המקום עמוס, אבל אוירה רגועה מאוד נסוכה על המקום. סביב האנשים מסתובב קשיש חייכן עם קרטון, הוא מיישר את הקרטון מתחת לגרבי האנשים ולוקח את הנעליים לצביעה. לצערי יש לי נעלי ספורט אופנתיות שקניתי יום לפני ב80 ₪ בשוק ליד תחנת מובארק, איזור שאני מאוד אוהב. מדי פעם גם עוברים מוכרי בייגלים במקום, מציעים סחורה בחיוך.
קפה חוריה בכיכר מליקי הוא מקום מושלם. מלבד העובדה שבזמן שהמקום מלא, המלצרים מגעילים ללקוחות שתופסים שולחן לבד. הם מטיחים בירות מלאות כדרך אגב על השולחן שלי ומזעיפים מבט. לבסוף, כשהמקום ממש מתמלא, המלצר מבקש שישבו לידי אנשים לא מוכרים. וכך מגיעים מצרים נחמדים מאוד, אחד מהם איש אינטרנט, שני עם כובע, חצי מדמשק חצי מסיאטל, אמן מוכשר בשם אחמד, שהתאהב בקהיר. זה מקום בוהמי-אמנותי, אבל יש בו גם אוכלוסיה ותיקה, פקידים ממשלתיים בחליפות ועניבות ופנים צרובי שמש.
זה אחד המקומות היחידים במרכז העיר אליו מגיעות מצריות. ותוך כדי שיחה על אמנות, כל הגברים בשולחן מנסים לעשות עיניים באדישות למצריה עם צעיף תכלת ועיניים רושפות, ללא הצלחה. מדי פעם עובר מוכר בייגלע וצועק, לאדישות כולם. מחוץ לחלון, חנות פרחים: גברים קונים חבצלות לנשיהם. האנשים בקפה חוריה נראים טובים כל כך. הייתי מחבק כל אחד ואחד (מלבד צוות המלצרים הסנוב).
אני יוצא החוצה ומגלה שלל חנויות המתמחות בבשר כבד ומוח. על אחת מהן כתוב בגדול שם מעולה למסעדה "המוח המצרי – מסעדת תיירים". ומתחת שלט נוסף, "אין לנו עוד סניפים". המקום ריק מיושב.
 
 
4.
חאן אל חלילי
 
אני פוגש אינטלקטואל מצרי צעיר תושב גיזה ואנחנו עושים מסע רגלי ארוך מאוד בן שעה וחצי אל שכונת שוק חאן אל חלילי ואל קהיר העתיקה. אני קונה כל הזמן בדוכני הרחוב את המאכלים הזולים והטעים. למשל פיתה עם פלאפל שעולה פחות 80 אגורות, והוא מעט מפחד לאכול מזה. אני ממשיך עם איזה סוג מוזר של כנאפה, והוא מביט בי כמשוגע.
הוא מציג בפניי את בית הקפה שבו ישב תמיד הסופר זוכה הנובל נגיב מחפוז ואומר שזו היום מלכודת תיירים מצועצעת שאין טעם לשבת בה. לי זה דוקא נראה מקום נחמד. על מה מדברים שני אנשים שמלאכתם כתיבה? כסף. הוא שואל כמה מרוויחים בישראל ונלהב מהסכומים. זה עושה לי תחושה טובה. הוא קרא כל דבר עברי שתורגם לערבית, ושואל אותי על קניוק ועוד. אני מראה לו כובע פלסטיק צהוב שקניתי בחנות לציוד בניה. הוא מתרשם. אחר כך שכחתי אותו בבית של האקסית שלי. מה אעשה עם כובע פלסטיק צהוב קשיח?
אחרי זה הוא הולך, ונזכרתי שבמלון אמרו לי שיש חמאם בחאן אל חלילי. אני ונמרוד הולכים ומחפשים חמאם וכל פעם מגיעים לשירותים ציבוריים. היינו ממש בחמישה שירותים ציבוריים – אני חושב שאני התייר הישראלי שחזה הכי הרבה שירותים ציבוריים ביום אחד בשוק חאן אל חלילי. כולם חביבים מאוד והולכים איתנו מרחקים גדולים כדי לעזור. אחרי כמה זמן מתברר שחמאם זה גם שירותים בערבית. אולי אנחנו לא הוגים טוב את הח'. יום קודם, אלון קסטיאל סייר בשוק ומצא בחנות קטנה פסל ברזל
עצום מידות. הוא התמקח, אבל המוכר התעקש על המחיר המקורי – כמה אלפי לירות. הוא שילם. שכר מישהו שיקח במכונית צרה את הפסל הכבד. לאחר שחזר לארץ גילה בקטלוג שמחיר הפסל גדול פי כמה, ומדובר בפסל נדיר עם מעט העתקים. היום הפסל המפחיד עומד בכניסה למועדון שלו, האפרטמנט, בדיזנגוף.
אחרי שעה-שעתיים נמאס לנו מחיפושי החמאם. לא נותרו עוד שירותים שלא בדקנו, אז אנחנו ממשיכים. קהיר מנוקדת באלפי דוכני מיצים שמגישים כוס זכוכית גדולה של מיץ סחוט נהדר טרופי בשקל וחצי. אחרי הכול מדובר באפריקה. אנחנו שותים מיץ קרקדה, תה קר משיחי היביסקוס שגדלים באסוואן, שיש לו אפקט מרגיע ונעים. זו הקרקדה החזק ביותר ששתיתי, אני משותק ומסטול. אנחנו יושבים באיזה אי תנועה המומים לחמש דקות ולא יכולים לזוז. ואז לוקחים מונית למלון.
 
5.
המועדון היווני
 
לאחר צפייה במשחק וו.וו.אף בבית קפה ברחוב אלפי שבו מובס ברנש המכונה "הבולדוג האנגלי", אנחנו קובעים עם פאוזיה וחבריה החביבים ב"מועדון היווני". הידיד הכי טוב שלה הוא בחור יפיוף וגבוה, שחיין מקצועי שלומד ראיית חשבון. וכדי להשלים את האפיל, הוא גם בסדנת תיאטרון באוניברסיטה.
אסנת סקובלינסקי מ"באסטרבות" ואוסמה מגיעים לאיזו הבנה. אחרי כמה זמן היא תכתוב עליו שיר, על כך שאם הוא לא היה אוסמה, זה היה גבר אידאלי שהיתה שמחה להביא להורים. לא ברור כל כך מה יווני ב"מועדון היווני", הקשור מן הסתם לנוצרים היוונים במצרים. זה חלל גדול, שבו יושבים על שולחנות ואוכלים. יש הרבה תנועה בין השולחנות ואוירה צוהלת אך מכובדת. יש שם הרבה אמריקאים רעשנים. אבל גם הרבה אינטלקטואלים ושמאלנים מקומיים. זה מקום מאוד מרגיע וזול. אנחנו בודקים כמעט את כל המנות, לפחות את כל המלים בתפריט שאנחנו לא מבינים וממשיכים לבילוי האמיתי.
 
6.
אפטר אייט
 
באפטר אייט שבאזור רחוב תַלעת חַרב יש להקה לא רעה, עם מוזיקה ערבית קצבית. זה מקום קטן יותר ועליז מהג'ז קלאב. האוירה פרועה: אנשים רוקדים ומענטזים על השולחנות. יש מינימום הזמנה של 80 לירות, בערך 60 שח. סכום מופרך שכנראה נועד להרתיע נודניקים. אבל  פאוזיה מכירה את הבעלים ואנחנו נכנסים חינם. אני מזמין פיירוז. פאוזיה אלכוהול.
אני ופאוזיה רוקדים יחד. יש לי תחושה שבכל זאת היא מעוניינת בי. אני לא יודע אם אני רוצה אותה. אבל נראה לי שרומן איתה יהיה נכון לטיול הזה. 30 שנה לשלום בכל זאת. צריך לכבד את סאדאת ובגין איכשהו.
כדי לחתוך את העניין, אני שואל אותה אם היא רוצה שננשום אויר, ולהפתעתי היא מסכימה. אנחנו יושבים מאחורי המועדון ליד פחי האשפה, לידינו עוד זוגות שנפלטו מהמסיבה השמחה. אני שואל אותה אם אפשר להתנשק, כי אני לא מכיר את מה מקובל פה, והיא אומרת שלא. אני מאוכזב ששאלתי. אבל אז היא אומרת, בוא אלי הביתה. לא נהוג כל כך להתנשק בציבור במצרים. מבחינתי, זה רק טוב.
ואז אני מחליט להיות ישר ולהודות שאני ישראלי, לפני שהיא מכניסה אותי הביתה. היא כמעט חוטפת התקף לב, היא בעיקר פחדה מכך שתוחרם כצלמת קולנוע אם יתגלה שהיתה בקשר עם ישראלי. ואז אומרת שהיא בכל זאת תקח אותי הביתה. כי היא לא נגד ישראלים אלא רק נגד הממשלה. היא הסבירה שהיא יודעת שבישראל יש גם אנשים טובים שמתנגדים למלחמות ומצאתי חן בעיניה. אבל היא נכנסה מדי פעם לרגרסיות בזמן שנסענו אליה: אחת לכמה דקות היא היתה המומה מזה שהיא עם ישראלי, וקיללה את אולמרט ואת שרון, ואז לפתע הקללות שלה הפכו לחריפות יותר, מסתבר שהיא קיללה את האנשים במכוניות בצד, בשפה שהיתה הרבה יותר קשה, וכמובן גם צפרה כל הזמן.  בקהיר, הכביש הוא דבר רגשי יותר מפוליטיקה. הפקקים נוראים ואת רוב הרומן הקצר עם פאוזיה העברתי על הכביש.
היא פתאום עוצרת ואומרת שלא יכולה לקחת אותי כי אני ישראלי, וכמעט פורצת בבכי. ואז אומרת, התאהבתי בחברים שלך. וממשיכה לנסוע. לאט לאט אני מבין שפשוט מדובר בפולניה היסטרית.
הבית שלה הוא בית גדול עם משרתת. אנחנו ישנים יחד לאור השומר מסך של הווינדוז ויסטה במחשב הנייד שלה.
 
 
7. קפה וויי בהליופוליס
 
אני ופאוזיה הולכים בבוקר לקפה בהליופוליס, השכונה היאפית שממנה היא צריכה לקחת משקפיים מתיקון. הקפה בעיצוב מערבי. אנחנו לוקחים כריך סלמון. כולם עם לפטופים וויי-פיי ואני מושך אימיילים מהמחשב שלה. אני מתגעגע לבתי הקפה של העיר התחתית ליד המלון. בתי קפה כאלה יש לי גם בישראל. האם אני אוריינטליסט?
נראה לי שכבר לא אפגוש את פאוזיה. היא ממש מבוהלת מהפעם שהתקשרתי אליה לתאם הגעה למועדון היווני, ובטוחה שיסלקו אותה מאיגוד הצלמים ויחקרו אותה.
אצל אסנת ואוסמה היפה המצב אחר: לבחור ממש לא אכפת שהיא ישראלית. אבל הם לא עשו כלום, חוץ מלהחזיק ידיים. לא נתנו להם להיכנס למלון, כי לא מאשרים למצרים להיכנס למלון. היא מספרת לי שהלכו לראות את הזריחה בנילוס עם חבר שלו והוא היה מאוד רומנטי והתרגש. יתכן שהוא בכלל בתול.
 
8. מלון ווינדזור
 
אם לא ברור, אני מאוהב בקהיר. הסיבות לאהבה שלי רבות ומגוונות. בקהיר יש הרבה מה לאהוב. אבל גם אם הסיבות והיתרונות היו נלקחים מקהיר, עדיין הייתי אוהב את קהיר. כלומר, כמו ברומנטיקה, מדובר בעילות לא ברורות לאהבה, כמו הצעד הקהירי ברחוב, איזה צבע שנוצר בגלל שמש מסוימת ואולי אבק המשפיע על האדום והירוק של החולצות שעל האנשים להפוך לצבע אחר, או הרעש הלבן הקהירי שהוא הרבה צפירות קטנות של מכוניות ישנות ומשרוקיות שוטרים, וציוץ רו
כלים.
משבר התגלע במשלחת. השותפה שלי לחדר היא בת תפנוקים קצת פסיכית אבל חמודה, שארת בשר של אחת מ18 המשפחות העשירות במשק. היא חטפה התקף פסיכוטי של פרנויה מחבר משלחת אחר ששולב עם כאבי מחזור. התוצאה: היא נעלמה בלי לשלם על המלון.
הבעיה היתה שהיא שותפה שלי בחדר הסופר דה-לוקס. מנהלי המלון לא יודעים מה לעשות. הם שואלים אם לעכב אותה ביציאה ממצרים. אני חושב קצת ואומר שאני אשלם עליה וזהו. אני זועם מאוד למרות שלא מדובר בסכום גדול, ומשיג דרך כתבת כלכלית את הטלפון של המשפחה העשירה ומתקשר אליה מקהיר. איש העסקים יודע שהיא קצת מסובבת. הוא סימפטי ואומר בצער שישלח לי את הכסף – משהו כמו 200 ש"ח. כמובן שעד היום לא קיבלתי גרוש. ככה זה עשירים – לא רק שלא יוצא לך מזה כלום, בסוף אתה תמיד מממן אותם.
לאט לאט אני שוכח מהכסף ודואג לבחורה שמסתובבת לבד במצרים עם התקף פרנויה. אבל מתגלה אחר כך שהיא נסעה להילטון ונהנתה במשך שבועיים.
 
9.
מועדון הלילה פלמירה
 
קהיר שונה מאוד מתל אביב ביחס שלה לעברה. היא מעין תל שבו רואים שרידים פרעוניים, יווניים, רומאיים, ממלוכיים, תורכים, צרפתיים, בריטיים, נאצריסטיים ומהעידן החדש. יתכן שההיסטוריה הזו גורמת למצרים להתנהג כתושבי ממלכה ולהתנהל באופן אדיש: הגענו עם כמה חברים וחברות למועדון לילה סליזי בשם פלמירה, שבו הבחורות לא ברור אם הן זונות או לא – הערבים ישבו בשקט והביטו בבנות באדישות מצועפת, מפמפמים בנרגילות. כשמולם הישראלים והזרים צעקו והתלהבו, מחאו כפיים כפי שלמדו ש"ערבים" צריכים לעשות. רקדניות הבטן נגעו בשיער הבחורים ודרשו מהם לקנות את בירה סטלה המקומית וחתיכות מלפפונים קצוצות שנראות משלהי ימי סאדאת. מאחורי הבנות עומד ציור שמן ענק של הפירמידות ושל מלכות פרעוניות בביקיני – שואו לתיירים חרמנים. הנה עוד סיבה לא ללכת לפירמידות. הייתי ארבע פעמים או חמש בקהיר, איבדתי את הספירה, ובפירמידות לא ביקרתי.
 
11. מועדון על הנילוס
 
פגשנו בחורות מאל-על במטוס אייר סיני ונמרוד התחיל איתן. גילינו שהן הלכו למועדון על הנילוס שנמצא באוניה. איכשהו באל-על לא מאשרים להן לבלות בעיר התחתית מסיבות בטחוניות וכופים עליהם את השכונות המערביות יותר. כאן האוירה נראית כחיקוי של מסיבות אל.איי פרועות. ברקע היפהופ. הריקודים צמודים יותר והשתיה יקרה יותר. מצרים היא מדינת עולם שלישי שבה יש מעטים עשירים מאוד ואחרים עניים מרודים. מעין ציפוי זהב שמונח על קבוצה עצומה של אנשים שחיים בתת-תנאים.
ברחוב תלעת חרב עמוס חנויות הנעליים אני מהלך וכותב על כך שיר שיפתח אחר כך את הספר שלי: "תמיד מרוצות\ נקיות כל כך\ נעלי חנויות הראוה".
 
12. המוזיאון המצרי
 
כאמור הייתי מספר פעמים במצרים, אבל לא פסעתי בפירמידות. נראה לי שלמצרים יש לתת הרבה יותר מאשר עתיקות. אני לא אוהב חורבות, והן לא נותנות כלום להיכרות עם מדינה. במה אדם שנוסע לכותל ולובש כיפה מנייר אפור מכיר את ישראל? המאבטח בכניסה לכותל מעניין אותי הרבה יותר. חוץ מזה, הפירמידות הן מלכודת תיירים ובבזבוז של יום שלם שאני יכול לשבת בו בבית קפה ולא לעשות בו דבר.
אבל המוזיאון המצרי שנמצא במרכז העיר, מפתיע אותי לטובה. המקום מוקף ממש בגדוד משטרתי וכדי להיכנס עוברים כמה בדיקות בטחוניות. אבל זה מוזיאון יוצא דופן. מגובבים בו אוצרות מדהימים מלפני מעל שלושת אלפים שנה. פתאום עוברים שמונה אנשים ונושאים פסל עצום של אל, עושים חראקות על מעין מריצה, וצוחקים. זה בדיוק הפוך מחרדת הקודש של מוזיאונים באירופה. הכול מגובב זה על זה, אתה יכול ללכת לצד ולגעת בחזה האבן הקר של אלילה מלפני אלפי שנים בלי שמישהו יעיר. אחד מהפרעונים המובילים, אמנחותפ הרביעי,  נראה ממש כמחזיק שלט רחוק. מעל כל מוצג נמתחו פתקיות מצהיבות באנגלית וצרפתית מלפני כמה עשורים. אני חושב לעצמי שאני צריך להיות אגיפטולוג. אבל יש בעיה: אני לא אוהב מומיות. כולן אותו דבר. אני אוהב את דגמי החיילים על האוניות בקומה השניה, שמזכירים צעצועי ילדים. ואת פוחלצי החיות שהמלכים לקחו איתם לקבר כדי לגדל בעולם הבא. גם אני הייתי שמח לקחת איתי חפצים לקבר. זו נראית כמו החלטה נכונה והגיונית לאדם ברמתי שעשה דבר או שניים. בפעם הראשונה בחיי אני חושב שאולי אוותר על קבורה ימית.
 
10. מונית בקהיר
 
אחרי שאני שוב כמעט יום שלם בקפה חוריה, קורא ספר של אוסקר ויילד, שהיה הכי זול בחנות הספרים של אל-אהרם, אני מחליט שאני צריך לעשות משהו יצרני לפני שאני חוזר לארץ. הגיע הזמן לנסוע לראות את השקיעה בנילוס מזמאלק, האי האירופיסטי בלב קהיר. זו הזדמנות לספר על אחת החוויות הייחודיות ביותר לעיר – נסיעה במונית. אחרי מיקוח קצר על המחיר, המונית מתחילה לזוז בצעד משתהק. הנהג מסמן לי ביד רפה שלא צריך חגורה, ואחרי זה ממלמל משהו לעצמו. מיד, כמעט נדרס מישהו, אבל ניצל בקפיצה למדרכה. המכונית מדגם לאדה, נראה לי, מנתרת בקפיצה, כל הזמן נמצאת במשא ומתן אדיש עם האנשים שעוברים והמכוניות האחרות, בלי קשר לרמזורים, אף שהשוטרים נמצאים בכל צומת, עייפים וקלושים, עם משרוקית. 
החוקיות היחידה שהבחנתי בה היא שהמכונית זזה כשיש רווח מולה. גם אם הרמזור אדום, או שמישהו רץ בכיוון, כשהרווח עם המכונית קדימה עומד על 30 סנטימטר, המכונית תנוע קדימה או ימינה ושמאלה. המכונית היא מבחינות רבות שוות ערך להולכי הרגל, שחוצים את הכביש בניצב (בדרך כלל) אליה. הנהג מברך ומקלל חליפות
את עוברי אורח, ואלה מברכים ומקללים אותו, או חולפים באדישות, ולעתים בריצה.
אפשר להשוות את פעולת הנהיגה לצעדי אדם המהלך בדיסקוטק בריקוד מהשירותים לבאר, בלי להתרסק חזיתית, אך עם נגיעות קלות ברוקדים האחרים. הרחובות כולם מוצפים באנשים ובמכוניות. הנה המונית נושקת מאן-דהו והנה היא ממשיכה הלאה והבחור שרגלו נגעה במכונית, אפילו לא רוטן בשל העניין. זה משחק טטריס רב כיווני, שבו גם הקוביות הנופלות בעלות רצון משלהן. אתה לא מרגיש בטוח יותר בתוך המכונית, אתה לא ממש מרגיש שאתה בתוך משהו, אתה נמצא בחוץ עם כולם.
במשך אותן עשר דקות שהייתי במונית, היו לפחות חמישה אנשים שכמעט נדרסו, ופעמיים שאנחנו עצמנו כמעט הלכנו לעולמנו. הנהג אולי קילל 14 פעם והכיר 4 אנשים שונים שלהם נופף או צפר או צעק. אחד מהם הכיר לאחר שכמעט דרס אותו, ואלמלא היה קופץ על המדרכה, היה היום קטוע קרסול. את מספר הצפירות לא מניתי, אני מניח שצפר כל עשר שניות. החוקיות של הצפירה נעלמת מבינתי: אפשר להבין צפירות כדי להזהיר עוברים ושבים או מכוניות, צפירות חיזור, או צפירות לאמירת שלום. אבל היו לא מעט צפירות כבוד – כאלה שהתרחשו בכביש ריק יחסית, צפירה שהיא לשם הצפירה, כמו שיר שכותב הנהג. אני סבור שלנהג המונית המצרי הלחיצה על הזמבורה היא החלטה לא רצונית, כמו הלמות לבו.
נסיעה במונית בקהיר בהיא בוודאי פלא עולם גדול מהפירמידות. הדרך עצמה מציגה שפעה עצומה מחלון המונית, שכמוה לא ראיתי מעולם: אינספור בתי ממכר נעלי-עור, קמעות, גיבן שמהלך בפנים מעשיות, 30 בתי קפה של כסאות פלסטיק,  חנות לממכר קופות רושמות וסמלי מכוניות, אדם הולך עם מיכל עצום של כ20 ק"ג פיתות על הראש וקונה בקיוסק מסטיק, באסטות ספרים משומשים, כמו למשל מדריך באנגלית לחלונות 95, דוכן פיתות עם קלמרי, ברנש שמח עם באסטה אישית על חזהו של שעונים בנוסח רוסי ישן, זוג, הגבר כהה ומחוצ'קן, הבחורה יפה ברעלה הירקרקה והאופנתית, מתווכחת איתו, איש מהלך עם סולם ענק. והכול מכוסה במעין אבק קהירי. ואז כל הרחש-בחש נפסק והמונית עולה על הגשר שעל הנילוס, כמו שלווה לאחר חיים עמוסים. או אז נשקף הנילוס הענק ומסעדות הבורגנות המצרית ומלכודות התיירים על אוניות, של האי זמאלק. אני מוצא גן פרחים יפה מתחת לגשר שבו רואים את השקיעה על הנילוס הקטן ומסמס מטלפון בלי קידומת ישראלית לפאוזיה והיא לא עונה. אני מקבל בהבנה את זה שהיא מפחדת לראות אותי ושלא אפגוש אותה עוד לעולם.
 
13. שדה התעופה.
 
שריונית משטרה כהה מלווה את הוואן הלוקח אותנו לשדה התעופה. הסירנה פתוחה ורועשת, הרובים שלופים והאוירה היסטרית. זה הבעיה בבטחון, זה תמיד הדבר הכי מפחיד. לפני שאנחנו עולים למטוס אני מקבל סמס מפאוזיה – 'היה נחמד לפגוש אותך' וסמיילי.

 

(פורסם בגרסה מהודקת בשישי האחרון ב7 לילות. לאחר פרסום הכתבה, רבים פנו אלי כדי שאמליץ על עוד מקומות. אז הנה מדריך מלא יותר. אשמח לענות לשאלות דרך אימייל הספאם שלי chickyplus – Yahoo.com

מעט פרטים טכניים:

1. כל ישראלי חייב להשיג ויזה למצרים. עושים את זה בשגרירות במאה ש"ח או במאתיים ש"ח בטיולי מצדה ליד השגרירות, אבן גבירול-בזל, שמטפלים בעניין.

2. מומלץ בפעם הראשונה לטוס לסיני, ועדיף דרך אייר-סיני, כי לאל-על יש בדיקות בטחוניות מציקות וזה יקר יותר. חשוב לשמור על הכרטיס שלהם, כי אם הולך לאיבוד צריך לשלם על כרטיס חדש.

3. במצרים מומלץ להזמין מראש מקום בפנסיון רומא הזול או בווינדזור היקר יותר. אם מלא בפנסיון רומא ביום מסוים, אפשר להגיע לווינדזור בהליכה של שלוש דקות.

4. אוטובוס לקהיר אפשר לקחת מטאבה עצמה או מהחופים, אפשר דרך גוגל לראות מתי האוטובוס של חברת EAST  DELTA יוצא מנואיבה או דהב לכיוון טאבה וסיני ולא להאמין לאנשים בחוף שאומרים שאין אוטובוס.  יש להם עסקאות עם אנשי המוניות. 

5. עדיף לא לקחת מוניות שירות מסיני, למרות שזה אפשרי, זה מפחיד.

6. בכניסה למצרים, כשאומרים לך שאתה צריך להשיג אישור משטרה אחרי שבעה ימים בקהיר, תעשה את זה אחרי שישה ימים. יש להם דרך מוזרה לחשב.

 7. אם אתה נוסע לסיני ואז לקהיר, חשוב להגיד בגבול שאתה נוסע לקהיר, אחרת תצטרך לעבור את כל התהליך שוב ולשלב שוב דמי מעבר).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוסי  On 15 ביולי 2009 at 6:42

    האחרים טיפשים ופחדנים, אני חכם ואמיץ. האחרים ניסו לזיין בתולים, אני זיינתי מצריה וזה הפחיד אותה נורא. האחרים מתעניינים בפירמידות, אבל אני לא מתעניין בחורבות. וכדומה וכדומה

  • מעיין חתומי  On 15 ביולי 2009 at 6:45

    האמת, חשבתי שזו פרודיה ע בני ציפר. אבל זה לא. סתם ים עובדות לא מדוייקות, והפיכה של הביתקפה/מסעדה היחידי שהיית בו למקום מעולה שחייבים לבקר, בסגנון הישראלי הפרובינציאלי (ותגיד שצ'יקי שלח אותך?). אם מישהו היה כותב כזה על תל אביב היית מקיא
    9 המאטיסם מזמן את המקום על כל בר דעת

    ואדם הגון לא הולך למועדון היווני – גסות רוח, אלימות הסלקטור, ושנאת יהודים (גם אנטיציוניים) המאיסו את המקום מזמן

  • מיכאל  On 15 ביולי 2009 at 8:14

    כבר הרבה זמן שאני מבשל סיבוב בקהיר, והחששות המתמידים דוחים כל פעם את הנושא מחדש. הרשימה הזו מעודדת בהחלט את הנסיעה. יש רק בעיה שמאד קשה למצוא שותפים לנסיעה שכזו.

  • אפרת  On 15 ביולי 2009 at 11:56

    טיפ מניסיוני – נסענו לשם שנה שעברה בחודש הרמאדן, והמקומות שמגישים אלכוהול היו סגורים. זה היה קצת מאכזב
    (מילא האלכוהול, אבל אלה המקומות החביבים יותר)

    העיר היתה גם עמוסה ביותר בצעירים מצרים ולהוטים שגדשו אותה
    היה בזה משהו מסעיר אבל זה היה קצת יותר מדי עבורי

    שורה תחתונה – אפשר לנסוע ברמאדן אבל לדעת למה לצפות

  • אייל גרוס  On 15 ביולי 2009 at 15:19

    תודה מרתק וגם אותי עודד לנסוע מתי שהוא! "הנה מדריך מלא יותר" היה אמור לקשר למשהו?

  • אייל גרוס  On 15 ביולי 2009 at 15:19

    תודה מרתק וגם אותי עודד לנסוע מתי שהוא! "הנה מדריך מלא יותר" היה אמור לקשר למשהו?

  • דן  On 15 ביולי 2009 at 16:04

    או אז העיר לא עפופה בערפיח, בשמים מופיעים מדי פעם עננים, ומזג האוויר דומה לסוף הקיץ הישראלי.

  • טוני  On 15 ביולי 2009 at 22:50

    צא ובקר בקריית שמונה,קיבוץ ברעם או קריית אתא לפני שאתה יוצא להתרפס בפני שונאיך,שמאלן קטן שלי ….!!!!!!

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 19 ביולי 2009 at 3:17

    גרתי בקהיר 4 חודשים (וכן, אני מתל אביב) ואני חייבת לומר שאני מסכימה לחלוטין עם הכתבה הזו. קהיר עיר מדהימה, סוחפת ומשגעת. עם זאת, היא גם לא פשוטה וצריך להבין לפני שנוסעים שלא מדובר באירופה. אבל יותר מהכל פשוט לא ברור לי איך יש עיר כזאת מטריפה פחות מ12 שעות נסיעה באוטובוס (לחצות גבול רגלי זה חווייה שונה לחלוטין מטיסה) והישראלים טסים יותר מ12 שעות בהמוניהם ומוציאים הון על מקומות רחוקים (ומדהימים גם כן, כמובן) בלי לחשוב על לבקר באזורנו. מומלץ ביותר.
    ודרך אגב, אני אמרתי תמיד שאני מישראל ולא נתקלתי בבעיות – הדיסוננס שמדבר עליו רועי נכון בדיוק – דווקא בשווקים ובמוניות ובמקומות היכן ששוכן "ההמון" אין שום בעיה עם ישראלים, אבל באוניברסיטאות ובקרב האינטלקטואלים קשה הרבה יותר ולומר מאין אתה גורר שיחה שלעיתים היא מיותרת. אבל אני נהניתי לראות את התגובות השונות וגם להראות למצרים שמעולם לא פגשו ישראלית שיש ביננו גם אנשים טובים, שלא מסכימים עם פעולות ישראל, ושאפשר לדבר איתם.

  • מלתוס  On 27 ביולי 2009 at 14:42

    אין ספק שכדאי לבקר בקהיר

  • דני לוי  On 29 באוגוסט 2009 at 15:50

    אני אישית ביקרתי בשלושה חמאמים בקהיר שניים בחאן אל חליל ועוד אחד ליד כיכר רעמסס

    הביקור בחמאמם הוא חוויאה הומואית עמוקה ואפילו קצת קיצונית גם בישביל ההומואיות היותר שרלילות מבינינו…

    ממש לא מומלץ לאנשים שהם לא הומואים…גם הומואים אקטיבים לא בטוח שיהנו שם כתיירים…חוץ מיזה מלוכלך שם וסליזי להפליא..

  • Nargas  On 1 בפברואר 2011 at 14:14

    סנוב, בשכונת הזאבלין היית?

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: