מונית בקהיר ושלושה שירים ממצרים

הייתי במקומות רבים בעולם, ביקרתי בארמונות, גורדי שחקים ובשווקים, אבל לא השתתפתי בשום חוויה גדולה כמו הנסיעה הרגילה והיומיומית במונית בקהיר.
אחרי מיקוח קצר בשפה שהיא בין ערבית לאנגלית והחלטה על המחיר – עשר לירות בדרך כלל, 7 שקלים ישראלים – המונית מתחילה לזוז בצעד משתהק. הנהג מסמן לי ביד רפה שלא צריך חגורה, ואחרי זה ממלמל משהו לעצמו. מיד, כמעט נדרס מישהו, אבל ניצל בקפיצה למדרכה. המכונית מדגם לאדה, נדמה לי, ממשיכה בקפיצה, כל הזמן נמצאת במשא ומתן אדיש עם האנשים שעוברים והמכוניות האחרות, בלי קשר לרמזורים, אף שהשוטרים נמצאים בכל צומת, עייפים וקלושים, עם משרוקית.
החוק היחיד שהבחנתי בו היא שהמכונית זזה כשיש רווח מולה. גם אם הרמזור אדום, או שמישהו רץ בכיוון, כשהרווח עם המכונית קדימה עומד על 30 סנטימטר, המכונית תנוע קדימה או ימינה ושמאלה. המכונית היא מבחינות רבות שוות ערך להולכי הרגל, שחוצים את הכביש בניצב (בדרך כלל) אליה. הנהג מברך ומקלל חליפות את עוברי אורח, ואלה מברכים ומקללים אותו, או חולפים באדישות, לעתים בצעד אדיש ולעתים בריצה, שאיני בטוח איזו מהן היא מתכון להימנע מתאונות כאן.
אפשר להשוות את פעולת הנהיגה לצעדי אדם המהלך בדיסקוטק בריקוד מהשרותים לבאר, בלי להתנגש חזיתית, אך עם נגיעות קלות ברוקדים האחרים. הרחובות כולם מוצפים באנשים ובמכוניות אחרות – עיר של 20 מיליון איש.  הנה המונית נושקת מאן-דהו והנה היא ממשיכה הלאה והבחור שרגלו נגעה במכונית, אפילו לא רוטן בשל העניין. זה משחק טטריס רב כיווני, שבו גם הקוביות הנופלות בעלות רצון משלהן. אתה לא מרגיש בטוח יותר בתוך המכונית, אתה לא ממש מרגיש שאתה בתוך משהו, אתה נמצא בחוץ עם כולם.

אני כותב זאת לאחר נסיעה קצרה למדי של 10 דקות, למעשה היה צריך להגיע ממקום אחד ברחוב למקום שני בהמשך של רחוב אחד, 26 ביולי, ואפילו לא מדובר במסע מתחילתו עד סופו של הרחוב הארוך הזה, אלא במסע מצומת מוחמד פריד לתחילת האי זמאלק, שבו החלק הפריזאי יותר של קהיר. הכול מזכיר מאוד את "רומא" של פליני. מסיבות מוניציפאליות כלשהן, כדי להתקדם ברחוב הזה, צריך לפנות ולעשות פניות פרסה שונות דרך רחובות אחרים. במשך אותן עשר דקות, היו לפחות חמישה אנשים שכמעט נדרסו, ופעמיים שאנחנו עצמנו כמעט הלכנו לעולמנו. הנהג אולי קילל 14 פעם והכיר 4 אנשים שונים שלהם נופף או צפר או צעק. אחד מהם הכיר לאחר שכמעט דרס אותו, ואלמלא היה קופץ על המדרכה, היה היום קטוע קרסול. את מספר הצפירות לא מניתי, אני מניח שצפר כל עשר שניות. החוקיות של הצפירה נעלמת מבינתי: אפשר להבין צפירות כדי להזהיר עוברים ושבים או מכוניות, צפירות חיזור, או צפירות לאמירת שלום. אבל היו לא מעט צפירות כבוד – כאלה שהתרחשו בכביש ריק יחסית, צפירה שהיא לשם הצפירה, כמו שיר שכותב הנהג. בביולוגיה מדברים על השרירים הרצוניים, כמו הגפיים והגב, ומולם השרירים הלא רצוניים, כמו שריר הלב ופעולת הטחול (באשר היא). אני סבור שלנהג המונית המצרי הלחיצה על הזמבורה היא מן הלא רצוני, כמו הלמות לבו.

לפני שנה, פגשתי במועדון ריקודים אמנית מצריה שחשבה שאני קרואטי. מכיוון שלא רצתה להתנשק בציבור, הזמינה אותי לישון אצלה בהליופוליס, דבר שהוא בהחלט עדיף. בדרך, במכונית הישנה שלה, גיליתי לה שאני מישראל. היא השתגעה לגמרי, כי היתה מאוד אנטי-ישראלית ושמאלנית. זה היה לא רחוק מזמן המלחמה. הסברתי לה שאני עצמי לא מסמפט את המדיניות של ישראל והולך להפגנות, כך שאני לא מוכן לסבול בגלל זה. היא הסבירה שהיא יודעת שבישראל יש גם אנשים טובים ולכן תלך לישון איתי בכל זאת, כי מצאתי חן בעיניה. אבל היא נכנסה מדי פעם לרגרסיות בזמן שנסענו אליה: אחת לרבע שעה היא היתה המומה מזה שהיא עם ישראלי, וקיללה את אולמרט ואת שרון, ואז לפתע הקללות שלה הפכו לחריפות יותר, מסתבר שהיא קיללה את האנשים במכוניות בצד, בשפה שהיתה הרבה יותר קשה, וכמובן גם צפרה כל הזמן. כך שבקהיר, הכביש הוא דבר רגשי יותר מפוליטיקה. 
הדרך עצמה מציגה שפעה עצומה מחלון המונית, שגם כמוה לא ראיתי מעולם: אינספור בתי ממכר נעלי-עור, ג'ינסים, קמעות, גיבן שמהלך בפנים מעשיות, מסגדים, 30 בתי קפה של כסאות פלסטיק וטלויזיה שמציגה את כל שלבי הWWF, חנות לממכר קופות רושמות וסמלי מכוניות, דוכן של אופנועים סיניים שעמד על אי תנועה, אדם הולך עם מיכל עצום של כ20 ק"ג פיתות על הראש וקונה בקיוסק מסטיק, באסטות ספרים משומשים, כמו למשל מדריך באנגלית לחלונות 95, דוכן פיתות עם קלמרי, ברנש שמח עם באסטה אישית על חזהו של שעונים בנוסח רוסי ישן, זוג, הגבר כהה ומחוצ'קן, הבחורה יפה ברעלה הירקרקה והאופנתית, מתווכחת איתו, איש מהלך עם סולם ענק. והכול מכוסה במעין אבק קהירי. ואז כל הרחש-בחש נפסק והמונית עולה על הגשר שעל הנילוס, כמו שלווה לאחר חיים עמוסים. או אז נשקף הנילוס הענק ומסעדות הבורגנות המצרית ומלכודות התיירים על אוניות, של האי זמאלק.
בזמנו, הייתי במשלחת של אמנים לקהיר שהסתכסכה ופוצלה. כשישבתי בקפה, צפיתי בשלושה מהפלג האחר במשלחת צווחים על הנהג שדרש מהם סכום כפול לטענתם. סביר להניח שהיתה שם תרמית קלה כלשהי, אבל היא התבטאה בתוספת של פחות משני ₪ לכל אחד מהנוסעים, דבר שנמנע אם מתמקחים לפני שעולים למונית. הנהג כמובן שסירב לחזור בו מהמחיר המופקע שנקב. שקרנים עדיף להם למהר לאחוז בשקר שלהם. אבל אנשי המשלחת הרגישו כאילו יש כאן משהו עקרוני: פניהם היו אדומים ומלאי זעם על הנהג, שלא הסכים לוותר. זה נכון. המוניות בקהיר עובדות באופן עקבי על התיירים, או לפחות לוקחות מהם מחיר גבוה יותר. אבל עדיין מדובר בחוויה עצומה, משמעותית יותר מאותם משולשי ענק מתפוררים שנמצאים בלב מדבר.

קפה חוריה

עבור מצחצח הנעליים
כולם שווים
חוץ מבעלי האדידס,
חסרי התועלת

*
חשוב מהחופש
גמר הWWF

 

*
ככל שיש יותר נעליים
בטלעת חרב
יותר מצרים הולכים
יחפים

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שי פסבדונים  On 1 במאי 2008 at 7:49

    אגב כפיר כהן ומצרים. ראית איך הוא פרסם את המאמר שלו שוב בתגובות בהארץ? גדול
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/916207.html

  • בועז  On 1 במאי 2008 at 14:09

    אולי תתחיל לכתוב את הוריאציה העתידית, הצ'יקיית, ההפוכה אפשר לומר של מדריכי לפיד? "צ'יקי ב…"
    צ'יקי בקהיר, צ'יקי במדגסקר, צ'יקי בארצות השפלה וליכטנשטיין? כן, עם טיפים בסגנון ישראלי ודיווחים על נערות.

    עוד לא נמצא ממשיך לטומי.

    וגם אם לא, אהבתי מאוד מאוד.

  • מיכל♥ג'וש  On 28 בינואר 2011 at 19:48

    או מיי. צחקתי המון.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: