התערוכה "איראן" תתקיים בגלריה החללית, הירקון 70 תל אביב.
פתיחה: 17.03.2011 20:00| נעילה 19.04.2012
משתתפות | מלכי טסלר, נמרוד קמר, סיגלית לנדאו, עפרי אילני ויותם פלדמן, אלי פטל, נעם אדרי, איתמר רוז, יוסי עטיה, חיה רוקין, רועי רוזן, שלי פדרמן, ארי ליבסקר ואנה אפל, אייל פנקס, גיא ברילר, שחר פרדי כסלו, דודו גבע ועוד.
מארגנים | יהושע סימון, רועי צ'יקי ארד, ארי ליבסקר
רכזת | איילת אנה אפל
ההיסטריה הישראלית מהשמדה והחיפוש המתמיד אחרי היטלר-נאצר-סדאם חדש בכל מחיר נראים כרגע כמו האפשרות היחידה לחיים נורמליים. אל משולש הנבלים שבאים לכלותנו יוצאים ונכנסים פרעה, המן, בווין, קאוקג'י, יאסר ערפאת, השייח יאסין, נאסרללה, איסמאיל הנייה, וכמובן אחמדינג'אד. אלה מספקים אליבי נסיבתי מספק מבחינת הפראנויה שלנו.
במידה רבה לא צריך את אחמדינג'אד, הגיבור הזמני של הפסיכוזה שלנו. נמוך קומה ולא מגולח, הוא רק ניצב שמחליף את כל אלה אחריו. וגם הם לא יותר מתחליפים נמוכים עם שיער פנים. כל קיום הוא איום וכל איום הוא איום קיומי. קנה המידה של האיומים מוכיח זאת בצורה הברורה ביותר – אבן שנזרקת, ירי צינורות והצהרות פוליטיקאים מושווים לפצצות אטום ולעשן תנורי השמדה. מטוסי צה"ל לעולם מפציצים את הרכבות לאושוויץ. האפוקליפסה כבר כאן – אנחנו רק צריכים תירוץ. התקפים מאניים מביאים יותר ויותר פוליטיקאים מהשורה הרביעית לשיגעון גדלות – גם מבחינת תיאור גורליות הרגע וגם מבחינת האפשרויות האפוקליפטיות שהוא מציע. ההתקפים הדיכאוניים מובילים לתחושת אפסות וחרדה קיומית לגבי עצם הימשכות החיים.
סביב בניית הלאומים במרחב המוסלמי בחצי הראשון של המאה ה-20, יחד עם טורקיה ואיראן, הציונות היוותה חלק מסדרת פרוייקטים שאיתגרו את ההגדרה הדתית-פוליטית של האיזור. טורקיה הציעה פרוייקט חילוני, איראן פרוייקט טרום-מוסלמי פרסי והציונות זהות טרום-מוסלמית יהודית. בכל מקום צצו זהויות טרום-מונותיאסטיות כחלק מבניית הלאומים החדשים (פיניקים בלבנון, בבלים בעיראק, פרעונים במצרים וכנענים בשולי התנועה הציונית). בסוף שנות ה-70' מסביר חגי רם, הערבים-היהודים, הערבים-הפלסטינים והיהודים-החרדים בישראל הפכו להיות מעין מראה לשינוי המשטרי שהתרחש באיראן עם המהפכה שהפילה בה ידיד ישראל השאה העריץ, ושממנה עלתה לשלטון החונטה של כוהני הדת השיעים. כך, הניסוח של איום פנימי בצורת ערביות והתחרדות הופיע כפחד מאיראן. עניין החמוש הגרעיני הוא השלמה חיצונית לאיום הפנימי שמהווה השם "איראן".
שחר פרדי כסלו, רטיה כפולה
מטְבֵע הלשון בדבר היות המלחמה המשך של הפוליטיקה באמצעים אחרים, מתעדכן במקרה שלנו כאשר הפוליטיקה הופכת להיות המשך של המלחמה באמצעים אחרים. וכך, האויב החיצוני התמידי הפך להיות חלק מהפוליטיקה הפנימית – הוא בן הברית של השלטון בבואו לשתק כל פעילות פוליטית-אזרחית שעניינה הבעיות החברתיות מבית. וגם הבעיות מבית, הן בעצמן חלק מהמלחמה. ההון צריך למצוא דרכים להתקרש במעבר שלו משכר העבודה לידיו – נדל"ן הוא אחת מצורות המעבר הללו. אם לפושעים-העבריינים יש הלבנת הון, לפושעים-החוקיים יש את הבטנת ההון (מלשון בטון). הקפיטליזם של ההרס כבר מפנטז על הפצצה האיראנית ורוצה אותה חדה ועמוקה. את פרוייקט השימור של העיר הלבנה במרכז ת"א (ואיתו אחוזי בנייה מטורפים למגדלי זכוכית במרכז העיר, הפרטת הביוב, המים והכביש המהיר) קיבלנו מאז ההפגזה העירקית הלא מוצלחת של הקרייה במרכז תל אביב ב-1991. הפנטזיה על הפצצה האיראנית כבר מציעה תוכנית מתאר חדשה לכל הארץ – עזבו אתכם ג'נטריפיקציה ופינוי-בינוי איטיים, את המגדלים שבנו בשנים האחרונות הדרך היחידה להרוס היא בהפצצה מהאוויר. הספקולציה צריכה את האפשרות של מחיקה מוחלטת של הבניינים (ואיתם האנשים), כדי להקריש עוד הון מהחיים לפיננסים. קוראים לזה צמיחה.
בועדת הכלכלה כאשר חברי הכנסת שמשומנים על ידי יצחק תשובה וחברת נובל אנרג'י ניסו לעצור את האפשרות שעשרות המיליארדים מרווחי הגז יגיעו גם לציבור, חברי הכנסת מטעם תשובה השתמשו במילה איראן 28 פעמים, כלומר כל שבע דקות במהלך הדיון, אף שאין קשר בין איראן לבין הגז הטבעי בים התיכון – זאת אפשר לראות במחזה 'אנרגיות טובות' המציג את פרוטוקול הועדה.
נמרוד קמר, רמבו ביד ושם, מתוך וידאו
באופן אירוני, המשחק הוא דו כיווני: ישראל היא "איראן" של החונטה השלטת באיראן ושל מדינות אחרות בסביבה, ומשמשת גם אצלם אמצעי לעצור רפורמות חברתיות ופוליטיות. כמו שאומרים בעסקים – זה ווין ווין.
התערוכה "איראן" היא תמרור עצור זרחני רגע לפני המלחמה עם איראן.
בפתיחה יתקיים אירוע שירה נגד המלחמה עם מתי שמואלוף, רועי צ'יקי ארד, תומר גרדי, עדי עסיס, נעמה גרשי, אהרון שבתאי, יעל בירנבאום ותהל פרוש והופעת בכורה מוזיקלית לשירו של הטרובדור יוצא-ארמניה יובל בן עמי "סוף העולם", ניתן יהיה להצטלם עם טיל הניסוי האטומי 'נמרוד' של גיא ברילר ולהשיג חולצות איראן של האמנית הקיבוצית נעם אדרי במהדורה מוגבלת של מאה עותקים, במחיר 49.80 ש"ח. תקליטנים: איתי דרווי ונדב אפל.
Iran – The Exhibition
Israeli hysteria and fear of destruction, and the never-ending quest for a new Hitler-Nasser-Saddam at all costs, seem at the moment as the only possibility for a normal life. The triangle of ultimate villains is joined at times by Pharaoh, Haman the Evil, Ernest Bevin, Fawzi al-Qawuqji, Yasser Arafat, Sheikh Ahmed Yassin, Nasrallah, Ismail Haniyeh, and of course Ahmadinejad. All these provide a circumstantial alibi for our paranoia.
In many ways there is actually no need for Ahmadinejad the current hero of our psychosis. Short and unshaved, he is no more than a provisional extra, stepping in for his predecessors, they too, no more than short substitutes with facial hair. Any existence involves a threat, and any threat is no less than a threat to our existence. The scale of the threats proves it unequivocally – a stone hurled at us, an improvised pipe fired at us – all these are swiftly compared by politicians to atom bombs and extermination ovens. IDF jet fighters will be forever bombing trains leading to Auschwitz. The apocalypse is always already here – and all we require is an excuse. Manic seizures cause more and more fourth-tier politicians to be victims of megalomania and delusions of grandeur – as far as describing the fatality and criticalness of the moment, and the apocalyptical possibilities offered. The following seizures of depression lead to a feeling of futility and existential fear concerning the possibility of life simply continuing.
In the context of the construction of nations in the Muslim areas in the first half of the 20th century, Zionism, together with Turkey and Iran, was part of a series of projects that challenged the area's religious-political identity. Turkey offered a secular project, Iran a Persian pre-Muslim project and Zionism – a Jewish pre-Muslim identity. Pre-monotheistic identities popped up as part of the construction of new nations – Phoenicians in Lebanon, Babylonians in Iraq, Pharaohs in Egypt and Canaanites on the margins of the Zionist movement. Hagai Ram explains that in the end of the 1970's, the Arab Jews, the Arab Palestinians and the orthodox Jews in Israel were transformed into a mirror image of the regime change in Iran following the revolution that toppled Israel's ally, the tyrannical Shah and led to the junta of Shiite clergymen. Thus, the domestic fear of Arabs and religious fanatics was formulated as a fear of Iran. The issue of nuclear arms became an external completion to the inner fear caused by the name "Iran."
The idiomatic phrase about war being the continuation of policy by other means, takes on a new meaning when, in this case, policy becomes the continuation of war by other means. Thus, the eternal external enemy becomes part of domestic policies, and is the staunch ally of the authorities in their effort to stifle any civilian-political activity dealing with domestic social issues. These issues become part of the war. Capital must find a way to congeal its stronghold beyond the cheap use of labor, and real estate is one of these means. While criminal elements opt for money laundering, legal criminals use the concretization of capital. The capitalism of destruction dreams of the Iranian bomb and wants it sharp and deep. The preservation of the White City of central Tel Aviv – together with insane growth of glass towers in the center of the city, the privatization of the sewage system, the water and the freeways – began with the unsuccessful Iraqi bombing of the Kirya in 1991. The fantasy concerning an Iranian bomb already envisions an new master plan for all of Israel – forget gentrification and slow evacuation and rebuilding. The businessmen hope for no less than the complete annihilation of buildings (with their inhabitants) to congeal more capital from life to finances. It's called economic growth.
When the Knesset members working in the interests of Yitzhak Tshuva and Noble Energy, the oil and natural gas exploration and production company, tried to prevent billions of dollars of profits from reaching the public they used the word "Iran" 28 times in the debate held In the Knesset's Economic Affairs Committee. Iran was mentioned once every seven minutes in the debate, despite the fact that there's no connection between Iran and natural gas in the Mediterranean – as was evident in the play "Good Energy", based on the committee's protocols.
Ironically, the game works both ways: Israel is the "Iran" of the Iranian junta and other states in the area, and is used by their rulers to stop social and political reforms. As they say in business: it's a win-win situation. The exhibition "Iran" is a phosphorescent stop sign, a moment before war with Iran.
The opening will feature a poetry reading event by Roy Arad and Mati Shemoelof. Visitors may purchase Iran shirts designed by Noam Edri, and be photographed next to Guy Briller's Nimrod missile, close to the American Embassy.
Participants: Guy Briller, Malki Tesler, Nimrod Kamer, Sigalit Landau, Ofri Ilany and Yotam Feldman, Ari libsker and Anna Eppel, Eyal Pinkas, eli Petel, Noam Edry, Itamar Rose, Yossi Atia, Chaya Ruckin, Roee Rosen, Shelly Federman, Shahar Freddy Kislev, Dudu Geva
المشتركون :
جيا بريلر, مالخي تيسلر, نمرود كمار, سيجليت لينداو, ايلي فتال, نوعم ادري, ايتمار روز, يؤسي عطية, حايا روكين, روعي روزان,عُفري ايلَني ويوتَم فلدمن, اري ليبسقر وانا ابل, ايتامر روز, شَحر فردي كِسلف, دودو جبع, ايل ثينقاس, ياري ليبسكر وانة افل, شلي فدرمن
Hayarkon 70, Tel Aviv
Opening: 17/03/12, 20:00
מארגנים | רועי צ'יקי ארד, ארי ליבסקר, יהושע סימון
Organizers: Joshua Simon, Ari Libsker, Roy Chicky Arad
Coordinator Ayelet Anna Appel
רכזת | איילת אנה אפל
المنظمون : اري ليبسكر, روعي شيكي اراد, يعوشع سيمون
المنسقة : ايلنيت انا ابيل
שעות פתיחה: א' – ה' 11:00-18:00 ו' 11:00-14:00
הכניסה חופשית ומומלצת
שיח גלריה | 23.3.2012 יום שישי שעה 12:30
לפרטים נוספים:
03-5107071 | space@hayarkon70.org
הזמנת התערוכה בעברית, ערבית ואנגלית:
