הערב, מוצ"ש, מסיבת שבע שנים למעין באנה לולו

שבע שנים למעין יחגגו באנה לולו בחפלה עם שירה ומוזיקה ומופע מלהיט חושים. בין המשתתפים: אהרון שבתאי, מרחב ישורון, יעל בירנבאום (ג'ק אין דה בוקס), יובל בן עמי ועוד. 14.1 מ21:00 עד השעות הקטנות באנה לולו, הפנינה 1, יפו (קרוב לרחוב יפת)

הזדמנות לרכוש את הגליונות החדשים של כתב העת לשירה מעין ומגזין הקולנוע מערבון בהנחה ולהתעשר.
פרטים קלים על הגליונות
ביקורת של אלי הירש בידיעות

קצפת אמש (הכשלון)

טעמו כקצפת אמש – הכשלון

בסוף שלל המהלכים, ראשי ניצב

מתחת ללהב

אבל אילו צעדים אדירים היו עד אז!

אילו קוביות נהדרות

מצופות דבש וקינמון

השלכתי לפיות התנינים.

ירקתי לבארות העמוקים ביותר

לבשתי את החותלות הצבעוניות בכפר

התקלחתי תחת זיוי זיוים זוהרים-בהירים

מאלף מראות אחוריות שבורות

מה נשמע?

לא שכבתי עם חצי עיר, כפי שסיפרו לך,

שכבתי עם החצי השני שמכחיש זאת

לא רקדתי בכל ההיכלים הטובים, אבל בסוף כל מסיבה

קיבלתי זר שושנים לבנות

לא הקדמתי את זמני

לא עשיתי זאת בדרכי

רק חייתי זמן שאליו לעולם לא תגיעו

.

(קפה סקואלה, 2006)

מעין יוצא אל הנגב + רומן באימבאיב + השקה ביפו

פסטיבל שדה בוקר בסופ"ש עם הרבה אירועים מעניינים

 

יום שישי 6.1 ב16:00 אירוע הוקרה שלושים יום למותו של רומן באימבאיב סמוך לקבר בן גוריון. הביאו קופסאות ושריות עם עשרות אגורות לזכר המשורר הענק שאיבדנו

מנחה: מרחב ישורון

יום שבת 7.1 ב14:30 – נערות מעין ונערות מחתרת הפנינה בהשקה דרומית לכתב העת מעין

בין המשתתפים: דנה ידלין, מיכל דר, נטלי לוין, יעל בירנבאום, א.ב. דן, דנה מרקוביץ', רותם מלנקי, מיכל אגסי, רועי צ'יקי ארד, יהושע סימון, מתי שמואלוף, חגי קלעי, תהל פרוש, ואן נויין, מרחב ישורון, עדי תשרי, דנה לובינסקי, נעם פרתום, יובל בן עמי, אנשי מחתרת הפנינה, ואולי עוד אנשים שנאסוף לערימה

יום שבת ב16:15 – שיחה על מאבק המשוררים.

ב14.1 באנה לולו, רחוב הפנינים, יפו – השקת מעין המרכזית.

שאלות קשות ותשובות קלות על איגוד המשוררים לקראת הכנס ביום חמישי

לקראת כנס החרום של עולם השירה "מדינת ישראל נגד השירה" ביום חמישי, כמה שאלות ותשובות מתוך התגובות שהיו להתארגנות הייחודית הזו

מה זה מאבק המשוררים, בעצם?

בזמן האחרון נופלות על השירה חדשות רעות בזו אחר זו. כתבי עת נסגרים או עומדים להיסגר, קרן רבינוביץ' וקרן עמוס לא יסייעו השנה להוצאת ספרי שירה. בחלוקת הכספים האחרונה שלו, מפעל הפיס בחר שלא לתמוך בספרי שירה או כתבי עת לשירה. גם תקנון פרס ספיר הפופולרי של מפעל הפיס לא מקבל ספרי שירה. ההוצאות הגדולות לא מוציאות כמעט ספרי שירה ולא מעט מהמשוררים משלמים על הוצאת הספרים שלהם. משורר כמעט לעולם לא יקבל שכר בגין הופעתו בפסטיבלים המעטים שמנסים לשרוד. אם יבקש, סביר להניח שיעורר צחוק, כי פעמים רבות באמת אין שקל. גורלו של דוד אבידן הוא סמל למצבו של משורר בישראל, ושל יחס ישראל למשורריה.

אבל הסיטואציה הקשה הזו יכולה להיות לטובה. בזכותה התעוררנו. המצב כל כך רע, עד שמשוררים ששנים ארוכות התקוטטו אלה עם אלה, החליטו להתאגד ולפעול ביחד.

השירה בישראל תמיד דאגה לחלש ולעשוק. אבל בפעם הראשונה אחרי כמה דורות, המשוררים מכל זרמי השירה בישראל, נאבקים ביחד לשפר את מצבם. לשם כך אנחנו בין השאר פועלים ליצירת "חוק השירה" שיסייע להרמת קרן השירה ולתקצובה ההגון.

מדוע בעצם לתקצב את השירה, היא תיכתב גם בלי תקציב.

מדוע מתקצבים את התיאטרון, את המוזיקה הקלאסית, את האמנות הפלסטית, את הקולנוע ואת המחול ולשירה לא נשאר? לשירה תמיד היה משקל גדול במיוחד במדינה הזו, כמעט בכל טקס רשמי קוראים שירה, מדפיסים תמונות משוררים מתים על שטרות ומכנים בשמם רחובות בצפון תל אביב, אבל כמו שכתב מואיז בן הרוש, 'אפילו עמיחי עצמו לא יוכל לרכוש דירה בשכונת יהודה עמיחי'. לא מדובר כאן רק בירידה כלכלית, אלא גם בקריסה כללית של היוקרה של השירה. גם במקומות שנותנים מקום לשירה, רואים במשוררות ובמשוררים מעין גלולה מרה שצריך לבלוע, במקום לראות בשירה את היצירה המזוקקת ומפעימת הלב ביותר. כל זה הוא פועל יוצא של הפרטת התרבות והזנחתה.

אוי. תנו מעט נתונים.

ראשית, מצב התרבות בישראל איום ונורא מבחינה תקציבית – כ0.15 אחוז מתקציב המדינה מוקדש לתרבות. המינימום המומלץ להשקעה בתרבות על פי אונסק"ו הוא פי 6, אחוז אחד מהתקציב. במדינות עניות יותר כמו מלטה והונגריה ההשקעה היא פי 4 מישראל, בגרמניה הוא פי 15 (יחסית לגודל התקציב). בתוך התקציב הזערורי הזה, תחום הספרות והשירה הוא קטסטרופה. כיום, לאחר שקוצץ ונגזם שוב ושוב, תקנת הספרות עומדת על כ-12 מיליון ש"ח בשנה. וגם אלה מגיעים לא רק לשירה, אלא גם לפרוזה, ולעוד תחומים, כמו כתבי עת לקרמיקה. בסופו של דבר פחות משניים וחצי מיליון ש"ח מגיעים לשירה. רק השבוע קיצצו את מפעל הפרוייקטים המיוחדים בספרות, שתמך למשל בהלחנת משוררי ספרד. למה מקצצים בשירה? כי יכולים. תחומים אחרים מאורגנים ופועלים יחד. הם עומדים על רגליהם ולא נותנים שזה יקרה. אבל המשוררים הם זאבים בודדים. כשמקצצים בשירה, איש לא פוצה פה, אין ארגון שיזעק, אין לובי, כל אחד לעצמו. הימים האלה נגמרו. מאבק המשוררים מסמן תקופה חדשה.

שירה זה באמת חשוב, אבל עם יד הלב, אתם חושבים שלטפל בשירה דחוף מסיוע לזקנה שאין לה כסף לאוכל?

בהחלט לא. אבל הטענה הזו סותרת כל אפשרות להשקעה בתרבות במדינה. השנה היא 2011. ישראל אינה מדינה במצב צנע שבה גם האמידים אוכלים דג מלוח. ישראל היא מדינה מערבית עם הרבה מאוד כסף, עם משאבי גז בשווי עשרות מיליארדים ותעשיית הייטק פורחת. כמות המיליונרים כאן גדלה כל שנה ומסעדות היוקרה שוקקות. מיליארדים מושקעים במטוסי קרב בוהקים ובתחומים שונים ובעיקר משונים. ובכל זאת, פעם, כשישראל היתה עניה, מצב השירה היה טוב יותר. מדוע? ישנה החלטה ניאו-ליברלית לקמץ בתרבות, להשליך אותה לכלבים ושתסתדר שם. וכשהתרבות מבקשת קצת כסף, אפשר תמיד להציג בפניה את הדילמה המופיעה מעלה. השירה הושלכה לשוק החופשי. המדינה נותנת למשוררים להתמודד אלה עם אלה, כחיות פצועות. שוק חופשי נמדד על פי הצלחה, וכאן מדובר בכשלון. שירה ושוק חופשי לא הולכים יחד. שירה זה לא ביזנס. אין שוק לספרי שירה כמעט ורשתות הספרים מתעלמות משירה. בתל אביב יש כמה חנויות עצמאיות שנאבקות על כך בשיניהן, אבל כמעט אי אפשר לרכוש ספרי שירה מחוץ לתל אביב. לכך אגב נועד 'תו השירה', שאנחנו מארגנים כדי לעודד חנויות תומכות שירה כאלה ברחבי הארץ. לסיכום, המשמעות של היד הנעלמה היא מכה חזקה בעורף המשוררות והמשוררים. אנחנו רוצים לתקן מצב זה.

 

מה זה כנס החרום לשירה?

לאחר שמונה מפגשים שבועיים  כל יום ראשון ב17:00 בבית העם, החלטנו ליזום כנס חירום, שבו נוכל להעביר את מצב החרום של השירה להמונים ולתקשורת, לגייס חברים, ולעבור שלב במאבק. הכנס יתקיים ב15 בדצמבר בבית העם, רוטשילד 69. הוא יתחיל בשעה חמש בשדרה בחוץ ואז ניכנס פנימה לשיחות על מצב השירה, הקראות שירה ובעיקר הזדמנות נדירה של כל עולם השירה הישראלי להיפגש. לא רק משוררים מוזמנים, אלא כל מי שאוהב שירה ורוצה לתמוך בה.

 

או.קי, אתם נחמדים, אולי קצת נאיביים. אבל לא ייצא מזה כלום.

אנחנו נאלצים להסכים איתך הפעם: באמת לא ייצא כלום אם לא תעשה כלום. איגוד התסריטאים (שאגב היו"ר הראשון שלו היה דוד אבידן) הוא המודל שלנו. היוצרים בטלויזיה ובקולנוע ניהלו מאבק אדיר, לעתים על גבול האלימות, וקיבלו את חוק הקולנוע ומאז התחום הזה פורח. אם היו חושבים שלא ייצא כלום, מצבם היום היה כמצבנו. מאז חקיקת חוק הקולנוע, ההצלחות של הקולנוע הישראלי בעולם ובישראל אדירות. החוק מאפשר לתסריטאי פעיל להיות מתוגמל ולקבל יחס הגון. החוק הזה הוא גם רווחי לחברה הישראלית, כי כל המחקרים מראים שהשקעה בתרבות מאיצה את הכלכלה. אבל בשביל להגיע להישג כזה צריך לפעול יחד. נאמר דבר מפתיע: ההצלחה היא לא קשה, התגובות טובות מאוד גם בממסד. המאבק המרכזי הוא מול עצמנו – האם נילחם יחד או נשקע במריבות קטנות ביננו? 'חוק השירה' יביא לתמיכה קבועה בשירה, בלי קשר למצב רוח של שר אוצר כזה או אחר, שיציל את התחום המדולדל הזה. עלה הרעיון שאחוז מהמע"מ של מכירות הספרים בשנה יגיע לשירה – מדובר על כ25 מיליון ש"ח.

 

איך לאמר את זה, שירה זה הובי. לא מגיע לכם כסף. ממילא תכתבו.

נכון, ממילא נכתוב, עם חוק שירה ובלי חוק שירה. ונכון, השירים שלנו לא ישתפרו בעקבות המאבק. אבל הבעיה הגדולה היא התפיסה ששירה זה הובי. התפישה הזו מובילה גם לזלזול בשירה – תחום שהוכיח את עצמו כמבשר מהפכות ושינויים פוליטיים וחברתיים גדולים, כולל אירועי הצדק החברתי בקיץ. מאבק המשוררים פועל נגד הגישה הזו שגרמה לתחום להגיע עד פי פחת ולמשוררים להיות מנוצלים ועשוקים. מדובר לא רק בציבור המשוררים אלא גם בשירה ובהנחלתה, בנכס תרבותי ששייך לחברה כולה, מילדים ועד גיל הזהב.

 

אבל משורר רעב כותב טוב יותר.

כמו ההובי, הנה עוד דימוי מזיק. המציאות היא שיש הרבה משוררים רעבים ששירתם גרועה, ואם אתם נחשפים למשורר טוב שהוא גם רעב, כדאי שתזמינו אותו לכריך. רומנטיזציה של משוררים רעבים היא בדרך כלל נחלת אנשים שיש להם ולא התנסו בבטן מקרקרת. מאבק המשוררים אומר: אם תזמינו אותנו לפסטיבל שירה, שלמו לנו על כך כמו שאתם משלמים ללהקה שתנגן אחרינו. אם תזמינו שירה לעיתון, תשלמו על כך כמו לכותב המאמר על קרם הפנים החדש. החזירו את מחלקות השירה לאוניברסיטאות. למדו שירה עכשווית בבתי הספר, גם ביסודיים. החזירו את מדורי השירה לעיתונים. אין מה לפחד משירה, כפי שאין מה לפחד מאהבה.

 

אז הפתרון שלכם זה ועדות וקומיסרים. זה פתח לשחיתות. כל הוועדות הללו שמחלקות כספים מכורות. כל אחד דואג לחברים שלו.

האמת שוועדות הן באמת פתח לצרות ושחיתות. אבל יש שתי אופציות: תמיכה בשירה או שוק חופשי בשירה – הגישה הסוציאל-דמוקרטית או הניאו-ליברלית. לתמיכה ממסדית יש את הבעיות שלה. אבל חלק מהדרישות שלנו הן גם להגדיל את השקיפות בועדות הקיימות, ליצור רוטציה ופלורליזם, בתקווה שהדבר יעזור, אף שאין אפשרות למנוע לגמרי את הבעיות. לאחר שייכנס כסף, כשם שאיגוד התסריטאים פועל מול הקרנות, גם אנחנו נאבק על הגינותם.

 

ואתם לא חושבים שתמיכה מהמדינה תהפוך את המשוררים לכלבלבי לשלטון.

אם לוקחים שני תחומים, המוזיקה הקלה והקולנוע הדוקומנטרי בישראל, רואים שהתחום הראשון הוא מאוד לא פוליטי ולא חברתי, למעשה בידורי, בעוד הקולנוע התעודי הנתמך וכמעט לא קשור לשוק חופשי, הוא בעל שיניים חדות. כך שבמבחן התוצאה, הטענה לא ממש נכונה.

 

תמיד רציתי שיהיה איגוד משוררים. אבל איך אתמוך בכם אם אפילו אין לכם שם קבוע. אתם מאבק המשוררים או מאבק המשוררות? תחליטו כבר.

בפגישה הראשונה הוחלט בהצבעה דמוקרטית שאושרה לכנות את הקבוצה 'מאבק המשוררים', אבל אנחנו מאמינות בפלורליזם.

 

חשוב לפעול למען השירה, אבל הסתכלתי על רשימת האנשים אצלכם ולפגישה השלישית שלכם הגיע גרפומן מוחלט ונוכל אנאלפבת, פשוט לא משורר והחצוף קטל אותי ב1973 במקומון של חדרה. אם הוא בפנים, שכחו ממני. הוא האויב האמיתי שלכם.

אי אפשר לפעול יחד בלי לשים בצד את המאבקים הישנים, גם אם הם מבוססים על בעיה אמיתית.  בהתארגנות פועלים נשים וגברים מכל פלגי השירה, מכל הגילאים והשפות, שנלחמים וימשיכו להילחם מאבקים אסתטיים ואתיים בריאים מחוץ לאיגוד. אבל אנחנו לא ועדת כשרות שבודקת מי משורר ומי לא. לכל אחד טעמו בשירה. אבל אין ברירה לעבוד יחד, אם רוצים להשיג הישגים. במקום לריב זה עם זה, אנחנו רוצים לחשוב על עתיד משותף, ולשמור את הביקורת למוספי הספרות, שם היא חסרה.

 

בוקר טוב אליהו, למה דווקא עכשיו?

הסיבה הראשונה היא הסגירה הפתאומית של התמיכות והקרנות, שלא השאירה ברירה. הסיבה השניה היא שהמאבק החברתי העיר גם אותנו, כמו תחומים אחרים. הסיבה השלישית היא דוקא טובה: השירה בישראל חוותה פריחה בשנים האחרונות, מבחינת איכות השירה, והגעת קהלים חדשים וצעירים אחרי שנים קשות, אך זו לא באה לידי ביטוי ביחס הממסד. להפך.

 

אז אתם רוצים רק כסף, תקציבים?

בפירוש לא. האיגוד נועד לפעול להעלאת קרנה של השירה ולחינוך לשירה. עצם הפעולה המשותפת שם את הזרקור על השירה. אנחנו פועלים כדי ששירה תילמד גם בבתי ספר יסודיים, שהשירה העכשווית תגיע למוסדות ההשכלה הגבוהה, שהשירה תצא מתל אביב ותגיע גם לפריפריה, אנחנו רוצים להביא לכך ששירה ישראלית עכשווית תיוצא לחו"ל.

האבסורד הוא שבמצב הנוכחי, המשורר העמל בתנאים לא תנאים בד' אמות של יצירה, מנוע מלקחת חלק בהנחלתה, ובמידה רבה עומד חסר אונים מול אובדן התשתית של תרבות הספר בארץ. זהו בזבוז עצום של משאב תרבותי וחינוכי שאינו משמש את שוחרי שירה, את תלמידי בתי הספר, ובוודאי שלא את דור המשוררים הבא.

שלא כבתחומי תרבות ואמנות אחרים, משורר ישראלי בראשית דרכו מנוע מכל הדרכה והנחיה מקצועיים. מדרשות, מסלולים אקדמאיים ובתי ספר לכתיבה יוצרת הם נדירים בארץ, ומרבית המסגרות הקיימות אינן מסוגלות להציב סטנדרטים מקצועיים סבירים. שלא כתחומי כמו מוסיקה, מחול או אמנות פלסטית, השירה העברית מתקיימת כאי לשוני המוגבל לקהלים במדינת ישראל לבדה, וטיפוחה או הזנחתה של היצירה העברית בארץ חורצות את גורלה באופן מוחלט.

 

אבל אין כבר איגוד או שניים? תצטרפו אליהם.

איגודי הסופרים הם בעלי זכויות היסטוריות רבות ויש בהם בוודאי אנשים טובים. אבל הם לא נלחמו למען מצב השירה כשהידרדרה מפח אל פחת. מנסיון ועד העיתונאים הצעירים, למדנו שאנחנו לא רוצים לפעול מתוך איגוד ותיק ולהשקיע מאמץ במאבק על השפעה בתוכו, אלא מעדיפים ליצור דבר חדש, אח לאיגודים הותיקים. נפעל בתיאום עם כל גוף שרוצה להצטרף אלינו.

 

אני יודעת מה זה ממסד ומנה הן ועדות. זה מריח רע. אתם תדאגו רק לעצמכם.

אנחנו איגוד דמוקרטי עם פגישות פתוחות והצבעות. יש לנו פגישה כל יום ראשון ב18:00 בבית העם, רוטשילד 69, תל אביב. מי שלא מגיע, באמת לא משפיע. דיוני הועדות והמליאה שקופים באינטרנט יומיים אחרי כל ישבה. ולשאלה: נאמר שאנחנו נצליח ויהיה יותר כסף לכתבי עת, לקרן נזקקים למשוררים, לפסטיבלים, הרי שגם אלה שמתנגדים לפעולה שלנו ירוויחו. אם יוכנסו משוררים חיים למערכת החינוך ויהיו יותר קוראי שירה, אף אחד לא יעצור את הילדים מלרכוש ספרים של משוררים שנלחמו בחירוף נפש באיגוד. כך שהפעולה שלנו היא לטובת כולם.

 

אז אתם חושבים שהמדינה צריכה לממן כל זב חוטם שחושב שהוא משורר.

בפירוש לא. האם איגוד התסריטאים משמעו שגם תסריטאי נטול כשרון ירויח כסף? ודאי שלא. מאבק המשוררים ידאג לעליית קרנה של השירה ולכך שתזכה לתקצוב הולם. הוא לא נועד לתת משכורת למשורר רק בשל הטענה שהוא משורר.

 

יש לי שתי מילים בשבילכם – תלכו לעבוד, בטלנים אוכלי חינם.

כולנו עובדים, לצערנו. אבל בואו נדבר על החינם –  כשאנחנו הולכים לפסטיבל, זה בחינם. כשאנחנו מפרסמים בכתב עת, זה בחינם. כשאנחנו מוציאים ספר – זה לא בחינם. פעמים רבות אנחנו צריכים לשלם על זה. מדוע מופעי מחול מוגדרים על ידי משרד התרבות כיצירות תרבות וספרי שירה לא? היינו שמחים אם האיגוד היה גורם לנו להתעשר ולכתוב מהיאכטה, אבל גם אם האיגוד יצליח, כולנו נמשיך לעבוד בעבודתנו, אל דאגה.

 

למה לא לפתוח כתב עת? למה לא לפתוח פסטיבל? להרצות על שירה בערבה הדרומית? זה יותר דחוף.

האיגוד הוא בעל אופי של מאבק. הוא לא תחליף לפתיחת כתבי עת, הוצאות ספרים ופעולות חינוך לשירה ועוד. הוא רק נועד לסייע להם לשרוד. המציעים מוזמנים לבצע את הרעיון בעצמם.

הבעיה היא לא שאין איגוד, אלא שאין שירה טובה\ ביקורת טובה \ כתבי עת איכותיים \ יותר מדי ספרים גרועים יוצאים.

לא בכל דבר מאבק המשוררים יכול לטפל. זה לא תפקידם של איגודים לדאוג לשיפור האמנות. כל משורר צריך לעשות זאת בינו ובין עצמו. וגם לקורא יש תפקיד כאן. האיגוד אחראי על מה שקורה אחר כך, אחרי שהשירה נוזלת אל הפנקס או הלפטופ. לדאוג שיהיו לשירה במות, לדאוג להרמת קרנה של השירה כך שיהיה לה קהל אוהבי שירה, ולדאוג שלמשורר שמופיע בפסטיבל עם השיר יקבל תגמול הולם על כך. כרגע, מכיוון שכל התחום פועל בתנאים של תת-תקצוב זה לא אפשרי. במקום להלחם על עצמות הדג, אנחנו פשוט נוסיף עוד ברבוניות.

 

אבל למה אתם צריכים 50 ש"ח כדמי רישום. זהו סכום אסטרונומי. אני חושש שתמעלו בכסף.

ראשית, מבדיקה זריזה עם איגודי יוצרים אחרים בישראל כמו התסריטאים, העורכים ועובדי הבמה בטלויזיה, גילינו שבממוצע מדובר בסכום שהוא כעשרה אחוז מהסכום השנתי שהם לוקחים. הסכום נועד לכסות הוצאות, כמו אתר אינטרנט, הגברה, כיבוד קל וכו'. כולנו כמובן עובדים בהתנדבות כרגע וההוצאות ידווחו בשקיפות. הסכום הזה הוא בעיקר סמלי. הוא יוצר מחויבות אצל החברים. וככה נוכל גם לבצע הצבעות ליו"ר ולועדת היגוי רשמית באופן דמוקרטי. רישום חברים גם יראה כלפי חוץ שעולם השירה הישראלי איתנו. אפשר להשיג כרטיס משורר, או כרטיס ידיד למי שלא פרסם בכתב עת, באסופה או בספר שירה ורוצה לתמוך. ומי שלא באיגוד – שובר שביתה.

השתכנעתי, איך משתתפים במהפכת המשוררים?

זה היה קשה. יש לנו אתר בכתובתisrapoets.org  ואתם מוזמנים לחפש בפייסבוק את דף 'מאבק המשוררים'. אתם גם מוזמנים להגיע לכנס השירה בבית העם, רוטשילד 69, ב15 בדצמבר מ17:00, או לפגישות מדי ראשון ב18:00 (פייסבוק). בואו להתרשם ולהירשם. ביחד ננצח.

שירה, אמנות ודיון פיראטיים במוזיאון תל אביב בנושא העבדות החדשה

קול קורא לתערוכה ואירוע שירה פיראטיים בנושא "העבדות החדשה" שיערכו בביתן הצילום ע"ש חברת כח האדם או.אר.אס בע"מ, המתמחה בהוזלת העבודה. הביתן נמצא באגף החדש במוזיאון תל אביב.

אמניות ואמנים מוזמנים להגיע עם עבודות קלות שאפשר לאחוז ביד או שיתלו עם דבק סלוטייפ לזמן התערוכה הזמנית, מיצגים, נאומים ועוד. לתערוכה אין אוצר, כל אחת מוזמנת לתלות את עבודתה במקום, סמוך לשלט או.אר.אס בע"מ ודורון סבג במוזיאון – הצלם בהיכל.

האירוע יכלול שירה ומוזיקה עם יוצרי גרילה תרבות, פאנל על ניצול עובדים דרך חברות כח אדם ותערוכה חד פעמים והוא המשך לתערוכה "דורון" על זכויות עובדים שנערכה במנשר בשנת 2006 והפעולה נגד האגף החדש בתחילת חודש נובמבר.

האירוע בשיתוף של גרילה תרבות, כוח לעובדים, כתבי העת לאמנות 'החדש והרע' ו'ערב רב', ארכיון אדריכלות ישראל, עיתון השירה מעין ועוד ארגונים (מוזמנים להציע),  יתקיים ביום ג', ה29 בנובמבר 2011 בשעה 18:00 בערב. בין השאר, יישא דברים: ג'קי אדרי, עובד מפעלי ים המלח לשעבר ופעיל נגד חברות של העסקה קבלנית.

דף הפייסבוק של האירוע

נא להגיע עם תעודות המזהות אתכם כתושבי תל אביב, אם יש, כדי להיכנס חינם. נסייע לאחרים להיכנס.

נשמח אם אמנים, משוררים ומוזיקאים יידעו אותנו על השתתפות מראש:

culturegrill@gmail.com

בברכה,

המארגנות

 

גליונות חדשים לכתב העת מעין ומגזין הקולנוע מערבון

"עונות השנה

עונות השנה

למישהו אחר"

ערן הדס

מעין 7. הגיליוטינה, אריאל קליינר. צילום: שחף הבר

הידד! גיליון 7 של עיתון השירה מעין וגיליון 7 של מגזין הקולנוע מערבון הגיעו לחנויות. עבדנו לא מעט ואנחנו נרגשים מהתוצאה היפה. מעל 250 עמודים, מעל 70 משתתפות, וכל הממתקים האלה במחיר הידוע, 17 ש"ח. רוב הטקסטים הגיעו לפני הקיץ המהפכני, אבל מתכתבים איתו. מעין נפתח בתרגום ראשון של המשורר אחמד מטר יליד עירק, ולצידו שירים של אהרן שבתאי, אפרת מישורי, רועי צ'יקי ארד, ואן נויין, יודית שחר ותהל פרוש. תרגום ראשון של המשורר הישראלי-רוסי המסתורי מקסים קומר-מישקין (עברית: רועי רוזן), יהונתן נדב מהוצאת חרגול מתרגם את ברסאנס, חשפנו שיר אורבני יוצא דופן של שמעון צבר, הגולה הפוליטי ואיש מצפן, שפורסם בעיתון ארכיטקטורה בשנות השישים. מיכל אגסי ממשיכה להפתיע, ערן הדס (לשעבר צאלה כץ) בשיר יפהפה מספרו הקרוב בסגנון ה"בייקו" ועוד הרבה מאד שירה חדשה ונוצצת.

"אורניאון עולה מהים

מסנוור כרישים בשיניים"

שמעון צבר.

בתחום הפרוזה, סיפור מתח נסיוני של יפתח אשכנזי, טקסט מסטולי של ויליאם בורוז, ענת עינהר על מוכרי רשתות הספרים, תרגום ראשון לעברית של הסופר הסורי עבד אל רחמן מוניף מביא את סיפור גלות תושבי הגולן (עברית: יהודה שנהב), עודד נעמן נע מהשטחים ללונדון, תומר גרדי על נסיעת שנור לגרמניה ואינה שנדר ברומן אהבה על רקע השריפה בכרמל.

באגף המאמרים, איתמר מן בסיור מחנות פליטים של אפריקאים ביוון, נועם יורן על חוק הדגל והמזבלה, יהושע סימון על קאמבק העבדות, ורלי אזולאי על המהפכה המצרית, שגם השער האחורי של אסתר שניידר מתכתב איתה. בשער הקדמי: הגיליוטינה של אריאל קליינר ברוטשילד.

"כל מה שהם אומרים

תעשי הפוך"

מלצרית, דנה מרקוביץ'

מערבון 7. בשער: גודאר

מערבון מרשים מתמיד עם תיק מאמרים נרחב על ז'אן לוק גודאר, נער השער, כולל ראיון לרגל סרטו 'פילם סוציאליזם' (שיוקרן בהשקת מערבון ב24 בנובמבר בבית העם). ותיק נוסף על הבמאי רם לוי. תום שובל על הבמאי אלברט סרה, אורח מערבון השנה, דני רוזנברג עם סיפור קולנוע מאבק במאהל המחאה ברוטשילד, שמוליק דובדבני ודורון צברי בשיחה על הדילוג בין ריאליטי לדוקומנטרי, עפרי אילני על קולנוע ונילה הומוסקסואלי, פסטיבל הפורנו בברלין, גבריות בסרטי ימין מסיקה, אדם קרטיס, נאום ההגנה של הבמאי האירני ג'אפר פארנהי שנשפט בטהרן, המדור 'ראיתי ש' ועוד ועוד.

עוד משתתפים חשובים לא פחות במעין ובמערבון: מרחב ישורון, מתי שמואלוף, תאמר מסאלחה, יוני רז פורטוגלי, חנה ליכט, לינה פלאח, נדב ארנפלד, פראס ח'ורי, דנה מרקוביץ', דודו ויזר, שגיא אלנקוה, דודו ויזר, דליה ברקת, נורי אלעוקבי, אברהם אבן-עזרא, ג'וני ספקטור, ג'לאל נאור, חגי קלעי, טל חבושה, אסנת סקובלינסקי, שלמה חתוכה, א.ד. לוי, דניאל קיצ'לס, עמיחי שלו, שחף הבר, עידו אנג'ל, שגב עמוסי, אמיר נעמן, דן שובל, מארק לאלאן, סרז' דאנה, נסיה שפרן, קרין ריבקינד סגל, אדם אבולעפיה, שי רינגל, יונתן גל, נטלי ברוך.

מעצב: אבי בוחבוט. עורכת לשונית: שירין ונדנברג. מנהלת מערבון: קרין ריבקינד סגל. רכזת מערבון: ג'ן. עורך מערבון: יהושע סימון.

עורכי מעין: רועי צ'יקי ארד ויהושע סימון.

ניתן להשיג גליונות כרגע רק בחנויות העצמאיות, כדי לעודד את הפעילות שלהן: האוזן השלישית, תולעת ספרים רבין ומזא"ה, מגדלור, הנסיך הקטן קינג ג'ורג', בית הבאוהאוס, ספרים בבזל, זמנים מודרנים, קיוסק משיח בקינג ג'ורג' 15, תאודורה ברחוב גאולה 21, סיפור פשוט נווה צדק, לוטוס. 24 שעות ביממה: הפיצוציה ביהודה הלוי, הפיצוציה באלנבי 99 צמוד לקורדרוי.  מחוץ לת"א: אוגנדה ירושלים, האוזן השלישית ירושלים, עשן הזמן באר שבע, תיכון חיפה. בקרוב יצטרפו מקומות נוספים. נשמח אם תרכשו לעידוד היצירה העברית ותרקדו איתנו בהשקות ברחבי הארץ. בינתיים נקבעו ההשקות המתוכננות:

24.11 21:00 השקת מערבון, בית העם, רוטשילד 69, ת"א

3.12 21:00 השקה צפונית של מעין, התיכון, בית הקרנות, הדר – חיפה

16.12 14:00 השקה ירושלמאית של מעין, אוגנדה, רח' אריסטובולוס ירושלים

בקרוב תיקבע השקה דרומית ותל אביבית למעין ועוד השקות ברחבי הארץ למערבון.

אתן מוזמנות לעקוב אחרינו בדף הפייסבוק.

http://www.facebook.com/maayanmag

בקרו אותנו באתר, בין השאר אפשר לקרוא גליונות ישנים חינם:

www.maayanmagazine.com

"העולם כמו מקש

מקלדת שנלחץ ונותר לחוץ

ולא מתאפשר

ללחוץ בו בשנית"

שגיא אלנקוה

הופעת סולו + הקרנת הראיון עם דודו גבע + אנרגיות טובות בפסטיבל עכו ועוד

כולם פחדו מספטמבר, אבל כנראה שאוקטובר הוא העניין:

יום א', ה16.10 בשעה 20:00 הופעת סולו שלי, ראשונה לאחר זמן, בקיוסק משיח עם אורחות (ביניהן יעל בירנבאום מג'ק אין דה בוקס). קינג ג'ורג' 15 במסדרון חב"ד (פייסבוק)

יום ב' ה17.10 בשעה 14:00 בערך בפסטיבל עכו אני משתתף ביום עיון על תיאטרון פוליטי. בערב, מעלים את אנרגיות טובות. כדאי ללכת גם להצגה סדאם של יונתן לוי אם כבר מגיעים.

יום א' ה23.10 ב17:00 בנסיך הקטן נחלת בנימין פגישת גישוש ראשונית של משוררים ועורכי כתבי עת לשירה במטרה לנסות להקים איגוד משוררים או להבין בדיוק מה אנחנו רוצים.

יום ד' ה26.10 ב20:00 בפעם הראשונה תוקרן הגרסה המלאה של הראיון האחרון עם דודו גבע, בית העם, רוטשילד 69, ת"א.

חמישה מכתבים מסיציליה + קליפים

1.

הוא חושב במחברת משבצות 32 עמוד

היא בבצק עוגיה עגול מלא ריבה

והאוניות – עליהן כתב מישהו כבר שיר

.

2.

הזמנתי את המנות הלא מובנות בתפריט

יום אחרי יום

יומיים של כשלון

אני כל כך מאושר

חייכה אלי נערה מאחורי אמה

כששתיתי את הקפה במקום אחר

נוסד 1962

זה סתם מקום סתם מלצרית סתם לקוחות

אבל האפור של המפית

מאיר את העולם

.

3.

 כמה רע יכול להיות

צרפתיה עם קארה מהעיר ליל וספר

חבריה שוחים אל האי הסמוך

שאריות של המלחמות עם הקיקלופים

והיא שומרת על החפצים

המגבות פרושות

ולפניהם שמונה כפכפי פלסטיק ריקים מאדם

(אציטרצה, סיציליה)

.

4.

בעיירת דייגים לא אמינה

אני מזמין מיץ אגסים

התיירים לא יגיעו לכאן כבר

אני המנה הלא מזוהה בתפריט

פסטה קרה עם חסילוני ענק

4.

 .

אני נמצא במקום הצהוב

וגם הזקַנים צהובים

והציפורים

המגשים

הצבעונים

הטווסים

מַטעני הסלולר

צל הקיפודים וחששותיהם

אבל התשוקה לא צהובה

התשוקה שלי לא צהובה!

אלוהים, התשוקה שלי לא צהובה!

.

כל עובדי הדואר יפים, צהובים

וזנב החמור צהבהב צהבהב

והזין שלי יפה צהוב

אבל התשוקה שלי לא

אלוהים, לא

וריח הגלים צהוב, הגברות מגען תמיד בצהוב

הגלידה עולה שלוש תשעים והיא צהובה

במיוחד המנגו

 .

אבל מה אעשה בתשוקה הזו

אין לה קשר ללב הצהוב

לצבעו הצהוב של דגל הס.ס.ס.ר

לאלוהים הצהוב בשמי הצהב

לעולם הצהוב שבנה

בידיים, מעדרים ורובי כידונים

וכולם צהובים. אין לי בעיה כבר עם זה,

נשבע בחיי, הם גם צהובים.

אבל התשוקה, התשוקה,

מה אעשה איתה,

אלוהים אלוהים כושלרבאק

היא בשחור ולבן

פוליטיקאי מקומי מוביל ממפלגת ברלוסקוני

.

5.

ג'ורג'יו הרומני

שחשבתי למלצר

מבקש יורו לסיגריות

אני נותן לו שניים וחצי יורו

גם על הקפה. ואז הוא מבקש עוד

לסנדביץ'

לא הייתי צריך להגיד לו שאני רבע רומני

ולנסות להתחבב עליו.

הוא נדבק אלי

מסתכל על שתי נשים לא מושכות ולא צעירות ברחוב

ומביט בי בחיוך

שואל אם אני נשוי

אומר שגם הוא לא

הוא לוחץ על המצית להראות שהוא רוצה עוד כסף לסיגריות

רק יורו

אולי לא הייתי צריך לדבר איתו

אבל הוא האדם היחיד כאן

שאוהב אותי באמת

הוא באמת נחמד אלי

ושואל אם יש כסף לפאניני

ידידי הרומני הטוב

ובכל זאת אני בוגד בו

נכנס פנימה

ואומר בסוף למוכרת

שילמתי כבר לג'ורג'יו

על הקפה

.

והנה שני וידאואים: וידאו של יעל בירנבאום כסקיצה לשירי 'בנקאים ובנקאיות'

2.

והנה סיכום של המשוררת והבמאית דניאל עוז לשירון המהפכה עם אהרון שבתאי ועוד. אני קורא את שירי 'שיר לקיץ 2011' בדקה ה1:05

3.

למי שלא קרא את הפוסט הקודם, מעין 6 ועיתון האמנות החדש והרע 2 עלו לרשת עם המון חומרים יוצאי דופן, שירה, תרגומים, אמנות וכו'. באתר מעין רשימת כל החומרים שברשת.

מתנה לחגי תשרי: גליון 6 של מעין וגליון 2 של כתב העת לאמנות החדש והרע לקריאה חופשית

לקראת סוף החודש יהיו בחנויות גליונות של מעין 7, הגליון החדש והלוהט, וזו הזדמנות לתת לקריאה חופשית

וחינמית את הגליון האחרון של כתב העת לשירה מעין, גליון מספר 6, ואת הגליון השני של כתב העת לאמנות 'החדש והרע'.

.

אז הנה מעין 6

View this document on Scribd

וזהו החדש והרע 2

View this document on Scribd

אל תתביישו לשלוח לחברים, לדווח בטוויטר או להניח על הוול.

.

והנה עוד כמה תופינים:

מעין 4 לקריאה
מערבון 1 לקריאה
מערבון 2 לקריאה
מערבון 3+4 לקריאה

מערבון 5 לקריאה

.

אני רוצה לתייק אותך, נמרוד קמר
עין הכמהין, ספר השירה של ואן נוין

 

 

מאמר אורח – שיחה עם נעמי קליין, האקדוחנית המרכזית בעולם נגד הניאו ליברליזם החזרזירי

הראיון המלא מאת ארי ליבסקר. התפרסם במקור בגרסה מקוצרת בכלכליסט

.

מחאת רוטשילד היא התגשמות חלום עבור כוהנת תנועת האנטי-גלובליזציה, נעמי קליין, שגם היתה אחת ההשראות העיקריות על מנהיגי המהלך ברוטשילד. "ההפגנות האלה שמתרחשות בכל העולם, יוצרות שינוי תודעתי ומחשבתי", היא אומרת שבהתרגשות בשיחת סקייפ, שנערכה בשש בבוקר, שעון ישראל. "בעבר התרכזנו בהיפר-אינדיבידואליזם וחמדנות היום אנחנו מתרכזים בערכים אנושיים וסולידריות." קליין היא עיתונאית ופעילה חברתית, בת 42, נחשבת לאחד מהקולות הבולטים במאבק בניאו ליברליזם העולמי. סלבריטאית של אקטיביזם, הנעה ונדה בין מקומות סכסוך בעולם, שהרצאותיה מושכות קהל רב וספריה הם רבי מכר מטלטלי תודעה.

 בימים אלה נמצאת קליין, בהסגר כתיבה בוונקובר, קנדה. היא מסיימת את ספרה השלישי שתוקף את הקשר הציני בין קפיטליזם, אסונות טבע ושינויי אקלים. ספרה הראשון "No logo", הגדיר בצורה קולעת ובהירה את האחריות של השלטון התאגידי לסדנאות היזע באסיה ובמרכז אמריקה, והפגיעה בשק התעסוקה במדינות המפותחות. הספר הפך לרב מכר עולמי, ולתנ"ך של תנועת האקטיביזם העולמית. חודש לפני פרסום הספר הוקמה תנועת אנטי גלובליזציה בועידת הסחר העולמי שנערכה בסיאטל.

ב-2007, זמן קצר לפני תחילת המשבר העולמי של 2008, הוציאה נעמי קליין את ספרה השני, שהפך בן לילה לרב מכר עולמי גם הוא. הספר תורגם לעברית בהוצאת אנדלוס, בשם, "דוקטרינת ההלם". במרכזו של הספר עומדת הטענה כי כלכלני אסכולת שיקאגו שבראשם עמד גורו הניאו-ליברליזם מילטון פרידמן, ניצלו אסונות טבע, ומשברים פוליטיים וכלכליים ואף דאגו במקרים מסוימים ללבותם ולהחמירם, זאת כדי להעביר רפורמות של הפרטה, וצמצום השפעותיהן של ממשלות במדינות רבות בעולם, כולל ארצות הברית. כשהספר יצא הוא יכול היה להיתפס כפרנויה קונספירטיבית. אבל אחרי כלות המשבר של 2008 גם המפקפקים לא יכלו להישאר אדישים אליו. רוב הביקורות על הספר בעיתונים הנחשבים ביותר בעולם היללו.

 "ב-2008 נוצר משבר אמון בשיטה הכלכלית ששלטה ברוב העולם", מסבירה קליין. "כשהבורסות נפלו אנשים מאד כעסו. אבל המשבר האמיתי עדיין לא הגיע, מה שהפך את המצב לבלתי נסבל היה כשהחובות של הסקטור הפרטי הפכו לחוב לאומי וגולגלו לציבור. החוב של הממשלה גדל ומדינות כמו צ'ילה, יוון ספרד וארה"ב, בעקבות זאת, נאלצו לקצץ. אך העם סירב לקבל את רוע הגזרה ויצא לרחובות בהפגנות ענקיות שמזכירות את אלה שהתרחשו בישראל. אני כל יום קוראת בטוויטר אנשים שאומרים 'מבצעים את דוקטרינת ההלם אצלנו עכשיו'. אני שומעת את זה מיפן, בעקבות הצונאמי ותהליך השיקום. גופים כמו הבנק העולמי כופים עליהם להפריט את שירותי הרווחה. אני שומעת את זה מגיע מצ'ילה, אבל גם באותה מידה אני שומעת גם שבכל אחת מהארצות האלה , קמה תנועת התנגדות חריפה. אנשים לא מוכנים לשאת את זה שהאליטות יוצרות בצורה מניפולטיבית משבר כלכלי, כדי לדחוף לעוד הפרטות, כדי ליצור מתקפות על מפלגות סוציאל-דמוקרטיות, שזה דבר שהם היו עושים גם ככה, לא בתקופת משבר, אבל הפעם זה לא יעבוד בחלק מהמקומות".

 - מה שקורה ביוון היום זה סוג של דוקטרינת ההלם?

 "ללא ספק. ביוון הם מנסים לעשות את זה כבר הרבה זמן. אך בשל המשבר שנוצר, כתוצאה מהחוב, הם מנסים להריץ את הרפורמה במהירות מסחררת. הבנק העולמי טוען כי הממשלה צריכה להיות ממושמעת. הבעייתיות של החוב האירופאי הוא של חלק מהחברות; באיגוד אין שליטה על הנעשה במדיניות הכלכלית בארצם. וזה מה שקורה ביוון. ובעצם זה מחמיר את הבעיה כי זה הופך מבעיה כלכלית לבעיה מדינית. מדינה שאין לה שליטה  על הכלכלה שלה היא לא דמוקרטית. ובגלל כך, בספרד תנועת המחאה קוראת לעצמה "אינדיגטה", שפירושו "השפלה". זה כבר לא משבר אמון בקפיטלזם או בניאו ליברליזם, זה משבר אמון בדמוקרטיה. אנשים מתחילים להבין שהדמוקרטיה נחטפה על ידי כוחות כלכליים. המחאות שפרצו השנה בכל העולם מבוססות על מודל המחאה בארגנטינה בתחילת העשור הקודם. אז הכלכלה שם קרסה, והייתה שם מחאה המונית שהפילה כמה ממשלות שקמו ועלו. שם הסיסמה הייתה "כולם צריכים ללכת". זאת הייתה מחאה כנגד הניאו ליברליזם ולא כנגד מפלגה מסוימת. המפגינים לא רצו שינוי פרסונלי אלא את שינוי השיטה. זה גם מה שקורה עכשיו בעולם ובישראל. אני מרגישה שארגנטינה משוכפלת. למען האמת עוד אז חשתי בזה. לכן עשיתי סרט דוקומנטרי על אותה מחאה. בסרט אני מציגה מכתב שניתן לי ברחובות בואנוס איירס, ובו היה כתוב "אנחנו נמצאים היום במקום שבו כל העולם יהיה בעוד כמה שנים".

כשאני ובעלי, הבמאי אבי לואיס, עשינו את הסרט, באמת חשנו שארגנטינה היא סימן אזהרה לעולם. ספרד זה הכי דומה לארגנטינה, שם דורשים המפגינים לא לשלם את החוב לבנק העולמי. בארגנטינה ב-2001 הממשלה קיבלה הוראה מהבנק העולמי לקצץ בתקציב. נוצרה שם אינפלציה קיצונית. ובתקציב של 2002 נוצר קיצוץ ברוטלי ברווחה ובחינוך. מי שהתחיל במחאה היו סטודנטים ומורים שמחו על הקיצוץ. זה קרה כמה חודשים לפני גלי המחאה הגדולים. אלפי תלמידים העבירו את כיתות הלימוד שלהם לרחובות". לטענת קליין, מדובר בשיטה של הבנק העולמי שנשלט על ידי תלמידיו של מילטון פרידמן, שנחשב לידיד מקורב מאד של ביבי נתניהו, המבקש להשלים את הרפורמות הניאו ליברלייות גם בישראל.

 האם גם המהפכות בעולם הערבי הם חלק מהמהפכות הגלובליות?

 במקרה הזה אני חושבת שיש שוני. אני לא חושבת שכדאי להכליל. המחאה הזאת לא שייכת למחאה הגלובלית, מה שכן אפשר לעשות הוא לזהות את המשותף כדי להכיר בשוני. כי הדרך שבה מתרחשות מחאות במדינות דמוקרטיות שונות מהדרך שבה מתרחשות מחאות בדיקטטורות. ואם אנחנו כן רוצים להשוות בין מחאות המתרחשות בעולם הערבי לבין אלה המתרחשות בעולם הדמוקרטי אז הקשר המרכזי הוא המלחמה בשחיתות. הדבר שהניע את המחאה בעולם הערבי היה הרצון להפיל מנהיג דיקטטור. אבל השאלה היא מה יקרה עכשיו. אם זה יגמר בסוג של דמוקרטיה חלולה, אולטרה-קפיטליסטית שנשלטת על ידי דיקטטורים אוליגרכים זאת תהיה אכזבה מאד גדולה לעם. אני מדברת על זה גם בספר דוקטרינת ההלם, ומביאה את המקרה של דרום אפריקה, בה הייתה תנועת שחרור שפעלה במרץ, אך בסוף האליטה השלטת מצאה כל מיני דרכים למנוע מאותה תנועה גם שחרור כלכלי. זה מה שמפחיד בתקופה הזאת של מעבר שלטוני. הדברים החשובים באמת נקבעים מאחורי הקלעים. אני לא בטוחה שבימים אלה התאגידים הגדולים לא עמלים על השתלטות על הכלכלה המצרית, ומה שעלול לקרות זה שלטון של אוליגרכים וטייקונים. אין לי ספק שהבנק העולמי כבר מעורב שם ונותן את הטון. בלוב אנחנו רואים את זה קורה בבירור, בתקופת הבחישה המבולבלת. עכשיו זה מאד שקוף, בגלל איום הגז והנפט. אנחנו רואים את ההיסטוריה חוזרת על עצמה. אני לא רוצה לומר את זה, כואב לי להגיד את זה, אבל זה קורה".

  אבל בכל זאת, איש לא צפה את המהפכות האלה בעולם הערבי.

 "זה מאד קשה לצפות דברים כאלה, המהפכות תמיד מגיעות בהפתעה. מחאות הן ספונטניות ושונות אחת מהשנייה, אבל הן צריכות להיות עקביות כדי להתמודד עם עסקאות שנסגרות בחדרים אחוריים, בהן מופעל לחץ על כל הארצות האלה, שהוא למעשה סחיטה לשמה, כי הן למעשה כולם זקוקות לסיוע בילנאומי, במיוחד אלה המנסות להשתקם אחרי מלחמה. זו דוגמה קלסית ליישום דוקטרינת ההלם. זה קרה בעיראק. לאחר שארץ שלמה הופצצה והוחרבה, מגיעים המסייעים הבינלאומיים כדי לשקמה כביכול, ובתמורה לכך המדינות האלה מוכרות את משאביהן לחברות בינלאומיות".

 נראה שהמשק הישראלי ניצל מהמפולת של 2008, וכלכלנים מייחסים את זה להצלחתו של סטנלי פישר כנגיד הבנק.

 "זה תמיד מסוכן שמדינה מעריצה את נגיד הבנק שלה. תראה מה קרה לאלן גרינספן בארצות הברית. למעשה הוא גילם תפקיד די דומה לזה של סטנלי פישר אצלכם, בתרבות הכלכלית. כולם הביטו עליו בהערצה. עד שהתברר שגרינספן הוא זה שהתיר לבנקים להתנהל בצורה שהם התנהלו, ואני רואה בו את אחד האחראים למפולת של 2008. יש תשוקה גדולה לדמות האב שמבין ויודע הכל. זה רעיון מצוין וקל. אבל יש לי תחושה שאם תמשיכו להעריץ את פישר ולא לבקר אותו אולי תמצאו את עצמכם במצב דומה לזה של ארה"ב ב-2008. נכון שהכלכלה הישראלית גדלה ומתפתחת, ויש אנשים שרואים עושר, אבל רוב הציבור לא נהנה מפירותיו. זה מקור המחאה, חוסר הצדק המשווע בו ישנם עשירים מופלגים שלוקחים את כל העושר לעצמם, ובמקביל פערים עצומים. הכלל הזה מתאים להרבה ארצות. זה לא מספיק להגיד שהכלכלה שלנו משגשגת ושאנחנו צריכים להיות שמחים שהספינה לא מתנדנדת. בישראל אנשים רוצים לשנות את שיטת חלוקת ההון".

 קליין מרבה להזכיר את סטנלי פישר בספרה ומכנה אותו, "המיסיונר של השיטה הניאו-ליברלית". קליין: "בבנק העולמי הוא היה אחד מאלה שדחפו את דוקטרינת ההלם ברוסיה. הוא זה שדחף להשתמש בחלון ההזדמנויות שנוצר לאחר שילצין תקף את הפרלמנט, זאת כדי לבצע את הרפורמות שלו, שבערוב הימים יצרו את שלטון האוליגרכים. במשבר במדינות דרום אסיה, בשנים 97-98, שכללו את הארצות תיאלנד, אינדונזיה, מלזיה, הפיליפינים וקוריאה הדרומית, שהייתה הכלכלה ה-13 בחשיבותה בעולם, סטנלי פישר היה זה שהכתיב את המדיניות. האסטרטגיה הייתה לתת לאותן מדינות לסבול, כדי שהן יורידו את חסמי המסחר שלהן בהן חברות מקומיות היו מוגנות על ידי הממשלה, שלא אפשרה לחברות זרות לקנות אותן, במיוחד בדרום קוריאה. אף בסופו של דבר המדיניות של פישר עבדה, הם חיכו וחיכו והמדינות האסיאתיות, בלית ברירה, נכנעו, ויצרו את אחת ממכירות החיסול הגדולות ביותר שראה העולם אי פעם – בנקים אסיאתיים נקנו על ידי חברות מערביות, וכו'. לאחר כמה שנים הודה פישר בראיון עיתונאי, כי אותו משבר כלכלי בדרום אסיה לא היה קשור להוצאות של הממשלה. אך למרות זאת הם דרשו קיצוץ עמוק בהוצאות הממשלה, רק משום שכך הם חושבים שמדינה צריכה להתנהל. סטנלי פישר הוא אחד מלוחמי דוקטרינת ההלם המסורים ביותר. וזה האיש שאתם צריכים לסבול כמנהיג הכלכלה שלכם".

קליין מספרת כי גם הנגיד המיתולוגי מיכאל ברונו, שכיהן בתפקיד משנת 86-91, ואף היה סגן נשיא הבנק העולמי, היה השראה לפיתוח התיאוריה של דוקטרינת ההלם. "כשהתחלתי לעבוד על הספר", היא משחזרת, "הוא לא נקרא 'דוקטרינת ההלם' אלא 'האסון של הקפיטליזם'. הספר התמקד בנושאים אחרים. ואז חבר שלי, שעושה את הדוקטורט שלו, על הבנק העולמי, הביא ציטוט של מיכאל ברונו, שעליו לא שמעתי עד אז, מנאום אותו נתן בשנת 95, שנקרא 'משברים עמוקים ברפורמות', בו הוא אמר כי לפעמים צריך ליצור משבר כדי שתהיה סיבה בעקבות אותו משבר ליצור את הרפורמה. אף אחד לא אמר את זה עוד בצורה כה ישירה ומפורשת. זאת הפעם הראשונה בה שמעתי שכלכלן מדבר על יצירת משבר כלכלי כדי להביא רפורמה. בסופו של דבר אני לא מצטטת אותו בספר כי היו לי יותר מדי דוגמאות. ברונו משתמש בישראל כדוגמה, הוא מספר על מה שקרה בשנת 1985, אז מדינת ישראל סבלה מאינפלציה מטורפת, וראשי הבנק העולמי רצו להציג את הרפורמות הניאו ליברליות לכלכלה הישראלית, אבל הייתה התנגדות גדולה. ישראל פנתה לסנאט האמריקאי לתמיכה. והסיפור שברונו מספר הוא שהוא והקולגות שלו התערבו מאחורי הקלעים וביקשו מהסנאט האמריקאי לא לאשר את הסיוע, עד שישראל לא תבצע את הרפורמות. הוא מספר את הסיפור הזה בגאווה, כמשהו מאד חכם שנעשה בישראל. זה לדעתי לשים מקל בגלגלים. לבוא לארצות הברית ולומר אל תעזרו למדינה שלי, אנחנו צריכים שהם ירגישו את הכאב ורק אז הם יאמצו את הרפורמות, זה מעשה ציני. ישראל היא דוגמה קלאסית לדוקטרינת ההלם. זהו אחד המקומות הראשונים בעולם שניסוי הזה עבד בו".

 המקום בו ניסוי של דוקטרינת ההלם זכה להצלחה הגדולה ביותר בהיסטוריה הוא צ'ילה, תחת שלטונו של הרודן אוגוסטו פינושה, שחטף את השלטון במהפכה צבאית בתמיכת ארה"ב. בתקופת שלטונות של פינושה, נרצחו אלפי אזרחים מסיבות פוליטיות. תחת פיקוחו הישיר של מילטון פרידמן הוא הנהיג מדיניות כלכלית ניאו ליברלית והחל משנת 1977 הוא ביטל את שכר המינימום ואת הזכות לאיגוד מקצועי, הפריט את קרנות הפנסיה, ותעשיות בבעלות ממשלתית ובנקים. הוא הפחית מיסים על רווחים ועל הון, ובעקבות זאת החלה צמיחה כלכלית מהירה בצ'ילה, שנמשכה עד לשנות ה-90. צמחיה כלכלית זאת היטיבה בעיקר עם השכבות העשירות, ופגעה במעמדות הנמוכים, בעיקר במעמד הביניים. בספרה, מתארת קליין איך החלה קרן פורד באמצע שנות ה-50 להעניק מלגות לימוד לסטודנטים צ'יליאניים, בבית מדרשו של מילטון פרידמן, באוניברסיטת שיקאגו. אותה קבוצה תקים את השלוחה של אוניברסיטת שיקאגו באוניברסיטת סנטיאגו, ותסייע לרודן פינושה לקחת את השלטון ותתחיל את הניסוי הראשון בעולם בדוקטרינת ההלם.

אך מסתבר כי השלוחה הלא רשמית הראשונה של אסכולת שיקאגו הוקמה בחוג לכלכלה הראשון בישראל באוניברסיטה העברית, על ידי דן פטינקין, שלימים היה נשיא האוניברסיטה. "פטינקין היה ההשראה", מסבירה קליין, " זה לא היה רשמי כמו הקשר עם נערי צ'ילה בסנטיאגו, שהייתה סניף רשמי של אותה אסכולה. פטינקין פשוט הגיע לירושלים ודאג לחנך את הדור הבא של הכלכלנים בישראל על פי התפיסה הניאו ליברלית. מנהיגי שיקאגו היו מאד מודעים למה שמתרחש בירושלים, הם גם ביקרו שם. זה למעשה היה אבטיפוס של נערי שיקאגו, שנפוץ אחר כך ברחבי העולם כולו. זה היה יותר מוחלש, מפני שזה קרה בתחילת שנות ה-50, קצת לפני שהניאו ליברליזם לקח את השלטון בעולם".

אומרים שצ'ילה נמצאת היום במצב כלכלי טוב והניסיון הצליח.

"בצ'ילה יש הפגנות גדולות של אנשים ברחובות, וצ'ילה היא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לחוסר שיויון בין עשירים ועניים. זה נכון, הכלכלה נמצאת במצב טוב, היא צומחת, אבל יש גם חוסר שוויון וזה חלק מהאגדה הניאו ליברלית על צ'ילה. היה שם מעמד ביניים מאד חזק בזמנו, והוא כמעט ונעלם. בכל שנה החיים של מעמד הביניים שם נעשים קשים יותר. מה שעשו נערי שיקאגו בצ'ילה הוא להפריט את מערכת החינוך. שכר הלימוד שם הוא מאד גבוה. וממשלתו של הנשיא סבסטיאן פינרה הגדילה את ההפרטה. גם שם יצאו הסטודנטים לרחובות, הם לא באים בטענות ספציפיות אל פינרה, שהוא רק אחד משורת מנהיגים שהפריטו את המדינה. הם רוצים להחזיר לאחור את ההפרטה. הם רוצים הלאמה. זו דרישה יותר רדיקלית. זו לא דרישה הגנתית, זו דרישה לאופק אחר למדינה. צ'ילה עברה טראומה גדולה על ידי הדיקטטורה של פינושה, זה לקח הרבה זמן לדור חדש של אקטיביזם לצאת לרחובות. מה שקורה שם זה שינוי גדול".

קליין סבורה כי המחאה ברוטשילד הייתה נכונה. אך יש לה ביקורת על כך שהיא זנחה את נושא הכיבוש. היא סבורה כי שני המאבקים האלה מוכרחים לשלב ידיים, אחרת היא לא רואה עתיד למחאה. לדעתה האליטה העסקית צמחה בשנות ה-90 בתהליך השלום, ואף הייתה זו שדחפה את רבין לעשותו. היו אינטרסים כלכליים להפוך את ישראל למרכז סחר בינלאומי, כחלומו של שמעון פרס. אך בתחילת שנות ה-2000 הבינה ישראל, כי תחום הייצוא המרכזי שלה הוא הייטק, ובתוכו תחום ה"הומלנד סקיוריטי".

"חברות כמו צ'קפוינט או נס טכנולוגיה, מכניסות הרבה יותר כסף מייצוא של פירות, היא אומרת. בעולם, ישראל נחשבת לאומת הסטרטאפ, והסקטור של ה"הומלנד סקיוריטי" משחק תפקיד מאד מרכזי. ישראל מתמחה בשיווק של נשק וביטחון. ישראל היא מודל לעולם. היום בישראל המגזר העסקי אומר אנחנו לא צריכים שלום כדי לחיות ברווחה, אנחנו צריכים ביטחון. ויש לנו כל מיני דרכים להרוויח ממצבנו הביטחוני. בוא נאמר את זה ככה, הימין הישראלי מצא כל מיני דרכים מאד יצירתיות להרוויח מהכיבוש, בעיקר ביצוא טכניקות הגנה. כל הזמן אתה קורא סיפורים חדשים על עסקאות כאלה. אני חיה בוונקובר בימים אלה, ולא מזמן קראתי ששדה התעופה כאן העביר את מערך הביטחון שלו לחברה ישראלית, שמתמחה בשדות תעופה וכל מיני טכנולוגיות מתקדמות של זיהוי פנים. כל כמה ימים אתה קורא כתבה אחרת כי לישראל יש תיירות ביטחון מאד ענפה, של אנשי צבא ביטחון שוטרים וכבאים שבאים ללמוד מהטובים ביותר. ישראל גם דואגת לשווק את עצמה כמדינה מספר אחת בענייני ביטחון. מאז ה-11 בספטמבר הצורך בביטחון רק גדל. אני לא חושבת שרק בגלל זה ישראל צומחת אבל כל התחום הזה מאד חשוב לכלכלה שלכם והוא מושתק. אני רואה את זה כחלק ממה שאני מכנה 'הקפיטליזם של האסונות'. זה לא קורה בתחום של מלחמות, אלא בתחום של השינוי האקלימי".

"אנחנו עומדים בפני אתגרים אקלימיים מאד חשובים בשנים האחרונות. ואנחנו מאמינים שיש רצון לפתור את הבעיות. אבל העובדה היא  שאנחנו עושים עבודה מאד גרועה במציאת פיתרונות. מה שכן קורה הם דרכים יצירתיות להרוויח יותר כסף מהצרות האקלימיות שעוברות עלינו. אני כותבת על זה עכשיו ספר, ואני לא רואה שהמגזר העסקי חושב על פיתרון פוליטי לכל הבעיות האלה, אבל הוא כן מוצא דרכים כיצד להרוויח מכל העניין – חברות שעוסקות בהנדסה גנטית, וכדומה. אנחנו עומדים בפני תקופה של אסונות כלכליים וסביבתיים. המודל הישראלי של הביטחון וה'הומלנד סקיוריטי' עומד להיות המודל הכלכלי הבא".