איראן – התערוכה Iran – The Exhibition ايران – عرض

התערוכה "איראן" תתקיים בגלריה החללית, הירקון 70 תל אביב.

פתיחה: 17.03.2011  20:00| נעילה 19.04.2012

משתתפות | מלכי טסלר, נמרוד קמר, סיגלית לנדאו, עפרי אילני ויותם פלדמן, אלי פטל, נעם אדרי, איתמר רוז, יוסי עטיה, חיה רוקין, רועי רוזן, שלי פדרמן, ארי ליבסקר ואנה אפל, אייל פנקס, גיא ברילר, שחר פרדי כסלו, דודו גבע ועוד.

מארגנים | יהושע סימון, רועי צ'יקי ארד, ארי ליבסקר

רכזת | איילת אנה אפל

ההיסטריה הישראלית מהשמדה והחיפוש המתמיד אחרי היטלר-נאצר-סדאם חדש בכל מחיר נראים כרגע כמו האפשרות היחידה לחיים נורמליים. אל משולש הנבלים שבאים לכלותנו יוצאים ונכנסים פרעה, המן, בווין, קאוקג'י, יאסר ערפאת, השייח יאסין, נאסרללה, איסמאיל הנייה, וכמובן אחמדינג'אד. אלה מספקים אליבי נסיבתי מספק מבחינת הפראנויה שלנו.

במידה רבה לא צריך את אחמדינג'אד, הגיבור הזמני של הפסיכוזה שלנו. נמוך קומה ולא מגולח, הוא רק ניצב שמחליף את כל אלה אחריו. וגם הם לא יותר מתחליפים נמוכים עם שיער פנים. כל קיום הוא איום וכל איום הוא איום קיומי. קנה המידה של האיומים מוכיח זאת בצורה הברורה ביותר – אבן שנזרקת, ירי צינורות והצהרות פוליטיקאים מושווים לפצצות אטום ולעשן תנורי השמדה. מטוסי צה"ל לעולם מפציצים את הרכבות לאושוויץ. האפוקליפסה כבר כאן – אנחנו רק צריכים תירוץ. התקפים מאניים מביאים יותר ויותר פוליטיקאים מהשורה הרביעית לשיגעון גדלות – גם מבחינת תיאור גורליות הרגע וגם מבחינת האפשרויות האפוקליפטיות שהוא מציע. ההתקפים הדיכאוניים מובילים לתחושת אפסות וחרדה קיומית לגבי עצם הימשכות החיים.

סביב בניית הלאומים במרחב המוסלמי בחצי הראשון של המאה ה-20, יחד עם טורקיה ואיראן, הציונות היוותה חלק מסדרת פרוייקטים שאיתגרו את ההגדרה הדתית-פוליטית של האיזור. טורקיה הציעה פרוייקט חילוני, איראן פרוייקט טרום-מוסלמי פרסי והציונות זהות טרום-מוסלמית יהודית. בכל מקום צצו זהויות טרום-מונותיאסטיות כחלק מבניית הלאומים החדשים (פיניקים בלבנון, בבלים בעיראק, פרעונים במצרים וכנענים בשולי התנועה הציונית). בסוף שנות ה-70' מסביר חגי רם, הערבים-היהודים, הערבים-הפלסטינים והיהודים-החרדים בישראל הפכו להיות מעין מראה לשינוי המשטרי שהתרחש באיראן עם המהפכה שהפילה בה ידיד ישראל השאה העריץ, ושממנה עלתה לשלטון החונטה של כוהני הדת השיעים. כך, הניסוח של איום פנימי בצורת ערביות והתחרדות הופיע כפחד מאיראן. עניין החמוש הגרעיני הוא השלמה חיצונית לאיום הפנימי שמהווה השם "איראן".

שחר פרדי כסלו, רטיה כפולה

מטְבֵע הלשון בדבר היות המלחמה המשך של הפוליטיקה באמצעים אחרים, מתעדכן במקרה שלנו כאשר הפוליטיקה הופכת להיות המשך של המלחמה באמצעים אחרים. וכך, האויב החיצוני התמידי הפך להיות חלק מהפוליטיקה הפנימית – הוא בן הברית של השלטון בבואו לשתק כל פעילות פוליטית-אזרחית שעניינה הבעיות החברתיות מבית. וגם הבעיות מבית, הן בעצמן חלק מהמלחמה. ההון צריך למצוא דרכים להתקרש במעבר שלו משכר העבודה לידיו – נדל"ן הוא אחת מצורות המעבר הללו. אם לפושעים-העבריינים יש הלבנת הון, לפושעים-החוקיים יש את הבטנת ההון (מלשון בטון). הקפיטליזם של ההרס כבר מפנטז על הפצצה האיראנית ורוצה אותה חדה ועמוקה. את פרוייקט השימור של העיר הלבנה במרכז ת"א (ואיתו אחוזי בנייה מטורפים למגדלי זכוכית במרכז העיר, הפרטת הביוב, המים והכביש המהיר) קיבלנו מאז ההפגזה העירקית הלא מוצלחת של הקרייה במרכז תל אביב ב-1991. הפנטזיה על הפצצה האיראנית כבר מציעה תוכנית מתאר חדשה לכל הארץ – עזבו אתכם ג'נטריפיקציה ופינוי-בינוי איטיים, את המגדלים שבנו בשנים האחרונות הדרך היחידה להרוס היא בהפצצה מהאוויר. הספקולציה צריכה את האפשרות של מחיקה מוחלטת של הבניינים (ואיתם האנשים), כדי להקריש עוד הון מהחיים לפיננסים. קוראים לזה צמיחה.

בועדת הכלכלה כאשר חברי הכנסת שמשומנים על ידי יצחק תשובה וחברת נובל אנרג'י ניסו לעצור את האפשרות שעשרות המיליארדים מרווחי הגז יגיעו גם לציבור, חברי הכנסת מטעם תשובה השתמשו במילה איראן 28 פעמים, כלומר כל שבע דקות במהלך הדיון, אף שאין קשר בין איראן לבין הגז הטבעי בים התיכון – זאת אפשר לראות במחזה 'אנרגיות טובות' המציג את פרוטוקול הועדה.

נמרוד קמר, רמבו ביד ושם, מתוך וידאו

באופן אירוני, המשחק הוא דו כיווני: ישראל היא "איראן" של החונטה השלטת באיראן ושל מדינות אחרות בסביבה, ומשמשת גם אצלם אמצעי לעצור רפורמות חברתיות ופוליטיות. כמו שאומרים בעסקים – זה ווין ווין.

התערוכה "איראן" היא תמרור עצור זרחני רגע לפני המלחמה עם איראן.

בפתיחה יתקיים אירוע שירה נגד המלחמה עם מתי שמואלוף, רועי צ'יקי ארד, תומר גרדי, עדי עסיס, נעמה גרשי, אהרון שבתאי, יעל בירנבאום ותהל פרוש והופעת בכורה מוזיקלית לשירו של הטרובדור יוצא-ארמניה יובל בן עמי "סוף העולם", ניתן יהיה להצטלם עם טיל הניסוי האטומי 'נמרוד' של גיא ברילר ולהשיג חולצות איראן של האמנית הקיבוצית נעם אדרי במהדורה מוגבלת של מאה עותקים, במחיר 49.80 ש"ח. תקליטנים: איתי דרווי ונדב אפל.

Iran – The Exhibition

Israeli hysteria and fear of destruction, and the never-ending quest for a new Hitler-Nasser-Saddam at all costs, seem at the moment as the only possibility for a normal life. The triangle of ultimate villains is joined at times by Pharaoh, Haman the Evil, Ernest Bevin, Fawzi al-Qawuqji, Yasser Arafat, Sheikh Ahmed Yassin,  Nasrallah, Ismail Haniyeh, and of course Ahmadinejad. All these provide a circumstantial alibi for our paranoia.

In many ways there is actually no need for Ahmadinejad the current hero of our psychosis. Short and unshaved, he is no more than a provisional extra, stepping in for his predecessors, they too, no more than short substitutes with facial hair. Any existence involves a threat, and any threat is no less than a threat to our existence. The scale of the threats proves it unequivocally – a stone hurled at us, an improvised pipe fired at us – all these are swiftly compared by politicians to atom bombs and extermination ovens. IDF jet fighters will be forever bombing trains leading to Auschwitz. The apocalypse is always already here – and all we require is an excuse. Manic seizures cause more and more fourth-tier politicians to be victims of megalomania and delusions of grandeur – as far as describing the fatality and criticalness of the moment, and the apocalyptical possibilities offered. The following seizures of depression lead to a feeling of futility and existential fear concerning the possibility of life simply continuing.

In the context of the construction of nations in the Muslim areas in the first half of the 20th century, Zionism, together with Turkey and Iran, was part of a series of projects that challenged the area's religious-political identity. Turkey offered a secular project, Iran a Persian pre-Muslim project and Zionism – a Jewish pre-Muslim identity. Pre-monotheistic identities popped up as part of the construction of new nations – Phoenicians in Lebanon, Babylonians in Iraq, Pharaohs in Egypt and Canaanites on the margins of the Zionist movement. Hagai Ram explains that in the end of the 1970's, the Arab Jews, the Arab Palestinians and the orthodox Jews in Israel were transformed into a mirror image of the regime change in Iran following the revolution that toppled Israel's ally, the tyrannical Shah and led to the junta of Shiite clergymen. Thus, the domestic fear of Arabs and religious fanatics was formulated as a fear of Iran. The issue of nuclear arms became an external completion to the inner fear caused by the name "Iran."

The idiomatic phrase about war being the continuation of policy by other means, takes on a new meaning when, in this case, policy becomes the continuation of war by other means. Thus, the eternal external enemy becomes part of domestic policies, and is the staunch ally of the authorities in their effort to stifle any civilian-political activity dealing with domestic social issues. These issues become part of the war. Capital must find a way to congeal its stronghold beyond the cheap use of labor, and real estate is one of these means. While criminal elements opt for money laundering, legal criminals use the concretization of capital. The capitalism of destruction dreams of the Iranian bomb and wants it sharp and deep. The preservation of the White City of central Tel Aviv – together with insane growth of glass towers in the center of the city, the privatization of the sewage system, the water and the freeways – began with the unsuccessful Iraqi bombing of the Kirya in 1991. The fantasy concerning an Iranian bomb already envisions an new master plan for all of Israel – forget gentrification and slow evacuation and rebuilding. The businessmen hope for no less than the complete annihilation of buildings (with their inhabitants) to congeal more capital from life to finances. It's called economic growth.

When the Knesset members working in the interests of Yitzhak Tshuva and Noble Energy, the oil and natural gas exploration and production company, tried to prevent billions of dollars of profits from reaching the public they used the word "Iran" 28 times in the debate held In the Knesset's Economic Affairs Committee. Iran was mentioned once every seven minutes in the debate, despite the fact that there's no connection between Iran and natural gas in the Mediterranean – as was evident in the play "Good Energy", based on the committee's protocols.

Ironically, the game works both ways: Israel is the "Iran" of the Iranian junta and other states in the area, and is used by their rulers to stop social and political reforms. As they say in business: it's a win-win situation. The exhibition "Iran" is a phosphorescent stop sign, a moment before war with Iran.

 The opening will feature a poetry reading event by Roy Arad and Mati Shemoelof. Visitors may purchase Iran shirts designed by Noam Edri, and be photographed next to Guy Briller's Nimrod missile, close to the American Embassy.


Participants: Guy Briller, Malki Tesler, Nimrod Kamer, Sigalit Landau, Ofri Ilany and Yotam Feldman, Ari libsker and Anna Eppel, Eyal Pinkas, eli Petel, Noam Edry, Itamar Rose, Yossi Atia, Chaya Ruckin, Roee Rosen, Shelly Federman, Shahar Freddy Kislev, Dudu Geva

المشتركون :

جيا بريلر, مالخي تيسلر,  نمرود كمار, سيجليت لينداو, ايلي فتال, نوعم ادري, ايتمار روز, يؤسي عطية, حايا روكين, روعي روزان,عُفري ايلَني ويوتَم فلدمن, اري ليبسقر وانا ابل, ايتامر روز, شَحر فردي كِسلف, دودو جبع, ايل ثينقاس, ياري ليبسكر وانة افل, شلي فدرمن

Hayarkon 70, Tel Aviv

Opening: 17/03/12, 20:00

מארגנים | רועי צ'יקי ארד, ארי ליבסקר, יהושע סימון

Organizers: Joshua Simon, Ari Libsker, Roy Chicky Arad
Coordinator Ayelet Anna Appel
רכזת | איילת אנה אפל

المنظمون : اري ليبسكر, روعي شيكي اراد, يعوشع سيمون

المنسقة : ايلنيت انا ابيل

שעות פתיחה: א' – ה' 11:00-18:00 ו' 11:00-14:00

הכניסה חופשית ומומלצת

שיח גלריה | 23.3.2012 יום שישי שעה 12:30

לפרטים נוספים:

03-5107071 | space@hayarkon70.org

 איראן בפייסבוק

ראיון עם המארגנים בעכבר העיר

Iran in Haaretz English

הזמנת התערוכה בעברית, ערבית ואנגלית:

שיר מיוחד לרגע השירה – הספרים האדומים הקטנים

הספרים האדומים הקטנים 

.
ללא צניעות
לא היה ביזנס
בלי תמימות
לא היו פרסומות לתמצית מרק עוף בקופסה צהובה תרנגולית
הגיע הסוף לשנה
והחֶברה השליכה את המחברות
את העטים
ואת הספרים
מהמשרד שנסגר
מישהו לקח בטנדר את הספרים האדומים הקטנים
וסידר אותם על המדפים
כי התאימו לסלון.
כולנוכולנוכולנו שלדים בורסאיים
קיראו לי מהיום:
רועי צ'יקי ארד בערבון מוגבל
רצ"א קידוחים ונאמנות
בסוף כל משפט בעברית
יושב נוחי דנקנר עם נרגילה
בסופו של הביזנס הזה,
אתם תמכרו את הצדיקים בשקל תשעים ותשע
ותישארו יחפים מנעל
הידיים שחורות
הרגליים שחורות

.

לרגל רגע השירה שחל היום 17:13 ביום השירה הבינלאומי (ה29 בפברואר). כולם מוזמנים להעלות לבלוגים ולפייסבוקים שירים שלהם ושל אחרים. תודה למשורר רון דהן על היוזמה לרגע השירה. הנה וידאו שהעליתי בדיוק היום:

 

ראיון ראשון עם אנשי בלוג המהפכה האתיופית בישראל

קשה להבין את ההתעוררות החדשה בקהילה האתיופית ללא הבלוג youngethiopianstudents. המבקר בבלוג נפגש בעולם לא מוכר, שבו הלא-אתיופים מכונים פרנג'ים, גלגול אתיופי לביטוי הערבי 'פרנקים', שראשיתו בתיאור האירופים הצלבנים. הבלוג תוקף בשצף את הגזענות הישראלית נגד הצבע השחור, אבל לא עוצר שם, אלא מתעמת מול הממסד האתיופי בישראל על עמותותיו המתוקצבות. המלחמה המעניינת ביותר שלו היא מול החוקרים הישראלים שמנסים להבין את הישראלים האתיופים, כאילו היו חבורת שממיות עם מאפיינים ברורים. "אנתרופולגיה פרנג'ית", הם קוראים לגישה הזו.

הנסיונות לראיין את מי שעומדים מאחורי הבלוג המרתק הזה לקחו שנה. כותביו החליטו לא לשתף פעולה עם התקשורת, אלא לבנות תשתית רעיונית לא מתווכת למהפכה. את העיתונות הם מכנים "התקשורת החזירית". בעמוד ה'אני מאמין', מסבירים יוצרי הבלוג שאין חבר היכול לדבר בשם הקבוצה הלא היררכית. עכשיו הסכימו להתראיין לראשונה, אבל סרבו להצטלם.

הבלוג הפועל דרך המערכת החופשית וורדפרס מפברואר 2010, הוא יוזמה של שבעה אקדמאים. ראשיתו בפורום יוצאי אתיופיה בYNET . שם הכותבים הסתבכו עם החוקרים המושמצים ונאלצו לנדוד למקום אחר. הפורמט הבלוגי העצמאי הוא אידאלי מבחינתם. לא עוד קריאה על הישראלים האתיופים בתיווך עיניים פרנג'יות בהירות (כמו למשל כאן), אלא כלי תקשורת לא מצונזר, עמוס ניתוחים, לעתים מבריקים ולעתים בוטים ומעוררים חוסר נחת. אך תמיד מקוריים. לאחר שאחד החוקרים אפיין את האתיופים כ"בעלי שדה פסיכי צר המתבטא בקושי ברמת הקלט" כותבי הבלוג החזירו ואפיינו את החוקר הפרנג'י המצוי של יהודי אתיופיה כ"צאצא יהדות אשכנז בדרך כלל, בן המעמד הבינוני ומעלה, מבנה גופו רופס ולא ספורטיבי, תווי פניו עדינות".

השבוע הבלוג זכה לתהודה גדולה. מאמר נרעש יצא נגד הצלם זיו קורן, שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו תמונת עירום של אתיופית טובלת במקווה מחנה המעבר בגונדר. בגלל הסיקור התקשורתי הנרחב, הפוסט היה הנקרא בתולדות הבלוג. הצילום, שהוסר לבסוף, תואר בבלוג כאונס והמחנה בגונדר כ'מחנה ריכוז'.

YES נמצאים בקצה הרדיקלי של הארגונים האתיופים, גם בקרב התנועות החדשות והצעירות. מעין גרסה כהה של תנועת מצפן. כיום, כותבי הבלוג מונים שמונה, חמישה גברים ושלוש נשים, הנפגשים מדי פעם או מתקשרים בשיחות אינטרנט. אחד מהם הוא חנניה ונדה (39) מבאר שבע, ששינה את שמו ברוח המסורת האתיופית לאנניה וורדה אבגז, וורדה הוא שם אביו ואבגז הוא שם סבו. השם נועד לכבד אותם ואת מאבקם. ונדה מסביר שהמגמה החדשה בעדה של שינוי השם היא תוצאת הרדיקליזציה של הבלוג. יש כאלה שבוחרים להוסיף את שם האם ולא את שם האב, ברוח פמניסטית יותר. ונדה התפרנס כמדריך טיולים וכיום מסיים דוקטורט בארכיאולוגיה אנתרופולוגית – כך נחשף לכתיבה ההיסטורית על יהודי אתיופיה. "אין אנתרופולוגיה רצינית עלינו. כותבים שאנחנו שרים רגאיי ושזאת בעיה. מה עם הקיבוצניקים? זו בעיה שהם שומעים רגאיי? יש לחוקרים כל מיני תפיסות משונות על המיינד האתיופי. מה הם מבלבלים את המוח על תרבות שהם לא מכירים? הם הפכו את האתיופים לבעיה, ובנו תוכניות שהפכו אותנו למשאב כלכלי. מה שעשינו זה לשים זרקור על החוקרים עצמם".

"שינינו שיח, המצאנו שפה חדשה. בזכות הבלוג, אנשים מרגישים שיש להם גב וגאווה", קובע ונדה. "יש חוקרים שחושבים שפרנג'ים כותבים את הבלוג. הם בטוחים שאתיופים לא מסוגלים לכתוב ככה. אנחנו לא רק מבקרים את הפרנג'ים אלא גם את השכבה הדקה שמשתפת פעולה איתם, שכבת המנהיגות האתיופית שנוצרה כחיץ. אנחנו דורשים ועדת חקירה בינלאומית למצב יהדות אתיופיה".

עד שתוקם ועדת החקירה, ונדה מתמודד עם גחמות היומיום בישראל. "היום הסתובבתי בתל אביב וראיתי חנות ספרים יד שניה. אני אוהב חנויות ספרים, אז נכנסתי להציץ, קפץ עלי בחור שזוף, חשב שאני סומלי שבא לגנוב".

זעם יהודי אתיופיה גואה עם כל פרסום על אפליה והכתובת רשומה בבלוג: ההפגנות האחרונות הן רק יריות האזהרה לקראת התפרצות אדירה. "ככל שהניכור מתגבר, הסכנה לאלימות גדלה", מתריע ונדה. "בסופו של דבר המצב יוביל להתפרצות געשית. אני חושש שמה שיוביל לפעולה הוא האלימות המשטרתית. המשטרה רואה בצעיר האתיופי אויב, עוד יירו פה במישהו. לא תהיה אינתיפאדה, אלא אלימות לא מאורגנת. פשוט אנשים שישרפו דברים, כמו הבדווים. צריך לעצור את זה לפני. יש לי חבר שהוא סמח"ט בצבא, אבל גם הוא לא מנותק מהגזענות. הוא פוגש אותה דרך האחים שלו, יודע שהמשטרה מרביצה לאח שלו. מרגיש את הסטריאוטופים בתקשורת המתארת אותנו דרך הפריזמה של אלימות ורצח. למה החברים האתיופים שלי שעזבו את הארץ לארצות הברית מצליחים ופותחים חברות?".

רחל אסגדץ' טלה, בת 42, גננת לחינוך מיוחד מאשקלון ואם לשתי בנות, היא חברה אחרת בקבוצה: "מי שקורא את הבלוג לא הופתע מהתופעות שמתפרסמות היום, כל הגזענות וכל ההפגנות. הם הקדימו את המאוחר ודיברו על זה מהרגע הראשון. גם התקשורת היא בעיה. בעיתונות כותבים בהתרגשות על 'האתיופי הראשון', על 'הקצין האתיופי הראשון'. זה מחריד אותי. למה הם חושבים שאנשים ממוצא אתיופי לא יכולים להגיע להישגים האלה?"

בבלוג לא רק מתייחסים למצב היהודים האתיופים בישראל. אחד הדברים המעניינים הוא הצגת מצבה הכלכלי המשתפר של אתיופיה, או תיאור יחסי אתיופיה-מצרים מזווית יוצאת דופן. הבלוג נאבק נגד "אתוס ההצלה" של יהודי אתיופיה. הגרסה שונה לחלוטין: האתיופים לא היו אזרחים פסיביים שניצלו על ידי טוב לבן של ממשלות ישראל, אלא התאמצו לעלות בעצמם דרך סודן, לעתים נגד רצון המדינה. בבלוג נרמז כי הדריסה של פעיל העליה מסודן ביל הלפרן ב1982 היתה לא מקרית. מלקמו נחשון זלקה, 33, כותב אחר בבלוג, כופר בכך שיש איזה מאפיין שמאחד את הקילה האתיופית בת 120000 הנפשות: "מדברים על קהילה אתיופית. מה זה, ואיפה היא נמצאת. זה בלון. יש תפיסה שאנחנו גוש שאפשר להגיד עליו משהו. יוצאי אתיופיה מאוד הטרוגנים, אין קשר בין מי שנולד פה, למי שהגיע בגיל 30. בתוכניות הלימוד עדיין מציעים לדבר אל האתיופים ב'רגישות תרבותית'. התוכניות האלה מתאימות למקסימום חמישה אחוז מהאוכלוסיה. גם לא לאבא שלי שכבר 20 שנה כאן, ועבר שינוי מנטלי. הם כנראה מדמיינים אישה שעלתה לפני יומיים עם הילד על הגב שלה. פשוט קשקושים".

זלקה וונדה מדברים על אפשרות של חזרה המונית לאתיופיה. זלקה: "בהפגנה האחרונה, האחיין שלי בכיתה ב' אמר שאין לנו לאן ללכת מלבד אתיופיה. בהפגנה האחרונה ההבדל בין הבמה והשטח היה עצום. אנשים בקהל באו בתחפושת של קו קלוקס קלאן בזמן שעל הבמה דיברו הממסדונים שאנחנו עם אחד, עם ישראל. הממסד לא מייצג את הציבור". זלקה מופתע מהצלחת הבלוג: "כשפתחנו את הבלוג לא שיערנו שזה יהפוך למה שזה. לא חשבנו שזה יתפוס תאוצה כזו. אני שומע את הטקסטים שלי מאנשים שאני מדבר איתם בישיבות".

גם לזלקה סיפורים על השפלה וגזענות שהדפו אותו לפעילות הזו. הוא מספר על היום שהמתין לראיון לפני תואר שני. ואז כשיצא הסטודנט שלפניו, הפרופסור פתח את הדלת, חלף על פניו כאילו היה אויר ושאל "מי מעוניין לבוא לראיון?" . "המטרה של הבלוג היא שאנשים פשוט יתחילו לחשוב", הוא אומר.

פורסם לפני יומיים בקיצור נרחב בהארץ

כתבות מפייגלין ועד החרמון, תוכניות רדיו והאירוע שירעיד את תבל השירה ב29 בפברואר

כתבות שכתבתי בהארץ

אפשר להגיע לכתבות שלי בהארץ דרך כאן ולהירשם לאר.אס.אס. אבל בכל זאת הנה הן:

ביקור בחרמון בשעות הלחץ

מותו של יונתן יוהנס ברקו (או ברקאו) איחד בין הפליטים, לאתיופים ולפעילים החברתיים

בפריימריז בליכוד מלווה את משה פייגלין 

האייטם שלי על גדי סוקניק שקיבל חסות מאחת החברות המזהמות בארץ, כימיקלים לישראל, ושיבח אותם בתוכניתו האקולוגית. בעקבות הכתבה, התוכנית הורדה

עם מולט אררו במסע למען זכויות האתיופים מקריית מלאכי לכנסת

המחאה החברתית מתחממת עם נסיון לבנות אוהלים חדשים

שמעון פרס משכנע ילדים אתיופים שישראל אוהבת אותם

סיור בין מסיבות הסילבסטר

ולחובבי הטראש: ההופעה שלי עם ישראליות בחלל עם רוגל אלפר בינשופים:

תוכנית הרדיו העם

מדי יום שני בשבע ב'כל השלום', אני משדר עם משורר אורח אחר את 'העם', שהיא למעשה תוכנית השירה היחידה ברדיו הישראלי. אפשר להקשיב לה כאן. הנה כמה תכניות שניתן להאזין להן:

אני ותהל פרוש – תוכנית בנושא אלוקים

אני ומרחב ישורון – תוכנית שמוקדשת לרומן באימבאיב עם מוזיקה של חברת המזרחי-אולדסקול קוליפון

אני ומתי שמואלוף – השותף הראשון והמוביל

קצת אייטמים על דברים מהסביבה

שבעה שירים לרגל שבע שנים למעין – יותם שווימר – YNET. כידוע יש חרם מיום ראשון נגד האתר בגין הפיטורין של מארגני איגוד העיתונאים, אבל אפשר עד חצות לקרוא

ראיון איתי על עיר הקיט החביבה עלי -עקבה – ליידי גלובס

מתוך הספר 'הקומדיה התל-אביבית' של יובל בן עמי שמכסה לראשונה את התככים של כסית של האלף השני, הנסיך הקטן

דקת השירה

משוררות ומשוררי כל העולם – התאחדו!
לקראת יום השירה הבינלאומי אנו קוראים לאירוע פלש מוב פואטי.ביום רביעי ה – 29.2.2012, יצויין יום השירה הבינלאומי ברחבי העולם. כאן, בישראל, נציין את יום השירה על ידי אירוע אינטימי והמוני בה בעת.באותו יום, ו' באדר ה'תשעב לבריאת העולם, בשעה 17:13 בדיוק, אנו מבקשים מכל משוררת, משורר, ומכל אוהבי השירה, לקרוא שיר אחד במקום בו הם נמצאים. זה יכול לקרות במשרד, ברחוב, בהפגנה, בבית הקפה, תוך כדי נשיקה צרפתית, על חוף הים, ברדיו, באיזור החלב בסופרמרקט, בחדרכם הפרטי, בתחנת הרדיו או ברכב.

באותה דקה תהדהד השירה בכל רחבי הארץ, בעברית, בערבית, ברוסית, באמהרית, באנגלית, ביידיש, בשפת הב', ובכל שפה אחרת, ומשם, אל התבל כולה.

אנו מזמינים אתכם, משוררות, משוררים, קוראים ואוהבי שירה להשתתף במפגן האחווה הזה ולמלא את החלל שיכול להתמלא בשירה, אנו קוראים ליצור רגע פרטי שיתמזג עם קול השירה החדש בישראל ועם התבל הפואטית כולה שעוברת התעוררות אדירה.

כדי שהרגע השירי יזכר ויתועד אתן מוזמנות לצלם אותו בוידאו או בסלולר ולהעלות ליוטיוב או לשלוח אלינו לכתובת  igudpoets@gmail.com

הערב, מוצ"ש, מסיבת שבע שנים למעין באנה לולו

שבע שנים למעין יחגגו באנה לולו בחפלה עם שירה ומוזיקה ומופע מלהיט חושים. בין המשתתפים: אהרון שבתאי, מרחב ישורון, יעל בירנבאום (ג'ק אין דה בוקס), יובל בן עמי ועוד. 14.1 מ21:00 עד השעות הקטנות באנה לולו, הפנינה 1, יפו (קרוב לרחוב יפת)

מסיבת שבע שנים לכתב העת מעין

הזדמנות לרכוש את הגליונות החדשים של כתב העת לשירה מעין ומגזין הקולנוע מערבון בהנחה ולהתעשר.
פרטים קלים על הגליונות
ביקורת של אלי הירש בידיעות

קצפת אמש (הכשלון)

טעמו כקצפת אמש – הכשלון

בסוף שלל המהלכים, ראשי ניצב

מתחת ללהב

אבל אילו צעדים אדירים היו עד אז!

אילו קוביות נהדרות

מצופות דבש וקינמון

השלכתי לפיות התנינים.

ירקתי לבארות העמוקים ביותר

לבשתי את החותלות הצבעוניות בכפר

התקלחתי תחת זיוי זיוים זוהרים-בהירים

מאלף מראות אחוריות שבורות

מה נשמע?

לא שכבתי עם חצי עיר, כפי שסיפרו לך,

שכבתי עם החצי השני שמכחיש זאת

לא רקדתי בכל ההיכלים הטובים, אבל בסוף כל מסיבה

קיבלתי זר שושנים לבנות

לא הקדמתי את זמני

לא עשיתי זאת בדרכי

רק חייתי זמן שאליו לעולם לא תגיעו

.

(קפה סקואלה, 2006)

מעין יוצא אל הנגב + רומן באימבאיב + השקה ביפו

פסטיבל שדה בוקר בסופ"ש עם הרבה אירועים מעניינים

 

יום שישי 6.1 ב16:00 אירוע הוקרה שלושים יום למותו של רומן באימבאיב סמוך לקבר בן גוריון. הביאו קופסאות ושריות עם עשרות אגורות לזכר המשורר הענק שאיבדנו

מנחה: מרחב ישורון

יום שבת 7.1 ב14:30 – נערות מעין ונערות מחתרת הפנינה בהשקה דרומית לכתב העת מעין

בין המשתתפים: דנה ידלין, מיכל דר, נטלי לוין, יעל בירנבאום, א.ב. דן, דנה מרקוביץ', רותם מלנקי, מיכל אגסי, רועי צ'יקי ארד, יהושע סימון, מתי שמואלוף, חגי קלעי, תהל פרוש, ואן נויין, מרחב ישורון, עדי תשרי, דנה לובינסקי, נעם פרתום, יובל בן עמי, אנשי מחתרת הפנינה, ואולי עוד אנשים שנאסוף לערימה

יום שבת ב16:15 – שיחה על מאבק המשוררים.

ב14.1 באנה לולו, רחוב הפנינים, יפו – השקת מעין המרכזית.

שאלות קשות ותשובות קלות על איגוד המשוררים לקראת הכנס ביום חמישי

לקראת כנס החרום של עולם השירה "מדינת ישראל נגד השירה" ביום חמישי, כמה שאלות ותשובות מתוך התגובות שהיו להתארגנות הייחודית הזו

מה זה מאבק המשוררים, בעצם?

בזמן האחרון נופלות על השירה חדשות רעות בזו אחר זו. כתבי עת נסגרים או עומדים להיסגר, קרן רבינוביץ' וקרן עמוס לא יסייעו השנה להוצאת ספרי שירה. בחלוקת הכספים האחרונה שלו, מפעל הפיס בחר שלא לתמוך בספרי שירה או כתבי עת לשירה. גם תקנון פרס ספיר הפופולרי של מפעל הפיס לא מקבל ספרי שירה. ההוצאות הגדולות לא מוציאות כמעט ספרי שירה ולא מעט מהמשוררים משלמים על הוצאת הספרים שלהם. משורר כמעט לעולם לא יקבל שכר בגין הופעתו בפסטיבלים המעטים שמנסים לשרוד. אם יבקש, סביר להניח שיעורר צחוק, כי פעמים רבות באמת אין שקל. גורלו של דוד אבידן הוא סמל למצבו של משורר בישראל, ושל יחס ישראל למשורריה.

אבל הסיטואציה הקשה הזו יכולה להיות לטובה. בזכותה התעוררנו. המצב כל כך רע, עד שמשוררים ששנים ארוכות התקוטטו אלה עם אלה, החליטו להתאגד ולפעול ביחד.

השירה בישראל תמיד דאגה לחלש ולעשוק. אבל בפעם הראשונה אחרי כמה דורות, המשוררים מכל זרמי השירה בישראל, נאבקים ביחד לשפר את מצבם. לשם כך אנחנו בין השאר פועלים ליצירת "חוק השירה" שיסייע להרמת קרן השירה ולתקצובה ההגון.

מדוע בעצם לתקצב את השירה, היא תיכתב גם בלי תקציב.

מדוע מתקצבים את התיאטרון, את המוזיקה הקלאסית, את האמנות הפלסטית, את הקולנוע ואת המחול ולשירה לא נשאר? לשירה תמיד היה משקל גדול במיוחד במדינה הזו, כמעט בכל טקס רשמי קוראים שירה, מדפיסים תמונות משוררים מתים על שטרות ומכנים בשמם רחובות בצפון תל אביב, אבל כמו שכתב מואיז בן הרוש, 'אפילו עמיחי עצמו לא יוכל לרכוש דירה בשכונת יהודה עמיחי'. לא מדובר כאן רק בירידה כלכלית, אלא גם בקריסה כללית של היוקרה של השירה. גם במקומות שנותנים מקום לשירה, רואים במשוררות ובמשוררים מעין גלולה מרה שצריך לבלוע, במקום לראות בשירה את היצירה המזוקקת ומפעימת הלב ביותר. כל זה הוא פועל יוצא של הפרטת התרבות והזנחתה.

אוי. תנו מעט נתונים.

ראשית, מצב התרבות בישראל איום ונורא מבחינה תקציבית – כ0.15 אחוז מתקציב המדינה מוקדש לתרבות. המינימום המומלץ להשקעה בתרבות על פי אונסק"ו הוא פי 6, אחוז אחד מהתקציב. במדינות עניות יותר כמו מלטה והונגריה ההשקעה היא פי 4 מישראל, בגרמניה הוא פי 15 (יחסית לגודל התקציב). בתוך התקציב הזערורי הזה, תחום הספרות והשירה הוא קטסטרופה. כיום, לאחר שקוצץ ונגזם שוב ושוב, תקנת הספרות עומדת על כ-12 מיליון ש"ח בשנה. וגם אלה מגיעים לא רק לשירה, אלא גם לפרוזה, ולעוד תחומים, כמו כתבי עת לקרמיקה. בסופו של דבר פחות משניים וחצי מיליון ש"ח מגיעים לשירה. רק השבוע קיצצו את מפעל הפרוייקטים המיוחדים בספרות, שתמך למשל בהלחנת משוררי ספרד. למה מקצצים בשירה? כי יכולים. תחומים אחרים מאורגנים ופועלים יחד. הם עומדים על רגליהם ולא נותנים שזה יקרה. אבל המשוררים הם זאבים בודדים. כשמקצצים בשירה, איש לא פוצה פה, אין ארגון שיזעק, אין לובי, כל אחד לעצמו. הימים האלה נגמרו. מאבק המשוררים מסמן תקופה חדשה.

שירה זה באמת חשוב, אבל עם יד הלב, אתם חושבים שלטפל בשירה דחוף מסיוע לזקנה שאין לה כסף לאוכל?

בהחלט לא. אבל הטענה הזו סותרת כל אפשרות להשקעה בתרבות במדינה. השנה היא 2011. ישראל אינה מדינה במצב צנע שבה גם האמידים אוכלים דג מלוח. ישראל היא מדינה מערבית עם הרבה מאוד כסף, עם משאבי גז בשווי עשרות מיליארדים ותעשיית הייטק פורחת. כמות המיליונרים כאן גדלה כל שנה ומסעדות היוקרה שוקקות. מיליארדים מושקעים במטוסי קרב בוהקים ובתחומים שונים ובעיקר משונים. ובכל זאת, פעם, כשישראל היתה עניה, מצב השירה היה טוב יותר. מדוע? ישנה החלטה ניאו-ליברלית לקמץ בתרבות, להשליך אותה לכלבים ושתסתדר שם. וכשהתרבות מבקשת קצת כסף, אפשר תמיד להציג בפניה את הדילמה המופיעה מעלה. השירה הושלכה לשוק החופשי. המדינה נותנת למשוררים להתמודד אלה עם אלה, כחיות פצועות. שוק חופשי נמדד על פי הצלחה, וכאן מדובר בכשלון. שירה ושוק חופשי לא הולכים יחד. שירה זה לא ביזנס. אין שוק לספרי שירה כמעט ורשתות הספרים מתעלמות משירה. בתל אביב יש כמה חנויות עצמאיות שנאבקות על כך בשיניהן, אבל כמעט אי אפשר לרכוש ספרי שירה מחוץ לתל אביב. לכך אגב נועד 'תו השירה', שאנחנו מארגנים כדי לעודד חנויות תומכות שירה כאלה ברחבי הארץ. לסיכום, המשמעות של היד הנעלמה היא מכה חזקה בעורף המשוררות והמשוררים. אנחנו רוצים לתקן מצב זה.

 

מה זה כנס החרום לשירה?

לאחר שמונה מפגשים שבועיים  כל יום ראשון ב17:00 בבית העם, החלטנו ליזום כנס חירום, שבו נוכל להעביר את מצב החרום של השירה להמונים ולתקשורת, לגייס חברים, ולעבור שלב במאבק. הכנס יתקיים ב15 בדצמבר בבית העם, רוטשילד 69. הוא יתחיל בשעה חמש בשדרה בחוץ ואז ניכנס פנימה לשיחות על מצב השירה, הקראות שירה ובעיקר הזדמנות נדירה של כל עולם השירה הישראלי להיפגש. לא רק משוררים מוזמנים, אלא כל מי שאוהב שירה ורוצה לתמוך בה.

 

או.קי, אתם נחמדים, אולי קצת נאיביים. אבל לא ייצא מזה כלום.

אנחנו נאלצים להסכים איתך הפעם: באמת לא ייצא כלום אם לא תעשה כלום. איגוד התסריטאים (שאגב היו"ר הראשון שלו היה דוד אבידן) הוא המודל שלנו. היוצרים בטלויזיה ובקולנוע ניהלו מאבק אדיר, לעתים על גבול האלימות, וקיבלו את חוק הקולנוע ומאז התחום הזה פורח. אם היו חושבים שלא ייצא כלום, מצבם היום היה כמצבנו. מאז חקיקת חוק הקולנוע, ההצלחות של הקולנוע הישראלי בעולם ובישראל אדירות. החוק מאפשר לתסריטאי פעיל להיות מתוגמל ולקבל יחס הגון. החוק הזה הוא גם רווחי לחברה הישראלית, כי כל המחקרים מראים שהשקעה בתרבות מאיצה את הכלכלה. אבל בשביל להגיע להישג כזה צריך לפעול יחד. נאמר דבר מפתיע: ההצלחה היא לא קשה, התגובות טובות מאוד גם בממסד. המאבק המרכזי הוא מול עצמנו – האם נילחם יחד או נשקע במריבות קטנות ביננו? 'חוק השירה' יביא לתמיכה קבועה בשירה, בלי קשר למצב רוח של שר אוצר כזה או אחר, שיציל את התחום המדולדל הזה. עלה הרעיון שאחוז מהמע"מ של מכירות הספרים בשנה יגיע לשירה – מדובר על כ25 מיליון ש"ח.

 

איך לאמר את זה, שירה זה הובי. לא מגיע לכם כסף. ממילא תכתבו.

נכון, ממילא נכתוב, עם חוק שירה ובלי חוק שירה. ונכון, השירים שלנו לא ישתפרו בעקבות המאבק. אבל הבעיה הגדולה היא התפיסה ששירה זה הובי. התפישה הזו מובילה גם לזלזול בשירה – תחום שהוכיח את עצמו כמבשר מהפכות ושינויים פוליטיים וחברתיים גדולים, כולל אירועי הצדק החברתי בקיץ. מאבק המשוררים פועל נגד הגישה הזו שגרמה לתחום להגיע עד פי פחת ולמשוררים להיות מנוצלים ועשוקים. מדובר לא רק בציבור המשוררים אלא גם בשירה ובהנחלתה, בנכס תרבותי ששייך לחברה כולה, מילדים ועד גיל הזהב.

 

אבל משורר רעב כותב טוב יותר.

כמו ההובי, הנה עוד דימוי מזיק. המציאות היא שיש הרבה משוררים רעבים ששירתם גרועה, ואם אתם נחשפים למשורר טוב שהוא גם רעב, כדאי שתזמינו אותו לכריך. רומנטיזציה של משוררים רעבים היא בדרך כלל נחלת אנשים שיש להם ולא התנסו בבטן מקרקרת. מאבק המשוררים אומר: אם תזמינו אותנו לפסטיבל שירה, שלמו לנו על כך כמו שאתם משלמים ללהקה שתנגן אחרינו. אם תזמינו שירה לעיתון, תשלמו על כך כמו לכותב המאמר על קרם הפנים החדש. החזירו את מחלקות השירה לאוניברסיטאות. למדו שירה עכשווית בבתי הספר, גם ביסודיים. החזירו את מדורי השירה לעיתונים. אין מה לפחד משירה, כפי שאין מה לפחד מאהבה.

 

אז הפתרון שלכם זה ועדות וקומיסרים. זה פתח לשחיתות. כל הוועדות הללו שמחלקות כספים מכורות. כל אחד דואג לחברים שלו.

האמת שוועדות הן באמת פתח לצרות ושחיתות. אבל יש שתי אופציות: תמיכה בשירה או שוק חופשי בשירה – הגישה הסוציאל-דמוקרטית או הניאו-ליברלית. לתמיכה ממסדית יש את הבעיות שלה. אבל חלק מהדרישות שלנו הן גם להגדיל את השקיפות בועדות הקיימות, ליצור רוטציה ופלורליזם, בתקווה שהדבר יעזור, אף שאין אפשרות למנוע לגמרי את הבעיות. לאחר שייכנס כסף, כשם שאיגוד התסריטאים פועל מול הקרנות, גם אנחנו נאבק על הגינותם.

 

ואתם לא חושבים שתמיכה מהמדינה תהפוך את המשוררים לכלבלבי לשלטון.

אם לוקחים שני תחומים, המוזיקה הקלה והקולנוע הדוקומנטרי בישראל, רואים שהתחום הראשון הוא מאוד לא פוליטי ולא חברתי, למעשה בידורי, בעוד הקולנוע התעודי הנתמך וכמעט לא קשור לשוק חופשי, הוא בעל שיניים חדות. כך שבמבחן התוצאה, הטענה לא ממש נכונה.

 

תמיד רציתי שיהיה איגוד משוררים. אבל איך אתמוך בכם אם אפילו אין לכם שם קבוע. אתם מאבק המשוררים או מאבק המשוררות? תחליטו כבר.

בפגישה הראשונה הוחלט בהצבעה דמוקרטית שאושרה לכנות את הקבוצה 'מאבק המשוררים', אבל אנחנו מאמינות בפלורליזם.

 

חשוב לפעול למען השירה, אבל הסתכלתי על רשימת האנשים אצלכם ולפגישה השלישית שלכם הגיע גרפומן מוחלט ונוכל אנאלפבת, פשוט לא משורר והחצוף קטל אותי ב1973 במקומון של חדרה. אם הוא בפנים, שכחו ממני. הוא האויב האמיתי שלכם.

אי אפשר לפעול יחד בלי לשים בצד את המאבקים הישנים, גם אם הם מבוססים על בעיה אמיתית.  בהתארגנות פועלים נשים וגברים מכל פלגי השירה, מכל הגילאים והשפות, שנלחמים וימשיכו להילחם מאבקים אסתטיים ואתיים בריאים מחוץ לאיגוד. אבל אנחנו לא ועדת כשרות שבודקת מי משורר ומי לא. לכל אחד טעמו בשירה. אבל אין ברירה לעבוד יחד, אם רוצים להשיג הישגים. במקום לריב זה עם זה, אנחנו רוצים לחשוב על עתיד משותף, ולשמור את הביקורת למוספי הספרות, שם היא חסרה.

 

בוקר טוב אליהו, למה דווקא עכשיו?

הסיבה הראשונה היא הסגירה הפתאומית של התמיכות והקרנות, שלא השאירה ברירה. הסיבה השניה היא שהמאבק החברתי העיר גם אותנו, כמו תחומים אחרים. הסיבה השלישית היא דוקא טובה: השירה בישראל חוותה פריחה בשנים האחרונות, מבחינת איכות השירה, והגעת קהלים חדשים וצעירים אחרי שנים קשות, אך זו לא באה לידי ביטוי ביחס הממסד. להפך.

 

אז אתם רוצים רק כסף, תקציבים?

בפירוש לא. האיגוד נועד לפעול להעלאת קרנה של השירה ולחינוך לשירה. עצם הפעולה המשותפת שם את הזרקור על השירה. אנחנו פועלים כדי ששירה תילמד גם בבתי ספר יסודיים, שהשירה העכשווית תגיע למוסדות ההשכלה הגבוהה, שהשירה תצא מתל אביב ותגיע גם לפריפריה, אנחנו רוצים להביא לכך ששירה ישראלית עכשווית תיוצא לחו"ל.

האבסורד הוא שבמצב הנוכחי, המשורר העמל בתנאים לא תנאים בד' אמות של יצירה, מנוע מלקחת חלק בהנחלתה, ובמידה רבה עומד חסר אונים מול אובדן התשתית של תרבות הספר בארץ. זהו בזבוז עצום של משאב תרבותי וחינוכי שאינו משמש את שוחרי שירה, את תלמידי בתי הספר, ובוודאי שלא את דור המשוררים הבא.

שלא כבתחומי תרבות ואמנות אחרים, משורר ישראלי בראשית דרכו מנוע מכל הדרכה והנחיה מקצועיים. מדרשות, מסלולים אקדמאיים ובתי ספר לכתיבה יוצרת הם נדירים בארץ, ומרבית המסגרות הקיימות אינן מסוגלות להציב סטנדרטים מקצועיים סבירים. שלא כתחומי כמו מוסיקה, מחול או אמנות פלסטית, השירה העברית מתקיימת כאי לשוני המוגבל לקהלים במדינת ישראל לבדה, וטיפוחה או הזנחתה של היצירה העברית בארץ חורצות את גורלה באופן מוחלט.

 

אבל אין כבר איגוד או שניים? תצטרפו אליהם.

איגודי הסופרים הם בעלי זכויות היסטוריות רבות ויש בהם בוודאי אנשים טובים. אבל הם לא נלחמו למען מצב השירה כשהידרדרה מפח אל פחת. מנסיון ועד העיתונאים הצעירים, למדנו שאנחנו לא רוצים לפעול מתוך איגוד ותיק ולהשקיע מאמץ במאבק על השפעה בתוכו, אלא מעדיפים ליצור דבר חדש, אח לאיגודים הותיקים. נפעל בתיאום עם כל גוף שרוצה להצטרף אלינו.

 

אני יודעת מה זה ממסד ומנה הן ועדות. זה מריח רע. אתם תדאגו רק לעצמכם.

אנחנו איגוד דמוקרטי עם פגישות פתוחות והצבעות. יש לנו פגישה כל יום ראשון ב18:00 בבית העם, רוטשילד 69, תל אביב. מי שלא מגיע, באמת לא משפיע. דיוני הועדות והמליאה שקופים באינטרנט יומיים אחרי כל ישבה. ולשאלה: נאמר שאנחנו נצליח ויהיה יותר כסף לכתבי עת, לקרן נזקקים למשוררים, לפסטיבלים, הרי שגם אלה שמתנגדים לפעולה שלנו ירוויחו. אם יוכנסו משוררים חיים למערכת החינוך ויהיו יותר קוראי שירה, אף אחד לא יעצור את הילדים מלרכוש ספרים של משוררים שנלחמו בחירוף נפש באיגוד. כך שהפעולה שלנו היא לטובת כולם.

 

אז אתם חושבים שהמדינה צריכה לממן כל זב חוטם שחושב שהוא משורר.

בפירוש לא. האם איגוד התסריטאים משמעו שגם תסריטאי נטול כשרון ירויח כסף? ודאי שלא. מאבק המשוררים ידאג לעליית קרנה של השירה ולכך שתזכה לתקצוב הולם. הוא לא נועד לתת משכורת למשורר רק בשל הטענה שהוא משורר.

 

יש לי שתי מילים בשבילכם – תלכו לעבוד, בטלנים אוכלי חינם.

כולנו עובדים, לצערנו. אבל בואו נדבר על החינם –  כשאנחנו הולכים לפסטיבל, זה בחינם. כשאנחנו מפרסמים בכתב עת, זה בחינם. כשאנחנו מוציאים ספר – זה לא בחינם. פעמים רבות אנחנו צריכים לשלם על זה. מדוע מופעי מחול מוגדרים על ידי משרד התרבות כיצירות תרבות וספרי שירה לא? היינו שמחים אם האיגוד היה גורם לנו להתעשר ולכתוב מהיאכטה, אבל גם אם האיגוד יצליח, כולנו נמשיך לעבוד בעבודתנו, אל דאגה.

 

למה לא לפתוח כתב עת? למה לא לפתוח פסטיבל? להרצות על שירה בערבה הדרומית? זה יותר דחוף.

האיגוד הוא בעל אופי של מאבק. הוא לא תחליף לפתיחת כתבי עת, הוצאות ספרים ופעולות חינוך לשירה ועוד. הוא רק נועד לסייע להם לשרוד. המציעים מוזמנים לבצע את הרעיון בעצמם.

הבעיה היא לא שאין איגוד, אלא שאין שירה טובה\ ביקורת טובה \ כתבי עת איכותיים \ יותר מדי ספרים גרועים יוצאים.

לא בכל דבר מאבק המשוררים יכול לטפל. זה לא תפקידם של איגודים לדאוג לשיפור האמנות. כל משורר צריך לעשות זאת בינו ובין עצמו. וגם לקורא יש תפקיד כאן. האיגוד אחראי על מה שקורה אחר כך, אחרי שהשירה נוזלת אל הפנקס או הלפטופ. לדאוג שיהיו לשירה במות, לדאוג להרמת קרנה של השירה כך שיהיה לה קהל אוהבי שירה, ולדאוג שלמשורר שמופיע בפסטיבל עם השיר יקבל תגמול הולם על כך. כרגע, מכיוון שכל התחום פועל בתנאים של תת-תקצוב זה לא אפשרי. במקום להלחם על עצמות הדג, אנחנו פשוט נוסיף עוד ברבוניות.

 

אבל למה אתם צריכים 50 ש"ח כדמי רישום. זהו סכום אסטרונומי. אני חושש שתמעלו בכסף.

ראשית, מבדיקה זריזה עם איגודי יוצרים אחרים בישראל כמו התסריטאים, העורכים ועובדי הבמה בטלויזיה, גילינו שבממוצע מדובר בסכום שהוא כעשרה אחוז מהסכום השנתי שהם לוקחים. הסכום נועד לכסות הוצאות, כמו אתר אינטרנט, הגברה, כיבוד קל וכו'. כולנו כמובן עובדים בהתנדבות כרגע וההוצאות ידווחו בשקיפות. הסכום הזה הוא בעיקר סמלי. הוא יוצר מחויבות אצל החברים. וככה נוכל גם לבצע הצבעות ליו"ר ולועדת היגוי רשמית באופן דמוקרטי. רישום חברים גם יראה כלפי חוץ שעולם השירה הישראלי איתנו. אפשר להשיג כרטיס משורר, או כרטיס ידיד למי שלא פרסם בכתב עת, באסופה או בספר שירה ורוצה לתמוך. ומי שלא באיגוד – שובר שביתה.

השתכנעתי, איך משתתפים במהפכת המשוררים?

זה היה קשה. יש לנו אתר בכתובתisrapoets.org  ואתם מוזמנים לחפש בפייסבוק את דף 'מאבק המשוררים'. אתם גם מוזמנים להגיע לכנס השירה בבית העם, רוטשילד 69, ב15 בדצמבר מ17:00, או לפגישות מדי ראשון ב18:00 (פייסבוק). בואו להתרשם ולהירשם. ביחד ננצח.

שירה, אמנות ודיון פיראטיים במוזיאון תל אביב בנושא העבדות החדשה

קול קורא לתערוכה ואירוע שירה פיראטיים בנושא "העבדות החדשה" שיערכו בביתן הצילום ע"ש חברת כח האדם או.אר.אס בע"מ, המתמחה בהוזלת העבודה. הביתן נמצא באגף החדש במוזיאון תל אביב.

אמניות ואמנים מוזמנים להגיע עם עבודות קלות שאפשר לאחוז ביד או שיתלו עם דבק סלוטייפ לזמן התערוכה הזמנית, מיצגים, נאומים ועוד. לתערוכה אין אוצר, כל אחת מוזמנת לתלות את עבודתה במקום, סמוך לשלט או.אר.אס בע"מ ודורון סבג במוזיאון – הצלם בהיכל.

האירוע יכלול שירה ומוזיקה עם יוצרי גרילה תרבות, פאנל על ניצול עובדים דרך חברות כח אדם ותערוכה חד פעמים והוא המשך לתערוכה "דורון" על זכויות עובדים שנערכה במנשר בשנת 2006 והפעולה נגד האגף החדש בתחילת חודש נובמבר.

האירוע בשיתוף של גרילה תרבות, כוח לעובדים, כתבי העת לאמנות 'החדש והרע' ו'ערב רב', ארכיון אדריכלות ישראל, עיתון השירה מעין ועוד ארגונים (מוזמנים להציע),  יתקיים ביום ג', ה29 בנובמבר 2011 בשעה 18:00 בערב. בין השאר, יישא דברים: ג'קי אדרי, עובד מפעלי ים המלח לשעבר ופעיל נגד חברות של העסקה קבלנית.

דף הפייסבוק של האירוע

נא להגיע עם תעודות המזהות אתכם כתושבי תל אביב, אם יש, כדי להיכנס חינם. נסייע לאחרים להיכנס.

נשמח אם אמנים, משוררים ומוזיקאים יידעו אותנו על השתתפות מראש:

culturegrill@gmail.com

בברכה,

המארגנות

 

גליונות חדשים לכתב העת מעין ומגזין הקולנוע מערבון

"עונות השנה

עונות השנה

למישהו אחר"

ערן הדס

מעין 7. הגיליוטינה, אריאל קליינר. צילום: שחף הבר

מעין 7. הגיליוטינה, אריאל קליינר. צילום: שחף הבר

הידד! גיליון 7 של עיתון השירה מעין וגיליון 7 של מגזין הקולנוע מערבון הגיעו לחנויות. עבדנו לא מעט ואנחנו נרגשים מהתוצאה היפה. מעל 250 עמודים, מעל 70 משתתפות, וכל הממתקים האלה במחיר הידוע, 17 ש"ח. רוב הטקסטים הגיעו לפני הקיץ המהפכני, אבל מתכתבים איתו. מעין נפתח בתרגום ראשון של המשורר אחמד מטר יליד עירק, ולצידו שירים של אהרן שבתאי, אפרת מישורי, רועי צ'יקי ארד, ואן נויין, יודית שחר ותהל פרוש. תרגום ראשון של המשורר הישראלי-רוסי המסתורי מקסים קומר-מישקין (עברית: רועי רוזן), יהונתן נדב מהוצאת חרגול מתרגם את ברסאנס, חשפנו שיר אורבני יוצא דופן של שמעון צבר, הגולה הפוליטי ואיש מצפן, שפורסם בעיתון ארכיטקטורה בשנות השישים. מיכל אגסי ממשיכה להפתיע, ערן הדס (לשעבר צאלה כץ) בשיר יפהפה מספרו הקרוב בסגנון ה"בייקו" ועוד הרבה מאד שירה חדשה ונוצצת.

"אורניאון עולה מהים

מסנוור כרישים בשיניים"

שמעון צבר.

בתחום הפרוזה, סיפור מתח נסיוני של יפתח אשכנזי, טקסט מסטולי של ויליאם בורוז, ענת עינהר על מוכרי רשתות הספרים, תרגום ראשון לעברית של הסופר הסורי עבד אל רחמן מוניף מביא את סיפור גלות תושבי הגולן (עברית: יהודה שנהב), עודד נעמן נע מהשטחים ללונדון, תומר גרדי על נסיעת שנור לגרמניה ואינה שנדר ברומן אהבה על רקע השריפה בכרמל.

באגף המאמרים, איתמר מן בסיור מחנות פליטים של אפריקאים ביוון, נועם יורן על חוק הדגל והמזבלה, יהושע סימון על קאמבק העבדות, ורלי אזולאי על המהפכה המצרית, שגם השער האחורי של אסתר שניידר מתכתב איתה. בשער הקדמי: הגיליוטינה של אריאל קליינר ברוטשילד.

"כל מה שהם אומרים

תעשי הפוך"

מלצרית, דנה מרקוביץ'

מערבון 7. בשער: גודאר

מערבון מרשים מתמיד עם תיק מאמרים נרחב על ז'אן לוק גודאר, נער השער, כולל ראיון לרגל סרטו 'פילם סוציאליזם' (שיוקרן בהשקת מערבון ב24 בנובמבר בבית העם). ותיק נוסף על הבמאי רם לוי. תום שובל על הבמאי אלברט סרה, אורח מערבון השנה, דני רוזנברג עם סיפור קולנוע מאבק במאהל המחאה ברוטשילד, שמוליק דובדבני ודורון צברי בשיחה על הדילוג בין ריאליטי לדוקומנטרי, עפרי אילני על קולנוע ונילה הומוסקסואלי, פסטיבל הפורנו בברלין, גבריות בסרטי ימין מסיקה, אדם קרטיס, נאום ההגנה של הבמאי האירני ג'אפר פארנהי שנשפט בטהרן, המדור 'ראיתי ש' ועוד ועוד.

עוד משתתפים חשובים לא פחות במעין ובמערבון: מרחב ישורון, מתי שמואלוף, תאמר מסאלחה, יוני רז פורטוגלי, חנה ליכט, לינה פלאח, נדב ארנפלד, פראס ח'ורי, דנה מרקוביץ', דודו ויזר, שגיא אלנקוה, דודו ויזר, דליה ברקת, נורי אלעוקבי, אברהם אבן-עזרא, ג'וני ספקטור, ג'לאל נאור, חגי קלעי, טל חבושה, אסנת סקובלינסקי, שלמה חתוכה, א.ד. לוי, דניאל קיצ'לס, עמיחי שלו, שחף הבר, עידו אנג'ל, שגב עמוסי, אמיר נעמן, דן שובל, מארק לאלאן, סרז' דאנה, נסיה שפרן, קרין ריבקינד סגל, אדם אבולעפיה, שי רינגל, יונתן גל, נטלי ברוך.

מעצב: אבי בוחבוט. עורכת לשונית: שירין ונדנברג. מנהלת מערבון: קרין ריבקינד סגל. רכזת מערבון: ג'ן. עורך מערבון: יהושע סימון.

עורכי מעין: רועי צ'יקי ארד ויהושע סימון.

ניתן להשיג גליונות כרגע רק בחנויות העצמאיות, כדי לעודד את הפעילות שלהן: האוזן השלישית, תולעת ספרים רבין ומזא"ה, מגדלור, הנסיך הקטן קינג ג'ורג', בית הבאוהאוס, ספרים בבזל, זמנים מודרנים, קיוסק משיח בקינג ג'ורג' 15, תאודורה ברחוב גאולה 21, סיפור פשוט נווה צדק, לוטוס. 24 שעות ביממה: הפיצוציה ביהודה הלוי, הפיצוציה באלנבי 99 צמוד לקורדרוי.  מחוץ לת"א: אוגנדה ירושלים, האוזן השלישית ירושלים, עשן הזמן באר שבע, תיכון חיפה. בקרוב יצטרפו מקומות נוספים. נשמח אם תרכשו לעידוד היצירה העברית ותרקדו איתנו בהשקות ברחבי הארץ. בינתיים נקבעו ההשקות המתוכננות:

24.11 21:00 השקת מערבון, בית העם, רוטשילד 69, ת"א

3.12 21:00 השקה צפונית של מעין, התיכון, בית הקרנות, הדר – חיפה

16.12 14:00 השקה ירושלמאית של מעין, אוגנדה, רח' אריסטובולוס ירושלים

בקרוב תיקבע השקה דרומית ותל אביבית למעין ועוד השקות ברחבי הארץ למערבון.

אתן מוזמנות לעקוב אחרינו בדף הפייסבוק.

http://www.facebook.com/maayanmag

בקרו אותנו באתר, בין השאר אפשר לקרוא גליונות ישנים חינם:

www.maayanmagazine.com

"העולם כמו מקש

מקלדת שנלחץ ונותר לחוץ

ולא מתאפשר

ללחוץ בו בשנית"

שגיא אלנקוה


Follow

Get every new post delivered to your Inbox.

הצטרפו אל 65 שכבר עוקבים אחריו