רועי צ'יקי ארד (מתוך יקום תרבות)
רידינג
פתיחת חנות הספרים “רידינג” באלנבי 43 היא חדשה מרגשת בעידן עכרכר למדי. כשהגעתי, בשעת אחר צוהריים אפלולית, המקום היה שומם מלקוחות. שוטטתי מאושר בין הספרים היפים של ההוצאות העצמאיות (בבל, לוקוס, ועוד) שייסדו יחד את החנות, ושל הוצאות קטנות אחרות שעלו על הגל. עבור איש הספרות, פתיחה וסגירה של חנות ספרים או כתב עת משולים להקמת התנחלות או פינויה עבור איש ארץ ישראל השלמה. מצד אחד, זו הזדמנות להזכיר את חנות הספרים של הוצאת “תשע נשמות” בגורדון, את “תרשישה” הנפלאה ליד שוק מחנה יהודה בירושלים, ואת הסניף הירושלמי המתוק של “הנסיך הקטן” – שנפתחו גם הן לאחרונה. מצד שני, התאבלתי על הילקחה מאיתנו של “תולעת ספרים מזא”ה”, השם ייקום דמה. לפני שעזבתי את רידינג, הבחנתי שהמוכר עסוק, וחיפשתי ספרים שלי, ושמחתי לראות שהצמידו אותי על המדף לאנטוניוני.
בחירות
יום אחרי הבחירות, הייתה פלורנטין ריקה ועגומה, כמו במערבון, כשמתכוננים לתוהו ובוהו של פלישת הרעים לעיירה. נדמה שכמה בתי קפה כלל לא נפתחו. תל אביב הייתה מובסת. ביפו, הערבים שחלפתי על פניהם נראו נינוחים הרבה יותר, במפתיע. אולי הם רגילים למכות כאלה, וממילא לא זכו לנחת רבה מממשלת השינוי.
העדפתי לעבור לאזור פחות מדוכא, ושבתי לשכונת התקווה, אל המנצחים. אבל לא הייתה צהלה ענקית בשוק. בעיקר העיד על הניצחון רמקול, שעליו נתלתה כרזה של ביבי, שהועמד במרכז השוק והשמיע שיר קצבי חמוד. כשהתקרבתי הבחנתי שזה שיר תשבחות לעובדיה יוסף בכלל. בתחתית השוק, צעיר זעק משהו כמו “ניצחנו, נטפל עכשיו בשחיתויות”, חייכתי לעברו והוא כנראה חשב שאני מסכים איתו. ואז מסתבר שלא הבנתי נכון מה הוא אמר, כי הוא הוסיף “צריך דחוף לעשות שחיטות בשמאל”.
אדה
יוצאים בישראל הרבה ספרים מתורגמים מצוינים, אבל “אדה – כרוניקה משפחתית” של ולדימיר נאבוקוב שיצא לאחרונה ב”כרמל” הוא מעבר לעוד ספר. הספר הכרסתני, בן 555 העמודים, הוא ממש הישג תרגומי מפואר (בידי דפנה רוזנבליט). אדה היא יצירה קדחתנית, שמכילה אין-ספור משחקי מילים פנומנליים ומתישים כאחד, שלעיתים מתנדנדים על המתח הדקיק בין רוסית וצרפתית לאנגלית. המלאכה פה דומה בחוסר הסיכוי שלה לתרגום של תשבץ היגיון.
בדרך כלל מתייחסים ל”אדה” בהקשר לשורה התחתונה הפרובוקטיבית שלה, כספר הגולל סיפור אהבה על פני שבעה עשורים בין אח ואחות, ואן ואדה, שנחשבים לבני דודים. כשהאחות (למחצה) לוּסֶט גם כן בחבילה. אבל, מעבר לרומן הדמוני שעומד בבסיס הרומן, נאבוקוב בורא בספר יקום אלטרנטיבי, מקביל לזה שלנו, שנקרא אנטי-טֶרה, הקיים במקביל לעולם התאום – “טֶרה” שלנו. באנטי-טרה, הדברים לא כל כך שונים מבעולמנו-אנו, אבל הרוסים השתלטו מתישהו על אמריקה לצד הצרפתים, אנגליה שבראשה המלך ויקטור שולטת באירופה, וכל קונספט החשמל פחות תפס, בעקבות אסון. כך שהטכנולוגיה נעה על בסיס הידראולי, כולל טלפונים. וכאשר מחייגים, המים מבעבעים. מי שקרא את “דבֶּר, זיכרון”, האוטוביוגרפיה המצוינת של נאבוקוב, יזכור אולי שגם המעלית באחוזת הילדות של נאבוקוב הייתה דגם מוזר ומוקדם שהתבסס על לחץ-מים, כך שאולי הספר הוא ניסיון להאריך איזו ילדות דמיונית בעולם של אצילות קדם-מהפכנית, שגם בה דיברו בליל של רוסית-צרפתית-אנגלית, ולמתוח את רוסיה הישנה שאהב ליבשת האמריקאית.
שתי הערות קטנוניות, כי בכל זאת נעשה כאן דבר גדול: השם ADA של הגיבורה חוקרת הפרפרים מבוסס על פלינדרום, כך שאולי עדיף שהיה נכתב אדא, שם סימטרי יותר, שמזכיר גוף פרפר, כשה-A או הא’ הוא הכנף (ואם לא, אז כבר לעָדָה התנ”כית, שהייתה סמל להתנהגות סקסואלית מופקרת של דור המבול). בהוצאה הסבירו שהמתרגמת בחרה את השם אדה כקיצור של אדליידה. גילוי נאות: גם לסבתי קראו עדה, כך שיש לי כאן אינטרס מובהק.
דבר מעצבן יותר הוא שההערות הרבות נדחקו לסוף הספר. חבל שאין במצע של אף מפלגה, אפילו לא ברשות מוניציפלית, סעיף האוסר פרסום הערות בסוף ספר, וכופה על ההוצאות להניח אותן במקומן הטבעי, בתחתית הדף, כך שהקורא לא ייאלץ ללהטט בין דפים השכם והערב. במקרה הזה, זה נדרש, בשל ריבוי המשפטים בצרפתית וברוסית, ופוגם בהנאת הקריאה.
בני
באי-התנועה ברחוב יהודה הלוי פינת נחלת בנימין פגשתי גבר רציני עם זקן שיבה וכיפה שחורה. הוא בחן אותי, שוקל אם לשוחח איתי, ולבסוף אמר שהוא זוכר אותי מפעם. שאלתי: מאיפה? הוא אומר שאחזיק את עצמי, אם יגיד לי מאיפה, כדי שלא אפול. אבל אין איפה להחזיק את עצמך באי-התנועה. מסתבר שזהו בני א’, מי שהיה החבר הכי טוב שלי ביסודי, בבית הספר מצפה, בבאר שבע. נדמה לי גם שרבנו מתישהו, ואין לי מושג על מה. דבר שלא אמרתי בפגישה.
עכשיו בני גר ברמת גן, התחתן, והתחזק לפני שנה. הוא עובד בדיסקונט בשיווק קופות גמל לשוק המוסדי. לא ברור איך זיהה אותי. אני מביט אליו ולא רואה שום תו מאותו בני א’, שאיני זוכר בעצם איך נראה. בני ראה בחורה עוברת בצד השני של הכביש ואמר “לא ראיתי אותה, אבל אני מהמר שהיא העובדת החדשה במחלקה. אני אדם עם תחושות בטן חזקות”. אמרתי שהיא לא נראית בנקאית, יותר בעסקי הטלוויזיה. אבל הוא אמר שהעובדת החדשה הגיעה מתיווך נדל”ן, ושגם הוא עצמו לא בנקאי, אלא איש שיווק שעובד בבנק.
אמרתי שהוא טועה, היא תפנה לנחלת בנימין. אבל היא באמת המשיכה ביהודה הלוי, לכיוון מטה דיסקונט. כנראה באמת יש לבני כוחות. הוא סיפר לי שישב לידי והעתיק ממני במבחנים אנגלית כל היסודי ובגלל זה עדיין לא יודע טוב אנגלית. הוא זכר שביקר אצלי, והזכיר לי שהייתי מכוּנה “הקוסם”, כי הייתי בהפסקה מראה מקל, שובר אותו לשניים וטוען שזה קסם. “איך לא הפכת למיליונר?” הוא אמר. “תראה אותך. היינו בטוחים שתהיה מיליונר.”
נצרת
התשובה לבחירות, או לפחות אחת מהן, היא נסיעה לנצרת באוטובוס לכמה ימים. הגעתי אל קפה אבו סאלם, שהוקם ב-1914, והוא בית הקפה הוותיק בישראל. הקפה איכלס תמיד את קשישי נצרת, ששיחקו קלפים ושש-בש מבוקר עד ערב. אבל מאז הקורונה, הם לא פה. סימני הקלפים נותרו עדיין על השולחנות העתיקים. אבל ואסים, הבעלים הנמרץ, בן הדור השלישי, שהוא גם די.ג’יי ומעצב גרפי, ממשיך לפעול, והוא מציג בפניי בהתלהבות מפה של העסקים הוותיקים ביותר באסיה, וליד מדינת ישראל מוזכר “קפה אבו סאלם”. אנחנו לוגמים יחד אינר, משקה אגוזים וקינמון תורכי ואולי לבנוני, שהמקום מתמחה בו. בעיניים דומעות הוא מציג בפניי נברשת עצומה ויפהפייה שעיצב, שבה מוזכרים סבו, אביו, והוא עצמו, שלושה דורות של בעלי בית הקפה מונצחים על הנברשת. כדי לחפות על אובדן הקליינטורה הקבועה, הוא פתח מפיצויי הקורונה עסק לביוטי בנוף הגליל.
לפני הנסיעה חזרה, אני מגיח לממתקי אבו מחרום, המקום מתוקתק ודומם. יש שני אבו מחרום, אחד נוצץ ברחוב הראשי והשני בפניה מפאולוס לרחוב תאופיק זיאד, עם שלט לא מרשים. המקום הנכון הוא השני. אבל גם אז צריך להחליט בין הכנאפה הרגילה והקצת מלוחה לזו הנבלוסית (השכמית). אני אוהב את הראשונה.
שרה
השבוע עזבה אותנו שרה ברייטברג-סמל, ששייכת לדור הנפילים של הכתיבה על אמנות. היא הותירה מפעל חיים מרשים, בין השאר בעריכת “סטודיו” לאורך שנים ארוכות, ובאצירת התערוכה “דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית” שבה ברייטברג תיארה יפה תקופה מסוימת, שנעלמה עוד כשהייתה פה: ישראל של היום וכמובן תל אביב מציגים ערך הפוך לדלות. אני בעד “הסכמי אברהם”, מן הסתם, אבל אחת הבעיות בהם היא ייצור מודל אחר של מקומיות, של דובאי ואבו-דאבי, מקומיות של שופוני.
ב-2004 נבחרה ברייטברג-סמל על-ידי “העיר” לאחת מ”יקירי העיר”, אבל מי שנבחר לכתוב עליה היה אויבה הוותיק אדם ברוך. אדם שנשלח לברך, לא אהב את הבחירה של העורכים, והעדיף לבקר אותה במילים מושחזות. בתגובה, יצאו אנשי אמנות בעצומה נגד אדם ברוך ו”העיר”. באותה תקופה עשיתי את צעדיי הראשונים באמנות, כך שאולי נסחפתי לחתום על העצומה, אף שלא ברור למה התערבתי בין שני הטיטאנים האלה וריב האקדוחנים היפה שלהם. הדבר המרתק והביזרי שקרה הוא שגם אדם ברוך הצטרף וחתם על העצומה שהופנתה נגד עצמו. עם השנים, אויבים מרים הופכים קרובים אלה לאלה: שלונסקי וביאליק או בגין ובן-גוריון, מסודרים אצלנו יחד בראש. בטוח ששרה ואדם והקרבות האלגנטיים ביניהם חסרים בעידן שבו הכתיבה על אמנות נמצאת בכזה משבר של בינוניות.
שרה ברייטברג-סמל (21 בספטמבר 1947 – 6 בנובמבר 2022).
רועי צ'יקי ארד 