המבקר מאוהב
המבקר מאוהב
מנחם בן קורא מוקסם את חוברת שיריה של ואן נויין, ממשיך לחוברת "מעיין" החדשה, וקובע: השירה חזרה, ובגדול
מאז יונה וולך בשנות השישים השבעים והשמונים, לא היתה לנו תופעה כזו. משוררת הנכנסת מיד עם פרסום ספרה הראשון אל מרכז השירה הישראלית. ואפשר גם לומר: מאז אלישבע, המשוררת העברייה הלא יהודייה רבת הקסם, שהגיעה מרוסיה בראשית שנות העשרים של המאה העשרים, בת דורן של רחל ואסתר ראב ויוכבד בת מרים (דן מירון מגדיר את ארבעתן, ובצדק, כאמהות המייסדות של השירה העברית החדשה). ואן נויין, בת לפליטים וייטנאמים שמנחם בגין העלה לארץ (מתוך ספינת הפליטים שעליה התנודדו בלב ים בבריחה מווייטנאם) בפעולתו הראשונה, הסמלית והחשובה להפליא כראש ממשלה, מחזירה לישראל מתנה שאין כמוה: היא כותבת, נכון לעכשיו, את השירה העברית הכי יפהפייה, הכי חופשית, הכי זרוקה, הכי אמיתית, באופן שבו אולי רק תערובת של המהות הווייטנאמית והמהות התל-אביבית-ישראלית יכולות ליצור, כמו בשיר הקרוי "נהר המקונג", אותו נהר שפעם קראנו עליו בעיקר בהקשרים של מלחמת וייטנאם ההיא, והנה אצל נויין הוא מתחבר לשתי מהויות: גם לפרת והחידקל (איזה עוד משורר עברי היום מזכיר את הפרת והחידקל? עוד מעט יאשימו אותי בימניות וגם לאיזשהן מיטות מיניות:
"הלילה חלפתי על שלוש מיטות/ כמו שטתי במקונג/ ולחשתי את יפי הפרת והחידקל. מתחת לרגע התמיד/ מחפשת. מתחת לציץ השמאלי/ יש לי חור/ ואתה ממלא אותו/ בגברים אחרים/ ריח של בירה 'טייגר'/ על גופך".
איך להגדיר את הקסם העובר עלינו? אי אפשר להגדיר. הוא חומק מכל הגדרה. לכן זו שירה מופלאה. גם לא כדאי לנסות להבין ("אני לא התכוונתי לכלום", אמרה ואן נויין). אבל ברור מה היא שרה: את הריקבון האורבני מצד אחד ואת מעיין הנפש הגדול של העיר מצד שני, את האהבה ואת המין, את הפראות ואת היופי, כמו בשיר "אורכידאה" (כן, זה סחלב).
"אניח גולגולת ואורכידאה/ בין הרגליים/ אני רוצה למשוך לך. לקרוע את החך.// הדחקנו את עצמנו/ אל הגרוטאה האדומה/ על שפתי/ מעטפת קורדרוי מטונפת, אשפת רחוב/ ונהמה עלתה בי/ קראה: אני פלורנטין".
כן, פלורנטין. אי אפשר לטעות. מי עוד כמוה "מעטפת קורדרוי מטונפת, אשפת רחוב"? אפילו שם הספר – "עין הכמהין" – מכיל את תמצית יופיו. גם כמיהה וגם פטריה (בטח פטריית הזיה). הייתי יכול לצטט עוד ועוד כמובן. באושר גדול הייתי מצטט את כל שירי הספר הזה. מה יש? למה לא? ארבעה עמודי עיתון יכולים להכיל את כל השירים האלה כנראה, וזה יהיה גיליון נפלא, אבל יש בכל זאת עוד דברים ששווה לדבר עליהם.
כי מעבר לעצמה, ואן נויין היא חלק מתופעה גדולה, ההולכת ומתרחשת מתחת לאפנו ומתחת לאפה של התרבות הישראלית: השירה העברית הישראלית חזרה, ובגדול. היא רוחשת באינספור כתבי עת קטנים, בעיקר בתל אביב, נעה סביב מרכז חדש, בית הקפה "הנסיך הקטן" בסמטה פלונית בתל אביב (ליד קינג ג'ורג') ואין מייצג טוב יותר מהוצאת "מעיין" בעריכת רועי צ'יקי ארד ויהושע סימון, שהוציאה את הספר הזה והוציאה אותו באופן כובש לב להפליא, חוברת פשוטה, דפים פשוטים, עם תמונה עצומת יופי של ואן נויין על העטיפה. גבירותי ורבותי: ספרה של ואן נויין הופיע ב-4000 עותקים! ואני מאמין לרועי צ'יקי ארד ויהושע סימון, המו"לים, המצפים שהמהדורה תימכר, כמו שנמכרו חוברות מעיין הקודמות, בפאבים, בפיצוציות, מיד ליד, ועקפו בהרבה את כל ספרי השירה של כל ההוצאות הגדולות, שאכן נקברים במחסנים ובחנויות הספרים, כפי שמציין צ'יקי, שהוא הרבה יותר משמעותי ממה ששיערתי (וגם השיר שלו בחוברת "מעיין" החדשה, מס' 4, יפה: מין שיר סאטירי על שלושה מנהלים שתפסו דג אחד, שלושתם ביחד, וחוטי החכות שלהם הסתבכו זה בזה. אני לא יודע מה זה, אבל זה מצחיק ולועג). אבל לחוברת "מעיין" החדשה עצמה – גם היא בלתי רגילה ביופיה, למרות האג'נדה הפוליטית הדוחה, נוסח שבתאי, שרועי צ'יקי ארד כופה על משורריו, עם ציור סימפטי במיוחד של עזמי בשארה על העטיפה – עוד אחזור.
(פרומו מעריב, מאי 2008. קיבלתי הרבה תגובות על המאמר, חיוביות ושליליות. בכתם הבא עומדת כנראה להתפרסם תגובה נגד המאמר. מצד שני, אנשים רבים פנו אלי כי פספסו אותו. אז החלטתי להעלות אותו לבלוג, כדי שאנשים יוכלו להתרשם מהמאמר הזה ממקור ראשון)
גרסה גרפית בhttp://nimrodkamer.com/photos/vaan_menahem_ben_maariv__may08.jpg
עוד על ואן נויין:
טקסט מתוך הספר
ראיון במוסף הארץ
טלי לטוביצקי
אריק חביב
אריק גלסנר (בעיקר על מעין)
ספיישל מעין בקול הקמפוס: מיקס של שירה ממעין 4 ומוזיקה. עורך: ליאור רחמני
רועי צ'יקי ארד 