באירוע צעירי העבודה באברקסס

לאחר שני אירועי ליכוד שבהם נכחתי השבוע, ועידת המרכז שבה כמעט כולם היו בגילאי חמישים-שישים, וכנס נשים של המחנה הלאומי שכלל רק 22 משתתפים, אירוע השקת הקמפיין של המשמרת הצעירה במפלגת העבודה היה הצלחה גדולה. בר האברקסס בלילנבלום תל אביב התמלא עד אפס מקום בצעירים והאוירה היתה כשל מפלגה המוכנה להילחם.

טוב, זה לא היה ממש אירוע לוהט. אלא יותר נסך תחושה של מסיבה במקום העבודה (בלי לפגוע). אירוע שבו אתה חייב לחייך ולנוע מעט כדי לא לפגוע במי שבחר את התקליטן ולשמור על יחסים שפירים עם הבוס. אבל עדיין, אם היתה תמיד התחושה שהמשמרת הצעירה של מפלגת העבודה זו החבורה הכי קשישה במדינה, היו באברקסס אנרגיות קרב של עלומים, שהתחזקו מהמחאה החברתית ומהכוכבים החדשים שנרשמו לפריימריז וגם מההצהרה של ליברמן ונתניהו שהוכרזה במקביל, שהעניקה זריקת מרץ לשמאל-מרכז.

אני פוגש את אחד העובדים הוותיקים באברקסס והוא נרעש מהטעם הרע של הכיבוד שמפלגת העבודה בחרה: "סיגרים מרוקאים ומרשמלו, אי אפשר לתאר", הוא אומר בזעזוע. עניין המזון משמעותי כנראה: בליכוד המארגנים הצעירים התגאו בכך שהצליחו להביא לחמניה עם קמח מלא לגני התערוכה ושהיתה מכונת אספרסו. בשל המצב התעסוקתי הרעוע בעולם העיתונות, אני מחליט להסתכן ומנסה בעוז את השניצלונים. הם צוננים כמו העבודה בימי פואד. גם המוזיקה שמנסה להיות צעירה-מדליק, משונה מאוד, מוזיקה עברית שישים-שבעים-שמונים. חלילה אין מזרחית. "ביקשו מאיתנו עברית", אומר אחד השותפים במקום. "בשום מקום לא שמעתי מוזיקה כזו".

על הבמה עולה פעילה ואומרת בהתרגשות, "תכתבו על השלטים מה שבלב שלכם, מה שבנשמה שלכם, ותעלו לפייסבוק כדי למלא את החור השחור של ביבי וליברמן". "ביבי הביא להם חתיכת תרגיל", לוחש לי אחד העובדים במקום. אני תמיד מרגיש תחושות אשם באברקסס, כי פעם הם הזמינו אותי לתקלט וכולם ברחו.

אני פוגש את סתיו שפיר. בזמן המחאה, ראיתי אותה כמעט כל שבוע. אני גם תומך בכניסה שלה לפוליטיקה. אבל זו למעשה הפעם ראשונה שאני פוגש אותה בצד השני של המתרס. "תתפקד", היא מורה לי בחן. "היו לי חמש הרצאות היום. צטט מה שכתבתי בטוויטר". אני שואל מי נמצא כאן, והיא אומרת "ראיתי את אבישי". לוקח לי זמן להבין שמדובר בברוורמן. אני מעיר לה שהיא מתחילה כבר לדבר על חברי כנסת בשמות פרטיים. "תמיד הייתי טובה בשמות פרטיים", היא יוצאת מזה.

לירון, חברת מפלגה חדשה שהגיעה פעם ראשונה למפגש כזה, נראית המומה. "זה מאוד פוליטיקאי", היא ממלמלת. אני מברר אם תצביע לסתיו או לאיציק שמולי. היא אומרת שלסתיו. יריב אופנהיימר משלום עכשיו שרץ גם כן לפריימריז מברך אותי לשלום. על אף שהוא רק בן 35, הוא נראה מדור אחר. אבל הוא מפרגן: "פעם אמרו שכשאמבולנס חולף ברחוב, ליכודניק נולד וממערכניק מת. היום זה לא ככה. יש במפלגה הרבה יותר צעירים מפעם. אצל אהוד ברק היה מאוד מבוגר ושמרני, אוירה יותר מכופתרת". אני מעיד שהוא נראה מאוד מכופתר. הוא נלחץ. קברתי אותו. "אוציא את החולצה החוצה, זה בהשראתך", הוא אומר ומשחרר את החולצה מהמכנסיים.

ואז מגיעה שלי יחימוביץ'. "הו הא מי זה בא, ראש הממשלה הבא", צועקים כולם. צלם ושני אנשים שנראים כמו איציק שמולי, אחד מהם עם קפוצ'ון, מסתיר לי את ראש הממשלה הבא. ואז כולם צועקים "ביבי הביתה". אבל הצעקות הכי עזות היו ל"העם דורש צדק חברתי". יחימוביץ' שחודשים ארוכים חמקה מביקור במחאה כדי לא לנכסה, החליטה בבת אחת להכניסה לתוך כיסה הקדמי. קמפיין העבודה של שלטי המחאה, אולי אפקטיבי, אבל הוא בדיוק הפוך מהרוח המקורית, המהפכנית, שבו כל שלט הוא אישי ולא קונים את פרסומו בכסף.

מתחילים הדיבורים. לבמה מטפסת מיכל בירן, יו"ר המשמרת הצעירה של העבודה ומועמדת. "הצעירים מחזיקי השלטים הפכו למנהיגי העתיד", היא אומרת. "ברית הפחדנים באה לעצור אותנו. הם מפחדים". אחריה, יחימוביץ' ניסתה לקרוא לשמאל-מרכז המפוצל להתאחד: "אני קוראת לשפויים ממפלגות המרכז, שמאמינות בשלום ובצדק חברתי להתאחד במפלגת העבודה תחת הנהגתי. אני קוראת למצביעי ליכוד שאיבדו היום את הבית להצביע עבודה". המעמד הזה הוא גם נסיון להרים את מניות הפריימריז של מיכל בירן שרצה מול כוכבים רציניים. יחימוביץ' אפילו קוראת לה בטעות יו"ר התנועה. "טוב, היא תהיה עוד ארבע שנים", היא מתקנת. "עוד שמונה שנים", היא מתעשתת.

"היו נאומים חבל על הזמן", מסכמת דנה מרמת גן. "אהבתי".

פורסם בקצרה בהארץ