ארכיון תג: Henning Mankell

היומן של הנינג מנקל, הסופר השוודי מהמשט

התחלתי לתרגם את המסמך הזה שכתב הנינג מנקל, והופיע גם בגרדיאן. מתוך עצלות, לא תרגמתי את כולו. עשיתי את הכול די בחופזה ולכן בוודאי יש כאן כמה טעויות. אני גם לא מסכים עם כל דבריו. אולי כי הם כואבים ומטלטלים כל כך, וגם אני כישראלי מעדיף לחשוב שהוא טועה או מגזים. ניכר מדבריו שהוא די עצבני. ושהיו במהלך המפגש שלו עם חיילי צה"ל גם אנשים טובים יותר. על כל פנים, ישראל עוברת עכשיו שטיפת מוח לאומנית, וכדאי לשמוע גם את הצד השני.

על כל פנים, היומן מראה שכל הפשיטה השערורייתית הזו והטיפול בעצירים אחר כך מצריכים ועדת חקירה דחופה, אף שהכותב כלל לא היה קרוב לאיזורי הקרבות באוניה ולא מביא תיאור מהאיזור שיותר דרוש חקירה. לא ביקשתי רשות לתרגם את המסמך הזה. אם יש בעיה למישהו, הוא מוזמן כמובן לפנות אלי.

היומן:

יום שלישי, 25 במאי, ניס

השעה חמש בבוקר ואני ממתין למונית שתקח אותי לשדה התעופה של ניס. זו פעם ראשונה אחרי זמן רב שאני וא' לא נתראה. חשבנו שזה יהיה לשבועיים. זה הפך להיות חמישה ימים. הספינה לעזה אמורה לצאת ואני מגיע לקפריסין כדי להצטרף אליה, כפי שסוכם.

כפי שהורו לי, אני מגביל את המזוודה שלי לעשרה קילו. למסע לעזה יש מטרה: לשבור את המצור הלא חוקי. אחרי המלחמה לפני שנה, יש ברצועה מחסור חמור במצרכי בסיס. מטרת המסע ברורה : מעשים, לא מילים. זה קל לומר שאתה תומך או מתנגד לדבר זה או אחר. אבל רק מעשה יכול להביא הוכחה שיש משהו מאחורי המילים שלך.

הפלסטינים שישראל כפתה עליהם מחסור, צריכים לדעת שאינם לבד, שהם לא נשכחו. צריך להזכיר לעולם את הקיום שלהם. ואנחנו עושים זאת עלי ידי ספינות שעמוסות במה שהם צריכים יותר מכול: תרופות, מתקני טיהור למי-שתיה, בטון.

(כאן אני מוותר על הרבה מהתרגום)

יום שני, 31 במאי, חצות, הוא כבר על האוניה

הירח עדיין ענק, על אף שמסתירים אותו העננים. הים שליו: אורות הניווט זהורים. אני עייף מאוד. אני לוגם תה, משוחח עם איש הצוות היווני שהאנגלית שלו רעועה מאוד אבל הוא מתעקש לשמוע על מה הספרים שלי. לקראת שלוש, אני שוכב לישון.

יום שני, 4:30

רק נרדמתי ואני מתעורר שוב. בחוץ, הסיפון מופז באור. לפתע עולה קול מכונת יריה. עכשיו אני מבין שישראל בחרה בדרך של עימות אלים. במים הבינלאומיים.

לקח בדיוק שעה לסירות הגומי השחורות עם חיילים נושאי מסכות להגיע אלינו ולטפס על האוניה. אנחנו מתאספים למעלה על הגשר. החיילים חסרי סבלנות ורוצים שנרד לסיפון. מישהו שהולך לאט מקבל מכת הלם שנורית לעבר היד שלו. הוא נופל. עוד אדם שלא הולך מהר מספיק, מקבל כדור גומי. אני חושב: אני רואה את זה ממש לידי. זה מציאותי לגמרי. אנשים שלא עוללו דבר מובלים כחיות, נענשים על האיטיות שלהם.

אנחנו מובלים אל הסיפון. מקום שבו נשהה 11 שעות, עד שהספינה תעגון בישראל. אנחנו כל הזמן מצולמים. כשאני משרבט כמה מילים, חייל מתקרב ושואל מה אני כותב. זו הפעם הראשונה שאני מאבד את הסבלנות, ואני אומר לו שזה לא עניינו. אני יכול רק לראות את עיניו. איני יכול לדעת מה הוא חושב. הוא מסתובב וממשיך משם.

אחת עשרה שעות, ללא תנועה, מקובצים יחד בחום. אם אתה רוצה להשתין, אתה צריך לקבל רשות. האוכל שהם נותנים לנו הוא ביסקוויטים, צנימים ותפוחים. לא מתירים לנו להכין קפה, למרות שאנחנו יכולים לעשות את זה במקום שאנחנו יושבים בו. אנחנו מקבלים החלטה משותפת: לא לבקש לבשל.

אם נבשל, הם יצלמו אותנו. זה יוצג כאילו החיילים מתייחסים אלינו בנדיבות. אנחנו ממשיכים עם הביסקוויטים והצנימים. זו השפלה שאין כמוה (בינתיים, החיילים שמחוץ למשמרת גוררים מזרונים מחוץ לתאים וישנים בגב הסיפון)

ב11 שעות האלה יש לי זמן לספירת מלאי. הותקפתי במים בינלאומיים. זה אומר שהישראלים מתנהגים כמו פיראטים, לא טובים מאלה שפועלים בחופי סומליה. ברגע שהם מתחילים להשיט את הספינה לישראל, אנחנו גם חטופים. כל הפעולה היא לא חוקית. אנחנו מנסים לדבר, לחשוב מה עומד לקרות, להבין איך הישראלים בחרו לעשות צעד כזה שישים אותם בעמדה גרועה כזו.

החיילים בוחנים אותנו. כמה מהם מתנהגים כאילו אינם מבינים אנגלית. אבל כולם מבינים. יש כמה בחורות בין החיילים. הן נראות נבוכות מכולם. הן בוודאי מהסוג שבורח לגואה ומתמכר לסמים בתום השירות הצבאי. זה קורה כל הזמן.

18.00

איזור רציפים היכנשהו בישראל, איני יודע איפה. אנחנו נלקחים לחוף ונאלצים להיחשף למטחי הביקורת של פלוגת חיילים כשצוות הוידאו הצבאי מצלם אותנו. לפתע אני חושב שזה משהו שלעולם לא אסלח עליו. ברגע זה, האנשים האלה מבחינתי הן לא הרבה יותר מחזירים ומניאקים.

אנחנו מפוצלים. לאף אחד לא נותנים לדבר. לפתע נציג ממשרד החוץ צץ לידי. אני מבין שהוא שם כדי לוודא שאני לא מטופל בנוקשות רבה מדי. אני, אחרי הכול, ידוע כסופר בישראל. תורגמתי לעברית. הוא שואל אם אני צריך משהו.

"את החופש שלי ושל כל היתר", אני אומר. הוא לא משיב. אני מבקש ממנו ללכת. הוא לוקח צעד אחורה, אבל נותר שם.

אני לא מודה בדבר, כמובן, ונאמר לי שאגורש. האיש שאומר לי את זה גם אומר לי שהוא מעריך את ספריי. זה גורם לי לוודא שספריי לא יתורגמו יותר לעברית.

חרדה ובלגן שולטים ב"מחלקת קבלה ל'מחפשי מקלט'". מדי זמן קצר מישהו מופל לקרקע, נקשר ונאזק. אני חושב שאיש לא יאמין לי כשאספר לו על כך. אך עיניים רבות ראו זאת. אנשים רבות יהיו חייבים להודות שאני אומר את האמת. רבים מאיתנו יוכלו להעיד.

מקרה אחד מספיק. מישהו לידי מסרב לתת טביעת אצבע. הוא מוכן להיות מצולם. אבל טביעת אצבע? הוא לא סבור שעשה משהו רע. הוא מתנגד. והוא מוכה על הקרקע. הם דוחפים אותו משם. אני לא יודע לאן. איזו מילה אשתמש לתיאור המקרה הזה. מתועב? לא אנושי? יש הרבה מלים לבחור מהם.

23.00

חבר הפרלמנט, הדוקטור ואני נלקחים לכלא למסורבי כניסה. שם אנחנו מפוצלים. נזרקים עלינו כמה כריכים שטעמם כשל מטליות אבק. זה לילה ארוך. אני משתמש בספרי הדרכה ככרית.

יום שלישי, 1 ביוני, אחהצ

ללא התראה, חבר הפרלמנט ואני נלקחים למטוס לופטהנזה. אנחנו אמורים להיות מגורשים. אנחנו מסרבים לנסוע עד שנדע מה קורה לס'. כשאנחנו מוודאים שהיא, גם כן, בדרכה החוצה, אנחנו עוזבים את התא.

במטוס, הדיילת נותנת לנו גרביים. הגרביים שלי נגנבו על ידי אחד מאנשי הקומנדו שתקפו את האוניה.

המיתוס של החייל הישראלי הגיבור והבלתי מנוצח נותץ. אני יכול להוסיף: מדובר בגנבים פשוטים. אני לא הייתי היחיד שנלקחו ממנו כספו, כרטיס האשראי, ביגוד, נגן אמ.פי.3, מחשב נייד; כך קרה לרבים על אותה אוניה.

בערב אני מגיע לשוודיה ומדבר עם כמה עיתונאים. ואז אני יושב מעט בחושך מחוץ לבית שבו אני חי. א' לא אומרת דבר.

2 ביוני, אחהצ

אני מאזין לקיכלי. שיר לאלה שמתו.

עדיין נותרו המון דברים לעשות. אסור לשכוח את המטרה, שהיא לעצור את הסגר האלים על עזה. זה יקרה.

רבים כל כך מחכים לזה. לנצח את האפרטהייד לוקח זמן. אבל לא נצח.

כל הזכויות שמורות להנינג מנקל

%d בלוגרים אהבו את זה: