ארכיון תג: תרבות וספרות הארץ

על רובים ותפוזים – בעקבות הביקורת על "רובים וכרטיסי אשראי" בהארץ (אילן ברקוביץ') – התגובה המלאה

"הפחדת ילדים הינה ערך עליון באמנות",

שחר כסלו, מוזיאון פתח תקווה, 2009

 

ביקורתו של אילן ברקוביץ' על ספרי "רובים וכרטיסי אשראי" (פלונית) כל כולה תענוג למן הפתיח עד השורות הנועלות המציגות את ספרי כתחתית השירה העברית ממנה אין לרדת. לא היה רחוק המבקר להכריז על סופה של השירה העברית בשל ספרי.
הביקורת של ברקוביץ' מעניינת כי נדיר שלמבקר יש אפשרות להתכתש עם שיר שנכתב עליו ועל המיליה הספרותי שלו, וכזה היא השיר "צואת הזהב" בספרי, מדריך נגד גרפומנים, המחברים חרוזיזים מסוג  "עכשיו תפוזים\ עכשיו תפוזים אני אומר\ ת-פו-זים\ כעסיסם החם נהיה כועסים" או שורות של קיטש גרום כמו "עַד אוֹר הַבֹּקֶר, רֵיחַ הָאַהֲבָה הַשְּׂרוּפָה, הַשְּׂרוּטָה,\ הַנִּשְׁבֶּרֶת, יִתְפּוֹגֵג בָּאֲוִיר \מְנַקֶּה הָרִאשׁוֹן שֶׁל הָרְחוֹב יִהְיֶה מַלְאָךְ שֶׁל יוֹם חָדָשׁ" ("תפוזים", אילן ברקוביץ'). לטעמי, משורר בגיר במאה ה21 צריך לקחת אחריות: מנקה הרחוב איננו מלאך – הוא בן אדם ויש לו תנאי תעסוקה מסוימים. אי אפשר להפיל עליו רומנטיקה נוסח מיכל נגרין.
לשבחו של המשורר בשטח יאמר שכאדם הוא מרענן את השירה הישראלית, עם הפרנויה המתרצדת שלו מאותו שד נורא שברא, "חבורת משוררי הנסיך הקטן", החומסים את השירה ההגונה, הלא היא שירתו מהספר "תפוזים" ושל דומיו, והיצירתיות בדיווחיו, המזכירה את יחסו של דון קישוט לסוסתו החולנית רוזיננטה – הצגת אוטובוס קלוש שיצא מרחוב מטלון לתמוך במפוטרי פולגת קריית גת כאוטובוס מפואר שנשכר על ידי משוררים תאבי פרסום, והופעה פרטיזנית ברחובה של זכרון יעקב בלא הגברה, כשהם נאבקים בזמזום נגני מפוחית, ואחר כך בחומוסיה מביכה במסגרת פסטיבל נגני רחוב כפסטיבל שירה מחבק שצריך להימנע ממנו.

בהתחלה נרתעתי ממנו, בגלל חנפותו ברוח ריצ'ארד השלישי ודרישתו הטורדנית להתייחס לספר שלו במכתבים חרוזים (למשל המייל הבא: "איך נתראה באירועי השירה השונים? "אתם" אף פעם לא מזמינים אותי.נדמה לי שגם לי איזה חוש שירי נסתר… וברצינות: קרא בספר, סחט בתפוזים, וראה זה פלא, בשפע, בעסיסים"), שלל ההעלבויות הרעשניות והטוקבקים האנונימיים המפורסמים, שהפנו בין השאר לביקורתו עלי ושיבחוה, אבל למדתי לחבב את ראשו הג'ינג'י הגדול ועיניו העצובות היפות, כדמות שצובעת את עולם השירה הישראלית. כשם שקדאפי הוא דיקטטור שחביב עלי, יעשה את אשר יעשה (אני לא מעוניין כמובן להשוות בין ברקוביץ' לבין קדאפי, שכתיבתו והסטייל שלו מעניינים). אולי זו חיבתי לטיפוסים מוזרים, דו-משמעיים, ככותב סאטירי. במחזה שלי "קדימה!" מופיע אמן קברט בולע ביצים שממשיך לבלוע אותן ולעמוד על שלו ברצינות, גם כשהצבא פושט וכולם נורים סביבו. חבל שבשיריו של ברקוביץ' אין את השניות הזו שבאופי שלו ושביקורתו עמומה ובז'ית כמו הדף שעליו היא מודפסת. דוקא הביקורת על ספרי, בגלל שנכתבה בשנאה וקנאה, היתה מהנה מרוב מאמריו המלוקקים והמנסים לשמר את הקיים בגרסתו העבשה ביותר.
אינני רוצה להתנצח עם קביעותיו על הספר, שכן איני יודע על כתיבתי יותר מכל קורא או מבקר, יתכן ואני באמת 'סמי פשיסט' בכך שאני מתנגד למשוררים שמשעממים אותי, אף שלא ידעתי שזו ההגדרה המילונית לפשיזם. יתכן ואני שובניסט, אף שקשה לי להתייחס ברצינות לדעה כזו מצד אדם שמקדיש ספר שלם להקבלה בין נשים לבין פירות הדר. אבל חשוב לי לתקן מספר טעויות עובדתיות, שהן מעבר לעניין של דעה או ביקורת.
ראשית, עניין חמור ביותר. הקורא ברצנזיה עשוי לחשוב שכתבתי את המילה "מגניב" שהופיעה כביכול בספרי בעמוד 27 ומופיעה במרכאות. חיפשתי בבהלה בעמוד 27 ואכן לא מצאתיה. לגבי "שיר השכונה" שברקוביץ' מציג כמגלומני, ובכן, הוא נכתב על אהוד ברק. לא עקרתי את כל השיחים בשכונה הזו. כבר בשורה הפותחת של המאמר מתגלה חוסר יכולת בסיסי בקריאה, שהיא אפילו מעבר לטרחנות שבה מצטיין הכותב (הערת צד: חבל שאין פרס בנושא טרחנות. דוקא להם מגיע שכר התפנות). הוא טוען שבספר אני מציין שאם הייתי מקבל 10000 שקלים כפרס ספרותי הייתי הולך לזונות עם הכסף. בעוד בשיר מתגוללת עלילה שונה לגמרי: רומן שהיה לי עם בחורה שגילתה לי שהיא עובדת כנערת ליווי לפרנסתה. ומחושב כמה מפגשים היא צריכה כדי להקביל לסך פרס ספרותי.
כל הניסוח הברקוביצ'אי מזכיר מאוד טקסטים מלאי חרדה מ'הצופה' או 'מעריב לנוער' על "תופעת הפאנק", שלא לדבר על נודיזם, כך שזה מאוד מחמיא. השירה שלי ושל כותבי מעין היא תופעה הקשורה לפאנק, דאדא או ביט יותר מלאותה דודה "שירה" כבודה שאליה מתחנף בדרך כלל ממסד הביקורת, שירה שסבורה שתיתכן מהפכה. שיש לאן להתקדם מכאן. זו הסכנה שבה לברקוביצ'ים.

 

(תגובה מקוצרת התפרסמה ביום שישי ב"תרבות וספרות")

 

הביקורת של אילן ברקוביץ' למחמיצים

בועז יניב על הספר

דרור בורשטיין על הספר

יהודה ויזן על הספר

כרמית רוזן על הספר

%d בלוגרים אהבו את זה: