ארכיון תג: תגובה

תורידו אותי מהאוניה – בעקבות מאמר השבעת אובמה של איתן הבר

"ואנו בפינתו הקטנה במזרח התיכון, בישראל, מתוחים לדעת אם תמשיך את מסורת הנשיאים האמריקאים בדורות האחרונים ותראה בנו בעלי ברית, נושאת המטוסים הקדמית שלך",
איתן הבר, העמוד הפותח של 'ידיעות אחרונות', ה20 בינואר 2009
 
 
כבר כתבתי שהעולם זז במסלול חדש "אובמי", כשמולו פרשני ישראל והמדינאים שלה נעים כעפיפון שנטש את החוט לעבר ההפוך, לכיוון של מדון, תחמנות, קטנות-לב וזריעת שנאה, הכיוון ה"בושי". זהו ציר הרשע שדכדך את העולם בשנים האחרונות ואני מקווה שזרועו לובשת הרולקס תגַדע. יותר מצפון קוריאה, סוריה, אירן, ממשטר החמאס, יותר מעירק של סדאם, אף שלהם משטרים מגונים ואפלים לחלוטין, בוש הוא מנהיג ציר הרשע. בוש ייצא בהצלחה רבה יותר את החשד הרצחני והיה יעיל בהרבה בשינוע הרס, שנאה ופגיעה בזכויות אדם, ממשופמים כסדאם או בשאר אסד, שהם בעלי יכולות מצומצמות יותר.
כן, ישנה מלחמת ציוויליזציות בעולמנו הטוב, והיא ניטשת בין העולם הנאור ומאיר הפנים המאמין בזכויות אדם כערך בסיסי ובל יעבור, אותן זכויות מנדנדות שקל להתייחס אליהן כמשהו מיושן היום, לבין העולם החשוך הפרנואידי והמשיחי של "המלחמה בכל מחיר", שאותה ראינו בעירק ואפגניסטן ובגואנטנמו ושהגיעה לפני חודש להחריב את עזה. זו היתה המלחמה האחרונה של אולמרט, אבל יותר מכך המערכה האחרונה של עידן בוש, שטס מהעולם כששובל של עשן מיתמר מאחוריו. אותה "מלחמה בטרור בכל מחיר" שהביאה לכך שהבריטים עינו בקניה את סבא של אובמה, בתגובה על הרג לבנים, כי נחשד כאיש מחתרת המאו-מאו הקנייתית (סבתו של אובמה מספרת: "הם נהגו ללחוץ על אשכיו עם שני מוטות ממתכת, דקרו את ציפורניו ואת ישבנו בסיכות חדות בעוד רגליו וידיו כפותות ופניו מפונות כלפי מטה"), ושבשמה של אותה מלחמה בטרור עינינו רבים בעזה שנחשדו כלוחמי חמאס, ומעכנו או לא את אשכיהם, ויהיו סבים של האובמות של עוד חמישים שנים. ירחם האל על המעונים וגם על המענים, שאיתם הייתי יכול לעמוד בתור לסופרמרקט בסנטר, אם הייתי הולך לסופרמרקט בסנטר.

הייתי אפילו אומר שבנפשו של כל אדם נאבקת לה מלחמת הציוויליזציות הזו. גם בי וגם באיתן הבר וגם בירדנה ארזי. בכולנו יש "בוש" במידות שונות של ריכוז. כולנו מדשדשים בין אימה מצד אחד ובין אמון באדם, מכל דת שהיא, מהעבר השני. גם אני, ככל ישראלי, לעתים צופה בטלוויזיה ונצרב בי זיק פחד: אולי הפרשן הרהוט הזה צודק הפעם ובאמת האויב המר חושב כל היום רק איך להשמיד אותי. אולי הדרך היחידה להינצל היא לוותר לזמן מה על זכויות האדם של כמה מאנשי האויב, או על חייהם של כמה ילדים שאני ממילא לא מכיר, כדי להביסו. ומכאן הדרך קצרה, ראו את עצות הטוקבקיסטים: אולי הדרך היא גם ליטול את זכויותיי שלי, ולייעל את המלחמה הזו, שאני מקל בגלגליה (פחות משהייתי רוצה, אגב). והרי בתקופת המלחמה האחרונה, ישראל הפסיקה לפעול על טיקט של מדינה דמוקרטית גם בשטחי הקו הירוק, 200 ערבים נכלאו, כמעט ונאסרו המפלגות הערביות, ובמהלך גזעני שלא זכה לביקורת או לעניין, אולמרט העניש את השר המוסלמי היחיד אי פעם בממשלות ישראל ואסר עליו לצאת לירדן, בלי שראש מפלגתו של מג'אדלה נקף אצבע. האם היה יכול לאסור על יולי תמיר למשל לנסוע לפריז? איך המדינה לא קמה על רגליה? והראיתי כאן איך בבאר שבע עירי אסרו סתם-כך אנשים שהלכו להפגנות. דמוקרטיה? זה משהו משיעורי האזרחות של פרס.

עידן הפרנויה הזו הביא מדינה שלמה להשתכנע שבעירק מסתתר נשק להשמדה המונית, הוא גם הביא את ישראל להאמין למסרים המפוברקים של יהודה גיל איש המוסד, שסוריה לא רוצה שלום, אלא מלחמה. למה טענה של אדם אחד, כמעט ח"כ במפלגת "מולדת", התקבלה על ידינו כסבירה? כי יש אנשים שזו המחשבה הכי נוחה עבורם, ובמקום לקוות לטוב, הם מקווים לרע.
בעולם שלט מאז אסון התאומים משטר של פחד, שהדביק אומות מכובדות ובעלות זכויות. ישראל, עם אימת השואה שלה, השתלבה בעסק היטב. אפשר לסכם את עידן בוש כך: שיחקנו אותה. בשיאה של ההיסטריה העולמית, ימים אחרי אסון התאומים, ישראלים (אולי היה שם אפילו הבר או שבס או ברק) הקימו חברה שמייצרת מגלשות מתנפחות מרבי-קומות שהערבים עומדים להפיל, ועשו הרבה כסף מזה. זו אולי אנקדוטה, אבל זה התהליך שכל ישראל עברה יחד: הפכנו לסטרט אפ מצליח ומיותר למגלשות מתנפחות מפלסטיק מלאות אוויר חם. עשינו סיבוב. יצא אקזיט. סוף סוף העולם כולו לא נגדנו, הוא פשוט מטורף כמונו. את הפרנויה של בוש האידיוט, אותו אחשוורוש מודרני, שבו המן צ'ייני דווקא היה בצידנו, ניצלנו כדי להיכנס לשלל מאבקים עם שכנינו, ומסמוס האפשרות לשלום, שהביאו רק לריסוק של ישראל וסביבתה, גם מבחינת מוסר והרתעה וגם מבחינה חברתית – המהלך הניאו ליברלי שנראה כצו השעה חרבן את החיים במדינה. היום בניגוד לימיהם של הוריי, אני לא יכול להתפרנס מעבודה מכובדת כשכיר ולקנות דירה. כך שהכלכלה אולי היתה מצוינת, אבל זה לא עזר לנו. לעומת זאת, אני יכול לתחמן ולקנות איזה חלקת אדמה בקירגיסטן ולקוות שהספסרות של עוד ישראלים תעלה את המחיר, על חשבון הקירגיזים. ישראל עברה אמריקניזציה, לרע ולרע, והעולם עבר ישראליזציה, לרע ולרע, ששיאה הפיאסקו של מלחמת עירק, הדומה מאוד למלחמת לבנון הראשונה.
גם ישראל, ככל שהשואה מתרחקת, הקצינה בחרדותיה וברחמים העצמיים שלה עליהם כתב יפה עופר שלח במעריב: מדינה עם ארסנל של מאות פצצות אטום ומימן, שברשותה מאות המטוסים הטובים והחמקניים בעולם והטנקים הממוגנים והכעורים ביותר, הרגישה שהיא נתונה באיום השמדה קיומי מצד ישות עניה המצויה במצור, שבה אין מטוס אחד וגם לא טנק אחד, אלא כמה ילדים שמעיפים פחיות רצחניות לכיוון הישוב הקרוב שהוזנח שנים על ידי הממשלה בלי שמישהו יעשה משהו נגד זה. אנשים השוו את עזה ברצינות לגרמניה הנאצית ואותנו ליהודי גטו ורשה המורדים בבקבוקי מולוטוב. אני נשבע לכם שראיתי השוואה כזו! אני מקווה שעידן הפחד הזה נגמר. אבל לא נראה לי.
 
"נאספנו כאן היום כי ביכרנו לבחור בתקווה ולא בפחד, באחדות המטרה ולא בעימות או פילוג. ביום זה אנחנו מכריזים על קץ תלונות הזוטא… אנו דוחים ומוקיעים כשקר את העמדת הברירה בין ביטחוננו ובין האידיאלים שלנו",
מנאום ההשבעה של אובמה, ה20 בינואר 2009
 
ומול המילים היפות של אובמה, אני רוצה לחזור לטקסט הנורא, אך גם העלוב כל כך, של איתן הבר בשער ידיעות החגיגי אמש, שמתנוסס בראש הפוסט הזה. הבר כמו כולם בירך את אובמה בידיעות אחרונות, אך זו מעין ברכת בלעם בהיפוך. הבֶר בן נעור בא לברך ויצא מקלל. גם את אובמה, גם אותנו. במעבי איחוליו ניכר כמה הוא לא מרוצה מכך שאולי יהיה מנהיג עולמי שיכבה את האש, ואחר כך יסיר את הסיר השרוף מהאש, שלא ישתמש ב"בכל מחיר" או "ללא פשרות", אלא יידע לנקוט במנעד רחב של פעולות שמרשה לעצמה אומה גדולה. הבר אולי נטש את משרתו ככתב צבאי ב"במחנה" וב"ידיעות", אבל עבודתו ככתב צבאי לא עזבה אותו. הוא עדיין "במחנה", תרתי משמע. הוא רוצה מלחמות, כי זה הביזנס שלו. הוא זקוק להן כמו שמסיק דוודי קטר קיטור שהוצא בפנסיה ישמח לקמבק של הפחם. זה האתוס המקצועי של הכתבים הצבאיים, לדאוג למקורות שלהם, גם אם הם מתים. אבל הפנטזיה המצ'ואיסטית של הבר, שהיא למעשה תבוסתנית (ישראל כגוף לא עצמאי), אסור שתהא הסיוט של כולנו, האזרחים – הילדים הג'ינג'ים המנומשים, מתקני האופניים, חובשי הכיפה, חובשי הפאוץ', מאזיני רשת א', עובדות מוטורולה, המלצרים במסעדה בתחנת הדלק של כפר קאסם, שלי ושלך, הקוראת את הבלוג, תהיי ימנית או שמאלנית, של כל האנשים שאוהבים את ישראל, אנו צריכים להיאבק במחרחרי-קרב כמו איתן הבר (כמובן איני מדבר נגדו אישית, אלא ציבורית), שרוצים להפוך אותנו לנושאת מטוסים, גרורה נאבקת-לעד של מעצמה.
כמי שאוהב את המדינה בדרך כלל וגורלה קשור בגורלי, אני מעוניין לגור בארץ דמוקרטית ונעימה ככל שניתן, האם זו בקשה גדולה? איני רוצה לגור בנושאת מטוסים, שבה כל נווד מתקרב בגרירת-רגל הוא מטרה פוטנציאלית אדומה על המכ"ם. אני לא רוצה שתעשיית הנשק האמריקאית תשתמש בי כדי לבחון את התחמושת שלה, כמו בשנים האחרונות. איני רוצה לחיות בספרטה 64 ביט נוסח 8200. זו לא ציונות, לטעמי, אלא אנטי ציונות: הרצל כתב בפירוש שצריך להרחיק את קציני הצבא ממרכזי הערים, אז גם את איתן הבר ורוני דניאל שלוחיהם הייתי מציע להרחיק למקום עם הרבה דשא מרגיע, חלוקים לבנים ורופאים מסורים.
אני גם לא מבין איך ישראל יכולה להיות נושאת מטוסים. ישראל, מבחינה גיאוגרפית, אינה נמצאת בלב ים, היא שטח מוקף קרקע. אנחנו שכנים של מצרים, לבנון, סוריה וירדן ושל הפלסטינים. אנחנו לא חיים בים, כפי שהבר חושב, הערבים אינם אצות או פלנקטון, אלא אנשים, טובים ורעים
, יש בהם מכל וכל, אפילו מקבילים חרחרנים של איתן הבר ניתן למצוא אצל הערבים, אבל אנחנו חייבים לעשות הכול כדי ליצור איתם יחסי שכנות טובים ככל האפשר. אני מקווה שגם נצליח. והם צריכים לעשות הכול כדי ליצור איתנו יחסי שכנות טובים. אין הרי הבדל ביננו ובינם. 

מדובר גם באינטרס אישי שלי: מה אני יכול לעשות בנושאת המטוסים "הבר"? אני מניח שלאנשים שנוטים להיצמד לגנרלים כדגי נקיין, כהבר, אפשר לסדר ג'וב ליד הכפתור, וכשהמפקד אומר 'אש', הוא ימהר בהתרגשות ללחוץ בידיים מזיעות ואז יחניף לשיער הפלטינה עמוס המסרגות של אשת המפקד (אוצרת אמנות לשעבר, למדה בסורבון שנה). אבל אני עצמי – צ'יקי – חסר שימוש בנושאת המטוסים הפלדתית הזו, מצוחצחת ככל שתהיה, אני לא אכבס לנחתים האמריקאים את תחתוניהם ולא אמליח להם שקשוקה אקזוטית. וכשיגיע הזמן שיגידו ללחוץ על הכפתור, בטח אשן. אני לא רוצה לגור בנושאת מטוסים, יש לי כבר מחלת ים. טוב לי על אדמת המזרח התיכון. תעצרו בצד, תורידו אותי מהאוניה.
 

יוסי שריד על הנבחרת של אובמה
  
—-
ושוב תזכורת לזמן הקרוב:
יום שבת, בית פתקית, החל מ-17:00 רח' פראנצויז 14, אני מופיע עם עוד רבים (רם אוריון, דני הדר ונגה שלו למשל) באירוע מוזיקלי נגד המלחמה הבאה. כניסה חופשית.
יום ראשון, רחבת האוזן השלישית, שדרות בן ציון 1, 18:00, הופעה של משוררי 'לצאת – השירון נגד המלחמה בעזה'. כניסה חופשית.
יום שלישי, הופעה ב"עשן הזמן" באר שבע עם "בני המה" (אהד פישוף וישי אדר), 30 ש"ח. לקורא היקר עמיחי ששאל מה אני מתכנן לעשות שם: אחליט כשאגיע. יש לי כמה סטים של בגדים ואבחר שם.
כתבתי בפוסט הקודם על כל האירועים האלה בפרוטרוט.

%d בלוגרים אהבו את זה: