Tag Archives: שמעון פרס

כתבות מפייגלין ועד החרמון, תוכניות רדיו והאירוע שירעיד את תבל השירה ב29 בפברואר

כתבות שכתבתי בהארץ

אפשר להגיע לכתבות שלי בהארץ דרך כאן ולהירשם לאר.אס.אס. אבל בכל זאת הנה הן:

ביקור בחרמון בשעות הלחץ

מותו של יונתן יוהנס ברקו (או ברקאו) איחד בין הפליטים, לאתיופים ולפעילים החברתיים

בפריימריז בליכוד מלווה את משה פייגלין 

האייטם שלי על גדי סוקניק שקיבל חסות מאחת החברות המזהמות בארץ, כימיקלים לישראל, ושיבח אותם בתוכניתו האקולוגית. בעקבות הכתבה, התוכנית הורדה

עם מולט אררו במסע למען זכויות האתיופים מקריית מלאכי לכנסת

המחאה החברתית מתחממת עם נסיון לבנות אוהלים חדשים

שמעון פרס משכנע ילדים אתיופים שישראל אוהבת אותם

סיור בין מסיבות הסילבסטר

ולחובבי הטראש: ההופעה שלי עם ישראליות בחלל עם רוגל אלפר בינשופים:

תוכנית הרדיו העם

מדי יום שני בשבע ב'כל השלום', אני משדר עם משורר אורח אחר את 'העם', שהיא למעשה תוכנית השירה היחידה ברדיו הישראלי. אפשר להקשיב לה כאן. הנה כמה תכניות שניתן להאזין להן:

אני ותהל פרוש – תוכנית בנושא אלוקים

אני ומרחב ישורון – תוכנית שמוקדשת לרומן באימבאיב עם מוזיקה של חברת המזרחי-אולדסקול קוליפון

אני ומתי שמואלוף – השותף הראשון והמוביל

קצת אייטמים על דברים מהסביבה

שבעה שירים לרגל שבע שנים למעין – יותם שווימר – YNET. כידוע יש חרם מיום ראשון נגד האתר בגין הפיטורין של מארגני איגוד העיתונאים, אבל אפשר עד חצות לקרוא

ראיון איתי על עיר הקיט החביבה עלי -עקבה – ליידי גלובס

מתוך הספר 'הקומדיה התל-אביבית' של יובל בן עמי שמכסה לראשונה את התככים של כסית של האלף השני, הנסיך הקטן

דקת השירה

משוררות ומשוררי כל העולם – התאחדו!
לקראת יום השירה הבינלאומי אנו קוראים לאירוע פלש מוב פואטי.ביום רביעי ה – 29.2.2012, יצויין יום השירה הבינלאומי ברחבי העולם. כאן, בישראל, נציין את יום השירה על ידי אירוע אינטימי והמוני בה בעת.באותו יום, ו' באדר ה'תשעב לבריאת העולם, בשעה 17:13 בדיוק, אנו מבקשים מכל משוררת, משורר, ומכל אוהבי השירה, לקרוא שיר אחד במקום בו הם נמצאים. זה יכול לקרות במשרד, ברחוב, בהפגנה, בבית הקפה, תוך כדי נשיקה צרפתית, על חוף הים, ברדיו, באיזור החלב בסופרמרקט, בחדרכם הפרטי, בתחנת הרדיו או ברכב.

באותה דקה תהדהד השירה בכל רחבי הארץ, בעברית, בערבית, ברוסית, באמהרית, באנגלית, ביידיש, בשפת הב', ובכל שפה אחרת, ומשם, אל התבל כולה.

אנו מזמינים אתכם, משוררות, משוררים, קוראים ואוהבי שירה להשתתף במפגן האחווה הזה ולמלא את החלל שיכול להתמלא בשירה, אנו קוראים ליצור רגע פרטי שיתמזג עם קול השירה החדש בישראל ועם התבל הפואטית כולה שעוברת התעוררות אדירה.

כדי שהרגע השירי יזכר ויתועד אתן מוזמנות לצלם אותו בוידאו או בסלולר ולהעלות ליוטיוב או לשלוח אלינו לכתובת  igudpoets@gmail.com

ללחוץ את היד לשמעון פרס

המשימה היתה חד משמעית: לחיצת יד לאזרח מספר אחד בחג הסוכות, שבו הנשיא באופן מסורתי פותח את סוכתו לקהל הרחב. יום לפני, בעצת ידיד, השתדלתי לא לעכל קטניות, שכן הדבר גורם להזעה בידיים ולא רציתי להביך את הנשיא. לצורך הצילום, הופקדו שני הצלמים הטובים ביותר מהמערכת בירושלים, שנועדו לצלם את ה"פוטו אופ" שלי ושל פרס משתי זוויות. אני סבור שפרופיל ימין שלי מכובד יותר. על פי הבנתי, כל המערכת המתינה לצילום הזה.

ירושלים סוערת. הר הבית הוצת, את המונית חצו אמבולנסים של אנשים שנפגעו במהומות. שמי מרכז מעוננים בהליקופטרים צבאיים. אבל שום דבר מזה לא חדר לבית הנשיא. שהיה רגוע מאוד.

בזמן הבידוק הבטחוני הנעימה את זמננו להקת המשטרה עם מנגינות של צביקה פיק. הבידוק הבטחוני התחיל עם גרסה רדומה ל"אלף נשיקות" וכניסתי אושרה לצלילי טרומבון לא מכוון ב"אהבה בסוף הקיץ". אני סבור שצביקה פיק הוא מועמד לא רע לנשיא. נופפתי לחלילניות לשלום ונכנסתי נלהב לבית הנשיא.

נער הייתי וגם בגרתי, אבל מעולם לא ראיתי ריכוז כזה של תלבושות מוזהבות, של חברי להקות הזמר השונות – הגרוזינית, המרוקאית, ההודית, וגם כאלה של ערי סְפַר בארץ – כולם עם פרפראות זהב תפורות בגסות על הגב של נערות צעירות ומנומשות. רבים מהנוכחים הסתובבו עם תופים מסורתיים וחיוך ענק, לצד המגשים שגיוונו בין שבעת המינים ופרי הגמבה. הרבה התהלכו יחפים, למרות המעמד. דוד נגרקר, מהלהקה ההודית (שגם מחלטר עם התימנים), הילך עם תוף מסורתי, והסביר: "בריקוד אתני, אתה יחף. קל וחומר בריקוד התימני".

בניגוד לשנים קודמות, בהן הנשיא שרץ בין האנשים בסוכה, השנה הוא מיעט בהופעותיו, וישב רוב הזמן בלשכה, רחוק מההמון. האשמה הוטלה על שפעת החזירים. על כל פנים, הקהל לא נראה מוטרד מהיעלמה של המנה הראשית, ונע בין הדוכנים החביבים.

את הפסטורליה קטע ריב בין חקלאים לצד פירות אקזוטיים בדוכן של "משרד החקלאות ופיתוח הכפר". חקלאי תושב דגניה נזף בנציג המשרד, גבר משופם ומכובד, בגין אי שיווק פרי אקזוטי בשם 'ספורילה', ששיווקו מסתבר נכשל. הוא התעקש: "חביבי, אם תנסו לשווק את זה היום זה יילך. אנשים מכירים את זה מהודו בשם צ'יקו".

– אולי תנסו למכור את זה בשם צ'יקו.

"אבל קוראים לזה ספורילה".

-אבל צ'יקו זה יותר מסחרי. אשמח לטעום את הצ'יקו.

"אסור".

-אני עיתונאי חשוב בידיעות אחרונות.

"אין חינם. המערכת צריכה לשלם. הבאתי בוסר כדי שגם אני לא אתפתה לטעום".

עם אגו מעט פגוע ונקודה שחורה למשרד החקלאות, המשכתי לדוכן מועצת החלב, בו חילקו שלושה חקלאים שורשיים בחולצות כחולות וכובעי טמבל כוסות חצי מלאות של חלב וניל. האנשים התרגשו לראות את החקלאים הציוניים, אלא שאחד מהם נראה לי מוכר. והוא התגלה שחקן מוכשר ירושלמי שעשיתי איתו פעם פיילוט הקשור לבובות גרביים. והנה הוא פה, נטש את הגרביים ומשחק חקלאי בבית הנשיא.

נתנאל דרורי, גבר עם עניבה טקסנית שבה משובצת אבן טורקיז, כובע בוקרים, וחגורה מאריזונה שגם היא עמוסה באבני טורקיז, אמן מקומי בעל מבטא אמריקאי, נראה מתרגש מאוד: "זו בחירה טובה לנשיא, אחרי השנים שהיה משהו אחר. הוא יודע את העולם".

-אבל הוא לא נמצא כאן.

"אנחנו מכירים את הפרצוף שלו ממילא. יש גם סיכון של שפעת".

משם המשכתי לדוכן של צי הסוחר, כי הוא היה ריק למדי. שם התיידדתי עם ירון צחר ועם רב חובל אביתר לוין.

-אני רוצה להיות רב חובל.

מה האופי שלך במילה אחת?

-הרפתקני.

אתה מתאים.

-יש בחורה בכל נמל?

תלוי בך.

-למה בעצם יש צי הסוחר? צים לא הופרטה?

יש גם צים וגם האחים עופר.

-אבל צים של האחים עופר?

תקשיב לי, ישראל זה אי, אתה מסכים איתי?

-לא. אנחנו ביבשה.

מבחינה גאופוליטית, ישראל זה אי, אתה מסכים איתי?

-ומה עם פירטיות? אתם לא מפחדים?

חביבי, תמיד היתה פירטיות.

-זה מפחיד? אמי לא תאשר.

אל תדאג, אני עצמי ראיתי פיראטים.

השיחה נקטעת בהודעת המנחה הדרמטית, שגם היא לבושה עם עיגול זהוב ענקי לחזה, ומראה של סרטי ערפדים. אני מסמס לצלם להיות מוכן, הוא מחייך אלי. אני נעמד בהמון, והנשיא מתקרב. כולם לוחצים את ידו, הוא ממלמל רק "חג שמח". כשהוא עובר לידי, אני מאחורי כמה נשים שמנות מניף את ידי ללחיצה, אך הוא עובר בלי להבין את גודל השעה, וממשיך הלאה. ידי נותרת בעבר, עזובה.

אני מנסה לרדוף אחריו, אך הרצועה של הקהל רק הולכת ומתעבה. אני חושד בכמה אנשים שלחצו פעמיים את יד הנשיא, וחושב להלשין לאנשי הבטחון.

אני מרגיש כשלון. כנראה איני אסרטיבי מספיק. מהמערכת מגיעים סמסים נוזפים, ואני חושש למשרתי, ולכך שלא אשלח יותר למשימות כאלה. אולי הייתי צריך ללמוד עיתונות במוסד אקדמי, אז היתה ידי אלנכון נלחצת. ומה יהיה אם אחד מכתבי העיתונים האחרים יילחץ יד לנשיא? אני מבין את התחושה של הנשיא הקודם קצב בימיו האחרונים, שהלך שפוף בבית הנשיא.

אני מנסה לברר עם חגי מויאל בן התשע וחצי מאור יהודה מה החמצתי.

-איך היתה היד?

נעימה כזו.

-הוא הזיע?

לא.

-יד רכה?

קצת.

-כמו מה היד של הנשיא?

כמו של מפורסמים.

לאחר כמה ריקודים חסידיים, הנשיא עולה לנאום קצרצר ואומר: "אנחנו ארץ נהדרת, אנשים נהדרים, חג שמח לכולם" ומיד אחריו עולה רקדן ירושלמי עם כובע פתייני ורוקד לצד אשתו שלובשת חולצה קרועה טנגו ארוטי.

ליד הפח אני פוגש את חן, בחור יפה בן ה18 שמרוקן את הפחים לניילון, על חזו רשומה חברת כח האדם מיקוד. והוא מסביר לי שנפלט מהלימודים לפני ארבע שנים, ונקלע לעבודות שכר מינימום כאלה.

-נאום מרגש.

"אני לא מבין מה מתרגשים. אם מדברים על שוויון, הוא בנאדם כמו כולם. אני לא מבין מה מיוחד בו. אין לי שום רגש לנשיא ולא למדינה. אני אולי מכבד אותו כי הוא זקן. תאמין לי, צריך להביא לכאן חייזרים, כמו בקולנוע".

כנראה מסיבות עייפות, ההופעה נגמרת לפני הזמן, לעצבונם של להקת "הדרי רחובות" שהיו אמורים לעשות עוד גרסה ל"לחיי העם הזה". הרדקנית נופר עצובה ("אני לא עצובה, רק מבואסת, תרשום שהיינו הכי טובים"). והנשיא ממשיך לבית הנשיא. אני מחכה לעוד הזדמנות ללחוץ לו יד, שתציל את כבודי המקצועי. הפעם אני נעמד קרוב לגדר, מוכן לרגע ההיסטורי ומושיט את ידי להיכון באסרטיביות. הנשיא מתקרב אלי, פניו גדולות ומכוסות איפור בשביל הטלויזיה כנראה. הוא רואה אותי ואני רואה אותו. אלא שכשהוא מתקרב, חבורה של להקת ריקוד שלא שמתי אליה לב, לבושים במדים של צבא קוזאקי כנראה, הודפים אותי אחורה. אני מנסה, אך איני יכול להיאבק בקוזאקים. הם לוחצים יד ואני נותר עצוב. אבל הנה, גם פרס נכשל פעם אחר פעם, אני מנחם את עצמי, בזמן שאני ממתין לקו 13.

(הנוסח המלא של הטקסט שפורסם לפני כמה ימים בידיעות אחרונות)

%d בלוגרים אהבו את זה: