Tag Archives: שירה עברית

שירת אם תרצו

'רץ' הוא "גיליון שירה חד-פעמי" של קבוצה חמש-ראשית שמכנה עצמה "חיל הנחשון העברי". העיצוב של החוברת, שיצאה לרגל ליל-ייסוד הקבוצה בפאב הקצה שבירושלים, נקי ומזמין.

הספרון הקטן נפתח בגדול. מלבד פתיח, צורפו כאן לא פחות משתי הקדמות (עם הכותרת 'אקדמות') של צמד העורכים, אחת מהן היא בת שני עמודים, דבר שמעלה בדמיון פסטיבל גדול שצריך לתת פתחון פה לכל מיני פונקציונרים ונותני חסות, ולא חוברת דקה בת חמישה משוררים עם עשרים וקצת שירים.

כדי להוסיף לתחושה שמדובר במאורע היסטורי שעוד ניזכר בו בתולדות הספרות, הגיליונות ממוספרים, למשל הגיליון שלידי הוא 196 מתוך 300, כאילו היתה כאן יצירת אמנות שצריך להעלות את מחירה.

האוירה סביב רץ היא כשל גוף שעומד להחזיר תהילה שלא היתה מעולם. אמיר מנשהוף הוא בימים כתיקונם עורך כתב עת בשם נפץ, שהוא לרוב המשורר היחיד שנוטל חלק בגליונותיו, לעתים עם בני משפחתו. בהקדמה שכתב הוא מתפייט בשפה יהודית-צבאית ובנוסח עתיק וארכאי-בכוונה כשל פוליטיקאי מפאיני"ק משנות החמישים בפתיחת מפעל שמן קיק על 'גלעד לאירוע זה… מעשה של אמונה, כזרע חיטה צמא על פני המים'. דימוי מעט מוזר מהבחינה האגרונומית, שנלקח אולי מהתלמוד הבבלי, מי משיט זרע חיטה על פני מים? זה יכול להרוג את זרע החיטה. בהקדמה, זרועות על פני מים בין השפה הנמלצת גם עילגויות חגיגיות כמו 'אמונתנו היא אקסיומה סופנית' (ניתן לקרוא בטוקבק של מנשהוף את נוסח ההקדמה).

מנשהוף, כפי שצפוי מהאדם היחיד שמנקד את שמו בפייסבוק, מספר עד כמה הוא נפגע ממשוררים שלא לוקחים את עצמם ברצינות ("היינו מאוכזבים, אפילו פגועים", הוא מעיד על תחושתיו כשגילה את המשוררים הללו). השאלה היא למי הוא מתכוון. אולי למשוררי מעין, או שמא לכותב מילים אלה, שכן רוב ערבי השירה עמוסים במשוררים מזעיפי גבה שלא יודעים לחבר מילה מעניינת. אחת הצרות של ערבי השירה בישראל, היא הרווח העצום בין השירים הירודים והלא רהוטים להזעפת הפנים של המשוררים הרואים בעצמם גאוני ענק, ממשיכי משוררי העבר ואולי אף צאצאים של נביאי ישראל והאמוראים.

טקסט ההקדמה\אקדמה של עודד כרמלי, משורר שיאמר לזכותו כי הוא דואג לשבץ שורה מוצלחת אחת לשלושה שירים (גם פה החצי הראשון של שירו 'המנון ערביים' מצויין ואז השיר מתרפט לאיטו, כמו גם השיר שלו שזכה ב'שירה על הדרך' שהתחיל טוב), מצטרף לזעף הידוע נגד הפוסט מודרניזם. המוזר הוא שמבחינתו של כרמלי, שירה פוסט מודרניסטית היא למשל שירה לא מובנת. הוא כותב: "אני לא מאמין לאדם שמצהיר על עצמו במין זחיחות של שבוי שהוא לא רוצה להבין ולא רוצה להיות מובן". גם אם לא נתעכב על הביטוי המוזר "זחיחות של שבוי" (שכן שבויים אינם זחוחים), המאבק של כרמלי נגד השירה הלא מובנת הוא עניין משעשע: מדובר בכותב ששירתו כמעט ואינה מובנת כלל וזה גם טעמו בשירה, על פי החוברת הזו, המכילה בעיקר מינים שונים של שירה לא ברורה כחידת חמיצר גזומת-שורות (אני פותח דף במקרה בחוברת ומגלה את "פנים שמשכיחים הסיכומים\ לתוך מגבת הגיונה השרעפים, ההחלטות\ לתלות תקוות על דק,\ אחר כך מוות לנראה!" של יעקב אלג'ם, [סימן הקריאה במקור]).

אני לא חושב ששירה נמדדת מול השאלה אם היא מובנת או לא, ובוודאי יש שירה שאתה לא ממש קולט מיד את כל תוכנה אבל היא נהדרת. אבל מוזר שמשורר לא נהיר מחליט להיאבק באחיו המשוררים הלא נהירים, כלומר נגד עצמו. וכמו כן מוזר שדוקא מנשהוף וכרמלי מכל המשוררים נלחמים בחטא הזחיחות.

הדבר המעניין הוא שמול המאבק הנרחב הניטש כנגד הפוסט-מודרניסטים, אין כמעט פוסט-מודרניסט מובהק בשירה העברית כרגע. האם יש משורר אחד המעיד על עצמו ככזה? אני יכול לציין רק את המשוררת המתה צאלה כץ ז"ל, שמתנסה לעתים בתחום, אף שהיא מגחיכה את הטענה על מות המחבר. גם 'מעין', למשל, שמזוהה כפוסט מודרניסטי, הוא המשך של הדאדא  ויש לנו קו פוליטי די ליניארי ואמונה בטוב ורע, אמונה בחידוש ובקדמה, כך שבוודאי אנחנו קרובים יותר לסוג מוזר ומעודכן של מודרניזם.

מול ההבטחה הגדולה שנאגרה בעמודי האקדמות, השירים בחוברת כבר הרבה פחות מעניינים. טכנית, אין כאן שירים גרועים לגמרי, אבל אין אף שורה שנשארת בראש, אולי מלבד השורות שהזכרתי של כרמלי ('לסיכום האם יש מספיק סיפורים\ להחזיק את החברים בעניין\ האם אנחנו מספיק חברים\ לאייש את הלילה בבניין') ו'שיר' של מנשהוף שהוא כמעט טוב. רוב השירים נקראים כמעין צופן אקראי חצצי שמאחוריו אין דבר והם גם נטולי יופי. כשמשהו נהיר עם קצת מובן צף ועולה מביצת המילים הטובענית, בדרך כלל המשמעות היא סטודנטיאלית או דכאונית טינאייג'רית. הכול כאן מאוד לא ארוטי, א-מיני וחסר כל הקשר לחיינו. השירים בעיקר חושפים משבר נושאִי חמור, כי הנושא שלהם הוא בדרך כלל הם עצמם ולא העולם, ולכן גם יוצרים תחושה של עצב. כנראה צריך כשרון רב יותר כדי לא לכתוב על כלום (לא פוליטיקה, לא אהבה, לא ארוטיקה, לא נוף, לא אוכל, לא המשורר, לא בעד ולא נגד) ובכל זאת לעורר עניין.

היו גם יהיו חוברות עם שירים לא מעניינים, ומבחינה זו הניסיון של רץ לא נורא בהרבה מבחינה שירית מספרים אחרים. הבעיה כאן היא הנסיון היומרני של שחזור וקימום תהילה שלא היתה, מהלך שמזכיר את "המהפכה הציונית השניה" שמציעה תנועת 'אם תרצו', או שלטי "ישראל מחכה לרבין" הנקרופיליים של מפלגת 'השמאל הלאומי' שבעצם מציעים את מנהיג התנועה אלדד יניב, עורך דין שעשה את תהילתו מהמתמחות בייצוג חברות מרושעות, פוליטיקאים מושחתים ודוד אפל.

וכמו ב'אם תרצו', גם כאן השפה מיליטריסטית והתחושה היא של מבצע צבאי (ללא קשר לנושא שלנו, באתר שלהם 'אם תרצו' כותבים על 'אבטחת הקיום', שגיאת כתיב שמעידה על התפישה שלהם את ישראל כגוף שאמור להילחם לעד). החבורה כולה מכונה 'חיל הנחשון העברי'. כרמלי מזכיר בקצת יותר ממאה מילות המניפסט שלו, את המילים הבאות: טקטיקה, כניעה, שבויים, תסמונת סטוקהולם, אמצעי התנגדות ומסיים ב'אנחנו זקוקים לכל כוח וכוח' כאילו היה גנרל מכריס העומד מול מפה עם סיכות צבעוניות.

כמו הפעילים הצעירים וחובבי הקרבות של אם תרצו, כרמלי ומנשהוף מתגעגעים לתקופה שלא היו בה, ומנסים לשחזר תקופה באופן מלאכותי ומאולץ, במקום לכתוב דבר-מה חדש, במקום להסתכל במרחב ולהתקדם הלאה. הדבר דומה לכך שצעירים יסעו במזדה לעמק החולה, ילבשו כובעי טמבל ויתחילו לייבש את הביצה בניגוד להוראות הפקחים, כדי להשלים משימה עתיקה. המודרניסטים ניסו לחדש ולפתוח ולנסות, בעוד כאן אנשי חיל הנחשון העברי הולכים אחורה ומצמצמים, ואפילו כותבים את התאריך באותיות עבריות (אלול תש"ע ירושלים). גם הטקסט הפותח את החוברת, שירו של אמיר שגיב, עוסק בחג החנוכה, מרפרר לחנה ושבעת בניה ולאלעזר המכבי מחסל הפילים (הפילים לצערי לא הוזכרו בשיר), ויכול היה להתאים לכתב עת דתי (כאן סיפור אחר שלו, פנטזיה ארוטית מהווי ההתיישבות הדתית לאומית בבקעת הירדן). זה לא מודרניזם בשום צורה, זו סתם ארכאיות ונוסטלגיה ריקה.

עוד מאמרים קשורים מעט:

על היצירה הא-פוליטית בישראל

משרוקית כלבים: על יצירה שירית בישראל

בגנות השירה הנכתבת כיום

הפוליטיקה של הפצע

על אימג'יזם ווורטיציזם

תגובת עודד כרמלי מעורכי החוברת:

הי רועי,

אני שמח שהצלחנו להדאיג אותך, ובכל זאת, על מנת שניקח את עצמנו ברצינות, רצוי להצמידך אל העובדות.

לא הוקמה קבוצה חדשה בשם "חיל הנחשון העברי". נערך מרתון שירה חד-פעמי שלכבודו הופקה חוברת חד-פעמית.

הערב בירושלים, אגב, היה מוצלח ורציני. מאוד לא שמייח, כי ממש לא מוכרחים להיות.

באשר לסטוקהולמיות הפוסט מודרניזם, הוכחת את דברי עם טענתך שאין פוסט מודרניסטים מוצהרים בקרב משוררינו.

כמובן שאין: השבוי מזדהה עם שוביו ומכחיש את שביו. להכחשה הזאת אני קורא פוסט מודרניזם. והיא מזדחחת והולכת.

מה שמזכיר לי את החמשיר המשעשע שנכתב, בין היתר בהשראתך, לגיליון השלישי של "כתם":

"אי אפשר / להתווכח עם פוסט-מודרנסטים. הם / מחייכים, אומרים / טוב, זאת דעתך / ואתה מנסה, אומר לא /

אתם מסכימים או שלא / והם מחייכים, אומרים / כמה נחמד – שיח / ואתה מנסה לתפוס בלשון, אומר / שיח /

זה מונח פוסט-מודרני / והם לוגמים מהדרינק, אומרים / מה זה בכלל פוסט-מודרניזם, תפסיק להדביק / תוויות /

ומפריחים 'אהלן' לערבי עובר-אורח".

אבל חשוב ואנושי לנסות.

הודעה:

מחזירים את המרחב הציבורי לציבור

הרצאה בשטח ציבורי ופתוח על מרחב ציבורי וחשיבותו

המכללה החברתית הכלכלית מזמינה אתכם להרצאתו של ד"ר איציק ספורטא, שתתקיים ביום שישי ה- 22.10 בגן מאיר בשעה 11:00. נושא ההרצאה הוא הקשר שבין השיח הציבורי למרחב הציבורי.

בימים אלו ועל רקע פעילותם של גורמים מסחריים (פרויקט של פעם ב-100 שנה), ההרצאה תעסוק במרחבים ציבוריים בישראל וחשיבותם לשיח הציבורי, היכן אנו כפרטים ואזרחים משתלבים בהם, והשתלטותם גורמים מסחריים ופלישתם אל המרחב הציבורי.

המכללה החברתית הכלכלית פועלת למיסודו של שיח ציבורי ולמידה הפתוחה לכלל הציבור. ההרצאה תהיה פתוחה לקהל הרחב ותימשך 45 דקות.

הרצאה זו הינה הראשונה בסדרת הרצאות אשר יתקיימו ברחבי העיר תל אביב. פעילותה של המכללה נובעת מתוך האמונה כי ידע הוא כוח, וכי יש לקרבו אל הציבור הרחב.

מיקום: ההרצאה תתקיים בגן מאיר בחלק הסמוך לכניסה מרחוב טשרניחובסקי.

בבר

בוחן את

אהובתי

פוחלץ הצבי

 

בחורף

ובלילה

הזוגות

 

בצידו השני של הבר

בקארה שחור

וכרטיס אשראי לבן

 

שדיה של הבחורה

התפוסה

והשיטה הכלכלית פה

 

מלאי תקווה

עיני האיילים

היוצאים מהקיר

 

מה היה עושה

ללא הנדלן

הפוחלץ

 

הנערה עם הקעקועים

מתי שכבנו

ועם מי?

 

זמרת הפופ

החבר שלה

והמשקפיים

 

על בחורה שאיני

זוכר אם שכבנו

ציפור מתה

 

מבעד לזכוכית חד כיוונית

חיוך

בניין מרכנתיל

 

רחוב הרכבת, ת"א, 1.2.2010

 

אני וראש המוסד

אני וראש המוסד קבענו ב3 לקפה

המתנתי בקפה קפה. הוא הגיע רק ב4 ועשרה.

הוא נכנס בלי מאבטחים, התקרב אלי ולחש

ששרון מקחי אותי שרון יושבת מאחורי.

זו באמת היתה היא. נו, מה קורה, שאלתי.

עד שאתה מוצא חניה, אפשר למות, הוא אמר.

ממלצרית שהיתה עסוקה, ביקש, יש לכם עוגיה.

היא אמרה שיש קערת קערת עוגיות. עוגיה אחת,

בחייך. תביאי עוגיה אחת. אני חייב עוגיה להתעורר.

הוא קרח, נראה קצת כמו דמיאניוק, שהיה

הרבה בטלויזיה פעם. המשפט השאיר תחושה של

כשלון אישי אצל רבים מאיתנו.

המלצרית הביאה צלחת גדולה, ממש מגש, ובאמצעה

עוגיה קטנה. בחייך, זה מגש גדול, הוא הוא אמר,

תביאי צלוחית. אמרה, יש בעיה של צלחות היום.

מה זה משנה איפה שמים את העוגיות, זה אותו טעם.

בידיו שציפורניהן היו גזוזות היטב הוא אחז

בעוגיה, שני ביסקוויטים צמודים שבתוך אחד מהם מנוקר לב

שמראה כי בין העוגיות יש ריבת תות שדה תות שדה,

וקירב אותה בלהיטות לשפתיו האדומות.

יום השואה, 12 באפריל 2010.


עוד מעניינים:

יובל בן עמי על יום השואה והיידיש(אנגלית)

"השואה היא הדבר היחיד שמעניין את רוב הישראלים מלבד ענייניהם האישיים"', האמורי מבריק כתמיד

בבלוג החדש של מואיז בן הרוש: טענה שהמימונה היא המצאה של פוליטיקאים אשכנזים

"השמרן" על מלכודות תיירים והדרך להיחלץ מהם

חגי מטר על התחושה אחרי שהשירות החשאי הישראלי מחטט בביתך, העוקץ

מרגש: אוסף של עיצובים ישראלים מ1985

אופנן בפוסט חשוב על הקשר בין שערוריית הולילנד לשערוריית סיטי-פס (שאגב מנוהלת על ידי האלוף נווה, המחסל מפרשת קם)

אבי פיטשון מספיד את מלקולם מקלארן

ספר חדש!

ממליץ לכן להוריד, לקרוא ולהפיץ את אסופת השירה הדו לשונית החדשה של גרילה תרבות "שירה מפרקת חומה".

טיילת ללא ים – בין כה וכה: אלמנט התקיעוּת בשירת דליה הרץ, נתן זך ושירת התקופה

נתבקשתי לכתוב על דליה הרץ, אבל אני רוצה להשתמש בה כמקפצה להתעכב על אמצעי צורני-נושאי שנוכח בשירתה, אך גם נפוץ בשירת תקופתה.
אחד הנושאים המרכזיים של הכותבים שפעלו בסיקסטיז בערך, עניין שקופץ לעין גם לקורא המרפרף ובכל זאת לא זכה ליחס רציני, הוא התקיעות, אפילו התקעתנות, ה'לוּפּיות' – מהמילה האנגלית לוּפ. בשירה של אותה תקופה, כאמצעי צורני, אך גם כנושא היצירה. ילידי שנות השבעים והמבוגרים מהם יוכלו להשוות זאת לתקליט קופץ, שבו הפטיפון חוזר שוב ושוב על אותו משפט מוזיקלי מקרי. נתן זך הוא הדוגמה הקיצונית ביותר למי שמשתמש באלמנט זה, שהפך לממש סימן היכר שלו, כמו כובעו המשולש של נפוליון, או – יאמרו אוהדיו – גמגומו של משה רבנו, אבל דליה הרץ עושה שימוש נרחב ואולי משוכלל יותר בטכניקה הזו.

ביניים:
הרץ: אוכל לחכות. מרגוט

שירים רבים ב"מרגוט" (1961), ספרה הראשון של הרץ, נתקלים מיד עם פתיחתם במעצור ונתקעים. שיר הנושא נפתח: "קבעתי איתה בקפה. איחרתי. מרגוט אחרה אחרַי\ בעשר דקות תמימות. הענין הוא בזה שאני רוצה להיות\ בערך כמוך (…) מרגוט חוזרת. אני עוזרת בידה. היא משתעלת. אחזור על דברי\ יש בי רצון להידמות\ מרגוט". התקעתנות פה, התמטית והצורנית, היא כפולה או משולשת. הראשונה, מילולית, יש כאן חזרה מיותרת על איברים בשיר או על נושאים, מילים ושורשים (כמו א.ח.ר): על כך שהיא רוצה להיות מרגוט, ועל האיחור הכפול (סימנתי בקו תחתון ובהדגשה את החזרות, דבר שעשיתי גם לגבי שאר ההדגמות, ואני מקווה שמעצבי כתב העת "עמדה" יעמדו בכך בכבוד). השני, עצם ההישארות, חוסר-התזוזה, ההיתקעות, בקפה כדי לקשקש עם מרגוט המאחרת. מלבד זאת, אפשר לציין גם את ההכפלה של מרגוט ושל המדברת בשיר הלא-ארוך הזה שבו שש פעמים היא מנסה להידמות למרגוט. וכך מרגוט נפגשת עם מרגוט 2 (המחברת שמעוניינת להפוך למרגוט) – גם זו תקיעות. גם סוף השיר שמסתיים ב"אוכל לחכות. מרגוט", מעיד שדבר חשוב לא קורה עכשיו, זהו שיר שכולו השהיה, אבל איזו השהיה נהדרת זו!
אפשר מבחינה טופוגרפית להשוות את השיר ושירים אחרים שלה שמשתמשים בטכניקה זו למגורים בכפר קטן שהוא למעשה כיכר עגולה, כפַרון לא-גלובלי בו המכוניות חוזרות שוב ושוב, הבתים נשארים אותו דבר, שלט המכולת (או האיטליז) נותר במקומו, והמכונית חולפת בדרכה באותן נקודות, אבל יש בדרך קשקשים, גבינות וגרזנים שמקפצים מדי פעם על הנוסעים המופתעים.
בחלקים המצוטטים ומושמנים בשיר "מרגוט" כמעט לא מתרחש דבר. הם השהַיה משמימה-בכוונה על גבול הבירוקרטית. אפשר היה – במקרה של פרוזה צייקנית – לקצוץ אותם, הם מבחינה מסויימת שומני-שיר, אבל במרקם הרזה שנוצר כאן, יש להם תפקיד חיוני: הרי גם דבשת של גמל היא שומן, ובלעדיה הגמל לא יהיה גמל. ובאמת השירים המתוקעים דומים לעתים לגמל דו-דבשתי, או תלת-דבשתי.
אחד הדברים שלמדתי על עצמי כמשורר, במעבר ממי שכתב שירים דמויי-הייקו (קימו) לשירים בפורמט סטנדרטי יותר, הוא שלפעמים חשוב להותיר גם את הכרס בשיר. למעשה, קשה הרבה יותר להשתמש בכרסתנות ולהצליח להרים שיר, מאשר לבחור בהחלטה הדיאטתית, האופציה המודרניסטית או ההייקואית המוותרת על הקישוט או הכרס.
במרגוט, החריזה היא גחמתית ומוקפצת, הקרובה לאנטי-חריזה, או הנונסנס "אני שואלת. מרגוט חוזרת. אני עוזרת בידה. היא משתעלת" היא דוגמא ברורה (אפשר להשוות את זה לחרוז "אני שואל\ ומתפלל", בשיר "חי" של עופרה חזה\אהוד מנור כמה עשורים אחר כך).
השיר ללא השם שבעמוד 17 בספר 'מרגוט' נפתח גם הוא בלוּפּ: "חוורתי\ פתאום חוורתי\ כמו קיר\ כמו קיר עמדו סביבי. כמו נד\ חוורתְ, אמרו, פתאום חוורת כמו קיר". אם נצמצם את החזרות אפשר לצמצם את השיר ל"פתאום חוורתי כמו קיר\ עמדו סביבי\ כמו נד" (את האלמנטים החוזרים, שלושה איברים שונים, הדגשתי כאן בקו תחתון, הדגשה והטיה). אין צורך תוכנִי בחזרה הזאת, שמכפילה את מסת השיר מ8 מילים ל17 מילים, כלומר מעל 50 אחוז מטקסט הפתיחה מתבסס על הכפלה ודשדוש. זו התקעתנות שהרץ מדגישה כאן. הלולאתיות הזו מתעצמת כי מדובר בקיר שהיא מדמה אליו את עצמה, היא הקיר הסוגר המכיל גם אותה. ובהמשך השיר גם השימוש במילה 'מחק', יוצר הגברה והדהוד של התקיעות הזו.
גם בבית הראשון ב'דברים', השיר הזֵני שנועל את הספר 'מרגוט', משתמש במוטיב התקעתנות הזו, אם כי מבחינה נושאית: "במקרה הגעתי אל הדברים שהגיעו אלי\ הלכנו\ אני והדברים על הטיילת\ השתעממנו\ אז נפגשנו הדברים ואני". תרגום לפרוזה: גברת הרץ הולכת יד ביד עם 'הדברים'; למעשה הם באו אליה, זה לא משנה, הם הולכים על הטיילת, משועממים ואז נפגשים.
כאן, בשיר האחרון, 'הדברים' והיא מקבילים לפתיחה שבה יושבים מרגוט והיא, גם כן באיזה שעמום כללי יומיומי, עם פריצות דרמטיות, ממש מבזקים. שני השירים הם על דיאלוג שהוא לא-דיאלוג: דיאלוג מונולוגי. גם הטיילת של אותה תקופה מעידה על השעמום, הרביצה, והתקיעות. אל השיר הזה והטיילת ההיא אשוב בהמשך המאמר.

זך: מסתבך

נתן זך, לוז משוררי התקופה, הלך צעד נוסף בתקעתנות ובדשדוש והפך אותם לסמל מסחרי. בשירים רבים שלו זהו האמצעי הצורני היחיד. לעתים לא השאיר מקום לדבר בתוך השיר, מלבד עצם החזרה. אני אצטט שני שירים מלאים של נתן זך (מתוך הספר "שירים שונים"), "שיר ערב" "בערב\ כשאמרה לי נערתי\ לך\ ירדתי לרחוב להתהלך\ והייתי הולך ומסתבך\ מסתבך והולך\ והולך והולך ומסתבך". או "לבדו" (שמסתיים אולי בחצי-יציאה): "לא טוב היות האדם לבדו\ אבל הוא לבדו בין כה וכה.\ והוא מחכה והוא לבדו\ והוא מתמהמה והוא לבדו\ והוא לבדו יודע\ שגם אם יתמהמה בוא יבוא". ולעתים מדובר במניירה לא נעימה, בפתיחת שיר בשם "תיאור מדויק של המוסיקה ששמע שאול בתנ"ך": "שאול שומע מוסיקה\ שאול שומע\ איזו מוסיקה שומע שאול?\ שאול שומע מוסיקה".
חזרה כזו עובדת יותר טוב אצל זך ב"מתה אשתו של המורה למתמתיקה שלי" (התכתיב למתמתיקה במקור). גם בגלל שיש כאן כבר מתמטיות, וגם מפני שהתקענות היא גם במילה מתמתיקה (מת+מת+יקה). וגם מפני שאחרי שאשתו מתה, הוא בוודאי לבדו, ואז תקוע כבשיר. ואפשר להניח שגם לפני שהיא מתה, מצבו של המורה ורעייתו היה תקוע ופארבולי. כאן גם ההומור שובר את התקעתנות המלנכולית הזו, שבשירים מהורהרים יותר. הרי יש כאן יציאה מהמלנכוליה ומהתקיעות: יצא שיר מצחיק, נראה שהמשורר מאושר מהמוות של אשת המורה למתמטיקה. כלומר החזרה כתקליט שבור משרתת את השיר. דוגמה דומה לדרך שבה חזרה משרתת תמה נושאית היא השיר הפרודי של אהרון שבתאי (טניה, 2008 או הארץ, 2007) על 'נמל התעופה בן גוריון' שבו החזרה מתארת את הדהוד בית הנתיבות, אף ששם אין תקעתנות, אלא רפטטיביות, או "תיבה" של נמרוד קמר מ"אני רוצה לתייק אותך" (2009) שבו החזרה בתיאור מונוטוני של הדברים שעשה עם החברה שלו פעם אחת בזמן יחסיהם המתסכלים, מעידה על הסתמיות של הקשר הזוגי. ומציגה באופן ביקורתי-כלשהו את ה"חד פעמיות" שביחסים כאופציה חיוורת. וכאן גם מהמונוטניות יש התפרצות וולקנית: כמות האימייל העצומה שקיבל הדובר בשיר.
התקעתנות מגיעה גם לשימוש בשורשים מרובעים של מילים כפולות וסימטריות שאליהן מתמכר זך: יתמהמה, מתמתיקה ואפשר גם לציין את "כה וכה" או "זהו זה" (בשיר "פרידה סופית", השיר השני ב"שירים שונים") או "מרחרח" (בשיר "שתיינות", השיר השלישי ב"שירים שונים"). כלומר שלושת השירים הראשונים ב"שירים שונים" (שיצא ב1960 וב1962) תקועים כאחד, בניגוד לשם הספר, "שירים שונים" (אלא אם מתייחסים לאותיות ש'ין יו"ד מ"ם שחוזרות גם בשם הספר במילה 'שירים' ו'שונים').
הדבר נכון גם בספרים אחרים של זך במה שנחשבת לתקופה הדִבשית שלו: למשל בשיר 'במה להמתיק ימים', 'איך זה שכוכב (אחד מעז)' ובאינספור שירים נוספים שכוללים את אותו טריק, דווקא הטובים יותר או המצליחים יותר של זך. מעניין שדווקא חוקרי זך בחרו לקבל כפשוטם את טענותיו של זך וגרסו כי כתיבתו משוללת-סימטריה, וחסרת סדר מלאכותי. למשל, בספר "אהבה במושב האחורי" (2005), פרופ' יאיר מזור טען כי הסימטריה של זך היא רקע לחוסר-סימטריה ולמעשה זו גרוטסקה של סימטריה (אני מקצר מאוד את הטענה). רחל ויסברוד במקראה "בימים האחרים" (2002) ייחדה פרק שלם לאמצעים אמנותיים של זך, ולכן לא יכלה להתעלם מהחזרות אצלו. אבל היא פירשה זאת כשחזור של דיבור טבעי, טענה שלא עומדת עם תכני זך שציינו כאן, אבל היא פירוש סביר לגבי 'מרגוט' ו'דברים' של הרץ, שבהם השפה היא דיבורית. כמקראה רשמית של האוניברסיטה הפתוחה, ויסברוד מונה בזה אחר זה וממספרת חמישה אמצעים אמנותיים בשירת זך, אולי כי סטודנטים אמורים להיבחן על כך, ירחם האל הטוב. אלמנט 'החזרה' נדחק אצלה למספר ארבע. לטעמי זה ה-אמצעי הזכי, כמו הטכניקה הקוביסטית אצל פיקאסו ויוצרים אחרים מתקופתו, למשל.
כשפרצה הרץ, הציגו אותה מספר מבקרים כמי שמושפעת יתר על המידה מזך. גם החוקרת חמוטל צמיר התייחסה להשפעה של זך על הרץ ב"בשם הנוף – לאומיות, מגדר וסובייקטיביות בשירה הישראלית בשנות החמישים והשישים" (2006) מהצד המגדרי. כיום התמה המרכזית לגבי הרץ היא ההשוואה בינה לבין מה שקוראים "משוררות נשיות", שדחק את הטענות על העיסוק בדמיון בציר הרץ-זך. בהשוואה של ימינו בין "שירים שונים", ספרו השני של זך, שיצא שנה לפני "מרגוט", אני לא חושב שישנו דמיון גדול מדי בין הרץ בגדולתה לבין זך בשיריו הטובים יותר. הם הפכים: זך מאופק ומינימלי והרץ זרוקה וקשקשנית. אציין, אולי באופן אינטואיטיבי או גסטרונומי, כי הרץ טובה כשהיא רטובה יותר וזך טוב כשהוא צחיח יותר. גם השימוש שלהם ברפטטיביות הוא הפוך. אצלו השימוש מהורהר, אצלה מגומגם. כלומר, אצל זך התקיעות נועדה להציג אותו כעמקן, ואצל הרץ כנבוכה.

אבידן, עמיחי: אין לאן ללכת

גם אצל אבידן קיימת התקעתנות הזו, אך פחות מאצל הרץ או זך. ב"ניסויים בהיסטריה" (שירי לחץ, 1960-62) שיצא בערך בתקופה של "מרגוט" של הרץ, ו"שירים שונים" של זך, אבידן פותח במניירה זכית ברורה: "יש אנשים, שאין להם מה להפסיד, יש אנשים\ שאין להם. מה, אין להם, מה. אין להם מה להפסיד?".
או בשיר "ייפוי כוח" (בעיות אישיות 1954-57) שאהוב על ידי רבים: "מה שמצדיק יותר מכל\ את הבדידות, את היאוש הגדול\ את הנשיאה המוזרה בעול\ הבדידות הגדולה והיאוש הגדול\ היא העובדה הפשוטה, החותכת\ שאין לנו בעצם לאן ללכת". גם כאן תקעתנות תמטית וצורנית. מה גם שבהמשך השיר, הבית הזה חוזר פחות או יותר. וכך כמו אצל זך ב"שיר ערב" או ב"דברים" של הרץ, השימוש בשורש ה.ל.ך, שנועד לרמז על תנועה, הוא במובן השלילי, התקוע. אצל זך זה הולך ומסתבך. אצל הרץ היא הולכת משועממת בטיילת. ואצל אבידן המוקדם אין לאן ללכת. דבר שאיני מסכים איתו: יש לאן ללכת.

אצל אבידן התקעתנות הזעיר-תלאביבית (שכמעט נעדרת לגמרי בספרו הראשון שיצא בשנות החמישים) מתמוססת עם התקדמותו כמשורר ומתנפצת לטובת מדע בדיוני, �
�ירי קרקוש וקשקוש וחציפות אנטי-פואטית. הוא חי בתל אביב קטנה, אבל מדמיין בתקופה הבאה שלו תל אביב בדיונית, כך אפשר גם לקרוא את "לילות תל אביב עם דוד אבידן – מדריך לחיי הלילה", אחד הספרים החשובים שלו, שמתאר תל אביב מגה-תאגידית ובדיונית. בספר, הוא מתאר סיבובים בתל אביב עם המכונית, בטכניקות לופיות, תוך איתור מרכזי חום וכוח, וגישות מיניות מהפכניות, אך בפרק האחרון הוא מתאר תל אביב עתידנית, אבידניומית, הגועשת 24 שעות ביממה. וכמובן ב"המפרץ האחרון: שירי סופת המדבר" (1991), ספר שיריו האחרון בחייו, שעסק במלחמת המפרץ, במרכז הספר, הציב אבידן תמונה של משגר טילי פטריוט הפונה לשמים. תמונה המכילה את כל הפתטיות של אבידן המאוחר, הרוצה להיות משוגר לשמים, אך למעשה להיות מנופץ. המאמין בקדושת התוצרת האמריקאית הבוהקת, אך בסוף מת כטיל פטריוט כושל, מצג ראוה, שבסופו של דבר פוגע בצד שלו עצמו: אבידן רצה עולם של נמרים וכבשים, והיה הראשון להיטרף. מעניין להשוות בין הפטריוט אצל אבידן לבין עבודה של האמנית מעין שטראוס, עשור אחר כך: היא נעמדת בתחפושת של אינדיאנית לצד טילים שהושמו ביפו במלחמת עיראק השניה, וכמוהו משלבת בין אמנות, מין לבליסטיקה. גם בכמיהתו ללוייני ריגול ולמסעות ל.ס.ד, או התנהגותו הלא מכובדת וחיבתו לסיאנסים, קשורה לצורך שלו לצאת מהמניירה התקעתנית-דומסטית. אני חושב שהביקורת, מטיבה הבורגני והתקוע בלופים, דווקא העדיפה את הצד המלנכולי והתקוע של אבידן, שיריו "המשפחתיים", ולא את הצד הפרוע, הנלעג והחללי שלו, ששיאו סרטו "שדר מן העתיד" (1981). במהלך פסיכולוגי, אציין כי יתכן שהעדפת שיריו התקועים יותר של זך שהפכו "להיטים", קשורים לאלמנט המלנכולי שבתקיעות, שחביב על בורגנות שמרנית או על סטודנטים לספרות שנמצאים בשלב החמצמץ בחייהם, כי הוא מזכיר את התקיעות שמצויה בהם עצמם, התהיות הקטנות שלהם והיומרות המינימליות המשפחתיות שנוחות לעיכול, לעומת החתרנות והסכנה שבפלישה לעולם הבליסטי. אף שאפשר למצוא לפופולאריות של השירים התקועים גם הסבר טרויאלית יותר. בלש התרבות, אלי אשד, בהתייחסו להלחנת שירי משוררים, ציין בזמנו שהכתיבה החופשית פוגעת ביכולת להלחין שירה, עם זאת, התקיעות יוצרת חזרה, חריזה ומשקל זהה, שמקלים על הלחנת השירים, הצלחתם, והגעת המשורר לקהל שהוא מעבר לחובבי השירה. והדבר נכון במיוחד לגבי זך ("לבדו", "איך זה שכוכב"), אך גם אבידן.

מניירת החזרתיות נמצאת גם אצל יהודה עמיחי, משורר אחר בן תקופת "דור המדינה", אם כי פחות מאשר אצל זך או הרץ. אפשר למצוא אותה בפתיחת "אכזיב שוב" (ולא על מנת לזכור, 1971): "בשנה שעברה\ הייתי מאושר כאן\\ השנה אני מאושר כאן\ משום שלפני שנה\ הייתי כך", בפתיחת "פריחה שקטה": "פריחה שקטה\ בסוף השנה\ על סף. למי?\ על סף\ בלי דלת". וכמובן ב"אל מלא רחמים": שנפתח ב"אל מלא רחמים/ אלמלא מלא האל רחמים/ היו הרחמים בעולם. ולא רק בו" שמסתיים בסימטריה ב"יודע כי אלמלא האל מלא רחמים/ היו הרחמים בעולם/ ולא רק בו", שהפך לאחד משיריו הידועים ביותר, גם בזכות מערכת החינוך.

המקפצה

ניתן לסכם כי מדובר באמצעי סגנוני מרכזי אצל משוררי הדור הזה. איני רוצה להיכנס לויכוחי זך-אלתרמן. אין לי צד בעניין, ואיני רוצה בו מניות. אני גם לא חושב שזהו ויכוח חשוב מדי, ממילא אנשים היו מתעייפים מלכתוב חרוזים פומפוזיים או לחלופין מתגעגעים אליהם גם ללא דחיפתו של זך. המלחמה הזו היא מעניינת בעיקר לשיחות קפה או להרצאות שירה לקהל מנויים, כהכנסה צדדית של חוקרי ספרות ומשוררים. היות וקטע זה אינו נכתב בתשלום, אין טעם לטרוח ולהוסיף עוד קומה על היסודות הרעועים של הויכוח הזה.
עם זאת, ניתן להעלות טענה שמשוררי הסיקסטיז, ובראשם זך, ויתרו על החרוז-משקל לטובת הלופיות הזאת. כלומר הם ויתרו על אמצעי אמנותי מנייריסטי אחד, לטובת אחר, מלאכותי עוד יותר. בוודאי שהשימוש הזה מגחיך את הטענה כאילו משוררי "דור המדינה" כתבו במקצב חופשי, הרי הלופיות הזו מציגה את שירת תקופתם כסגורה ונעולה עוד יותר מבשיר ממושטר, שגם אם הוא חרוז ושקול, הוא לפחות נע קדימה, מהעבר אל ההווה, או מההווה אל העתיד, במקום מהעבר אל העבר. כמובן, שאמצעי אמנותי כַלאני הוא גם דבר יפה שיוצר רסיסים בוהקים כחלחלים כשהוא מנותץ, בעזרת תחכום תוכני או נושאי, למשל בסונטות הפוליטיות של שבתאי, בשירים פרועים וממושטרים של אבידן או בשירה זרוקה נוסח סיון בסקין או מיכל דר, למשל, היום.
אין כאן שלילה של האמצעי הצורני הזה או אחר, אלא: א. טענה שישנו אמצעי צורני כזה. ב. טענה שהשימוש בו היה נפוץ או נפוץ מדי בתקופה מסוימת. ג. ניסיון להבין מה תפקיד האמצעי הצורני הזה, ומה מקומו הפוליטו-פואטי. השאלה היא אם האמצעי הזה מתאר את רוח השעה והלך הנפש של הכותבים הרץ-זך-אבידן, או שהוא מודבק. כלומר האם ונציה היא ונציינית או שהיא כמו הקזינו ונציה המשחזר את ונציה בחולות נוואדה, בקזינו של שלדון (זו דוגמה בעייתית: גם ונציה אינה ונציינית).
אני חושב שהאמצעי הזה הוא לרוב טבעי. יתכן אפילו שניתן לקשר בין התקיעות הזו לאופי הזעיר והחנווני-מפא"יניקי של החיים בישראל של אותה תקופה. אם נמשיך טענות פוליטו-פואטיות שהן תמיד מפוקפקות (מפוקפקות כמו טענות דוריות, שאני מטיל כאן כפגזים לא מטווחים), אפשר להגיד שהדבר קשור במצב התקוע של ישראל אז, המבודדת כאי במזרח התיכון, עיר קטנה הטרוקה בטיילת, כמו בשיר 'דברים' שבו הרץ מסתודדת עם דברים על הטיילת ו
אינה מביטה לים אפילו (הים, הגלים והחול לא מוזכרים בשיר המתרחש בטיילת, אלא רק המשוררת ו'דברים'), ללא בני ברית מלבד 'הדברים', מדברת על מוות (לכרות ולהיכרת) ועם תחושת שו-שו צבאית שעימו מסתיים השיר והספר הזה ("זה סודי, זה סודי ביותר").
הויתור על החרוז והמשקל המסמלים (אולי) איזו אינטרנציונאליות, אף שהם מוזרים לאקלים של המזה"ת כמו כובעי פרווה, והמעבר לתקעתנות, שאולי מרמז לישראל הקטנה, צריכים להיחקר על ידי מישהו אחר. על כל פנים, גם אם אני מרחיק לכת בטענותיי, אני סבור שיש למצב המקום קשר לאמצעים האמנותיים של התקופה, כשם שקניון עזריאלי, מקדש הניאו-ליברליזם וצרכנות-הסרק, וחומת ההפרדה, משפיעים על שירת תקופתנו. גם במאמר המפורסם על 'דלות החומר' מ1986 שרה ברייטברג סמל היא דיברה על תכונות קבועות פחות או יותר וחומרים של "אמנים תל אביבים" ו"טעם המקום" המושפע מהלך רוח התקופה. במאמר זה מובא, אגב, גם ציטוט של זך, שאולי את התקעתנות שלו ושל משוררי תקופתו אפשר לקרוא גם דרך המאמר של סמל.
אם נמשיך לאנלוגיה מעולם האמנות, בזמנו זיהיתי כי עבודות וידאו-ארט שנעשות על ידי אמנים ירושלמים היום, משתמשים במניירה דומה: חזרה ולופים על מהלכים ויזואליים ועל סימפולים קוליים שוב ושוב. וזאת מן וידאו ארט תל אביבי שהוא זורם יותר. הדבר אולי קשור לתקיעות שהחילונים בירושלים המערבית חשים. כמי שלא חי בתל אביב של אז, אולי זו באמת השוואה נכונה לתל אביב בסיקסטיז, כי ירושלים המערבית מספקת לך מספר מוגבל של מקומות, שאתה מנווט בתוכן שוב ושוב, בייאוש לוחמני. מול תל אביב שנתפשת כחלק מהעולם.
על כל פנים אף שלעתים נעשה לטכניקה הזו שימוש מעניין (כמו בשיר "מרגוט"), עלי להודות שאני לא ניחן ברגישות להנאה רבה מדי מהטכניקה הזו. יתכן כי אני חי בתל אביב פתוחה יותר שבה קל מאוד לנסוע לקהיר או לפריז. כבר איננו חור בלבנט.

עוד דבר שיש להתעכב עליו הוא הקלות של השימוש במניירה הזאת, שבמסגרתה ניתן להסב כל שורה מקרית לשיר מהורהר ואקזיסטנציאלי-בגרוש. למשל את הפתיחה של המאמר אוכל להפוך ל: "נתבקשתי לכתוב על דליה הרץ\ על מי נתבקשתי לכתוב? על דליה הרץ. אבל אני\ אני רק רוצה להשתמש בה כמקפצה\ אם ארצה לקפץ\ המקפצה תהיה\ דליה הרץ. גם אם ארצה לקצץ\ המקפצה תהיה\ מה שנתבקשתי לכתוב עליו, דליה \ היא המקפצה\ הרץ".

המאמר התפרסם בגליון "עמדה" החדש על דליה הרץ.

—-

ברכות למתי שמואלוף, ידידי מ"גרילה תרבות" על ספרו החדש, "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראלים".

אירועי הערב והימים הקרובים:

מוצ"ש – 23.1 21:00 – סינקופה, חיפה – ערב דםדם (עם רייסקינדר, רוצי בובה ואנטיביוטיקה) – 30 שח

יום שלישי – 26.1 21:30 – טקסידרמי, הרכבת 18, ליד המשטרה, המקום החדש והפוחלצי של אדם הורוביץ – הופעה סודית שפותחת את המקום

בוטל – יום שישי –  שייח ג'ראח,

יום שישי 5.2 12:30 – רחוב רוטשילד ליד הקיוסק – פסטיבל 15 דקות (כל אמן בהופעה בת 15 דקות)

יום שבת  6.2  17:30 – פסטיבל פת\קית, בית פת\קית, רחוב פראנצויז, יחד עם רם אוריון והאפרונז.

על מעין, מערבון, החדש והרע, עיתון האמנות החדש והספר של נמרוד קמר – פרטים מלאים

חומוס \ צאלה כץ
 
אתה מנגב חומוס כפי שמנגבים זיעה
אני מנגבת חומוס כפי שמנגבים דמעות
אוכלים ומוחים
לך הפיתה, לי הבצל
 
מעין 5 יוצא אט אט לחנויות, וכולל גם את מגזין הקולנוע מערבון, מגזין חדש לאמנות בשם החדש והרע וספר השירה והמסמכים של נמרוד קמר, אני רוצה לתייק אותך.
זה בינתיים הגליון הכי גדול שהוצאנו, לוויתן נייר בן 350 עמודים בארבעה חלקים, שבהם משתתפים כמאה יוצרים, מתחומי השירה, הספרות, האמנות, הקולנוע, התיאטרון, הקומיקס ועוד. באופן מוזר, בתקופה שכל העיתונות והמגזינים מצמצמים, מעין הופך למעין דבר עצום מידות כל כך. בכל זאת הצלחנו לשמור על המחיר מהגליון הראשון, 17 ₪, שהיה בזמן יציאת גליון 1 שכר המינימום לשעת עבודה. הוא היה בן 110 עמודים אגב.

 בתחום המאמרים במעין 5 יש מסה מרכזית של רועי רוזן על המימד הגרוטסקי של מבצע עופרת יצוקה שניכר בראש ובראשונה בשם המבצע, דנה פרנק היא ראשונה בסדרה של כותבות וכותבי מעין שכותבים על שירתם. כיום היא בת 20 ופרסומה הראשון במעין היה כשהיתה בת 15. אורן קקון, אחד המסאים החדשים האמיצים בארץ, במאמר ראשון במעין, שעוסק בספר המאמרים של יגאל שוורץ "הידעת את הארץ שם הלימון פורח", יהושע סימון במאמר על ההזדמנות שבמשבר הכלכלי, מנסה לפתוח מחדש את השיח על "המשבר", וטקסט של חיים נחמן ביאליק על המרכזיות של צבע הדפים בכתבי העת העבריים.

 

כדור הארץ, השמש והירח, אסף קוריאט

 


השירים הראשונים במעין 5 הם של נטלי לוין, משוררת ואמנית. אנחנו אוהבים לפתוח את העיתון עם יוצר שזה הפרסום הראשון שלו. כך היה עם צאלה כץ, שלאחרונה פרסמה ספר שירה ראשון "הבי מטא", עם ואן נויין, שהוציאה ספר בהוצאת מעין, זהיה קונדוס,יוני רז פורטוגלי והגר רוה. השירים של נטלי לוין, משוררת שמתגוררת כרגע בין ואדי ניסנס להדר בחיפה, מלאי תשוקה, אחד השירים המעניינים הוא "הרשימה" והוא על גבול האמנות הפלסטית, ועם שורות טכנו-ארוטיות כמו "תנגב לי את הדיוידי\ הוא קופץ". נטלי לוין גם מככבת במגזין האמנות החדש החדש והרע במדור אישי של שיחות מיטה, והפעם עם האמן אריאל קליינר, ובעבר פרסמה מאמר מרגש במערבון מפסטיבל הקולנוע בקהיר. ואן נויין, שהוציאה את עין הכמהין בהוצאת מעין שזכה להצלחה גדולה מאוד בביקורות, ואף נבחר על ידי מעריב לאחד משלושים הטקסטים הפואטיים שהכי חשוב לקרוא מאלה שפורסמו אי פעם בשפה העברית, נעה קדימה והשתכללה. כאן היא מתנסה בז'רגון הפקצי, שפת נפקניות-האינטרנט, המחליפות אותיות במספרים. זה כנראה השיר הראשון בשפה הזו המתפרסם בכתב עת עברי. אהרן שבתאי, מהכותבים שאנחנו הכי שמחים שרואים בנו את הבית השירי שלהם, פרסם סונטת אי-גיון, שבה לכאורה כל שורה לא מתקשרת לקודמתה, אבל בסופו של דבר הכול מתכנס אל חיינו כאן, הנהדרים=מזוויעים. לשבתאי יש גם מאמר מרתק ועקרוני, "על השמחה בשירה", ושני תרגומים, לשירת הרחוב של ריימון קנו הצרפתי ולאנטי-פואטיקה של ניקנור פארה הצ'יליאני, שפותחים ופורצים את אפשרויות השירה ואת גדר השירה. תרגומים אחרים שמפגישים עולם חדש לקורא ולכותב הישראלי הם של סצינת משוררי הבּיט מאנגליה, שהתרכזו בליברפול.
בדרך כלל אנחנו נותנים טעימה מכל משורר, הפעם פרסמנו שישה עשר שירים של המשוררת הצעירה מיכל דר, עם שורות יפהפיות כמו "בשר מכחיל\ ומאדים\ צלחות מעוטרות בחנות של הכול בדולר". מיכל דר היא בין המשוררות הטובות ביותר שפועלות בישראל. מתי שמואלוף, לשעבר עורך "הכיוון מזרח" וקולגה במסגרת גרילה תרבות והאנתולוגיות לצאת ואדומה, מפרסם לראשונה שיר במעין, שיר פרודי על אינתיפאדה אשכנזית, מרד גפילטעפיש ממערב אל המזרח שמטופל וממושטר. רינת ק. ראובן בשירים קוויריים רטבטבים בנוסח שעובר בין אשה לגבר עם שורות כמו "הסיגריה היא איבר המין שלי\ אני משתינה את האפר\ אל תוך המאפרה\ ומפספסת". רינת היה\תה מהתורמות\ים של הפנזין הקווירי המצויין "נער אמצע" שעסק בתנועה מאשה לגבר. צאלה כץ ז"ל, עוד בחורה בעלת מיניות מרפררת, מנדבת שני שירים מעזבונה, שמחזקים את מעמדה כאחת המשוררות החשובות ביותר הפעילות פה. כדאי לחפש ביוטיוב את השקה שעשתה בבית הסופר, כשניסתה להשתלט על אחד הערבים שם ובסוף גורשה. עדי לויתן, איש קבוצת השירה "עין שביב 63" ממצפה רמון, שמאורגנת על ידי אילנה שחף, בשיר על מסגר. את לויתן פגשנו בפסטיבל שדה בוקר והתרשמנו מאוד מהייחוד שלו ומהעולם החברתי הנשקף משיריו. רועי צ'יקי ארד עם שיר בשם "כמה המלצות" גם סוגר את מעין 5 עם מחזה באורך מלא, "רפובליקת הנשים השמנות" על מדינה אוטופית בקווקז של נשים שמנות, שהופכת לדיקטטורה מסוייטת. בעיתון האמנות החדש והרע צ'יקי מפרסם טקסט על אמנות מוחלשת, כשהוא מאפיין את הז'אנר ומרכזיותו ומנסה להבין את סיבותיו ומסיבותיו. מחזה אחר שפרסמנו בעיתון הוא של צחי מלמדג'ייסון מוריס, שם ספרותי של כוכב מוכר לבני הנעורים, פרסם שירים הומוסקסואלים לוהטים ומיוחדים. כרמל רובינשטיין, בפרסום ראשון, עם שיר סוריאליסטי, שנפתח בשורה האדירה "הבריכה המפוקסלת, המשובצת לורדים זוהרים משתקפת בעינו הימנית". לינה פלאח, אינטלקטואלית ממוצא דרוזי, ציר מרכזי של חוגי הבוהמה של קפה מסדה בחיפה, גם בפרסום ראשון, בשיר על אמא שלה ועל גברים רופסים. יובל בן עמי, מוזיקאי, סופר ואיש רנסנס מקומי, שמלווה הרבה את פעילות מעין ופעילות גרילה תרבות ובסטרבות, מפרסם כמה שירים יפהפיים חרוזים ושקולים עם שורות מבריקות כמו "כלב של אישה בלבוש נזירה\ דיבורה רמת גני נורא". שגיא אלנקוה, שפרסם לאחרונה את ספרו הראשון "קונכיה" בהוצאת ירון גולן, פרסם מספר שירים יפהפיים, שיר לדוגמא: "הבדידות היא עץ ככל העצים\ רק שיש לו זנב". בעיתון מופיע גם שיר של נוית בראל שהתפרסם גם בזמן הפעולה של גרילה תרבות בפולגת קרית גת. עוד במעין 5, קומיקס להיטי של אהד פישוף ופרגמנטים שיריים של האמן פסח סלבוסקי עם שורות כמו "מצאתי עיפרון, אז חיפשתי מישהו לחדד אותו".
אם לאפיין את הגליון בפרספקטיבה קצרצרת, אפשר להגיד שזה הגליון עם הכי הרבה שירה שמושפעת מסוריאליזם, אולי בעקבות המציאות הישראלית האבסורדית של השנה האחרונה.
בחלק הפרוזה במעין 5 פרסמנו סיפור של זהיה קונדוס, על מלחמה מטפורית בין נשיא לבין עכבר עקשן. בועז לביא, שהסיפור שלו ממעין 4 פורסם לפני חודש במצרים, כותב על האהבה בין מובטל לסוסו. הסופר יפתח אשכנזי בסיפור מלא תשוקה ותוגה על מסיבה באיזור
כרמיאל, אולי שיר אבל למסיבות הפריפריה הזולות והחרמניות. ועוד סיפורים של המשורר רומן באימבאייב, עודד נעמן והאמנית קרן ציטר וכן פרסום ראשון לסיפור מסע של נטע לירז, שבעבר פרסמנו יצירות גרפיטי שריססה במדרשה לאמנות והושעתה בגינן. כדאי גם לשים לב לכריכה הקדמית של מעין 5, מעטפת המטבעות, של אסף קוריאט, שנקראת "כדור הארץ, השמש והירח", ולכריכה האחורית של נעה צאושו ומרב כהן, שבה נעה חורצת חציל מטוגן במקום לשון, מחווה ליצירות פליקר שובבות שהיו פופולאריות ב-2007.
 

 

החדש והרע: מכאן המרחק לא רחוק לגליון הראשון של מגזין האמנות החדש שלנו, החדש והרע, זה מוצר הדפוס הראשון שלנו שכל עמודיו בצבע מלא. היינו בדילמה גדולה אם להוציא עוד עיתון, או להמשיך לפרסם אמנות בתוך מעין. אם אפשר, אנחנו מעדיפים לקחת סיכונים.
 צלחת הגליון והתגובות אליו, יקבעו אם ימשיך, ובאיזה פורמט ושיטת עבודה. בין המאמרים בעיתון, תרגום של מניפסט התחזוקה של האמנית הפמניסטית מירל יוקליס, שבחרה להפוך את עבודות הבית לאמנות, מכתב של האוצר החברתי טל אדלר לשגריר ישראל באוסטריה בעקבות ויכוח שהיה ביניהם על אמנות פוליטית. האמן פסח סלבוסקי מחזיר לגליה יהב שפרסמה בגליון הקודם מעין את המאמר "על השוק והשדה", ותוקף תחת הכותרת "אני לא השדה שלך". יהושע סימון על "אלימות מכוננת: 1947-1950" של אריאלה אזולאי, וכן ביקורת אסוציאטיבית על התערוכה של אבנר בן גלבמוזיאון תל אביב. ראיון של נטלי לוין עם אריאל קליינר, במסגרת מדורהּ החדש, בו הוא מכריז על עזיבת עולם האמנות, ושיחה של נועה צאושו עם אסף קוריאט. מבין האמנים המשתתפים: טמיר ליכטנברג, דורון רבינא, רקפת וינר עומר, ערן נוה, דוד עדיקא, קרן ציטר (מחווה למגזין אלכסיה שהשפיע על החדש והרע), יואב אפרתי, מעין שטראוס, פסח סלבוסקי, הצלמת גוני ריסקין ועוד, והאמנים הבינלאומיים רוקסן זרגאם, פרנצ'סקו פיניציו וברתולמיו ריאן. תמונת השער היא של אסף עברון, מתוך פרויקט צילומי עיתונות של בליינים באיזור התופת של יד חרוצים. החדש והרע הוא עיתון מפתה מאוד ומעורר מאוד, ישראלי מאוד, שמנסה להחזיר את הפוליטי והאתי לאמנות הישראלית שנסחפה למחוזות אחרים.


שער גליון מערבון 5 עוסק במאמר האינטואיטיבי של יונתן גל על דמות הישראלי בסרטים הוליוודיים, מאקסודוס ועד זוהאן. המגזין נפתח במדור חדש, של ביקורות קצרות על סרטים חדשים ובו התייחסויות לוודי אלן, האחים דארדן, עץ הלימון וסימני מתיחה של זהר וגנר.סלבוי ז'יז'ק תרם במיוחד למערבון 5 טקסט המשווה בין מחילות של אודי אלוני וואלס עם באשיר של ארי פולמן. גם הקולנוען הלבנוני והמשורר ואאל נורדין (שיריו התפרסמו בגליונות מעין הקודמים) כותב על ואלס עם באשיר ועל שירותו הצבאי בצבא הלבנוני, אדם אבולעפיה מפרסם מאמר רחב יריעה שמאיר נקודות בסרטיו התעודיים של דוד אופקהגר בן אשר במניפסט נגד הבנאליה של סרטי הארט-האוס, איבתיסאם מרעאנה במכתב אהבה לגיא זוהר בעקבות ההתפרצות לאולפן תוכניתו במהלך מאבק היוצרים, יונתן לוי על האגם, סרטו הקצר של בועז לביאחגי בועז על בדידות וכלכלת שירותים בכייבל גאי של בן סטילר וג'ים קאריבני בן דוד על אנטוניונינועם יורן על האח הגדול, ג'ניפר אבסירה, הרכזת החיננית של מערבון, על היחס למין בסרטיה של הבמאית קתרין ברייה, שיחה עם התיאורטיקן ז'אן לואי קומולי בעקבות הסרט  לה צ'צ'יליה על הנסיון האנרכיסטי בברזיל,יוני רז פורטוגלי על הדרך שבה התקבל איים אבודים של רשף לוי, תמליל הכנס שאירגנו מערבון ומטה מאבק היוצרים בעקבות צנזור שיטת השקשוקה, ו"הצופה", מדורו של רועי רוזן על סיינפלד ואנדי קאופמן. עוד במערבון 5דמדומים של קתרין הארדוויק, מאמא מיה, חופשיה ומאושרת של מייק לי, לאהוב אותך מאז, משחק כפול, רעם טרופי של בן סטילר, רידקטד של בריאן דה פלמה, גירלז און פילם של ג'ולי באק וקרין ריבקינד סגל, על הבמאי הפורטוגזי פרדו קוסטה, על גיבורי הדגל של קלינט איסטווד ובופור של יוסף סידר, נער החידות מבומביי והשמצה של יואב שמיר.

אנחנו גאים לפרסם ביחד עם מעין 5 את אני רוצה לתייק אותך, ספר ייחודי של שירה ומסמכים מאת נמרוד קמר. הספר כולל שירים על אינטרנט ויחסים, לצד שירים על טיול למרוקו, אך גם דוקומנטים, כמו מכתב ששלח לכל שרשרת הפיקוד על גייזר פעיל בבסיס שבו שירת, מכתב שבעקבות שליחתו נחקר על ידי רשויות הצבא, מכתב למרצה, טקסט שהשחיל לפירסום באתר "Ynet יחסים", מכתב לחברתו מחו"ל ועוד.

עוד משתתפים במעין 5מערבון 5 והחדש והרע 0.5תום שובל, מרחב ישורון, יעל פרידמן, רוני כהן, עירית כץ, נוני גפן, מיכל חי, מלכי טסלר, ענבל שטראוס, יוני רז פורטוגלי, עמיחי שלו, אלין לב הר, אפרת קדם, אריאל שלזינגרהראל לוז, כוכבית קדושים, אסף גרובר, מיקה רוטנברג, לן בוכמן, תמר איזנברג, אלונה רודה, עידו מיכאלי, רות פתיר ובועז לוין, קרן כץ, מליסה גרונלנד, אור דהן, ורוניקה ניקול טטלבאוםהגר תפוחי, רוסה לאו, דן שובל ודרור יזהר. כתב העת יוצא לאור בתמיכת קרן רבינוביץ', איגודי הבמאים והתסריטאים ומפעל הפיס. כל העיתונים מעוצבים על ידי כרם הלברכט.  רכזת החדש והרע: אנה ברשטנסקי. מנהלת מערבון: קרין ריבקינד סגל. 
 מסע ההפצה של העיתונים בתחילתו, כשאנחנו מעדיפים להגיע רק בסוף לרשתות הגדולות, כדי לעודד חנויות עצמאיות. חנויות שבהן אפשר לרכוש את העיתון כרגע: האוזן השלישית תל אביב, הנסיך הקטן, הטירה שינקין, תולעת ספרים, ספרים בבזל, זמנים מודרניים, חותם שינקין, פיצוציה יהודה הלוי, בית הבאוהאוס דיזנגוף, סלון ברלין, פיצוציה פלורנטין 1, יאפא – יפו, מספרת שאפה – יפו, לוטוס דיזנגוף 100, סיפור פשוט – נוה צדק, צימר – הגדוד העברי, אדרת בוגרשוב. ירושלים:  אוגנדה, ברבור, האוזן השלישית ירושלים, שרון: האוזן השלישית רעננה. בקרוב: עשן הזמן באר שבע, קרון הספרים טבעון, קפה מסדה חיפה ולרכוש באינטרנט דרך בסטרבות bastarbut.com

האתר של מעין יתמלא אט אט בטקסטים מתוך מעין 5, מערבון 5 והחדש והרע 0.5. לצד חומרים שלא פורסמו בגרסת הדפוס. כדאי לעקוב אחרי האתר על ידי מנוי אר.אס.אס.

http://www.maayanmagazine.com
העלינו חלק ניכר מהעיתונים הקודמים לאינטרנט לקריאה חינמית, ואתם מוזמנים לדפדף בהם:

 
מעין 4 לקריאה
מערבון 1 לקריאה
מערבון 2 לקריאה
מערבון 3+4 לקריאה
עין הכמהין, ספר השירה של ואן נוין


נשמח אם תציצו במעין 5 ותגיבו,

אוהבים,
מערכת מעיןמערבון והחדש והרע
 
 
הצעירים \ ניקנור פארה. תרגום: אהרון שבתאי
 
כִּתבו מה שאתם רוצים
בכל סגנון שעדיף לכם.
יותר מדי דם שטף מתחת לגשרים
מכדי שנמשיך להאמין
שיש דרך אחת נכונה.
 
בשירה הכול מותר.
 
בתנאי אחד, כמובן:
שצריך לשפר את הדף הלבן.
 
 

הזין והלב

הלב אוהב חומוס
הזין
חמוצים
 
הלב לא יכול להשתין
הזין עשוי
לנהוג טנק
 
על אהובתי, חושב
עם הזין, עם הלב
עם מקשי הסלולר
 
הלב
של נינט טייב
הזין גם של נינט טייב
 
הלב קונה חופשי חודשי
הזין
כרטיסן
 
הזין מתנדב למשמר האזרחי
הלב עושה מנוי
למפעל הפיס (זוכה בספר בהקדשת אברום בורג)
 
 
לזין לא אכפת מהלב
ללב לא אכפת מהזין
דמוקרטיה
 
הזין והלב
ואורנה דץ
שלישיה!
 
במלחמת לבנון השניה
הזין, הלב
ודן חלוץ
 
במלחמת לבנון הראשונה
הלב, הזין
ורפול
 
הזין ממוצא מזרחי
הלב ממוצא אשכנזי
ילדם הומוסקסואל
 
הזין מניח תפילין
הלב לומד בסם שפיגל
מסלול הפקה
 
בנקודות
של ישראכרט
הלב קונה את דוד גרוסמן
 
לזין יש את דוד גרוסמן החדש
לדוד גרוסמן אין
את הזין החדש
 
תקחו לדוד גרוסמן את הלב
תקחו לדוד גרוסמן את הזין
ייצא דוד גרוסמן החדש
 
תוסיפו לדוד גרוסמן לב
תוסיפו לדוד גרוסמן זין
דנה אינטרנשנל
 
על הגג שלי – דוכיפת
על הזין שלי –
דובדבן
 
אולטרה אולטרסאונד
לעובר אפשר לראות זין
למנכ"ל הבנק אי אפשר
לראות לב
 
בסמליל בנק הפועלים הקודם
הכוס שלי
הללויה!
 
בתוך התחתונים
של אהרון שבתאי –
הלב
 
בתוך התחתונים
של רועי צ'יקי ארד –
נמרוד קמר
 
הזין מותיר עקבות בחול
הלב
טס צ'רטר          
 
הלב, הזין והחוטם
ערבים
חברי ליכוד
 
זה לא משנה מה עדיף,
תגיד שאני זיון טוב
אומרת נורית
 
הכפתור העליון פותח
הכפתור התחתון סוגר
תתעלם מהצידי, אומרת נורית
 
מדוע לא המציאו
קונדום
במידת ליבי?
 
החסידה הלבנה על שובר הגלים
כה לבנה, עולה עולה
רוצה זין
 
בסלון הלב –
טלוויזיית פלזמה
אצל הזין – אגרטל
 
גם הזין וגם הלב
עוורים. לזין אין
חוש ריח
 
הפרידו את הלב מהזין
פיטרו את הכוס,
הפרטה
 
מאכלים אהובים:
זין – פירה
לב – פירה בטטה
 
את כל שירי הלב היפים
כתב הזין
עיבד: ננסי ברנדס
 
באילת
הלב טובע
הזין – מצפה תת ימי
 

(אכזיב, מאי 2008, בעקבות דיון אינטרנט עם המשורר מרדכי גלדמן על תפקיד הזין והלב באהבה בעקבות שירו הו איברי יקירי. אפשר למצוא את הרקע כאן)

"שני חורים במניפה" – מאירה מרום – הקדמה לספר נונסנס

מאירה מרום היא כותבת צעירה ומופלאה של ז'אנר האיגיון, מעין גלגול בלונדיני של אדוארד ליר. "העם השבדי כה אפתי/ לחשמל הזה הסטטי", היא כותבת. והיא צודקת.
ז'אנר האי-גיון, שירת הנונסנס, הוא סוגה של התנגדות להיררכיות ולסדר. הוא הופך את כולם לשווים, החיה והגנרל, העם השוודי והמסרק. למעשה, תחת המטריה הטווסית (או הטווס המטרייתי) של האי-גיון, ניתן לומר הכול, כל עוד החרוז הדוק והמילים קורצניות. בניגוד לסאטירה המוכרת לנו, בה הכותב יהרהר בזיבורית מוחו אם זה פוגע, או מוגזם. הסטיריקן יכול לומר דברים רבים על רבין, אבל לא יוכל להשוות את איכויותיו לאלו של תרווד, למשל. הז'אנר לא קנה לו הצלחה גדולה בארץ. אולי מלבד ספרי הילדים וחוברות הצביעה המעולות של עודד בורלא שנמכרו היטב, אך בדרך כלל לא נספרים כספרות רצינית.
בגלל הדחיפוּת, הכתיבה הסאטירית וההומוריסטית כאן נשענות בדרך כלל על היגיון בריא, קוהרנטיות ושיקול דעת. היוצרים הישראלים משייכים עצמם בעצומות ל"מחנה השפוי". האופי הישראלי הקליל והצבעוני, חסר-המעמדות, מביא את הכותבים לנסות להיבדל מהציבור הרחב באפרוריות מהודרת. על אחת כמה וכמה, הדבר נכון אצל המשורר העברי. על כיף אין מה לדבר. וגם אם יש איזו פסיעה לכיוון ההנאה, תמיד נדרש איזה ערך מוסף מעיק שימרר מעט את מצפון הקורא.
אולי בגלל שהמצב הישראלי הוא קונצרט במנעד של סוגי טמטום שונים ומשונים, כתיבה בז'אנר האי-גיון לא נראית לרבים כאמצעי לחתור לקראת משהו חדש, אלא כשעשוע מילולי שיש להתייחס אליו בסלחנות, אמנות שמקומה בין ספרות ומקרמה. אני מקווה שהספר היפה זה של מאירה מאור יפתח דרך חדשה לז'אנר הדחוי והחתרני הזה. בויכוחים על שירה, אמר באשו, המשורר היפני, למשוררים שייעץ להם, שעליהם תמיד לשאוף לקלילות. מאירה מרום הצליחה להגיע לגובה הזה. 
 

הקדמה שכתבתי ל"שני חורים במניפה" של משוררת הנונסנס הצעירה והצהבהבה מאירה מרום. הספר יצא לפני חודש בהפקה עצמית ומחולק בחנויות ספרים מקריות. לא כתבתי עליו בבלוג בגלל המלחמה הרעה, שגם הביאה לכך שהוא קיבל מעט מאוד התייחסות תקשורתית, אבל שווה לנסות להשיג אותו.
שני שירים מהספר בYNET

כרגע ניתן להשיג את הספר חינם באוזן השלישית, בקרוב יהיה אפשר למצוא אותו גם בבאצ'ו ובתולעת ספרים.

—————–
וחוץ מזה שני אירועי-מחאה נגד המלחמה שאני קשור אליהם (בלי קשר, ב27 בחודש, יום ג', ב21:00 אני מתארח אצל "בני המה" – ישי אדר ואהד פישוף – בעשן הזמן באר שבע):

בית פתקית מארח
מוזיקאים עצמאיים נגד ההרג המיותר והמלחמה….הבאה.
 
בהשתתפות:
רם אוריון
דני הדר
נגה שלו
יהוא ירון
קטב מרירי עם טליק אדיר
טליה אליאב
שני קדר
ערן זקס
רועי צ'יקי ארד
אריאל קליינר וסיון שדמון
ועוד…
 
ביום שבת, 24.1
החל מ 17:00
בית פית קית
רחוב פראנצויז 14
כניסה חופשית
 
—–

אירוע לצאת ליד האוזן השלישית

—————————————-

 
יום ראשון, 25 בינואר, 18:00, רחבת האוזן השלישית, רח' קינג ג'ורג' פינת שד' בן ציון, תל אביב-יפו
 
לצאת, אסופה נגד המלחמה בעזה, יצאה לאור בדחיפות ביום החמישי למלחמה. והודפסה במהלכה במהדורה שנייה.
ממשלת ישראל נצרה את האש, לעת עתה, לאחר שפיזרה הרס ומוות.
 
בערב ברחבת האוזן השלישית, יקריאו משוררים את קולם להידברות ושיתוף בניגוד לקולה של הממשלה, על בסיס מה שנכתב בפתח הדבר של האסופה –
 
"לצאת! קוראת להפסיק את הכיבוש ולצאת לפעולה ארוכת טווח ובעלת חזון רב תרבותי ושוויוני."
 
בהשתתפות עשרות משוררות ומשוררים מרחבי ישראל.
 
כניסה חופשית במרחב הציבורי
 
מארגנים – מעין, אתגר, מארב, דקה, סדק, גרילה תרבות
 
—–
 
מטלי לטוביצקי:
 
אנשים יקרים שלום.
בנוסף לעזרה ההומניטרית שתוכלו לתת לעזה בשליחת שמיכות ומזון,
אנו מזמינים אתכם לשלוח מסר כתוב שיעבור דרך נציג של אונר"א באחת השיירות הקרובות לעזה.
באו נעביר מסר אחר לילדי עזה ותושביה  – כתבו בפסקה קצרה: מעט על עצמכם , מסר של הזדהות, של הבנה ושל תקווה.
כדי שהיאוש לא יהיה טוטאלי מספיקה תקווה זעירה.
מומלץ להוסיף תמונה.
 

אנא שלחו בהקדם את המסרים לכתובת :
messages4gaza@gmail.com

המסרים יתורגמו לערבית, יודפסו יקושטו ידנית וישלחו.
 
אנו זקוקים למתרגמים שיכולים לתרגם את המסרים לערבית
כמו כן לתרומות (דפים, צבעים ודיו למדפסת).
נא לצור קשר במייל messages4gaza@gmail.com
 
או בטלפון 0542497009 לאלעד
אנא הפיצו מייל זה.

—-
ונשוב לעסקי השירה:

אני וגיורא לשם לא חולקים את אותו טעם בשירה, אבל אני מוכרח להמליץ על שירים יפים מאוד שהוא תרגם פרי עטו של משורר בשם ניקולא וולפא —–

החתול אחריות \ כתב העת מעין (וידידים) באינדינגב

הרהור על חתול

לאחרונה, בפעם ראשונה בחיי, אני מגדל בעל חיים. הנסיבות שנקלעתי לטיפוח והתפחת אותו חתול ושמו "אחריות" הן רומנטיות. לא רציתי חתול ותמיד נרתעתי מחיות. זה התחיל מכך שאמא שלי שונאת כלבים. ילד שלא גידל חיה, אין לו כל כך גישה לחיות, ויש לו אפילו טינה כלפיהן. לכך אפשר להוסיף את העובדה שננשכתי על ידי כלב קולי יפה-תואר באמצע רחוב עומרי.
בכל זאת, בילדותי, הצלחנו להגניב הביתה ולגדל צ'ינצ'ילה לזמן מה (היא נרצחה בידי ג. שזיפי אחד, בחור חביב, בנה של אצנית אולימפית ידועה) והיה כלב בשם 'סיני' ששרד שבוע (ונרצח בידי שיכור).
על כל פנים, נקלעתי לגידול אותו חתול רחוב צהבהב, ואף למדתי לאהוב אותו, בניגוד לפעמים הרבות שרימיתי ועשיתי כאילו אני מחבב חיות כדי להתחיל עם בחורות. החתול הזה, 'אחריות', הוא שובב באופן יוצא מן הכלל, חמוד מאוד אך בלתי נסבל. הוא לימד אותי הרבה על עצמי ועל הסיבות לכך שהסביבה לעתים לא מחבבת אותי כפי שאני מקווה. הבעיה של החתול 'אחריות' היא שהוא מאוד אוהב לשחק. גם כשאני ישן, הוא נושך ושורט אותי ואת האדם שאני ישן לצידו, כמי שרוצה לסחוף אותי למשחק של שריטות ונשיכות. הבעיה היא שכשאתה הודף אותו, הוא חושב שזה חלק ממשחק ורק מגביר את השריטות כלפי. למעשה, החתול ניצח מראש: כל דבר שתעשה, החתול אחריות ישמח לקראתו. תצעק 'לא', הוא ישמח שצעקת ויקפץ עליך כבכור-שטן. תזיז אותו בפנים מכורכמות, הוא יחשוב שמדובר במשחק משוגע של הדיפות, וישוב לקפץ על היד שלך, תוך שהוא מנקב בבשר.
אני חושב שזו אחת הסיבות שאני מעורר לפעמים אנטגוניזם. הרי גם אני כאותו חתול רב תעלולים שנקרא 'אחריות'. כשכותבים עלי ביקורות שליליות, אני מאושר. כשכותבים טובות, נחמד לי. רוחי כמעט תמיד טובה. את הכשלונות והמכות אני מקבל באהבה. וכמובן שאת ההצלחות המעטות. אני תמיד אוהב לשחק. אני אדם לא נסבל. בכך שאני לא מובס כאותו חתול אידיוט. אין מה לעשות נגדי, בעצם.
—–
רוקנרול! משוררי מעין (וידידים) מגיעים מחר, יום שישי, למצפה גבולות שבנגב לערב שירה ריחני במיוחד לכבוד פסטיבל אינדינגב. הערב יתקיים בבמה האקוסטית, בשלושה מחזורים שונים בשעות 16:00 19:40 22:15.  אני מחפש אגב שק שינה ועדיף כפול, אם הקוראים מבינים את הרמז הרך.

משתתפות:
דנה פרנק
מתי שמואלוף
רועי צ'יקי ארד
יהושע סימון
צאלה כץ ז"ל
נמרוד קמר
אביה בן דוד
אסנת סקובלינסקי
מיכל דר
נטלי לוין

(בדיעבד רבים מהרשימה לא הגיעו, אבל רוני הירש מדקה וצחי גולדברג מעשן הזמן כיכבו, וכן אליה, בתה היפה של המשוררת שירה סתיו, שפצחה בשיר על תפוח)

באירוע תפתח אסנת סקובלינסקי גם את בסטרבות לכתבי עת עצמאיים וספרות עצמאית ואפשר יהיה לרכוש מעין בהנחה, או את הדיסקים שלי. וגם כתב העת דקה הולכים לתת בראש. פסטיבל כזה הוא כיפי במיוחד כי הוא שם את השירה מול הקהל הטבעי שלה: צעירים שלא התקלחו.

סיכום הפסטיבל: היה מוצלח מאוד, בעיקר שיתוף הפעולה הספונטני עם מכונת היומן ביט בוקס האנושית קינג. הנה מאמר אחד על הפסטיבל, הכולל מחמאות לבסטרבות שזכה בתואר "האוהל המעניין ביותר" באתר המתעורר של עכבר העיר.

—————–
הבחירות בתל אביב מפרקות משפחות: שאול מרמרי, בנו של חנוך מרמרי עונה לאביו, פובליציסט הבית של טיים אאוט.

נסים קלדרון נגד דב חנין. מה שמעניין הוא שכל מה שקלדרון ניסח נגד חנין ניתן היה להגיד נגד מועמד כושל בשם ברק אובמה – החדשנות כמסר מוביל; העבודה עם כוחות רבים ולא עם שמאל סטנדרטי; הבחירה באנשים רעננים ולא "פוליטיקה משומשת". למעשה המאמר של קלדרון הרבה יותר מתאים להסביר מדוע אובמה לא מתאים, אובמה באמת פוטגני ובעל נופך סלבריטאי, כשחנין הוא פרלמנטר אפור למדי ונטול גימיקים שהרצינות שלו מוכחת והכריזמה שלו מונוטונית ועיקר התהילה שלו על עשיה, רצינות ונקיון כפיים. מלבד זאת, בתנועה עצמה, עיר לכולנו, אין סלבריטיז כלל, אלא רק אנשי שטח, פעילים חברתיים, מומחי איכות סביבה וכו' – בדיוק הפוך ממפלגת סלבריטיז, בניגוד למפלגה של חולדאי שהתהדרה בפוליטיקאי הותיק שוקי זיקרי, הירוקים שהתהדרו באורנה בנאי בזמנו, המפלגה ששמה ברח מראשי שהולכת עם קיציס, והמפלגה ששכחתי את שמה עם הלוגו הצהוב שבחרה את אריק סיני, שהוא זמר שאני מעריץ מן הסתם. ואגב, בלי היסוס אני בוחר את האלוף (במיל) אורן שחור לנשיא ארצות הברית.

 

טלי לטוביצקי מראיינת בבלוג שלה את דב חנין.

 

נויה כוכבי מראיינת אותי לגלריה.

 

משרוקית כלבים: הרהור על שירה\ הרהור על סקס (תוספת 21:20 הנוער והאנדרטאות)

הרהור על שירה

אני מרגיש כמו כלב בחברת בני אדם, או להפך: כאדם ששומע בטווחי קול מסוימים וחירש בטווחים אחרים, שמסתובב בחבורת כלבים הנענים לצליל משרוקית הכלבים. השירה של המשוררים האלה נשמעת לי כהד עמום, כבליל סמיך חסר פשר ועניין, הליכה משמימה על בטוח. אני פותח ספרי-שירה מכובדים שיוצאים לאור בימינו, ושוכבים עצובים ועייפים, בכריכות סתמיות, על מדף הספרים. מעלעל ומשתעמם. אני לא זוכר מהם דבר כשאני ממשיך הביתה. המשוררים הללו בוודאי יאשימו את כל העולם בכך שרק מאה איש רכשו את ספרם, אני מרגיש חמלה רק כלפי אותם מאה הקורבנות. ומצד שני, את השירה שאני אוהב, שירת הפואטיקה החדשה, נראה שרבים לא מבינים בכלל, היא נשמעת להם כרשימת מלים חסרות טעם. חלק מהממסד המשוררי יגיד שהוא אוהב את מעין, או את תופעת מעין, או נגזרות שלה. לפעמים נדמה לי שהם עושים זאת מתוך נימוס, אינטרס, או מתוך אימה כאילו ייחשף שהם לא מתחברים לצעירים, אבל ניכר שהם לא מבינים דבר, הם לא יודעים איך לקרוא את השירים שלנו, השירה החדשה לא באמת נכנסת לטווח השמיעה שלהם. לטוב ולרע, היא נמצאת במימד אחר. הם כמו קשישים או חנונים שמנסים לזוז במסיבה לצלילי מטאל. הפואטיקה החדשה היא כמו משרוקית כלבים עבורם, הרגילים לדכדכת הבורגנית המצויה. אני לא בא להאשים אותם, או להגיד שהם פחות טובים, אלא מציג תפישה ביולוגית בעיקרה, הקשורה לחצוצרת השמע. אני מכיר את תחושתם מהכיוון השני: אני כמו עיוור שצופה בסרט אילם ויושב בנימוס בחדר. אני מהנהן לשירה המשמימה שלהם, שאיני מבין אותה ואיני מבין איך אנשים מוצאים בה דבר כלשהו. הכול נשמע לי רע במידה זהה (אולי זו טעות להשתמש במילה רע: כי גם ברע יש משהו, מדובר ברמה אחרת שאינה אפילו רעה. שירה רעה דוקא מעניינת לפעמים), אז אין לי בעיה לטפוח על כתף המשורר, לומר מזל טוב אם יוצא ספר וגם כאשר זה יזכה לפרס, ולבריאות עם המשורר קיבל שיתוק או שיהוק, או שילוב בין השניים, ולהיות סימפטי לכולם. אני אולי לוחמני וכעסן בבלוג, אבל במציאות אני אדם סימפטי וחברותי. אני רואה אותנו כמו הרֶמונס (בזמן אמת), ואותם כלהקות קשישים כנסייתיות או כלהקות מחווה עלובות עוד יותר של צעירים ללהקות עבר. אין להם קצב, כיף או יופי, אין להם התנגדות או קוליות, אין להם חוכמה, הצבעים שלהם מרוחים ודלילים, אני לא יודע לקרוא בשמם של הצבעים האלה. אולי אני צריך לדרוש לא לשים את הספרים על אותו מדף (למעשה בדרך כלל מעין לא נמכר על אותו מדף ממילא). הכול נשמע לי כל כך סתמי ומקלושלש, המון מילים חסרות ברק, המון שירים שהעולם לא הופך למעניין או טוב יותר בגינם, שאפשר היה להפוך לשיר אחד עלוב, שגם הוא לא ראוי לדפוס. למה הם מבזבזים את זמננו, אותם טרחני-חיריק? למה בתי הדפוס מוכנים להדפיס את הזבל הזה, חתיכה אחר חתיכה אחר חתיכה, ואז לכרוך? אולי אני כאן הכלב, אולי המשוררים האלה. הייתי אומר שהמלך הוא ערום, אבל אני בעד ערום.

הרהור על סקס

התנוחה האהובה עלי היא כשאני יוצא בבוקר, אחרי לילה, מבית של בחורה, מהמסדרון הצונן של בית הדירות, דרך דלת המתכת, אל הרחוב, נרגש במקום חדש, רוכלים חדשים אומרים לי שלום ומנסים למכור לי כרית אורטופדית. עצי פיקוס חדשים מצלים על ישבני. חינמונים מרוטים של היום החדש, שוכבים זה על זה, מדווחים על משהו שאמר נסראללה. לתנוחה הזו אין מספר, יש שם: צ'יקי.

ידיעה מדכאת מידיעות אחרונות (עדכון 21:20)

כותרת: הנוער ישפץ אנדרטאות

הידיעה: מטה ה-60 בשיתוף משרדי הביטחון והחינוך השיקו אתמול מבצע מיוחד לשיפוץ 60 אנדרטאות המנציחות את חללי תש"ח. בפרויקט ישולבו אלפי בני נוער מרחבי המדינה אשר "יאמצו" את האנדרטאות וידאגו באופן שוטף לניקיון והתחזוקה שלהן וכו'

ארועים בזמן הקרוב

26.4  ירושלים, פסטיבל קולה של המילה.

2.4 השקת מעין בירושלים, אוגנדה, רחוב אריסטובלוס, 21:00

4.4  הופעה יחד עם להקת "פורמרלי נואן אז ווייט ברד" בלאונג' לבונטין 16:00

14.4 השקת מעין בבאר שבע, עשן הזמן, רח' רינגלבלום, ו' החדשה,  20:30

מישהו נוסע היום-מחר לבאר-שבע? אני צריך להעביר חוברות.

על אסופת המאמרים שיצאה בעלון מהוה כדי לתקוף את תופעת מעין המשוקצת

בימים אלה מופץ בתל אביב עלון מיוחד בשם "בפיצוציה של התרבות" שיוצא מטעם הליקון. העלון נאגד, לדברי אחד משלושת כותביו, נועם וואהל, כדי להגיב על תופעת מעין, כתב העת שאני עורך. זה מחמיא למדי, שכן כשאתה עושה משהו אתה שמח לכל תגובה ומחווה, וכאן מדובר לא סתם בביקורת צידית בעמוד 7 בעיתון אלא בפמפלט של ממש שגוף מכובד וגדול, אולי המוסד המרכזי בעולם המבוזר של השירה העברית, מממן, כותב, עורך, מעמד, מדפיס ומפיץ. זו פעולה שמצריכה לא מעט טירחה – דבר שמעיד שמעין הוא באמת אולי סכנה גדולה למצב השירה הנוכחי.

אני שמח שהתארגנות גדולה ומתוקצבת יחסית כמו הליקון החליטה להשתמש בכספי המיסים שלי כדי לתקוף את מעין באותה דבוקת דפים מהוהה, שאקרא לה בקצרה מהוּהון. בקריאה ראשונה מרפרפת חשבתי שהעלון הזה, החתום על ידי שלישיה – אמיר אור, אורי הולנדר ונועם וואהל – נועד לנגח את "כתם", אבל וואהל מתעקש שהוא נסוב על מעין, ושהרעיון לעלון הזה, לכתב הפלסתר הזה, נולד בעקבות הרצאה שנתן יהושע סימון, שותפי לעריכה. באימייל ששלח אמיר אור אחרי שהתפרסם הפוסט הוא מתקן אותי ואת וואהל: ""בפיצוציה של התרבות' לא באה לתקוף את מעיין. זו ברושורת מידע שהוצאה לשבוע הספר. אין לה "עורכים" והיא מכנסת שלושה מאמרים מתוך הליקון עם המידע האמור".

הגיליון חולק בשוקולטורה, אירועי מכירת כתבי עת וספרות אלטרנטיבית שהתקיים בשישי האחרון, כך שכבעל דוכן במקום יכולתי לדבר עם עורכי הגיליון. ומה ישנו ב"פיצוציה של התרבות": הטקסטים עצמם מעט עילגים וערוכים רע (ניטשה מופיע גם כניצשה וכו'), העיצוב הגרפי לא קריא וצפוף (בניגוד להליקון הנעים והפשוט לקריאה מבחינה עיצובית), כמעט כל חלל אפשרי מכוסה באינספור פרסומות של הליקון ותמונות כהות יתר על המידה של עורכיו וכותביו. בתחתית כל עמוד במהוהון הועמדו ציטוטים עמוסי-שבח ברוח עלוני הבחירות של מועמדים בפריימריז של המפד"ל. מחמאות לדוגמא: "סדרת ספרי השירה בהליקון היא אחד המקומות החשובים בשירה העברית העכשווית", אורי ש. כהן, 2003. או "לפי שעה הליקון הוא כתב העת היחיד לשירה המביא אוצרות רבים כל כך ומגוונים", על פי בתיה גור ז"ל ב1998 הרחוקה.

 

אינטרנט שמינטרנט

 

כשקראתי את המהוהון "בפיצוציה של התרבות" בלי לדעת את הקשר שלו למעין, ניסיתי באמת לפרגן ליוזמה. שכן כל דיון פואטי מרוכז הוא מעניין. אבל האותיות קפצו ופשוט לא הצלחתי לקרוא אף מאמר ברצינות. הצלחתי למשות רק אזכור אחד למעין, שבו טוען אמיר אור שהטקסטים במעין הם כמו-אינטרנטיים. העניין נראה לי מאוד תמוה. הרי אם יש דבר הפוך מהפואטיקה של מעין, זו במה חדשה, עם כל החיבה שלי למאמץ היוצא דופן שנעשה על ידי מנהלי במה חדשה ולרעיון היפה סך הכול שמאחוריו. בבמה חדשה, הטקסטים הרווחים עוסקים בכתיבה על אלוהים, מוות, דם, מלאכים וכו'. במעין כותבים על דברים קטנים – קופה רושמת, חייל עייף, שכר מינימום. בבמה חדשה, הטקסטים הם לא פוליטיים אלא פסיכולוגיסטיים, במעין יש רוח פוליטית ברורה. כותב במה חדשה רואה בעצמו את המרכז, במעין אנחנו בוחנים את הסביבה. אם כבר הרי שהליקון הרב-תדרי (צד חיובי של כתב העת) והלא מחוייב לסגנון מסוים, בניגוד למעין, קרוב יותר לבמה חדשה. שלא לדבר על מטעני הגרפומניה או יותר נכון שירה סתמית שאצורות בגיליונות הליקון פה ושם.

על כל פנים, אני מוכרח להודות שכשאמר לי לראשונה אחד העורכים, צעיר נאה וצהוב בשם נועם וואהל, איש הליקון ובמה חדשה, לא כל כך הבנתי מה הקשר בין שלל מאמרי הזהב הללו לבין מעין. הוא ביאר לי שהוא במאמרו למשל תקף את הנטיה האקדמיסטית במעין ואת החנופה שלנו לאקדמיה. לא הבנתי בתחילה מה ממלמל נער הסדנאות. הוא טען שהבעיה שלו במעין היא השייכות שלנו לזרם האפנתי של מדעי הרוח והאקדמיה, לקריסטבה, דרידה וכו'. שאלתי אותו אם קרא מעין, שהרי נוטים בדרך כלל להאשים אותנו בפיגור, טמטום, אידיוטיזם וכו' וששמם של קריסטבה, דרידה וכו' נפקדים מדפי מעין. יתר על כן, סיפרתי לו שמרצים אוסרים להגיש עבודות אקדמיות שעוסקות במעין, כאילו מדובר בחוברות פורנו ולא כתב עת לשירה. הוא אמר שאולי בירושלים זה קורה, אבל מעין הוא עיתון המתחנף לטרנדים הנוכחיים באקדמיה. ההאשמה של מעין באקדמיזם היתה בעיני על גבול המהפכנית. הדבר דומה לכך שג'ינג'י מסוים יתקוף את גוז'נסקי על היותה תומכת בתאגידים הגדולים. אז אותו וואהל אמר לי שאני מיתמם, והרי אני (כלומר רועי ארד שאתם קוראים את דבריו כרגע) דוקטורנט לפילוסופיה בעצמי. שאלתי אותו – באמת מדובר בבחור נחמד – אם הוא מתכוון לדבריו כמטפורה. אך נועם וואהל לא נראה כחסיד גדול של מטפורות או כבעל חוש הומור, והוא עמד על כך שלפני שלוש שנים קרא ראיון שבו סיפרתי על לימודי הפילוסופיה שלי. טענתי שלא, ושההשכלה שלי היא תיכונית ואוטו-דידקטית – אף שכמובן אין לפסול אנשים שלמדו באוניברסיטאות. הוא המשיך להתנצח איתי וניסה לשכנע אותי שאני אכן דוקטורנט. היה זה מהרגעים האבסורדיים בחיי, ואני חושב שאולי הייתי צריך להודות באשמה. אחר כך הצצתי שוב בטקסט שלו במהוהון. מעניין שתקף כל כך את האקדמיזם, המאמר שלו כולו היה כתוב בשפה של תלמיד שנה א' לא מבריק אך לא טיפש במיוחד בגילמן שעושה אדפטציה עקלתונית ולחוצה לאלן בלום באיחור של כמה עשורים. אפשר לומר על התזה שלו הרבה דברים, אבל כאן ההנחה הבסיסית לכל טענותיו היתה פשוט מנותקת מהמציאות. חיפשתי טקסטים של נועם וואהל באינטרנט ומצאתי המון שורות כמו "כל כך הרבה מאהבה זה פרידה", מספר שירים שעוסקים במיתוס המשומש של איקרוס, מסה שאי אפשר להבין על פרויד, איזו התקפה לא מנומקת ומלאת שנאה על סיון בסקין ובעיקר שעמום וטרחנות.

כשעליתי להקריא שירה בשוקולטורה, הייתי עדיין מאושר מאותו מהוהון. והשוויתי את המאבק של הליקון הגדולים במעין וכתם הקטנים דרך עיתון המודפס בדרך מרושלת לאמירתו של חבר כנסת כלשהו שהפתרון לקסאמים הינו שתושבי שדרות יורשו לרתך קסאמים בעצמם וליידות אותם לכיוון עזה. כלומר נוסף על הטילים השונים, המזל"טים והטנקים הוא סבר שתושבי עזה יפחדו דוקא מפחיות מעופפות. בדימוי שהצגתי התכוונתי לכך שמצחיק שהליקון הגדולים והמתוקצבים במאות אלפי שקלים, שכמעט כל זוכה פרס שירה הוא גרפומן (או לא גרפומן) מבית היצור שלהם, נמצאים בפאניקה ובמקום להבין שיש להם מקום ושהם ממלאים אותו די טוב, מוציאים מהוהון מסוג זה להשמיץ כתבי עת צעירים היוצאים גם הם בנייר עיתון בגלל קשיי תקציב, כי הם לא מקבלים כסף ממשרד החינוך. אף שכאמור, באו לקלל ויצאו מברכים. חיבקתי את הגיליון הזה (חבל שלא השקיעו עלינו יותר בגרפיקה), ובדוכן של מעין, חילקנו את המהוהון עם חתימה שלי. חבל שבין ההשמצות חסרות הקשר למציאות והשבחים לעצמם לא שמו קצת שירה במהוהון. אני מניח שיקראו אותו יותר מאת חוברות הליקון, כי הוא חינם, אז זו הזדמנות לא רעה.

 

תהילים נגד טילים

 

הגיע וואהל לאחר ששמע על דבריי על הקסאמים ממקור שני ונראה ממש פגוע. הוא אמר לי, איך השווית אותנו לאנשים שיורים קסאמים. הייתי צריך להסביר לו את המטפורה של הקסאמים, אבל כאמור מדובר באיש רווי סדנאות ולכן נושא המטפורות וההומור קצת רחוק ממנו. מכאן היה המשך של תיאטרון האבסורד הזה. לאחר שברנשים הליקוניים אלה טרחו באישון לילה והוציאו עלון שכולו השמצות נגד מעין (או כתם), הוא נפגע ממעט הביקורת שלי. מכיוון שהוא היה רגיש, הייתי צריך להרגיע אותו, ולהגיד לו שאני אוהב את המהוהון ושמח שיצא ושלא יעלב. יש לי נטיה צבועה-אולי להתבטל בעצמי, כדי לא לפגוע, אפילו נכנסתי לנעליו ותקפתי את מעין ואמרתי שהוא הוא הצד הצודק – שהמהוהון זה כמו להילחם ברוע עם הרוע (אם אני מצטט נכון מהציטוט של מולוטוב בסרט 'הקיצונים' ליהושע סימון). הייתי קרוב לירוק על עצמי ולטפול על עצמי האשמות שווא, ולו כדי שהוא יתעודד. בכל זאת, התחילו אצלו טיקים והוא כמעט פרץ בבכי. ואגב יש מקום רב לתקוף את מעין: בניגוד להליקון, יצרנו בכוונה כתב עת בעייתי ולא אחיד. הכתיבה במעין היא הרבה פעמים ניסוי או משחק או אפילו ריקוד. בניסוי יש אפשרות לכשלון, במשחק יש סיכוי להפסד ובריקוד אתה יכול ליפול. אפשר גם לבקר את הרצון שלנו להיות רדיקליים ולהעמיד מול זה את מצב רוחנו הטוב ואת היותנו טיפוסים נהנתנים למדי, שלא מוותרים על תענוגות העולם. יש אינספור סתירות. חבל שלא התייעצו איתי לפני שכתבו את המהוהון הזה, שהציג ביקורת חלבית מאוד ובעיקר לא ברורה ולא מנוסחת כהלכה.

 

אור כשדים

 

לאחר מכן דיברתי עם אמיר אור, לחצתי את ידו והודיתי על המהוהון. אמיר אור היה יותר קוּל מנושא הכלים הצעיר והמבועת שלו והסכמנו גם לגבי דברים רבים. עם זאת גם המאמר של אמיר אור מציג תזה סהרורית: הוא יוצר איזושהי היסטוריה של השירה ואיזושהי מפה של השירה כיום, כשהוא מגדיר את מעין כניהיליזם, כעיתון שמייצג טענה שאין דרך ליצור דבר בעל ערך, ומולו את הליקון כאפשרות של פוסט ניהיליזם. זה גם דבר מצחיק. מעין הוא עיתון פוליטי חברתי שהתעקש על מחיר גיליון כשעת שכר מינימום – האם אתה יכול להיות מחוייב פוליטי, אדם חברתי וקהילתי, ובה בעת ניהיליסט, כלומר 'שונא כל' וחסר ערכים על פי ההגדרה הנפוצה? אם אפשר לבקר את מעין זה על כך שאנחנו אופטימיים מדי, כלומר אוהבי כל. גם זה לא נכון – אנחנו מתנגדים לניצול, לרמיסה, להסתגרות, לאירופוצנטריות לפסיכולוגיזם ולהערצת הישן מבחינה אתית, אנחנו מתנגדים לשעמום, לאיכותנות, לכתיבה מהוהה, לערפול ולניימדרופינג, מבחינה אמנותית, וזו רשימה מהירה, מהראש. אמיר אור גם האשים את מעין בעיסוק בתדמית ולא בתוכן, כשכל העיתון הזה כלל לא התייחס לתוכן אלא רק לתדמיות, לא מוזכרת בו שורת שירה אחת שאור יוצא כנגדה, אלא רק רעיונות שהם פיתוח של רכילות בית קפה. בסך הכול אמיר אור קיבל בג'נטלמניות חלק מהרעיונות שהצגתי או שסיכם בצדק שטוב שיש חילוקי דעות אסתטיים ואתיים, אמר שהשאלה איך אפשר להיות בה בעת פוליטי-חברתי וגם ניהיליסט היא מעניינת וששווה שאכתוב על כך (אמיר אור מתקן את הציטוט שלי באימייל: "בעיניי העירוב של הפוליטי עם הניהיליסטי (הפואטי) הוא בדיוק התבשיל הפוסט-מודרני, ואני חושב שהוא מסכן אותנו כתרבות"). הערכתי את העמדה שלו והחלפנו גיליון מעין תמורת גיליון הליקון. נראה שבעיקר לוחמי התדמיות כתבו נגד מעין בלי לקרוא את העיתון או להבין, שכן אילו היו קוראים היו להם האשמות יותר קשות ומטווחות. אני חושב שמעין הוא אכן הנגטיב של הליקון, הרבה יותר מכתם, שאמנם הוא תופעה רעננה וחיובית מאוד מבחינה ביקורתית ותקשורתית, ומוסיפה אקשן מבורך לתחום הספרותי והפלילי, אך בוודאי שכל השירים בכתם היו יכולים להיות מפורסמים בהליקון. על כך העיד אמיר אור בעצמו. שנינו גם הסכמנו שלעודד כרמלי, מכתם, יש כשרון פואטי (פוטנציאל פואטי, לפי אמיר אור שדייק את דבריו שצוטטו כאן לפי הזכרון). אמיר אור דיבר על אחד המניעים שלו לאהבת שירה: געגועים. הערכתי את הכנות שלו, אבל כאן יש ביננו חילוקי דעות: אני חושב שגעגועים הם מניע לשירה לא חשובה ולא פוליטית. אם הבנתי נכון, הוא גם דיבר נגד מכירת מעין בפיצוציות והרי מכך המונח 'בפיצוציה של התרבות'. אני אמרתי שבעיני מכירת מעין בפיצוציות זו הצהרה חשובה. אני ובועז יניב מ'דקה' שהצטרף דיברנו על החזרת השירה לכיכר השוק ברוח ההומרית, והוא העדיף את הסטריליות של מקומות "מכובדים" יותר. אני אמרתי לו שאני חושב שכיום כיכר השוק מכובדת יותר מצוותא.

וישנו גם המאמר של אמיר אור, "פוסט ניהיליזם: הגעגוע למשמעות". לאחר סקירת כל הההיסטוריה הסגנונית בשירה הישראלית, הוא מגיע למעין עם ה"ניהיליזם" (לכאורה) ואז טוען שהסגנון הסופי, הבא אחרי מעין ומביס את רעיון מעין, הוא "הפוסט ניהיליזם". אלא שכאן יש בעיה לוגית ברורה: איך הפוסט קיים לפני הדבר עצמו, שהרי הליקון קיימים 14 שנה לפני מעין, הוא מתרץ את זה בכושר נבואי, "הקדמנו את זמננו". הבסיס להבנת הליקון, לטוב ולרע, נמצא במשפט אחד מתוך המאמר המסביר מהו הפוסט ניהיליזם: "הליקון לא הניף שום דגל מלבד זה של השירה עצמה – ולא ידע כמה הקדים את זמנו". כלומר, השירה ההליקונית היא שירה שהיא רק שירה, שירה שאין בה דגל לבד מהיותה שירה. בטענתו של אור הוא מציג מאוד יפה את ההבדל בין מעין לבין הליקון, שכן במעין אנחנו דורשים שירה שיש בה משהו מלבד היותה שירה, איזה ערך נוסף. החצי השני של המאמר מכיל חמישה חוקים של הז'אנר הפוסט-ניהיליסטי אליבא אמיר אור. אני מאוד אוהב מניפסטים, אבל רוב הכללים במניפסט הפוסט-ניהיליסטי הם ערטילאיים ומהוהים לחלוטין. למשל בסעיף לדוגמא שנושא את הכותרת "אמנות היא געגוע למשמעות עד קצה היכולת", אור מציע "אמן… אינו ראוי להיקרא אמן אלא אם כן הוא יכול לראות באותו מבט גם את חוסר המשמעות של הדברים וגם משמעות טעונה עד קצה גבול היכולת". מדובר בניסוח פתלתל ועקלתוני בנוסח תוכניות ההעשרה של שרי אריסון. האם אמיר אור עצמו, כאמן, רואה באותו מבט גם חוסר משמעות וגם משמעות טעונה עד קצה גבול היכולת? ודאי שלא. למצוא באותו מבט גם חוסר משמעות וגם משמעות טעונה עד קצה גבול היכולת זו מלאכה מסוכנת שעלולה להביא לפזילה חמורה. אני מקווה שההורים השולחים את ילדיהם הבריאים לסדנאות הליקון ידעו כי בניהם ידרשו לאופטומטריסט כדי לעמוד בכללי הפוסט-ניהיליזם שכובש בסערה את עולם השירה.

יש מאמר נוסף בכתב העת, מאת אורי הולנדר, שעוסק לפי כותרתו בקריאת שירה, אך פולש גם למתחמים אחרים. הולנדר מוכשר למדי, אני מסכים עם הביקורת שלו בחלק מחציה הראשון, שכוללת כמה הבחנות מעניינות ואינפורמציות ידעניות, אלא שכמו קשיש שמדבר דברים מעניינים אך לפתע נרדם במהלך השיחה וממשיך להמהם את דבריו, תוך כדי המאמר הולנדר הולך ומתערפל כך שאני לא יכול אפילו שלא להסכים לגבי כמה פסקאות חצציות. לא גיבשתי עדיין עמדה לגבי הולנדר. גם כמשורר, חיבבתי את חציו הראשון של השיר על הקונסרבטוריון שפרסם בהו! אך החצי השני היה כבר בוהק פחות. כששאלתי את הולנדר אם הוא ראה את המהוהון, הולנדר, שהיה גם בשוקולטורה, נהם בחוסר חשק כלפיי שהוא בכלל לא כתב את המאמר עבורו, אלא עבור הליקון. טענה שכן קוממה אותי במאמר של הולנדר היא שהוא קבע ממרום כסאו ששירה פוליטית היא יצירה נחותה. א' כי אני לא מסכים עם עצם הטענה, ב' כי אני לא מסכים עם עצם המושג 'יצירה נחותה'. אני עצמי אוהב אמירות פסקניות ואף מוכן לקבל אמירות מגוחכות וסותרות-עצמן, אבל נראה לי שאמירה כללית כל כך על חלק מרכזי כל כך בתרבות העולמית היא מעט ילדותית. זה כמו שאטען כי שירה חרוזה (או לא חרוזה) היא גרועה. אמרתי לוואהל שאינני מסכים עם הטענה. וואהל הזה טיפוס מדהים. אינני יודע מהיכן צץ, אבל צר לי שסיימתי את העבודה על הנובלה דומני שעוסקת במלחמות בין כתבי עת ופרסמתי אותה כבר: בוודאי הייתי הופך את אותו נועם וואהל לדמות מעניינת, איזה קציצות תרד הייתי מטגן מהבחור הנחמד הזה! הוא פשוט אדם שכיף להתווכח איתו. הטיעונים שלו הם כולם הרמות להנחתה עבור הצד שכנגד. כך שאינך צריך אפילו להציג את עמדתך, נועם זה יפיל עצמו אל תוך הבור העמוק ביותר ויכסה עצמו בצואה ריחנית של פרות. הוא טען שההוכחה לכך שלשירה פוליטית אין תוחלת היא שיריו הפוליטיים של אלן גינסברג שאיש לא זוכר היום. שאלתי אותו מה הוא אומר לגבי "אמריקה", הוא פסק "לא מעניין". שאלתי לגבי "קדיש לנעמי", שאמנם עוסק באישי, אבל גולל גם את ההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית בארה"ב, גם על כך קרקר "לא מעניין". הוא הדהים אותי בבטחון העצמי שלו שגבל בפאניקה מוחלטת.

אולי אני מדמיין, אבל שמתי לב לתכונה חוזרת אצל אויבים מושבעים שלי, והיא ההערצה שלהם כלפיי, וכך גם אותו וואהל שוב ושוב חזר אלי, ממש כאילו התאהב בי. זה מזכיר לי את הטענה בסרט המרתק של חברי ארי ליבסקר "סטלאגים", שנבחר עכשיו לפסטיבל ירושלים. אחת הטענות המעניינות היא של אורי אבנרי שטען שחלק מהצעירים של העידן שאחרי השואה למעשה העריצו את הנאצים שהם שנאו. אני חושב שיש משיכה אירוטית של חלק מחבורת הליקון, דוקא אצל אלה שמתעבים באופן הכי תהומי את מעין, לעיתון מעין (משיכה חד צדדית, אני מקווה), לחוש ההומור שלנו, לחופש שיש אצלנו, לניידות שלנו, להיותנו יצורים מיניים, ראוותנים ונהנתנים, עם רעב אמיתי ותשוקה. מעניין לראות שבאנתולוגיה החדשה של סדנאות הליקון יש הרבה מניירות שהן מעייניות, כמו שימוש באביזרים הקשורים להווה ובתיאורים מיניים ישירים, לא ארוטיים. אבל אולי אני מגזים כאן. ואגב, זה גם להיפך: נראה לי שאחת הסיבות לכך שכתם נלחמים בהליקון היא משיכה של כתם והזדהות עם הכוחנות של הליקון. זה יכול להיות נושא למסה נפרדת, על מאבק פואטי כמשיכה מינית.

 

נירית, מהו בשבילך רמז?

 

זו הזדמנות להציג את העמדה שלי לגבי הליקון, שהיא דווקא לא שלילית בהכרח. כמי שמוציא כתב עת ויודע כמה זה קשה, אני מלא הערכה אמיתית לכל כתב עת שיוצא. מדובר בעבודה כל כך סיזיפית עם רגעי סיפוק לא רבים וכמובן שהתגמול הכספי לא משחק כאן תפקיד, שאין טעם שאנעץ מקלות בגלגלים. כתם מדברים על מיליונים מכספי משלם המיסים שמגיעים להליקון. לא אכפת לי אם זה נכון או לא: אני שמח שהם מגיעים לאנשי הליקון ולא לרכש של פצצות מצרר. אני מעריך את הפעולה הזו של ההליקונים שנמשכת 17 שנים. מצד שני, יש לי בעיה עם קונספט גיליונות הנושא שמזכיר גישה של מורה מחליפה משועממת, "היום נדבר על המילה רמז או דיאלוג, מה אתם חושבים ילדים?". מלבד זה, הקו הוא פלורליסטי יחסית, או מדויק יותר לומר רב-תדרי, אין ממש קו אלא רק גג, זה ממש כמו מדור ספרות בעיתון סוף שבוע שמנסה לרכז שירים טובים ככל האפשר – אני עצמי פרסמתי בהליקון שיר לפני 4 שנים. יש דברים טובים בהליקון. אני מעריך את הוצאת הגיליונות בעברית-ערבית. את הפרסום של שירה מזרחית, למרות הנטיה האוריינטליסטית לעתים וצמצום הנושאים למשפחה, אוכל, שמות ערים בארצות ערב, פסוקים, סלנג מזרחיסטי וכו'.

מול כתבי עת אחרים שגם הם אינם ספל הזיפ שלי, הליקון מייצר לפחות מהלך עקבי ויציב. לטעמי, הליקון לא רע מכתבי עת אחרים, לעתים הוא טוב מהם. ביני ובין אמיר אור יש השקה בחיבה שלנו לשירת סין ויפן. בוודאי שיש בכל גיליון כמה דברים סבירים, יש פה ושם חומרים טובים מאוד. אם להשתמש במשל מימי אברהם ואנשי סדום, כל עיתון שמפרסם ולו משפט אחד שתורגם על ידי דן דאור טוב שיצא לאור. מול כתב העת הליקון שחשוב שהוא יוצא ומתוקצב ונותן הזדמנות, אפילו אם אין זה טעמי, יש לי בעיה אמיתית עם סדנאות השירה. לאו דווקא הבעיה המוסרית אם משוררים צריכים או לא תעודת משורר, הרי יש מוסד בצפון הארץ שמחלק "רשיון רכיבה על חמור". הבעיה היא שהמשוררים שיוצאים מהסדנאות של הליקון הם משוייפים מדי ולכן לא מעניינים. בסדנאות מסירים מהם את מה שמעניין בשירה, את מה שמבהיל ושבור ומחוספס וראשוני ולא מעובד. הייתי משווה את התלמידים המסכנים של רשת הליקון לפסטה ברשת "ספגטים" שבושלה מדי במים (אף שמשורר טוב באמת היה יכול להיחלץ מהצבת, עוזב באמצע, אוטם את אוזניו, מרעיל את המורה וכו'). כתם הואשמו ששמו פצצת דמה במשרדי הליקון, אבל לא היה מזיק להניח פצצות אמת בסדנאות הללו (זו מטפורה, אל תעצרו אותי). מצד שני, יש בסדנאות פן חיובי: זו דרך של משוררים להתפרנס. בחיי שלי עשיתי דברים רעים יותר כדי להתקיים, כך שאין לי זכות להטיף מוסר. ויש גם את הצד החברתי. יתכן שהמשוררים הצעירים בסדנאות עושים סקס זה עם זה, או לפחות משפשפים ברכיים ברגעים מתים. ואני בטוח שככל שהשיעורים מתישים יותר, המתח המיני מתגבר. על כל פנים, בניגוד לאנשי כתם שרואים בהליקון את הממסד בהתגלמותו האפלה ביותר, איני רואה בהם טייקונים גדולים או אויב שלי, אלא גורם חיובי בסך הכול, מפלגת מרכז מכובדת בפריזמת השירה. בישראל למזלנו אין לך איש שהשאלטר של השירה נמצא אצלו בכיס. אמיר אור, הבוס של הליקון, הוא לא אלתרמן וגם לא אחיין בעל הקוקו של אלתרמן. המצב שלנו טוב יותר משל משוררים פלסטינים שצריכים להתחבא בצלו של מחמוד דרוויש. אמרו יפה אנשי דקה, כי השירה בישראל היא פריפריה בעצמה, כך שגם אילו הליקון היו שולטים ללא מיצרין במאה אחוז מהשירה, הכוח שלהם היה כשל ראש עיריית קרית מלאכי.

לגבי רמת השירה בהליקון, אומר רק שרוב החומרים בהליקון אינם כוס התה שלי, אף שכתב העת אולי עומד בקנה מידה עם השירה בשאר המקומות. לטעמי, רוב התוצר השירי שמתפרסם היום, אם בהליקון ואם במקומות אחרים, לא רלבנטי: גיבוב של מילים עם ניקוד מתחתיהן, חומרים מזוייפים שלא קשורים לחיינו היום, כתובים במקצב לא טבעי ולא אמיתי, התלוש מחיי הכותב, מילים נפוחות וריקות, עם מטפורות רעועות שכבר שמעתי קודם, בכיינות, פחדנות, צביעות תרבותיסטית, כתיבה ספוגה בדם, בזיקת אזכורים של אירועים מהמיתולוגיה היוונית, לחלוחית וכו' – שירה שהיא רק מניירה של שירה. הקמנו את מעין, כדי להציע אפשרות פואטית אחרת.

 

עוגות בוץ מתוקות: לינקים נבחרים

 

מתי שמואלוף על פולמוס כתם – הליקון ועוד

 

פאר פרידמן על המהוהון

 

רונן קידר במאמר בזכות סדנאות השירה

 

תומר ליכטש לוחם על שמו הטוב של האינטרנט, נענע

 

המאמר של אמיר אור מתוך המהוהון

 

המאמר של נועם וואהל מתוך המהוהון

 

המכות בעקבות הפוסט הזה

 

תגובות (ניתן לשלוח לי במייל מכתבים למערכת, אני מסנן השמצות ומחמאות שאינן קשורות לתוכן)

 

ד.ט. כותב:

שמע, אתה רוצה לכתוב שירה – כתוב שירה, אתה רוצה לכתוב על שירה – כתוב על שירה. אבל האם אתה באמת רוצה לכתוב על אנשים שכותבים על שירה?
 
תגובתי: אולי אתה צודק. מקוה שלא עשיתי כאן דברים ברוח רעה. עם זאת, זו הזדמנות לנסות להציג מהי שירת מעין כתשליל של שירת סדנאות.
 
נ.מ. כותבת:
למה אתה סוגר את האפשרות לתגובות?
אם מעין היא שירת רחוב ואתה בעדה ועומד מאחוריה, למה כאן אתה שם מחסומים?
פה זה לא רחוב?
(רק מכמות הזונות ניתן להסיק בקלות – פה זה רחוב) 
 
אתה בעצם מתפקד כשוטר תנועה.
לא אוהבת את זה, אישית.
 
אני מזכירה לאלו שזורקים צואה אצלי בבלוג שראוי להגיב בשם, או כינוי-אינטרנטי מוכר, גם אם מה שהם כותבים לא נעים לעין הקוראת.
מצד שני, לרחוב אין מחנכים. זה חלק מהקסם שבו.
 
אחת הסיבות שבגללן אני לא אתפרסם היא חוסר היכולת שלי להתמודד עם הפריצות האנונימית הזאת בבלוגים. אני מעדיפה להיות שוטר לעצמי מאשר לעולם.
לא קראתי את כל הטקסט שלך על הטקסט של הליקון על הטקסטים במעין.
וזה כי אני עצלנית בכל מה שקשור לשירה אבל לא שירה בפני עצמו.

רק רציתי להזכיר לך שב99 הייתי אחת מאלף בודדים שכתבו בבמה חדשה. רק רציתי להזכיר לך שפרסמת את השירים שלי במעין. רק רציתי להזכיר לך שפרסמתי שירים שלי במאזניים. רק רציתי להזכיר לך למה זה מיותר לדבר על שירה כשהיא רוח חופשית שמתאמללת כשמנסים להגדיר אותה.

גם כשתיעבתי את מה שאתה מייצג, אהבתי את העובדה שאתה רחוב. פרוץ. לא מתנצל ולא מסביר.

בשביל מה נכנסת לתוך הבוץ שמציף את הממסד הפסאודו-בירוקרטי הזה, כשבחוץ הזונות ססגוניות וגרבוני הרשת המסריחות שלהן היא שירה. בשביל מה.

רחוב קראתי לכל המרחב הבלוגי, לא בהכרח לתגובות.
ברור שהרחוב המקוון הוא ללא פנים. דווקא בגלל זה חופש המילה ראוי להישמר.

 אני לא מבינה את הצורך בשיח סביב השירה.
זה הדבר האחרון שהיא זקוקה לו.
 השירה שואבת לתוכה כמעט כל דבר.
אבל הבלבול מח הזה בין עורכי כתבי העת לאחרונה מתחיל להרגיש כמו כנסת ישראל ששכחה את מהותה הראשונית.
 לצד שיח-המבוגרים הזה ראיתי בדמיוני את השירה יוצאת מחדר הדיונים והולכת לשחק עם כלב תלת-רגלי בחצר נטושה.
זו התעללות לשמה.
 שרק לא תלך השירה לאיבוד (או לעזאזל, מחוסר עניינה בציבור המפטפט) כי אז באמת נישאר יבשים.
אני רק דואגת לקיומה.
 


תגובתי:
מסכים איתך לגבי זה שאין טעם להגדיר שירה. לא ניסיתי להגדיר שירה. זה באמת לא מעניין.
לגבי התגובה, היו שתי אפשרויות: להגיב או לא להגיב לעלון .ברור שבחרתי באפשרות הפחות מכובדת. לגבי מלחמות הבוץ, כמו שאמר ד.ט. – כנראה שאת צודקת. תודה על ההעמדה במקום.
אין לי דבר נגד במה חדשה, רק רציתי להראות שהז'אנר השכיח שבו שונה מהותית מהקו של מעין. גם סיון בסקין מפרסמת בבמה חדשה, זה לא פוגם בשירתה. גם אם היית מפרסמת בהליקון או במקומון של עקרון, שירייך לא היו הופכים טובים פחות. ואשמח אם יופיעו גם במעין 4.
מסכים שמה שחשוב באמת זה גרביוני הרשת המסריחים  – זה בערך מה שאומר הטקסט.
 
בועז יניב, עורך דקה:
התשובה למהוהון דווקא ראויה וחשובה. איני מסכים עם נופלת מגרייס שהשירה עומדת בפני עצמה בחלל ללא כל שיח סביבה. כשם שהזונות והגרביונים המסריחים אינם  מרחפים בואקום. עיקר הבעיה של המהוהון הוא שבאמת לא נראה שמישהו שם טרח לקרוא את מעין לפני שכתב תגובה מתלהמת. כמו שציינת, יש הרבה כיוונים שמהם אפשר לתקוף את מעין, אף לא אחד מהם מופיע בביקורות המדוברות.
מגיבה לו נ.מ.:

לא טענתי לרגע שהשירה עומדת בריק. להיפך. כמו שכתבתי, היא שואבת כמעט כל דבר פנימה. כל דבר מלבד השיח עליה. השירה מתבוננת ולא זקוקה לאור זרקורים. האחרון יגרום לה להיעלם. להיות מובטת במקום מביטה.
 
השירה זקוקה לשיח, אבל לא לשיחה אודותיה.
(אם בכלל – ראוי היה לשתף אותה בדיון ולהפוך אותו לשירי-לירי. וחלילה לא בסיועה של החריזה)

עונה לה בועז יניב (שמתרעם על שיטת הטוקבק האנלוגי)
 
כנראה שאנחנו באמת לא מסכימים על המקום של השיח על שירה. לטעמי יש אחת הבעיות הרציניות כרגע בשירה העיברית היא שלא נוצר שיח מעניין וחדשני סביבה מזה מספר עשורים. משוררים שאין ספק שהוכיחו את חשיבותם בשדה השירה העברית לא זוכים לביקורות רציניות, ולמחקר רציני. השיח על השירה אמנם לא תמיד מעניין אך בהרבה מקרים הוא יכול לשמש כאקסטנציה של הניסוי הפואטי או לדחוף /לחזק מהלך פואטי מסוים על ידי ניסוחו.
 
אני מגיב לויכוח על מקום הביקורת מול השירה:
אני נמצא איפהשהו ביניכם, נופלת ובועז. אני לא רואה בביקורת ספרותית משהו שווה ערך ליצירה ספרותית, אלא מעדיף תמיד את השיר, הטקסט, או עבודת האמנות. אפשר גם לנתח את יחס המבקר אמן מהבחינה הסוציאליסטית.
לעתים רחוקות הביקורת מצליחה להיות בכירה על הטקסט. ודאי לא היה מעניין אותי לכתוב ביקורת על הליקון, אני מקווה שהמהוהון הוא רק פיגום לאמירת "אני מאמין" ספרותי שלי, שכמובן הוא עצמו רק פיגום לכתיבה – שהיא בעלת אנרציה עצמאית ויכולה לסתור את ה"אני מאמין".
 
עודד כרמלי, עורך 'כתם' מגיב:
 

קראתי את רשימתך ואת רשימתו של פאר פרידמן בבלוגים השונים

לגבי 'בפיצוציה של התרבות', ולהלן מסקנותי במספר נקודות:

 

1.      כן, מדובר בפורמט 'מוכתם' למדי. אמיר אור גם רומז ל'כתם' במאמרו הפותח ("אבנגרדיסטים" וכו').

2.      כן, ה"גיליון" עוסק במידה רבה ב'מעין'. אפילו השם הנוראי מבקש לכבוש את מעוזיך המסורתיים ביותר: הפיצוציות.

3.      כך או כך – מדובר בפומפלט מפלגתי, ביטאון סיעתי מהסוג שמדפיסים יום-יומיים לפני מערכת בחירות מוניציפלית בגוש לכיש.

4.      חבורת אוליגרכים ספרותיים מחליטה יום אחד שלא לפרסם עוד תשע מודעות-ענק במוסף 'ספרים' של הארץ – ותחת-זאת, "לרדת אל העם". ואני מתחיל לחשוד שהחומר שמעשנים במשרדי הליקון לא רק יקר יותר – אלא גם חזק יותר – מזה שמעשנים במרתפי 'כתם'.

5.      השירים ב'כתם' בהחלט לא יכלו להתפרסם ב'הליקון'. אני מבין מדוע כתבת ש'מעין' הוא הנגטיב של 'הליקון' – ואתה גם צודק בהחלט בנושא זה. פואטית, מדובר בשמיים וארץ. לכאורה, הן 'כתם' והן 'הליקון' מפרסמים שירה מטאפיזית, אמנות-לשם-אמנות. אבל עניין זה רק משכיב אותנו ואת אמיר אור באותה המיטה, וכידוע – באותה המיטה החיכוכים רבים בהרבה מאשר מחוצה למיטה.

6.      לעת-עתה בחרנו שלא להגיב על "בפיצוציה" (זולת מייל משועשע אחד לאמיר אור). מה שכן, ביום שישי הקרוב תתפרסם כתבה ב'שבעה לילות' על ספרו החדש, ובה צפויה תגובתי וכן תגובתו של גבריאל מוקד.

7.      אני שמח שהכל מסכימים על כישרוני.

 

יום טוב ומי יתן והקורס נהיגה מונעת ביפו יבוטל.

 

 

\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\

 

תוספת 11 באוקטובר: על 'הפיצוציה של התרבות 2'

 

חשוב לפרגן כשיש שיפור. גם אם הוא לא נטול בעיות, גליון 2 של 'הפיצוציה של התרבות' ראוי בהרבה מקודמו, ולו בגלל שהוא כולל בתוכו שירה (למעשה, 14 שירים קצרים בטור הצד) ולא רק דברי שטנה והרהורים סתומים והבולים. גם בחירת הראיונות מעניינת ונותנת תמונה מרתקת על עולם השירה מחוץ לישראל.

המשוררים הנוטלים בו חלק, כל אחד בשיר אחד, הם אביה בן דוד (שכל אוהב שירה צריך לבקר ב'פואמה' שלה בדיזנגוף סנטר, חנות השירה הראשונה בישראל), דורי מנור, אמיר אור, רפי וייכרט, נעים עריידי, אגי משעול ורוני סומק. עוד בעיתון, תרגומים של מאנדה קרנצ'י מרומנית, יהודית הרצברג מהולנדית, אדם צ'רניאבסקי מפולנית, מרואן מח'ול מערבית, פאולו רופילי מאיטלקית, טהא מוחמד עלי מערבית (בשיר יפהפה) ומונדקונדו צ'ינאסואמי בשיר משפת קנאדה ההודית.

עם זאת, נראה עדיין כי היחס של קברניטי הליקון אל 'הפיצוציה' הוא עדיין כמעין עלון לוואי להליקון ולא כמוצר סופי ומכובד. וחבל, העיתון מחולק חינם ומגיע לכמות קוראים גדולה פי כמה מגליונות הליקון היקרים והצוננים, כך שיש לו פוטנציאל רב. הליקון מכבד את השירה בגבולות 'הליקון', אבל ב'פיצוציה' השירה נדחקת ממש כהערת צד לדברים אחרים, מבחינת היררכיה גרפית ועריכתית. מכל משורר נלקח שיר אחד באורך שווה פחות או יותר, שמפורסם באותיות כחושות ועל רקע כתמתם לא קריא במיוחד ולא מגרה לקרוא יתר על המידה (בניגוד לחלק הראיונות הקריא והראוי). כמו כן, השירים העבריים נכתבו כולם על ידי משוררים מפורסמים, כשבחבורת הליקון יש משוררים צעירים רבים נודעים פחות שיכלו להיחשף דרך העלון הזה.

 

עצה: במקום אמיר אור הייתי נותן לעורך או לכמה עורכים צעירים הקשורים להליקון לנהל ולערוך את הפיצוציה הזאת. עיתון כזה אילו היה נערך על ידי אנשים כמו שירה סתיו, טלי לטוביצקי, רונן אלטמן, אורי הולנדר או יקיר בן-משה (למשל) שהיו מתייחסים אליו כעיתון ראשי ולא כעיסוק-צד, היה טוב פי כמה. בזמנו עשינו ניסוי כזה כשהצענו לעתודה של מעין, יוני רז פורטוגלי ופרדי, להקים עיתון בשם מעייני בתוך אתר מעיין. יצא עיתון מעולה, אבל איכשהו הוא נעלם מהרשת בגלל בעיות הקשורות למסתרי שרתי המחשב.

 

אף שההמלצות המגוחכות נעלמו, גם בגליון זה, כמו בקודמו, חלק ניכר מדי של העיתון מוקדש לפרסומות ענק לא אסתטיות כל כך לפסטיבל שער, לעמותה והסדנאות (מדוע תמיד בהקשר של שירה רואים בחורה מעוותת צועקת ללא קול? זה קורה גם בלוגו של במה חדשה – האם שירה היא צעקה חסרת קול, כלומר משהו אסתטי וחסר משמעות?). גם הראיון שנערך עם אמיר אור מיותר. עדיף לאמיר אור שיתראיין לא בעיתון שהוא עצמו עורך.

 

מרכז העיתון עבורי והחלק הכי טוב בעיתון הוא שני ראיונות מעניינים עם משוררים. עלית קרפ משוחחת עם מונדקונדו צ'ינאסואמי שמצטט שְבַב שיר נהדר שלו על אדם שמוצא שני רופי מתחת לערמת טמפונים וקונדומים (השיר שלו בצד הדף לוקה בבנאליות מסוימת). מרואיינת מעניינת אחרת היא המשוררת והמוזיקאית הסנגלית שרה קררה מבודז' שנפגשה עם שירה סתיו. חבל שלא פורסם שיר שלה בגליון עצמו וששם משפחתה מופיע בשלושה תכתיבים שונים. אבל עדיין השיפור גדול. נקווה שפיצוציה 3 יהיה טוב משניהם.

%d בלוגרים אהבו את זה: