ארכיון תג: רונה קינן

המלפפון היבש – בעניין הטראש

קראתי בעצב את המאמר ב"7 לילות" של רונה קינן בגנות הטראש ואת תגובת הנגד של ניסן שור ב"טיים אאוט". כמי שהיה קשור ברמות כלשהן לקבלת הטעם הרע כמשהו מרגש, אולי אפילו כמי ששם רע הוא שמו הנרדף, אני חושב שבמבחן התוצאה, הפעולה גרמה נזק יותר מתועלת.
אם פעם שררה איזו עריצות אפרורית של תרבות הטעם הטוב, כיום במקום ליצור מצב מגוון ומעניין, אין כמעט במות לתרבות, כלומר נוצרה עריצות של הבידור, בדרך כלל משעמם ומתיש, שאותה איתרה קינן היפה. ברור שלא לבינוניות הזו ייחלנו, אבל נמצאו סמנכ"לי השיווק שלקחו טרמפ על הרעיון, וחירבו את העסק.
בסופו של דבר אחת הצרות היא שהפנים הרעות של מה שקוראים בפאנלים משמימים "תרבות הרייטינג" (הם בחרו את הנושא לפאנל כי זה מביא קהל?) חלחלו גם לתרבות. מושגים בסיסיים של פעולה תרבותית נכתשו, למשל יצירה שבה היקף הקהל אינו הליבה, חדשנות או התנגדות. גם אצל קינן שאני אוהב, אני חושש שאין התנגדות בטקסט או בצליל, אלא קבלה.
הפוטש של התרבות הנמוכה התרחש במקביל להפרטה ולכניסת החברות הרב-לאומיות לישראל. כמו בהפרטה, הגובה מחיר כפול בכך שהשירותים הציבוריים מתרסקים, מושגים שיווקיים ממאירים הפכו למובנים מאליהם בעשייה תרבותית. לאחרונה, בפגישה על סביח עם נגן קונטרבס אוונגרדי צעיר, הוא סיפר שכמעט כל אולם קונצרטים שואל אותו "כמה אנשים אתה חושב שתביא?". כך שהוא מעדיף להופיע כבר במוסדות יידיש. במאי פולני סיפר לי שעבד עם שחקנים ישראלים שכל הזמן דאגו אם כל הקהל יבין את מה שהם עושים, במקום לעשות תיאטרון מוצלח.
ברור שיש בעיה בחלוקה לגבוה ולנמוך, שאליה מציעה לחזור קינן. זוהר ארגוב, שנחשב בנערותי לדבר הבזוי והממוסחר ביותר, מתגלה היום כקלאסיקה ברורה והאיכויות שלו רק משתבחות. כשם שקרה למשל עם בלזק, מחבר רבי מכר על פי משקל שהיום גאונותו ברורה. אבל עם כל האהבה שלי לאתניקס ולאפריק סימון והערכה לחתרנות שלהם, וכמי שלא סבור שיש הבדל איכותי אמיתי בין גבוה לנמוך, או ממש דבר כזה, גבוה ונמוך, ושחלק מהחלוקה היא גזענית, אני חושב שהמהלך יצא משליטה. הניתוח התיאורטי הצליח, אבל החולה הרג את האחות. למדתי את זה על בשרי: בזמנו, ערכתי פיילוט מוצלח מאוד לתוכנית על כתיבה ואף זכיין לא היה בעל אומץ לקחת, על אף שפרק הפיילוט ששודר קיבל רייטינג פי כמה יותר מהתוכנית "שורדות בבית" עליה מתפייט שור ושבה צפיתי כמה דקות כשהייתי בבדיקת דם בקופת החולים (במאמר מוסגר, אין לי אידס וגם נפתרה הבעיה של החומצה הפולית).

בארץ יש בלבול וכל מלודרמה קיטשית מלנכולית נחשבת לדרמת איכות, או כל פופ אקוסטי מלנכולי ועמוס שנאת-נשים נחשב לרוק מנומק. קידום התרבות הנמוכה נועד לפוצץ את נפיחות-היתר ולהחדיר קולות חדשים, מרעננים ונושאי רוח טובה, אך במקומה קיבלנו שם רע לתרבות בכללה, עד כדי כך ששירה למשל, עצם הקיום שלה, נחשב היום למשהו מבאס אצל אנשי התקשורת. אז הם בעצמם כמובן אוהבים את זה, אבל פוחדים על הקהל הרחב.
זה אולי טאבו, אבל שקספיר מעניין ועסיסי בעיני מצפיה בהולמרק. אז סליחה, טעיתי. הבעיה היא בתמהול ובכך שאם פעם נערי הפופ השפילו מבט, היום אדם שיוצר תרבות צריך להתנצל ולהתגמש כלפי כוחות השוק. אם כפית שמן זית נותנת טעם לסלט, קיבלנו כאן מלפפון חתוך ויבש מוקף בריר שמנוני.  

 

(התפרסם אתמול גם ב7 לילות, העיתון של המדינה)
לעיון נוסף:

היום התפרסמה התגובה של רונה קינן בטיים אאוט וטקסט יפה של יהלי סובול בהעיר.

%d בלוגרים אהבו את זה: