ארכיון תג: רון מיברג

משהו אחר בנוגע למתקפה על מיברג

אני לא חבר של רון מיברג. לא דיברתי או התכתבתי מעולם עם מיברג. אני בדרך כלל אוהב לקרוא אותו, אבל כלל לא מעריץ אותו. או של האחים אולמן. אם כבר, אני בצד של דודו גבע. מה שנקרא, מהפח אל הפחחח.

לפני חודש הציעה לי בירנית גורן לכתוב ב'אחר'. זה החמיא לי מאוד. שאלתי אם מותר לי לפרסם את הטקסטים אחר כך בבלוג הזה, היא הסבירה שלא, כי הם רוצים לתת ערך למשלמי המנוי. שקלתי לכאן לכאן. ובסוף החלטתי שמאה דולר אינם סכום מספיק כדי לוותר על חשיפה לקהל הרחב. אני בדרך כלל כותב דברים פוליטיים או חברתיים וחשוב לי שאנשים רבים ככל האפשר ייחשפו אליהם. חשבון הבנק שלי ימתין.

אבל שמחתי מאוד שקיים אתר כמו 'אחר'. כל תוספת של אתר תוכן שלא שייך לגופי התקשורת הגדולים הוא מתנה של ממש במצב התקשורתי של ישראל, ובמיוחד שמדובר כאן בגוף תקשורת שעיתונאי הוא המו"ל שלו, ולא יזם ציני שתר אחרי אקזיט מהיר בשמינטרנט. גוף שמטרתו התוכנית היא להיות טוב ככל האפשר, דבר שהעיתונות הישראלית מתרחקת ממנו. 'אחר' הוא אתר חשוב בכך שהוא הולך נגד מגמת התכנסות האתרים, כך שיהיו ראי של מפת העיתונות המודפסת. האם נותר פורטל או מגזין תקשורת ישראלי באינטרנט שפועל באופן עצמאי בלי תאגיד תקשורת אחריו?

אני לא משתגע על המודל הסגור של 'אחר', אבל הוא לגיטימי. זה המודל הסטנדרטי בעולם שקיים מחוץ לאינטרנט. מאז ומעולם, אנשים לא קיבלו מיונז חינם בסופר תמורת צפיה בפרסומות המודפסות על גבי המיונז, אלא שילמו את מחירו. יש אנשים שיש להם משהו עקרוני נגד המודל הזה. לטעמי, יש מספיק עוולות בעולמנו ואני שומר את העקרונות שלי לדברים חשובים יותר. אני לא חושב שמודל של פרסומות מוסרי יותר מאשר מודל של מנויים.

כשאיתמר שאלתיאל, כותב שאני אוהב לקרוא, פרסם ש'אחר' לא שילמו לו ולעוד משתתפים, היה ברור לי שהוא צודק במלחמתו. אבל הצטערתי מאוד. אני מכיר את הקושי בהרמת מפעלים כאלה, מהתנסותי בכתב העת 'מעין' שאני העורך והמו"ל שלו. להוציא מגזין ללא תמיכה של גוף תקשורת שמסייע מאחורה זה מעשה לא פשוט, וזה עצוב מאוד כשמפעל כזה נקלע לקשיים.

בטוקבקים ראיתי שכמעט  כולם חובטים בהנאה במיברג החבול והשוכב על הרצפה.עם משפטים כמו 'מיברג הוא חלאה', 'אני מאחלת למיברג רק רע' ועוד. מיברג כאן אינו צדיק גדול, או מפגין חוכמה יתרה: במקום שיארגן שליח עם צ'ק לשאלתיאל באותו בוקר פלוס דיסק של האחים אולמן, הוא הגיב בבלוג התקשורת של ולווט אנדרגראונד ולא ישירות אצל הנושה שלו. זה נתן עוד סיבה לחבוט בדינוזאור הגווע.

קהילת האינטרנט הישראלית היא רגישה ולעתים אכזרית. יש לה קודים מיוחדים, שאני כבר למדתי. היא בדרך כלל צודקת. אבל קל מאוד להפוך לאויב שלה. אף שיש בה אנשים מוכשרים ומיוחדים, היא ממהרת לתעב כל מה שנראה כבדל מתקפה על התפישה החופשית של הרשת, או סתם אנשים מבוגרים ולא מעודכנים. ראו איך רזי ברקאי הפך לבדיחה בגלל חוסר הכרות עם המדיום. דמיינו לכם אם היה חי ביננו היום מהטמה גנדי והיה שולח בטעות מייל לחבריו על הפגנת-מלח נגד הבריטים, ושם את השמות של כל הממוענים לא בבי.סי.סי.

החנונים האכזריים האלה, אנשי התרבות הדיגיטלית, הם החברים שלי, והקהילה שלי. עידו קינן הוא אחד הבלוגרים הנערצים עלי כבר שנים. אבל המעקב השוטף והצמוד אחרי דימומו של ‘אחר’ לא מוסיף לו נקודות ורודות אצלי. מה גם שבמקרה הזה, הדיווח על המוות מחיש את המוות. גם יונתן כיתאין, שמאוד אהבתי את טור התקשורת שלו בג'י של גלובס בתקופה שעבדתי בעיתון המתחרה פירמה, המשיך וצחק על כמה אמירות כלליות של מיברג בראיון לנרי לבנה 'מוסף הארץ', משפטים שכל מרואיין יכול היה לומר ואפילו היה בהן צללים של הומור עצמי. הטקסט של כיתאין הפך לנקרא ביותר באגרגטור הבלוגים גרייפס באותו יום.

כן, זה מרתק מאוד לראות גלדיאטור שכבר שוכב קורס ועומדים להרוג אותו, בגלל איזו שגיאה, במיוחד כשהוא ממשיך לקלל את הקהל. אבל חבל שהגלדיאטור הזה, ששוכב שם, נלחם בשבילנו.

אני מקווה שמיברג ו'אחר' יקומו על רגליהם ויצליחו. ואשמח מאוד אם עוד כוחות טובים יכנסו לאינטרנט, ולא יפחדו מנשיכתה של הברקודה הסנובית הדיגיטלית.

עוד הודעות:

השקת רחוב לספרי, חלום הישראלי, ביפו
מנחה: יהושע סימון.
יופיעו איתי: רם אוריון, רע מוכיח, יובל בן עמי, אהרן שבתאי, א.ב. דן ועוד

מוצ"ש ה17 ביולי, 18:00-20:00

שאפה-בר, נחמן 2, שוק הפשפשים, יפו

שירת המינימום – גרילה תרבות בעד העלאת שכר המינימום
יום אחרי ההשקה, ראשון הקרוב ב17:30: י אירוע "שירת המינימום" של גרילה תרבות, בעד העלאת שכר המינימום מול הסניף התלאביבי של בנק ישראל, נחלת בנימין 69. פרטים http://gerila.co.il/he/?iid=495&p=1

%d בלוגרים אהבו את זה: