ארכיון תג: קניון בת-ים

בנות ישראל לעם ישראל

ההפגנה שנועדה לעצור את פיתוי נערות בת ים על ידי ערבים היא שיא בגל אירועים גזעניים שישראל עוברת. על טנדר באחורי קניון בת-ים נקשר אריג פלסטיק גדול עם הכיתוב 'בנות ישראל לעם ישראל' ובזה אחר זה הנואמים טיפסו, נעמדו ליד לוגו של בנק אוצר החייל, וניסו להציע טכניקות יצירתיות להבריח את הדון ז'ואן הערבי.

השימוש במילה "רחם" היה שכיח מאוד באירוע, יותר מכל אירוע שבו הייתי בימי חיי. משה בן זיקרי, בחור יפה מפסגת זאב, שלדבריו גר כרגע באילת בגלל רדיפות השב"כ (קריאות: 'בוז'), נעמד על הגג של האוטו. הוא מניח את היד בכיס ומספר על סיורים שבזכותם הערבים לא מסתובבים בגנים של שכונתו לשעבר. "גם פה הערבי הוא חופשי", הוא אומר, ואני חושב על השורה המסיימת ההיא ב'התקווה'. "כמו שבפסגת זאב ניצחנו, ננצח גם כאן. גם בבת-ים יש תופעה שערבים גרים בכל השכונות ולא ניתן לזה לקרות". "מאחורינו היו הרבנים הגדולים", הוא מסכם. "הרבה ערבים אוייבים עזבו". רב מקומי עולה ומסביר: "הרחם של אשה הוא קדוש, יש לו בעל בית אחד", הוא מחכה ואומר "בורא עולם". "רחם זה רמ"ח איברים", מפרש צדיק חובב פלפולים. הקהל ברקע מצטרף ב'מוות לערבים' מדי פעם. לאט לאט מגיעים דגלי כהנא.

אלה לא שנות השלושים. בחלונות של הקניון, ברקע, ניתן לראות את העובדות במכון היופי אסתטיק, נשים צוברות חולצות חורף ברשת תמנון. האנשים בקניון כאילו מתעלמים מההפגנה. מגיע נער חבוש כיפה ומבקש בנימוס שאחתום על דף-קשר לפעילות נגד הערבים, "הכי חשוב האימייל", הוא אומר. אני שואל אם זה הגון שארשום את שמי, ומתוודה שפעם היה לי רומן עם נערה מצריה ולכן בעייתי שאחתום.

הכהניסט-זוטא שאחראי על דף הקשר נבוך. "זו התבוללות", הוא אומר.

"השתמשנו באמצעי מניעה, אתה יודע. זו לא ממש התבוללות. לא קרה נזק", אני מסביר לקהל שמתאסף.

ניכר שחיבב אותי ואני אותו קודם. הוא מעט התאכזב. "זה לא לעניין", הוא אומר.

"אתה כועס עלי?", אני מברר.

"חס ושלום".

"אולי הבחורה חשבה שאתה אמריקאי", מעירה אשה, שניסתה לפתור את הפלונטר.

"נהנית?" שואל מפגין אחר, בגישה מעשית. "אם נהנית איתה, אז יפה".

"אבל אנחנו מדברים כאן על זה שאם אתה מגיע לכפרים שלהם, הם יהרגו אותך. לא ישאירו חתיכה", מתעקש החבר המאוכזב שלי על העקרון. הוא נער ולא נראה לי שפגש ערבים מחוץ ליוטיוב או לכותרות החינמונים.

-אני חייב להתוודות שיצא לי לאכול חומוס בכפר יסיף, והיה בסדר. אף פעם לא אכלת חומוס במקום של ערבים?

פניו של ידידי מתכרכמות, "אכלתי חומוס, אבל בבית".

אני פוגש חמש בנות מתנועות בני עקיבא ואריאל שמתעטפות בשלט ההפגנה הענק. הן שמחות מאוד להתראיין ונרגשות שאני אומר שהן הכי חמודות באירוע. בהקשר להפגנה, אני שואל כמה ערבים התחילו איתן, ומתאכזב לשמוע שערבים לא פלרטטו ולו עם אחת מהן. אני מציין שזה מעליב. הן נזכרות שפעם בחור בשם מוחמד הציע להן חברות בפייסבוק. במהירות, מסתבר שלכולן הציעו מוחמדים חברות.

"איזה שם פרטי היית רוצה שיתחיל אתכן?", אני מברר. בחורה אחת עונה "דניאל. אני אוהבת את השם דניאל". בחורה שניה אומרת: "אשטון קוצ'ר, אני מתה עליו".

-אבל הוא גוי. זו התבוללות.

"הוא נראה לי מתגייר. בעצם תמחוק את השם שלו".

– ואם יהיה ערבי ממש חתיך? זה יותר בסדר?

"זה לא קשור. אני מודה שיש ערבים חתיכים, אבל אני לא אצא איתם".

אני מצטרף אל כמה נערים כהניסטים עם חתימת שפם ששרים בקול שיר מוזר שקשור למשחקי הכדורגל נגד סכנין: "מוחמד מת. הוא פועל בניין. גם כשהוא צם ברמדאן. יש לו שפם עם פרעושים. והוא מוכר גבינת עיזים". "זה שיר אלוף", אומר לי מישהו, הזייפן והשמנמן מכולם שלא זוכר את המלים. "מה אתה חושב על השיר?", הוא שואל. אני אומר לו שהשימוש בגבינת עיזים הוא יפה ובעצם אומר הכול. אין כמעט שירים על גבינת עיזים.

אני מרגיש מעט חולה וממתין שהעסק יידעך. הפעילים לא מסתפקים במחאה נגד ערבים חתיכים, ומחלקים פליירים לאירוע נגד העובדים הזרים בשוק התקווה למחרת ההפגנה. "בנות, יש מספיק בני נוער יהודים. ערבי, אל תתחיל עם בנותינו", אומר עוד נואם. "הייתכן שבני בת ים יתחילו עם בנותיו של אחמד טיבי". לי זה נשמע נחמד.

דתיה צעירה מציעה לי דיסקים שמתארים את הסכנה הערבית לרחם שלי, ואני מתביית על די.וי.די בשם "נחש הזהב", רק מנסה לברר אם זה לא ארוטי, אך היא צעירה ודתיה מדי, ולא מכירה את פירוש המילה. הרב הנואם מדבר על איחוד השורות בין היהודים, וברקע בחור חילוני שעטוף בדגל הלאום כמעיל מספר שהוא הולך לתלות את השלטים "אצלם בשינקין".

אני הולך להפגנת הנגד, שממוקמת רחוק מדי. איתי הולכים כמה מפגיני ימין משועממים שסקרנים לגבי מה שהם מכנים ה"חראות". ואז אנחנו חוזרים. אתי, נערה בחולצה ומכנסיים קצרצרות, מדברת עם אמא שלה בטלפון בבליל בין רוסי לעברי. היא לובשת בגדים קצרים מאוד, דובי על החולצה. כנראה חזרה מחוג בלט. ההפגנה משכנעת אותה. "יש כאן הפגנה נגד ערבים שעושים חגיגות על זה שהם הורגים יהודים ומתעללים בבנות", היא אומרת לאמא שלה. אני מראיין אותה, ואז כמה נשים מתחילות לכעוס עלי ולחשוד בי. אני אומר לאתי שלא תתיחס אליהן, שאולי הן ערביות. הן שומעות ונעלבות, אני מתעלם מהן. נער שראיינתי קודם, דורש מאתי לא לדבר איתי. אני לוחש לה שאולי גם הוא ערבי. אתי נבהלת ממנו. היא אומרת לי ששמעה סיפור על אשה יהודיה שערבי חתך לה את כל הגוף עם בקבוק שבור.  בהמשך נטפל אלי בחור חילוני עם ג'ל בשיער ומציע תאוריה שמקשרת בין הקוראן לבין הנאציזם, הוא מסלק את הדתי שרוצה לגרש אותי, ואני נאלץ להיצמד אליו. כל הנואמים נעלבים שהם נקראים גזעניים, על אף שקשה להגדיר אחרת הפגנה שמשלבת בין 'מוות' ל'ערבים' ול'רחם'. כשהרב צועק בהתרגשות "בנות ישראל לעם ישראל", הוא אומר "הנה, זה למשל לא גזעני".

אני ממהר לסניף ארומה בקניון כדי לשלוח את הקטע למערכת. לידי שתי ערביות מטופחות מדי עם פרנץ' מניקור מוקפד וילד התפנוקים שלהם עם תלתלים בהירים של גולש. לידן, שקיות תפוחות של קניות, אולי לכריסמס. אני ממליץ להן שכדאי שלא ייצאו מהשער הקרוב, כי יש שם הפגנה כהניסטית. אבל הן רק מפחדות שההפגנה תגרום לפקקי תנועה. אני שואל אותן ישירות על איך הן מרגישות כשהפגנה כזו נגד יחסים בין ערבים ליהודיות מתרחשת לידם. "שקספיר כתב את רומיאו ויוליה, כדאי להסתכל על זה פעם", מציעה אחת.

פורסם בהארץ בגרסה מקוצרת

Like This!

%d בלוגרים אהבו את זה: