Tag Archives: קדימה

קדימה! – סינופסיס למחזה על הון ולבנון

אני עובד כבר זמן מה על כתיבת מחזה בשם 'קדימה!' שעוסק במלחמה האחרונה. זה חומר קצת שונה משאר הדברים שכתבתי עד כה, אולי בהשפעת תזונת יתר של ברכט ושקספיר בחודשים האחרונים.
קדימה! הוא אולי טקסט ראשון שלי שיש בו טוב ורע – עד עכשיו טוב ורע היו נושאים שלא עניינו אותי, להפך. הדמויות שלי בסיפורים הקצרים וברומן היחיד שלי "אירובי" היו מרובות צדדים ומוזרות – כאן ניסיתי להשטיח אותן ולצבוע אותן בגוון יחיד, עם עלילה ראשית שהיא על סף סיפור ילדים.
התנועה העלילתית ב"קדימה!", לא מתבססת על מילים ואסתטיקה, וגיבוש איטי של אופי אקסצנטרי לדמות הראשית, כמו שמטפטפים מים עם חול על ארמון בים – ב'קדימה!' המרכז הוא אתיקה ואידיאולוגיה. למרות רגעי הומור, יש כאן אפילו רעיון פמפלטי, בואו נודה. היות וזו סקיצה שנכתבה עבורי כדי שאוכל למלא אותה (הספקתי לכתוב עד כה כשני שליש מהמחזה), יש בוודאי טעויות ושגיאות כתיב וניסוח ונשארו כל מיני הערות שלי, ועל כך אני מקווה שתסלחו לי. אם המחזה יוצג, אני מניח שנדבכים שלמים במחזה יירדו, כדי לפשט את התנועה שלו ולקצר את האורך שלו. תהנו.

קדימה!
סינופסיס למחזה פמפלטי על הון ולבנון – טיוטה מס' 2

פרולוג

המחזה נפתח במסיבת יומולדת עליזה במטה הסודי של "מחתרת מרקסיסטית" מושחתת במקסיקו המונהגת על ידי קומנדנטה ראול ומאומנת על ידי תת אלוף (במיל) ישראלי בשם צביקה עופרי. חברי המחתרת מחכים לבשורה חיובית לגבי פעולת גרילה לא גדולה שיצאה לדרך בבירה מקסיקו סיטי, או לחילופין, לקול ינשוף, שמסמן להם לברוח מפשיטה.
בינתיים מתרחשת התוכנית האמנותית שחלקה אורגנה על ידי צביקה עופרי. הראשונה להופיע היא קוראת עתידות קשישה שצביקה הביא מישראל. מעבר למסך שאפשר להכניס דרכו יד היא מנסה להקיש את העתיד של קומנדנטה ראול ולצביקה עופרי. קובעת שראול, מנהיג המחתרת, הוא בעל גישה לתיאטרון, ושצביקה עופרי הוא איש עסקים מכובד מאוד, שצריך להיזהר ממספר 2. בגלל שהיא טועה לגמרי, כולם צוחקים מסביב. זורקים עליה בננות ומטבעות כסף מקומי וקושרים אותה כהלצה אכזרית.

את מהלך המופעים עוצר אחד מחברי המחתרת ומספר שקיבל הודעה ראשונית שהמבצע הצליח מעל למשוער. עולה רקדנית בטן מלבנון, צביקה עופרי לוקח שאכטה ונדבק אליה. מפלרטט איתה, היא נעתרת לו עד שהוא אומר לה שהוא מישראל. היא אומרת שאח שלה מת במלחמת לבנון האחרונה ביום הראשון שלה. הוא אומר שהוא בטח הרג אותו וממשיך לצחוק.
היא הולכת לצד, המומה. מיד עולה אדם שאוכל ביצים. קול ינשוף עולה ומזהיר את כולם. כל חברי המחתרת בורחים במרוצה, חוץ מצביקה עופרי ששוכב על הרצפה, שיכור כלוט, מגלת העתידות הקשורה ואיש הביצים שלא מוותר על העשר דקות שהוא צריך להופיע, יהא אשר יהא.
נכנסים שני חיילים מקסיקאים, יורים באיש הביצים והורגים אותו ותופסים את צביקה עופרי ואת מגלת העתידות. נכנס הרמטכ"ל המקסיקאי, משחרר את צביקה עופרי והם לוחצים ידיים ושותים משהו. מתגלה שהארגון ממומן על ידי הממשלה המקסיקאית. וצביקה עופרי נשלח כדי ליצור פרובוקציה עם המחתרת הקטנה הזו, כדי שכתגובה, הצבא המקסיקאי יוכל לטפל בגורם אחר – המהפכה הלא אלימה והפופולרית של הזאפאטיסטים. אבל במבצע של ראול נרצח בטעות השר לאיכות הסביבה (וזונה טרנסקסואלית). הרמטכ"ל המקסיקני דורש שכעונש תת אלוף צביקה עופרי יעזור להילחם בזאפאטיסטים אבל בחינם, אחרי הנזק שעשה, אחרת יירו בו. הרמטכ"ל מורה לחייל להרוג את מגלת העתידות, כדי להראות שעשו פשיטה מוצלחת או כי שמעה יותר מדי.
מגלת העתידות אומרת לצביקה עופרי שהיא יודעת שהשם שלו מושמץ מאוד בישראל בגלל מה שקרה במלחמת לבנון השניה, ואם יציל אותה ממוות, יש לה כישוף שבמסגרתו אדם יכול לשנות משהו אחד בדברים שעשה.
בהתחלה אומר התא"ל שהוא רוצה לתקן את הטעות הגדולה אחרי שהודח מצה"ל, לעזוב הכול ובמקום להגן על השם שלו לנסוע כמו צעיר לטיול תרמילאים רוחני במרכז ודרום אמריקה. וכך אנשים בארץ יבינו שהוא פטריוט אמיתי.
אחר כך הוא אומר שאם יש לו הזדמנות לשנות משהו, זו היתה טעות לשלוח את החיילים הלא ממוגנים לגבול. היה צריך לשים אותם בג'יפ ממוגן. כי אז חיזבאללה לא היה חוטף את החייל והורג אותו ואז מלחמת לבנון השניה לא היתה פורצת. היא אומרת שלא ישקר אותה, כי הקסם יבוטל אם הוא לא יהיה כנה ואם הוא נעשה כדי להרע לאנשים. הוא אומר שהוא לא עושה דבר שירע לאנשים, אלא להפך. הוא עוזר להציל את החייל ממוות ואת המזרח התיכון וישראל ממלחמת לבנון האחרונה.

מערכה 1

מוזיקה מוזרה מובילה לתרחיש היסטוריה אלטרנטיבית. המחזה חוזר אחורה ליום התחלת מלחמת לבנון, בשעה שמונה בבוקר. אלוף המשנה נמצא במשרדו שבגזרה, ומסביר לשחקנית יפה מ"הבימה" שעובדת על הצגה על חיילים בגבול לבנון. היא מסבירה לו שהיא עושה הצגה על הומואים בצבא, יוסי וג'אגר עם סוף טוב. אלוף המשנה אומר שאין לו שום בעיה עם הומואים והוא בעד סוף טוב. היא מתחילה לספר שהבמאי הוא בן של במאי מפורסם אחר.
אומרים לו שהג'יפ הלא ממוגן יוצא לסיור לגזרה 'מלפפון', כי הג'יפ הממוגן בתיקונים. כאן אנחנו פוגשים לראשונה את אלחנן פירסטטר, שאמור למות ולהיחטף, שנדחף לחדר בלי רשות, מספר על הג'יפ ומטריד את הקצין הנפוח. אם היתה מלחמה – פירסטטר זה היה הופך לגיבור לאומי, שכולם רוצים את שחרורו ויש פרס של 20 מיליון דולר על מי שמוסר עליו מידע.
אומר בסדר. ואז נעצר ואומר, בעצם בוא ניקח את הנגמ"ש והטנק לגזרת מלפפון. שואל אותה אם היא רוצה לראות איך מסיעים נגמ"ש. חיזבאללה מתקיפים את הנגמש והטנק, נכשלים, המלחמה נמנעת.

ההיסטוריה האלטרנטיבית מגיעה גם ללבנון. במקום למות, טירון חיזבאללה בשם מאזן קם לתחיה. רוצים שהוא יהיה חלק מהמתקפה, אבל הוא לא מוכן להחזיק נשק, נותנים לו קלרינט כדי שינגן אם ישראל תוקפת. מאזן חתם על הצטרפות לחיזבאללה רק כי הוא אובססיבי לחתימות. מאוד אוהב לחתום ולא מסוגל להגיד לא.
אחותו אומרת לו שיעזוב את התנועה, שיש לה תחושה רעה לגבי הפעולה, עדיף שיכין שלטים להפגנה מחר, כדי שלא יפטרו את אבא, איש ועד חברת החשמל (יש הפגנה למחרת המלחמה נגד הפרטת חברת החשמל הלבנונית). אבל לא נותנים לו לצאת מחיזבאללה. קצין המבצעים בצידון לוקח אותו לשיחה ואומר לו שכולם איתו עד הסוף אז שיהיה איתם. מתגלה שאחותו של מאזן, רזאן, שוכבת עם קצין המבצעים של חיזבאללה, גבר נשוי, שאשתו בחודש שמיני.
המתקפה נכשלת ומאזן לא נפגע. הוא הולך למחרת להפגנה עם אבא שלו, איש ועד חברת החשמל שנלחם נגד הפרטת חברת החשמל הלבנונית. הצבא מכה את המפגינים. אנשי חיזבאללה לא עוזרים לו. המשטרה והמעסיקים בועטים בו ובאביו, פוצעים את אחותו רקדנית הבטן.

ההפגנה מתרחשת ליד המשרד של החיזבאללה. מאזן מבקש מאנשי חיזבאללה להתערב, אבל קצין המבצעים עימאד אומר שזה לא המנדט שלהם. הם לא רוצים להרגיז את השלטון. מאזן מאוכזב מהארגון, עוזב את חיזבאללה ובורח מחיזבאללה לביירות. שם,הוא הופך לנגן קלרינט. את זאת יודעים מהמכשפה שעולה ומספרת מדי פעם מה קורה.

מערכה 2

בינתיים בישראל, צביקה עופרי הופך לכוכב, הוא מועלה לדרגת אלוף, אבל עוזב את צה"ל ומקבל עבודה כמנכ"ל קונצרן "טרילניום", שהוא סייע לו בחוזים של גדר המערכת. ביום העבודה הראשון שלו, הוא נפגש עם הסמנכ"ל הנחש, בני גואטה, זה אומר שיש לו כאב ראש כי נפגש עם עובד שעשה לו כאב ראש, אלחנן פירסטטר. אפשר לדמיין את פירסטטר כשילוב של שוייק, צ'רלי צ'פלין והרשלה. אולי ישוחק על ידי משה פרסטר.
(להחליט אם להכניס: מסתבר שפירסטטר הגיע לראיון במשרד שארגן לו שימי, חבר של פירסטטר מהצבא. פירסטטר נתן ראיון כל כך מוזר, שמענישים את הממליץ בהורדת יום מחלה.)
צביקה עופרי אומר שהוא מרגיש משהו אל האיש הזה – אלחנן פירסטטר. מראים לו את הראיון מצולם בוידאו. בראיון, אלחנן תמים עד כדי טמטום חינני. שואלים אותו לגבי השכלה, הוא אומר שלא אהב ללמוד, ממילא לא לומדים כלום שם. שאלו אם יש לו תיק פלילי – סיפר שחשב לעשות גרפיטי, וראה אדם מעשן סמים ולא הלשין. צביקה עופרי מחליט לקחת את אלחנן פירסטטר כצַבַּע במפעל מכסי פגזי MLRS לייצוא. המשכורת: שכר מינימום.

עובדי הקונצרן מקימים איגוד בפעם הראשונה. גרעין הועד נמצא דווקא במפעל הפגזים. המנכ"ל מסתכל על רשימת העובדים, ורואה שכולם מזרחיים חוץ מפירסטטר. קורא לו לפגישה, מציע לו להיות מנהל משמרת אם יבגוד בהתאגדות. הוא אומר שלא רוצה שיקחו לו את תפקיד הצַבַּע, כי זה תפקיד שממלא אותו סיפוק: הוא צובע בצבעים זוהרים את הפגזים והמיכלים העשויים אורניום מדולל. הוא שמח לחתום על כל מסמך. הסמנכ"ל מתראיין ומספר שהאיגוד שקרנים, שממציאים מקרי סרטן, וכאילו הופכים אותו לאויב המדינה. הוא מופיע עם פירסטטר התמים, שמספר שאוהב לעבוד. לאחר מכן הוא מפטר את ראשי האיגוד ומוריד בדרגה את שימי, שהביא את פירסטטר לעבודה, ומקדם את פירסטטר במקומו.
(להחליט אם להכניס: עובדי החברה מחרימים את פירסטטר כי הוא שטינקר. ובהם גם שימי שמקבל אותו לעבודה, שהורד בדרגה. שימי מקבל הודעה שהוא חולה בסרטן (אולי פירסטטר עצמו?). מתכנן להודיע לסמנכ"ל. אומרים לו שאם יודיע, יפטרו אותו על משהו אחר. הולך לקבל טיפולים, אומרים לו שצריך לשלם על הסרטן. אביו מוכר את הבית).
מבקר הצבא מגיע לבדיקת פתע מפעל בעקבות תחקיר שיש שם אורניום מדולל, שגרם להרבה מקרי סרטן. הסמנכל אומר שהעובדים היו אומרים אם היה להם סרטן ושאין שם אורניום, שואל בקול את העובדים, כולל את שימי. כולם משתפנים ומכחישים את הימצאות האורניום המדולל כדי להגן על המפעל פירסטטר התמים מכריז בשמחה שיש אורניום מדולל, הוא בקומה מינוס אחד במכולות הצבעוניות. הסמנכ"ל סופק את פניו, והמבקר רוצה לראות. הסמנכ"ל אומר שיש בעיה. פירסטטר לא מבין למה לא רוצים שיראה את המיכלים היפים. אם הוא לא יכול לרדת הוא יעלה את המיכלים. הסמנכ"ל קורא לבעלים ונפגשים עם מבקר הצבא. פירסטטר מעלה את המיכלים כדי להשוויץ בצביעה שלהם. מפטרים את פירסטטר, מבקר הצבא עצמו במפתיע לא מתנגד לפיטורים.
הם טוענים שאין מיכלים למרות שהם שם, עולה ויכוח קצר ברוח סלפסטיק. פירסטטר אומר שאולי הוא מדמיין ושמפטרים אותו כנראה בצדק.

פירסטטר מנסה למצוא עבודה אחרת ונכשל. הוא עובד בשטיפת כלים ונעשק על ידי הבעלים, שנותן לו משכורת של 190 ₪ לחודש כי אכל במסעדה הרבה.

מפטרים גם את צביקה עופר, כי אין דרישה לMLRS. מגיע משקיע אירופי שאומר שהשקיעו 200 מיליון דולר בפגזים האלה וישראל לא משתמשת בהם, כועסים שהוא לא יוזם שימוש בהם, הרי בגלל זה לקחו אותו. צביקה עופרי אומר שלא הבין את זה, אחרת היה דואג ליזום משהו כזה. אומרים לו שיעבור למשהו אחר בקונצרן. הוא מופתע שלוקחים במקומו את מבקר הצבא כמנכ"ל החדש. צביקה עופרי אומר שרוצה לשטוף את הראש בדרום אמריקה. מגדל קוקו. קונה ציוד.

הוא מקבל סרטן, הקול שלו הופך לצרוד (אולי קורה לו דבר רע אחר?), אף אחד לא רוצה לקבל אותו. היחיד שמקבל אותו הוא נג'ואן, עורך דין חיפאי שעובד כסגן ראש עיר חיפה. בגלל הפגנה של ערבים נגד גזענות שחוסמת את התנועה בחיפה, יש חרם על עבודה ערבית, הלקוחות עוזבים אותו, גם הערבים, והוא נאלץ לסגור את המשרד ולפטר את פירסטטר.
בפעם האחרונה שמנקה לפני שהבעלים מתחלף, אומר שהיה רוצה למות בקרב כשהיה חייל ולהיות גיבור. בטנק כולם קיבלו צל"שים, הוא היחיד שלא קיבל כי יש מגבלה בירוקרטית והוא הסכים לוותר. שומעת את זה מגדת העתידות, שגרה סמוך לנג'ואן, ומחליטה לבטל את הכישוף שיצר את ההיסטוריה האלטרנטיבית, כי תנאי הכישוף הופרו.
מערכה 3

העולם חוזר לקדמותו, כאילו הכישוף לא קרה:

יומיים אחרי תחילה המלחמה, מוקם הקמת הועד לשחרור אלחנן פירסטטר, כולם אומרים שהוא גיבור. פירסטטר מת, אבל מוחלט להגדיר אותו כחטוף, כדי להגביר את הדרמה. לפני הלויה צביקה עופרי מוכר את המניות שלו ונפגש עם סמנכ"ל "טרילניום" שאומר לו שהגיע הזמן להשתמש בMLRS. הוא אומר שהאמריקאים לא ירשו, שזה יישאר גם אחרי המלחמה, הסמנכ"ל אומר לו שכדאי לו אישית להשתמש בהם, כי אז תחכה לו הצעה מעניינת. באירוע נואם צביקה עופרי ומשוויץ שיכנס ללבנון וילחם. מספר שנפלו פגזים גם על כפרים ערביים והמנהיגים שלהם בוגדניים. שולח ידיים לישבן של השחקנית היפה.

במקביל מתרחשת הלוויה של חייל חיזבאללה מאזן. מספרים שמת עם קלרינט ביד, קצין המבצעים של חיזבאללה שואל איך הורגים אדם עם כלי נגינה. אבא של מאזן אומר שרוצה להפגין בכל זאת, למרות הפלישה הישראלית. מנהיג העובדים הלבנוני אומר שמבטלים את ההפגנה. אחותו מספרת לו מה שמעה במקרה. האבא מבין שהמתקפה היתה כדי למנוע את השביתה, שאנשי עסקים מממנים את חיזבאללה ודחפו להבעיר את השטח כדי למנוע את ההפגנה ולזכות בחברת החשמל. הוא תוקף את אנשי חיזבאללה, אך הם אומרים בערך מה שצביקה עופרי אומר על פטריוטיזם.

ובינתיים בחיפה, משפט ראוה לנג'ואן, סגן ראש עיריית חיפה בישיבת המועצה, שמואשם במלחמה הזו ומפוטר ממנה ברוב עצום. טקסט ההדחה הוא הטקסט האמיתי מהישיבה של וליד חמיס לפי אתר עיריית חיפה.

מפלגת ההון, יונים בחדרי ודמות הערבי בערבי שירה של השמאל הרך

1.     מפלגת ההון

 

מינוי רפי גינת לראש חברת החדשות של ערוץ 2 נראה לרבים שערורייתי. הסיפור כבר סופר פעמים רבות: תבשיל פיגולים סמיך ומהביל של סמי עופר, מוזי ורטהיים ואודי אנג'ל, מבעלי רשת וקשת, שמנסים לארגן ג'וב לאיש שלהם בזירה העיתונאית המכריעה ביותר בישראל. כאן השערורייה נחשפה כשיצחק לבני, איש מתוך החבורה, התחרפן משום מה, התנגד למינוי ושילם על כך בכסאו. בכך הפך לסמל לכך שאי אפשר לעצור את בעלי ההון כשהם רוצים משהו.

אבל המינוי של גינת, שנראה באמת תמוה מאוד לאור דברי לבני, הוא אולי גרסה חצופה יותר למינוי של אולמרט, אחרי היעלמותו של שרון מהזירה. מהיכן בא אולמרט דנן? הרי גם אולמרט הוא נציג ההון בפוליטיקה: לאחר ששירת את ההון כשר תקשורת וכראש עיריית ירושלים הוא הפך למועמד טבעי לראש ממשלה, למרות שנבחר בקושי לליכוד כשהגיע למקום ה32 בפריימריס.

שימו לב שכרגע במפלגות הגדולות רצים שלושה מועמדים שהם נציגי הון מובהקים במפלגותיהם: אולמרט, ברק ונתניהו.

בלוגר אחר השווה את ההבדלים בין המועמדים להבדלים שבין שופרסל, הריבוע הכחול וקלאב מרקט. בשופרסל אולי יש מחלקת פירות יבשים מפוארת יותר, עם פפאיה מיובשת וקטומה לחתיכות קטנות, אבל זה לא משנה באמת באיזה רשת תבחר. אם מסלקים את שמות המפלגות, קדימה, הליכוד והעבודה, ומתייחסים לאותה שלישיה באופן נקי, מגלים שמדובר בשלושה אנשים שהם נציגיה של מפלגת על אחת: מפלגת ההון. כמובן שלקראת הבחירות הם יבטיחו כל מיני הבטחות חברתיות בעצת היועצים, וינסו לבדל את עצמם במיני ספינים, אבל לאחר בחירתם, הם יפריטו לאותם אנשי עסקים שמימנו אותם והרימו אותם מעלה, חברות במחיר זול, יגדילו את השימוש בעובדים זמניים על בסיס עובדים בעלי זכויות, יקטינו את המסים לחברות, יורידו תקנים של איכות סביבה וכו'. כל אלה יגיעו רק לעמוד 11 של עמודי העיתונים.

השאלה היא מי מינה אותך. אם גינת ימונה לעורך חברת החדשות, הרי אין סיכוי לתחקיר על זיהום ממפעליו הרבים של סמי עופר אם ירעילו את דרום הארץ.

על רקע כל זה ברור מדוע עמיר פרץ, הפוליטיקאי הבכיר היחיד שהוא במובהק מחוץ לאותה מפלגה, יכול היה בהיכנסו לממשלה לקבל כל תיק מלבד תיק האוצר או תיק כלכלי אופרטיבי. יתכן שבסופו של דבר מינוי פרץ לשר הביטחון הביא גם לסופו של אולמרט, אבל צעד זה היה הכרחי מבחינת מפלגת-העל ששלחה את אולמרט – מפלגת ההון, שתזכה בבחירות הבאות, לא עלינו.

 

2. יונים

 

לאחרונה יונים נכנסות אלי לחדר בלי הפרעה. אני גר בדירת חדר אחד על גג והחלון שלי פתוח לגג כל היום. נראה שאין לי הרתעה כלפיהן. אני ישן טוב וחזק והן נכנסות ויוצאות. אני חושב שהן רואות בי אחד משלהן, ולא הבינו שאני בן אדם. יש בי משהו ציפורי כנראה. אני מגרש אותן כל פעם, כי זה מה שאדם צריך לעשות כשנכנסות לתוך חדרו יונים, אבל זה מאוד מרגש אותי שהן לא מתרשמות מנסיונות ההפחדה הלא החלטיים שלי. לפני שבועיים גיליתי שבמהלך הבקרים, עד שגורשו, הן צררו קן בחדר, מעל מדף ספרים גבוה שבו אני מאפסן ספרים שאין סיכוי שאקרא בקרוב. לקחתי אותו וזרקתי מהחלון, משום מה. איני טוב מכם.

 

3. דמות הערבי בשירת השמאל הרך

 

הלכתי לפני שבועיים לבוקר שירה איום ונורא שעסק ב40 שנים לכיבוש, שכרטיס הכניסה אליו עלה לא פחות מארבעים ש"ח. נראה שהסכום הרתיע אנשים חיים, והמקום המלא היה רווי בעיקר באנשים מתים, מעין גופות שהצליחו לייצב אותן על כסאות עץ במצב ישיבה. ישבתי ליד השירותים חפוי ראש וכמעט איש מצופי הערב והמשוררים לא הלך לשירותים. אני חושד שאין להם כליות, או איברים כלליים בכלל, שלא לדבר על איברי רביה. מדוע קהל מיובש וחסר חיות כל כך, זקן שלא במובן הגילני ואשכנזי לא במובן העדתי, הולך לערב שירה פוליטי? איך הפך ערב שהוא לכאורה התנגדות למדיניות הרשמית של מדינת ישראל למשהו שיש לו את כל כללי הנימוס של ערב יום זכרון?

איך אנשים כאלה יהפכו את חיינו למשהו טוב ומאושר יותר, אם אין להם יכולת ורצון להנות ולשמוח ולפעול ולשנות, לאכול שניצל פריך ולזיין, לשרוק ולקפץ?

אני בטוח שהסיבות לערב, של המשוררים ושל המארגנים, היו טהורות. אבל מבחינה פואטית, הפלסטינים בשירים הללו, הם תמיד קורבנות: נשים בהריון שיורים בהן במחסום, מתים, פליטים, עץ זית עקור, ערבי הוא משהו ששוכב או יושב, או מהלך עם גב כפוף, אף פעם הפלסטיני הוא לא אדם כמוך, כמו המשורר הנכבד, אלא אדם שאין בסיס לקיומו בלי הכיבוש. אני מניח שאצל רוב הכותבים המטרה היא להעביר עד כמה הכיבוש נורא, ואין לי כל חילוקי דעות על כך: אבל השירה הזו יוצרת ומאששת את השיח הקורבני המייאש, שמבוסס על אשמה חסרת כפרה ומשתקת, ולא על המשותף.

זהו אירוע שירה שכולו בכי ונהי, ערב שמאבן אותך אל מקומך ומייאש אותך כאילו לא ניתן לפעול. היחידים שמפוגגים את הכבדות התרבותית במפתיע באירועי השירה כאלה הם המשוררים הערבים. הם היחידים שמתבדחים בין השירים.

 

ניתן להגיב למאמר זה דרך המייל שלי.

 

נמרוד ברנע מגיב: עמיר פרץ כבר לא מייצג אפילו את האג'נדה שהוא נבחר על גבה. אומנם הוא לא נציג מפלגת ההון, אבל הוא הוכיח גמישות יתר אידיאולוגית.

הכותב מגיב: ברור שפרץ הוא אכזבה. אבל בגלל היותו לא איש אמין של מפלגת ההון, הוא הורחק מאיזורים שמסכנים את מפלגת ההון.

 

עופר שור כותב: יפה (ועצוב) כתבת. רק קצת חבל על הקן, למרות שאני הייתי עושה אותו דבר.

 

נופלת מגרייס כותבת:

אברהם חלפי, בשיר "שיר על יונה בחלוני", כתב:
 
על חלוני יונה
בשומה יוניות עדינה.
מול חלוני חלון.
מול החלון חלוני.
אתמול היה יום ראשון,
היום שני.

אל תלעגו לרש,
אם לבן הוא ואם כושי.
יש בו במי שחלש
מן ה-
אנושי אנושי.

כתר על ראש מלכים,
ועל כתפיהם המלוכה.
אבל ילדים שלרוב מושלכים –
קומתם נמוכה.

אומרים: השמיים – גן
אמרים: בשמיים טוב.
ירדו נא שמיים לשבת כאן,
עם הילדים ברחוב.

הנה הם באים. הנה.
אינני יודע מי.
האם כל חיי אהיה שונא?
למי?
 
 
ובשביס זינגר בספרו "החוזר בתשובה" כתב:
 
"מזמן הגעתי למסקנה, כי הטיפול האנושי לו זוכים יצורי אלוה, שם ללעג כל כוונותיו וכל האמור להיקרא אנושות. למען האיש שמן זה, כדי שייהנה מהחזיר, יש לגדל יצור חי, להובילו אל המוות, לנחור, לענות ולטבול במים רותחים. האיש לא הקדיש שנייה אחת של מחשבה לעובדה שהחזיר נוצר מאותו חומר שהאדם נברא ועליו לסבול ולמות, כדי שזה יוכל לטעום מבשרו. לא אחת חשבתי שכאשר הדבר נוגע לבעלי-חיים, כל אדם הוא נאצי… כן, תמיד חשתי דברים אלה, אך באותו בוקר הם הלמו בראשי כפטיש. באותו בוקר דומה שהבנתי לראשונה איזה יצור צבוע הייתי עד כה".
 
 
ונופלת מגרייס במחשבתה כותבת:
לפחות היית נותן לחי הזדמנות לחוש את המוות. אבל טרום-חיים לקחת כך בהינף יד?
נאצים כולנו. אין ספק.
 
על החתום באהבת-מה,
 
נופלת מגרייס


 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: