ארכיון תג: פיצה שרגא

מדינת ישראל כפיצה שרגא ועוד

בפירמה-גלובס שמופץ הערב, מופיעה כתבה על פיצה שרגא. ציבור שלם בחר לו אויב רע ומר – מוכר פיצות בפיצריה זעירה בסנטר, סמל לכל הנורא בעולמנו. מדובר אכן במוכר לא נחמד וממושקף, שהיה חסר סבלנות לאמא של אוטיסט שרצתה ללמד אותו לקנות פיצה. לטענת שרגא, זה בגלל שהיה צפוף ורצה להזיז עניינים בשעה בוערת, במקום הקטן שיכול להכיל רק שישה אנשים. לטענתה, הוא לא הסכים לקחת כסף מהילד שלמד לרכוש פיצה, וביקש ממנה לקנות, אז היא עזבה בזעם ושלחה מכתב לחברותיה ומשם המכתב נשלח לכל עם ישראל. כך או כך, הפך מוכרן הפיצות הלא חביב הזה לאויב הציבור מספר אחת, עם מאות טוקבקים איומים עליו וקריאות לרצח, חרם והשמדה. 25 אלף איש בקבוצת הפייסבוק נגדו, כמות חסרת תקדים. אני אישית קיבלתי את מכתב השרשרת מכמה מקומות. והמוכר מספר שזרקו לחנות זבל וקיללו אותו 'מנגלה' וכדומה. בכל המקומות, לא לקחו תגובה מאותו בכור שטן ללא תוספות. ובמקומות שלקחו נתנו לו שורה קטנה שבה אמר שהסיפור לא נכון.
בפירמה, בכתבה של דפנה יודוביץ' שזכתה תוך זמן קצר להיות הכתבה הנקראת באתר גלובס השבוע, אנחנו מנסים להציג בצורה הגונה יותר את ציד המכשפות האינטרנטי הזה, של אדם לא נחמד. מהכתבה ניכר שאין לכך קשר ליחס שלו לאוטיסטים, אלא סתם לאדם עצבני ואולי מעצבן, והוא כמובן מכחיש יחס מפלה לאוטיסטים, וטוען שהוא לא נחמד לכולם באותה מידה. אבל ראו פלא, הטוקבקיסטים של גלובס עדיין ממשיכים והולמים בו, במקום לבקש סליחה. הם מציינים סיבה חדשה: הם כועסים בגלל שהוא לא יודע לתת שירות. אולי בגלל שמדובר בקוראים עם אוריינטציה מסוימת, הרמה של השיחה נסבה על הסוגיה האם באמת הלקוח תמיד צודק, או שמותר למוכר להיות במצב רוח רע ולא לחייך. האם מותר למוכר לא להיות חייב לראות בלקוח שאינו חברו – חבר, בניגוד לאתוס השירות האמריקאי, שהוא, אפשר להודות, די נוח כשאתה צרכן, על אף דבריו המלבבים של הטוקבקיסט עפרי. ובכך אני קרוב יותר לדבורית בטוקבק. גם אני לא אשוש ללכת למקום שמחציף אלי פנים (כמו למשל שיח קפה בשינקין), אבל זאת בוודאי לא טענה לחרם קולקטיבי, ואדע גם שזכותו של המוכר להיות במצב רוח רע. השאלה היא במילים אחרות: האם בכך שאתה משלם 7 ש"ח למוכר אתה קונה לא רק פיצה, אלא גם את החביבות שלו. הטוקבקיסטית הכואבת ר' שכותבת על 'תרבות השירות' היא דוגמא לזה. לטעמי, אין כזה דבר 'תרבות השירות'. שירות זה לא תרבות, זה ביזנס. היא כותבת שהוא חי בבועה – זכותו של אדם לחיות בבועה, זכותו של מוכר להיות מוזר ותמהוני, לגהק ולהתלבש מוזר. אין עליונות ללקוח על העובד.

הסבלנות לאחר (האחר זו מילה אפנתית לסימפוזיונים שאני שונא, שכן אין כזה דבר אחר. הרי גם אני אחר וגם הקורא אחר) צריכה להתייחס גם לעובדים, פקידים, מוקדניות וכו' ולא רק ללקוחות. אחד המאפיינים של סרטים כחולים זה שהבחורה נראית נהנית. יש לי ידידה שעסקה בסוג-של-זנות והיא סיפרה לי שכל הזמן היתה עסוקה בלהגיד ללקוחות כמה הם מדהימים וחכמים, שזו העבודה למעשה אם רוצים שהלקוח יהיה מבסוט. אתה שוכר את הסרט – בשביל החיוך הזה והאנחות המזויפות של האושר, ועפעוף העונג. זה לא הכוס או השד, כמו הפנים שחשובות בפורנו. אבל הנה האדם – אאוטסיידר שאכן לא מבין את כללי המשחק היום – לא מוכן לחייך ולהתנחמד בשביל ה7 ₪ שפיצה עולה. 

האמת היא שעם כל ההקדמה הזו ומעל 200 הטוקבקים לכאן ולכאן, אני אישית מסמפט יותר את האמא מאשר את מוכר הפיצה הלז, ולו בגלל שאני עצמי מחייך וקשה לי שלא מחייכים אלי, וגם נשמע שלא קל לגדל ילד אוטיסט בישראל. כך שאין לי דבר נגד האימא שרצתה לספר על קשייה, אף כי צר לי מאוד שהדבר הביא בסוף לחורבן למוכר הפיצה. הבעיה שלי היא עם אנשים שמוצאים את הטרף הקל ביותר, מוכר פיצה זעיר וחסר סבלנות, כשבמקביל הבנקים זורקים אנשים מהבית כי הם לא עומדים בריביות שלהם, האחים עופר מזהמים, יש לך את מכון ויצמן ששולח ביריונים להרביץ למפגינים בגן המדע שרוצים את זכויותיהם, וגם מה שכתבה טלילה למטה, שלא עורר עניין ולא קיבל קבוצה עצומה בפייסבוק, כשמדובר על פגיעה ב200 חלשים. יש לך אנשים שמנים ומבוססים שהחליטו על הרעבה של מיליון וחצי אנשים בעזה, ש99 אחוז מהם לא עשו דבר רע לישראל, מלבד זה שהם חיים; ילדים שלא מקבלים תרופות ודיאליזה ומתים; הרעבה של אוכלוסיה שלמה שאוכלת חוביזות כדי שתלחץ להדיח את השלטון, דבר שכמובן רק מחזק את החמאס ומאחד סביבו את האוכלוסייה. במה אשם ילד בן שנתיים שלא יקבל אוכל? ואת כל זה עושה אדם אחר שמודה שהוא אנטיפת ולא סחבק, אגב, והוא גרוע בעיני הרבה יותר ממוכר הפיצה, כמובן, עם כל הפוליטיקלי קורקטנס שבעולם. ורעים ממנו – כל שר ושר בממשלה הזו שנותנת להרעבה הזו להימשך, ונתנה להימשך גם כשלא היו קסאמים או פצמרים. אני לא חושב שיש כאן עניין של ימין ושמאל, אלא של אנושיות ורשע ואטימות מוחלטים. אני לא אדם צדקן במיוחד ולא טהרן, אבל יש דברים שלא עושים. ואדם שלא אכפת לו מרעב של תינוקות וממניעת תרופות וטיפולים מחולים – הוא חלאה. 

עוד על עזה: הפתרון שלי למצב בעזה.

ולכל חובבי האוטיסטים, אולי תפתחו קבוצת פייסבוק נגד השר שקרית? המקרה הבא קצת חמור יותר ממוכר אנטיפת (גילוי נאות: אני מיודד עם שלי דביר עורך הדין הנשמה שטיפלה במקרה).
 

תגובות לטקסט:

דובי קננגיסר, כהרגלו, מאיר מנקודות אחרות. אני מסכים עם חלק מדבריו. אבל הטענה שלי היא שיחס לא חייכני עשוי לגרור באמת אי הגעה למקום, או אפילו ביקורת צרכנית – שניהם לגיטימיים – אך כאן היה חרם ושנאה והתעללות, קללות, וזריקת זבל. אתה לא רוצה, אל תקנה. יש את המישור הצרכני ואת המישור העקרוני, שהוא חשוב יותר לטעמי. האם אנחנו יותר צרכנים מאשר עובדים? כולנו הרי גם עובדים במשהו, ויכולנו עקרונית גם להיות מוכרי פיצות, ולא רק קוני פיצות. יש הרבה מוכרים לא נחמדים, ופי כמה יותר אנשי הייטק לא נחמדים, ואף אחד לא מקים עליהם קבוצה בת 25000 איש בפייסבוק. (עכשיו ראיתי שהוא התייחס לקללות בהערה קטנה למטה).

מורן כרמון האהובה גם מגיבה על המשפטיזציה בדברי טעם. הטענה שעשירים הם חפים מפשע עד שמוכחה אשמתם נכונה, הבעיה היא שהם חפים מפשע גם כשאשמתם מוכחת.

חייש הקורא הותיק.

מבין הכתבות הנוספות בפירמה (שאני עורך עם יעל שחם):

תסמונת אקירוב – איך הקיבוצניקים של אתמול הם סייעני הקפיטליסטים החזיריים של היום: על הקיבוצניקים אהוד ברק, אלי גולדשמידט ורון חולדאי. יהושע סימון
חשיפה: בנימין ארביב מתכנן להקים תחנת טלויזיה ראשונה באינטרנט. רותי זוארץ
מדוע הרשות השניה נותנת לזכייני ערוץ 2 לא להתייחס למכרז ולהחריב את הטלויזיה. ארי ליבסקר
ראיון ניצחון עם צלם הפפראצי בוצ'צ'ו, שניצח במשפט את גיל ריבה לאחרונה. הוא מסביר שבישראל אין פפראצי והכול מתואם מראש. ארי ליבסקר
מדור המחשבים: נמרוד קמר על מחשבי בית שחי
מדור המוח: על אפשרות להכלאה בין אדם לקוף. יוני רז פורטוגלי ושחר כסלו

מהגליון הקודם: על הטיפוסים הנאלחים של התעשיה – פרויקט מיוחד

אוכל לשלוח כתבות בפי.די.אף למעוניינות שיבקשו באימייל או דרך אופציית התגובות בבלוג. אולי חלק מהכתבות יעלו לתחתית אתר גלובס באדיבותו של דורון אביגד. כדאי לבדוק מחר.

אגב גלובס (מחוץ לפירמה), צריך לפרגן לעיתון על בחירה ראויה לאיש השנה 2008. לא ראיתי שהתייחסו לזה. אבל הנה, כמובן דבורית זרקה עצם.

 

האח הגדול

 

האמת היא שאני לא כל כך האדם הנכון להגן על האח הגדול, אף שיתכן שזה יעלה את כמות הכניסות לפוסט הזה מצד ילדים. מעולם לא ראיתי את התוכנית הזו, אולי מחוץ לצפיה מקרית בבית הוריי (אמי הפכה לאחרונה לטוקבקיסטית קבועה כאן, אם שמתם לב, כך שאני לא יכול לכתוב על סקס) בערוץ 20 שבה בעיקר התאכזבתי שאין בתוכנית חתיכות. אבל כולם מדברים עליה ואני מניח שאני יכול לגבש דעה גם בלי ממש לצפות בה.

על כל פנים ההפגנה נגד השידור היא מדהימה. מדהים שבזה מתעסקים אמנים, כאילו אין צרות. זה לטעמי אסקפיזם גדול הרבה יותר מהתוכנית עצמה. אנשים רבים מאוד כנראה רוצים לראות את התוכנית הזאת, היא כנראה עשויה טוב מאוד, היא גורמת לאנשים הנאה, למעשה לחלק גדול בישראל. לא ברור איזה נזק היא גורמת יותר משהיה גורם שעשועון, למשל, או סיטקום עבש. זה לטעמי נחמד שרואים אנשים לא מהוקצעים בטלויזיה. ולכל הטוענים למניפולציה, הרי בכל דרמה יש פיקציה, לא סתם ספרות קרויה פיקשן בשפת הגויים אשר לא ידעוך. אפשר לחשוב מה היה קודם בפריים של ערוץ 2? איזה הפסד אנחנו מפסידים שם? רוב הדרמות המשמימות של ה"הפקות מקור" הן גם לא ממש יצירת מופת לטעמי. דליה בטוקבק ציינה כמה שמות כמו "הבורר", אבל האח הגדול גוזל שלוש שעות בשבוע מקסימום, עדיין נותרות עשרות שעות שבהן הפקות המקור יכולות להיות משודרות סדרות עם איבגי. אני תומך כמובן במאבקי היוצרים והערוצים צריכים לקיים את המכרז, אבל המכרז לא שולל את האח הגדול. וגם בדוקומנטרי אין שחקנים ועם כל הכבוד הדקומנטרי הוא ז'אנר נצלני לא פחות מהריאליטי. על כל פנים לומר שריאליטי זה רע ודרמה זה טוב זו אמירה בעייתית, ואני אומר זאת כמי שקצת התפרנס כתסריטאי. אבל יתכן שאני טועה, כי הרי לא יצא לי לראות את התוכנית. מצד שני, גם המפגינים כנראה לא רואים את התוכנית, לא? בכמה הדקות שראיתי את התוכנית היה משעמם וקשה להבין מה אומרים, אבל נהניתי לראות אדים על המצלמה או על הזכוכית החד כיוונית. אין לך כמעט אדים בטלויזיה. אולי בתוכניות בישול. 

ואגב מצחיקים השלטים המשווים בין גלעד שליט לבין יוסי בובליל. הם אולי נעשו כמחאה, אבל שני המצבים באמת מאוד דומים, שניהם רגעי תקשורת המעלה אדם אחד ולא אדם אחר. הרי יכלו לבחור באלמוני אחר ולהפוך אותו למיתולוגיה. הרי כל פיפס משליט מעוות כדי ליצור כאן דרמה למכור עיתונים ולהעלות רייטינג, בדיוק כמו עם אותו בובליל. השימוש במחלקת הפרומו של קשת ובמחלקת הפרומו של שליט הוא תמיד באמצעים העדכניים ביותר, כמו פייסבוק ועוד.

על כל פנים, ההוכחה הגדולה ביותר לעליבות של הפגנת הנגד היא שהמארגן של ההפגנה הוא יו"ר אמ"י, מי שהנחה את התוכנית המיתולוגית בערוץ 33, "הלילה יענקלה לאן" שעליו כבר כתבתי בבלוג הקודם שלי בנענע שעצוב להציץ בו, הייתי יותר שנון ורדיקלי פעם.

עוד משהו על אירוע המחאה נגד המציאות.

ויהודה נוריאל רוצה להכות את ארז טל. צריך פייסבוק

 

בולע רוק

תערוכה מעניינת של בועז גולדברג ("בולע רוק") מוצגת בפאב-חנות בגדים סלון ברלין, נג'ארה 15, קרוב לאלנבי 56. התערוכה יוצאת-דופן כי היא כוללת צילומים שהוצמדו לטקסטים על מוזיקה שכתב בועז גולדברג ב"עכבר העיר". זה מהלך מעניין, שקובי אור התחיל אותה פה – ביקורת הרוק עצמה כאמנות. אצל בועז גולדברג, הצילומים הנלווים לביקורת מקבלים את ההדהוד. העבודות מאופיינות בזוהר מעופש ובעופש מזדהר. את גולדברג אני מכיר כבסיסט המעולה של קנאק\פופ להקתי והוא אדם מיוחד מאוד ונדיר. מכיוון שהעבודה היא רמה שלישית של "משהו". כלומר ממוזיקה הפכה לטקסט (הביקורת) ואז מטקסט לתמונה. כך שלמעשה התערוכה היא למעשה צילום של מוזיקה, של רטטי אוויר, וזה דבר מושך ונדיר. 
 
על התערוכה כתב האוצר הנכבד, שהגיע לפתיחה לבוש כפיראט:
 
בולע רוק (2008-2006)
 

תערוכת היחיד של בועז גולדברג מציגה סדרת צילומים שנוצרה כחלק מטור עיתונאי הדן בנושאי מוזיקה ותרבות, ושהתפרסם בעיתון "עכבר העיר" בין השנים 2006 ל- 2008. מתוקף "תפקידי" כשודד אוצרות, בזזתי מבין התמונות שהוצגו בטור ("בולע רוק", עכבר העיר) כשבע עבודות לערך, המייצגות – לטעמי – קו ייחודי. "אבחנותיי" בדבר קו ייחודי מתבססות על העובדה הפשוטה שבאף אחת מן התמונות אין נוכחות של בן אנוש – דבר הנדיר באופיו, להימצא בקרב אילו, המופיעות מעל גבי עיתון הפונה לקהל הרחב.
הצילומים מבוימים, מציגים עולם אסקפיסטי, עלילתי, צבעוני וזוהר, המנותק במידת מה מן המציאות הישראלית וטומן בחובו רמיזות עבות למתח ואלימות. ההקשרים לבין עולם המוזיקה קלים לאבחון, אך לדידי התעמקות מרובה בנושא תהא לרועץ – העולם האסוציאטיבי מתעורר לחיים בהינף מבט על כל אחת מן התמונות.
הפלגה נעימה!
 
על החתום:
שודד האוצרות.  
 

מהנעשה בעיריית תל אביב

 

יואב לרמן נרגש מישיבת המועצה הראשונה של עיריית תל אביב ששכחתי ללכת אליה. מומלץ לקרוא גם בטוקבקים.

מולו, תמי זנדברג (מרצ) דווקא מזועזעת. פגשתי היום במקרה גם את סגן ראש העיריה הנאה אסף זמיר (רוב העיר. גילוי נאות: הקלטתי שיר עם אחותו המרשימה) וגם הוא נראה המום.  גם יעל דיין על הישיבה הראשונה, מהצד של היו"ר המקורקס.

וזה מה שיש להגיד למשורר (מעין) והסופר איתי מאירסון על ישיבת המועצה של עיריית תל אביב.

על כל פנים, ישיבות המועצה הפכו למעוררות עניין וזה דבר חשוב. נקווה לבוא בשבוע הבא. נראה שזה מקום טוב לדייטים. אם אחת מהקוראות מעל גיל 50 מעוניינת.

ועוד בעניין העיריה: סקופ-אולי של עידו קינן שאיש לא שם אליו לב.

—-

 

כדאי לקרוא

 

המלצה נוספת על הטור המוסלמי המרגש של זהייה קונדוס בNRG. והפעם עיד אלאדחא

ג'ורג' טנט בחשיפה מעניינת שלא ראיתי שתורגמה לעברית

ואסיים באחת האמירות המוזרות ביותר, שיצאה מפיו של בני בגין שטען שלא יכול להיות שלום:

"נצטרך להגן על עצמנו שנים רבות. אך גם בתנאים האלה אנו יכולים לשגשג, ולעסוק בספרות יותר משאנו עוסקים בכך היום"
 

 

זה אולי הפוסט הארוך בהיסטוריה. הוא גדל וגדל כתחש, משמין ומשמין כבייגה.

%d בלוגרים אהבו את זה: