Tag Archives: סן פרנסיסקו

השיר ששבר את השתיקה של בוב קאופמן לאחר שנים

כל אותן ספינות שמעולם לא הפליגו \ בוב קאופמן


כל אותן ספינות שמעולם לא הפליגו
שסתומיהן פתוחים
ותאיהן פצוחים
היום אני מביא אותן חזרה
אדירים ובלחולפים
ומורה להן לשוט
לעד
 
כל אותם עלי כותרת שמעולם לא פרחו
וכה רצית שיפרחו
אלו אשר נכתשו אל תוך
אדמת בוץ
היום אני מביא אותם חזרה
ומורה להם לפרוח
לעד
 
כל אותן מלחמות והפסקות אש
שפיזזו בשנים הללו
בשלושה ימים סחופי-דגל
משליכי מוסר אלוה
 
גופי אשר היה פעם עטור יופי
היום – מוזיאון לבוגדנות
בזה נזכר בגלל נגיעתה ההיא
בזה נזכר מתוך נשיקתה ההיא
היום אני מביא אותו חזרה
ומורה לו לחיות לעד
 
קצר-נשימה נושם אני אוהב אותך
ומניעך
לעד
 
הסירו את הנחש מזרועו של משה
עוד יגיע היום בו המלכה היהודית
תפזז בסמטאות עם הכלבים
ותכתיר כל יהודי
כמאהבה

בוב קאופמן (1925-1986), אגדת ביט, משורר שחור, יהודי מצד אביו, קתולי ממרטיניק למחצה מצד אמו, שאביה היה עבד. יצר שירה אוטומטית או ספונטנית, כלומר לא ממש כתב את שיריו אלא היה מהלך ברחוב וממלמל לעוברים ושבים, או קרא אותם יחד עם הרכבי ג'ז. הם עלו לדפוס רק כשאשתו איילין החלה לרשום אותם, ואז נכנסו לאנתולוגיות וכתבי עת וזכו לתהודה רבה בכל העולם. בספרים שיצאו אחרי מותו, חלק מהשירים שוקלטו מתוך סלילי הקלטה ואחרים משולחנות בבתי קפה בסן פרנסיסקו שעליהם חרט לאחר ארוחת הבוקר.
קאופמן היה ימאי ששירת בצי הסוחר. באוניה, נכנס לאיגודי ימאים קומוניסטים. המרקחת שחור-יהודי-משורר-ביטניק יחד עם קומוניסט היתה לא אהודה במיוחד בארצות הברית של ימי מקארתי. הוא הוכה, הוטרד ונעצר פעמים רבות על ידי המשטרה. לעתים מספר פעמים בחודש, וכל פעם שוחרר בערבות על ידי הקהילה הפואטית הסולידרית של סן פרנסיסקו.
קאופמן היה דמות ציורית ומיתולוגית שעיטרה את סן פרנסיסקו: הניח פלסטרים על הפנים בצורת צלבים והמהם את שיריו למכוניות הנוסעות. בישראל, בדרך כלל משוררים הם עניין קפוּץ שמתרחק מחוסר תקניות: מורים או פרופסורים למשהו. הדימוי הישראלי מקשר בין 'תרבות' ל'תרבותי' וקשה למצוא מקבילה של משורר-נווד בקהיליה הפואטית. אני יכול לחשוב על דודו ויזר, המשורר, הפזמונאי והחלילן מהכספומט ליד בנק לאומי בדיזנגוף סנטר, ששירים שלו פורסמו במעין 4.
כמו רבים מהביטניקים, קאופמן הפך לבודהיסט. לאחר רצח קנדי, נכנס לתענית שתיקה והחליט להעלם מהנוף ולהפסיק לפרסם, אף שכבר זכה לתהילה כמשורר. הוא גם ערך את כתב העת הביטניקים ביטיטיוד יחד עם גינסברג ועוד, ורבים טוענים שהוא זה שאף טבע את המילה "ביט".
לאחר שנות שתיקה, ביום שמלחמת וייטנאם תמה, פצח להפתעת כולם בשיר "כל הספינות שמעולם לא הפליגו". הטקסט על האוניות שתאיהן ושסתומיהם פרוצים קשור למוטיב האפריקאי של ספינות עבדים, שכאשר עלו על שרטון, קברניטיהן פתחו את שסתומי המים והאוניות הוטבעו על העבדים בבטנן. בשיר הזה הוא משתמש גם במוטיב היהודי של הבריאה על פי המילה ומשיט את האוניות הטבועות. בשיר הפרוע והשלוק "המניפסט האבומוניסטי" הוא לועג למניפסטים באשר הם, ולקבוצות ספרותיות\פוליטיות באשר הן.
קאופמן נסע לניו יורק למספר שנים קשות וכששב לסן פרנסיסקו מצבו הגופני והנפשי הדרדר, הוא התמכר לאלכוהול ולאמפטמינים. לבסוף הותר לו לשתות רק בבר אחד בסן פרנסיסקו. את שיריו קרא במסעדת בייגלים, עליה השתלט והפך עצמו ל"מלך" לזמן מה, ועליה כתב כמה שירים. חלק מהלקוחות נחרדו, אבל קהל קבוע היה מגיע למסעדה והמתין למופע שלו. הקשר שלו עם מסעדת הבייגלים נקטע לאחר שרשם על הקיר טקסט על אדולף היטלר, שלטענתו עזב את אווה בראון, עבר לסן פרנסיסקו והתגייס למשטרה. קאופמן מת מנפחת ב1986. להלוויתו הגיעו משוררים רבים.

תרגומים אחרים של בוב קאופמן

 

המניפסט האבומוניסטי

שירי בונסאי

 

עוד שירי ביט מתורגמים:

ד.א. לוי

פיטר אורלובסקי

 

 

ומכתב מפסטיבל השירה סן פרנסיסקו, שם רכשתי את הספרים מהם אני מתרגם

 

—–

 

ודבר מפתיע: פרגון שקיבלתי באתר של ערוץ 7 

(צריך לגלול מטה)

שירי הבונסאי של המשורר הביטניק בוב קאופמן

שירי בונסאי \ בוב קאופמן
 
א.
נזכר בימים לפני שהכרתי את נשמתי
הייתי מסוגל להלך על מקקים ולגנוב פרחים.
 
ב.
כל אותם בעלי כוונות טובות שנתנו לי ספרים משונים,
כשמה שרציתי זו ארוחה טובה.
 
ג.
לאחרונה, מאז שהתחלתי לנסח משלים קסומים בעצמי,
שואלים אותי אנשים מה אני חושב על סין
והאם אני סבור שהסוריאליזם יתפשט עד איווה
ומה הסיכוי שהזכייה בפוליצר היתה מצילה את צ'סמן* מעונש מוות
כשעניתי שאני כותב כרגע את מכתב ההתאבדות האמריקאי הגדול,
הם רחרחו את חולצתי והמשיכו.
 
ד.
גברים שאוהבים נשים
אסור להם לעולם לשחות.
 
ה.
כל אימת שאני רואה קשיש עם מזוודת קרטון בלויה
אני משוכנע שהוא סוכן הנצח במשימה סודית כלשהי.
 
ו.
לעולם לא אבין את התקוות והתשוקות של אנשים אחרים
אלא אם הן חופפות לשלי. ואז נתקוטט.
 
ז
כן, היה זמן שלא הייתי בטוח בעצמי
אבל זה היה לפני שהייתי עצמי. בקושי הכרתי אותו
 
ח.
תרבות איש המערות נעלמה בגלל שהוא לא יכול היה לייצר
מגזין שיופץ בידי נער על אופניים.
 
 
* צ'סמן – רוצח ואנס שנידון למוות בקליפורניה ופרסם על כך ספר.

    המניפסט האבומוניסטי

    המניפסט האבומוניסטי* \ בוב קאופמן
    עברית: רועי ארד
     
    אבומוניסטים לא מצטרפים לשום דבר מלבד לרגליהם או לידיהם, או לאלו של אחרים.

    אבומוניסטים יורקים אנטי-שירה מתוך סיבות פואטיות ומזייבים**.

    אבומוניסטים לא מסתכלים על ציורים שנעשו על ידי נשיאים ועל ידי ראשי ממשלה מובטלים.

    בזמן שהאומה בסכנה, אבומוניסטים, כאזרחים ריאליסטיים, יהיו מוכנים לשתות עצמם למוות במדינתם.

    אבומוניסטים לא יחושו סבל, לא משנה כמה זה כואב.

    אבומוניסטים לא ישתמשו במילה מרובע, אלא כאשר מדברים עם מרובע.

    אבומוניסטים יקראו עיתונים אך ורק כדי לאשר את האבומוניסטיות שלהם.

    אבומוניסטים לא ילכו עם יותר מחמישים דולר חוב בכיס.

    אבומוניסטים מאמינים שהפתרון לקלקולים שבין הכנסיות הוא שיהיה מועמד קתולי לנשיאות ומועמד פרוטסטנטי לאפיפיורות.

    אבומוניסטים לא כותבים בשביל כסף, הם כותבים את הכסף עצמו.

    אבומוניסטים מאמינים רק בחלומות של עצמם, רק לאחר שאלה התגשמו.

    ילדים אבומוניסטים חייבים להיות מגודלים עם יכולת אבומוניסטית.

    משוררים אבומוניסטים משוכנעים שהסגנון החדש, "עקבותיזם" שחרר את האמן מההגבלות המיושנות, כמו: היכולת לקרוא ולכתוב, החשק לתקשר עם אנשים, והם חייבים להיות מוכנים לקרוא את השירים שלהם במכללות לרפואת שיניים, בתי ספר לחניטה, בתים של אמהות לא נשואות, בתים של אמהות נשואות, בתי משוגעים לחולי נפש, קנטינות של הועד למען החייל, גני ילדים, ובתי כלא מקומיים. האבומוניסטים לעולם לא יתפשרו על הפילוסופיה הדחיינית שלהם.
    האבומוניסטים דוחים כל דבר מלבד אנשי שלג.
       
    1959, סיטי לייטס, סן פרנסיסקו
     
    * אבומוניסטים – שילוב של המילים 'אטום בומב', 'בוב קאופמן', תיעוב וקומוניזם.
    ** מזייבים – שילוב בין מזיינים וחושבים.

     
    בוב קאופמן, אגדת הביט, היה משורר שחור חצי קתולי ממרטיניק-חצי יהודי. הוא כתב שירת ביט אוטומטית או ספונטנית, כלומר הוא לא ממש כתב את שיריו אלא היה מהלך ברחוב וקורא אותה לעוברים ושבים. כדמות ציורית ומיתולוגית שעיטרה את בסן פרנסיסקו: הניח פלסטרים על הפנים בצורת צלבים והמהם את שיריו למכוניות הנוסעות. שירים רבים שכתב אולתרו על מוזיקת ג'ז. אשתו העתיקה את השירים, שנכנסו לבסוף לספרים וכתבי עת.
    כמו רבים מהביטניקים הפך לבודהיסט. לאחר רצח קנדי החליט לשתוק ולהעלם מהנוף, אף שכבר זכה לשם כמשורר (במיוחד כמשורר, שם זכה לשם רימבו האמריקאי, בדומה לד. א. לוי שגם אותו תרגמתי). הוא חזר לדבר, כשמלחמת וייטנם תמה, ופצח באחד משיריו הידועים, "כל הספינות שלעולם לא שטו". הוא גם ערך את כתב העת הביטניקים ביטיטיוד, יחד עם גינסברג ועוד, ויש טענה שהגה את המילה ביט. 
    בשיר פרוע ושלוק זה הוא לועג למניפסטים באשר הם, ולקבוצות ספרותיות באשר הן. אגב, מינימל קומפקט הלחינו שיר שלו. בגוגל לא נמצאה עדות שבוב קאופמן תורגם לעברית. אבל מי יודע. הוא משורר די מוכר, בניגוד לד. א. לוי. מת מנפחת ב1986 (בטוקבקים מוסבר מה זה. תודה).

    באותו עניין:
    מכתב מסן פרנסיסקו
    תרגום של פיטר אורלובסקי, ביטניק אחר
     

    בלי קשר לפיגוע מאמש, שיר של פיטר אורלובסקי

    שיר רשאון\ פיטר אורלובסקי
     
    קשת עולַה, נשפכת דרך החלון שלי, אני מחושמל
    שירים יוצאים מחַזי, זעקותיי כולם פסקו, מסתורין מילא את האוויר
    מחפש את הנאליים שלי מתחת למיטה
    אישה שמנה צבעונית הופכת לאמי
    אין לי שיניים תותבות עדיין. עשרה ילדים יושבים על הברך שלי פתאום
    ביום אחד צמח לי זקן
    בעיניים עצומות שטיטי בקבוק שלם של יין
    ציירתי על דף והרגשתי בן שנתיים שוב. אני רוצה שכולם ידברו איתי
    ריקנתי את הזבל על השולחן
    הזמנתי אלפי בקבוקים לחדר שלי, אני קורא להם חיפושיות יוני
    אני משתמש במכונת הכתיבה ככרית
    כפית הופכת למזלג מול עיניי
    בטלנים נותנים לי את כל כספם
    לשארית חיי כל מה שאני צריך זה ראי
    את חמשת השנים הרשאונות שלי העברתי בתוך קדרות עוף ללא מספיק בייקון
    אמא שלי הראתה בלילה את פני המכשפה שלה וסיפרה אגדות על זקנים כחולים
    החלומות הוציאו אותי תכף מהמיטה
    נחלם כי זינקתי מקנה רובה כדי להילחם בכדור
    פגשתי את קפקא והוא קפץ מבניין כדי לברוח ממני
    הגוף שלי הפך לסוכר, נשפך לתה מצאתי את מהות החיים
    כל מה שאני צריך זה דיו כדי להפוך לגבר שחור
    הלכתי ברחוב מחפש עיניים שיחבקו את פניי
    שרתי במעליות מאמין שאגיע לגן עדן
    יצאתי בקומה 86, הילכתי במסדרון מחפש ישבנים טריים.
    היציאות שלי הפכו במיטה לדולר כסף
    אני מביט בחלון ולא רואה אף אחד, אני יורד ברחוב, מביט אל-על מהחלון ולא רואה אף אחד
    אז שוחחתי עם ברז השריפה, שואל "יש לכם דמעות גדולות משלי?"
    אף אחד בסביבה, אני משתין בכל מקום
    קרני גבריאל שלי, קרני גבריאל שלי: חשוף את הדיצה, חגיגת עליזותי
     
    24.11.57

     

    פיטר אורלובסקי הוא משורר, מוזיקאי, חקלאי ודוגמן, ידוע בעיקר כבן זוגו של אלן גינסברג במשך כמה עשורים עד מותו. על פי ויקיפדיה, עדיין חי, בן 76. לא להיבהל, המילים שנראות כשגויות בשיר הן חלק מהשפה המדוסלקטת והמוקפצת של אורלובסקי שמוגדר כמי שכותב באמריקאית, לא באנגלית.

    תכננתי לפרסם אמש את השיר, אבל המערכת של רשימות קרסה. ועכשיו זה רלבנטי יותר. אם כי מעניין אם המפגינים הרבים שמחו על טבח הילדים המסכנים שנרצחו באחד-העם ואלה שהחליפו את התמונות בפייסבוק לדגלי הקשת, התעניינו ברצח די דומה לא רחוק משם, גם בתל אביב, של נהג המונית תייסיר קראקי. הרוצח שלו פשוט רצה לשחוט ערבי. הוא לקח אותו מירושלים, העלה אותו לדירתו ושיסף אותו 24 פעמים. מקרה דומה ומתוכנן.

    כמה הוא קיבל בכלא על זה? כלום. זה הרי ערבי. מקמבנים כמה חוות דעת שאתה לא שפוי, אתה מאושפז קצת באברבנל על הדשא, מחלים ואז משוחרר. בוא נגיד, שאף אחד לא סימן את המסיתים לרצח קראקי. ציפי לבני לא ממש התערבה בעניין, או הגיעה להפגין. וגדעון סער לא פירסם בוקסה. אף שטוב כמובן שהם עשו את זה פה. ההתגייסות הכללית של כולם לטובת ההומואים, רק מראה שמצבם טוב מול מגזרים אחרים שמותר לרצוח בישראל. ואגב, חשוב בימים אלה גם להדגיש שאסור לתקוף את כל הציבור החרדי בגלל הרצח המגעיל הזה. כמו שלא כל התיירים מצרפת הם רוצחים בגלל שיסוף נהג המונית המסכן (ופה בכלל לא ברור שחרדי הוא זה שהשיג מסיכת סקי ורצח). המסקנה של הרצח היא שאסור לפגוע באנשים בגלל אמונתם המינית או הדתית, בניגוד להסתות שאני רואה בבלוגים ה"שמאלנים" נגד אחיי החרדים.  

     

    עוד תרגומי ביט ופוסט-ביט שלי

    פיטר אורלובסקי וגינסברג כותבים לצ'פלין – שועי רז

    לא לשכוח את שירת בנות הפליטות ביום רביעי ליד תא המעצר בחולון – עדיין חוטפים אנשים ברחוב אל תוך המכלאות, אפילו מיד אחרי ההפגנה. צ'יקי נגד ציקי ונגד צ'יקו.

    מכתב מסן פרנסיסקו

    זה לקח בערך רבע שעה-עשרים דקות להיכנס לסצינת השירה של סן פרנסיסקו. זה לא שונה בהרבה מכניסה לחדר אוכל בבית משוגעים. למרות שאולי משוגעים זקוקים לקבלות כלשהן. סצינה חייבת תמיד אנשים חדשים. אתה פשוט צריך לקחת מזלג וצלחת ולהטיל את המזלג ליד הצלחת הריקה – אין כאן אוכל, על כל פנים.
    כמו בעיתונות המסורתית והלא מזיקה, קשה להימנע מהשוואות למולדת. בניגוד לישראל, שבה שירה היא עניין שעולה ויורד על הגלגל הענק הגמלוני, השירה פה היא הנוזל המרכזי שקולח בצנרת העירונית. זה העניין פה, שירה. כשם שבהוליווד מצלמים קולנוע, או בוימבלדון משחקים טניס, אני מקווה. זה מה שמצפים מהצעירים, מהמלצריות, מהמורות ליוגה, מאשת הקבלה הטיוואנית במלון.
    סצינת השירה של סן פרנסיסקו יותר סימפטית מזו שאני מכיר מישראל. הפוליטיות וההתנגדות היא הצעד הטבעי ביותר בשירה הפרנציסקנית, בניגוד לישראל, שבה מחפשים איזו שירה טהורה, בלי לדעת שהחלל הראשון של השירה הטהורה הוא השירה, שהופכת סטרילית ובשלב שני מלנכולית ובשום שלב לא מעניינת. בסן פרנסיסקו יש מסורת של חיבור בין מאבק לשירה.
    השירים בסצינה הישראלית הרבה פחות טובים בהכרח. נתקלתי במשוררים שבאחת וחצי בלילה נתנו לבחורה (או בחור) פה שיר עם משחקי מילים עלובים על פוליטיקה אקטואלית, שלא היו מתקבלים לאף תוכנית סטירה. הסברתי לו שבשעה כזו צריך לתת לבחורות שירי אהבה, לא שירים על צ'ייני. האמת שאת השירים שלו גם לא טוב לתת בשלוש בצהריים.
    אני כאן כמוזמן של פסטיבל השירה הבינלאומי של סן פרנסיסקו. אני הנציג היחיד מישראל. זה פסטיבל אנטי-ממסדי, שמנוהל על ידי מטורפים – עובדה שאני בפנים. אני מרגיש בו בבית. האנשים שאני פוגש – משוררים מכל העולם, משוררים מקומיים – מעניינים מאוד. אני יושב מחוץ לקפה טריאסטה, בעירוב של כסאות עץ עירניים וכסאות אלומיניום שהוצאנו לשמש הצפודה. לצידי, מתחרדן ג'ק הירשמן, משורר מיתולוגי מקומי בעל חיוך כשל אריה ים מרוח בחמאת בוטנים. הוא מוגדר כמשורר השוליים המפורסם הכי אלמוני בארצות הברית. בספר על שירת השוליים בארצות הברית, "התנ"ך לשירה פורעת חוק", כרך שחור בן 643 עמודים של משוררים, פושעים ומשוררים-פושעים, הוא מקבל הכי הרבה עמודים, לצד משורר מופלא בשם ד.א. לוי שמוגדר כרמבו האמריקאי, מת בגיל 24 מכדור בראש, ומעולם לא שמעתי עליו. טוב הלב שלו ניכר מניופאנדלנד – איזו נקודה זוהרת באופק שקרבה ככל שהבואינג 727 מתקדם אל שדה התעופה סן פרנסיסקו. כאן אחזור לטיסה: בגלל המיתון, צריך לשלם היום על אוכל במטוסים האמריקאים, אז קניתי ארוחת בוקר עם גבינה ופירות בארבעה דולר. למרות שאני לא בישראל 12 שעות, אני כבר מתגעגע לענבים כמו אידיוט.  
    הירשמן לחוץ מאוד לקראת הקרנת-מבחן של סרט תעודי שנעשה עליו בשם "משורר אדום". ההקרנה תתקיים אחר הצהריים, וזו לא הגרסה הסופית. פשוט הכסף נגמר למפיקים באמצע, והם מנסים להשיג ככה תרומות. הירשמן מפחד שלא יבואו אנשים, או שיאחרו. הוא כל היום שורץ ב"קפה טריאסטה" בנורת' ביץ'. אני שוב יוצא מהזרם הראשי של הטקסט: כשמדברים על קפה טריאסטה, אני נזכר בגבריאל ד'נונציו, המשורר שהשתלט עם חבורת פשיסטים על העיר הבינלאומית טריאסטה, שהיתה קרויה עד אז פיומה, וכבש אותה. הוא היה משורר-מלך לזמן מה. ואז נכנע לצבא האיטלקי הרשמי, ונטש את העיר. אבל מדינתו קצרת הימים סימנה את המדינה הפשיסטית של מוסוליני. אפשר להשוות את זה למסעות לסלע האדום שסימנו את השאיפות הטריטוריאליות של הישראלי. יש על טריאסטה איפהשהו בויקיפדיה, אין לי כח לעשות גוגל. אכלתי יותר מדי בוריטו טוב.
    הירשמן חולף בין השולחנות ומנסה למכור את העיתון הקומוניסטי הזה כמו אחרון ההומלסים. אני היחיד שקונה. דולר אחד. בפנים המרקחת הידועה המוכרת מפרסומים כאלה, הכותרת: האם ארצות הברית תהפוך לדיקטטורה של התאגידים? ותמונות שוטרים מכים מפגין. אני מתרגם לעברית על המקום שיר של משורר בשם לואי רודריגז נגד הפלישה לעירק, שתוכנו מזכיר מעט את שיריו של יבי. אני תמיד חיבבתי את יבי. משורר שאין בו קמצוץ של יבי, אל תביאו אותו אלי. 
    רוב המשוררים בפסטיבל מעל גיל חמישים, הדגש הוא על שירה פוליטית ועל העולם השלישי, או "העולם". את הדור הצעיר אני מייצג עם קרלה. שנמצאת בקצה הקפה עם מחשב נייד: קרלה, משוררת-רקדנית מאקוודור שמהר מאוד התאהבתי בה. לא פלא. כאן כולם מאוהבים בה. נילי חרצ'ובסקי, משורר גיי, שנשוי לרופא פיליפיני, כתב לה שירי אהבה שייצאו בספרו הבא.
    קרלה, בחורה רומנטית-דרמטית עם נוצה בשערה. קרלה, התאהבתי בה עוד לפני שנפגשנו, מיד כשראיתי את רשימת המשתתפים בפסטיבל על מסך המחשב. מעולם לא פגשתי בחורה מאקוודור. אם התאהבתי בכל בחורה שאמרה שהיא מאורוגוואי, זה היה צפוי שאתאהב בכל בחורה שתטען שהיא מאקוודור, אף שהיא רק מתוך רשימה אינטרנטית של משוררות. אני משתדל להתאהב גם בכל בחורה מארגנטינה, אבל זה קורה רק בחמישים אחוז מהמקרים. מעניין אם יש יהודים בפרגוואי, אני דווקא עוקב אחרי ההיסטוריה של המדינה הזו יותר מכל מדינה באמריקה הלטינית. בגלל המלחמה בראשית המאה הקודמת, פרגוואי די התדלדלה וכמעט לא פוגשים אנשים משם, אולי מישהי מפרגוואי קוראת את הבלוג שלי ותוהה אם אתאהב בה. קרלה כל הזמן מפזמת לעצמה שירי
    , התכונה האהובה עלי אצל נשים (למעשה, יש עוד תכונות שאני אוהב באותה מידה – שהן התכונות האהובות עלי ביותר). במכונית של נילי חרשובסקי, צרורים בין כמה משוררים צרודים, שאחד יושב על השני, היד שלי על המשענת מאחוריה, לא נוגעת בעורף שלה, קרלה מבקשת שאלמד אותה משהו בעברית, אז אמרתי 'אני אוהב אותך'. 'אני אוהב אותר' היא חזרה.
    ואז אני מסביר לה שקרלה זה בעברית cold to her. מזל שאין עוד ישראלי באוטו ששומע את הגֶג התפל הזו. זה מה שהיה אומר יצפאן אם היה איתנו באוטו, דבוק לקרלה, רגל לרגל, יד מאחורי הגב. נילי חרשובסקי היה בישראל ב1970 והוא מתלהב מהתרגום, קולד טו הר. הוא מספר אנקדוטה מחייו בקיבוץ שמאז הפך למלון דירות.
    נילי חרשובסקי הוא בחור מקסים שהולך עם שרשראות צבעוניות ואוכל פזור על בגדיו. בתל אביב לרוב ההומואים אין סטייל, והם מסתכלים עלי עקום כי אני נשי, נוזלי ומוזר. רובם מוצקים, לא רק שהם עושים מנוי לחדר כושר, הם באמת מתאמנים בו, ונראים כמו יאיר לפיד עם שיער קצר וטעם יותר רע בלבוש. כמו היהודים, הם הצליחו כל כך שהפכו לגויים. נראה לי שבישראל אין יהודים ואין הומואים כמו שצריך. השיא היה שטרנסקסואלית שמנה בדיזנגוף צחקה על איך שאני נראה ואמרה לי לעוף מהעיניים. והידיד הטרנסקסואל שלי לא הגן עלי. נעלבתי באותה שניה. אבל בסן פרנסיסקו ההומואים הם ברמה אחרת.
    באימייל, הייתי בטוח שנילי הוא בחורה בגלל שמו – נילי. דמיינתי אותו דומה לבחורה יפה בשם נילי שוץ, ביולוגית שאני פוגש תמיד בים (מאורוגוואי, אגב). וכבר בניתי סיפור סביבה, כי הוא סיפר לי על איך פגש את יהודה עמיחי שהיה גם בפסטיבל הזה, כך מסתבר. נילי פרסם את הביוגרפיה הראשונה על בוקובסקי ועל פרלינגטי, שניהם היו חברים טובים שלו. לורנס פרלינגטי, אחד מראשי הביטניקים (יחד עם קורסו, גינסברג, קרואק ובורוז) והמנהל של סיטי לייטס, חנות הספרים שקידמה את הביטניקים, עדיין מסתובב פה, בן 90 במרץ. ב"תרבות וספרות" פרסמו שיר יפה שלו לכבוד היום הולדת, יש בגוגל. את הספר 'נהמה' של הביטניקים בתרגום דן עומר ראיתי לראשונה מצולם בבית של יואל הופמן בחיפה. אני מדי פעם קורא בהקראות בפני קהל צעיר שלא מכיר שירה, את השיר שלו 'תחתונים', מתוך 'נהמה' שמספר איך לכולם יש תחתונים, אפילו לקובנים, אפילו לאפיפיור. זה שיר שמראה מה יכולה לעשות שירה.

    פרלינגטי נוסע בטנדר אדום. ג'ק הירשמן מפגיש ביננו. יש לו זקן דליל על פניו, כמו אבקה שבוזקים על עוגת יומהולדת. אני משלשל את ידי לחלון הטנדר האדום ואנחנו לוחצים ידיים. זה כמו ללחוץ יד לאלכסנדר פן או לנשיא טרומן. אבל אני לא מתרגש ממחוות כאלה. ואני רוחץ את הידיים, אחרי השירותים. אני אוהב כאן את השירותים! אני אוהב את האסלה האמריקאית! (אני מתפזר, אחזור לעניין)
    אין הרבה אנשים עם מכוניות בסצינה, רק פרלינגטי ונילי וצ'יינה, זמרת אחת, בת של שחקן מחזמרים ידוע. ג'ק מברר את מי פרליגנטי ייקח לסרט, אבל כולם פוחדים לנסוע איתו, כי הוא לא רואה טוב, בן 90 אחרי הכול. הוא נאלץ לנסוע עם פרלינגטי, ומגיע באיחור.
    אני שואל את נילי כמה זמן הם נאמנים לקפה הזה, קפה טריאסטה, והוא אומר 35 שנה. אני נזכר במבטים הזועפים של ברנשים שמעקמים אף על זה שאני יושב פה שם בבאצ'ו או בנסיך הקטן. אני מזעיף בחזרה, אבל התלונות משפיעות, ואני מגוון את בתי הקפה שלי. אבל למה להחליף מקום נחמד?

    ג'ק הירשמן מחמיא לבית הקפה באהבה, כמו שבעל מחמיא לאשתו. אף שלמעשה לא ראיתי אף אחד שאוהב כל כך אחרי 35 שנה את בן או בת זוגו, כמו הירשמן את בית הקפה שלו. לג'ק היו הרבה נשים. היה רודף שמלות בזמנו. מהסרט עליו, היה נראה שהוא מלא בתאווה – אף גדול, לב גדול כזה. מאהב צריך אף גדול, זה ברור. כדי שיוכל לנשום טוב. יש שתי תכונות שאני מעריך: תאווה ואופטימיזם. שתיהן תכונות שנרדפות היום. גופניות היא עניין רע ואף מסוכן, בעידן הסטרילי שאנחנו חיים, כמובן שכל חוקי העישון גם קשורים לשאיפה לחוסר גופניות, הרי העשן הנכנס לעיניים הוא השלכה של זרע. אנשים בעולם המערבי שונאים שחודרים אליהם. כמו שהעולם המערבי רוצה להביא סחורות מכל מקום (שוק חופשי), אבל לא מוכן להעביר אנשים (הגירה), כך אנשים מתעקשים שלא יחדרו אל הבועה שלהם, במיוחד זו הגופנית, אבל כן משתמשים בגופניות של אנשים אחרים: מלצרים, שליחים, מנקים, מטפלות, שהגוף שלהם משמש אותנו כדי שנשמור על איכות החיים המערבית. ואני אומר, אדרבה, תעשנו, תחדרו. כבר אמר מי שאמר, לזרעך אתן את כל הארץ. נראה שאני כאן מתפזר ברעיונות שלי כקשיש טרחן.
    קבעתי באימייל עם הירשמן בקפה טריאסטה, ואז אמרו לי שחיכה ויצא. חשבתי שהוא נעלב שאני מאחר, כי קבעתי איתו בNoon שבשבילנו זה בין אחת לשלוש וחצי, באמריקה זה 12. מסתבר, שהוא פשוט יושב שם מהבוקר עד הערב. אין טעם ללכת למקום אחר. הצוות לא שם לב שהוא היה בפנים. הוא כל הזמן שם.
    אם גבריאל מוקד בשיחה עם בנות צעירות ייזכר ביונה וולך, אז כאן נזכרים בעניינים שקרו לג'ק קרואק או לבוקובסקי או ניל קסידי, שהיו ידידים אישיים של רוב הנוכחים. מניחים את שמו של בוקובסקי כמו שבטאקי מניח שחקן מובס את קלף 'משנה צבע' בשיאו של משחק. במי אני אזכר עוד ארבעים שנה כדי להרשים בחורות צעירות? בנמרוד קמר? כנראה אין ברירה.
    הם שולפים תמונות משותפות שלהם מהתקופה שבוקובסקי עבד בדואר – פנים עצובות, מטושטשות. היום בוקובסקי בעיקר חביב על קוראים יאפיים, שחייהם משמימים ונטולי משמעות, כמו ואן גוך שניתלה ביקרים שבסלונים. בוקובסקי המסכן הוא היום משורר של בני עשירים שבסוף יכנסו למסלול וילמדו ברייכמן. נדמה לי שקראתי שגדעון סער אוהב את חנוך לוין, אבל אולי זה מישהו אחר מהליכוד. כבר ידידי הזמר העממי א.ב דן העלה את הטענה שבורגנים אוהבים את היוצרים שלהם מדממים וטוטאליים. כל עוד הם לא ממש בסביבה, עדיף מתים כמובן. הם רוצים אנשים שכל היום יכתבו ויסבלו בשבילם. משהו כמו משרת חבול. מישהו מתנדב?
    קרלה מספרת על הפגישה שלה עם הסצינה: היא הגיעה לסן פרנסיסקו ורצתה להכיר את משוררי הביט ואת ג'ק הירשמן שידעה שהם יושבים בנורת' ביץ'. היא היתה בקסטרו, שכונת הגייז, ושאלה מישהי איך להגיע לנורת' ביץ'. זו אמרה שהיא בדיוק מגיעה לשכונה לשתות קפה, אז היא התלוותה אליה, והיא לקחה אותה לקפה טריאסטה. שם פגשה את אגי פאלק, שסיפרה כדרך אגב שהיא אשתו של ג'ק הירשמן. קרלה היתה אמורה לחזור לאקוודור עוד כמה ימים, הכסף שלה נגמר. ג'ק הירשמן שאל מה היא עושה, והיא הראתה שיר שהיא עובדת עליו על מרי קיין, מחזאית ילידת 1971 שמתה בגיל צעיר. אגי היא משוררת שבדית שעוסקת בתיאטרון. ושניהם מאוד התרשמו מהשיר, תרגמו אותו במהירות לאנגלית, דאגו שיפורסם במגזין שמאלי וקבעו לה תאריך קריאה. היא אמרה שהיא נוסעת לאקוודור, נגמר לה הכסף, כך שלא תוכל לקרוא. ג'ק והירשמן אמרו שיידאגו לה. שהיא חלק מהמשפחה. מאז היא שם, מצטופפת בדירת החדר של ג'ק, היא הצליחה להשיג רשות מגלריה לרקוד שם ביום. בדרך כלל אחד המשוררים או המשוררות מזמינים אותה לסנדביץ'. זו משוררת!  
    הסרט על ג'ק הירשמן הוא אחד הדברים שנותנים לך כח. הרעיון הוא פשוט. זו הדרך הנכונה לחיות: להיאבק ולשמוח, לא לדפוק חשבון. בסרט רואים איך יזם בתקופת רייגן סייע להומלסים ועזר להם להשתלט על בתים ריקים, מתריע על כך שהומלסיות היא לא מכה משמים אלא החלטה שלטונית. הוא אף הפך למשורר הראשי שלהם, כשקרא שירים בהפגנות שלהם. בזמן מלחמת ויאטנם היה מרצה באוניברסיטה עם משרה מכניסה כמרצה לספרות השוואתית ותהילה. אבל הוא הטיף לתלמידיו לא להתגייס ולהיאבק נגד המלחמה ונעצר בעצמו. האוניברסיטה פיטרה אותו. תוך כדי המאבקים, הפך לקומוניסט. עניין לא פופולרי בארצות הברית. גם משורר, גם קומוניסט, גם מסוכסך עם האקדמיה – המודל הכלכלי של מרבית המשוררים כאן. בשלב מסוים הוא הגיע לידי כך שביקש כסף מאנשים ברחוב, הולך עם הספרים שלו. כמו המשורר הישראלי שיין (רק שג'ק הירשמן הוא משורר שהשירה שלו היא על הרחוב, על החיים וההתנגדות). הוא פנה לאישה כקבצן, שהזמינה אותו לסרט והם הפכו לזוג לכמה שנים. כמה אנשים אמרו לי בכעס שהוא לא עבד 40 שנה. לא ברור איך הופכים את זה לעניין רע.
    בסרט, דיברו אנשים על כך שהירשמן היה בכל מקום בסן פרנסיסקו, חולף בכביש בלי קשר לרמזורים ולתנועה, כביטוי לתשוקה שלו להיות חלק ממחזור הדם של העיר הזו. סיפרו שהוא עבר ברחוב בלי קשר לרמזורים, נושק למכוניות.
    בערב אני ממשיך עם אנדרו, משורר צעיר חובש בארט, לשתי הופעות. מסתבר שיש כאן שתי סצינות – הסצינה של המשוררים המבוגרים, וסצינה של משוררים בני עשרים ומשהו. בדרך כלל משוררים מהסצינה המבוגרת לא מגיעים כאן לסצינה הצעירה, מסיבות כלשהן. הסצינה הצעירה מרירה על כך שהמבוגרים לא עושים לה כבוד. אני הראשון בפסטיבל הזה שמשתתף באירועים של הצעירים. ההופעה הראשונה שלי היא בבית קפה עם תזמורת ג'ז בנוסח המוכשר של ילדי ר
    ימון, נער מתולתל מוביל את הלהקה עם חליל, מזכיר את פן (הדמות המיתולוגית). אחר כך אנחנו עוברים למרכז של התרבות הצעירה במקום, שכונת 'מישן' (mission) על רחוב מישן פינת רחוב 16. הסיפור הוא שלפני חמש שנים היתה הקראה כל יום חמישי במסעדה. אבל לפתע כל הקוראים הגיעו למסעדה ביום ההקראה וגילו שהיא סגורה. אז הם עברו לקרוא ברחוב, והצטרפו אליהם עוברים ושבים וההומלסים. זו הקראה מעניינת, אחרי קוקסינלים שחורה שחושפת שני שליש מהחזה ומבקשת מכולם לפרוט לה דולר לרבעים. לפניי קורא אדם שנראה כנהג משאית עצוב והוא אחד המרכזיים בסצינה מסתבר, מאוד דבק בשירה שלו. חלק מההומלסים קוראים באריכות ומורידים אותם מהבמה. למעשה, אין במה או מיקרופון. פשוט עיגול מצויר על המדרכות שכל מי שמתפרץ אליו רשאי לקרוא. אחרי זה המארגנים מתנצלים בפניי על הרמה הלא אחידה, רומזים על ההומלסים כנראה, ואני אומר להם שזה דווקא מה שמעניין באירוע הזה, הרחוב שמתפרץ אל השירים. גם ב'אדומה' שמחתי מאוד לפרסם שיר של מתקן אופניים, שלטעמי הוא אחד השירים הכי טובים באסופה הזו. בניגוד לפרויקט 'שירה על הדרך' שנעשה בישראל, והוא הדבר הכי סטרילי והכי לא-תל-אביבי, ובגלל זה גם לא גורר עניין.
    בהמשך אני גם קורא שירה עם המבוגרים בגלריה נחמדה ליד טריאסטה, לכבוד הקמת גוף חדש ששירמן מקים, "בריגדת המשוררים הלוחמים" או משהו כזה. קוראים איתי קרלה שכתבה שיר על מהגרי עבודה מדרום אמריקה שנכנסים לארצות הברית, ג'ק והמשוררת הלאומית של סן פרנסיסקו, ביטניקית לשעבר, והמשורר הלאומי של מסצ'וסטס, עם קוקו ארוך ולבן. אני קורא בעברית, בטונים המוכרים והדרמטיים שלי, והיחס מאוד מעניין. כולם בטוחים שאני משורר רוחני מאוד, בגלל השפה. בדרך כלל יש מתח בין הטקסט אצלי לבין המנגינה, כאן הטקסט לא מובן, ואנשים מתייחסים רק לניגון. אנשים מדברים איתי על השפעות של חזנות על הטקסטים שלי. כמו עולה חדש שברוסיה הוא יהודי ובארץ הוא רוסי, אני לפתע פה היהודי, נציג של כמה אלפי שנות היסטוריה שאליהן דרך טיסת דלתה איירליינס נקלעתי בטעות. אחרי הכול: יש לי תחתונים ועליהם דגל ישראל.
    בקרב חבורת המשוררים של סן פרנסיסקו אני מרגיש בבית, למרות שאנחנו לא חולקים את אותה שפה, או גיל. זה בכלל לא קשור לסגנון פואטי. השירה שלהם הרבה יותר נאיבית, שלי הרבה יותר צווחנית ומתחכמת. אני חושב שהחיבור קשור לדרך שאנחנו אוכלים. בדרך כלל משוררים בישראל אוכלים כבני אדם, אני אוכל מאוד מוזר ופעמים רבות אוכל נשפך לי על הבגדים, נופל על החולצה והמכנסיים. כי אני חושב על דברים אחרים כשאני אוכל. ככה גם המשוררים שאני פוגש כאן – בחליפות מהודרות מוכתמות, אוכל על בגדיהם. אוכל על השרוולים. אכלתי נקניקיה עם הרבה בצל ומיונז כשאנדרו סיפר לי שלקרלה יש חבר, שוטר מקומי מוכר, "השוטר של נורת' ביץ'".
    אנשים כאן חביבים כל כך. כשהמוכר המרוקאי מהמאפיה מול המלון הזול שבו הייתי אוכל בכל בוקר קרואסון בשלושה דולר גילה שאני מישראל, הוא החל לשים "הבה נגילה". זה היה נחמד מצדו. הפסקתי כמובן להגיע למקום. אני ממשיך לכיוון הגולדן גייט. ראשה מתולתל עכשיו בערפל, סן פרנסיסקו

    %d בלוגרים אהבו את זה: