ארכיון תג: נגד המלחמה בעזה

מעודכן: תודה לך, ג'ומס + תגובתו של חיים אורון + רשימת בלוגרים נגד המלחמה בעזה


אנשים שפוגשים אותי לאחר קריאה בבלוג המומים למדי. אני לחלוטין לא האדם המצטייר בבלוג. אם פה אני נשמע נחרץ, נחרד ומזועזע, בחיי אני כמעט לא נותן לפוליטיקה להעכיר את רוחי. הרי אף אחד לא מרוויח מכך שמצב רוחי יהיה קודר או זועם. דווקא הטוקבקיסטים שמניחים שאני נהנתן ושרוי במזג אידיוטי דיוגני תמידי צודקים: הדבר החשוב לי יותר הוא ליהנות בזמן שאני חי מתחת לשמש. אני לגמרי לא מזכיר דימוי של עוכר ישראל, קשה לי לחשוב על מישהו שאוהב ונהנה בישראל כמוני. תנו לי פיתה עם שניצל וסלט חצילים של ציון, קצת בננה ביץ', ואני מאושר. אני מאוד רחוק מפלגים מסוימים שאני מכיר בשמאל, אנשים שמאשימים ומתייסרים, ועסוקים בלהרגיש נרדפים. אנשים שלא נהנים ולא רוצים שיהנו סביבם. 
אני אוהב את ישראל, אוהב את הישראלים וחושב שהם אנשים טובים. האהבה שלי לישראל היא כמו שיש אנשים שאוהבים ליצ'י – פשוט אוהב את ישראל וישראלים, שזה כולל גם ערבים, טרנסקסואלים, דוגמניות רוחניות ומהנדסי בטיחות. אני אוהב שירים של שמוליק קראוס, אריאל זילבר, צביקה פיק וזוהר ארגוב. זו ישראל לדעתי. כשאני כאן מתלהם – זה רק אומר שיש לי בעיה עם כמה פוליטיקאים שיפתחו מלחמה כדי לקדם את עצמם, או אנשי צבא שיהרגו ילדים כדי להבהיר איזו נקודה, אבל אין לי בעיה עם הישראלים שהם אנשים מעולים, אחלה חבר'ה, יצביעו אשר יצביעו. אני בהחלט מעדיף אותנו על רוב העמים והעממים שפגשתי, אולי חוץ מהדנים והמצרים. וגם הצ'כיות שנמשכות אלי יותר מהישראליות, ואני חייב לזקוף זאת לטובת האומה הזאת. אה, אני גם אוהב דרום אמריקאים.
כאדם שהוא פרגמטי הרבה יותר משניכר בבלוג, הצבעתי בפעם הקודמת כמו אוויל לעמיר פרץ, ולפני כן למרצ. מה שנקרא, שמאל רך ומשיי כשטיח מקיר לקיר במלון 3 כוכבים. אנשים שנוטים לראות בי שמאל קיצוני לא כל כך קולטים אותי. הדעות שלי די מתונות בשורה התחתונה. אפשר לסכם אותן די בקצרה: אני בעד שלא יהרגו או יפצעו אזרחים סתם כך, אלא אם הם ממש מעצבנים, אני בעד שהעניים יהיו קצת פחות עניים משהם היום ושיוכלו לצאת מזה איכשהו ושאנשים עובדים יוכלו לקנות בית, לאכול וללמוד, אני בעד שישראל ושכנותיה יהיו ביחסי שכנות טובים, כמו רוב מדינות העולם החיות בסדר עם שכנותיהן. זו בערך האידאולוגיה שלי. לא ממש מהפכנית. אם זה שמאל קיצוני או סהרורי, המדינה בצרות.
הפעם שקלתי בין שלוש מפלגות: מימד-הירוקה, מרצ-החדשה וחד"ש. אני גם תומך בדע"ם ותמיד שם פלריג שלהם על הגג שלי, אבל מעדיף לבחור במפלגה שקולותיי יסייעו בלהכניס חבר שלה לכנסת. אם היה לה סיכוי גדול יותר לזה, הייתי שוקל להצביע גם לניר ולאסמא היקרים לליבי.
מה יש לי ממימד- המפלגה הירוקה? אני דווקא לא אקולוגי במיוחד, וחושב שאקולוגיה היא לא הבעיה המרכזית פה כרגע, ברמה הלאומית. מצד שני, תמיד חיבבתי את הרב מלכיאור, ואני מסתדר טוב עם דתיים ודתיות. הם מעריכים אותי משום מה. כולל מפד"לניקים ומתנחלות, אולי כי יש את היסוד החזק של דעת המיעוט ביהדות, שאני מאוד קרוב אליו. אני גם אוהב את זה שהרב מלכיאור שמן: הוא נראה לי שמן מרוב אושר והנאה. בניגוד לשרון, שנראה כי אכל תינוקות, כמו שהיטיב לצייר דייויד ריב, או ישראל כץ, שלא נחוץ להסביר מדוע איני נמשך אליו. אני יכול לדמיין אותו עם כתמי קטשופ על שפתיו. על כל פנים, נח לי להצביע למישהו עם שיער פנים, אם יש הזדמנות. האמת שככל שאני כותב מתגלה שאין לי טיעונים טובים מדי להצביע למימד האלה, אבל הוא עדיין נראה לי איש עם לב, שזה דבר חשוב. אף על פי כן, אם לא יעברו בסקרים את אחוז החסימה, לא אבזבז עליהם את קולי. לגבי חד"ש, הם נראים לי תמיד שמרנים מאוד, מלבד חנין וגוז'נסקי שהם פרלמנטרים ואנשים טובים וצנועים ממה שהתרשמתי באופן אישי, ממש המפא"י של הערבים, תנועה חמולתית עם מסורת ויותר מדי כבוד עצמי. הבעיה הגדולה יותר היא שחד"ש, בגלל הגזענות כאן, לא במשחק. והיא גם לא עושה יותר מדי כדי לחדור למשחק. וקשה לי עם הטהרנות הזו. בניגוד לחנין שרץ עם איזו מטרה לשינוי בתל אביב, התחושה שלי שהצבעה לחד"ש היא כדי לצדוק, כדי להיות בסדר מבחינה מצפונית. אבל המשמעות שלה היא כמו להגיד אני לא מאמין במערכת הקיימת, אני משחק בקלפים אחרים. מה שאולי נכון לפעמים. זה קורה הרבה מאוד לא באשמתם. בגלל שלא מכניסים אותם לקואליציה. יש אמירה של יהושע סימון, שממשלת אחדות זו ממשלה שבה יש גם מפלגות יהודיות וגם מפלגות ערביות. חד"ש היא מצפן, אבל אני חושב שאתה צריך לא רק מצפן, אלא גם רגליים כדי להגיע לאיפשהו. הרי הקונספט הבסיסי של חד"ש הוא הכי מגניב ועדכני, אבל איכשהו ברור שהם לא עדכניים בגרוש. האשימו את עיר לכולנו שהיא טרנדית, זה מה שחסר בחד"ש. אני רוצה לבחור מישהו שיהיה שר, שיצעק על לבני או על ראש ממשלה אחר, שיוכל להיכנס לממשלה, לפרוש מהממשלה, לקבל וולוו, לוותר על הוולוו –  ולא איזו הצבעת מחאה בשביל העקרון.  אלא אם אין ברירה. מעבר לעמדות ולרעיונות ולמילים, אני אדם מעשי ורוצה בטוב בסופו של דבר. אם לא הובן, אני לא איש של עקרונות גדולים, אלא של כיופים. ורוצה שלכולם יהיה כיף – בתל אביב, בשדרות, בביירות ובעזה. זה אולי נשמע אינפנטילי, אבל זו שאיפה אידאולוגית בסיסית. כך שחד"ש נותרו עדיין על השולחן, וצריך להצביע למשהו.
אבל הי, יש גם את מרצ שהוזכרו למעלה, התקוה הלבנה הגדולה. כבר מזמן החלטתי שלעולם לא אצביע למרצ האלה, אך אט אט הזמנים השתנו. כמובן ש"מפלגת השמאל החדשה" זו חרטבו
ה ברורה שלא ברור לי איך התקשורת קיבלה בלי לבדוק, אבל הפריימריז קצת עמעם את ההחלטה. ג'ומס הוא בטיקט חברתי יותר והוא אדם שמאז ומעולם חיבבתי. לאו דוקא בזכות משהו שעשה, הוא נראה לי אדם מתון ולא רודף מדון, איש פשוט במובן הטוב, ואהבתי את החיוך הקטן שלו. ואילן גילאון נתן בועידת העשוקים את אחד הנאומים החזקים ביותר של פוליטיקאי ישראלי  – כך ראיתי בטלויזיה החברתית. את הורוביץ אני לא מכיר כי אין לי טלויזיה, אבל אומרים עליו טובות והנהנו זה לזה בפריימריז של עיר לכולנו, הבמאית איבתיסאם מרענה, מספר 12, היא בחורה פייטרית שאני מעריץ ונמשך אליה ואל אקסים שלה. כמו כן, אני חייב טובות אישיות רבות מדי לקרובות משפחה מסוימות של אורי זכי שהוא גם מקום מוביל במפלגה. אולי מרצ השתנתה ואני נותר מקובע? אולי כל המגעילולים עזבו ופתאום ייצא מהם משהו? למה אני לא נותן להם צ'אנסה?, אם להשתמש בז'רגונו של שמעון פרס.
ובכן, אני רוצה להודות לג'ומס ששכנע אותי סופית. בשורות למעלה התעסקתי בשטויות וכתבתי הבלים. מה אכפת לי משיער הפנים של מלכיאור, לעזאזל הנאומים של גלאון והעיניים היפות והקול הנעים של ג'ומס, או נחמדותו והופעתו הקולחת של ניצן הורוביץ. נזכרתי למה אני שונא כל כך את המפלגה הזו. ג'ומס קרא לתקוף את עזה"ללא פשרות". מזל שזה קרה כל כך קרוב לבחירות. כלומר, אם הייתי מצביע למטומטם הזה הייתי נותן את ידי השעירה לכך שישראל תפציץ את עזה ותהרוג אנשים, ביניהם חפים מפשע, כשהדבר בכלל לא יעזור לשדרות. כמו שמלחמת לבנון השניה לא עזרה לאיש, אלא להפך, שרפה את הצפון, ועל כך כתבתי כבר כאן. וגם אז מרצ תמכו במלחמה המיותרת הזאת. במקום לבדל את עצמו ולהגיד שיש פתרון מדיני של פתיחת המעברים, ולהוות אלטרנטיבה שפויה שמייצגת את קהל המצביעים שלו, ג'ומס קרא להפציץ. יש באתר מרצ סקר אם לקרוא לג'ומס ג'ומס או חיים אורון, אז אני אקרא לו נבל. למה נבל? כי אני בטוח שהוא לא שש בעצמו לזה, הוא חכם מספיק לא פחות ממני להבין שמדובר בטעות שלא תעזור לשדרות. הוא חכם מספיק להבין שימותו מאות אנשים, ערבים ויהודים. אני לא מדבר רק עליו: אני משוכנע שחלק ניכר מהתומכים במלחמה מתנגדים לה בליבם הקטן ומבינים שהיא מיותרת, אם מטעמים ההומניטריים ואם מטעמים פרקטיים. אבל יצא לי לפגוש את היועצים של מרצ במספר הזדמנויות. חלאות אחד אחד. כסילים אחד יותר מהשני. יצירתיים כמו אבזם מקולקל. יועצי אחיתופל שלא היית רוצה לפגוש כשאתה במדבר עם מימיה ריקה ולהם יש ג'ריקן בג'יפ הצ'ירוקי. יועצי הברנדינג האלה אומרים למר אורון להתמתן ולנסות למתג את עצמו כ"חדש", "מגניב" ו"סוציאל דמוקרטי" ו"פייסבוקי" (שימו לב לטעות הפרוידיאנית כאן), ולא כ"שמאל קיצוני פציפיסטי לא מוריד שיערות ברגליים". וכך לעלות מ5 ל6 מנדטים. או לה לה!
תוספת: כתבה לי תמר זנדברג, חברת מועצת מרצ לעיריית תל אביב, וגם היא נגד המתקפה.
נמרוד ברנע, חבר הנהלת מרצ והמזכיר הבינלאומי של צעירי מרץ גם כתב לי שהוא נגד המלחמה. הנה, יש שם גם אנשים עם קצת מוסר.
כלומר, העסקה היא – ג'ומס מאשר את המלחמה ואז מרצ מקבלת יותר מנדטים, כי ממילא הבוחרים של מרצ משמאל אין להם ברירה, כי משמאל יש רק את חד"ש. אולי הוא צודק מבחינה מתמטית וג'ומס יקבל חצי מנדט על הרצח של כמה ילדים עזתים שאיש לא מכיר את שמם. ועל כן הוא נבל. הוא מוכן לרצח ישראלים ופלסטינים כדי לקבל עוד קצת קולות ולהצליח לשרוד בראשות מרצ אחרי הבחירות.
דיברתי עם איבתיסאם מרעאנה היום, מספר 12 במפלגה של האדם ששמו הפרטי – כה אירוני – חיים. היא היתה מול הטלויזיה, מזועזעת לא פחות ממני מהרצח בעזה. בגלל שאין לי טלויזיה, אני עוד רגוע, ומקבל את המספר 140 הרוגים באופן שכלתני. היא צופה באלג'זירה ורואה בשר חתוך ושרוף. אמרתי לה שעכשיו היא צריכה להגיב, כי היא במרצ. היא אמרה שאיש לא מעוניין לשמוע אותנו, ושאין ברירה, הכול זה סקרים, ושהסקרים מראים שהעם רוצה מלחמה. ורוני דניאל רוצה מלחמה. ושאף אחד לא מעוניין לשמוע אותנו. אמרתי לה שזה לא נכון ש46 אחוז נגד המלחמה ו40 אחוז בעד. זה סקר של ידיעות או מעריב שנערך לפני יומיים. תושבי שדרות עצמם מתנגדים למלחמה הצינית של לבני. אנשים לא טפשים כמו שהיועצים של מרצ חושבים. איבתיסאם אמרה שהיא מוכנה לעשות דברים נגד המלחמה וכמובן תבוא להפגנה בסינמטק, אבל מה אפשר כבר לעשות? 
חשוב לי לציין שאף שמרצ לא בממשלה, היא מאוד חשובה. מהרגע שמרצ מאשרת בפה מלא משהו ימני, הדבר הופך למשהו שהוא "קונצנזוס". כלומר לבני אומרת, הנה, הופה, אפילו מרצ תומכת בזה. ברור שלבני לא תרצה להיות שמאלה למרצ. גם במלחמת לבנון השניה בועידת וינוגרד היה ברור שלמרצ היה תפקיד חשוב באישרור המלחמה, כמו גם לעולם ששתק כשם שהוא רגיל לשתוק. גם כאן דם הילדים נמצא על ידיו של ג'ומס, בדיוק כמו על ידיה של ציפי לבני ויועציה, אהוד ברק ויועציו, אהוד אולמרט ויועציו, אשכנזי האשכנזי, וידיי שלי כישראלי. אגב האדם החכם ביותר בסיטואציה היום הוא ביבי שלא אמר מה היה עושה בעזה, כי הוא מבין שמדובר בבור של דם חסר תכלית ושהקסאמים יתגברו אחרי המתקפה וסיכויי חמאס להשתלט על הרשות יגדלו מאוד. כולם יצביעו חמאס, כמו שכולם הצביעו לביבי ולשרון א
רי הפיגועים.
השבוע ראיתי יועץ של אהוד ברק במסעדת חצי-יוקרה בשם רדיו רוסקו. הוא נראה חנוט ומפוחד כמו דג מלוח עם עניבה. ראיתי אותו כשהיה צעיר יותר, כשהיה גברבר יהיר ונחמד, אבל עכשיו הוא מקריח כולו, קרחתו מדובללת מקדימה,  ומריח מכסף. הוא ישב עם שלושה תחשים עם אזניות סלולר. נראה שאלה אנשים שלעולם לא ראו שמש, וכשהם הולכים ברחוב השמש מסרבת להאיר על השרצים האלה. אם זה היה היום, הייתי זורק עליו נעל או הולך לAMPM וזורק עליו ביצה. אולי אתחיל ללכת באמת לקנטינה לתפוס את האנשים האלה, שמרעיבים מיליון וחצי איש ויושבים על סלט קפרזה.
בראיון נוסף מווינט,  ג'ומס שצירף אייל גרוס הוא נשמע פחות נחרץ בלהיכנס בהם, שם הוא מתנגד לתקיפה קרקעית ומדבר רק על תגובה ממוקדת. רק יום אחרי זה דיבר על מתקפה ללא פשרות. לא ברור אם הוא מכחיש את הראיון הזה. כך שלאיזה ג'ומס אאמין? האם זו פוליטיקה רצינית כשלא ברור אם אדם בעד הרג או נגד הרג? הרי זו השאלה החשוב ביותר. והאם היה גינוי תקיף של מרצ של הרצח בעזה? גם משיחות שלי עם אנשים במרצ, הם אומרים שהם מתביישים בהנהגה ומסבירים שמדובר בלחץ של קיבוצי הסביבה. כל הפעולה הזו בעזה היא טרור: הרג סיטונאי כדי שכמה פוליטיקאים כמו ברק יקבלו עוד קצת מנדטים. והגינוי לטרור לא נשמע מטעם מרצ הפעם. מדוע מצפים מפלסטינים לגנות טרור, כשבישראל אפילו מרצ לא מגנה הרג ילדים (אני בטוח שיובע צער)? אני לא מסכים עם הטענה שמרצ היא לא שמאל, בוודאי יש לה הישגים – לא צריכים להיות קיצוניים. אבל ברגע החשוב, כשצריך אותה – מרצ היא מפלגת ימין, שתומכת במלחמת בחירות מסוכנת לישראל ורצחנית לפלסטינים. אחרי המלחמה היא תדאג כמובן לגנות ולהזדעזע, אנשיה ידברו בכנס על "האחר", ינאמו בהשקות של מטעם בבית ביאליק ויגיעו ללוויות של לייבוביץ'. אבל כשרצחו לידיכם, שתקתם, חייכתם, מילמלתם.
על כל פנים, גם אם אתם אוהדי מרצ, אתם חייבים להצביע נגד מרצ הפעם. כי אם תמיד תצביעו למרצ, מרצ תלך ימינה ותהפוך לקדימה-בלי-מופז, כי משמאלה יהיה רק קיר פסיכולוגי. עצם הצעד הזה שאתם הולכים להצביע לחד"ש או למפלגת שמאל אחרת, תביא את מרצ להבין שאי אפשר לשחק עם בוחריה. אחרת, גם במלחמה הבאה, המנהיג הבא יבחר במלחמה כדי להוסיף חצי מנדט. 
כדי להראות עד כמה נוראית וחשובה של ג'ומס במלחמה, אני מצטט מהמכתב של חברת הכנסת שלי יחימוביץ' (תודה למתי שמואלוף): "בימים שיבואו כדאי שנזכור כולנו את ההתלהמות הדוחה של הליכוד… מילא הם, אבל אליהם חברו כתאומים סיאמיים ציפי ליבני, שאול מופז, צחי הנגבי, חיים רמון ואפילו יו"ר מרצ חיים אורון שקרא לברק לתקוף בעזה לאלתר (!) כאילו ברק, הבטחוניסט המובהק, והחייל המעוטר ביותר בעולם, צריך את הקריאות להסלמה של ג'ומס, ליברמן, ציפי וביבי".
אז תודה לך ג'ומס. הצלת אותי מבחירה במפלגה שלך. אני מקווה שאתה רואה את הילדים המתים, אני במקרה זוכר שם אחד ממעריב, ילדה קטנה בשם חנין, כי שמה מזכיר את דב חנין, אני מקווה שאתה ונהנה מהמלחמה שסייעת לבשל ולהקדיח, או אולי רק סיפקת את הפפריקה. והנה, תומכי המלחמה היאפים, בואו נראה עכשיו איך אתם מפסיקים את הקסאמים ככה, ואיזה פנאן אתם עושים לתושבי נתיבות שבשמם אתם רוצחים ולא אכפת לכם כמה פצמרים יחטפו עכשיו, כי אתם הולכים לרדיו רוסקו.
 
(הנימה של הטקסט בחציו הראשון משועשעת כי הוא נכתב ברובו אתמול בערב, כשהייתי במצב רוח מעולה, לפני פתיחת המלחמה)

.תגובת חיים אורון לפוסט:

1. מעולם לא אמרתי שיש לתקוף בעזה "ללא פשרות" ואם דברים כאלה הובאו בטעות בשמי בתקשורת, אני מצטער על כך וזו אחריותי לדאוג שדברים מעין אלה לא יישנו.
עמדתי הובאה במפורט בווינט – http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3643701,00.html
2. דעתי, ודעת כל חברי להנהגת מרצ, אינה גורסת שלישראל אסור בכל תנאי ובכל עת לפעול באופן צבאי כאשר אזרחי ישראל מותקפים באופן מתמיד בירי רקטות על-ידי ארגון טרור.
3. זכותה של ישראל לפעול באופן צבאי, אך יש לעשות זאת באופן ממוקד, רק במידה הדרושה להגנת האזרחים ורק בשילוב מאמצים מדיניים – שבלעדיהם אין תועלת בפעילות צבאית.
4. במסגרת מאמץ מדיני אנו תומכים גם בהידברות עם החמאס, כדי להביא להפסקת אש.
5. הרגיעה כשלעצמה אינה מטרה, ובזמן רגיעה חובתה של ממשלת ישראל לפעול באופן שיחזק את המתונים שבקרב הפלסטינאים וישלול את הקרקע מתחת לתמיכה בחמאס, ויש להצר על כך שממשלות ישראל לא עשו זאת עד כה.
למיטב ידיעתי עמדה זו משקפת את דעת כל חבריי להנהגת מרצ.
אנחנו מחויבים בשעה כזו בזהירות. דברים שנראים לנו מובנים מאליהם, אינם מובנים לרבים – לא רק בציבור הרחב, אלא בין תומכינו וחברינו הנאמנים ביותר, אנשי שמאל, פעילים למען זכויות אדם, הנתונים בבתיהם שלהם בהתקפת טילים מתמשכת. כאשר אנו מתבטאים ברבים, אני מציע לחשוב גם עליהם, לצד המחויבות שלנו להתנגד להסלמה צבאית כאשר היא מיותרת ולפגיעה בחפים מפשע באשר הם.
לבסוף, להלן ההודעה הרשמית שיצאה היום מטעמינו:
  "בשלב הנוכחי, ולאחר שצה"ל פעל ברצועת עזה, יש אינטרס ישראלי עליון להגיע מוקדם ככל האפשר לחידוש הסכם הפסקת האש. ביטחון תושבי הדרום ושלומו של גלעד שליט מחייבים משנה זהירות מפני הרחבת הפעולה ובעיקר, מפעולה קרקעית, שמשמעותה שקיעה בבוץ, שהבוץ הלבנוני רדוד לעומתו".
בידידות,
חיים אורון (ג'ומס)
 
תגובת הכתבת רוני זינגר:
 
הדברים שכתבתי הם מדוייקים והם מילה במילה העתקה של הודעת הביפר שהוציאו דוברי מרצ ביום ה-25 בדצמבר, ארבע דקות לשעה עשר בבוקר. הדובר שחתום על ההודעה הוא בועז גרייסלמר, והיא נפתחת במילים האלה: "הגיע הזמן לפעול ללא פשרות וללא שיקולים פוליטיים צרים…" כך שהפעם, ולדעתי כמו שכמעט תמיד, לא ניתן להאשים אותי בסילוף או אפילו לא באי-דיוק. מזל ששמרתי את הודעת הביפר.
בברכה,
רוני זינגר
 
מקורות שלי במרצ אמרו שהאשמים נמצאים במחלקת הדוברות, ושיש כעס רב במרצ על אי ההבנה. אבל רוני זינגר אומרת שנוסף לביפר היא גם עשתה סבב טלפונים עם בכירי המפלגה.
תגובתי שלי:
 
ראשית, אני מעריך מאוד את זה שאורון מתפנה להגיב ברצינות ובענייניות להאשמות שמופנות בבלוג שלי. כפי שנראה כאן, הכתבת רוני זינגר עומדת על דבריה. אבל גם אם מדובר באי הבנה חמור, יש תחושה שמרצ יושבים כאן על הגדר, ולא אומרים דבר ברור: אמור לי, ג'ומס, האם אתה נגד או בעד המתקפה בעזה? בעיתון אחד, אתה בעד, בעיתון שני, אתה ככה-ככה. כמובן שמרצ נגד מתקפה קרקעית גדולה, אבל מי בעד? כאן אתה מתפתל עם טקסט משפטי כמו "דעתי אינה גורסת שלישראל אסור לפעול…". זו לא סוגיה קלה, או עט שנופל מתחת לשולחן כבד ולא מוצאים אותו אבל שום דבר לא יעלם. מדובר כאן בהחלטה החשובה ביותר שמקבל פוליטיקאי, החלטה לחיים או למוות, החלטה שטובלת את הלוגו הירוק של מרצ-התנועה החדשה בדם סמיך כפי שצוייר בקבוצה נגד מרצ בפייסבוק. זו בוודאי ההחלטה החשובה ביותר שבה ניתקלת כמנהיג מפלגה. ואם הפוליטיקאי הזה מחליט למרוח, אז מה הטעם בפוליטיקה? מה הטעם להצביע למפלגה שממסמסת שאלה מוסרית ופוליטית בסיסית כל כך, שנוגעת בכל דבר בחיי האיזור ובעתידה של  ישראל במזרח התיכון? מדוע להפוך החלטה שקשורה למתים וךפצועים בשני הצדדים, למספר סעיפים מעורפלים שהולכים לכאן ולכאן? אני מנסה לשים את עצמי בסנדלי-הטבע של ג'ומס, ומבין שבפוליטיקה כדי להשיג משהו צריך גם להתפשר, לעתים לעגל פינות ולקרוץ לקהלים כאלה ואחרים, כדי ליצור אהדה ציבורית, אתה לא יכול לעשות בלי לטעות פה ושם, אבל כאן לא מדובר בנושא קל, אלא בנושא החשוב ביותר, אם מפלגת שמאל בסופו של דבר תומכת ברצח, טרור ובמלחמה שאי אפשר לצאת ממנה, למה בכלל לקרוא לה מפלגת שמאל? נראה לי שמרצ נכשלה פעמיים, במלחמת לבנון השניה ובמלחמת עזה השניה, ומגיע לה כרטיס אדום.
 
קבוצת פייסבוק לא להצביע למפלגה שתומכת במלחמה
לחובבי הנוסטלגיה: טקסט שכתבתי על היום הראשון של המתקפה הקודמת בעזה ב2006 לעיתון בשם 'ישראלי' שנסגר בינתיים, וממילא צונזר ולא הותר לפרסום. ממליץ לקרוא.
 
עדכון 30 בדצמבר: מרצ תומכים בהפסקת אש.
 
 

מתנגדים למלחמת בחירות 2009:

 
זו אולי המלחמה הראשונה שבה הבלוגוספירה הצטרפה כמעט כולה, או ברובה הגדול, נגד המלחמה, מיד עם פריצתה. אני חושב שזה קשור לתחושה שהבלוגוספירה לא עשתה מספיק במלחמת לבנון השניה ולהצלחה של הבלוגוספירה, עם דב חנין, ששוב הוא הדובר המרכזי בכנסת מקרב חברי הכנסת היהודים שמדבר נגד המלחמה בקול בהיר ושקול:
 
אמיתי סנדי נגד המלחמה
אייל גרוס נגד המלחמה
שוקי גלילי נגד המלחמה בעזה
שרון אאא נגד המלחמה בעזה
מתי שמואלוף נגד המלחמה בעזה
יונתן קלינגר נגד המלחמה בעזה
יוחאי נגד המלחמה בעזה
אסתי נגד המלחמה בעזה
איתי נאור נגד המלחמה
צביקה בשור נגד המלחמה
יאיר רוה נגד המלחמה
רון ניולד נגד המלחמה
נמרוד אופנת רחוב נגד המלחמה
רפרם חדד נגד המלחמה
דותן נגד המלחמה
טלי כוכבי נגד המלחמה
אורי אילון נגד המלחמה
איריס יער אדלבאום נגד המלחמה
עופר נ נגד המלחמה
אורי חורש נגד המלחמה
שמאי ליבוביץ' נגד המלחמה
נתי יפת נגד המלחמה
רונן נגד המלחמה
עידן נגד המלחמה
אסף פדרמן נגד המלחמה
יובל סער נגד המלחמה
צ'ה בן ה16 נגד המלחמה
אליענה אלמוג נגד המלחמה
דניאל עוז נגד המלחמה
זו שנגד המלחמה
מתוך הרשימה המרשימה של שוקי גלילי:

 ירון בלומנטל, יגאל סרנה, רומי יצחקי, hadarska, חייש הראל, אמיתי סנדי, מוטי היינריך, עמית מהדרום, The Witch, דוידי, מולי בנטמן, GJ Green, בנדן1, יוחאי עילם, יונית מוזסנימרוד אבישר, שרון גפן, סמסון בלינדד, אורן פרסיקו,, 
(אשמח אם עוד בלוגרים שכתבו נגד יכתבו לי בטוקבק או בתגובות האישיות ואוסיף)

אם יש למישהו רעיון יצירתי לעצירת המלחמה או רוצה לסייע לי לאתר בכירים שתמכו ברצח מוזמן ליצור איתי קשר באימייל או בתגובות. נראה לי שאולי במקום לזרוק נעליים, אפשר לזרוק גרביים או לשים להם את הגרביים בקוקטייל שזה יותר משפיל ונשמע חוקי. במיוחד אם הגרביים לא נקיים. אני גם מוכן לתרום אלף שח לערבות אם מישהו מצליח.

%d בלוגרים אהבו את זה: