Tag Archives: מצרים

מזל טוב לעם המצרי. ריכוז הקטעים שלי על המהפכה

החל מהימים הראשונים של האירועים, עיתון הארץ פרסם קטעים שכתבתי על המהפכה במצרים. זה לא דבר מובן מאליו. אני מועסק במשרת כתב משוטט ולא כותב דעות. המזל שלי הוא שבראיון הקבלה לעבודה סיפרתי על אהבתי למצרים ומסעותיי לקהיר. זה אגב דבר שעשיתי גם בידיעות, בפגישה עם העורך רב האינטואיציות שילה דה בר, שבינתיים כבר לא מחזיק בהגה האוניה, אבל אוחז באיזה מפרש. הוא התעקש שאכתוב על התיירות לקהיר וכתבה אכן התפרסמה ב7 לילות שערך אז עדי גולד, ועוררה עניין רב.

תם עידן האליטה המצרית. מהבלוג של מוריס, שאני בימים רגילים מנסה לא להיות מזוהה איתו

על כל פנים, את גישתי לאירועים שפרצו ב25 בינואר 2011, שהוא לטעמי היום שבו מתחילה המאה החדשה (או יום בחירת אובמה), אפשר להגדיר כאובססיבית. לקחתי את העניין באופן הכי אישי, והתווכחתי עם רבים מידידיי, באופן טרחני, ועל כך הסליחה. על כל פנים, שמחתי שהעיתון נתן לי לפרסם את דעותיי, שהן לעתים משונות, מעל הדפים הכבדים והמכובדים. במקרה הזה אני חושב שכן הצלחתי לקלוע למהלך הדברים, כשהמזרחנים היו מאוד רחוקים ממה שבאמת קורה, אולי גם בגלל שהם שייכים לדור אחר שלא מכיר את דור הבלוגרים במצרים, שאני התחברתי איתם באופן טבעי. למזלי יצא שהתחזיות שלי צלחו הפעם (היו לי לא פעם טעויות בעבר ואני מקווה שיהיו), וגם מזלם של מעל לשמונים מיליון האזרחים המצרים שיוצאים לחופש וכדאי להחזיק להם אצבעות, כי זה היום הראשון אחרי המהפכה שאין לדעת לאן יוביל.

.

אז הנה המאמרים:

בקהיר הצעירים נאבקים על חייהם, בישראל הם דבוקים לאח הגדול

האם דמוקרטיה היא צעצוע של המערב? (הארץ באנגלית)

מדוע ישראל מזדהה תמיד עם הנבל

לבכות עם ואיל רונים, צ'ה של עידן יוטיוב

פרס חביבי, זה קורה מתחת לחוטם שלך

.

המאמרים צוטטו בחלקם באל-פאיס, בי.בי.סי, בערוץ הטלויזיה הברזילאי גלובו בו התראיינתי ובמיני בלוגים אמריקאים, איטלקים וצרפתים.

בעוד שתי כתבות הזכרתי את המהפכה:

גלנט-טורס – הענף הפורח במושב עמיקם

שריפת איקאה: אידאולוגיה או איקאולוגיה

פרטים על האירועים קראתי בקו חוץ ולינקים חזקים בארץ האמורי

אימה \ צ'רלס סימיק + הפגנת שירה להזדהות עם המצרים

עברית: רועי צ'יקי ארד

חברים הודו בפניי כי התחילו לחמוק מפגישות משפחתיות כי שיחות החג גולשות באופן בלתי נמנע לכלכלה או פוליטיקה. ההנאה מויכוח עם קרובי משפחה ששואבים את כל המידע שלהם מרשת פוקס ניוז זהה לנעיצת מסמרים באמצעות הפדחת. העסק הטוב ביותר כיום הוא הפיכת אנשים שפעם היו בעלי הגיון כלשהו לאווילים פותים. זהו ענף הייצור הלאומי המרכזי שלנו כרגע. להביא מישהו לידי שכחת כל דבר שאי פעם ידע על ארצו ואף ההיסטוריה של משפחתו, ולהאמין ברעיונות ההפוכים, מצריך חשיפה על בסיס יומי לדיסאינפורמציה וכזב לגבי כל נושא החל מבעיות הפנים ועד המלחמות שאנו מנהלים. וזאת, עד שלא ייוותרו לאנשים דעות משל עצמם.
אפשר בנקל למצוא אנשים שלא רק חוזרים על דברי-ההזיה של מגישי הרדיו הימניים, אלא גם עושים זאת ברצינות ובטחון של מעריצי ברית המועצות שציטטו את דברי סטלין או שורות מתוך ה'דיילי וורקר'. גבר ואשה, שמקורות המידע שלהם הגיעו משם, הסבירו לי שעל אמריקה לפלוש למקסיקו, כדי לעצור את ההגירה הבלתי-חוקית, שאנחנו צריכים להתפלל יותר במקום לתת לממשלה לטפל ברעב, שהיטלר והנאצים היו ליברלים כמו פרנקלין רוזוולט, ושאובמה הוא מוסלמי תאב-כוח שמתכנן לייבא הן את השריעה והן את הסוציאליזם לארצות הברית.
באוירת אימה גוברת, קל להבין מדוע בעלי ההון מממנים את סוחרי הבורות והשנאה הללו. הם רוצים לבלבל את הבוחרים שחושדים כי דבר מה שגוי באופן בסיסי במדינתם. כך הם מסתירים את הסיבות לשקיעה הכלכלית, מסכסכים את האזרחים אלה באלה על ידי עידוד צרות אופקים וכופים על האמריקאים חיפוש שעירים-לעזאזל. לא אכפת להם אם בסופו של דבר יהיה כאן מעמד עצום מימדים של עניים או דכאון מהסוג שחווינו במהלך השפל הגדול. היה אפשר לחשוב שהרכיבה בלימוזינה החולפת לצד אנשים מסכנים הממתינים בתורים ארוכים למרק תביא אותם להרהר מחדש בכל העניין, אבל הדבר היחיד שהם חולמים עליו הוא להרוג אנשים, ושהמדינה תשקיע את כספי הבטחת ההכנסה והפנסיה אצל אנשי וול סטריט, כדי שאלה יוכלו להמר עם הכסף. בעבר, יכולת לסמוך לפחות על המפלגה הדמוקרטית שתביע מעט התנגדות לכך. לא היום. הבחירה למשרה ציבורית היא דבר יקר כל כך עכשיו, שכל מועמד חייב להשתטח בפני הבנקאים ולנהוג כאילו יש משהו מאחורי ההגיון המנחה אותם.
אחי אמר לי יום אחד 'אילו רק העסקים לא היו צריכים לשלם מס, ולא היו חייבים לרכוש ביטוח בריאות לעובדים, ולא היו מפוקחים בשום דרך, והיו מקבלים חסינות מתביעות על הנזקים שהם גורמים, ולא היו דמי אבטלה או הבטחת הכנסה לקשישים, איזו מדינה נפלאה זו היתה'.
הוא סיכם את ההצעה של הרפובליקנים בבחירות האחרונות, כשהאמריקאים שהיו נפגעים יותר מכל מהגישה הזו תמכו בה ברוב מכריע. בימים עברו, לפני כל מערכת בחירות, האיגודים המקצועיים נהגו להזכיר לעובדים שהבוסים שלהם לא התייאשו מזמימת דרכים חדשות לשלוף אותם מהמשכורות והפנסיות שלהם. היום אפילו החברים הזקנים באיגודים, אלה שתלויים בהבטחת ההכנסה ובביטוח בריאות, חושבים שכל הצרות שלהם נגרמו באשמת ממשל נפוח, מיעוטים בעלי זכויות יתר, וזרים לא חוקיים. אילו רק הממשלה היתה יורדת מהגב שלנו, הם זועקים, הכול היה צומח שוב. אתה צריך להזכיר לאנשים שאנחנו משלמים מסים כדי שהמטוסים לא יתנגשו אלה באלה ושהגשרים הרעועים והעתיקים לא יפלו כשנסע עליהם.
אני שואל את עצמי אדיך מגלי הארצות שהותירו לנו את רישומיהם מהחשיפה לתרבויות חדשות, או עמיתיהם הבדיוניים כמו גוליבר, היו מציגים את האמריקאים בני ימינו. אלה שנבחרו על ידי האל להפוך לאדוני היקום, ומשוכנעים בעליונותם המוסרית, מצאו שלא קשה לטבוח באשמים ובחפים מפשע, ללא חרטה, ולהמשיך לטעון, למרות כל ההוכחות, שאין קשר בין סיבה ותוצאה. ומוזרה לא פחות האמונה שלהם כי דווקא חוסר ההתחשבות בתוצאות המעשים שלהם היא הדרך אל האושר.
צ'רלס סימיק, משורר. חלק מתוך יומן שהתפרסם בלונדון ריוויו אוף בוקס ומתאר את שקיעת הספר האמריקאי.

עוד סימיקים:

שלושה תרגומים של שיריו שפרסמתי בבלוג

צ'רלס סימיק בויקיפדיה העברית

עוד שני שירים של סימיק מתורגמים לעברית על ידי משה דור

הכנרית בתרגום כרמית רוזן

—–

הזמנה וקול קורא לאירוע מחר
כיכר א-תחריר תל אביב

הפגנת שירה לתמיכה בזכותו של העם המצרי לדמוקרטיה וצדק חברתי

משוררים יהודים וערבים יקריאו שירה בסולידריות עם העם המצרי הנאבק על חופש פוליטי וכלכלי

יום חמישי, מחר, ה-3 בפברואר, שעה 16:00
כיכר מגן דוד, היא כיכר א-תחריר, תל אביב-יפו (הכניסה לשוק הכרמל, הסמוכה לרחוב אלנבי)

יוזמי האירוע:
בית העם של ארגון העובדים מען, גרילה תרבות, מעין ועוד

תודה לאנשים שהיו באירוע. יום שבת אירוע נוסף בכיכר מגן דוד\א-תחריר בארגון הפנתרים.

אתם מוזמנים להציץ בשני מאמרים שלי:

המהומות במצרים מעלות את השאלה איך אנחנו תמיד אוהבים כל כך נבלים

גלנט-תורס, בעקבות הוילה של גלנט

קהיר שלי

בין המקומות שבהם הייתי בעולם, קהיר היא העיר הטובה ביותר לא לעשות בה דבר. השאלה הנפוצה ביותר ששואלים אותי כשמגלים שאני נוסע הרבה לקהיר היא אם אני מפחד. האמת היא שלא יצא לי לפחד במיוחד. הייתי עסוק בלהנות. אם יצא לי לחוש אימה מתישהו, הסיבה לכך היתה הכבישים הסואנים.
סיכון? מבחינת התייר העולמי, ישראל נחשבת ליעד מסוכן הרבה יותר. הרי אם להקה סקוטית תיעתר לדרישות מנהליה ולא תגיע אלינו אחרי פיגוע קטן בקיוסק לממכר אפונים מיובשות, כולם יכעסו עליה ויגדירו אותה כאנטישמית וכמי שלא מבינה מה קורה פה, מדוע אם כן הישראלים פחדנים כל כך ולא מבינים את ההבדל בין המוצג בתקשורת למציאות הנעימה?  
אחת התכונות המפתיעות אצל הישראלי, היא אובדן מיידי של הסקרנות כשמדובר בשכניו. הישראלי רואה בעצמו אמיץ, גבר, מתגאה בטיפוס על הרים מסוכנים בדרום אמריקה, אבל כשישנו מטרופולין אטרקטיבי כל כך לידו, הוא ישאל בחמיצות "מה איבדתי שם?". לטעמי, איבדת משהו אם לא בדקת את קהיר.
קהיר היא כרך בת 17 מיליון איש, פי כמה וכמה מתל אביב. למעשה קהיר גדולה מלונדון או פריז. כלומר, אפשר לתאר עבור אדם אורבני את הסביבה הרלבנטית לחיינו כתל אביב-ירושלים-חיפה-אילת, אבל חשיבה פתוחה יותר וחשדנית פחות תיצור עבור חובב הנאות אורבניות מפת דרכים בדמות קהיר-תל-אביב-ביירות-דמשק, כערים המגניבות הראשיות בסביבה. לצערנו, שתי ערי הבירה הנפלאות האחרונות אסורות על ישראלים, אני לא מאמין שלזמן רב.
כשם שפיל הוא קודם כל חיה ענקית, קהיר היא קודם כל עיר גדולה. זו היא העיר הגדולה באפריקה והמטרופולין העצום בעולם הערבי. עיר גדולה כל כך מקבלת מיד יתרון גרוויטציה מתוך הכובד שלה. בארבע בבוקר בקהיר אפשר לנסות לרכוש חליפה. ועוד צריך לחכות בתור. גם אם יש בה עוני מחפיר, בקהיר שכבה גדולה של אינטלקטואלים, יוצרים, אנשי מסיבות ועוד. אם גם אחוז וחצי מהאוכלוסיה במצרים הם כאלה נניח, מדובר במיליון.
בעיתונות המצרית חגגו את 30 שנה לשלום עם ישראל ברעש גדול יותר מאשר בעיתונות הישראלית. אני קורא מעט ערבית והיה לוגו בעברית ובערבית לרגל השלום. המצרים אובססיביים לישראל, דבר שאפשר להשוות אותו לקשר המיוחד של ישראל וגרמניה דווקא. חבר, משורר פלסטיני, ניתח את יחס הערבים לישראל כיחסם של גברים נכבדים אל זונת צמרת, שמתכחשים אליה ביום, אבל מסמסים בלילה. העניין בישראל הוא לאו דוקא חיובי. אבל ניכר שישראל מסמנת עבורם הרבה יותר ממה שנראה בשטח, לטוב ולרע. אנחנו מצד אחד מתקשרים למערב ולטראומות הלאומיות שלהם מימי הבריטים, וכמובן המלחמות, הכיבוש והאיומים של ליברמן, מצד שני, מסמלים איזה חזון על מערביות ובחורות יפות בחולצות פופיק.
אם בישראל האינטלקטואלים תומכים ברעיון הנורמליזציה, במצרים המצב הפוך. השמאל מוביל את ההתנגדות לנורמליזציה עד שישראל תיסוג מהשטחים, אף שהם יהיו הכי סימפטיים בפגישות אישיות. יש לכך סיבות רבות. לא הרבה אחרי השלום, ישראל המשיכה ופתחה במלחמת לבנון הראשונה, לאחר מכן נכנסנו לשלל מלחמות, שרוב המצרים מאשימים אותנו בהם. חישבו על הזעם פה, אם מדינה שעושה שלום עם ישראל, היתה מתנכלת לאזרחיה היהודים. ישנם מקרים ביזאריים. זכור לי שאינטלקטואל מצרי, מומחה לאנרגיה אלטרנטיבית, אמר לי שהוא היה בזמנו בעד השלום אבל הוא כועס שבספרי הלימוד שלנו אנחנו מסיתים את הילדים למלחמה. שיחות שהזכירו לי דיוני מראה עם ישראלים שהתפכחו בגלל ספרי הלימוד הפלסטיניים.
דבר שני, למצרי יש תפיסה אחרת לגמרי לגבי נאצר וסאדאת שלא קשורה ישירות לישראל. סאדאת נתפש אצל המצרים כמי שקשור להפרטה של מצרים ולהכנסת החברות הרב-לאומיות מול מדינת הרווחה של נאצר. את ההחלטה הזו הוא עשה בהמשך לשלום עם ישראל. כלומר, ישראל מסמלת אצל המצרי את הכניסה של האינטרס הכלכלי האמריקאי. מלבד זה, המצרי אינו יכול למחות נגד מובראק. אצל רבים מובראק נתפס כעושה דבריה של ישראל, וכך ההפגנות נגד ישראל היא גם דרך למחות נגד העוולות של המשטר.
לצד המוחים, יש גם כאלה שתומכים במדיניות ישראל. על כל פנים, כדי לחסוך ויכוחים או חיבוקים מזיעים, אני ממעט לומר שאני ישראלי במצרים, כי אז חצי מהביקור יתבזבז על התנצלות בגין ההתנהלות היצירתית של ממשלות ישראל, שממילא איני מסכים איתה, או מחמאות על מעשי מדינת ישראל, שממילא לא מגיעות לי. כך שאם אני רוצה ליהנות במצרים ולא לבזבז את זמני בהסברה, אני קרואטי.
חוץ מזה, אם אשב במסעדה ואחרי כן אזכה לקלקול קיבה, יהיה קל להאשים את המצרים המתנכלים. כשאתה קרואטי, אתה מקבל את האוכל המתובל מדי בשוויון נפש (בהנחה שזו לא נקמה של טבח סרבי חסר-לב). אני בקהיר לא בשביל המבט הסוציולוגי המתנשא או בשביל יחסי שכנות טובה – אלא בשביל לכייף.
 
1.
ווינדזור
 
אל מצרים הגעתי בטיסה קצרה של חצי שעה עם "אייר סיני", חברה מצרית מעולה שמתמחה בסנדוויצ'י נקניק משולשים. זול לטוס אצלם, יש להם לוגו יפהפה, שזו הדרך הטובה ביותר לאפיין חברות טובות, אבל נעים לא פחות לנסוע באוטובוס מטאבה או מאיזורי החופים בסיני. מחירה של נסיעת שש שעות בקו טאבה-קהיר קצת פחות מ60 ש"ח. כמובן שאסור לשכוח שכניסה למצרים כרוכה בויזה דרך השגרירות או טיולי מצדה, עניין של שבוע.
אנחנו מגיעים במיניבוס משדה התעופה הצוהל למלון ווינדזור, שנמצא בסמטה ליד הרחוב הראשי של קהיר, ה26 ביולי. זהו מלון מלכותי. החדרים גדולים ועם ריהוט כבד וקודר. יש נער מעלית מהסגנון הישן שמפע
יל את המעלית בידית ובסוף אתה מדביק לידו בשתיקה שטר מהוה של לירה. מקום עם סטייל.
תעריף בית המלון, הכפול ממלונות דומים כמו פנסיון רומא, מתבסס על תהילת הימים שהמונטי פייתון התאכסנו בו. הוא זול מאוד ביחס לישראל – עולה 130 ₪ ללילה. אבל באינטרנט טוענים שמחירו מופקע.
אני משתדל לנסוע פעמיים בשנה לקהיר. יצא לי גם לנסוע לבד, אבל הפעם הגעתי עם חבורת יוצרים צוהלת של כעשרה חברות וחברים. אני והקולנוען נמרוד קמר (לאחרונה החל לככב בתפקיד זוטר בכיר ב"מסודרים") המכנה את עצמו "ראש המשלחת" מתחרים בשדרוג החדר מרגיל לדלוקס ולסופר דלוקס, כדי להרשים את הבנות. דוקא איש העסקים הצעיר אלון קסטיאל שמגיע איתנו, לוקח את החדר הכי זול, עם מקלחת בחוץ, ולא מתלונן.
 
2.
הג'ז קלאב
 
הג'ז קלאב ממוקם בשכונת מוהנדסין בקצה שמעבר לנילוס על אותו רחוב ארוך, 26 יולי, שאורכו חצי שעת נסיעה ביום. ברקע, להקת גרוב מקומית. התואנה להגעה לקהיר היא פסטיבל הסרטים הערבי המתרחש בעיר מדי שנה. אבל לא יצא לי לראות אפילו פתיחון. מנסיון עם פסטיבלים, לא כדאי אף פעם להגיע לאירועי הפסטיבל הרשמיים, אם אתה לא זה שאמור להופיע באירוע (אז אתה חייב להגיע). אבל כדאי ללכת למסיבות שאחרי הקרנה, להשקות ולחינגות מסביב. אמנים שמגיעים לאירועים של אחרים בפסטיבל תמיד חוזרים מתלוננים, ואז לא מזמינים אותם יותר לפסטיבל, כי המארגנים נעלבים.
אנחנו נכנסים לחגיגה שאחרי הקרנה של סרט. המצרים מרקדים בביישנות, ואנחנו חודרים למקום בצעדי ריקוד קיצוניים ששפרים את האוירה בדיסקוטק. המצרים, כמו הישראלים, נוטים לחבב הומור ואנשים אקסצנטריים. צלמת קולנוע מצריה חביבה, פאוזיה, שגרה בשכונה האפנתית "גרדן סיטי", בחורה מעודכנת וגבוהה, מצטרפת אלי לריקוד. ומאוד אוהבת את החבורה הקרואטית שלנו.
פאוזיה היא לא ממש הסגנון שלי, יש לה פנים זעופות מדי. בזמנו הסביר לי מישהו ששהה כמה שנים בקהיר שזו עיר נפלאה אבל לא היו לו כל השנים סקס בעיר הזאת. כך שאני מניח מראש שהסיכויים שלי לרומן עם פאוזיה אפסיים. דבר שלא אכפת לי ממילא.
 
 
3.
קפה חוריה
 
קפה חוריה הוא אולי בית הקפה הנעים ביותר שהייתי בו. מדובר בקפה רחב ידיים – ממש אולם. בערב מגיעים מעל 200 איש. יש בו 40 שולחנות או משהו כזה. הכול מאוד זול. הבירה עולה 7 ₪. הקפה שקל וחצי. ויש גם שוקו בערך באותו מחיר ואת המשקה התוסס המעולה פיירוז.
המקום עמוס, אבל אוירה רגועה מאוד נסוכה על המקום. סביב האנשים מסתובב קשיש חייכן עם קרטון, הוא מיישר את הקרטון מתחת לגרבי האנשים ולוקח את הנעליים לצביעה. לצערי יש לי נעלי ספורט אופנתיות שקניתי יום לפני ב80 ₪ בשוק ליד תחנת מובארק, איזור שאני מאוד אוהב. מדי פעם גם עוברים מוכרי בייגלים במקום, מציעים סחורה בחיוך.
קפה חוריה בכיכר מליקי הוא מקום מושלם. מלבד העובדה שבזמן שהמקום מלא, המלצרים מגעילים ללקוחות שתופסים שולחן לבד. הם מטיחים בירות מלאות כדרך אגב על השולחן שלי ומזעיפים מבט. לבסוף, כשהמקום ממש מתמלא, המלצר מבקש שישבו לידי אנשים לא מוכרים. וכך מגיעים מצרים נחמדים מאוד, אחד מהם איש אינטרנט, שני עם כובע, חצי מדמשק חצי מסיאטל, אמן מוכשר בשם אחמד, שהתאהב בקהיר. זה מקום בוהמי-אמנותי, אבל יש בו גם אוכלוסיה ותיקה, פקידים ממשלתיים בחליפות ועניבות ופנים צרובי שמש.
זה אחד המקומות היחידים במרכז העיר אליו מגיעות מצריות. ותוך כדי שיחה על אמנות, כל הגברים בשולחן מנסים לעשות עיניים באדישות למצריה עם צעיף תכלת ועיניים רושפות, ללא הצלחה. מדי פעם עובר מוכר בייגלע וצועק, לאדישות כולם. מחוץ לחלון, חנות פרחים: גברים קונים חבצלות לנשיהם. האנשים בקפה חוריה נראים טובים כל כך. הייתי מחבק כל אחד ואחד (מלבד צוות המלצרים הסנוב).
אני יוצא החוצה ומגלה שלל חנויות המתמחות בבשר כבד ומוח. על אחת מהן כתוב בגדול שם מעולה למסעדה "המוח המצרי – מסעדת תיירים". ומתחת שלט נוסף, "אין לנו עוד סניפים". המקום ריק מיושב.
 
 
4.
חאן אל חלילי
 
אני פוגש אינטלקטואל מצרי צעיר תושב גיזה ואנחנו עושים מסע רגלי ארוך מאוד בן שעה וחצי אל שכונת שוק חאן אל חלילי ואל קהיר העתיקה. אני קונה כל הזמן בדוכני הרחוב את המאכלים הזולים והטעים. למשל פיתה עם פלאפל שעולה פחות 80 אגורות, והוא מעט מפחד לאכול מזה. אני ממשיך עם איזה סוג מוזר של כנאפה, והוא מביט בי כמשוגע.
הוא מציג בפניי את בית הקפה שבו ישב תמיד הסופר זוכה הנובל נגיב מחפוז ואומר שזו היום מלכודת תיירים מצועצעת שאין טעם לשבת בה. לי זה דוקא נראה מקום נחמד. על מה מדברים שני אנשים שמלאכתם כתיבה? כסף. הוא שואל כמה מרוויחים בישראל ונלהב מהסכומים. זה עושה לי תחושה טובה. הוא קרא כל דבר עברי שתורגם לערבית, ושואל אותי על קניוק ועוד. אני מראה לו כובע פלסטיק צהוב שקניתי בחנות לציוד בניה. הוא מתרשם. אחר כך שכחתי אותו בבית של האקסית שלי. מה אעשה עם כובע פלסטיק צהוב קשיח?
אחרי זה הוא הולך, ונזכרתי שבמלון אמרו לי שיש חמאם בחאן אל חלילי. אני ונמרוד הולכים ומחפשים חמאם וכל פעם מגיעים לשירותים ציבוריים. היינו ממש בחמישה שירותים ציבוריים – אני חושב שאני התייר הישראלי שחזה הכי הרבה שירותים ציבוריים ביום אחד בשוק חאן אל חלילי. כולם חביבים מאוד והולכים איתנו מרחקים גדולים כדי לעזור. אחרי כמה זמן מתברר שחמאם זה גם שירותים בערבית. אולי אנחנו לא הוגים טוב את הח'. יום קודם, אלון קסטיאל סייר בשוק ומצא בחנות קטנה פסל ברזל
עצום מידות. הוא התמקח, אבל המוכר התעקש על המחיר המקורי – כמה אלפי לירות. הוא שילם. שכר מישהו שיקח במכונית צרה את הפסל הכבד. לאחר שחזר לארץ גילה בקטלוג שמחיר הפסל גדול פי כמה, ומדובר בפסל נדיר עם מעט העתקים. היום הפסל המפחיד עומד בכניסה למועדון שלו, האפרטמנט, בדיזנגוף.
אחרי שעה-שעתיים נמאס לנו מחיפושי החמאם. לא נותרו עוד שירותים שלא בדקנו, אז אנחנו ממשיכים. קהיר מנוקדת באלפי דוכני מיצים שמגישים כוס זכוכית גדולה של מיץ סחוט נהדר טרופי בשקל וחצי. אחרי הכול מדובר באפריקה. אנחנו שותים מיץ קרקדה, תה קר משיחי היביסקוס שגדלים באסוואן, שיש לו אפקט מרגיע ונעים. זו הקרקדה החזק ביותר ששתיתי, אני משותק ומסטול. אנחנו יושבים באיזה אי תנועה המומים לחמש דקות ולא יכולים לזוז. ואז לוקחים מונית למלון.
 
5.
המועדון היווני
 
לאחר צפייה במשחק וו.וו.אף בבית קפה ברחוב אלפי שבו מובס ברנש המכונה "הבולדוג האנגלי", אנחנו קובעים עם פאוזיה וחבריה החביבים ב"מועדון היווני". הידיד הכי טוב שלה הוא בחור יפיוף וגבוה, שחיין מקצועי שלומד ראיית חשבון. וכדי להשלים את האפיל, הוא גם בסדנת תיאטרון באוניברסיטה.
אסנת סקובלינסקי מ"באסטרבות" ואוסמה מגיעים לאיזו הבנה. אחרי כמה זמן היא תכתוב עליו שיר, על כך שאם הוא לא היה אוסמה, זה היה גבר אידאלי שהיתה שמחה להביא להורים. לא ברור כל כך מה יווני ב"מועדון היווני", הקשור מן הסתם לנוצרים היוונים במצרים. זה חלל גדול, שבו יושבים על שולחנות ואוכלים. יש הרבה תנועה בין השולחנות ואוירה צוהלת אך מכובדת. יש שם הרבה אמריקאים רעשנים. אבל גם הרבה אינטלקטואלים ושמאלנים מקומיים. זה מקום מאוד מרגיע וזול. אנחנו בודקים כמעט את כל המנות, לפחות את כל המלים בתפריט שאנחנו לא מבינים וממשיכים לבילוי האמיתי.
 
6.
אפטר אייט
 
באפטר אייט שבאזור רחוב תַלעת חַרב יש להקה לא רעה, עם מוזיקה ערבית קצבית. זה מקום קטן יותר ועליז מהג'ז קלאב. האוירה פרועה: אנשים רוקדים ומענטזים על השולחנות. יש מינימום הזמנה של 80 לירות, בערך 60 שח. סכום מופרך שכנראה נועד להרתיע נודניקים. אבל  פאוזיה מכירה את הבעלים ואנחנו נכנסים חינם. אני מזמין פיירוז. פאוזיה אלכוהול.
אני ופאוזיה רוקדים יחד. יש לי תחושה שבכל זאת היא מעוניינת בי. אני לא יודע אם אני רוצה אותה. אבל נראה לי שרומן איתה יהיה נכון לטיול הזה. 30 שנה לשלום בכל זאת. צריך לכבד את סאדאת ובגין איכשהו.
כדי לחתוך את העניין, אני שואל אותה אם היא רוצה שננשום אויר, ולהפתעתי היא מסכימה. אנחנו יושבים מאחורי המועדון ליד פחי האשפה, לידינו עוד זוגות שנפלטו מהמסיבה השמחה. אני שואל אותה אם אפשר להתנשק, כי אני לא מכיר את מה מקובל פה, והיא אומרת שלא. אני מאוכזב ששאלתי. אבל אז היא אומרת, בוא אלי הביתה. לא נהוג כל כך להתנשק בציבור במצרים. מבחינתי, זה רק טוב.
ואז אני מחליט להיות ישר ולהודות שאני ישראלי, לפני שהיא מכניסה אותי הביתה. היא כמעט חוטפת התקף לב, היא בעיקר פחדה מכך שתוחרם כצלמת קולנוע אם יתגלה שהיתה בקשר עם ישראלי. ואז אומרת שהיא בכל זאת תקח אותי הביתה. כי היא לא נגד ישראלים אלא רק נגד הממשלה. היא הסבירה שהיא יודעת שבישראל יש גם אנשים טובים שמתנגדים למלחמות ומצאתי חן בעיניה. אבל היא נכנסה מדי פעם לרגרסיות בזמן שנסענו אליה: אחת לכמה דקות היא היתה המומה מזה שהיא עם ישראלי, וקיללה את אולמרט ואת שרון, ואז לפתע הקללות שלה הפכו לחריפות יותר, מסתבר שהיא קיללה את האנשים במכוניות בצד, בשפה שהיתה הרבה יותר קשה, וכמובן גם צפרה כל הזמן.  בקהיר, הכביש הוא דבר רגשי יותר מפוליטיקה. הפקקים נוראים ואת רוב הרומן הקצר עם פאוזיה העברתי על הכביש.
היא פתאום עוצרת ואומרת שלא יכולה לקחת אותי כי אני ישראלי, וכמעט פורצת בבכי. ואז אומרת, התאהבתי בחברים שלך. וממשיכה לנסוע. לאט לאט אני מבין שפשוט מדובר בפולניה היסטרית.
הבית שלה הוא בית גדול עם משרתת. אנחנו ישנים יחד לאור השומר מסך של הווינדוז ויסטה במחשב הנייד שלה.
 
 
7. קפה וויי בהליופוליס
 
אני ופאוזיה הולכים בבוקר לקפה בהליופוליס, השכונה היאפית שממנה היא צריכה לקחת משקפיים מתיקון. הקפה בעיצוב מערבי. אנחנו לוקחים כריך סלמון. כולם עם לפטופים וויי-פיי ואני מושך אימיילים מהמחשב שלה. אני מתגעגע לבתי הקפה של העיר התחתית ליד המלון. בתי קפה כאלה יש לי גם בישראל. האם אני אוריינטליסט?
נראה לי שכבר לא אפגוש את פאוזיה. היא ממש מבוהלת מהפעם שהתקשרתי אליה לתאם הגעה למועדון היווני, ובטוחה שיסלקו אותה מאיגוד הצלמים ויחקרו אותה.
אצל אסנת ואוסמה היפה המצב אחר: לבחור ממש לא אכפת שהיא ישראלית. אבל הם לא עשו כלום, חוץ מלהחזיק ידיים. לא נתנו להם להיכנס למלון, כי לא מאשרים למצרים להיכנס למלון. היא מספרת לי שהלכו לראות את הזריחה בנילוס עם חבר שלו והוא היה מאוד רומנטי והתרגש. יתכן שהוא בכלל בתול.
 
8. מלון ווינדזור
 
אם לא ברור, אני מאוהב בקהיר. הסיבות לאהבה שלי רבות ומגוונות. בקהיר יש הרבה מה לאהוב. אבל גם אם הסיבות והיתרונות היו נלקחים מקהיר, עדיין הייתי אוהב את קהיר. כלומר, כמו ברומנטיקה, מדובר בעילות לא ברורות לאהבה, כמו הצעד הקהירי ברחוב, איזה צבע שנוצר בגלל שמש מסוימת ואולי אבק המשפיע על האדום והירוק של החולצות שעל האנשים להפוך לצבע אחר, או הרעש הלבן הקהירי שהוא הרבה צפירות קטנות של מכוניות ישנות ומשרוקיות שוטרים, וציוץ רו
כלים.
משבר התגלע במשלחת. השותפה שלי לחדר היא בת תפנוקים קצת פסיכית אבל חמודה, שארת בשר של אחת מ18 המשפחות העשירות במשק. היא חטפה התקף פסיכוטי של פרנויה מחבר משלחת אחר ששולב עם כאבי מחזור. התוצאה: היא נעלמה בלי לשלם על המלון.
הבעיה היתה שהיא שותפה שלי בחדר הסופר דה-לוקס. מנהלי המלון לא יודעים מה לעשות. הם שואלים אם לעכב אותה ביציאה ממצרים. אני חושב קצת ואומר שאני אשלם עליה וזהו. אני זועם מאוד למרות שלא מדובר בסכום גדול, ומשיג דרך כתבת כלכלית את הטלפון של המשפחה העשירה ומתקשר אליה מקהיר. איש העסקים יודע שהיא קצת מסובבת. הוא סימפטי ואומר בצער שישלח לי את הכסף – משהו כמו 200 ש"ח. כמובן שעד היום לא קיבלתי גרוש. ככה זה עשירים – לא רק שלא יוצא לך מזה כלום, בסוף אתה תמיד מממן אותם.
לאט לאט אני שוכח מהכסף ודואג לבחורה שמסתובבת לבד במצרים עם התקף פרנויה. אבל מתגלה אחר כך שהיא נסעה להילטון ונהנתה במשך שבועיים.
 
9.
מועדון הלילה פלמירה
 
קהיר שונה מאוד מתל אביב ביחס שלה לעברה. היא מעין תל שבו רואים שרידים פרעוניים, יווניים, רומאיים, ממלוכיים, תורכים, צרפתיים, בריטיים, נאצריסטיים ומהעידן החדש. יתכן שההיסטוריה הזו גורמת למצרים להתנהג כתושבי ממלכה ולהתנהל באופן אדיש: הגענו עם כמה חברים וחברות למועדון לילה סליזי בשם פלמירה, שבו הבחורות לא ברור אם הן זונות או לא – הערבים ישבו בשקט והביטו בבנות באדישות מצועפת, מפמפמים בנרגילות. כשמולם הישראלים והזרים צעקו והתלהבו, מחאו כפיים כפי שלמדו ש"ערבים" צריכים לעשות. רקדניות הבטן נגעו בשיער הבחורים ודרשו מהם לקנות את בירה סטלה המקומית וחתיכות מלפפונים קצוצות שנראות משלהי ימי סאדאת. מאחורי הבנות עומד ציור שמן ענק של הפירמידות ושל מלכות פרעוניות בביקיני – שואו לתיירים חרמנים. הנה עוד סיבה לא ללכת לפירמידות. הייתי ארבע פעמים או חמש בקהיר, איבדתי את הספירה, ובפירמידות לא ביקרתי.
 
11. מועדון על הנילוס
 
פגשנו בחורות מאל-על במטוס אייר סיני ונמרוד התחיל איתן. גילינו שהן הלכו למועדון על הנילוס שנמצא באוניה. איכשהו באל-על לא מאשרים להן לבלות בעיר התחתית מסיבות בטחוניות וכופים עליהם את השכונות המערביות יותר. כאן האוירה נראית כחיקוי של מסיבות אל.איי פרועות. ברקע היפהופ. הריקודים צמודים יותר והשתיה יקרה יותר. מצרים היא מדינת עולם שלישי שבה יש מעטים עשירים מאוד ואחרים עניים מרודים. מעין ציפוי זהב שמונח על קבוצה עצומה של אנשים שחיים בתת-תנאים.
ברחוב תלעת חרב עמוס חנויות הנעליים אני מהלך וכותב על כך שיר שיפתח אחר כך את הספר שלי: "תמיד מרוצות\ נקיות כל כך\ נעלי חנויות הראוה".
 
12. המוזיאון המצרי
 
כאמור הייתי מספר פעמים במצרים, אבל לא פסעתי בפירמידות. נראה לי שלמצרים יש לתת הרבה יותר מאשר עתיקות. אני לא אוהב חורבות, והן לא נותנות כלום להיכרות עם מדינה. במה אדם שנוסע לכותל ולובש כיפה מנייר אפור מכיר את ישראל? המאבטח בכניסה לכותל מעניין אותי הרבה יותר. חוץ מזה, הפירמידות הן מלכודת תיירים ובבזבוז של יום שלם שאני יכול לשבת בו בבית קפה ולא לעשות בו דבר.
אבל המוזיאון המצרי שנמצא במרכז העיר, מפתיע אותי לטובה. המקום מוקף ממש בגדוד משטרתי וכדי להיכנס עוברים כמה בדיקות בטחוניות. אבל זה מוזיאון יוצא דופן. מגובבים בו אוצרות מדהימים מלפני מעל שלושת אלפים שנה. פתאום עוברים שמונה אנשים ונושאים פסל עצום של אל, עושים חראקות על מעין מריצה, וצוחקים. זה בדיוק הפוך מחרדת הקודש של מוזיאונים באירופה. הכול מגובב זה על זה, אתה יכול ללכת לצד ולגעת בחזה האבן הקר של אלילה מלפני אלפי שנים בלי שמישהו יעיר. אחד מהפרעונים המובילים, אמנחותפ הרביעי,  נראה ממש כמחזיק שלט רחוק. מעל כל מוצג נמתחו פתקיות מצהיבות באנגלית וצרפתית מלפני כמה עשורים. אני חושב לעצמי שאני צריך להיות אגיפטולוג. אבל יש בעיה: אני לא אוהב מומיות. כולן אותו דבר. אני אוהב את דגמי החיילים על האוניות בקומה השניה, שמזכירים צעצועי ילדים. ואת פוחלצי החיות שהמלכים לקחו איתם לקבר כדי לגדל בעולם הבא. גם אני הייתי שמח לקחת איתי חפצים לקבר. זו נראית כמו החלטה נכונה והגיונית לאדם ברמתי שעשה דבר או שניים. בפעם הראשונה בחיי אני חושב שאולי אוותר על קבורה ימית.
 
10. מונית בקהיר
 
אחרי שאני שוב כמעט יום שלם בקפה חוריה, קורא ספר של אוסקר ויילד, שהיה הכי זול בחנות הספרים של אל-אהרם, אני מחליט שאני צריך לעשות משהו יצרני לפני שאני חוזר לארץ. הגיע הזמן לנסוע לראות את השקיעה בנילוס מזמאלק, האי האירופיסטי בלב קהיר. זו הזדמנות לספר על אחת החוויות הייחודיות ביותר לעיר – נסיעה במונית. אחרי מיקוח קצר על המחיר, המונית מתחילה לזוז בצעד משתהק. הנהג מסמן לי ביד רפה שלא צריך חגורה, ואחרי זה ממלמל משהו לעצמו. מיד, כמעט נדרס מישהו, אבל ניצל בקפיצה למדרכה. המכונית מדגם לאדה, נראה לי, מנתרת בקפיצה, כל הזמן נמצאת במשא ומתן אדיש עם האנשים שעוברים והמכוניות האחרות, בלי קשר לרמזורים, אף שהשוטרים נמצאים בכל צומת, עייפים וקלושים, עם משרוקית. 
החוקיות היחידה שהבחנתי בה היא שהמכונית זזה כשיש רווח מולה. גם אם הרמזור אדום, או שמישהו רץ בכיוון, כשהרווח עם המכונית קדימה עומד על 30 סנטימטר, המכונית תנוע קדימה או ימינה ושמאלה. המכונית היא מבחינות רבות שוות ערך להולכי הרגל, שחוצים את הכביש בניצב (בדרך כלל) אליה. הנהג מברך ומקלל חליפות
את עוברי אורח, ואלה מברכים ומקללים אותו, או חולפים באדישות, ולעתים בריצה.
אפשר להשוות את פעולת הנהיגה לצעדי אדם המהלך בדיסקוטק בריקוד מהשירותים לבאר, בלי להתרסק חזיתית, אך עם נגיעות קלות ברוקדים האחרים. הרחובות כולם מוצפים באנשים ובמכוניות. הנה המונית נושקת מאן-דהו והנה היא ממשיכה הלאה והבחור שרגלו נגעה במכונית, אפילו לא רוטן בשל העניין. זה משחק טטריס רב כיווני, שבו גם הקוביות הנופלות בעלות רצון משלהן. אתה לא מרגיש בטוח יותר בתוך המכונית, אתה לא ממש מרגיש שאתה בתוך משהו, אתה נמצא בחוץ עם כולם.
במשך אותן עשר דקות שהייתי במונית, היו לפחות חמישה אנשים שכמעט נדרסו, ופעמיים שאנחנו עצמנו כמעט הלכנו לעולמנו. הנהג אולי קילל 14 פעם והכיר 4 אנשים שונים שלהם נופף או צפר או צעק. אחד מהם הכיר לאחר שכמעט דרס אותו, ואלמלא היה קופץ על המדרכה, היה היום קטוע קרסול. את מספר הצפירות לא מניתי, אני מניח שצפר כל עשר שניות. החוקיות של הצפירה נעלמת מבינתי: אפשר להבין צפירות כדי להזהיר עוברים ושבים או מכוניות, צפירות חיזור, או צפירות לאמירת שלום. אבל היו לא מעט צפירות כבוד – כאלה שהתרחשו בכביש ריק יחסית, צפירה שהיא לשם הצפירה, כמו שיר שכותב הנהג. אני סבור שלנהג המונית המצרי הלחיצה על הזמבורה היא החלטה לא רצונית, כמו הלמות לבו.
נסיעה במונית בקהיר בהיא בוודאי פלא עולם גדול מהפירמידות. הדרך עצמה מציגה שפעה עצומה מחלון המונית, שכמוה לא ראיתי מעולם: אינספור בתי ממכר נעלי-עור, קמעות, גיבן שמהלך בפנים מעשיות, 30 בתי קפה של כסאות פלסטיק,  חנות לממכר קופות רושמות וסמלי מכוניות, אדם הולך עם מיכל עצום של כ20 ק"ג פיתות על הראש וקונה בקיוסק מסטיק, באסטות ספרים משומשים, כמו למשל מדריך באנגלית לחלונות 95, דוכן פיתות עם קלמרי, ברנש שמח עם באסטה אישית על חזהו של שעונים בנוסח רוסי ישן, זוג, הגבר כהה ומחוצ'קן, הבחורה יפה ברעלה הירקרקה והאופנתית, מתווכחת איתו, איש מהלך עם סולם ענק. והכול מכוסה במעין אבק קהירי. ואז כל הרחש-בחש נפסק והמונית עולה על הגשר שעל הנילוס, כמו שלווה לאחר חיים עמוסים. או אז נשקף הנילוס הענק ומסעדות הבורגנות המצרית ומלכודות התיירים על אוניות, של האי זמאלק. אני מוצא גן פרחים יפה מתחת לגשר שבו רואים את השקיעה על הנילוס הקטן ומסמס מטלפון בלי קידומת ישראלית לפאוזיה והיא לא עונה. אני מקבל בהבנה את זה שהיא מפחדת לראות אותי ושלא אפגוש אותה עוד לעולם.
 
13. שדה התעופה.
 
שריונית משטרה כהה מלווה את הוואן הלוקח אותנו לשדה התעופה. הסירנה פתוחה ורועשת, הרובים שלופים והאוירה היסטרית. זה הבעיה בבטחון, זה תמיד הדבר הכי מפחיד. לפני שאנחנו עולים למטוס אני מקבל סמס מפאוזיה – 'היה נחמד לפגוש אותך' וסמיילי.

 

(פורסם בגרסה מהודקת בשישי האחרון ב7 לילות. לאחר פרסום הכתבה, רבים פנו אלי כדי שאמליץ על עוד מקומות. אז הנה מדריך מלא יותר. אשמח לענות לשאלות דרך אימייל הספאם שלי chickyplus – Yahoo.com

מעט פרטים טכניים:

1. כל ישראלי חייב להשיג ויזה למצרים. עושים את זה בשגרירות במאה ש"ח או במאתיים ש"ח בטיולי מצדה ליד השגרירות, אבן גבירול-בזל, שמטפלים בעניין.

2. מומלץ בפעם הראשונה לטוס לסיני, ועדיף דרך אייר-סיני, כי לאל-על יש בדיקות בטחוניות מציקות וזה יקר יותר. חשוב לשמור על הכרטיס שלהם, כי אם הולך לאיבוד צריך לשלם על כרטיס חדש.

3. במצרים מומלץ להזמין מראש מקום בפנסיון רומא הזול או בווינדזור היקר יותר. אם מלא בפנסיון רומא ביום מסוים, אפשר להגיע לווינדזור בהליכה של שלוש דקות.

4. אוטובוס לקהיר אפשר לקחת מטאבה עצמה או מהחופים, אפשר דרך גוגל לראות מתי האוטובוס של חברת EAST  DELTA יוצא מנואיבה או דהב לכיוון טאבה וסיני ולא להאמין לאנשים בחוף שאומרים שאין אוטובוס.  יש להם עסקאות עם אנשי המוניות. 

5. עדיף לא לקחת מוניות שירות מסיני, למרות שזה אפשרי, זה מפחיד.

6. בכניסה למצרים, כשאומרים לך שאתה צריך להשיג אישור משטרה אחרי שבעה ימים בקהיר, תעשה את זה אחרי שישה ימים. יש להם דרך מוזרה לחשב.

 7. אם אתה נוסע לסיני ואז לקהיר, חשוב להגיד בגבול שאתה נוסע לקהיר, אחרת תצטרך לעבור את כל התהליך שוב ולשלב שוב דמי מעבר).

שירים שלי במצרים ובשבדיה

שלושה שירים שלי, "האשה שלא יכלה להסתכל להם בעיניים", "אני ואנונו" ו"מיחזור (הפשיזם)" תורגמו במצרים על ידי נאאל אלתוכי. אתם מוזמנים לראות בלינק כאן.
נאאל הוא איש המוסף הספרותי של אל-אחבר, כותב מוכשר בעצמו שב"מטעם" כבר פרסם סיפור על אמו והסכסוך, והוא היום המתרגם המרכזי של התרבות הישראלית במצרים. מלבד אתגר קרת, רביקוביץ', חנוך לוין ועוד, הוא כבר תרגם שירים מתוך "לצאת – נגד המלחמה בעזה" לשער של עיתון שירה לבנוני בשם "אלגאון", והמקבץ ייצא בקרוב בספר בקהיר, כמו כן פרסם סיפור של בועז לביא מתוך מעין 4 – כולם קיבלו תגובות מעולות.
בישראל, הכותבים של מעין לא כל כך חלחלו לעיתונות-הספרות או זכו להתייחסות, והם נותרו כמעין אופוזיציה רעשנית ומושתקת כאחד שניתן לקרוא רק ב"מעין" או לשמוע באירועי השירה של "גרילה תרבות" למשל. אבל בעולם, יש התעניינות גדולה באוונגרד הישראלי החדש, שיוצא מהכיוון של מעין על שלוחותיו, שלא לומר גרורותיו.
  
והנה עוד לינק, של קרולינה ג'נינגס, כוכבת פורנו לשעבר משבדיה שהפכה לאמנית ולדמות ידועה מאוד בחוגי הפופ והאמנות בסקנדינביה, שממליצה על השיר שלי "כל כך טפשות החולצות" בתרגום ליסה כץ (שייצא בספר השירה שלי "רובים וכרטיסי אשראי" שאמור להגיע עוד שבוע לדוכני) ועל "ספוטניק אין לאב".

הנה השירים בעברית:

האשה שלא יכלה להסתכל להם בעיניים (פורסם בעבר בבלוג)

לעדילולה היפה בנשים

היא אמרה שהיא לא יכולה להסתכל להם בעיניים
זה הגיע למצב כזה, לטעמה,
שהיא כבר לא יכולה להסתכל להם בעיניים
העיניים שלהם הגיעו לידי מצב, לטעמה,
שאי אפשר כבר להסתכל שמה
כמובן שהיא יכלה ביולוגית להסתכל להם בעיניים, 
אבל ההרגשה!
היה לה קשה מאוד לעשות את זה.
זה היה בלתי אפשרי, היא אמרה, 
להסתכל להם בעיניים.
אבל היא ידעה שבסופו של דבר צריך להסתכל להם בעיניים.
היא ידעה שבסופו של דבר תוכל להסתכל להם בעיניים
שלא תוכל שלא להסתכל להם בעיניים.
אי אפשר לקחת ציבור שלם – ולא להסתכל להם בעיניים.
 
בעיניהם,
לא היתה כל בעיה עם העיניים שלהם,
גם כשניסו להיכנס לתוך העיניים שלה,
לא היתה כל בעיה עם העיניים שלהם
הם חשבו שהעיניים של עצמם בסדר גמור, מאה אחוז,
להם לא היו בעיות עם עיניים כלשהן.
אבל לה היתה אשמה עצמית עמוקה 
וזעם עמוק 
לא עליהם אישית,
אבל הזעם היה כל כך עמוק 
והאשמה כל כך עמוקה 
שהיא פשוט הרגישה שלא יכלה להסתכל להם בעיניים.
 
הם כאמור, לא ראו את העניינים עין בעין.
גם להם היתה אשמה וכעס, 
אבל לא היה לכך קשר לעיניים של מישהו,
הם דווקא רצו שתסתכל להם בעיניים,
ולא היה אכפת להם להסתכל לה בעיניים,
למרות המלחמה.
 
 
אבל הם לא יכלו 
                        –  אי אפשר – 
                                               להכריח אף אחד להסתכל לך בעיניים.
אתה גם לא מעוניין שיכפו דבר כזה
זה צריך לבוא טבעי
כך שהם פשוט חיכו 
היו בטוחים שבסופו של דבר תבוא עם הרנו, תחנה,
ואז יסתכלו זה לזה בעיניים.
 
הגיעו כל יום בבוקר, 
ישבו מחוץ לחנות.
לעתים עם קנקן לימונדה, 
לעתים עם פכסם נגוס.
חיכו יום, יומיים ושבוע. הם עשו כמובן עוד דברים 
ובסופו של דבר, היא נשברה
הגיעה במיוחד עם הרנו, החנתה, הורידה את האמברקס מטה-מטה,
והסתכלה להם בעיניים
למרות האשמה והזעם
בגלל האשמה והזעם
שהיו עמוקים וכעת הפכו רדודים
הסתכלה להם בעיניים
ישבו והסתכלו זה בזה בעיניים
בעצב, ואחר כך בחיוך, לבסוף בשעמום
הביאו תה, המשיכו להסתכל בעיניים
ואז הופתעה לראות שם, בעיניים עצמן,
את מה שבמשך זמן כה רב לא ציפתה לראות שם
דבר מה שאף אחד לא הכין אותה שתראה שם
לא לונדון וקירשנבאום, לא רוני דניאל ולא סיגל שחמון! אף לא סיגל שחמון!
אף אחד לא הכין אותה לרגע שתסתכל להם בעיניים
שום דבר לא הכין אותה להפתעה העצומה
אף שזה היה עניין מובן מאליו – של מה שראתה שמה
כשהסתכלה להם בעיניים
כל כך הופתעה מזה!
הכול היה ברור ופשוט,
נהיר ובהיר,
היה צפוי לגמרי שתראה מה שתראה שם
כל כך הופתעה ממה שראתה 
כשהסתכלה להם בעיניים
 

(רכבת מנהריה לתל אביב, לאחר ביקור בכפר יסיף. תחילת פברואר 2009)

אני ואנונו

אני ואנונו
מתחת לשולחן
צופה בטלויזיה
אני ואנונו
עייף בחמש
בצהריים, אז נם, אחרי השניצל
אני מרדכי ואנונו
מביט במלצרית
עם צוואר שגידיו מזכירים חוט עפיפון
במעלית ובמשרד,
ואנונו
במשרד ובמעלית,
ואנונו
אני לא מתכנן לקנות דירה
אין לי מכונית, כי אני אוהב לשוחח עם נהגי המוניות
אני ואנונו
http://video.google.com/videoplay?docid=-6849977700412945098
 
מִחזור 

את הפשיזם המתוק
אטבול בקפה
הפשיזם המר
טוב בסלט, לצד השוּמַר.
את הפשיזם המהיר
אתחוב לנעליי.
ואת הזוחל
אשים בגינה לאכול
עכברים.

העיר כל כך יפה!
השמלות כל כך קצרות!
הקפה כל כך מתוק!
הסלט כל כך ירוק!
ובגינה אין עכברים
 

%d בלוגרים אהבו את זה: