Tag Archives: מעין אמיר

התוספתן: הלילה הלבן\ יודית שחר\ דודו גבע\ ויזלטיר\שגיא אלנקוה\אמנות מנוונת\פסטיבל שירה פלסטיני

הלילה הלבן

הלילה הלבן היה מתיש וכהה. כמו כל אירועי המאה, או לפחות אלה שראיתי, זה היה עניין מאוד לא תל אביבי. יתכן שבגלריות היו דברים מעניינים, שיכלו להיות שם בכל מקרה, אבל רוטשילד היה עמוס במיצגים מכוערים וגמלוניים, עם נוסטלגיה לתל אביב הישנה או משהו, לא ממש הבנתי. אסנת מדוכן התרבות העצמאית "בסטרבות" היתה כלואה באירוע במגדל שלום, והצעתי לה שפשוט נעמוד ליד החברות המסחריות וננסה למכור ספרות אלטרנטיבית כמחאה, ואני אנסה לסחור בספרי החדש ולנדב הקדשות לבחורות יפות. בקושי בקושי, הצלחנו להידחק טיפין טיפין לרוטשילד-אלנבי, ונעמדנו לא רחוק מדוכן כביר לכרטיסי אשראי ודוכנית של עיתון מסחרי, פרשנו סדין מחומחם והנחנו את כתבי העת, חוברות הקומיקס ואת "רובים וכרטיסי אשראי". קראתי גם למשוררת הנונסנס מאירה מרום שתביא מספרה החדש. לכולם אמרנו שאנחנו הנציגים של תל אביב האמיתית באירוע.

אנשים הגיעו, קראו הרבה, קצת קנו, היתה מישהי שקראה את ספר הקומיקס "מר ממורמר" בקול לחברתה, ואנשים התאספו סביבה והאזינו. מספר מנומשים מגל"צ הגיעו וקראתי שיר לכתבת המתוקה נועה שפירא. אחרי שעתיים שלא הבחינו בנו, כאשר שתיתי קפה בבית הקפה הנחמד בלבונטין 2 אליו אני מגיע אליו כמעט כל יום אבל לא זוכר את שמו (בטה וגריגה?), הגיע פקחיקו, ואסנת נאלצה לסגור את הבסטה, לפני שעוד נקבל איזה קנס. ככה זה – אין מקום לתל אביבים ולתרבות לא מסחרית ב"לילה לבן" או באירועי המאה. כשיש איזו יוזמה עצמאית וספונטנית, תקבלו על זה קנס. והנה עוד מחוויות הלילה הלבן של בלוגרית שאני מקדם מזה זמן רב. ללא הצלחה.

יודית שחר

מזל טוב ליודית שחר על זכייתה בפרס טבע לשירה של פסטיבל מטולה על "זו אני מדברת".

קונכיה של שגיא אלנקוה

מומלץ לקרוא את "קונכיה", ספר הבכורה של שגיא אלנקוה, שיצא השבוע בהוצאת "ירון גולן" שחשבתי שכבר נסגרה לאחר מות המו"ל הנערץ. יש כל מיני משוררים, אלנקוה שייך לז'אנר שולה הפנינים. כמעט כל שורה שלו היא פנינה מסנוורת, שאלנקוה חילץ ממעמקי הים, תוך סיכון חייו. למשל "אם אכתוב אגס מספיק פעמים\ אז למילה יהיה ניחוח\ קל\ של נוכחות אגס?\ אבל אם אכתוב אגס\ פעם אחת\ כבר משב הרוח הקל שבקלים\ של\ ניחוח האגס" המהדהד את וואלאס סטיבנס או ויליאם קרלוס ויליאמס. או התת-הייקו הסוריאליסטי והאירוטי "כרס עסיסית ותכלכלה\ על צמרת העץ". את אלנקוה הכרתי ב"עמדה" וכמו יודית שחר, שהכרתי משיריה ב"מטעם" – הוא פשוט התבלט מאוד בערימה של מילים, סימני פיסוק וניקוד. כרגע אלנקוה הוא משורר מאוד נידח, עם מעט אזכורי גוגל, ואני מקווה שהספר הזה ישלוף אותו מהאלמוניות ויתן לו את המקום הראוי. אני מניח שיהיה לו קשה בגלל שהוצאת "ירון גולן" היא הוצאה קטנה ונטולת הדהוד, אז מומלץ להתאמץ ולחפש את הספר. ספר שירה הוא לא רק באחריות המשורר אלא גם באחריות הקורא.
שירים של אלנקוה מוויינט
עדכון: הספר היפה הזה עדיין לא ממש בחנויות, ולא ברור איך יגיע וכמה. אז צריך להתאמץ ממש. כרגע ניתן להשיג אותו ב"צומת ספרים" וסטימצקי, ולהזמין מ"בית עלים".

ויזלטיר

אני עומד להשתתף בערב שירה לכבוד מאיר ויזלטיר ב18 בחודש ב"בית ביאליק", יום לפני השקת הספר שלי. זה עומד להיות אירוע מעניין מאוד, כמובן בגלל שיריו של ויזלטיר, אך גם כי לא יהיו בו רק  משוררי העסקנות המחזיקים בשירה כטובע מנומנם בלב אוקיאנוס, האוחז משום-מה באוצר לח של עופרת, אלא גם משוררים צעירים, שצררה עורכת הערב אפרת מישורי. אף שחשוב לציין כי החלוקה הגילית מלאכותית ומטופשת, משוררים צעירים רבים הם זקנים מאוד ולהפך. רבים רוצים את אוצר העופרת הזה משום מה. השורה התחתונה היא שיש לצפות שהערב לא יהיה ערב סטנדרטי של השקת ספר לאריה שירה.
הרגע קראתי גם את הראיון עם ויזלטיר במוסף הארץ (ורד לי). בחלקו הוא מעניין, אבל לגבי "שאלת השירה הצעירה" נראה כי ויזלטיר פשוט מדבר מתוך דמיונו ונלחם בחרבות דיו בג'ין לא קיים שיצא מתוך מנורה שלא שופשפה. הוא חושב או טוען שאין קשרים חברותיים בחבורות הספרותיות הצעירות, ומדובר בהכלאות מלאכותיות לצרכי טפסים, דבר שהוא מאוד לא נכון. יש חברויות, יש סקס, ישנה ידידות אישית בחבורות. ואני לא מדבר רק על "מעין", זה נכון גם לגבי "כתם", "עמדה" או "הו" באותה מידה. כמובן שלא כל הכותבים הם חברים, וטוב שכך, אבל כל אחד מכתבי העת הללו מתבסס במרכזו על ידידויות, לטוב ולרע. יש סוג טיפוס ששייך לכל כתב עת, זו הכרעה אסתטית ופוליטית – וגם אפנתית, יש להודות – להיות שייך לחבורה זו או אחרת. נוסף על כך, ויזלטיר מדבר על כך שהיום אי אפשר לפרסם בשני כתבי עת, וגם זו איולת גמורה. יודית שחר פרסמה כמעט בכל כתב עת, "מטעם", "מעין", "עמדה". רונן סוניס שהיה חבר ב"הו" תרגם ב"מעין". רומן באימבאיב פרסם ב"הו" ו"מעין". רוני הירש ב"עמדה" ו"דקה". אהרן שבתאי פרסם ב"הו" מס' 1, ב"מעין" מס' 2 ובוודאי ב"מטעם". מיטל ניסים ב"מעין" ואז הוציאה את "מאגמה". עובדתית, ויזלטיר טועה כאן.  מלבד עורך אחד שניסה לתחום את הכותבים, משיקוליו, ה"מפלגות" פתוחות למדי. זה שונה מימי "טורים" וכתבי העת של התקופה ההיא.

שירה וישראל

וידאו עצוב של חיילים סוגרים את פסטיבל השירה הפלסטיני בירושלים, שם בפרופורציות את מלחמות המשוררים שלנו.

דודו גבע ושנארד ווקר

כמי שאינו חסיד הגעגועים, שני אנשים שאני מתגעגע אליהם יותר ויותר הם דודו גבע ושנארד ווקר.

את דודו גבע הכרתי מעט לפני מותו. התירוץ היה עטיפה לספוטניק אין לאב. לא הרבה אחרי יציאת ספוטניק, כשערכתי עם החברים מאנטנה ודב אלפון פיילוט לתוכנית על כתיבה וספרות, חשבתי שהוא יהיה אדם שלא יעלב להשתתף בפרק הפיילוט. הוא היה אז בשלב מיוחד בחייו, רזה, מגשים את חלומו להוציא את "ספרות זולה". חמישה ימים אחרי הראיון, אני ושאול בצר וארז הימן מאנטנה הפקות אכלנו שניצל ב"קוסם" וקיבלנו סמס מדב אלפון, שהוא תמיד 40 שניות לפני כולם, שהודיע לנו שדודו מת. זה נראה לי עדיין כמו מתיחה. עכשיו, במסגרת אתר חדש ל"אנטנה הפקות" העלו חלק מהראיון איתו, ושוב אני חושב על דודו גבע, עם חולצת הפיקסו המוזרה שלו – אחרי הכול ירושלמי. אנחנו משתעשעים ברעיון לערוך את כל הראיון לסרט מלא שיביא את האיש החי הזה, ואת התקופה הטובה והחופשית שלו לפני שנפטר. ללויה לא הגעתי כי ערכתי את הסרט.

http://www.facebook.com/ext/share.php?sid=86270980447&h=oI1ys&u=CazUz

אגב דב אלפון, טקסט יפהפה שהוא כתב על משפחתו הטוניסאית הסוסית.

שנארד ווקר לא מת, אבל נפל לקומה בגלל הסתבכות של סכרת ומאז הוא לא מתפקד ונמצא בהוספיס בצרפת, ברמת תפקוד נמוכה שלא ממש הבנתי מה היא. שנארד הוא מוזיקאי שהוציא לפחות 51 אלבומים מז'אנר הקאט אנד פייסט, מהם שניים וחצי איתי. הוא היה גבר יפה וחזק, כשהגיע לארץ לכמה הופעות איתי. אני זוכר איך כל הבחורות ניסו לפתות אותו, והתייעצו איתי באיזה צעד לנקוט כדי להשיג אותו – כי מעט חתיכים ברמה מגיעים לכאן, מה לעשות.

אגב, שם ספרי "רובים וכרטיסי אשראי" הוא על שם אי.פי גנוז שאני ושנארד הקלטנו בפריז שנשא את אותו שם. מתוכו הוצאתי את השיר מעין כקליפ. זה השיר היחיד מכל אלבומיו שהוא גם שר בו, כלומר נוהם במבטא צרפתי את המילה 'מעין', לצד קולה היפה של אסתר אדלר היפה.

לאחר שנפגע, האתר שלו ושל חברת התקליטים שהקים נפל, כי החובות לחברת האינטרנט לא שולמו. היו שנתיים ששילמתי על התחזוקה של האתר כתודה לשנארד, כי אחיו נעלם. הבעיה היתה שהיה לי קשה לתקשר עם החברה הצרפתית (האדיבה מאוד), והצלחתי להציל רק את האתר האישי.

היום בבוקר אחיו מקסים צץ, והתגלה ששילם על חידוש האתר עד 2010. הזכרתי לו שצריך להציל גם את אתר החברה שלו, "פרי סמפל זון", והוא סידר את זה, ועכשיו ניתן לשמוע את המוזיקה של שנארד, שחשוב שתשרוד לנצח. אגב, אפשר להשתמש ברצועות בחינם, כי שנארד רק רצה להפיץ את המוזיקה שלו, כך שאם אתם עושים סרט – זו ההזדמנות שלכם לעשות קופה.

http://chenardwalcker.com/

http://freesamplezone.org/

אני כל כך מתגעגע לדודו ושנארד!

האמנות המנוונת

ביום שבת ב20:00 בגלריה שבגורדון 36 שווה לבחון את "האמנות המנוונת", תערוכה מעניינת אותה אוצרת מעין אמיר שמתייחסת לתערוכה של הנאצים נגד האמנות המודרנית (מה שהיום קוראים פוסט-מודרנית למעשה). משתתפים: ארנון בן דויד, אלין אלג'ם, בועז ארד, גיא בן-נר, איתן בן-משה, מיכאל גדליוביץ', יאיר גרבוז, ניר הוד, דנה יואלי, שי יחזקאלי, ארז ישראלי, איציק לבנה, מיכל נאמן, אמיר נווה, רועי רוזן, רפאל סלם, רותי סלע, שי-לי עוזיאל, מאיר פיצ'חזדה, אורי קצנשטיין, פיליפ רנצר, נטעלי שלוסר היפה.

רובים וכרטיסי אשראי

אני מקווה שהצצתם בספר או שקניתם כבר. אם לא, רשימת חנויות:

האוזן השלישית
תולעת ספרים
חותם שינקין
ספרים בבזל
צומת ספרים גן העיר
סיפור פשוט נווה צדק
מרסנד
סלון ברלין נג'ארה
הנסיך הקטן
פרוזה מודן דיזנגוף
לוטוס אלנבי
קפה קונפיסרי, טשרנחובסקי 4
צומת ספרים הספריה סנטר
צומת ספרים הגשר סנטר
סקצ'בוק טשרנחובסקי

חיפה: קפה מסדה, רחוב מסדה, הדר

ירושלים: אוגנדה, ירושלים, רחוב אריסטובולוס.
האוזן ירושלים (בקרוב)

ניתן לרכוש  את הספר באינטרנט דרך בסטרבות, שישלחו את הספר לכל הארץ ולתפוצות. כדאי גם להציץ באתר ולקנות עוד דברים.

כרגע סגרתי ארבע השקות ויתכן שתיסגר חמישית במכללת ספיר:

בבאר שבע ב4.6 יום ה' ב21:00 במסגרת פסטיבל סמילנסקי בבאר שבע, אוהל התימני, סמילנסקי-החלוץ. עם א.ב דן ועוד אורחים.

בתל אביב, ב19.6 יום ו' ב13:00 השקת רחוב ברחוב הלל הזקן ונג'ארה  מאחורי אלנבי 56, באיזור שבין
פיצריית הפאפאס וסלון ברלין.

בירושלים ב3.7, יום ה', ב20:00 באוגנדה, רח' אריסטובולוס.

בחיפה, ב6.8, יום ה' ב21:00 – בקפה מסדה, מסדה 16 חיפה (קרוב לתחנת מצדה בכרמלית)  – השקה ערבית-עברית משותפת למעין ולספר.

הראיון בידיעות ספרים על הספר.

לינקים לסופש

לרמן מפרגן

בויינט, בפרויקט חג חגיגי, יורם קניוק נותן כמה טיפים טובים לכותבים, הטיפון החשוב ביותר הוא העצה לכתוב רק אם אתה לא יכול שלא לכתוב. הלוואי שיכולתי לא לכתוב, זה היה יותר טוב לכולם. אני תמיד המום מכך שיש סדנאות פרוזה ושירה, בניגוד לאנשי "כתם" עיני אינה צרה בכך שזה נותן כסף ליוצרים תפרנים – להפך. אני תמיד המום מכך שאנשים כל כך מעוניינים לכתוב. זה דבר נורא, לכתוב.

האמריקאי השקט של גרהם גרין וביטחוניזם\ דוקומנטלי

אני קורא בשנית את "האמריקאי השקט" שקראתי כנער, ספר יפהפה ומר של גרהם גרין על הכיבוש בוויטנאם. גרהם גרין לא זכה להערכה שמגיעה לו, משום מה. אולי כי הוא קריא מאוד ולא סימבולי, כך שאינו מסייע לפרנסת מרצים לספרות. נגזר על אלה, כדי להתקדם מבחינת כלכלת-כח אקדמית, למנף יוצרים עמומים וסתומים (ומתים), שמתייחסים לתאוריות מסוימות שהם מקדמים, או המרצים שלהם מקדמים. גרהם גרין הוא אנטי-פרשני, החומרים צפים על המים המלוחים של העלילה, ולכן מחקר עליו לא יסייע לאיש במנגנוני הכח הפארא-צבאיים הללו.
על כל פנים, אני ממש מתמוגג מכל פרק. פאיל, האמריקאי השקט, הדמות הראשית בסיפור, זו שמתה בתחילתו, מזכירה מאוד את הבטחוניסטים של בתי הקפה בישראל. הוא אמריקאי בתול מהמשלחת המסחרית. הוא מוצג כבחור טוב, בניגוד לשאר האמריקאים והעיתונאים, אבל מעריץ את הצבא ומתייחס אל המציאות כאילו מתוך ספרי אוריינטליסטים ברוח "מלחמת הציביליזציות" (של שנות החמישים). מולו, המספר הוא מפוכח לגמרי, גיבור מותש קלאסי של גרהם גרין, אולי כמו בריטניה המותשת, כובשת העולם שהתעייפה מהפעולה הזו.
לאחר שהצרפתים כבשו חזרה של שני כפרים שאיש לא ידע שהוייט-קונג השתלט עליהם, אומר פאיל האמריקאי דברי שבח לגנרלים: "אני מניח שהם היו יכולים להרויח כפליים ממשכורתם אילו עסקו במסחר, וזה מבלי להסתכן".
והמספר עונה, "אבל אז הם היו צריכים לעבוד".

 

ראיון שבמקרה התפרסם היום עם גרהם גרין בגארדיאן

התייחסות של נשיא ארצות הברית לספר האמריקאי השקט

—————

 

"דוקומנטלי" של ידידתי מעין אמיר, שיצא לא מזמן כיוזמה יפה של "הקרן החדשה", הופך לספר התאוריה הבסיסי של הדוקומנטרי העברי. בספר מרוכזים מאמרים מגוונים. אתייחס רק למאמר של צבי טל על "האם שמעת על הפנתרים" של ניסים מוסק, סרט שהתוודעתי אליו במקרה כי הגיטריסט שלמה מזרחי, חבר טוב שלי, היה ממונה על פס הקול שלו.

הסרט מתחיל מנקודה מעניינת. ב1971, כשהיה עלם חמודות צעיר, צילם ניסים מוסק סרט תדמית לפנתרים. הסרט אבד ואפילו היו טענות שהממסד חטף אותו. לפתע, בתחילת האפסטיז, נמצא עותק של הסרט בארכיון סינמטק ירושלים, מכאן מתחיל מוסק במסע חיפוש בלשי לגלות את כוכבי הסרט. התוצאות מרתקות.

התזה המבריקה של המאמר היא שהסרט עבר את אותו תהליך קואופטציה של הממסד שעברו הפנתרים השחורים, כדי להגיע לשידור. צבי טל (שגם תרגם למערבון את המניפסט של הרעב של גלאובו רושה) מגדיר את הנימה של הסרט כ"כנועה ונוסטלגית", ומתייחס בביקורתיות לפיצול שלו לשני סלוטים כדי להפוך לנגיש יותר. ואגב, גם הפנתרים השחורים התפצלו נדמה לי למספר מפלגות.

אף שאיני פוסל את הז'אנר באופן גורף, אני חושב שבישראל יוצאים יותר מדי סרטי חיפוש דוקומנטרים. הבעיה עם "סרטי חיפוש" היא שהם מראש מסירים את הפוליטיות ומורחים עליה שכבת חלווה של שלל דרמות אנושיות בנאליות הנלוות לחיפוש. שכן גם כשמחפשים את האדם עם האף הכי ארוך, גם כשמחפשים את אשכיו של היטלר – חזקה על הבמאי שיפגש בהרבה דרמות-זוטא וטיפוסים אקזוטיים. מלבד זאת, סרט חיפוש הוא מראש בעייתי: שכן, במאי חכם ויותר מכך מפיק חכם לא יתחילו סרט חיפוש שלא יימצא בו כלום, שכן אז הוא ייכשל, ולכן בחלק מהמקרים הבמאי יודע את כל הנתונים ובכל זאת בוחר להראות כאילו זה סרט חיפוש (איני יודע אם במקרה של הסרט של מוסק. הדיבור הוא כללי. בסרט של מוסק החיפוש דווקא מוביל להישג: רוב המשתתפים בסרט חזרו בתשובה, דבר שמחזק את ההקשר פנתרים-מהפך-ש"ס). אם מדובר בסרט חיפוש היסטורי, בסגנון "איפה הם היום" הוא יורכב תמיד מאלמנט ההפתעה של אדם צעיר שנראה פתאום מבוגר. זה אלמנט רגשי ש"עובד", כמו שאומרים בתעשיה, אבל אין בו שום פוליטיות אמיתית.

אבל סרטי חיפוש חביבים על הקרנות כיום, כי הם יכולים לעטוף את הפוליטיות של היוצר (או "האווירה הפוליטית\ האווירה הנוקבת") בהרבה פיצ'יפקס. אחד הדברים היפים בסרט "האם שמעת על הפנתרים" הוא הסרט הראשוני מ1971 על הפנתרים, שנקרא (אם איני טועה) בשם המלא "האם שמעת על הפנתרים, אדון משה". צבי טל כתב שהצופה מקבל כל הזמן נגיסות קטנות מהסרט הזה במקום לקבל את כולו. ואגב, בסרט המוקומנטרי "זהירות מצלמה" שעוסק במתיחות, דיברתי על מתיחה בהשפעת הפנתרים השחורים שלכאורה צולמה בסרט "זהירות מצלמה" ובה דמות בשם 'איש השערות' (המגולם על ידי אלי זולטא מ'אלמנה שחורה') נכנס למשרדי מס הכנסה, משתלט על המשרד ודורש בפשטות עבודה.

צבי טל, הבקיא בקולנוע מאמריקה הלטינית, עושה גם השוואות מעניינות עם קולנוע אקטיביסטי דרום אמריקאי. הוא מדבר על היחס של הממסד הדיקטטורי מול הממסד הדמוקרטי לקולנוע: דוקא בשלטון הגנרלים הדיקטטורי, הקולנוע היה ממומן. זה מעניין, לאחרונה קראתי קצת טקסטים של היינר מולר, מחזאי ומשורר מזרח גרמני. בנאום שלו ערב נפילת הדי.די.אר, מזרח גרמניה, גם הוא מדבר על זכויות-היתר של המחזאים, שגרמו להפיכתם רחוקים מהעם המזרח-גרמני, והוא מבקש שאלו יבוטלו. על כל פנים, ברכות על האסופה היפה.

עוד משתתפים בדוקומנטלי: מיכל פרידמן, ענת זנגר, שמעון אדף, רועי רוזן, שמעון לוי, גבריאל דהאן, גדי אלגזי, סניורה בר-דוד, דן שדור, אבתיסאם מרעאנה, דיאנה סילברמן-קלר, אמיר בן פורת, אבי שגיא, מעוז עזריהו ועמינדב דיקמן, גליה יהב, דרור בורשטיין, קציעה אלון ודליה מרקוביץ', נועה גרינברג, חנן חבר, מרדכי גלדמן, רות גולן, ויעל מונק,

 

———-

 

אנחנו מנסים להניע את המסע שלנו לסוריה, כדי לעצור את "מלחמת אולמרט השניה". התפרסמה עלינו הבוקר כתבה חיובית בקומנט איז פרי של הגארדיאן וקודם לכן בג'ואיש כרוניקל.

http://commentisfree.guardian.co.uk/seth_freedman/2007/09/dreaming_of_damascus.html

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: