Tag Archives: מינסק

יום אחרון בבלארוס: נקניקיה, מחירו של רומן חטוף וקרל מרקס

מלון בלארוס, מינסק. בארוחת הבוקר אני משוחח עם תייר מחו"ל. הוא מספר שפגש בחורה באתר שידוכים רוסי סליזי ששמו בתרגום לעברית הנותנת' וקבע איתה אמש. אחרי הדייט, הם הגיעו יחד למלון, אבל החדר שלו היה יחיד. בכל קומה, עומדת אישה שמפקחת בנוסח סובייטי, וזו קראה לשומרים. הוא היה צריך לשחד כל אחד ב10000 רובל, 12 ₪ בערך כדי שיעזבו אותו.

אנחנו נוסעים למסיבת עיתונאים משונה, עם שר התיירות והשגריר הישראלי. כולם רוצים לראות את העיתונאים הישראלים. הגיעו לפגישה כ40 עיתונאים ושלושה צוותי טלויזיה. כמקובל, לא נאמר בה דבר ראוי לציון. אף אחד מהאורחים והמארחים לא מעז להתעסק בבעיות זכויות האדם ובחופש התקשורת במדינה. גם אני לא גיבור גדול מדי. שבוע במדינה והפנמתי את השתיקה, למדתי להיות עיור ואילם בזכות הררי הנקניקים. פיזית, אני עייף ומלא. זה אומר משהו על הפחדנות הבסיסית של האדם: כמה קל לקלוט בחושים מדיניות שאיש אפילו לא אמר לנו אותה. על כל פנים, היו רגעים שחשבתי שהדיבור על פגיעה בזכויות האדם הוא עניין של תעמולה מערבית או הסברה לקויה, כמו שאומרים בישראל, אבל יום אחרי שחזרנו לארץ, הייתי אמור לראיין אמן שקשור לאופוזיציה והוא לא שב אלי. ואז הסביר שהוא מוטרד מאוד: מייסד אתר האופוזיציה המרכזי צ'רטר 97, נמצא תלוי בביתו באופן מסתורי. חיכו עד שהעיתונאים יעזבו, והעלימו גם אותו.

בהכנות

הטיול שלנו אמור להכניס כסף למדינה המצורעת והיפהפיה הזו. אולי הסיבה ששתי ידידותיה הטובות של בלארוס הן אירן וישראל קשור בכך ששתי המדינות לא מתעניינות בדוחות ארגוני זכויות האדם. להפך.

הולכים לקניון ברחוב העצמאות שנמצא מתחת לפסל לנין, שהוקם לפני שלוש שנים. הבניין היפה ביותר בשדרה הראשית הוא בניין הקג"ב, בניגוד לרוסיה מנגנון המשטרה החשאית לא טרח להחליף את השם. מול בניין הקגב שלט על הגעת נבחרת כדורעף הנשים מישראל. לא ברור מדוע ברחוב ראשי שלט כזה, אולי הוא מסמן את התחזקות הקשרים בין שתי המעצמות, איזה אביב ביחסים שקשור לתפקיד של ליברמן בשתי המדינות.

זאב זאב

לפני החזרה, אני צועד לגן מקסים גורקי שבקצה רחוב קרל מרכס. אוכל נקניקיה, אני מביט בברווזים בנחל. על גשר שעובר עליו זוגות שמו מנעולים עם שמותיהן כדי לשמר את אהבתם. את המפתח זרקו לנחל. וגם אני התאהבתי איכשהו בדיקטטורה האחרונה באירופה ובאנשים הטובים שם.

לבלארוס, הנחשבת לדיקטטורה האחרונה באירופה, נסעתי במסגרת המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים למדינה בהזמנה ובמימון משרד התיירות המקומי. למעוניינות לקרוא באופן סדיר: עלילות היום הראשון כאן.

המעוניינים בסקירה מקצועית יותר, מוזמנים לקרוא את רשמיו של משה גלעד.

אוירת פורנו בצפון קוריאה של אירופה והשגריר: בלארוס 7

יום שביעי בבלארוס

בגן הלאומי “Narochanskyj” על גדות אגם נרץ' בית הבראה ממשלתי, מהסוג המפא"יניקי. אנחנו עוברים בין החדרים, מביטים באימה על חדר הטיפול בעלוקות, ,תחום שהפך פופולרי לפתע. כשאנחנו יוצאים, נטפלת אלי אמריקאית כבדה בסוודר ורוד שמגיעה מדי שנה לבלארוס ואומרת כמה פעמים 'לוקשנקו איז ורי גוד'. אני חושד שהיא שתולה של הממשלה.

אנחנו חוזרים למינסק. את פנינו מקבלות כמה פרסומות ברוסית לנייקי ולתכשיטי זורקה. אני שם לב שכמעט שבוע לא ראיתי פרסומות רחוב, תודה לאל. השגריר הישראלי רוצה לפגוש אותנו, לנו אין ממש חשק, כי מטופש לנסוע עד פה כדי לפגוש ישראלי, וכולם מעדיפים להסתובב קצת בעיר הגדולה. כדי לא לאחר לשגריר, אנחנו מוותרים על אתר הנצחה לשואה, דבר שמעורר עצבנות במשלחת. אבל אין ברירה. השגריר היה כנראה אחד מיוזמי המשלחת, במטרה לחזק את הקשר בין המדינות.

הסניף היחיד כנראה של מקדונלדס במינסק

האוטובוס טס במהירות מפחידה, אבל כשאנחנו מגיעים, נראה שלאיש לא אכפת מהאיחור. מעמידים אותנו בתור איטי. כל אחד צריך לעבור תשאול לפני פגישה עם כבוד השגריר, אף שאנחנו עיתונאים ישראלים. באתי לתאר את סימני הדיקטטורה האחרונה באירופה, אבל המקום הראשון שהרגשתי אוירה טוטליטרית היתה באבטחת היתר בשגרירות ישראל. הם מחזיקים את הסלולריים ואת אביזרי ההקלטה בארון, כאילו מדובר בראש השב"כ ולא בשגריר ישראלי במדינה משנית אם לא שלישונית. אנחנו מוצבים לכמה דקות בחדר מבודד ונעול, ללא חלונות, עם תמונות של ים המלח על הקירות.

יש ויכוח עם המאבטחים אם הצלמים יכולים לקחת את המצלמות. הבעיה נפתרת כשאנחנו אומרים שלא אכפת לנו שיקחו. בסוף השגריר מאשר את המצלמות. להפתעתנו, השיחה עם השגריר כלל לא לציטוט. השגריר עצמו אדם די חביב ועושה עבודה טובה וחרוצה, הייתי אפילו אומר נמרץ יתר על המידה. הוא מראה סרט על קשרי ישראל-בלארוס שמקריין שדרן ספורט מקומי (יהודי, על פי בכיר בשגריר שביקש לא להיות מצוטטים). הדבר הטוב שיצא מהפגישה: סיכה של בלארוס וישראל, שאני נותן כעבור כמה חודשים כמתנה לידידתי כוכבת הטלויזיה התפוסה אפרת אברמוב.

זמן חופשי לסיבובים במינסק. גשם קל מטפטף ואני צריך מטריה. המטריה הצהובה השבורה שלי הפכה לסמל המשלחת, בושה לישראל אף יותר מהכיבוש של השטחים. אני הולך לחנות המלון, ממתין בתור, מצביע על מטריה ומגלה שמחירה 70 ₪. אני תמיד קונה מטריות ב10 ₪ ומאבד אותן, כך שזו נראית לי מלכודת תיירים מינסקאית, שאהיה לוזר אם אפול לתוכה, בשביל יום אחד של גשם. אני מחליט לצאת לעיר ולחפש, גם אם יש קצת גשם. אני הולך קילומטר בגשם מתגבר, ומגלה סופרמרקט. אך אין שם מטריות. וכך גם בחמישה סופרים קרובים. אני כבר לומד שמטריה ברוסית היא זונטיק. לבסוף אני מוצא כלבו, ובקומה השניה שלו יש מטריות (זונטיקים). אבל מגלה שגם שם מחיר המטריה המתקפלת 70 ₪. אני מניח שזה כי לא מכניסים סחורה סינית זולה שתפגע בתעשיה המקומית, דבר שאני תומך בו, מצד שני, לך תבזבז 70₪ על מטריה שתאבד בהזדמנות הראשונה.

בבית קפה שאליו אני בורח מהגשם, אני משוחח עם המלצר החביב שמספר לי שהוא עקרונית בצד האופוזיציה ללוקשנקו. אני מנסה להבין מה זה להיות באופוזיציה ולמה זה מפחיד, הוא מספר שהפחד הגדול של אנשים זה כלא או פיטורים. והוא מתפלל שלא יקרה כלום לבן דוד שלו שהוא עיתונאי אופוזיציה. אבל גם על האופוזיציה יש לו ביקורת. "אין ממש מנהיג לאופוזיציה. האופוזיציה מקבלת המון סיוע כספי מאירופה, אז הם בורחים לאירופה ואומרים שרודפים אותם. לוקשנקו מאוד פופולרי. באזורים הכפריים אוהבים אותו, הוא עוזר להם מאוד. מבקרים אותו בעיקר בחוגים אינטלקטואליים וצעירים. למשל סטודנטים. אבל היום אין לאף אחד כוח נגדו, זה נראה אבוד להיאבק".

בבחירות שמונים אחוז הצביעו לו. הנתונים אמיתיים?

אולי שישים אחוז בעדו. בסך הכול לוקשנקו משקיע. אף שהוא מצחיק, עם השיער שהוא מושך והעובדה שהוא בונה בכל עיר קטנה מגרשי הוקי, כי הוא משחק הוקי.

בערב, אני לוקח מונית לנקסט, המועדון המרכזי בעיר. כבר במעלית אני מאבד את הריכוז. נמצא כאן ריכוז החתיכות הגדול שראיתי בימי חיי. הן מגיעות בקבוצות של חמש, עם אפטר שייב וסטילטו בגובה יוצא דופן. שמונים אחוז מהקהל הוא נשים, כולן נראות כמועמדות מבטיחות לתחרות מלכת היופי. גם המכוערות יותר נראות כמועמדות מכוערות לתחרות מ1985. אט אט זורמים גם כמה גברים לא יפים שנראים כבדים מאוד, כל בקבוק שהם מזמינים מחירו כמשכורת מקומית והם מוקפים בבלונדיניות מנותחות אף, חזה ואיברים פנימיים כנראה. אני די מסמורטט וברור שאין לי סיכוי כאן.

בדיסקוטק, שצמוד למלון קראון פלאזה, מתקיימת תחרות 'מיליון דולר בייבי'. זו תחרות צילום זנותי שאליו ששות להתחרות רוב הבנות. הפרס הוא של אלף דולר. שני גברים בעלי לוק פורנואי מסויים, עומדים בכניסה ללא חולצה ומציקים לבנות שעוברות כשצלם מצלם את הכול. טרַזן אחד מרים את החצאית של מישהי ומראה שאין תחתונים, או מושך את הבנות מטה ועושה איתן פוזות אורליות. הבנות אחר כך מבקשות להצביע להן כדי לזכות בפרס הנכסף, שכאמור אינו מיליון דולר, אלא אלף, משכורת של קצת יותר מחודשיים.

הזמנה לתחרות הנודעת

שני הגברים, שריריים וסתמיים באותה מידה, חיוך מטומטם פרוש על שפתיהם, פוגשים בחורה שמהלכת לאיטה פנימה, לא ברור אם היא רוצה. הם תופסים לה את היד, שמים אותה ביניהם, ונדחקים אליה, כל אחד מכיוון אחר. אחד מהן מנסה לשים יד על החזה. היא אומרת לא. זה נראה רע מאוד. הם מניחים לה לעזוב, והיא נשארת. ואז אחד שם יד אל המפשעה מעל הג'ינס של הבחורה כשהחבר מהצד השני בתחתונים (תחתוני לבבות) מאחורה. ואז הם מסמנים לה להמשיך.

חולפת בלונדינית עם חזה גדול שצרור בתוך בגד יחסית הגון, הם מכניסים לה יד לחזיה. היא מוציאה את היד שלהם בכוח, וממשיכה. נראה שהיא נפגעת, אבל תוך שניה היא מביאה חברה שלה. הם מנסים להרים לחברה את החצאית והיא נאבקת בשלב ששאר החברות מוחאות כפיים. ההרגשה שלי רעה. אני משותק, לא מבין מה בדיוק קורה.

לבלארוס, הנחשבת לדיקטטורה האחרונה באירופה, נסעתי במסגרת המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים למדינה בהזמנה ובמימון משרד התיירות המקומי. למעוניינות לקרוא באופן סדיר: עלילות היום הראשון כאן.

והנה עלילת היום השמיני והאחרון במסע

נרדם באמצע ישיבת פוליטבירו, נלחץ בבית חרושת לזכוכית ומתווכח עם אלת ציד מקומית: בלארוס

יום חמישי בבלארוס

רדום ושמן, אני נסחב למתחם תיירותי בשם קרופשיצ'י, לא רחוק מהעיר גרודנו. בחורה צהובת שיער בקרעי פרווה ועור מקדמת את פני, על מצחה קטע עור נוסף, ברוח שבט דב המערות. היא מסבירה שכך נראית זיבנה, אלת ציד מקומית. כרכרות נוסח ימי הביניים חולפות וכמעט דורסות אותי.

כל העסק היה בית חרושת לנקניקים שרצה להרים את נושא השיווק והדרדר לדבר הזה, מעין דיסנילנד של ימי הביניים. וברור שגם הנשיא לוקשנקו מעורב ביוזמה המוגזמת הזו, זה הכיף בלהיות דיקטטור. כדי לאזן את העניין האלילי באתר, הכניסו צלבן עץ שמגשים משאלות וביקשו מכולם לעבור דרכו, סירבתי כמובן. רכבת עם כוכב קומוניסטי משלימה את התמונה הביזארית. נראה שמישהו כאן איבד את הצפון כשניסה ליצור אטרקציה תיירותית. עוד אני מהרהר בכך, מגיע אייל קורא ענק וכולם מצלמים אותו. לפתע, הוא מתקרב ומתחיל לתקוף עיתונאי. בהתחלה כדרך אגב, אבל לבסוף כאילו תכנן מראש להתנכל לעיתונאי המסוים הזה. אנחנו בורחים.

משם אנחנו מתקדמים לבית הלבן של גרודנו (הרודנה), בית מושל המחוז, יהודי ששם משפחתו שפירו שהיה שר החקלאות לשעבר, והוא הבוס של מיכאיל, הבחור הסימפטי שמלווה אותנו. המקום נמצא סמוך לבית דז'רז'ינסקי, ראש הצ'קה יליד בלרוס, השירות החשאי שהקדים את הקג"ב. ממתינים לנו שני צוותי טלוויזיה ושני עיתונאים, אחד מהם כנראה מעיתון נוער מקומי. הם באו לסקר את המפגש עם העיתונאים החשובים מישראל. שלושה צעירים עומדים מנומנמים מאחור- לא ברור מה הפונקציה שלהם.

זה חדר ישיבות קומוניסטי עצום, שבקצהו מבליח סחלב. אנחנו יושבים משני צידי שולחן. מושל המחוז החביב, שפירו, ושמונה סגניו, יושבים מולנו. אני מנסה לא להירדם הפעם. אף ששפירו נחשב לאחד המושלים היותר פתוחים, קשה לי נורא עם נאומים רשמיים. זו אחת הסיבות שאני לא הולך על פוליטיקה. הסיבה השניה קשה יותר להסבר: שנאתי לתאריכים.

מזלי הרע ששמו אותי בכסא שנמצא בדיוק מול פניו של שפירו והוא נאלץ לנעוץ בי את עיניו. כאן מסוכן אפילו לנקר. זה עניין של כבוד לאומי. דגל ישראל ניצב לידי, ומול המושל, דגל בלרוס. כך שיכולים לטעות ולראות בי את ראש המשלחת. אני מנסה להזיז את אצבעות הרגליים כדי שלא אשן. אחר כך בארשת רציניות של מי שרושם סיכומים אני כותב כפולות של שתיים עד שאני מגיע למספר בן שמונה ספרות. ואז פתאום מתקשרים לשפירו לאייפון, הוא לוחש משהו וממשיך לנאום.

אנחנו עושים סיבוב בעיר בכיכר הראשית. התיק שלי מתפרק ואני שוקל לקנות תיק יפה אחד, שנראה זוהר דיו. אני שואל את המוכרת עד כמה התיק איכותי. והיא אומרת, בטח, הוא מתוצרת ישראל. אני קונה.

הבעלים המאושרים של החווה נד נמאנום

כאמור, הארגון שהזמין אותנו למסע קשור לעולם האקו טוריזם. כך שאנחנו הולכים בעיקר לאכול בחוות. הנה רשימה שלהן. אנחנו ממשיכים לעוד חווה בשם נד נימנם “Nad Nemanom”, שעתיים ממינסק. גם פה האוכל נהדר, אבל אני לא יכול יותר לאכול. אני מפוטם לגמרי. בעל המקום מנגן גוסלי, כלי סלאבי מהמאה ה11. לא ברור מדוע לפתע בתוך משטר קומוניסטי שמנסה לפנות למערב מגיעים לפתע לימי הביניים. חברי המשלחת מתעניינים יותר באשתו המצודדת (בתמונה). צץ לפתע סגן ראש האיזור, פ"פ בשם אנטולי, גבר דובי עם שיער נהדר ומספר בדיחה שובניסטית ארוכה על עיתונאית ישראלית שחוזרת מטיול בבלארוס כשהיא בהריון. הפואנטה קשורה למשחק מילים על איבר מין גברי. הוא כנראה מספר את הבדיחה לכל עיתונאי זר, ולאף אחד לא נעים לומר שהבדיחה לא מובנת. אף שנראה שזה הצד הטוב שלה. אני כבר לא מרגיש טוב מהכמויות העצומות והאיכותיות שאכלתי ומחליט לרדת לארוחה ביום, והולך לנחל הסמוך בזמן שכולם מתפטמים.

כדי לראות עובדים אמיתיים אנחנו נוסעים למפעל זכוכית עצום בשם “Neman”, על שם נהר עם שם זהה, שנמצא בעיר בשם Beryozovka. העיר למעשה כולה כמעט מועסקת בביזנס השביר הזה, כך שאם המפעל יפשוט רגל התושבים בצרות צרורות. על במה נופחים כולם בזכוכית חמה. הלבוש שלהם סטנדרטי כאילו היו לקוחות בבאר: צעירים עם רסטות, בחורות צעירות עם מחשופים וחולצות צהובות שנראות כמלצריות. הרוב עובדים ללא כפפות, מלהטטים בצינורות לוהטים ויוצרים קריסטלים וסרוויסים.

אבא שלי זגג. ניימן, 100 שנה בעסק

אני שואל את האחראית מה המשכורת של 3500 העובדים. המתורגמן, עיתונאי רוסי נמרץ מהקבוצה, מסרב לשאול. אני מתעקש. היא אומרת 'לא הרבה'. עם כל מעטה הסוציאליזם, תנאי העבודה לא נראים שמחים במיוחד. אני גם חושש שזו מצגת לתיירים, העובדים פוטוגנים מדי מכדי להיות אמיתיים, ונראה כי הם נבחרים לייצג את חזית החברה.

משם אנחנו מגיעים לעיר בשם נובוגרודוק, Novogrudok, בעברית 'עיירה חדשה', כך לפחות היתה משמעות השם כשהעיר הוקמה לפני כאלף שנה. זו היתה הבירה ההיסטורית של דוכסות ליטא. מאז ומעולם רוסיה הלבנה נשלטה בידי מדינות כמו ליטא, פולין ורוסיה. וגם עכשיו היא נאבקת לא להיות גרורה של רוסיה, שבה היא תלויה בהספקת אנרגיה. בעיר פועל מפעל ישראלי מבשרת המדריכה, בשם ליאור פלסטיק, שמייצר הרינג. אנחנו מגיעים לבית שבו רצחו את היהודים, ואחר כך למוזאון אדם מיצקביץ', המשורר הפולני הלאומי שגר בעיר. המדריך להוט מדי, לבוש בחליפה בסגנון הדור הישן ופניו עצובות מאוד. נראה שכמעט לא מגיעים אליו משלחות מחו"ל. הוא פתח את הרצאתו בכך שידבר בקצרה. ידעתי שזה יגמר רע. לא היו כל כך מוצגים במקום. בגלל שהמשורר שהה בבית הזה בגיל מאוד צעיר, לא נותר שום זכרון לכך. ולכן המוזאון מכיל בעיקר דברים שיכלו להיות. מיצקביץ' גר במקום בין גיל 10 ל18, שנים לא פוריות במיוחד אצל חלק ניכר מהמשוררים, דבר שהתבטא במוזיאון. עם זאת, מעניין יהיה לחקור את חשיבותו של מיצקביץ' לשירה העברית. הוא היה השפעה גדולה על משוררים שהגיעו ממזרח אירופה בשירתו, אך גם בהיותו מעין פוליטיקאי – בשיאו, ארגן צבא בתורכיה שיכבוש את פולין. שילוב בין שירה צבא ועצמאות היה גם נפוץ אצלנו, בהקשר של למשל ז'בוטינסקי. אני משתעשע שנים בכתיבת מחקר שיתעסק בהשפעה הפולנית על האופי הישראלי. כידוע, הפולנים היו טרוריסטים לא קטנים שנלחמו על עצמאות, כך שיתכן שייבאו את כל האנרגיה האובססיבית הזו שנוספה אליה הקיצוניות הרוסית למזרח התיכון. כצפוי, מיצקביץ' מת בקונסטנטינופול מכולרה לפני שהשלים את הקמת הצבא לכיבוש פולין.

התקשרו אלי בטעות מעריצות של אדם. אדם מיצקביץ'

לבלארוס, הנחשבת לדיקטטורה האחרונה באירופה, נסעתי במסגרת המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים למדינה בהזמנה ובמימון משרד התיירות המקומי. למעוניינות לקרוא באופן סדיר: עלילות היום הראשון כאן.

עלילות היום החמישי בבלארוס מוקדשות לידידי יוני רז פורטוגלי.

להמשך קריאת היומן, היום השישי בבלארוס

בלארוס – יום ראשון במסע: נשיקה במועדון ווסט

לפני חצי שנה הוזמנתי על ידי משרד התיירות של בלארוס להתארח במדינה. העילה: טיול עיתונאים נדיר לחקור את האקו-טוריזם, התיירות הכפרית במדינה הסגורה הזו. זו היתה למעשה המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים לבלארוס, המכונה גם הדיקטטורה האחרונה באירופה.

 

חתיכים וחתיכות מקומיים, עיר ספר, בלארוס

מסיבות בירוקרטיות, הכתבה רחבת היריעה נפלה בין המדפים, ולא התפרסמה עד כה. זו הזדמנות להעלות אותה כאן, לטובת אנשים שרוצים לטייל לבלארוס היפהפיה, עם הנופים יוצאי הדופן, האנשים הטובים והמשטר הבעייתי, או מנסים להבין מה קורה שם.

.

יום ראשון במסע

כשאנחנו נוחתים, יורדות מטיסה אחרת הדיילות עם העניבות היפות ביותר שראיתי בחיי – גוון עדין של ירקרק, כנראה של בלאביה, חברת הטיסה הלאומית. כבר בדרך אני מהרהר בקול שמדובר במדינה שהסיבה המרכזית לנסוע אליה היא להנות מהבירוקרטיה המפותחת. כשני שלישים מהערך האינטרנטי המתאר את בלארוס באתר התיירות וויקיטראבל מוקדש להכנות בירוקרטיות לקראת הנסיעה, להשגת ויזה, להתחמקות מטרטורי הפקידים. רק שליש עוסק בנושאים תיירותיים.

ואכן, הפתיחה מבטיחה: המדינה כופה על התיירים ביטוח בריאות מוזר שעולה 4 יורו לשבוע, נוסף על הביטוח הישראלי דרך כרטיס האשראי. ברקע פקידת הקבלה, לוח שנה משנת 2008 עם תמונת מתעמלת.

אנחנו משתרכים בחדר לחוץ ונטול חן, תחת מנורות נאון מאובקות ועזות, לתור הדרכונים. כשאני כבר קרוב לנערת הדלפק, מתגלה שצריך למלא טופס נוסף. לידי בתור, נערי נבחרת דינמו מינסק לכדור עף, גברים נאים שאוחזים שקיות עמוסות של הדיוטי פרי מישראל. אחד מהם עם סומבררו שמוט. הם נראים מדוכדכים, כנראה הובסו בהפרש עצום.

הפקידים\שוטרים כאן נראים ילדים. הדרגות הזהובות שלהם יפות מאוד – הן דבוקות למעין סלוטייפ צהוב.

 


בכניסה ממתינות שתי המדריכות לאיזור מינסק הבירה, טטיאנה וז'ניה. הן אלגנטיות ונעימות. במיוחד טטיאנה, רווקה צהבהבת בת 23 (מתכננת להינשא בגיל 30 ובינתיים נהנית לכייף, תגלה לנו שלושה ימים אחר כך) עם שרשרת פנינים, עגיל פנינים וחגורה בוהקת. בבלארוס שורר רוב נשי מובהק: 88 גברים על כל מאה נשים.

באוטובוס, הנהג משמיע מוזיקה ברוסית. זה שיפור מול הפופ חסר הפנים באנגלית שתשמעו בתחבורה הציבורית בהונגריה, למשל. השיר הוא להיט אלקטרוני על בחורה בשם ג'ניס. כאן זו לא אירופה החדשה, השם שבוש טבע למדינות מזרח אירופה הקפיטליסטיות שתומכות באמריקה. זו אירופה ישנה. אין כמעט אנשים שמדברים אנגלית. חו"ל זה מוסקבה. יש בבלארוס כלכלה צנטרליסטית מהסוג שנעלם בעולם, משהו שמצד אחד מטריד את חובבי השוק החופשי, ומצד שני שומר על איזשהי רמה בסיסית של חינוך ורפואה במדינה הזו, שאין בה אנשים רעבים ופשע כמו ברוסיה.

אני וידידיי החדשים במוטול, עיר הולדתו של חיים ויצמן

 

אורות ירקרקים זולחים מתחתית המושב ומציפים את זיבורית האוטובוס. הטפטוף בחוץ הופך אותי למעט מדוכדך ואיני יודע למה. אולי לא שתיתי די קפה היום. אלכס, אחד מהעיתונאים, בחור עם חולצת כדורגל, מדבר עם המדריכות והן מביעות עניין.

 


אני מסתכל מהחלון אל פאתי מינסק. הרבה בניה חדשה שמזכירה את רבי הקומות שעיריית באר שבע מאשרת, אבל הכול יותר מסיבי וענק. כמעט רק בנייני ענק. אין בתים, רק מפעלי בנייה אדירים. הדרך היא חמישה מסלולית ולא עמוסה. המדריכה מצביעה על בניין זוהר שמחליף אורות בלילה כחנוכיה דיסקוטקית. מפגן הקיטש המהפנט הזה מתברר כספריה הלאומית. כל חיי לא ראיתי ספריה כזו. עובדים בה כאלף איש. סמל בינלאומי לטעם רע. וטעם רע מנצנץ זה הטעם שלי.

הספריה המהבהבת של מינסק

מלון בלארוס שבו אשן נראה מבחוץ כתפלץ סובייטי. בניגוד לרוב העיר ששופצה לסטנדרט מערבי מהוגן, המלון נותר משום מה אפרורי. אני מתכנן לצאת לקרוע את העיר, אבל מתעצל ומחליט לבלות בדיסקוטק ווסט-וורלד שצמוד למלון. מקומות של מלונות הם מתכון בטוח לבילוי סליזי, כזכור לי מחיי הלילה של אוזבקיסטן.

בקופת המועדון מוצעות שתי ברירות. כרטיס ב25 ₪ ושני ב30 ₪. אני לא יודע רוסית ואיש לא מצליח להסביר לי מה ההבדלים בין הכרטיסים. ליתר בטחון, אני מזמין את היקר. אחר כך יתגלה שקניתי גם מקום לצד שולחן. המקום מתמלא: הרבה זוגות, ובנות קצת פרחות כצפוי בדיסקוטקים שסמוכים למלון. הרבה בנות עם צלבים על עור כהה פרי השקעה של כמה משכורות חודשיות במכונת שיזוף. אני מחייך אל נערה, והיא מביטה אלי כדפוק.

המקום נראה כייחור של קפיטריה של אוניברסיטה משנות השמונים עם מועדון חשפנות (יש גם מועדון סטריפטיז לא פעיל בקומה אחרת). פרסומת לטויוטה עומדת סתם כך באמצע המועדון. ברקע, קליפים יפים של אמ.טי.וי דאנס על מסך. הקליפים לא קשורים למוזיקה המושמעת ברקע, פרסומת לויטאמינים של צנטרום עולה פתאום על המסך. כולן במקום מאוד מטופחות, הרבה לא יפות ומוגזמות, אבל עשרה אחוזים מהבחורות מעתיקות נשימה. באמצע המועדון, על במה משהו שנראה כפסל: שני בקבוקי שמפניה סגורים לצידם, כתריסר כוסות, אחת עם קש צהוב ושני ורוד, מאחורי זה בלונים שיוצרים צורה מוזרה.

אני מתאהב לפתע בבחורה עם שמלת אלכסונים סגולים שיוצרים מעין וי על גופה ונכנסת מהדלת השניה. השיער שלה נראה כפאה שחרחרת. היא מניחה תיק על הרצפה ידה ורוקדת לידו עם סטילטו דקיקים. אני רוקד לידה ולא בטוח אם היא בעניין. היא נראית ילדה טובה, ומרקדת רע. אז אני שואל באנגלית איפה השירותים והיא נבהלת בגלל השפה הלא צפויה. זו מדינה בלי תיירות.

אני מניח שנראיתי עד כה כבלרוסי שלומפר שירד מנכסיו. חברה שלה איכשהו מבינה אותי. היא אומרת לי איפה השירותים. ואני הולך לשירותים בלי טעם.

אין לי פיפי.

אני חוזר, מיואש מהבחורות, וכבר מחליט לחזור מובס לישון במלון הכעור, לצד השותף לחדר, בכיר בטלויזיה הישראלית בערבית. לפתע עולה מנחה מלא-בטחון וסתמי לבמה. הוא מעלה בחורה מקרית עם מסטיק בפה, בלונדינית עם שיער לבן כמעט. היא שותה קוקטייל מהשולחן שראינו קודם ואז מעלה שלושה בחורים שנראים מסכנים.

היא רוקדת סלואו עם אחד מהם, יפיוף חיוור בחולצה צהובה. לפתע הם מתנשקים. הנשיקה הופכת לוהטת יותר ויותר והוא תופס אומץ, מכניס לה יד לכל כיס ואוחז בה בישבן, כשהם מסתובבים מולנו. לשניה ארוכה רואים רק את הישבן ואת היד העצובה המועכת אותו. לפתע, מוזיקת הסלואו נקטעת. והם נוטשים זו את שפתיו הבשרניות של זה באדישות מקצועית. היא שותה עוד קוקטייל וצוחקת לבדיחות. המנחה מדבר המון, דברים שלעולם לא אבין, גם בלי הכרות עם השפה נראה שהוא אומר דברים סרי-טעם.

ואז שוב, הבחורה מתחילה לרקוד עם נער בחולצה לבנה. תוך שלוש שניות, היא לוקחת יוזמה ומנשקת, ממש בולעת את הבחור המסכן. הקודם מביט בקנאה אדישה, החגורה שלו מבהיקה. הבחור השלישי שעלה לוחש למנחה משהו ואז יורד, נכנע.

להיט בבלארוס: קולנוע בחמישה מימדים

לבסוף היא נדרשת לבחור מי נישק טוב יותר מבין השניים. היא מרימה את היד של הבחור עם החולצה הצהובה והוא מקבל שמפניה.

לאחר מכן, שניהם יורדים מהבמה לשאון מחיאות הכפיים. הבחור בצהוב נעמד מול הבחורה, כביכול כדי שתדבר איתו, אבל היא הולכת עם החברות. הוא ממשיך עם ידיו בכיסים, כאילו בכלל לא היה בעניין.

ליום השני בבלארוס

%d בלוגרים אהבו את זה: