ארכיון תג: מיכאל בן ארי

איך השתתפתי בהקמת השדולה נגד עובדים זרים

הכול התחיל כשנשלחתי לסקר את דיוני התקציב בכנסת. המליאה היתה ריקה כמעט לגמרי. ח"כ פלמוני דיבר, ערבב נושאים לא קשורים שקשורים לפלסטינים ולעיר שהם בונים, ובסוף הכריז שהוא מתנגד לתקציב. לכן הנחתי שהוא מקדימה. באותה מידה יכול היה להיות גם בליכוד ולתמוך באותו תקציב. השרה לימור לבנת ישבה כנציגת הממשלה, יחידה בשולחן השרים. בני בגין נכנס למליאה, מנוזל מעט. הוא עושה טריק ללבנת, נוגע בכתף ימין ואז יושב משמאל. לבנת שוחחה בטלפון, לא ממש התעניינה במה שקורה, וכעבור זמן משוחררת.

השמות של חברי הכנסת זוהרים באותיות רגילות, ליד שולחנותיהם. משום מה השם של בנימין זאב בגין דהוי וזה של יצחק הרצוג לידו מבריק באור יקרות, אף שהרצוג לא נמצא. הח"כ הפלמוני מדבר על זה שהזוגות הצעירים רוצים הנחות ומקבלים אנחות. כשהקלדניות של הכנסת ישבתו, זה יהיה בוודאי בצדק.

אחריו מטפס לדוכן הח"כ זאב ביילסקי, גם הוא מקדימה. בגין עוזב לזמן קצר ואין שום שר במליאה, בניגוד לתקנות הכנסת. ביציע המשוריין ממול היה זוג, והוא נטש משעמום. גם חברי כנסת עוזבים בזה אחר זה. אני מפחד שאשאר לבד עם ביילסקי. אפילו המצלמות של ערוץ 99  פועלות באמצעות רובוט. מירי רגב עולה. רגב איימה קודם להיות היחידה מהליכוד שתצביע נגד התקציב. היא פותחת בחנופה לנתניהו ואז מאשימה את הממשלה בתקציב לא חברתי. חברי הכנסת מקדימה שמחים שמישהו מוחה נגד הממשלה וצועקים, "רק הליכוד יכול", ואז היא אומרת "והוא ימשיך". היא מנסה להיחשב חברתית ולכן קובעת "אנשי הפריפריה הם אנשים נקיים ואותנטיים". בסוף הנאום מתברר שהיא השתפנה והחליטה לא להצביע נגד, אלא להימנע.

הנאום של אורי אורבך, שעולה אחריה, דוקא מעניין. אורבך, איש הקואליציה, יצביע בעד התקציב, אבל מסביר שהוא עושה זאת כגוי של שבת. אורבך אומר שכשבדיונים חש "כמו אדם שנאבק עם מצפונו, ולבסוף ניצח אותו". בגין מתבדח ואומר "זה עדיף על מי שמצפונו נקי, כי הוא לא משתמש בו". אורבך מספר על מקרה שתואר גם בדה מרקר. ועדת הכלכלה החליטה על כך שכל הדלקים יתייקרו מלבד דלק בשם פטקוק, שקשור לתעשיית הבטון ומשתמש בו במפעל "נשר", שבמקרה שייך גם לנוחי דנקנר, והכול בלחץ הלוביסט. ההנחה הזו תגרום הפסד של 36 מיליון ש"ח למשלם המיסים. אורבך מתאר את "מבטי האימה של הלוביסט" כדי שהקואליציה תצביע איתו, ומספר איך בסוף אזר אומץ ולא הצביע בעד. אורבך או לא, נוחי דנקנר כמובן ניצח בהצבעה. אורבך הודה בסוף נאומו שאם קולו היה מכריע את ההצבעה, הוא היה מצביע בעד. זה אומר הכול על דיוני התקציב האלה. הוא לא קשור בכלל לאנשים האלה שנואמים עם החליפות, העסק נקבע בין הלוביסטים לפקידים, שיהיו בקרוב לוביסטים. המקרה של אורבך, שנראה בחור טוב ואומלל, מראה עד כמה מדובר בדמויות טקסיות.

אני קצת עצבני, יוצא להתאוורר. לפתע שועטת חבורת ילדים מתיכון נגבה בראשון לציון שבאו לראות בפעם ראשונה את הכנסת. הוצמדה להן מדריכה בשם הדס שמסבירה על הדמוקרטיה הישראלית במיקרופון בנוסח מדונה. אני שואל את מור שרפי, בת ה11 אם היא בעד התקציב, והיא שואלת מה זה. אשה מבוגרת נחמדה אומרת "לא. אני תמיד נגד התקציב" ואז מור מיד אומרת שגם היא נגד. לידה ילדה אומרת שהיא בעד לבסוף הילדה הסוררת משתכנעת על ידי מור להתנגד. אני נגרר עם הנוער הראשל"צי לאולם שאגאל. המדריכה שואלת מהי כנסת, ואז במפתיע הבטריה של המיקרופון הנייד אוזלת והמדריכה נאלצת לדבר בקול. "לאולם הזה מגיעים מנהיגים חשובים מחו"ל. איזה מנהיג חשוב הגיע לארץ?", היא שואלת. 'דוד המלך', צועק אחד הילדים.

במזנון הבשרי, חולפת נגה רפופורט, דוברת הליכוד. אני מבשר לה שמירי רגב בסוף לא תתנגד לתקציב. "לא ממש אכפת לנו", היא אומרת. אני מנסה לברר מה יהיה גורלה של רגב. והיא אומרת "אנחנו אוהבים את כל הילדים". שתי נשים נחמדות עוברות, אחת מהן בהריון ומשוחחות על הצלם על סוג מצלמה שבעלה של אחת מהן קנה. אחרי שהן הולכות, הצלם מסביר לי שהן לוביסטיות.

אני שוקל אם לשוב למליאה, אבל נראה לי שעדיף לצפות בערוץ הכנסת. יש שם כתוביות, ואפשר לזהות את הח"כים האלמוניים. מתרוצצת שמועה על כנס יסוד של "הקמת שדולה למען נפגעי המסתננים הבלתי חוקיים" בשלוש ואני מגיע לשם.

בטעות, הקדמתי לכנס היסוד של השדולה. זה היה רגע מביך: איש לא נמצא באולם, רק אני וחבר הכנסת מיכאל בן ארי מהאיחוד הלאומי. את בן ארי פגשתי לראשונה לפני שבוע כשהגעתי להפגנה בירושלים לתמיכה במכתב הרבנים נגד השכרת דירות לערבים. הוא נאם ואז הסתובב בעצרת עם בנו, לוחץ יד לעוברי אורח, מתחת לדגלי כהנא. פיזזנו יחד לצלילי אריאל זילבר. הוא כנראה זכר אותי ואמר לי שלום.

לאט לאט הפעילים זרמו, מניחים על השולחן לידי מודעות ודבק סלוטייפ. אני שוקל להחביא את הסלוטייפ. איתן כבל עומד ליד הדלת, בוחן את המתרחש ובן ארי מזמין אותו להיכנס, כבל נסוג במהירות. הנאומים מתחילים. הח"כית יוליה שמאלוב-ברקוביץ' מקדימה, ממארגנות השדולה, מגיעה באיחור, אחרי טלפונים רבים מבן ארי. 'ממש חיכינו למשיח', מתבדח מישהו. 'זו אשתו של המשיח', אומר מישהו אחר.

נראה שבן ארי לא היה בטוח שחברי הכנסת יגיעו, ולכן אנשיו הכינו תויות 'חבר כנסת' על השולחן, ורק כשהגיעו, מחליפים לשם הח"כ. שמאלוב מריצה הצעה לפתרון הבעיה: כל בנאדם עם דעות הומאניות שתומך במסתננים ימסור לה את כתובתו ואז ידאגו שיגור אצלו מסתנן בחדר בחצר. "אנשים עם דעות הומאניות" זו הקללה הקשה ביותר כאן. הם שנואים לא פחות מהעובדים הסודנים, שחלק מאנשי השכונות מצליחים להבין את מצבם הקשה, למורת רוח מארגני השדולה.

אשה מאיזור התחנה המרכזית בתל אביב מסבירה שאם לא יעשו כלום, התושבים "יקחו את החוק לידיים". "זה יקרה", מבשר בהנאה פעיל מטופח עם קוקו. ואחר כך מבטיחים עוד אנשים בידענות. "זה הולך לקרות".

'אנחנו שחורים והם שחורים, על איזה גזענות הם מדברים?', אומר פעיל אילתי בשם אבי הלל, הוא קורא להקמת קבוצות שיפעלו בכוח נגד המסתננים. אחד הנואמים מסביר שהפליטים לא ממש פליטים כי הם מגיעים לא ישירות מסודן ומאריתראה כי אם ממצרים, ולמה הם לא נשארו שם. אני מהרהר באברהם אבינו וצאצאיו שיורדים לשבור שבר במצרים, ומדמיין את שמאלוב-ברקוביץ' ממתינה לו בכעס בכניסה.

ההזנחה ארוכת השנים של הממשלה את השכונות מנוצלת למשהו שנע בין מפגש יסוד של תא קו קלוקס קלאן למערכון. כמו בהפגנה נגד יחסי מין עם ערבים בבת ים בשבוע שעבר, הדמוניזציה מחוברת גם כאן מיידית לסקס. הנואמים מדברים על אונסים ועלילות דם וזרע שונות. צביה, אשה מבוגרת מרחוב צ'לנוב בדרום תל אביב מספרת שהיא לא יוצאת מהבית, כי כל פעם "שלושה כושים באים, שואלים אם בא לך חשק. גבר רואה אותי, מיד מתחיל להשתין". היא נסערת מאוד ורומזת שיש מי שמביאים לסודנים נשים במיוחד, ולא מוכנה להגיד יותר. הציבור מברר בגועל אם לא מדובר באנשי עמותות. וצביה רומזת שמדובר בבני דודנו.

ח"כ יעקב כ"ץ עולה ובטון שקט ונעים אומר שיש לו רעיון שיפתור את הבעיה, "ביום אחד ובלי להרוג אף מסתנן". הוא אומר שצריך למנות אותו לשר בטחון לשם כך, ואז ינהיג גיוס שלוש אוגדות "בלי בג"צ ובלי בד"צ". הוא מציע לירות בראש ל"שניים-שלושה מבריחים בדווים ולהכניס למכלאות את כל הבדווים מהאיזור שנמצאים 50 קילומטרים ליד הגבול". הקונספט מתקבל במחיאות כפיים. "לא ננוח עד שלא יהיה כאן סודני אחד", מסכם בן ארי.

.

פורסם בגרסה מקוצרת לחצי בהארץ

/

<iframe src="http://www.facebook.com/plugins/like.php?href=ID)); ?>&layout=standard&show_faces=false&width=450&action=like&colorscheme=light" scrolling="no" frameborder="0" allowTransparency="true" style="border:none; overflow:hidden; width:450px; height:60px;">

דנידין באושוויץ \\ שתי נובלות פורטוגליות \\ מהומות בקאמרי \\ פניה לאירוח שלי

1.

"ואכן, אשר יגר הינץ – בא לו! שוב הפתיע אותו קופיקו שנוא נפשו בתרגיל ששם אותו ללעג ולקלס… פתיחת הדלת שלפה, הודות לשרוכים, את מסמר התמונה ודיוקנו חמור הסבר של הצורר הנאצי צנח על קדקדו של השומר והטיח ארצה את כובע המצחיה שלו. ובעוד הינץ מנסה להבין במוחו המוגבל מהיכן נפלה עליו צרה זו, והנה מכושו של זלמן, שהיה מחובר למשקוף בקפיץ של עט כדורי, ננעץ בישבנו הורדרד וקרע את אחורי מכנסי העור המהודרים שלו – בצורת מגן דוד!

פניו של הינץ אדמו כקטשופ, זעה פרצה ממצחו וצווארו התעוות בפראות. בראותו שנפל מן הפח אל הפחת סובב את גוו ונמלט אל חדר השומרים בריצה, בעודו פולט מרובהו צרורות כדורים ופוגע בחבריו שעל המגדלים. שני כלביו, מקס ומוריץ, מהרו ביללה בעקבות אדונם המובס, כשזנבם שמוט בין רגליהם…",

קופיקו באושוויץ, דודו גבע


המשט והטיפול בו הם חלק מתסביך ישראלית ביחס לערבים, הדגמה קלאסית של קומפלקס "דנידין ואושוויץ" שאני רוצה לתאר כאן.

ישראל מסוגלת להתייחס לערבים בשני אופנים שנמצאים על שני קטבים:

הדרך הראשונה היא בזלזול מלגלג, כבספרי 'דנידין' של שרגא גפני\און שריג, סופר שאני אוהב מאוד את ספריו: דנידין מתאר ילדון שקוף שהגיע למצבו בשל טעות של דוקטור מבולבל. בזכות היכולת הזו, הוא מכה בהם שוב ושוב, שובה שיירות טנקים, 720 חיילים עיראקים ושלל גנרלים משופמים, והם חדלי אונים מולו ונותר להם רק לקלל באופן עסיסי מבין שיערותיהם מלאות הכינים. בזכות דנידין, ניצחנו את כל מדינות ערב בששת הימים והם רצו והשאירו את הנעליים.


אין בעיה, אמר דנידין לאלוף הפיקוד בלחש. אפעל על פי שיטתך

זהו בערך השלב הראשון של המערכה: ברור שהערבים יובסו ויכנעו. אחת מההצעות לטיפול במשט ונשקלה ברצינות בקבינט היתה שבמקום חיילים ייקבלו את אנשי הספינה נשים לבושות לבן. זה דבר שמאוד מזכיר את דנידין, או את עזית: לא חיילים חמושים, כי אם משהו חלש יותר ואנדרדוגי יותר (ילד, כלבה, אישה בלבן) שמבלבל את הערבים הטפשים ומביס אותם.

הנאצים גם כן זרקו דברים

בשלב השני, הערבים בני דודנו במפתיע לא מובסים ולעתים אפילו מגיבים. מה לעשות, הם לא כאלה מטומטמים כנראה. למשל במקרה של המשט עולים חיילים לספינה מחוץ למים הטריטוריאלים, ואנשי הספינה במקום לקלל ולהיכנע מייד, מנסים להעיף אותם בכוח (בניגוד לאקסודוס ללא חומר נפץ) עם אלות מאולתרות וסכו"ם. כאן אנחנו מגיעים לאושוויץ: מכאן, אנחנו הקורבנות של האירוע, הם, הטורקים עם הסכו"ם המרצחים הנחושים שעומדים להרגנו כמו אותם נאצים קרי-לב ורק כח ניסי יכול להם. עם ישראל (עם כל פצצות האטום שלו) עומד בפני חורבן. מהמאניה והיהירות אנחנו נעים לדיפרסיה ולפרנויה, כמו משה דיין ביום כיפור.

אין כמעט התייחסות לערבים כאנשים סטנדרטים, אפילו כאוייב מן המניין שצריך להגן מפניו, אנשים שנעים רוב רובם בתחום האפור כמו תושבי כל מדינות העולם. אין התייחסות אל הפוליטיקאים הערבים גם כן כמשהו שמזכיר את הפוליטיקאים שלנו, או הפוליטיקאים הארגנטינאים, אנשים תחמנים שעדיין מנסים לעשות טוב לעמם כל עוד יוכלו להמשיך לכהן.

ראו ידיעות בעיתונות על הערבים. כמעט כולן נעות על שני המישורים האלה. או שהם טפשים ומשונים, והאימאמים שלהם מציעים משהו מופרך לגמרי ובטלוויזיה שלהם יש איזו תוכנית פרמיטיבית, משהו שיצחיק את הצופים בבית ויתן תחושה שישראל מדינה מתוקנת ושאזרחיה נורמליים, או שהנה הנה הם עומדים להשמידנו בפצצת אטום ונאצר עומד לחגוג ברוטשילד 12.

אני חושב שדודו גבע קלט את זה בחושיו הברוזיים בקומיקס 'קופיקו באושוויץ'. חבל שהוא לא יכול היה לסקר את המשט.

2. בסוף שנות התשעים, אני והחברים שלי התחלנו עם בנות באמצעות שאלות פיק-אפ. כמו 'לאן היית נוסעת בזמן ועם מי היית שוכבת שם' או מוזרות יותר 'מי מאיתנו לפי דעתך זכה מקום שלישי?'. היום, משום מה, אני פחות מתחיל עם בנות בדרך גמלונית כזו. זה דבר שקצת חסר לי, ולו בגלל השיחה וכושר ההמצאה ביצירת השאלות. על כל פנים, מעולם השיטה הזו לא הצליחה.

בגלל אווירת הפוליטיקלי קורקט שקצת התחזקה, אני מרגיש פחות נוח להתחיל. אני אמנם נוטה לדבר עם אנשים בשולחן לידי, אבל פחות. ישראל אולי הפכה לסטרילית ואירופאית יותר וגל כזה משפיע גם עלי. משפטי פיק-אפ יצאו מהאופנה. גם בנות שאני מדבר איתן מספרות שכמעט לא מתחילים איתן בדרך סטנדרטית ברחוב, והעולם נע לכיוון סמסים והודעות פייסבוק באישון לילה. 'ערה?' סטייל. דבר שמושקע בו פחות יצירתיות ותשוקה.

על כל פנים, שאלות הפיק-אפ שלי באותה תקופה הפכו יותר ויותר מתוחכמות. אחת מהן היתה קצת סרת-טעם "בשואה, באיזה צד היית מעדיף להיות?". נזכרתי בשאלה הזו כשקראתי את החצי השני של המאמר של אסף אורון בבלוג החביב עלי "ארץ האמורי" (אף שאני לא בעד מדינה דו-לאומית, אלא בעד מדינה ישראלית שחיה בשלום עם שכנותיה, בהסכמי מעבר מיוחדים כמו בטאבה ועם מדים יפים לשוטרים הפלסטינים ודיוטי פרי ממוזג).

אף שזה לא נאמר בפירוש, אצל רבים בישראל, המסקנה מהשואה היא שעלינו להיות נאצים ולא קורבנותיהם. זו כמובן כמו בטקסט מס' 1 מניח רק שתי אפשרויות קיצוניות ולא מציג את שלל המרחק בין נאצים לקורבנותיהם. יצא לי לאחרונה להיות עם עיתונאי ימני חביב, ודיברתי איתו על כמה שאני אוהב את הטיולים בתחנה המרכזית הישנה, כמו שאני אוהב את העליות מצפון אפריקה והעליה הרוסית שאליה הוא שייך. הוא הביט אלי במבט ואמר לי שאינטרס שלי לזרוק עליהם נפלם. אמרתי לו בצחוק שזה כמו שאינטרס של הגרמנים לזרוק נפלם על היהודים בגטו ורשה (זו לא אנלוגיה כל כך מדויקת אגב), והוא אמר שכמובן שזה היה אינטרס של הגרמנים.

אגב התשובה הנכונה לשאלה "בשואה, באיזה צד היית מעדיף להיות?" יכולה להיות גם חייל בריטי, או גרמני משתמט שלא נתפס.

3. המלצה על ספר – שתי נובלות פורטוגליות מאת ברנקיניו דה פונסקה, "הברון" ו"נחל שוצף", שנכתבו ב1937 ו1940. הספר יצא בהוצאה קטנטנה בשם 'מבע', ראיתי אותו היום בספריה וקראתי אותו במהירות בזמן שהייתי אמור לסיים לכתוב כתבה לעיתון. אחר כך עשיתי גוגל, ולא מצאתי כמעט התייחסויות לספר הזה, כמעט כולן התייחסו בעיקר לאקזוטיקה בכך שהסופר ממוצא פורטוגלי, ולא יצאו מגדרם מהנובלות עצמן.

גם יוני רז פורטוגלי

הספר מזכיר קצת את הפרגמנטים של קפקא, התנועה של העלילה היא חלומית. הדמויות ממריאות מרוגע לטירוף בשני הסיפורים הנהדרים האלה, שמהדהדים בראשי. יש בהם משהו חשאי מאוד, נראה שמדובר במטפורה פוליטית שאיני מבין את מושאה, וכל העלילה כאילו מתרחשת במקום חשוך עם צללים דמויי עצים. אדם נע בין אדישות וטרחנות לבין יריה בכלבים. נראה לי שמעניין היה לפגוש את הכותב הזה.

הספר יצא בתחילת 2009, אני מקווה מאוד שאפשר להשיג אותו בחנויות. אני בכלל לא זוכר שהיה מוצג למכירה. זו תגלית גדולה מבחינתי. אם יותר לי לסכם: הספר לא נכשל, אתם נכשלתם. כדאי להתעקש לרכוש אותו ולבקש מהמוכרים לתת לו עוד הזדמנות. אם אתם אוהבים אותו, תכתבו עליו בבלוג שלכם או בפייסבוק כדי שעוד אנשים יידעו.

4. הדבר ששימח אותי השבוע: אנשים הפסיקו הצגת תאטרון בצעקות 'זו מדינת אפרטהייד' וניסו ליצור דיון על פוליטיקה במקום הצגות תיאטרון מטאפוריות. כל הויכוח הזה מראה שבניגוד לימי 'מלכת האמבטיה' התיאטרון הישראלי בכלל לא מעניין מבחינת תוכן הצגותיו, אלא בשל החלטות התעסוקה שלו (עובדי תיאטרון שלא מוכנים לעבוד באריאל\ תנאי התעסוקה המחפירים במזנונים ושל השומרים), הארכיטקטורה של האולמות (למשל, הבימה, ואי התשלום לעובדי הבניין הסינים) ומה שקורה לקהל התיאטרון. על כל פנים, הצעד הזה של הפסקת ההצגה כדי לדבר על פוליטיקה, מראה שאי אפשר לדבר על נורמליות במצב הנוכחי של ישראל. ההצגה לא חייבת להימשך.

5. אני בחופשה מהעבודה, והייתי שמח לטייל בארץ ולהתארח אצל אנשים במהלך החודש (כולל מעבר לקו הירוק). אתם מוזמנים לפנות אלי לאימייל הספאם שלי chickyplus @ yahoo.com.

%d בלוגרים אהבו את זה: