Tag Archives: לבנון

המלחמה הבאה של ישראל?

מול חופי ישראל נתגלה מאגר גז טבעי שיספק אולי 70 שנה של חשמל נקי. זו תגלית מרתקת ומופלאה שהציבור עדיין לא קולט את משמעותה, וכדרך השעה בישראל, לא שמעתי כמעט דיון רציני בנידון. נראה כי הרבה יותר מילים נכתבו על כמה מפלצתי הוא אותו ילדון מרושע, שלגם 50 בקבוקי יין עישן 40 צינגלך ואכל שבע חתיכות כנאפה ואז דרס את הבן של השופט. חשוב לדעת שגילוי של משאבים טבעיים גדולים עשוי גם להרוס כלכלות של מדינות, אם לא נוהגים בו בחוכמה (הסבר למה).

עם זאת, התמלוגים שהמדינה נוטלת על הגז הזה שיהיה במרכז חיינו ב70 השנים הקרובות הם אחוז זעום ביחס למה שמדינות אחרות לוקחת. המספר הרשמי הוא 10.5 אחוז כתמלוגים ישירים, ועוד כ20 אחוז מס, מול הרבה יותר מ50 אחוז בכל מקום מתוקן ולעתים גם 70 אחוז. כלומר, המדינה (כלומר, אני ואתה ואת, הקוראת) יוצאת כאן פראיירית ומזיקה גם לדורות הבאים. היא שנים עודדה את התחום מבחינת מיסוי, אבל כשהוא מצליח, הנכסים שלה, הגז ששייך לה, נלקח לטובת כמה ברנשים. תמיד כשאנחנו מדברים על שטח זה או אחר שנותנים לפלסטינים, שטח שכולו מלא בפלסטינים ושלמעשה אף ישראלי שאני מכיר לא מגיע אליו, אומרים שישראל פרייארית, אז הנה כאן מדובר בכך שיצאנו פרייארים. לקחו לנו כסף, וגם לבנינו ולנכדינו אם יהיו. על כך, כתבו אגב עוד רבים באינטרנט.

בתגובה, אנשים שונים (שרבים מהם קשורים בעסקים לאנשי הגז. ממליץ לשים את שם החברה שלהם בגוגל או את שמם להוסיף את השם יצחק תשובה ולהבין למה הם טורחים לכתוב) טענו שלהעלאת אחוזי הזכיון כעת דומה לכך שהמדינה תיקח פתאום עוד כסף מחברות הייטק, כי הן מצליחות. זה טיעון מטעה, חברות ההיי-טק לא שואבות גז ששייך למעשה לציבור. אין כאן רצון להלאים אפילו את הגז מצד המדינה (צעד שאני תומך בו, אגב, תוך פיצוי תשובה. הגז הרי הוא משאב שלנו, כמו גם כל המינרלים בים המלח), אלא פשוט לקחת אחוזים סבירים, כמו מדינות קפיטליסטיות לגמרי אחרות, ושגם תשובה יקבל כמה מיליארדים, בגין לקיחת ומכירת משהו ששייך למדינה (כלומר שוב, לי, ולך הקוראת). למעשה, הכסף מהגז יגיע ממכירתו למדינה: מכירת משהו ששייך למדינה למדינה.

כותבים אחרים היו חצופים עד שהגדירו את העלאת התמלוגים לאחוז הסטנדרטי כגניבה. לפני שנה העלה בנק הפועלים את העמלות של עמותת מעין שאני עומד בראשה מ10 ₪ לחודש למשהו כמו 50 ₪ לחודש, פי חמש בלי להודיע. פתאום ראיתי, באיחור של חודשיים, בדפי החשבון שהתעריף עלה. פניתי אליהם וביקשתי תגובה לבלוג והם מיד חזרו בהם, בחוכמה (הכנתי על כך פוסט והתעצלתי להעלות). כלומר, הם העלו פי חמש את התמלוגים המתקבלים מעמותות בין לילה, בלי לספר להן, במה הדברים שונים? (אם אתם מנהלים עמותה, אתם מוזמנים לפנות אלי ואתן לכם את האימייל של דוברת הבנק עופרה פרויס, וכך תחסכו 500 ₪ בשנה לעמותה).

העלילה מסתבכת. הופיעו כמה ידיעות מוזרות על כך שלבנון לוטשת עין למאגר. העיתונות לעגה להן, וגם לי הן נראו קיקיוניות, כי הסתכלתי על המפה והשדות נראו מול חיפה ולא מול לבנון. אחד השרים אמר שהלבנונים פשוט רוצים כל דבר שיש לישראל. בוואלה היתה כותרת "גם נסראללה רוצה תמלוגים".

אלא שהשבוע בוויינט הופיעה בסופ"ש ידיעה שקצת שינתה את מהלך הדברים, אף שאיני מומחה לחוק בינלאומי. מוסבר בה שישראל מחשבת את שטחה הימי על פי הקו ממטולה, בעוד לבנון רואה את הגבול הימי כמתחיל בראש הנקרה. כלומר, הגז של צידון נחשב היפותטית שייך ליצחק תשובה על פי החישוב הישראלי. על פי ההגיון הבריא, לבנון כאן צודקת, מודדים גבול ימי מהים ולא מההר, ולכן חלק ממאגר הגז, אולי חלק קטן, שייך, מה לעשות, גם לאזרחים הלבנונים. ויש גם את זה.

הקידוחים עצמם נמצאים בתוך השטח הישראלי, אבל המאגר העצום בגודל 2000 קמ"ר (להשוואה, גודלה של ישראל בתחומי הקו הירוק 20700 קמ"ר) גולש בחלקו כנראה לשטח קפריסאי ולבנוני. למעשה, קידוח גז משותף והגון עלול להוות התחלה של יחסי שכנות ושיתוף עם לבנון, אלא שכאן שוב ישראל מתנהגת באופן בריוני שמעורר חשד ומנכיח את הסטריאוטיפ על הישראלי הרע (כישראלי, איני מסכים איתו. הישראלים הם אנשים טובים. הממשלות מתנהגות ברוע כלפי חוץ וכלפי פנים). שימו לב לניסוח המתנשא באתר ביזפורטל : "ככל שעובר הזמן והאזור בו שוכנת ישראל הולך ומתברר כבעל פוטנציאל גדול באמות מידה בינלאומיות, סביר כי כל זב ומצורע יבוא בדרישות". ככה מוגדרת מדינת לבנון הריבונית (פחות או יותר) שרוצה את מה שיתכן מאוד ששייך לה.

וכאן אני רוצה לקפץ לנושא אחר – האירוע של גרילה תרבות השבוע עם תושבי שייח ג'ראח שמרמיט כתב עליו באופן מוצלח מאוד. על כל פנים, במהלך האירוע רואיינתי לערוץ 1. הכתב החביב שאל אותי אם איני מרגיש רע מכך שהיו תכנים אנטי-ישראליים באירוע, כי הוא התקשה לשמוע אותם. לא הבנתי למה הוא מתכוון, כי השירה לא היתה אנטי-ישראלית, אלא נגד המתנחלים שגונבים לאנשים בתים והם נאלצים לישון ברחוב. ואני רואה את ישראל כמשהו שלא רק גונב בתים לאנשים, אלא כולל גם דברים אחרים: אנשים שהולכים לים ונעקצים ממדוזות, להקות גרועות, צפוניות, מוכרות באמ:פם, וגם אותי. אם היו מעליבים את ההולכים לים ואת המוכרות באמ:פם ואת הלהקות הגרועות, הייתי בוודאי מרגיש תחושה אנטי-ישראלית. האם הכתב התכוון להדס גלעד שקראה שיר של זלדה? ואז הוא אמר שמישהו (המשורר יובל פז) קרא שיר על המשט, ששאל מה היה קורה אילו. ובכן, השיר נסוב על כך שבמשט החיילים יכלו גם לזרוק פרחים. זה נראה לכתב כשיר אנטי-ישראלי וזיעזע אותו. אמרתי לו, שאני רואה את עצמי פרו-ישראלי הרבה יותר מביבי ושטייניץ, שלא אכפת להם שרוב הישראלים יהיו רעבים, וירויחו כולם שכר מינימום עלוב. ואני הרבה יותר פרו-ישראלי מאנשי עסקים מזהמים, כי אכפת לי מאדמת הארץ. כאן אני חוזר לנושא הפטריוטיות ולגז הטבעי.

שימו לב לניסוח התוקפני של ביזפורטל, שתומך בכך שלא נתייחס לדין הבינלאומי ובכל מחיר עלינו לחמוק מלהיקלע למשפט בבית דין בינלאומי. את ההמלצה לא ללכת על החוק הבינלאומי אלא פשוט לפעול בשטח יזם אדם בשם עו"ד משה שחל, שר האנרגיה לשעבר וכיום עורך דין של אחת הקודחות, חברת נובל אנרגי (וגם של האחים עופר, על הגל). כך מתארים בהערכה את הצלחת דוקטרינת משה שחל באתר:

בכך ישראל נמנעה בעצם מלהרחיב את המים הטריטוריאליים שלה בהתאם להגדרת "אזור כלכלי מיוחד" ובעצם הולכת לפי הכלל – החזק שולט. קרי, פיתרון משברים במישור צבאי ומדיני ולא בבית משפט בינלאומי.

אגב למי שזוכר את הויכוח על טאבה, שבה היינו משוכנעים שהיא שייכת לנו, אבל המציאות היתה שונה לגמרי. הויכוח על טאבה הרס את המומנטום של השלום עם מצרים, ובסוף גם הפסדנו את פיסת הקרקע הזעירה הזו. מה שמראה לאן מובילה החוכמולוגיה של פעולות נכלוליות בעידן המשפטני שהעולם צועד אליו.

מוזר אגב שיש ערבוב בין המדינה וחוק שהיא מנסה להעביר או לא להעביר, לבין אותו משה שחל, עורך דין פרטי, של חברה אמריקאית, במקרה הזה (אייטם המציג נספח אחר של המקרה במקומון  הנערץ של זכרון יעקב). עוזי לנדאו, איש ימין שאני דוקא מעריך בדרך כלל ושפעם ידעתי לחקות, אמר שיהיה מוכן להגן על התגלית הישראלית-אמריקאית: "לא נהסס להגן בכוח על מאגרי הגז הימיים". כלומר, לפיו, ישראל תפתח במלחמה אם לבנון תרצה להחזיר את הגנבה-כביכול. וכך, לפתע, התגלית שוב היא לא עסקו של תשובה ושל המשקיע האמריקאי, אלא עסק של כולנו, עניין פטריוטי שנלחם עליו עד טיפת דמנו האחרונה. כלומר, יש כאן הלאמה מבחינה מסויימת, אבל הפרטה מבחינה אחרת. צה"ל יהיה מוכן להילחם עם מדינה אחרת, כדי להגן על עסק פרטי, שמתקמצן על הענקת תמלוגים כנהוג בשוק כמה דקות קודם לכן. זוהי הפטריוטיות החדשה, הפוסט-פטריוטיות, שכמו סרט האנטנות הצהבהב של גלעד שליט במימון איתוראן, רשת הסופרים של רמי לוי ועוד חברה שהצטרפה יותר מאוחר, קשורה לא לאהבה למדינה אלא לאהבה לאומית לחשבון הבנק של איש עסקים (למה איתוראן ורמי לוי לא תרמו בלי לבקש קרדיט בעמוד הראשון כמה ימים רצוף?). ומי יודע, אולי המלחמה הבאה תפרוץ כדי להגן על חשבון הבנק של אדם כזה.

צריך גם להיזכר בפועלה של משפחת עופר, שיתכן וסכסכה אותנו עם הטורקים בהקשר לפרשיה בעייתית אחרת שלהם. ובקרוב, תסבך אותנו עם הכורדים והעירקים.

בינתיים, אני ממליץ לכולם להירשם לקבוצת הפייסבוק 'גם אני רוצה תמלוגים מהגז'.

roy chicky arad blog in google translation version

קדימה! – סינופסיס למחזה על הון ולבנון

אני עובד כבר זמן מה על כתיבת מחזה בשם 'קדימה!' שעוסק במלחמה האחרונה. זה חומר קצת שונה משאר הדברים שכתבתי עד כה, אולי בהשפעת תזונת יתר של ברכט ושקספיר בחודשים האחרונים.
קדימה! הוא אולי טקסט ראשון שלי שיש בו טוב ורע – עד עכשיו טוב ורע היו נושאים שלא עניינו אותי, להפך. הדמויות שלי בסיפורים הקצרים וברומן היחיד שלי "אירובי" היו מרובות צדדים ומוזרות – כאן ניסיתי להשטיח אותן ולצבוע אותן בגוון יחיד, עם עלילה ראשית שהיא על סף סיפור ילדים.
התנועה העלילתית ב"קדימה!", לא מתבססת על מילים ואסתטיקה, וגיבוש איטי של אופי אקסצנטרי לדמות הראשית, כמו שמטפטפים מים עם חול על ארמון בים – ב'קדימה!' המרכז הוא אתיקה ואידיאולוגיה. למרות רגעי הומור, יש כאן אפילו רעיון פמפלטי, בואו נודה. היות וזו סקיצה שנכתבה עבורי כדי שאוכל למלא אותה (הספקתי לכתוב עד כה כשני שליש מהמחזה), יש בוודאי טעויות ושגיאות כתיב וניסוח ונשארו כל מיני הערות שלי, ועל כך אני מקווה שתסלחו לי. אם המחזה יוצג, אני מניח שנדבכים שלמים במחזה יירדו, כדי לפשט את התנועה שלו ולקצר את האורך שלו. תהנו.

קדימה!
סינופסיס למחזה פמפלטי על הון ולבנון – טיוטה מס' 2

פרולוג

המחזה נפתח במסיבת יומולדת עליזה במטה הסודי של "מחתרת מרקסיסטית" מושחתת במקסיקו המונהגת על ידי קומנדנטה ראול ומאומנת על ידי תת אלוף (במיל) ישראלי בשם צביקה עופרי. חברי המחתרת מחכים לבשורה חיובית לגבי פעולת גרילה לא גדולה שיצאה לדרך בבירה מקסיקו סיטי, או לחילופין, לקול ינשוף, שמסמן להם לברוח מפשיטה.
בינתיים מתרחשת התוכנית האמנותית שחלקה אורגנה על ידי צביקה עופרי. הראשונה להופיע היא קוראת עתידות קשישה שצביקה הביא מישראל. מעבר למסך שאפשר להכניס דרכו יד היא מנסה להקיש את העתיד של קומנדנטה ראול ולצביקה עופרי. קובעת שראול, מנהיג המחתרת, הוא בעל גישה לתיאטרון, ושצביקה עופרי הוא איש עסקים מכובד מאוד, שצריך להיזהר ממספר 2. בגלל שהיא טועה לגמרי, כולם צוחקים מסביב. זורקים עליה בננות ומטבעות כסף מקומי וקושרים אותה כהלצה אכזרית.

את מהלך המופעים עוצר אחד מחברי המחתרת ומספר שקיבל הודעה ראשונית שהמבצע הצליח מעל למשוער. עולה רקדנית בטן מלבנון, צביקה עופרי לוקח שאכטה ונדבק אליה. מפלרטט איתה, היא נעתרת לו עד שהוא אומר לה שהוא מישראל. היא אומרת שאח שלה מת במלחמת לבנון האחרונה ביום הראשון שלה. הוא אומר שהוא בטח הרג אותו וממשיך לצחוק.
היא הולכת לצד, המומה. מיד עולה אדם שאוכל ביצים. קול ינשוף עולה ומזהיר את כולם. כל חברי המחתרת בורחים במרוצה, חוץ מצביקה עופרי ששוכב על הרצפה, שיכור כלוט, מגלת העתידות הקשורה ואיש הביצים שלא מוותר על העשר דקות שהוא צריך להופיע, יהא אשר יהא.
נכנסים שני חיילים מקסיקאים, יורים באיש הביצים והורגים אותו ותופסים את צביקה עופרי ואת מגלת העתידות. נכנס הרמטכ"ל המקסיקאי, משחרר את צביקה עופרי והם לוחצים ידיים ושותים משהו. מתגלה שהארגון ממומן על ידי הממשלה המקסיקאית. וצביקה עופרי נשלח כדי ליצור פרובוקציה עם המחתרת הקטנה הזו, כדי שכתגובה, הצבא המקסיקאי יוכל לטפל בגורם אחר – המהפכה הלא אלימה והפופולרית של הזאפאטיסטים. אבל במבצע של ראול נרצח בטעות השר לאיכות הסביבה (וזונה טרנסקסואלית). הרמטכ"ל המקסיקני דורש שכעונש תת אלוף צביקה עופרי יעזור להילחם בזאפאטיסטים אבל בחינם, אחרי הנזק שעשה, אחרת יירו בו. הרמטכ"ל מורה לחייל להרוג את מגלת העתידות, כדי להראות שעשו פשיטה מוצלחת או כי שמעה יותר מדי.
מגלת העתידות אומרת לצביקה עופרי שהיא יודעת שהשם שלו מושמץ מאוד בישראל בגלל מה שקרה במלחמת לבנון השניה, ואם יציל אותה ממוות, יש לה כישוף שבמסגרתו אדם יכול לשנות משהו אחד בדברים שעשה.
בהתחלה אומר התא"ל שהוא רוצה לתקן את הטעות הגדולה אחרי שהודח מצה"ל, לעזוב הכול ובמקום להגן על השם שלו לנסוע כמו צעיר לטיול תרמילאים רוחני במרכז ודרום אמריקה. וכך אנשים בארץ יבינו שהוא פטריוט אמיתי.
אחר כך הוא אומר שאם יש לו הזדמנות לשנות משהו, זו היתה טעות לשלוח את החיילים הלא ממוגנים לגבול. היה צריך לשים אותם בג'יפ ממוגן. כי אז חיזבאללה לא היה חוטף את החייל והורג אותו ואז מלחמת לבנון השניה לא היתה פורצת. היא אומרת שלא ישקר אותה, כי הקסם יבוטל אם הוא לא יהיה כנה ואם הוא נעשה כדי להרע לאנשים. הוא אומר שהוא לא עושה דבר שירע לאנשים, אלא להפך. הוא עוזר להציל את החייל ממוות ואת המזרח התיכון וישראל ממלחמת לבנון האחרונה.

מערכה 1

מוזיקה מוזרה מובילה לתרחיש היסטוריה אלטרנטיבית. המחזה חוזר אחורה ליום התחלת מלחמת לבנון, בשעה שמונה בבוקר. אלוף המשנה נמצא במשרדו שבגזרה, ומסביר לשחקנית יפה מ"הבימה" שעובדת על הצגה על חיילים בגבול לבנון. היא מסבירה לו שהיא עושה הצגה על הומואים בצבא, יוסי וג'אגר עם סוף טוב. אלוף המשנה אומר שאין לו שום בעיה עם הומואים והוא בעד סוף טוב. היא מתחילה לספר שהבמאי הוא בן של במאי מפורסם אחר.
אומרים לו שהג'יפ הלא ממוגן יוצא לסיור לגזרה 'מלפפון', כי הג'יפ הממוגן בתיקונים. כאן אנחנו פוגשים לראשונה את אלחנן פירסטטר, שאמור למות ולהיחטף, שנדחף לחדר בלי רשות, מספר על הג'יפ ומטריד את הקצין הנפוח. אם היתה מלחמה – פירסטטר זה היה הופך לגיבור לאומי, שכולם רוצים את שחרורו ויש פרס של 20 מיליון דולר על מי שמוסר עליו מידע.
אומר בסדר. ואז נעצר ואומר, בעצם בוא ניקח את הנגמ"ש והטנק לגזרת מלפפון. שואל אותה אם היא רוצה לראות איך מסיעים נגמ"ש. חיזבאללה מתקיפים את הנגמש והטנק, נכשלים, המלחמה נמנעת.

ההיסטוריה האלטרנטיבית מגיעה גם ללבנון. במקום למות, טירון חיזבאללה בשם מאזן קם לתחיה. רוצים שהוא יהיה חלק מהמתקפה, אבל הוא לא מוכן להחזיק נשק, נותנים לו קלרינט כדי שינגן אם ישראל תוקפת. מאזן חתם על הצטרפות לחיזבאללה רק כי הוא אובססיבי לחתימות. מאוד אוהב לחתום ולא מסוגל להגיד לא.
אחותו אומרת לו שיעזוב את התנועה, שיש לה תחושה רעה לגבי הפעולה, עדיף שיכין שלטים להפגנה מחר, כדי שלא יפטרו את אבא, איש ועד חברת החשמל (יש הפגנה למחרת המלחמה נגד הפרטת חברת החשמל הלבנונית). אבל לא נותנים לו לצאת מחיזבאללה. קצין המבצעים בצידון לוקח אותו לשיחה ואומר לו שכולם איתו עד הסוף אז שיהיה איתם. מתגלה שאחותו של מאזן, רזאן, שוכבת עם קצין המבצעים של חיזבאללה, גבר נשוי, שאשתו בחודש שמיני.
המתקפה נכשלת ומאזן לא נפגע. הוא הולך למחרת להפגנה עם אבא שלו, איש ועד חברת החשמל שנלחם נגד הפרטת חברת החשמל הלבנונית. הצבא מכה את המפגינים. אנשי חיזבאללה לא עוזרים לו. המשטרה והמעסיקים בועטים בו ובאביו, פוצעים את אחותו רקדנית הבטן.

ההפגנה מתרחשת ליד המשרד של החיזבאללה. מאזן מבקש מאנשי חיזבאללה להתערב, אבל קצין המבצעים עימאד אומר שזה לא המנדט שלהם. הם לא רוצים להרגיז את השלטון. מאזן מאוכזב מהארגון, עוזב את חיזבאללה ובורח מחיזבאללה לביירות. שם,הוא הופך לנגן קלרינט. את זאת יודעים מהמכשפה שעולה ומספרת מדי פעם מה קורה.

מערכה 2

בינתיים בישראל, צביקה עופרי הופך לכוכב, הוא מועלה לדרגת אלוף, אבל עוזב את צה"ל ומקבל עבודה כמנכ"ל קונצרן "טרילניום", שהוא סייע לו בחוזים של גדר המערכת. ביום העבודה הראשון שלו, הוא נפגש עם הסמנכ"ל הנחש, בני גואטה, זה אומר שיש לו כאב ראש כי נפגש עם עובד שעשה לו כאב ראש, אלחנן פירסטטר. אפשר לדמיין את פירסטטר כשילוב של שוייק, צ'רלי צ'פלין והרשלה. אולי ישוחק על ידי משה פרסטר.
(להחליט אם להכניס: מסתבר שפירסטטר הגיע לראיון במשרד שארגן לו שימי, חבר של פירסטטר מהצבא. פירסטטר נתן ראיון כל כך מוזר, שמענישים את הממליץ בהורדת יום מחלה.)
צביקה עופרי אומר שהוא מרגיש משהו אל האיש הזה – אלחנן פירסטטר. מראים לו את הראיון מצולם בוידאו. בראיון, אלחנן תמים עד כדי טמטום חינני. שואלים אותו לגבי השכלה, הוא אומר שלא אהב ללמוד, ממילא לא לומדים כלום שם. שאלו אם יש לו תיק פלילי – סיפר שחשב לעשות גרפיטי, וראה אדם מעשן סמים ולא הלשין. צביקה עופרי מחליט לקחת את אלחנן פירסטטר כצַבַּע במפעל מכסי פגזי MLRS לייצוא. המשכורת: שכר מינימום.

עובדי הקונצרן מקימים איגוד בפעם הראשונה. גרעין הועד נמצא דווקא במפעל הפגזים. המנכ"ל מסתכל על רשימת העובדים, ורואה שכולם מזרחיים חוץ מפירסטטר. קורא לו לפגישה, מציע לו להיות מנהל משמרת אם יבגוד בהתאגדות. הוא אומר שלא רוצה שיקחו לו את תפקיד הצַבַּע, כי זה תפקיד שממלא אותו סיפוק: הוא צובע בצבעים זוהרים את הפגזים והמיכלים העשויים אורניום מדולל. הוא שמח לחתום על כל מסמך. הסמנכ"ל מתראיין ומספר שהאיגוד שקרנים, שממציאים מקרי סרטן, וכאילו הופכים אותו לאויב המדינה. הוא מופיע עם פירסטטר התמים, שמספר שאוהב לעבוד. לאחר מכן הוא מפטר את ראשי האיגוד ומוריד בדרגה את שימי, שהביא את פירסטטר לעבודה, ומקדם את פירסטטר במקומו.
(להחליט אם להכניס: עובדי החברה מחרימים את פירסטטר כי הוא שטינקר. ובהם גם שימי שמקבל אותו לעבודה, שהורד בדרגה. שימי מקבל הודעה שהוא חולה בסרטן (אולי פירסטטר עצמו?). מתכנן להודיע לסמנכ"ל. אומרים לו שאם יודיע, יפטרו אותו על משהו אחר. הולך לקבל טיפולים, אומרים לו שצריך לשלם על הסרטן. אביו מוכר את הבית).
מבקר הצבא מגיע לבדיקת פתע מפעל בעקבות תחקיר שיש שם אורניום מדולל, שגרם להרבה מקרי סרטן. הסמנכל אומר שהעובדים היו אומרים אם היה להם סרטן ושאין שם אורניום, שואל בקול את העובדים, כולל את שימי. כולם משתפנים ומכחישים את הימצאות האורניום המדולל כדי להגן על המפעל פירסטטר התמים מכריז בשמחה שיש אורניום מדולל, הוא בקומה מינוס אחד במכולות הצבעוניות. הסמנכ"ל סופק את פניו, והמבקר רוצה לראות. הסמנכ"ל אומר שיש בעיה. פירסטטר לא מבין למה לא רוצים שיראה את המיכלים היפים. אם הוא לא יכול לרדת הוא יעלה את המיכלים. הסמנכ"ל קורא לבעלים ונפגשים עם מבקר הצבא. פירסטטר מעלה את המיכלים כדי להשוויץ בצביעה שלהם. מפטרים את פירסטטר, מבקר הצבא עצמו במפתיע לא מתנגד לפיטורים.
הם טוענים שאין מיכלים למרות שהם שם, עולה ויכוח קצר ברוח סלפסטיק. פירסטטר אומר שאולי הוא מדמיין ושמפטרים אותו כנראה בצדק.

פירסטטר מנסה למצוא עבודה אחרת ונכשל. הוא עובד בשטיפת כלים ונעשק על ידי הבעלים, שנותן לו משכורת של 190 ₪ לחודש כי אכל במסעדה הרבה.

מפטרים גם את צביקה עופר, כי אין דרישה לMLRS. מגיע משקיע אירופי שאומר שהשקיעו 200 מיליון דולר בפגזים האלה וישראל לא משתמשת בהם, כועסים שהוא לא יוזם שימוש בהם, הרי בגלל זה לקחו אותו. צביקה עופרי אומר שלא הבין את זה, אחרת היה דואג ליזום משהו כזה. אומרים לו שיעבור למשהו אחר בקונצרן. הוא מופתע שלוקחים במקומו את מבקר הצבא כמנכ"ל החדש. צביקה עופרי אומר שרוצה לשטוף את הראש בדרום אמריקה. מגדל קוקו. קונה ציוד.

הוא מקבל סרטן, הקול שלו הופך לצרוד (אולי קורה לו דבר רע אחר?), אף אחד לא רוצה לקבל אותו. היחיד שמקבל אותו הוא נג'ואן, עורך דין חיפאי שעובד כסגן ראש עיר חיפה. בגלל הפגנה של ערבים נגד גזענות שחוסמת את התנועה בחיפה, יש חרם על עבודה ערבית, הלקוחות עוזבים אותו, גם הערבים, והוא נאלץ לסגור את המשרד ולפטר את פירסטטר.
בפעם האחרונה שמנקה לפני שהבעלים מתחלף, אומר שהיה רוצה למות בקרב כשהיה חייל ולהיות גיבור. בטנק כולם קיבלו צל"שים, הוא היחיד שלא קיבל כי יש מגבלה בירוקרטית והוא הסכים לוותר. שומעת את זה מגדת העתידות, שגרה סמוך לנג'ואן, ומחליטה לבטל את הכישוף שיצר את ההיסטוריה האלטרנטיבית, כי תנאי הכישוף הופרו.
מערכה 3

העולם חוזר לקדמותו, כאילו הכישוף לא קרה:

יומיים אחרי תחילה המלחמה, מוקם הקמת הועד לשחרור אלחנן פירסטטר, כולם אומרים שהוא גיבור. פירסטטר מת, אבל מוחלט להגדיר אותו כחטוף, כדי להגביר את הדרמה. לפני הלויה צביקה עופרי מוכר את המניות שלו ונפגש עם סמנכ"ל "טרילניום" שאומר לו שהגיע הזמן להשתמש בMLRS. הוא אומר שהאמריקאים לא ירשו, שזה יישאר גם אחרי המלחמה, הסמנכ"ל אומר לו שכדאי לו אישית להשתמש בהם, כי אז תחכה לו הצעה מעניינת. באירוע נואם צביקה עופרי ומשוויץ שיכנס ללבנון וילחם. מספר שנפלו פגזים גם על כפרים ערביים והמנהיגים שלהם בוגדניים. שולח ידיים לישבן של השחקנית היפה.

במקביל מתרחשת הלוויה של חייל חיזבאללה מאזן. מספרים שמת עם קלרינט ביד, קצין המבצעים של חיזבאללה שואל איך הורגים אדם עם כלי נגינה. אבא של מאזן אומר שרוצה להפגין בכל זאת, למרות הפלישה הישראלית. מנהיג העובדים הלבנוני אומר שמבטלים את ההפגנה. אחותו מספרת לו מה שמעה במקרה. האבא מבין שהמתקפה היתה כדי למנוע את השביתה, שאנשי עסקים מממנים את חיזבאללה ודחפו להבעיר את השטח כדי למנוע את ההפגנה ולזכות בחברת החשמל. הוא תוקף את אנשי חיזבאללה, אך הם אומרים בערך מה שצביקה עופרי אומר על פטריוטיזם.

ובינתיים בחיפה, משפט ראוה לנג'ואן, סגן ראש עיריית חיפה בישיבת המועצה, שמואשם במלחמה הזו ומפוטר ממנה ברוב עצום. טקסט ההדחה הוא הטקסט האמיתי מהישיבה של וליד חמיס לפי אתר עיריית חיפה.

השיר של הראפר ממחנה הפליטים הלבנוני המופגז כרגע

 

המצב די רע בנהר אל-ברד, מחנה פליטים פלסטיני בצפון לבנון, לא רחוק מהגבול הסורי והים. קבוצה טרוריסטית לא ברורה שהתמקמה במקום מנהלת חילופי אש עם הצבא הלבנוני. השימוש הלא סביר בנשק של הצבא הלבנוני הוביל עד כה להרוגים רבים, 17 אזרחים הרוגים ופצועים רבים מדווחים על ידי הסהר האדום.

מדובר במחנה פליטים בן 31 אלף איש בצפון לבנון. נטשו אותו 25 אלף, אבל אי אפשר לדעת כמה נשארו. נראה שהרבה נכים ועניים נותרו מאחור בזמן שהמחנה מופגז ומרוכך בטילים שהובאו במיוחד מארצות הברית וממדינות המפרץ. ארגוני הסיוע מדווחים שהמצב הרפואי נורא ואין אוכל. זו חזית שלישית במזרח התיכון כרגע (אחרי עזה ושדרות), ואולי חמורה מכולם מבחינת מספר הנפגעים האזרחיים.

לפלסטינים הלבנונים האלה אין כל כך סימפטיה בעולם. יתכן שבכך אשם גם המוניטין הרע של ארגון הטרור הסוני המוזר הזה פתח אל אסלאם, שבינתיים ההסבר היחיד לקיומו נמצא בכל מיני תאוריות קונספירציה (סוריה, לבנון או אל-קעידה). אבל בשורה התחתונה הקורבנות הם אזרחים עשו דבר – ילדים, נשים וקשישים עניים ומיואשים.

הפרשה מקבלת סיקור מועט בישראל, וכשכותבים על המקרה במערב מציגים טוב את סיניורה הצבא הלבנוני, שסוף סוף תופס אומץ. אבל על חשבון מי?

 

במשחק הקלפים הזה ישראל לא יושבת על השולחן, אבל עדיין ההרוגים הם הרוגים. לי עצמי אין כסף מיותר בחשבונות בינלאומיים. אם מישהו מעוניין, זה יהיה נחמד לתרום כמה דולרים. קצת סולידריות מזרח תיכונית. אפשר גם לכתוב טוקבקים מפרגנים באתרים.

 

אני וידידה לבנונית כתבנו יחד הבוקר במסנג'ר נוסח עברי לשיר של זיאד אודה, ראפר ממחנה הפליטים, על מחנה הפליטים נהר אל-ברד. השיר נכתב שלושה חודשים לפני תחילת האירועים. בשיר, החייל מבקש תעודת זהות. חשוב לדעת שלפליטים יש תעודת זהות כחולה של אונרווה.

לאחרונה זיאד אושפז עם קליעים בשתי הרגליים ונקווה שיוכל להמשיך להופיע (נקווה שנוכל להגיע לביירות לראות אותו).

 

תדליק את הסיגריה

עשן אותה ותדליק עוד סיגריה

החייל אומר לו בוקר טוב

החייל רוצה תעודת זהות

הוא חושב ששמע "תביא את הזהות"

ושואל את החייל איזו זהות, איזה שחרור.

זה סודי, זה סגור

תשמע אותי

המחנה שלנו אכזרי

פה זה כלא ענקי

התקשורת טבחה את כולנו

התקשורת הרגה את כולנו.

 

 

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: