Tag Archives: הדר

חיפה – סרט מלחמה

י  
רחוב מסדה בחיפה. יום באמצע השבוע. פנסים מהבהבים ומוזיקה מסמנים פתיחה מאולתרת של תערוכה בגלריה ביתית. די.ג'יי מתקלט פופ לבנוני דרך היוטיוב. לצידו, מטיחים שני דרבוקיסטים ערבים מתולתלים-מדי בדרבוקה ונערה ערביה עם חולצה כחולה מפזזת על רקע ציור כחול. הקהל בפתיחה נחלק בין יהודים וערבים כמעט פיפטי פיפטי. חגי אייד, דמות מרכזית לשעבר בסצינת הגייז והתרבות של תל אביב, נשען על קיר, לא רחוק מתמונת שמן אחרת ומשיירי צדפות אכולות שמראים שהגענו באיחור.
מהצד השני של הכביש – קפה מסדה, הליבה המבעבעת של הסצינה המקומית. הברמן הערבי החתיך מספר ללקוחה יהודית רוסית על סיפור קצר אפוקליפטי שכתב אמש והיא מביטה בו במבט מצועף. על הקיר, מזדהרות תמונות של כוכבי קולנוע מצריים משנות החמישים, יוזמה של לינה פלאח, אמנית ופילוסופית שולחן, שכרגע עוסקת בתיווך דירות, ואחת ממייסדות המקום המצליח, שמתנחמת בכך שהיא מקבלת קפה חינם.
ממשיכים מעט, מדירה כלשהי עולים צלילי פריטת גיטרה, מעט רעש בחנות החולצות האורבניות של פנקיסטים או נערי אימו, ואז הרחוב מתעקל, ונכנסים למתנ"ס צנוע. בדיוק ניטש כאן שיח גלריה כחלק מאירועי 'זהירות אמנות' שהפכו את הרחוב לתערוכה אחת גדולה, כולל הפלאפליות. עשרים חיפאים עומדים מתחת למעין מקרמה ורוד ורבים בלהט על החיבור של אמנות וחברה. בחוץ, מיחם קפה ובורקס, כמה כרזות פוליטיות של פלגי שמאל זעירים מחמישים השנים האחרונות, וריכוז מוגבר של צעירים עם שפם, מעבר למקובל במערב. גבר מבוגר וקרח, פניו כמעט שקופות, בסוודר תכלכל וגילוח מרושל, אומר בקול רועד, "אבל מה יגידו עלינו בתל אביב? האם יודעים עלינו בתל אביב? מישהו יכול לענות לי" וכולם מהסים אותו, שהם לא צריכים את תל אביב.
בפיסת רחוב לאורך כ200 מטר, ממוקמות חנות ספרים משומשים בשם 'גולדמונד', הוצאת הספרים פרדס, חנות בגדים יד שניה, חנות טי-שרט אורבניים, שני בארים, ארבעה בתי קפה, אחד מהם עם אוריינטצייה לגייז ערבים, אולפן הקלטות, חוץ מזה יוצא ברחוב כתב עת לשירה בשם 'אלת המסטיק' ומגזין אמנות פמיניסטי בשם 'ארטוטאל' שעורכת האמנית רחלי לוריא, ויש כמה להקות מקומיות ושמועות על תיאטרון פרינג' שיוקם בסביבה.
בישראל ישנו מרכז תרבותי יחיד שרק תופח כל הזמן – תל אביב. כותבים ואמנים רבים פועלים בכל הארץ. אבל סצינה פורחת ומשגשגת שתומכת ומניפה את עצמה במבחר תחומים, פועלת, לטוב ולרע, רק במרכז תל אביב. כרגע, רק מקום אחד יכול לנצח את הקוּליות הבסיסית של העיר העברית הראשונה – רחוב מסדה בחיפה.
בניגוד לתל אביב של ימינו, כולם במסדה מדברים אידיאולוגיה. אבל הסיבות לפריחת רחוב מסדה הן מתחום הכיס, וקשורות למחירי הדירות המופקעים בתל אביב, כרך שצמח מתוך אמניו ובטלניו התפרנים, אבל כיום הופכת לעיר לעשירים. זו הזדמנות בריאה לערים אחרות לחמוס מעט מההגמוניה התרבותית. גם ירושלים מתעוררת, אבל מתחם מסדה בשכונת הדר בחיפה, שבקע משום מקום, לפתע-כך, הוא הפלא הגדול. צעירים רבים נוהרים מכל הארץ לגור ברחוב הזול והנעים. שכירות של דירת שלושה חדרים בשכונת הדר עולה פחות מדירת חדר בדרום תל אביב. וככל שנפתחים יותר מקומות ברחוב, כך האטרקטיביות של המתחם מטפסת. הגעתי בטרמפ עם ידידה תל אביבית לרחוב. תוך כדי שהראיונות התקדמו, היא כבר התחילה לנסות למצוא דירה באיזור ונטשה אותי.
איש התיאטרון חגי אייד, עולה חדש לרחוב מתל אביב, נלהב: "הייתי בשינקין בשנות השמונים כשהרחוב פרץ. מאז תמיד גרתי בסביבה של שינקין. אבל נטשתי לפה כששינקין הפך לקניון. אני לא רוצה לגור בקניון. מסדה היום זה השינקין האמיתי. אני גר ברחוב צדדי בסביבה ושמו מלצ'ט. עברתי לפה כי יש באזור הזה אנשים שמנסים להמציא את האמנות והאורבניות מחדש, בדיוק כמו אז. זה מקום שנותן השראה, מקום להתערבב עם יוצרים ואנשים שמנסים להגדיר את עצמם. תל אביב נהייתה קפיטליסטית מדי, בטח לב תל אביב".
– ואיפה יש יותר חתיכים?
האמת שבתל אביב. בחיפה עולם הגייז טעון טיפוח, אבל אני עובד על זה. 
 
כרמלית ושמה תשוקה

 
הייחוד של מסדה (מלבד זה שיש בו תחנת כרמלית), הוא שמדובר בסצינה יהודית-ערבית רוגשת. זו לא יוזמת דו קיום ממומנת על ידי האיחוד האירופי, אלא פשוט חיים זה לצד זה. שיתוף בין שכנים הוא עניין טבעי לכאורה, אבל בישראל של היום, בה יבשות התרבות היהודיות והערביות נעות הרחק זו מזו כל הזמן – זה נס.
אף פעם לא חיבבתי את המונח דו-קיום, שמניח כי ישנם תהומות איומים שצריך לגשר עליהם. ובמסדה באמת מדובר בחד-קיום. כמו שגברים מסתדרים פחות או יותר עם נשים ומבוגרים עם צעירים, בלי מאמץ גדול.
יוני כדן, מוזיקאי (להקת "ערופי שפתיים"), הוא אחד ממייסדי לייבל המוזיקה האלטרנטיבית פת\קית. הוא עלה לחיפה כדי לפתוח במקום מושבת מוזיקאים. אחריו שינעה את מזוודותיה אחותו, קרני, מעצבת אופנה. יוני כדן: "רציתי לייצר בחיפה סצינה מוזיקלית. זה לא פשוט, אבל אני יכול להגיד שכל ערב אני יכול להשתכר עם אנשים מעניינים. החודש היו לנו חמש הופעות בחמישה מקומות בחיפה ושני מיני פסטיבלים. והקהל מגיע. יש תחושה שקורים דברים. חיפה היא גם עיר מעורבת. השיתוף בין יהודים לערבים זה הסיכוי לחיים בארץ הזאת. לא מתוך זה שחייבים להיות ביחד, אלא מבחינה שזה מעניין לגור יחד. אם יש סיכוי למקום הזה, ישראל, זה רק דרך המודל של חיפה,  דרך התמהיל של חיפה".
ערן פרגר הוא הבעלים של "קפה מסדה", המקום שפתח את הסצינה לפני שנתיים וחצי ("כולם חושבים שאנחנו פתוחים המון שנים"). הוא רואה בפעולה שלו, מעבר להרתחת אספרסו, משהו פוליטי. פרגר הגיע למקום בטעות מהקריות, בעקבות חברתו אז, ופתח את 'קפה מסדה' במטרה להקים קפה שיהיה נח לערבים ויהודים. התגובות לפעמים קשות: "היום בבוקר באה לקוחה. הצביעה על השלט הזה, 'חופש וצדק לעזה'. ודרשה להוריד. כי זה לא מתאים"
-מה אתה עושה במקרים כאלה?
. "אני אומר, לא מתאים, תלכי".
-בזמנו פורסם שסרבתם לשרת אנשים במדים?
הגיע עובד חדש וחשב שאנחנו לא משרתים חיילים. הוא על דעת עצמו סירב להכניס חייל. וזה יצר סיפור. אבל מה שהוא עשה נוגד את הרוח שלי. אנחנו רוצים שכולם יכנסו וידברו ויקשיבו. ואני יודע שיושבים פה חיילים שמאלנים בלי מדים, גם אני הייתי חייל כזה.
–         נראה שאתה עושה כאן משהו יותר אידאולוגי-אמנותי מאשר להריץ בית קפה?
הפוליטיקה כאן זה הדבר היחיד שמציל אותי, כי נורא משמים לנהל בית קפה. לטפל בלקוחות ובעיריה זה משעמם.
לינה פלאח, בת 29, דרוזית, שעברה לאיזור מהכפר סמיע, לינה היא בחורה גבוהה ונחושה: "מדברים על חיפה כמקום עם דו קיום. אבל בחיפה יש רק קיום ותת-קיום. או כמו שאומרים הערבים, דו קיום בין החמוד לרוכבו. במסדה יש דו-קיום אמיתי. ברחוב הזה אתה רואה יהודים שלא יצא להיחשף לערבים וערבים שלא להיחשף ליהודים בגובה העיניים. זה קורה בישיבה בבית קפה ופעילויות אמנותיות".
– איך זה עובד ולמה דווקא כאן?
זה קורה בצורה מאוד אורגנית, זה פשוט קורה. מלכתחילה היהודים שבאים לגור כאן סובלנים לערבים, כי לרחוב יש שם של מקום בוהמייני ושמאלני. האנשים שמגיעים לוקחים בחשבון שאולי יתחככו בערבים.
-יש חיכוכים בכל זאת?
מעט מאוד.
-ואת כדרוזית? עומדת באמצע?
אני יכולה להגיד שפה היתה הפעם הראשונה שהכרתי דרוזים שממש התחברתי איתם. המהות הדרוזית שלי היא רק קוריוז כאן. אומרים, 'אה, את דרוזית, מגניב'.
-ובשאר ישראל יותר קשה לך להיות לא יהודיה?
אני לא דוגמא. אנשים לא יכולים לדעת שאני ערביה. אני לא נראית, ואין לי מבטא, ויו נואו.
-אז את מרוצה פה?
אני מרוצה מהעשיה. אבל רוצה דראגסטור ומכבסה אוטומטית 24 שעות. (ברקע צעקות שיש כבר דראגסטור) אוקי, אז תוריד את הדראגסטור. אני רוצה רק מכבסה אוטומטית.
רחל לוריא, עורכת ארטוטאל, עיתון אינטרנטי פמניסטי לאמנות, ואמנית ומשוררת בעצמה: "הרבה שנים יש לי פנטזיות קשות על עיתון אינטרנט קשה. והחלטתי להגשים אותם עכשיו כי זה אפשרי המטרה בארטוטאל היא ליצור שיח אמנותי שהוא מעבר לאמנות".
-מוזר שבמסדה יש שני עיתונים, אתם ואלת המסטיק.
זה נחמד מאוד ואני גאה להיות חלק מאלת המסטיק.
-כיף בחיפה?
אני טיפה מגעגעת לתל אביב. השילוב פה מאוד מעניין. אני גרה באיזור שלא גרים סטודנטים, ליד השוק.
אני רואה שם הרבה תופעות וקצת פשע. בסך הכול שקט. יש הרבה ערבים ורוסים, אבל כולם נחמדים בסך הכול.
  הדס בן ארצי, שחקנית צוהלת שתשחק בסרטו הבא של אבי נשר, היא דמות צבעונית. אנחנו הולכים לאכול חומוס אצל אבו שאכר בעיר התחתית, הליכה של עשר דקות ברגל ("אני מנסה לשכנע אותם לפתוח סניף במסדה. אין לי כח לרדת כל פעם"). בדרך, היא מנופפת שלום לכל מאבטח ומוכר טריינינגים ומאבדת את כלבתה התחשית מתילדה בכל צומת אפשרית.
בן ארצי: "כשהגעתי לפה מלימודים בלונדון, לא ידעתי מי נגד מי. אז החלטתי כמו הביטלס להתחיל הופעות על הגג שלי. לתת במה ליוצרים מחיפה, לא רק מתל אביב. היה חשוב לי שתהיה תרבות ושזה לא יעלה שקל. לא עבר זמן רב עד שלאירועי הגג שלי הגיעו 1400 אנשים. אני כותבת עכשיו תסריט על רחוב מסדה. כמו פלורנטין, רק קצת אחר, כי יש פה יהודים ערבים. אני קוראת למסדה רחוב הנשמות האבודות. זה רחוב שנותן לגיטימציה ליצור. זה לא קורה במקום אחר פה. אפילו אם אתה שתי רחובות למעלה, אתה למרגלות הכרמל, ואי אפשר ליצור".

 

מסדה שנית לא תיפול

 
חיפה היפהפייה היא עדיין אותה עיר מנומנמת ומשברית שנעה מקניון לקניון. בשנים הקרובות, היא תודח ממקומה כעיר השלישית בגודלה בישראל, לטובת ראשון לציון. מתחם מסדה הוא בועית זהבהבת בתוך העיר. ברחוב יוצא כתב עת מקסים לשירה בשם 'אלת המסטיק', שעורכות לילך ובר ומיטל נסים, ונותן כלי ביטוי ליוצרים הצעירים בסביבה. כדי להבין את הייחוד של המתחם אפשר לספר שהעיתון החיפאי מופץ בארבע נקודות בחיפה, וכולם לאורך ברחוב מסדה.
-יוצרים חיפאים ותיקים כמו א.ב יהושע הגיבו על כתב העת?
לא הגענו אליהם, לא ניסינו. אנחנו פועלים רק בגטו של מסדה. אין עם מי להתייעץ, אין עשייה פה שנוכל ללמוד ממנה. וזה דוקא טוב: כל דבר שעושים פה הוא משמעותי. הכול חלוצי, זה כמו ללכת למדבר בלי מפה. ובמדבר גם קוץ הוא פרח.
מבטה של לילך ובר לא מרוכז וחולמני. ראיתי אותה לראשונה בהופעה על גג שארגן לייבל המוזיקה פת\קית לפני חצי שנה. היא דרשה שיינתן כבוד גם לחיפאים, ולא רק ליוצרים שבאו מהמרכז, נדנדה לעלות עם עוד משורר משופם, ובסוף הופיעו שני הלוקל-פטריוטים לקול מחיאות הכפיים של הקהל הנלהב.
משום מה, דווקא התמימות והישירות שלה הובילה למהלך שהיה אמור להיות גולת הכותרת של הסצינה ולבסוף הציב את החלום של מסדה כבועת אמנות מול הממסד והמציאות החיפאית העכורה.
כדי לקדם את 'אלת המסטיק', לילך הרהרה בארגון תערוכה של אמנות מתוך החוברת. בגלל שהיא לא ממש מבינה באמנות, לדבריה, החליטה לקחת אוצרים נוספים לניהול הפרויקט. בשלב זה, הרעיון הצנום יצא מידיה של ובר, והפך לתערוכת ענק לכל דבר בשם 'זהירות אמנות', שהתרחשה בעשרה מוקדים בחיפה, עם מספר אוצרים, עשרות אמנים, כמעט כולם מקומיים.
התערוכה אמורה היתה להיות מפגן כח של היצירה במתחם. כל העסקים ברחוב הפכו לגלריות לזמן התערוכה. מול הביאנלות המסחריות שחלקם נוצקו בעצת יועצי מיתוג עירוניים, עם אוצרים חיצוניים, כאן נוצר אירוע שהגיע מלמטה למעלה וסחף את כל הרחוב לתערוכה עם אלפי מבקרים ואחרי זה מסיבת רחוב. במקום תקציב של מיליון ₪, כאן סגרו את העניינים בעשרת אלפים שקל. אנשים רבים הגיעו ובאחת עשרה בערב, היתה אמור להיסגר המוזיקה על פי החוק ושלל שכנים מבוגרים שרוצים לישון.
אבל גורלן של מסיבות שמארגנים צעירים לא להיסגר בדיוק באחת עשרה. הקטסטרופה שקרתה, נוצרה מסיבה מקרית: השוטרים הותיקים והמנוסים יצאו לאירוע גיבוש אותו יום. שכנים התלוננו על שרוקדים להם מתחת לבית, ובגלל שלא היו שוטרים, נשלחה ניידת של מג"ב לטפל בעסק. הם הגיעו לרחוב שהיה עמוס ברוקדים שיכורים שהתפרקו אחרי התערוכה המוצלחת, חלקם אמנים מהתערוכות. כמו מלחמת האזרחים האמריקאית שהחלה בכמה ילדים שזרקו כדורי שלג על חיילים אנגלים, ח', אמנית אחת, היתה שיכורה והחליטה לרקוד על הניידת כי חשבה שמדובר באורות דיסקוטק, התפתחה קטטה, וזה נתן אור ירוק למשטרה להיכנס בחוגגים.
קיבלתי תלונות רבות על האלימות של המשטרה. ואליד זועבי, רופא מתלמד בבית חולים 'הכרמל'. הוא אחד היושבים הקבועים ב'קפה מסדה': "הלכתי למסיבה, אחרי התערוכה המוצלחת. בא אלי איש מג"ב וביקש שאלך. אמרתי לו, אני גר פה, לאן אתפנה? ארד לעיר למטה? אני לא מפריע לך. ואז לנה באה, ואמרו לה להתפנות. היא אמרה, גם אני גרה פה. הוא אמר לה, סתמי את הפה, יא סתומה. היא אמרה, אל תדבר ככה. ואז אני רואה את לנה מקבלת מכות ועפה על הרצפה, מחוסרת הכרה".
-היא עשתה משהו?
היא לא עשתה כלום. היא בחורה, וכולם גורילות. קיבלה בומבה גדולה. היה לה ממש עיגול על המצח, כמו בסרטי אנימציה. היא התעלפה ונתתי לה הערכה נוירולוגית, שאין סימנים של דימום תוך מוחי. איך שאני מנסה להעיר אותה. היא רואה את האיש שהרביץ. מצביעה עליו, ואומרת, תצלמו. הוא פחד ותלש אותה משם לניידת. אני אומר לו, היא פצועה. אחד חנק אותי, שני דחף אותי. אז עפתי אחורה, כי אני לא רוצה להיעצר. אחרי זה נתנו לה עוד מכות באוטו. היתה מסיבה ממש ממש טובה. מבאס שנגמרה ככה. היה ממש סבבה ויפה.
– ואיך התחושה שלך עכשיו?
זה מייאש כי אתה מנסה להחיות את השכונה. השכונה שלי חשובה לי. אני במקור מנצרת, אבל רואה כאן סוג של בית. יש גם את הצד החיובי. אנשים שחטפו מהמג"ב, אין להם מודעות פוליטית, זו הזדמנות שיבינו שאם ככה המשטרה מתנהגת בחיפה, איך זה לחיות תחת צבא. שיבינו את מידת התסכול. למה אנשים בסוף מתנגדים.
-ובכל זאת היחסים כאן בין יהודים לערבים שונים מאוד מכל הארץ.
אני לא אוהב בכלל לדבר על יחסי יהודים ערבים. אני נכנס לקפה, ולא עולה על דעתי בכלל לחשוב מי יהודי ומי ערבי.
חגי אייד, עובד עכשיו כמנהל השיווק של תיאטרון חיפה. למרות העמדה המעט ממסדי, מתוסכל מהמשטרה: "המשטרה לא יודעת להתמודד עם האיזור. היא מפרשת לא נכון. במקום לטפח, להבין שמסדה זו המפתח להתעוררות העיר, בממסד עובדים נגד הכול. אם יש לחיפה סיכוי להיות מוקד תרבות, אז זה רק מפה".
חן, אמנית, שהיתה בין הראשונות להתפרע, חטפה לא מעט: "הם שפכו עלי גז צריבה. משהו שזורקים על ערבים, ובכמות קטנה. הם פירקו עלי מיכל וחצי לפחות. כשהתחלתי להכחיל ולא יכולתי לנשום, הרביצו לי עם אלות. אני אשה, ולא עניין אותם, בבטן, ליד הרחם. חברים לקחו אותי למשרד של הוצאת הספרים פרדס להציל אותי. הם הפשיטו אותי, כי כולם התחילו להקיא בגלל הריח של הבגדים. מה שנורא זה שהשוטרים לא הזמינו אמבולנס. הרבצתם, סבבה? תזמינו אמבולנס. יש לי שריטות בעין עדיין. כל מקלחת גיהנום. ימים שרף. כל החזה ויד שמאל היו מלאי כוויות
, הבשר יצא לי החוצה. זה היה יום שחור. אף אחד לא ידע איפה אנשים נמצאים. לא ידעו באיזה מצב אני. חיפשו בבתי חולים. הרחוב במשך יומיים אחר כך נראה מזעזע.".
אייל לבקוביץ', בעלי גולדמונד ספרים: "בלי משטרה, מסדה הוא לא רחוב אלים".
-אז למה המשטרה שמה עין על הרחוב?
כי יש כאן הרבה אנשים עם רסטות. ולמשטרה יש אינסטינקט, אדם עם ראסטות, עושים לו חיפוש. זה רחוב שמאוד שמאלני. אחוז גבוה לא עשו צבא, והחיבור כאן של היהודים והערבים נהדר. זה דבר טבעי, אף אחד לא חושב שזה מייחד את האיזור.
-אין חיכוכים בין יהודים לערבים?
בתקופת 'עופרת יצוקה' היתה מתיחות, אבל אנשים ישבו ודיברו.
-יש כאן למשל סטיקר 'הטובחים לטיס'.
זה קפה מסדה. המקום ידוע בדעות הפוליטיות שלו. אני מצביע מרצ, ואני נחשב פה ללאומן. אבל זה הלב של מסדה. הבית קפה הזה הוא מוסד.
איל פרידלנדר, 52, הוא אוצר שהיה אחראי על האמנות החברתית שהוצגה במתנ"ס. הוא גבר מכסיף בנוסח האירופי, נראה מעט כמו מנצח תזמורת. לאחר הפתיחה המוצלחת של 'זהירות אמנות', החליט לצאת לחלץ עצמות ברחוב: "נשארתי כל הערב בפתיחה והייתי כבר שיכור. ראיתי את המסיבה. זה לא סוג מסיבות לגיל שלי, ורציתי להמשיך, אבל ראיתי שהשוטרים תופסים צעירים ולוקחים אותם. התחלתי לצרוח. אמרתי לשוטרים, מה אתם עושים פה? תלכו מפה, יש אירוע אמנות, יש שמחה. יש תערוכות. תפסתי שוטר והתחלתי להטיף לו מוסר. הוא אמר לי, אתה עצור על תקיפת שוטר. מסיפורים של אנשים אמרו שדחפו אותי ונפלתי. אבל לא הרביצו לי, רק דחפו, התנהגו על הפנים לא כמו בני אדם. מצאתי את עצמי צורח מכעס, כי הייתי בעננים קודם ולא הבנתי מה זו המהומה הזו, שלא נראתה שייכת לפה".
-אתה נראה אדם מכובד, לא מישהו שעוצרים ושמים במעצר בית.
למדתי משהו מהכול. למדתי שהשלטון פה הוא לא בשבילי. הוא בשבילו. זו שכבת עלית שדואגת לעצמה. אני, האזרח השקט, על הזין שלהם, המשטרה כאן לא מתעסקת עם עבריינים. אלא עם לפלפים, אמנים וסטודנטים, אנשים עם שיערות ארוכות רחמנא ליצלן. מאז שהסתפרתי לא עוצרים אותי ברחוב.
ערן פרגר, בעלי קפה מסדה, הוא בעל עגיל ומשלם על כך בהטרדות: "אותי הם חוקרים לפחות פעם בחודשיים. הם לוקחים חניכים של המשטרה, ואם יודעים על בית שהיה בו פעם סמים, הם עושים שם נוהל חיפוש עם החניכים האלה, מלמדים אותם איך לחפש עלינו. לי קרה כמה פעמים שאלה היו מתלמדים".
יוני כדן, מוזיקאי:  "אמורה להיות הוראה למעלה מהראש עיר, שהמקום יחיה בשקט. אבל הם הולכים לאיפה שקל להם. בשנה האחרונה, שש פעמים חיפשו עלי סכינים ברחוב".
-איך הגבת לחיפושים.
אמרתי לשוטרים, 'הי, אבל אני אשכנזי'.
רפי קמחי, מנהל סניף המכללה הכלכלית חברתית בצפון, ואחד ממארגני התערוכה: "יש סצינה אקטיביסטית מדהימה פה, של יהודים ערבים. חיפה זה המקום הכי מרכזי בארץ מבחינת הארגונים הפמניסטיים והערבים. זה לא מקרה שבתל אביב אין בעיות, כי תל אביב צהובה, של אשכנזים ברמה סוציו אקונומי גבוהה".
-יונה יהב הגיע לראות את התערוכה?
לא. אבל הוא שלח את כל שליחיו לצלם ולהתהדר. שיראו איזה יופי. שיש סצינה. יש סוהו.

-ומה קורה בעצם?
 "חיפה עוברת תהליך פריפריליזציה. יש מהלך שבו בעצם העיר מאבדת כוחות כלכליים ואנושיים לטובת מדינת תל אביב. חלק מההתמודדות של הממסד זה לנסות להיות כמו תל אביב. לארגן אירועים המוניים מסחריים שיהפכו את חיפה לחיקוי של תל אביב.  הגישה שאני מאמין בה היא אל תנסה להיות זנב לאריות, אלא להפוך את חיפה להיות המנהיגה של הצפון. בקרב של ההפרטה נכשלנו, ב'זהירות אמנות', אמרנו, בואו תראו איזו יצירה נפלאה מתרחשת כאן. דווקא במקום הזה, בהדר, בשכונה שהתחילה את חיפה, פארה של חיפה.
-ומה הדר עכשיו?
"תחנת רכבת שכל מי שיכול עובר בה וממשיך הלאה. אם אתה יכול עולה לשכונות החזקות, אם אתה נכשל, אתה יורד דרומה. בהדר יש דירות זולות, זה מאפשר לסטודנטים, לערבים, לגור בה. חיפה היא הבירה התרבותית של הפלסטינים בישראל. אם אתה צעיר ערבי שחי באיזה כפר בגליל, רוצה להתנסות בחיים אורבניים ופתוחים, אז אתה בא לחיפה".
-והתערוכה?
תראה את הדפק. במשטרה ידעו שהולך להיות אירוע אמנותי עם סריה של פתיחות. ידוע שיש רגישות עם האנשים ברחוב. אז באותו יום פאקינג שולחים את השוטרים המנוסים לנופשון לחנוכה?  ואז כשאזרח מרים טלפון, שולחים מג"ב. מג"ב רואים הרבה אנשים, חושבים מהומה שצריך לפזר. לא מאשים אותם. הם ילדים בני 20. ומתנהגים כמו פיזור מהומה. עבדנו כמה חודשים בהתנדבות, היתה הצלחה יוצאת מהכלל. אבל עוד פעם הכותרת היא – אלימות במסדה. (תגובת משטרת חיפה: "המשטרה מטפלת באכיפת החוק ומגיבה לאירועים. כל תלונה תיבדק לגופו של עניין")
אפרת לוין, הרוח החיה מאחורי התערוכה, מסכמת בעצב: "לעשות כאן אמנות זו חלוציות, כי אין כאן כלום. זה לא כמו תל אביב שאתה רק מחפש נישה. יש גלריה אחת מסחרית פה? אין, אין כלום, וגם לא היה אף פעם. האלימות בתערוכה מבחינתי היא חלק מהמציאות. זה מראה שכמה שאמנות מנסה לייפות ולהאיר, המציאות יותר חזקה".
-איך הרגשת כשעמלת על משהו כל כך הרבה זמן ובהתנדבות, עשית משהו כל כך יפה, ובסוף זה נגמר ככה?
זוועת עולם.
 
 

 פורסם לפני חמישה ימים ב7 לילות בגרסה מקוצרת, תחת הכותרת "מופע זריחה במסדה"

שירים מוכתמים + מכתב מחיפה על ליברמן, אוכל רומני וכו'

 שירים שהעתקתי ממפיות מוכתמות 2003-2006
 

 

 

*
המילה בתיאבון מוטלת
במאפרה. מוטוקו
ישנה בבית
 

*
כוסות הפוכות על מדף
סתיו
 
 

*
על הספסל הזה אמרה
שהיא אוהבת אותי בסתר
ואולי על השני
 

*
לחיים אדומות
ועלה על בוץ
השיר עליך:
עלה על בוץ
 

*
אני כמו האנטנות
על הבתים
רזה, חסר תועלת
משכן עַד לעורבים
וחריוניהם
 
 
*
בעד חלון הבר
הכרך אדמדמת
הנערה עודה חולמת
על לונדוןאדינבורו
לחטוף שמה כלבת
בלילה בהיר
שיכרונית וחיוורת
כמו אידיוט
שיכרונית וחיוורת
כמו אידיוטהתקליטן שר עם השירים
שהגיש
יש סימן יותר רע?
מלטף את זקנו
כמו אור את הקבצן
המת בשדרה
 
 
*
שני תלייני המודעות
זוג אגרות חוב של פגתוקף
על עורה הדקיק של בן יהודה
זה השיר על המפיות
המוכתמות שמן
חלונות ראווה מטוקבקים עד מוות.
הבקבוקים שלא ניתן למחזר
העולם שייך לכם
הלילה
 
 
 
*
בפיצוציה,
דוכן מלא כל כך
וליבי
 
 

אני רוצה למסור לקוראי הבלוג הרבה אהבה מחיפה היפה שבה אני נופש כרגע. מאז המלחמה והמשבר העולמי ("המשברוביץ'"), אני, כמו כולם, מעט דכדוכי יותר, הבגדים שאני לובש יפים פחות. אבל אני מקווה שהשמחה תנצח, ושאקנה בגדים חדשים ונוצצים. אין טעם להיות עצבוביים. זה לא עוזר לאיש, וגם לא לאישה. אני עכשיו בהדר. הלכתי לשוק מקומי וקניתי רימון גדול ובהיר, כזה שנראה כאילו הוא גדול יתר על המידה. אני לא אוהב להביא בגדים להחלפה כשאני יוצא למסע, אלא לקנות אותם במקום עצמו. אז קניתי שתי חולצות של חברת הייק, מודַה שאני עוקב אחריה זמן רב, ותחתונים. הם עלו יחד 25 ש"ח. את הרימון (שעלה 3 שח) קניתי בשוק באיזור רחוב החלוץ, בתוך מבנה מקורה שעליו שלט שבו כתוב שכאן לא מוכרים חזיר, בניגוד לאיזהשהם מתחרים עם שם דומה. אהבתי גם שלט אחר, "אנחנו מוכרים צלחות תרמיות". ושלט מרחוב הרצל שהוא לא מצחיק אבל אומר הרבה – "הכול למעשן". זה גם מה שאני חושב – הכול למעשן.
בשוק המקורה הלז גם טעמתי זיתים חמוצים מדי ולא קניתי אותם, והרגשתי אשמה גדולה כשביקשתי מקום להניח את בדלי החרצנים, אחרי שהטרדתי את המוכר, אבל למוכר הזיתים זה לא הזיז והוא פער איזה ניילון מולי. למעשה, אני לא כל כך עסוק בחוויות אותנטיות-אוריינטליסטיות בחיפה, מלבד אולי שימוש תכוף בכרמלית – אני לא מוכן לשמוע מילה רעה על הכרמלית! הלקוחות שלה כל כך כפויי טובה! היא המטרו הכי סטייליסטי בעולם, ורגע שבו אני מתגאה בישראל, בראש העיר לשעבר גוראל נמוך הקומה ובטכנולוגיה הפנאומטית הציונית! (למרות שגם בטשקנט יש מטרו יפה כזה). הדבר הרע ביותר שאני יכול לומר על חיפה זה שהחיפאים לא ממש מבינים את הגדוּלה של הכרמלית. עוד הוכחה שאין נביא בעירו. האם יש עיר שבה למטרו יש קרמיקות כאלה?
לא אכלתי כאן חומוס עדיין, אני צריך המלצות מקוראי הבלוג על משהו באיזור הדר. לאחרונה אני מנסה להתמחות דוקא במסעדות הבשרים הרומניות הותיקות. אפשר להגדיר את השבוע שלי כמשהו שיכול לגרום לכתבי בלייזר להחוויר. מיום שישי ועד היום, עשיתי משהו. אכלתי במישו שברחוב אליעז ביפו תלת-קבב פאלי עם רוטב מוזר, אחר כך ביוז'י ולאון (לאחד מהם יש אזכרה השבוע) אכלתי מרק צ'ורבה נהדר עם בשר של עוף אני מקווה ואז אנטרקוט, ביום המחרת אכלתי במעין הבירה עם הלן שוק אווז טבול במסה עצומה של שום. והיום קרפיון עם שום ביוזי ולאון או בלאון ויוז'י. אני שום ענק שנחת בחיפה. אני מניח שסבא שלי, חזי איש קומפולונג מולדובני שברומניה, מביט בי עכשיו מהשמים ומחייך בשמחה כי הוא לא יכול להריח אותי (הוא היה תתרן, כי עבד במפעל דשנים לחומרים כימיקליים).

מה עושים בחיפה? אני כל היום שורץ בקפה מסדה, הקפה הסקסי בצפון הארץ. עם הבנות הכי יפות, אם אתם נמשכים לערביות אינטלקטואליות (או אתן וכו') עם כאפיה וקבוצה בפייסבוק. ביקרתי גם בגולדמונד ספרים ובחנות בגדים יד שניה בשם 'בגדי יפה', עם מוכרים חביבים. על כל פנים קפה מסדה מזכיר את מרסנד או באצ'ו התל אביבי, אבל עם רוב ערבי וניהול ערבי, של סמיר החביב. בירה עולה 10 ש"ח, אבל אני לא שותה אלכוהול. יכול להיות שאני לאחרונה באיזורים ערביים יותר מתמיד בגלל הקמפיין של ליברמן והתחושה הרעה שהוא גורם לי. האמת היא שכולם מדברים על זה שליברמן הוא הבעיה ושצריך להיאבק בו. אני חושב שליברמן זה עניין קל, הבעיה היא שכל כך הרבה רוצים את התבשיל הגזעני שהוא מציע. ליברמן אם זה לא היה ליברמן, שמוק אחר היה עולה על הקטע של לחמם נגד הערבים. דווקא העובדה שליברמן הוא על גבול הנבל ופוליטיקאי די שלומפר (ראו מקרה טרטמן והמיליונים שנכנסו כנראה לחשבון של בתו) קצת מציל את העסק. בוא נאמר, שעם כל הדיבור שלו על נאמנות, אני מאמין שליברמן יברח מישראל אם יעמוד בפני כליאה, מפחידים אותי יותר פוליטיקאים שמאמינים במה שהם אומרים.
הגזענות הזו נגד ערבים היא לא רק ליברמן. הוא רק החצ'קונים של הפנים המשומנים של הגזענות: שנאת ערבים היא הסאבטקסט של כמעט רוב התקשורת הישראלית המיינסטרימית. חלק עצום מהידיעות בעיתון ובטלויזיה מטרתן להוביל לפחד מערבים או לשנאה בהם, להפחדה מהם ובמקביל גם זלזול ידעני בהם. אהבתי סטיקר שראיתי ברשת, 'ליברמן מדבר ערבית. היטלר דיבר ביידיש'. אני חושב שהסטיקר אומר בצורה ברורה וחזקה יותר מכל מה שאכתוב ואין לי משהו מקורי במיוחד להגיד על הנושא, אני גם לא מומחה לאנטישמיות או נאציזם. יתר על כן, הנושא הזה תמיד דיכא אותי. אני מעדיף תקופות אחרות בהיסטוריה ודיקטטורים אחרים, ואנלוגיות אחרות.

על כל פנים, ליברמן היה מת להיות כריזמטי וצנוע-דרך כמו היטלר. ליברמן, להבנתי, הוא די פחדן, נהנתן ופרגמטי, מול היטלר שהיה בכלא, נלחם מול כל העולם ובסוף התאבד. גם מבחינה מינית, הסיפורים על ליברמן פרועים יותר מהא-מיניות של היטלר – יאמר לטובתו של ליברמן שיש לו זין ותאבון מיני. אדם שעושה סקס הוא מיד מסוכן פחות. אני לא מדמיין את ליברמן מתאבד, אלא חומק איכשהו. הם לא דומים כלל. מה שמדכא זה ההצלחה של ליברמן בסקרים או בבחירות המתקרבות, ובכך שאין לך אמירה ציבורית גדולה נגדו מלבד בשמאל, בניגוד לצרפת שהקיאה את לה-פן מחוף לחוף. ליברמן הוא כאמור שונה מהיטלר, אבל המוטיבציות של הקהל שמצביע לליברמן ולהיטלר (או לה פן) דומות פחות או יותר (אף שלא יעזור, הישראלים הם עם פרגמטי וטוב בשורה התחתונה).
אני מקווה שכבר ייגמרו הבחירות המצחינות האלה, שהביאו את המלחמה בעזה, שכעת ברור לכולם שאין לה סיבה אמיתית ושלא עזרו למדינת ישראל ולתושבי הדרום המופקרים. איזה נצחון זה שלאחריו כולם פוחדים לנסוע לחו"ל, ובשער ידיעות ממליצים לא לקחת מוניות שעוצרות לכם (זה על מורניה, אבל זה אותו דבר בעצם). בדיוק קראתי את 'פעולת תגמול באביב' של חנוך לוין, שנמצא בבית שבו אני שוהה בחיפה. המערכון שנכתב על הפעולה בסמוע מספר על חייל ישראל שמגיע לכפר ערבי ומנסה לעשות מבצע סטרילי של פיצוץ הכפר, ללא פגיעה באזרחים, ומסביר לערבי "זו הרתעה, לא נקמה". הערבי שואל אם הוא מפוצץ רק את הבית שלו, אז החבלן הישראלי מסביר שאת כל המחוז, ומסביר זאת במילה אחת 'בחירות'. הערבי אומר רק 'אה'. אולי שמישהו יקליד ויעלה לרשת. נראה שזה הטקסט הכי טוב על מלחמת עזה.

אבל כמו שאמרתי, די ליאוש. מי יודע, אולי אחרי הבחירות ביבי יביא שלום. כראש ממשלה הוא היה פחות גרוע מאולמרט, ברק או שרון, אם בודקים את המעשים בשטח. הוא לא פתח שום מלחמה ולא זכור לי מה עשה נורא כל כך, מלבד להדפיס שטרות חדשים עם עיצוב מכוער לקראת סוף כהונתו. גם אם היה רע, אחריו היו כולם הרבה יותר גרועים. אני מקווה שחיבתו לפוטו-אופ תביא אותו לנסות להתחבב על אובמה. הוא לא איש של פריז כמו פרס, הוא יהיה חייב לעשות מה שאובמה יירצה. על כל פנים, אם חיפאים מהדר קוראים אותי: אני תקוע בצפון הארץ בלי מטען לסלולר, נוקיה צר-חור. אז אם מישהו נמצא בהדר עם מטען פיני צר-חור, הוא מוזמן לקפוץ לקפה מסדה כרגע או לרחוב שבתאי לוי אחר כך, שבו אני מתארח אצל אמנית מקומית יפה, ולהשאיל לי, או שאגיע אליו. כתבו לי בטוקבק. בעיות בחיווט ובחשמל הן אולי הדבר המייאש ביותר שיכול לקרות לגבר. נגיד אם מישהו היה עוקר לי עין והייתי עם עין יחידה, הייתי מקבל סימפטיה ברחוב, אולי אפילו הנחות בארנונה. אבל יש רק רע בכך שהסלולר עומד להיגמר. אני סוגר לשעות ארוכות את הסלולר ואז פותח לכמה דקות כדי לשמור על הבטריה. וזה מטריד אותי מאוד לא לשמוע צלצול בשעות שהטלפון סגור. אין חוק נגד זה? האם לתנועה הירוקה-מימד יש משהו במצע שלה נגד זה? טוב, המכתב הקצר הזה מחיפה הופך לארוך. נשיקות לכולם בתל אביב.
 

%d בלוגרים אהבו את זה: