ארכיון תג: גרודנו

נרדם באמצע ישיבת פוליטבירו, נלחץ בבית חרושת לזכוכית ומתווכח עם אלת ציד מקומית: בלארוס

יום חמישי בבלארוס

רדום ושמן, אני נסחב למתחם תיירותי בשם קרופשיצ'י, לא רחוק מהעיר גרודנו. בחורה צהובת שיער בקרעי פרווה ועור מקדמת את פני, על מצחה קטע עור נוסף, ברוח שבט דב המערות. היא מסבירה שכך נראית זיבנה, אלת ציד מקומית. כרכרות נוסח ימי הביניים חולפות וכמעט דורסות אותי.

כל העסק היה בית חרושת לנקניקים שרצה להרים את נושא השיווק והדרדר לדבר הזה, מעין דיסנילנד של ימי הביניים. וברור שגם הנשיא לוקשנקו מעורב ביוזמה המוגזמת הזו, זה הכיף בלהיות דיקטטור. כדי לאזן את העניין האלילי באתר, הכניסו צלבן עץ שמגשים משאלות וביקשו מכולם לעבור דרכו, סירבתי כמובן. רכבת עם כוכב קומוניסטי משלימה את התמונה הביזארית. נראה שמישהו כאן איבד את הצפון כשניסה ליצור אטרקציה תיירותית. עוד אני מהרהר בכך, מגיע אייל קורא ענק וכולם מצלמים אותו. לפתע, הוא מתקרב ומתחיל לתקוף עיתונאי. בהתחלה כדרך אגב, אבל לבסוף כאילו תכנן מראש להתנכל לעיתונאי המסוים הזה. אנחנו בורחים.

משם אנחנו מתקדמים לבית הלבן של גרודנו (הרודנה), בית מושל המחוז, יהודי ששם משפחתו שפירו שהיה שר החקלאות לשעבר, והוא הבוס של מיכאיל, הבחור הסימפטי שמלווה אותנו. המקום נמצא סמוך לבית דז'רז'ינסקי, ראש הצ'קה יליד בלרוס, השירות החשאי שהקדים את הקג"ב. ממתינים לנו שני צוותי טלוויזיה ושני עיתונאים, אחד מהם כנראה מעיתון נוער מקומי. הם באו לסקר את המפגש עם העיתונאים החשובים מישראל. שלושה צעירים עומדים מנומנמים מאחור- לא ברור מה הפונקציה שלהם.

זה חדר ישיבות קומוניסטי עצום, שבקצהו מבליח סחלב. אנחנו יושבים משני צידי שולחן. מושל המחוז החביב, שפירו, ושמונה סגניו, יושבים מולנו. אני מנסה לא להירדם הפעם. אף ששפירו נחשב לאחד המושלים היותר פתוחים, קשה לי נורא עם נאומים רשמיים. זו אחת הסיבות שאני לא הולך על פוליטיקה. הסיבה השניה קשה יותר להסבר: שנאתי לתאריכים.

מזלי הרע ששמו אותי בכסא שנמצא בדיוק מול פניו של שפירו והוא נאלץ לנעוץ בי את עיניו. כאן מסוכן אפילו לנקר. זה עניין של כבוד לאומי. דגל ישראל ניצב לידי, ומול המושל, דגל בלרוס. כך שיכולים לטעות ולראות בי את ראש המשלחת. אני מנסה להזיז את אצבעות הרגליים כדי שלא אשן. אחר כך בארשת רציניות של מי שרושם סיכומים אני כותב כפולות של שתיים עד שאני מגיע למספר בן שמונה ספרות. ואז פתאום מתקשרים לשפירו לאייפון, הוא לוחש משהו וממשיך לנאום.

אנחנו עושים סיבוב בעיר בכיכר הראשית. התיק שלי מתפרק ואני שוקל לקנות תיק יפה אחד, שנראה זוהר דיו. אני שואל את המוכרת עד כמה התיק איכותי. והיא אומרת, בטח, הוא מתוצרת ישראל. אני קונה.

הבעלים המאושרים של החווה נד נמאנום

כאמור, הארגון שהזמין אותנו למסע קשור לעולם האקו טוריזם. כך שאנחנו הולכים בעיקר לאכול בחוות. הנה רשימה שלהן. אנחנו ממשיכים לעוד חווה בשם נד נימנם “Nad Nemanom”, שעתיים ממינסק. גם פה האוכל נהדר, אבל אני לא יכול יותר לאכול. אני מפוטם לגמרי. בעל המקום מנגן גוסלי, כלי סלאבי מהמאה ה11. לא ברור מדוע לפתע בתוך משטר קומוניסטי שמנסה לפנות למערב מגיעים לפתע לימי הביניים. חברי המשלחת מתעניינים יותר באשתו המצודדת (בתמונה). צץ לפתע סגן ראש האיזור, פ"פ בשם אנטולי, גבר דובי עם שיער נהדר ומספר בדיחה שובניסטית ארוכה על עיתונאית ישראלית שחוזרת מטיול בבלארוס כשהיא בהריון. הפואנטה קשורה למשחק מילים על איבר מין גברי. הוא כנראה מספר את הבדיחה לכל עיתונאי זר, ולאף אחד לא נעים לומר שהבדיחה לא מובנת. אף שנראה שזה הצד הטוב שלה. אני כבר לא מרגיש טוב מהכמויות העצומות והאיכותיות שאכלתי ומחליט לרדת לארוחה ביום, והולך לנחל הסמוך בזמן שכולם מתפטמים.

כדי לראות עובדים אמיתיים אנחנו נוסעים למפעל זכוכית עצום בשם “Neman”, על שם נהר עם שם זהה, שנמצא בעיר בשם Beryozovka. העיר למעשה כולה כמעט מועסקת בביזנס השביר הזה, כך שאם המפעל יפשוט רגל התושבים בצרות צרורות. על במה נופחים כולם בזכוכית חמה. הלבוש שלהם סטנדרטי כאילו היו לקוחות בבאר: צעירים עם רסטות, בחורות צעירות עם מחשופים וחולצות צהובות שנראות כמלצריות. הרוב עובדים ללא כפפות, מלהטטים בצינורות לוהטים ויוצרים קריסטלים וסרוויסים.

אבא שלי זגג. ניימן, 100 שנה בעסק

אני שואל את האחראית מה המשכורת של 3500 העובדים. המתורגמן, עיתונאי רוסי נמרץ מהקבוצה, מסרב לשאול. אני מתעקש. היא אומרת 'לא הרבה'. עם כל מעטה הסוציאליזם, תנאי העבודה לא נראים שמחים במיוחד. אני גם חושש שזו מצגת לתיירים, העובדים פוטוגנים מדי מכדי להיות אמיתיים, ונראה כי הם נבחרים לייצג את חזית החברה.

משם אנחנו מגיעים לעיר בשם נובוגרודוק, Novogrudok, בעברית 'עיירה חדשה', כך לפחות היתה משמעות השם כשהעיר הוקמה לפני כאלף שנה. זו היתה הבירה ההיסטורית של דוכסות ליטא. מאז ומעולם רוסיה הלבנה נשלטה בידי מדינות כמו ליטא, פולין ורוסיה. וגם עכשיו היא נאבקת לא להיות גרורה של רוסיה, שבה היא תלויה בהספקת אנרגיה. בעיר פועל מפעל ישראלי מבשרת המדריכה, בשם ליאור פלסטיק, שמייצר הרינג. אנחנו מגיעים לבית שבו רצחו את היהודים, ואחר כך למוזאון אדם מיצקביץ', המשורר הפולני הלאומי שגר בעיר. המדריך להוט מדי, לבוש בחליפה בסגנון הדור הישן ופניו עצובות מאוד. נראה שכמעט לא מגיעים אליו משלחות מחו"ל. הוא פתח את הרצאתו בכך שידבר בקצרה. ידעתי שזה יגמר רע. לא היו כל כך מוצגים במקום. בגלל שהמשורר שהה בבית הזה בגיל מאוד צעיר, לא נותר שום זכרון לכך. ולכן המוזאון מכיל בעיקר דברים שיכלו להיות. מיצקביץ' גר במקום בין גיל 10 ל18, שנים לא פוריות במיוחד אצל חלק ניכר מהמשוררים, דבר שהתבטא במוזיאון. עם זאת, מעניין יהיה לחקור את חשיבותו של מיצקביץ' לשירה העברית. הוא היה השפעה גדולה על משוררים שהגיעו ממזרח אירופה בשירתו, אך גם בהיותו מעין פוליטיקאי – בשיאו, ארגן צבא בתורכיה שיכבוש את פולין. שילוב בין שירה צבא ועצמאות היה גם נפוץ אצלנו, בהקשר של למשל ז'בוטינסקי. אני משתעשע שנים בכתיבת מחקר שיתעסק בהשפעה הפולנית על האופי הישראלי. כידוע, הפולנים היו טרוריסטים לא קטנים שנלחמו על עצמאות, כך שיתכן שייבאו את כל האנרגיה האובססיבית הזו שנוספה אליה הקיצוניות הרוסית למזרח התיכון. כצפוי, מיצקביץ' מת בקונסטנטינופול מכולרה לפני שהשלים את הקמת הצבא לכיבוש פולין.

התקשרו אלי בטעות מעריצות של אדם. אדם מיצקביץ'

לבלארוס, הנחשבת לדיקטטורה האחרונה באירופה, נסעתי במסגרת המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים למדינה בהזמנה ובמימון משרד התיירות המקומי. למעוניינות לקרוא באופן סדיר: עלילות היום הראשון כאן.

עלילות היום החמישי בבלארוס מוקדשות לידידי יוני רז פורטוגלי.

להמשך קריאת היומן, היום השישי בבלארוס

הפסל האחרון של סטלין, ארמון ב10 דולר ונהג מונית לוהט: יום רביעי בבלארוס

יום רביעי בבלארוס

אנחנו הולכים לראות נחל סמוך לאחוזה שבה ישנו בליל אמש. במסגרת התפרקות המדינה מנכסיה המארחת שלנו, יונינה, רכשה מלבד אחוזתה הענקית, שישה קילומטר של נחל וגדותיו, מקום יפהפה שעלה סכום מצחיק. משם אנחנו ממשיכים בשדה לעבר ההשקעה הבאה שלה: ארמון ירקרק שנבנה על ידי אציל פולני לפני יותר ממאה שנה, ולזמן מה הפך לבית חולים. המחיר הוא עשרה דולר. לא כדימוי. הקטש: היא חייבת לשחזר אותו. אני מטייל בין עשרות החדרים בארמון המט לנפול הזה, מהרהר במחירי הנדל"ן בישראל, ומקלל.

יונינה והשקעה של עשרה דולרים

באיזור סוויסלץ' Svislach, עדיין לא רחוק מפולין, אנחנו נאלצים להגיע לבית העיריה כדי להיפגש עם סגן ראש המחוז, אילוץ מפתיע של לוח הזמנים. יושבים בחדר הישיבות הבולשביקי ואני מאזין לאחת השיחות המשמימות בימי חיי: סגן ראש המחוז, פ"פ מאין כמוהו, מספר על 20 אלף איש שבמחוז, ועל הצרכים החקלאיים שלהם. אני מניח יד על מצחי, כדי שלא יראו שעיני נעצמות. כעבור חמש דקות, חבר בקבוצה נותן לי מכה ברגל. נרדמתי כנראה.

חדר הישיבות משרה הנמנום

בסיום, כל אחד מקבל ספר אפור ענק ברוסית בן 500 עמודים, שמציג את האנשים החשובים באותה עיירה. אנחנו מודים בנימוס. בבלארוס זרועים פסלים רבים של לנין ומרקס, אבל העיירה הזו היא האחרונה שבה שרד פסל של סטאלין. לדברי המדריכים, הסיבה שהפסל נשאר הוא לאו דווקא חיבה למר סטאלין, אלא רצון לא למחוק את ההיסטוריה. על פי גוגל, אני מגלה בעיתון אפריקאי כתבה על כך שבשנת 2005 החליטו לפתע תושבי העיירה להחזיר את הפסל.

מיכאיל, שר התיירות של איזור גרודנו שגודלו כשל מדינת ישראל מגיע, מספר שהיה בישראל והוא מעריץ שלנו. הוא חנוט בעניבה, ואני קצת חושד בו בהתחלה שהוא מעין פוליטרוק שנשלח לפקח עלינו. ייקח לי יום להבין שהוא אדם מתוק. זה קרה כשויתר על הדיסטנס, ועזר לבעלת הבית להוריד את הצלחות מהשולחן למטבח. עם הזמן, הוא מאבד את הגינונים, מפסיק ללכת עם העניבות הטפשיות ומתחיל להסתחבק. כשניפרד, יעמדו דמעות בעיניו. חבר אישי שלי והוכחה לכך שיש לי אינטואיציות גרועות בקשר לאנשים.

שמש העמים ימש

גרודנו (הרודנה), עיר גדולה סמוך לגבול עם פולין, היא בעלת השפעה אירופית חזקה. אנחנו הולכים לבית כנסת המקומי שמתפורר לאיטו ובוחנים את השלט היפהפה על בית מכבי האש המקומי, בנוסח להקת אנשי הכפר, שהוקם על ידי היהודים הרבים שחיו במקום עד המלחמה ונרצחו כמעט כולם במהלכה. בית הכנסת והרובע היהודי נטה להישרף כי נבנה מעץ.

בערב, אנחנו מקבלים מלון בוטיק נהדר, המלון הטוב ביותר במסע. כולם מחליטים לישון ואני היחיד שיוצא לבלות בעיר. אחד העיתונאים הרוסים בקבוצה אומר לי לא להניח את כל הכסף עלי. גם שר התיירות מיכאיל מזהיר אותי ולפני שאני נפרד מכולם אחת המדריכות אומרת 'תדע שהבחורות החמודות לא תמיד טובות'. אני די מפוחד, חושב להרים ידיים, אבל מחליט להסתכן בבילוי.

ציור בנוסח הווילג' פיפל הסובייטי: מכבי האש של גרודנו

מרכז חיי הלילה של גרודנו נמצא במדרחוב העונה לשם סובייט, זה היה גם שמו של ג'ינס ישראלי בשנות התשעים שכמדומני התחרה בסאבי. הרחוב רדום כשמו. רק פיצריה-בר בשם רטרו נראית טיפה מעניינת. הרגשתי שאני התייר הזר הראשון בחיי הלילה של גרודנו, אבל זה לא מלהיב: רק נערי ונערות אוניברסיטה חנונים נמצאים במקום, היפוך לאזהרות של המקומיים.

זוג מחייך אלי. הבחור הוא איוון, יבואן מכוניות יד שניה שמאוד נהנה מהמחירים בגרודנו. אני שואל בנימוס איך בלרוס. הוא אומר מיד 'זו דיקטטורה'. הוא מספר שהיה בכלא שבוע על שאמר משהו נגד השלטונות. הוא לא מבין למה אוהבים את לוקשנקו, חושב שפשוט כנראה מפחדים להגיד מילה רעה. אבל הוא לא מוכן לפחד כבר. מתנגד שלטון אמיתי הוא אחד שפועל לא מתוך אומץ יתר, אלא מתוך רפלקס, כמו בהקאה.

אני לוקח מונית לדיסקוטק פלינט. כדי שלא אוסגר כתייר היחיד בעיר ויקחו ממני מחיר גבוה, אני אומר לנהג פלינט במבטא רוסי. הוא שואל משהו ואני מהנהן ואומר 'דא' לקוני. ואז הוא מגביר את הרדיו לגובה הכי חזק ששמעתי אי פעם במונית. זה דאנס רוסי זול והנהג הנחמד רוקד עם אגרופיו כדי לשמח אותי.

פלינט הוא מועדון גדול, בגודל של הפורום בבאר שבע בימי ילדותי. היתרון הוא שאפשר להזמין כאן פיצות, וזה מה שעושים כולם. אולי בגלל הפיצות אין במקום מתח מיני ואני מסמן עיר א-מינית, אם להתעלם מנהג המונית. אני כנראה מגיע מוקדם מדי אבל חייב לחזור למלון.

ליום הבא בבלארוס

לבלארוס, המכונה גם הדיקטטורה האחרונה באירופה, נסעתי במסגרת המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים למדינה. למעוניינות לקרוא באופן סדיר: עלילות היום הראשון כאן. הסברים מסודרים יותר ניתן לקרוא אצל משה גלעד, כתב התיירות מספר אחת.

%d בלוגרים אהבו את זה: