Tag Archives: גלעד שליט

חמש דקות לגלעד שליט, עם המארגן במרצדס

בצומת קפלן, ליד מגדליו של מר עזריאלי, מתקבצים אט אט העיתונאים שיסקרו את חמש דקות העצירה לתמיכה בגלעד שליט. נער מבית ספר עמל הסמוך, נושא שקית ובה ביסלי ובאגט, מבשר בהתלהבות שישחררו את תלמידי הבית ספר, עגיל זוהר באזנו.

העיתונאים יושבים אבודים בכיכר, ממתינים ליוזמי האירוע. אני שואל אם אנחנו יושבים באי התנועה הנכונה, שאליה יגיעו המארגנים. "אל תדאג", אומר עיתונאי, "הם יראו מצלמות ויבואו אלינו". מעלינו, מעופף מסוק של אחד מגופי התקשורת.

עופר בנטל, קצין המבצעים של הפרוייקט מתראיין לכתב ערוץ 2. "הוכחנו שלכל עם ישראל לב עם נשמה טובה. בפורים, יגון יהפוך לגילון". לאחר מכן, הכתב מתנצל ואומר שהסאונד לא יצא טוב בגלל רעש האופנועים ועופר חוזר על הכול, ושוב יגון הופך לגילון.

עופר לא נראה כמארגן אירועים פוליטיים, אלא כביזנסמן שדפק קופה. הוא לובש מעיל עור, ג'ינס עם קרעים ומשקפי רייבאן. ידיו רועדות מאקסטזה ומרוב סמסים. והוא שם את בוהניו בכיס. כמי שרגיל לאירועי מחאה, זה מרענן לראות מארגנים עם מכוניות מפוארות כל כך.

אני שואל את עופר אם הוא לא מפחד שפתאום אף אחד לא יעצור את האוטו. "לא תהיה להם ברירה, אנחנו נעצור אותם", הוא אומר. מאחוריו, קבצן עם ידיים מנוקדות בכתמים בהירים מרים כוסית פלסטיק חד פעמים לקבל שם כסף. בין הקבצן לעופר נעמד לפתע מאבטח של שכר מינימום שרוצה לתפוס גם הוא מקום במהדורת החדשות, פניו רציניות. "המדינה בהזדהות ברמות שאין כאלה. התקשרו כל הרבנים הגדולים לתמוך", הוא אומר. לפתע, הוא משווה את הלכידות עכשיו לכך שבמחנות הריכוז כל אחד דאג לעצמו.

צומת קפלן מלאה שלטים של ההתנחלויות "כולנו ישראלים", אולי לאחר הרצח באיתמר, אולי לכבוד התקשורת שתגיע היום. בשעה 10:58, עופר רץ ברמזור אדום, עובר על אי-התנועה שממנו מנסים לבקוע פרחי פטוניה ונעלם בין המכוניות. אני רץ אחריו ולא מוצא אותו.

ואז, בין מגדל השופינג הענק למטה הצבא, כולם עוצרים. גם אם אפשר להיות ביקורתי כאן, האירוע מרגש בגלל שהוא אחווה כל-ישראלית. הוא גם מראה את הקלות הישראלית: איך אדם יחיד מראשון לציון, שמחליט מול הטלויזיה לעשות משהו, יכול לעצור מדינה שלמה. כולם עמדו: סקייטבורדיסטים קשוחים, פקידות מבנייני הממשלה, אנשים במכוניות חדשות וישנות. רק הומלס מזוקן, שנושא עגלת-שוק מאובקת, לא מוכן לשחק את המשחק, והוא מושך את עגלתו מתעלם מההמונים, יודע שבשבילו איש לא יטרח לעצור את המדינה. אבל יש עוד מישהו שהולך: עופר בנטל, שאיבדתי קודם, צץ ומתחיל לרוץ, ואני אחריו. הוא מזנק על סמיטריילר שנעמד באמצע צומת קפלן ומניף שלט של גלעד שליט על גגו. הצלמים מנצנצים במצלמותיהם. "גם ביבי צריך לראות. זה הכי גבוה שאפשר". הוא צועק לאיש העסקים קובי סידי, היוזם של כל האירוע העצום הזה. סידי עומד למטה, בין המכוניות שעוצרות ליד עזריאלי, אוחז בידו כלבה אופנתית זעירה עטופה סוודר ורדרד, שנראית מאושרת מתשומת הלב.

"אני מכיר את עם ישראל, הוא פה כשצריך אותו. כמו שניצחנו בכל המלחמות, ננצח כאן", אומר לי קובי סידי, אוחז במפתחות המרצדס הלבנה המפוארת. "יש תקציב לכוס קפה לחבר'ה?", מברר אחד הפעילים. לאחר חמש הדקות, אני משתחל למושבים הנוחים של המרצדס של סידי. שנינו לבד, בדרך לקפה ג'רמיה בצפון תל אביב שבו התחיל מטה המאבק. "התת-מטה", מכונה הבית קפה בפי הפעילים.

מדי שניה מקבל סידי שני סמסים לבלקברי, או טלפון. "אנשים, ניצחנו", הוא אומר לאחד. לתושב אשדוד שבה העסק לא דפק הוא מסביר "כל המדינה עצרה, אתה היית כנראה במקום לא טוב. לא מאות אלפים היו שם. יצאו מיליונים"."אתה יודע כמה אני בוכה בשביל הילד", אומר לו הפעיל מאשדוד בעצב. על סמס מסוים הוא אומר לי בקול שקט "זה סגן ראש השב"כ". אני מברר אם הנוכחי, אבל הוא אומר "לשעבר". מיד אחר כך הוא מקריא לי סמס מאקי אבני. "זה היה מדהים. כל הקאמרי יצא החוצה. זה בזכותך. בזכות האש שלך. היום קנית את עולמך". וגם ריטה: "אוהבת אותך, תודה על מה שעשית". הקשר עם המפורסמים התחיל מכך שהביא לארץ אמנים. הוא מראה לי תמונה ששלחה לו הרגע פנינה רוזנבלום, מחובקת עם עובדיה בצומת שנעצרה. "יש לי דמעות בעיניים", הוא אומר לי לפתע. אני לא חושב על גלעד שליט, אלא מפחד שהוא יעשה תאונה, כי כל ההתכתבות בבלקברי והטלפונים נעשים תוך כדי נסיעה. ולכן אני מהנהן. "אני צריך יום חופש, עשרים יום לא ישנתי", הוא אומר ואני נלחץ עוד יותר. כל רגע נשמע בליפ של הודעה או טלפון: הפועלים של גיבור ספורט, בחורה נלהבת מצומת הסירה, שייח בדווי שסתם את הדרכים בנגב ועוד. "תותח", אומרת לו מישהי ואז מציעה לו להתראיין ברדיו קול חי.

הוא מספר לי שפוליטיקאים ניסו לקחת עליו טרמפ והוא סירב. לפוליטיקה הוא לא מתכוון לרוץ. "חשוב לי שתרשום ששר התחבורה אדם מגעיל, ממש נבלה. האמירה שלו לנהגי האוטובוסים לא לעצור, תחזור אליו כסטירת לחי", הוא אומר. גם על דף פוליו שבו הכין טקסט להקראה, אולי בראיון רדיו, מופיע הטקסט "לגבי השר כץ נבוא איתו חשבון".

אנחנו מגיעים לתת-מטה בקפה ג'רמיה ברחוב ירמיהו, שם הוא מתקבל כמלך. הפעילה אתי אפריאט-כחלון, סטייליסטית וקניינית אישית, אשה מטופחת עם שרשרת צבעונית, מנסה לענוד עליו מדליה שכתוב עליה 'קובי התותח'. הוא מסרב. "דאגתי לו מבחינה סטייליסטית", היא מספרת. "דברים קטנים, כמו לסדר לו את הצווארון. אבל הוא מתלבש יפה".

פורסם לפני כמה ימים בגרסה מקוצרת בהארץ

בעניין שליט

אמרו כבר כל כך הרבה דברים על עסקת שליט. אבל בכל זאת, אנסה לכתוב משהו שיחמוק מהגישה הקלישאית לנושא, ואני מקווה שלא אפגע בחלק מקוראי, כי כולם מלאי רגשות בנידון.
אם שחרור שליט תמורת אסירים יביא שוב למעשי חטיפה, דבר שהוא מן ההיגיון הבריא, אז עדיף לא לשחרר את שליט בתמורה לאסירים פלסטיניים. מתמטית, במקום שליט בשבי החמאס, נקבל חטוף אחר או כמה חטופים. אמנם הרגש קורא לשחרור שליט מצד אחד, (בדיוק כמו שאצל ארגוני המשפחות השכולות, הרגש קורא לביטול העסקה), אבל איננו ילדים. אצל אנשים מבוגרים – ההגיון אמור לפעול לצד הרגש בזמן הכרעה מדינית.

הציבור הורגל לראות בחטיפה משהו נורא, אולי הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לאדם. הסיבה לכך היא כי העניין מקבל נפח תקשורתי, כי זה אייטם. אבל המציאות שונה: שליט ישוב כנראה, ומי שלא יחזור הם החיילים שנהרגו ונפצעו בזמן החטיפה ואיש לא זוכר את שמם ואת הוריהם. בוודאי אלמוני שאיבד רגל בחטיפה, או שוכב כצמח, חייו נוראים יותר מזה שהיה בשבי חמש שנים ובקושי ידע מה קורה כל הזמן הזה, אכל חומוס בבוקר ולבנה בערב. איש לא עושה פונט מהמכתבים שלו, אבל סיבלו גדול בהרבה. אולי אני מציג טענה קצת קיצונית, אבל לא בטוח אם אדם מבוגר שפוטר מסיבות של יעילות לא מרגיש גם תחושה איומה. לא כמו של שליט, אבל לא הרבה פחות. אבל בוודאי זה לא יעניין איש במערכות העיתונים.
משיחות של מכר עם נהג המונית טננבוים (העיתונות הישראלית ההיסטרית דיווחה בזמנו ששיניו וציפורניו הוצאו) ומדיווחים אחרים שפורסמו, ניכר שהתנאים של שבויים מיוחסים כאלה הם יחסית הומניים. כמובן שאין מה לקנא בו. אבל שליט בסך הכול יושב בכלא סגור מאוד.חטוף ישראלי אחר, מרדכי ואנונו, שזכה לבידוד ותאורת-יום מעל עשר שנים כדי שישתגע, עבר מאסר קשה יותר. שלא לדבר על מה שעשינו עם מקל בייסבול לשייח' דיראני. מי שקורא אודות העינויים המוצגים בספרה המצוין של נעמי קליין "דוקטרינת ההלם", יודע שאמנות העינויים יכולה להיות איומה. שליט המסכן הוא אסיר מאוד חשוב, והחמאס שומר עליו טוב ככל שאפשר ומאכיל אותו היטב. ולו מסיבות של הסברה, כי חמאס מנסים לייצר תחושה של אחריות מדינית סביבם. 
עניין נורא מעצם האחזקה בשליט הוא תופעות הלוואי: החטיפה הביאה להרוגים במהלכה, ויותר מכך ב'גשמי קיץ', מבצע התגמול הנשכח בעזה תיכף אחרי החטיפה שבו נהרגו חיילים ואזרחים ישראלים נוספים ועוד 380 פלשתינים, חלקם אזרחים. כלומר, אם ישוחרר שליט בתמורה לכך וכך חטופים או שבויים או אסירים פלסטינים, כל העניין יהפוך למשתלם ויחזור על עצמו – שוב חטיפה, שוב הרוגים לשני הצדדים, שוב תגמול ישראלי ושוב כליאת והרעבת מיליון איש בעזה, ואז שוב הפצצת דרום הארץ שמתאוששת בימים אלה ושוב תנועה לכיוון מלחמה, ואז בסוף שחרור אסירים. אני לא מציג כאן עניין של ימין ושל שמאל – ראש ממשלה אחראי וחכם צריך להפסיק את שרשרת ההרג הזו, השבה על עצמה, ומזיקה לנו ולפלסטינים במידה רבה. אסור שכניעה חוזרת ונשנית לסחיטה תהא מדיניות רשמית של מדינה ריבונית, הנעה בין אופוריה משוחצת ואלימה לתבוסתנות אפוקליפטית. אי אפשר להשתית קבלת החלטות על היסטריה. 
אלא שמצד שני, עד שלא ישוחררו כל האסירים הפלסטיניים, יימשכו החטיפות בכל מקרה. קל לגלגל עיניים, אבל כמה שזה לא נשמע כך לאנשים שהפנימו את הגיון הפרשנים בעיתונים ובטלוויזיה, החטיפות של הפלסטינים לגיטימיות כמעשי הנבלה שלנו. לאחר ששבו את רון ארד, גם אנחנו נכנסנו ללבנון וחטפנו קלפי מיקוח, ביניהם שני ילדים בני מתחת לגיל 15 ולבנוני מסכן עם פיגור שכלי שהיו בסביבה של דיראני. גם אנחנו לא הודענו עליהם לצלב האדום ולא התרנו ביקורים במתקן הסודי, וכאמור, לא דובר בחיילים או לוחמים, אלא בסתם ילדים, ללא מדים, לא משהו שיעניין יותר מדי התקשורת הישראלית. וגם כשחטפו את שליט, אנחנו בתגובה לכדנו שרים וחברי פרלמנט פלסטינים – פוליטיקאים לכל דבר, שלא קשורים לנושאי צבא, כמו שר האוצר הפלסטיני. ואני ממליץ לקרוא על פרשת הסרג'נטים, כדי לראות איך נוהג עם כבוש שרוצה שדרישותיו ייענו. בקצרה: אנחנו גם תלינו שני סרג'נטים שבאו לבלות בבתי קפה בנתניה. אנחנו גם מילכדנו את הגופות שלהם, שניתלו על עץ לאחר שנרצחו יממה קודם במקום אחר. מעניין לקרוא את הערך הזה בויקיפדיה שהוא ממש כתב הגנה לסוג הגרילה המכונה בתקשורת שלנו טרור.  

אפשר להבין כי כל אם שתשאף כי בנה ישוחרר. רק שבשבילנו 7000 האסירים הפלסטינים הם טרוריסטים חיות אדם, ובשבילם מדובר בלוחמי חרות, אצלם יש לאותם אנשים אבא ואמא וילדים, שאותנו לא ממש מעניינים. האמת שוכנת איפהשהי באמצע בדרך כלל, יש בין האסירים הפלסטינים פושעי מלחמה נוראים שרצחו משפחות. והנטיה שלי ככותב ישראלי היא לחבב את גלעד שליט ולהתרגש בשחרורו, בלי קשר לעמדות הנמצאות כאן, ולא לדעת אפילו את שמו של אף אסיר פלסטיני מן המניין, מלבד הרוצחים הגדולים יותר. עם זאת, ישראל הרגה ביום הראשון ל"עופרת יצוקה" עשרות שוטרי תנועה שזכו בהסמכתם, באישור אסא כשר. הטענה של ישראל היתה כי הם עקרונית יכלו להשתתף במלחמה עם ישראל – מה שאפשר לקרוא 'נקמה מונעת'. על פי אותם חוקי מלחמה שטניים של כשר וצה"ל, חטיפת שליט החייל, שהיה יכול להשתתף במתקפה עתידית על עזה, היא צעד סביר.
אין הבדל בין כאב משפחתו של שליט למשפחתו של אסיר פלסטיני. כל אחד רוצה את בנו ויעשה כל שאפשר, גם אם זה נורא לצד השני, כדי להשיג את החופש הזה. גם נועם שליט מוכן היה שמיליון וחצי איש ירעבו בעזה בגלל בנו הקטן, והתקשורת הבינה אותו כשתומכיו חסמו משאיות מזון שביקשו להגיע לעזה הגוועת. הוריהם של שלושת חטופי 2000 חתמו ב2006 על פגזים ששוגרו ללבנון והרגו ילדים, ואי אפשר להאשים אותם באכזריות, כי אין שופטים אדם בצערו. אני מניח שגם כל אב פלסטיני שרוצה את בנו, יהיה מוכן שכל ישראל תרעב כדי שבנו יחזור הביתה.
אם כן, הפתרון שאני מציע, ומזכיר יותר מקצת את זה של עדה יונת, הוא פשוט לא להיכנס למשא ומתן בנושא שליט, או לג
בי כל חטיפה עתידית. אפשר לשוחח עם חמאס על רגיעה ועל נושאים אחרים, כי בחמאס יש חלקים פלורליסטים. אבל לא לקיים משא ומתן עם חוטפים וסחטנים, כי זה רק מעודד אותם.
מצד שני, לקחת את היוזמה לידי ישראל ולהודיע שבשמונה וחצי השנים הקרובות, אם יהיה שקט (במקביל להמשך המשא ומתן עם הפלסטינים והסרת המצור על עזה) ישוחרר כל חודש אחוז אחד מהאסירים הפלסטינים ללא תמורה, שיחתמו על אי-חזרה לפעילות צבאית. אם ייחתם הסכם שלום לפני כן, ברור שכל האסירים צריכים להיות ממילא משוחררים משני הצדדים. כמו בסוף מלחמות. זה מסורת חשובה. 
וכך, בסופו של דבר לא יישארו בידי ישראל אסירים פלסטינים ולא יהיו חטיפות. וגם גלעד שליט יוחזר. מישהו השווה את הפעולה הזו לאדם שנותן כסף לגנב כדי שלא יגנוב אותו, אלא שיש הבדל גדול: האסירים הם לא רכוש ישראל, אלא שייכים לפלסטינים מראש. כלומר אותו "גנב" הוא למעשה אדם שגנבו ממנו, והוא רוצה את כספו בחזרה, ויעשה הכול בשביל זה.
מכיוון שממילא ישוחררו בסוף כל האסירים הפלסטינים, לא יהיה טעם בהשקעת אנרגיה בחטיפות ובנזקי הצד האיומים שלהם. זה גם יחזק כוחות מתונים בפתח ובחמאס ויתן תקווה לאיזור, במקום עסקה כזו שתחזק גורמים קיצוניים ותזרה יאוש ודכדוך לטווח הרחוק.
אני מניח שראש רובכם מלא בהבלי העיתונים והטלויזיה וכל הדן מרגליתים שמביאים אותנו לאסון אחרי אסון, כך שזה אולי נשמע לכם מטומטם לתת לפלסטינים את אסיריהם, יתכן גם שאני טועה. אבל ככל שאני אידיוט מוחלט כאן ולא מבין בעניינים האלה, אם אני מבין בעניינים כלשהם, מה שישראל ההיסטרית עשתה עד כה מטומטם פי כמה: בתגובה לחטיפה, היא פלשה לעזה, הרגה מאות, הרסה בתים רבים ותשתיות חשמל והשאירה רבים חסרי בית ומתוסכלים, חסמה את הרצועה, פגעה באפשרות לרגיעה אחרי ההתנתקות, העלתה את החמאס, מעטים זוכרים, שחיזבאללה פתח בעקבות המבצע של שליט בחזית שניה, שנקראת מלחמת לבנון השניה, שבה ישראל גרמה לעצמה נזק לא יאמן. זה גם הקרין על מלחמת עזה בתחילת השנה, שבה ישראל שוב הזיקה לעצמה וחירבנה את היחסים האסטרטגיים עם התורכים, שהיו היחסים האסטרטגיים החשובים של ישראל עם גוף בסביבה. ישראל הודיעה שלא תיכנע לאולטימטומים ובסוף לאחר ששילמה מחיר כבד, תעשה כמעט בדיוק מה שהוצע לה בהתחלה, ככלב שנובח שעות ובסוף חוזר מרוט להצטנף לפינתו, עם גרון צורב, שנוא על ידי כל השכנים.     

 

—-

 

ולא קשור, סרט אנימציה מרגש בנושא קרח ונדל"ן של בועז קדמן וגיל לביא. בועז פרסם בזמנו קומיקס בנושא אסקימואי במעיןן.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: