ארכיון תג: בלרוס

אוירת פורנו בצפון קוריאה של אירופה והשגריר: בלארוס 7

יום שביעי בבלארוס

בגן הלאומי “Narochanskyj” על גדות אגם נרץ' בית הבראה ממשלתי, מהסוג המפא"יניקי. אנחנו עוברים בין החדרים, מביטים באימה על חדר הטיפול בעלוקות, ,תחום שהפך פופולרי לפתע. כשאנחנו יוצאים, נטפלת אלי אמריקאית כבדה בסוודר ורוד שמגיעה מדי שנה לבלארוס ואומרת כמה פעמים 'לוקשנקו איז ורי גוד'. אני חושד שהיא שתולה של הממשלה.

אנחנו חוזרים למינסק. את פנינו מקבלות כמה פרסומות ברוסית לנייקי ולתכשיטי זורקה. אני שם לב שכמעט שבוע לא ראיתי פרסומות רחוב, תודה לאל. השגריר הישראלי רוצה לפגוש אותנו, לנו אין ממש חשק, כי מטופש לנסוע עד פה כדי לפגוש ישראלי, וכולם מעדיפים להסתובב קצת בעיר הגדולה. כדי לא לאחר לשגריר, אנחנו מוותרים על אתר הנצחה לשואה, דבר שמעורר עצבנות במשלחת. אבל אין ברירה. השגריר היה כנראה אחד מיוזמי המשלחת, במטרה לחזק את הקשר בין המדינות.

הסניף היחיד כנראה של מקדונלדס במינסק

האוטובוס טס במהירות מפחידה, אבל כשאנחנו מגיעים, נראה שלאיש לא אכפת מהאיחור. מעמידים אותנו בתור איטי. כל אחד צריך לעבור תשאול לפני פגישה עם כבוד השגריר, אף שאנחנו עיתונאים ישראלים. באתי לתאר את סימני הדיקטטורה האחרונה באירופה, אבל המקום הראשון שהרגשתי אוירה טוטליטרית היתה באבטחת היתר בשגרירות ישראל. הם מחזיקים את הסלולריים ואת אביזרי ההקלטה בארון, כאילו מדובר בראש השב"כ ולא בשגריר ישראלי במדינה משנית אם לא שלישונית. אנחנו מוצבים לכמה דקות בחדר מבודד ונעול, ללא חלונות, עם תמונות של ים המלח על הקירות.

יש ויכוח עם המאבטחים אם הצלמים יכולים לקחת את המצלמות. הבעיה נפתרת כשאנחנו אומרים שלא אכפת לנו שיקחו. בסוף השגריר מאשר את המצלמות. להפתעתנו, השיחה עם השגריר כלל לא לציטוט. השגריר עצמו אדם די חביב ועושה עבודה טובה וחרוצה, הייתי אפילו אומר נמרץ יתר על המידה. הוא מראה סרט על קשרי ישראל-בלארוס שמקריין שדרן ספורט מקומי (יהודי, על פי בכיר בשגריר שביקש לא להיות מצוטטים). הדבר הטוב שיצא מהפגישה: סיכה של בלארוס וישראל, שאני נותן כעבור כמה חודשים כמתנה לידידתי כוכבת הטלויזיה התפוסה אפרת אברמוב.

זמן חופשי לסיבובים במינסק. גשם קל מטפטף ואני צריך מטריה. המטריה הצהובה השבורה שלי הפכה לסמל המשלחת, בושה לישראל אף יותר מהכיבוש של השטחים. אני הולך לחנות המלון, ממתין בתור, מצביע על מטריה ומגלה שמחירה 70 ₪. אני תמיד קונה מטריות ב10 ₪ ומאבד אותן, כך שזו נראית לי מלכודת תיירים מינסקאית, שאהיה לוזר אם אפול לתוכה, בשביל יום אחד של גשם. אני מחליט לצאת לעיר ולחפש, גם אם יש קצת גשם. אני הולך קילומטר בגשם מתגבר, ומגלה סופרמרקט. אך אין שם מטריות. וכך גם בחמישה סופרים קרובים. אני כבר לומד שמטריה ברוסית היא זונטיק. לבסוף אני מוצא כלבו, ובקומה השניה שלו יש מטריות (זונטיקים). אבל מגלה שגם שם מחיר המטריה המתקפלת 70 ₪. אני מניח שזה כי לא מכניסים סחורה סינית זולה שתפגע בתעשיה המקומית, דבר שאני תומך בו, מצד שני, לך תבזבז 70₪ על מטריה שתאבד בהזדמנות הראשונה.

בבית קפה שאליו אני בורח מהגשם, אני משוחח עם המלצר החביב שמספר לי שהוא עקרונית בצד האופוזיציה ללוקשנקו. אני מנסה להבין מה זה להיות באופוזיציה ולמה זה מפחיד, הוא מספר שהפחד הגדול של אנשים זה כלא או פיטורים. והוא מתפלל שלא יקרה כלום לבן דוד שלו שהוא עיתונאי אופוזיציה. אבל גם על האופוזיציה יש לו ביקורת. "אין ממש מנהיג לאופוזיציה. האופוזיציה מקבלת המון סיוע כספי מאירופה, אז הם בורחים לאירופה ואומרים שרודפים אותם. לוקשנקו מאוד פופולרי. באזורים הכפריים אוהבים אותו, הוא עוזר להם מאוד. מבקרים אותו בעיקר בחוגים אינטלקטואליים וצעירים. למשל סטודנטים. אבל היום אין לאף אחד כוח נגדו, זה נראה אבוד להיאבק".

בבחירות שמונים אחוז הצביעו לו. הנתונים אמיתיים?

אולי שישים אחוז בעדו. בסך הכול לוקשנקו משקיע. אף שהוא מצחיק, עם השיער שהוא מושך והעובדה שהוא בונה בכל עיר קטנה מגרשי הוקי, כי הוא משחק הוקי.

בערב, אני לוקח מונית לנקסט, המועדון המרכזי בעיר. כבר במעלית אני מאבד את הריכוז. נמצא כאן ריכוז החתיכות הגדול שראיתי בימי חיי. הן מגיעות בקבוצות של חמש, עם אפטר שייב וסטילטו בגובה יוצא דופן. שמונים אחוז מהקהל הוא נשים, כולן נראות כמועמדות מבטיחות לתחרות מלכת היופי. גם המכוערות יותר נראות כמועמדות מכוערות לתחרות מ1985. אט אט זורמים גם כמה גברים לא יפים שנראים כבדים מאוד, כל בקבוק שהם מזמינים מחירו כמשכורת מקומית והם מוקפים בבלונדיניות מנותחות אף, חזה ואיברים פנימיים כנראה. אני די מסמורטט וברור שאין לי סיכוי כאן.

בדיסקוטק, שצמוד למלון קראון פלאזה, מתקיימת תחרות 'מיליון דולר בייבי'. זו תחרות צילום זנותי שאליו ששות להתחרות רוב הבנות. הפרס הוא של אלף דולר. שני גברים בעלי לוק פורנואי מסויים, עומדים בכניסה ללא חולצה ומציקים לבנות שעוברות כשצלם מצלם את הכול. טרַזן אחד מרים את החצאית של מישהי ומראה שאין תחתונים, או מושך את הבנות מטה ועושה איתן פוזות אורליות. הבנות אחר כך מבקשות להצביע להן כדי לזכות בפרס הנכסף, שכאמור אינו מיליון דולר, אלא אלף, משכורת של קצת יותר מחודשיים.

הזמנה לתחרות הנודעת

שני הגברים, שריריים וסתמיים באותה מידה, חיוך מטומטם פרוש על שפתיהם, פוגשים בחורה שמהלכת לאיטה פנימה, לא ברור אם היא רוצה. הם תופסים לה את היד, שמים אותה ביניהם, ונדחקים אליה, כל אחד מכיוון אחר. אחד מהן מנסה לשים יד על החזה. היא אומרת לא. זה נראה רע מאוד. הם מניחים לה לעזוב, והיא נשארת. ואז אחד שם יד אל המפשעה מעל הג'ינס של הבחורה כשהחבר מהצד השני בתחתונים (תחתוני לבבות) מאחורה. ואז הם מסמנים לה להמשיך.

חולפת בלונדינית עם חזה גדול שצרור בתוך בגד יחסית הגון, הם מכניסים לה יד לחזיה. היא מוציאה את היד שלהם בכוח, וממשיכה. נראה שהיא נפגעת, אבל תוך שניה היא מביאה חברה שלה. הם מנסים להרים לחברה את החצאית והיא נאבקת בשלב ששאר החברות מוחאות כפיים. ההרגשה שלי רעה. אני משותק, לא מבין מה בדיוק קורה.

לבלארוס, הנחשבת לדיקטטורה האחרונה באירופה, נסעתי במסגרת המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים למדינה בהזמנה ובמימון משרד התיירות המקומי. למעוניינות לקרוא באופן סדיר: עלילות היום הראשון כאן.

והנה עלילת היום השמיני והאחרון במסע

בלארוס – יום ראשון במסע: נשיקה במועדון ווסט

לפני חצי שנה הוזמנתי על ידי משרד התיירות של בלארוס להתארח במדינה. העילה: טיול עיתונאים נדיר לחקור את האקו-טוריזם, התיירות הכפרית במדינה הסגורה הזו. זו היתה למעשה המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים לבלארוס, המכונה גם הדיקטטורה האחרונה באירופה.

 

חתיכים וחתיכות מקומיים, עיר ספר, בלארוס

מסיבות בירוקרטיות, הכתבה רחבת היריעה נפלה בין המדפים, ולא התפרסמה עד כה. זו הזדמנות להעלות אותה כאן, לטובת אנשים שרוצים לטייל לבלארוס היפהפיה, עם הנופים יוצאי הדופן, האנשים הטובים והמשטר הבעייתי, או מנסים להבין מה קורה שם.

.

יום ראשון במסע

כשאנחנו נוחתים, יורדות מטיסה אחרת הדיילות עם העניבות היפות ביותר שראיתי בחיי – גוון עדין של ירקרק, כנראה של בלאביה, חברת הטיסה הלאומית. כבר בדרך אני מהרהר בקול שמדובר במדינה שהסיבה המרכזית לנסוע אליה היא להנות מהבירוקרטיה המפותחת. כשני שלישים מהערך האינטרנטי המתאר את בלארוס באתר התיירות וויקיטראבל מוקדש להכנות בירוקרטיות לקראת הנסיעה, להשגת ויזה, להתחמקות מטרטורי הפקידים. רק שליש עוסק בנושאים תיירותיים.

ואכן, הפתיחה מבטיחה: המדינה כופה על התיירים ביטוח בריאות מוזר שעולה 4 יורו לשבוע, נוסף על הביטוח הישראלי דרך כרטיס האשראי. ברקע פקידת הקבלה, לוח שנה משנת 2008 עם תמונת מתעמלת.

אנחנו משתרכים בחדר לחוץ ונטול חן, תחת מנורות נאון מאובקות ועזות, לתור הדרכונים. כשאני כבר קרוב לנערת הדלפק, מתגלה שצריך למלא טופס נוסף. לידי בתור, נערי נבחרת דינמו מינסק לכדור עף, גברים נאים שאוחזים שקיות עמוסות של הדיוטי פרי מישראל. אחד מהם עם סומבררו שמוט. הם נראים מדוכדכים, כנראה הובסו בהפרש עצום.

הפקידים\שוטרים כאן נראים ילדים. הדרגות הזהובות שלהם יפות מאוד – הן דבוקות למעין סלוטייפ צהוב.

 


בכניסה ממתינות שתי המדריכות לאיזור מינסק הבירה, טטיאנה וז'ניה. הן אלגנטיות ונעימות. במיוחד טטיאנה, רווקה צהבהבת בת 23 (מתכננת להינשא בגיל 30 ובינתיים נהנית לכייף, תגלה לנו שלושה ימים אחר כך) עם שרשרת פנינים, עגיל פנינים וחגורה בוהקת. בבלארוס שורר רוב נשי מובהק: 88 גברים על כל מאה נשים.

באוטובוס, הנהג משמיע מוזיקה ברוסית. זה שיפור מול הפופ חסר הפנים באנגלית שתשמעו בתחבורה הציבורית בהונגריה, למשל. השיר הוא להיט אלקטרוני על בחורה בשם ג'ניס. כאן זו לא אירופה החדשה, השם שבוש טבע למדינות מזרח אירופה הקפיטליסטיות שתומכות באמריקה. זו אירופה ישנה. אין כמעט אנשים שמדברים אנגלית. חו"ל זה מוסקבה. יש בבלארוס כלכלה צנטרליסטית מהסוג שנעלם בעולם, משהו שמצד אחד מטריד את חובבי השוק החופשי, ומצד שני שומר על איזשהי רמה בסיסית של חינוך ורפואה במדינה הזו, שאין בה אנשים רעבים ופשע כמו ברוסיה.

אני וידידיי החדשים במוטול, עיר הולדתו של חיים ויצמן

 

אורות ירקרקים זולחים מתחתית המושב ומציפים את זיבורית האוטובוס. הטפטוף בחוץ הופך אותי למעט מדוכדך ואיני יודע למה. אולי לא שתיתי די קפה היום. אלכס, אחד מהעיתונאים, בחור עם חולצת כדורגל, מדבר עם המדריכות והן מביעות עניין.

 


אני מסתכל מהחלון אל פאתי מינסק. הרבה בניה חדשה שמזכירה את רבי הקומות שעיריית באר שבע מאשרת, אבל הכול יותר מסיבי וענק. כמעט רק בנייני ענק. אין בתים, רק מפעלי בנייה אדירים. הדרך היא חמישה מסלולית ולא עמוסה. המדריכה מצביעה על בניין זוהר שמחליף אורות בלילה כחנוכיה דיסקוטקית. מפגן הקיטש המהפנט הזה מתברר כספריה הלאומית. כל חיי לא ראיתי ספריה כזו. עובדים בה כאלף איש. סמל בינלאומי לטעם רע. וטעם רע מנצנץ זה הטעם שלי.

הספריה המהבהבת של מינסק

מלון בלארוס שבו אשן נראה מבחוץ כתפלץ סובייטי. בניגוד לרוב העיר ששופצה לסטנדרט מערבי מהוגן, המלון נותר משום מה אפרורי. אני מתכנן לצאת לקרוע את העיר, אבל מתעצל ומחליט לבלות בדיסקוטק ווסט-וורלד שצמוד למלון. מקומות של מלונות הם מתכון בטוח לבילוי סליזי, כזכור לי מחיי הלילה של אוזבקיסטן.

בקופת המועדון מוצעות שתי ברירות. כרטיס ב25 ₪ ושני ב30 ₪. אני לא יודע רוסית ואיש לא מצליח להסביר לי מה ההבדלים בין הכרטיסים. ליתר בטחון, אני מזמין את היקר. אחר כך יתגלה שקניתי גם מקום לצד שולחן. המקום מתמלא: הרבה זוגות, ובנות קצת פרחות כצפוי בדיסקוטקים שסמוכים למלון. הרבה בנות עם צלבים על עור כהה פרי השקעה של כמה משכורות חודשיות במכונת שיזוף. אני מחייך אל נערה, והיא מביטה אלי כדפוק.

המקום נראה כייחור של קפיטריה של אוניברסיטה משנות השמונים עם מועדון חשפנות (יש גם מועדון סטריפטיז לא פעיל בקומה אחרת). פרסומת לטויוטה עומדת סתם כך באמצע המועדון. ברקע, קליפים יפים של אמ.טי.וי דאנס על מסך. הקליפים לא קשורים למוזיקה המושמעת ברקע, פרסומת לויטאמינים של צנטרום עולה פתאום על המסך. כולן במקום מאוד מטופחות, הרבה לא יפות ומוגזמות, אבל עשרה אחוזים מהבחורות מעתיקות נשימה. באמצע המועדון, על במה משהו שנראה כפסל: שני בקבוקי שמפניה סגורים לצידם, כתריסר כוסות, אחת עם קש צהוב ושני ורוד, מאחורי זה בלונים שיוצרים צורה מוזרה.

אני מתאהב לפתע בבחורה עם שמלת אלכסונים סגולים שיוצרים מעין וי על גופה ונכנסת מהדלת השניה. השיער שלה נראה כפאה שחרחרת. היא מניחה תיק על הרצפה ידה ורוקדת לידו עם סטילטו דקיקים. אני רוקד לידה ולא בטוח אם היא בעניין. היא נראית ילדה טובה, ומרקדת רע. אז אני שואל באנגלית איפה השירותים והיא נבהלת בגלל השפה הלא צפויה. זו מדינה בלי תיירות.

אני מניח שנראיתי עד כה כבלרוסי שלומפר שירד מנכסיו. חברה שלה איכשהו מבינה אותי. היא אומרת לי איפה השירותים. ואני הולך לשירותים בלי טעם.

אין לי פיפי.

אני חוזר, מיואש מהבחורות, וכבר מחליט לחזור מובס לישון במלון הכעור, לצד השותף לחדר, בכיר בטלויזיה הישראלית בערבית. לפתע עולה מנחה מלא-בטחון וסתמי לבמה. הוא מעלה בחורה מקרית עם מסטיק בפה, בלונדינית עם שיער לבן כמעט. היא שותה קוקטייל מהשולחן שראינו קודם ואז מעלה שלושה בחורים שנראים מסכנים.

היא רוקדת סלואו עם אחד מהם, יפיוף חיוור בחולצה צהובה. לפתע הם מתנשקים. הנשיקה הופכת לוהטת יותר ויותר והוא תופס אומץ, מכניס לה יד לכל כיס ואוחז בה בישבן, כשהם מסתובבים מולנו. לשניה ארוכה רואים רק את הישבן ואת היד העצובה המועכת אותו. לפתע, מוזיקת הסלואו נקטעת. והם נוטשים זו את שפתיו הבשרניות של זה באדישות מקצועית. היא שותה עוד קוקטייל וצוחקת לבדיחות. המנחה מדבר המון, דברים שלעולם לא אבין, גם בלי הכרות עם השפה נראה שהוא אומר דברים סרי-טעם.

ואז שוב, הבחורה מתחילה לרקוד עם נער בחולצה לבנה. תוך שלוש שניות, היא לוקחת יוזמה ומנשקת, ממש בולעת את הבחור המסכן. הקודם מביט בקנאה אדישה, החגורה שלו מבהיקה. הבחור השלישי שעלה לוחש למנחה משהו ואז יורד, נכנע.

להיט בבלארוס: קולנוע בחמישה מימדים

לבסוף היא נדרשת לבחור מי נישק טוב יותר מבין השניים. היא מרימה את היד של הבחור עם החולצה הצהובה והוא מקבל שמפניה.

לאחר מכן, שניהם יורדים מהבמה לשאון מחיאות הכפיים. הבחור בצהוב נעמד מול הבחורה, כביכול כדי שתדבר איתו, אבל היא הולכת עם החברות. הוא ממשיך עם ידיו בכיסים, כאילו בכלל לא היה בעניין.

ליום השני בבלארוס

%d בלוגרים אהבו את זה: