Tag Archives: בלארוס

יום אחרון בבלארוס: נקניקיה, מחירו של רומן חטוף וקרל מרקס

מלון בלארוס, מינסק. בארוחת הבוקר אני משוחח עם תייר מחו"ל. הוא מספר שפגש בחורה באתר שידוכים רוסי סליזי ששמו בתרגום לעברית הנותנת' וקבע איתה אמש. אחרי הדייט, הם הגיעו יחד למלון, אבל החדר שלו היה יחיד. בכל קומה, עומדת אישה שמפקחת בנוסח סובייטי, וזו קראה לשומרים. הוא היה צריך לשחד כל אחד ב10000 רובל, 12 ₪ בערך כדי שיעזבו אותו.

אנחנו נוסעים למסיבת עיתונאים משונה, עם שר התיירות והשגריר הישראלי. כולם רוצים לראות את העיתונאים הישראלים. הגיעו לפגישה כ40 עיתונאים ושלושה צוותי טלויזיה. כמקובל, לא נאמר בה דבר ראוי לציון. אף אחד מהאורחים והמארחים לא מעז להתעסק בבעיות זכויות האדם ובחופש התקשורת במדינה. גם אני לא גיבור גדול מדי. שבוע במדינה והפנמתי את השתיקה, למדתי להיות עיור ואילם בזכות הררי הנקניקים. פיזית, אני עייף ומלא. זה אומר משהו על הפחדנות הבסיסית של האדם: כמה קל לקלוט בחושים מדיניות שאיש אפילו לא אמר לנו אותה. על כל פנים, היו רגעים שחשבתי שהדיבור על פגיעה בזכויות האדם הוא עניין של תעמולה מערבית או הסברה לקויה, כמו שאומרים בישראל, אבל יום אחרי שחזרנו לארץ, הייתי אמור לראיין אמן שקשור לאופוזיציה והוא לא שב אלי. ואז הסביר שהוא מוטרד מאוד: מייסד אתר האופוזיציה המרכזי צ'רטר 97, נמצא תלוי בביתו באופן מסתורי. חיכו עד שהעיתונאים יעזבו, והעלימו גם אותו.

בהכנות

הטיול שלנו אמור להכניס כסף למדינה המצורעת והיפהפיה הזו. אולי הסיבה ששתי ידידותיה הטובות של בלארוס הן אירן וישראל קשור בכך ששתי המדינות לא מתעניינות בדוחות ארגוני זכויות האדם. להפך.

הולכים לקניון ברחוב העצמאות שנמצא מתחת לפסל לנין, שהוקם לפני שלוש שנים. הבניין היפה ביותר בשדרה הראשית הוא בניין הקג"ב, בניגוד לרוסיה מנגנון המשטרה החשאית לא טרח להחליף את השם. מול בניין הקגב שלט על הגעת נבחרת כדורעף הנשים מישראל. לא ברור מדוע ברחוב ראשי שלט כזה, אולי הוא מסמן את התחזקות הקשרים בין שתי המעצמות, איזה אביב ביחסים שקשור לתפקיד של ליברמן בשתי המדינות.

זאב זאב

לפני החזרה, אני צועד לגן מקסים גורקי שבקצה רחוב קרל מרכס. אוכל נקניקיה, אני מביט בברווזים בנחל. על גשר שעובר עליו זוגות שמו מנעולים עם שמותיהן כדי לשמר את אהבתם. את המפתח זרקו לנחל. וגם אני התאהבתי איכשהו בדיקטטורה האחרונה באירופה ובאנשים הטובים שם.

לבלארוס, הנחשבת לדיקטטורה האחרונה באירופה, נסעתי במסגרת המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים למדינה בהזמנה ובמימון משרד התיירות המקומי. למעוניינות לקרוא באופן סדיר: עלילות היום הראשון כאן.

המעוניינים בסקירה מקצועית יותר, מוזמנים לקרוא את רשמיו של משה גלעד.

אוירת פורנו בצפון קוריאה של אירופה והשגריר: בלארוס 7

יום שביעי בבלארוס

בגן הלאומי “Narochanskyj” על גדות אגם נרץ' בית הבראה ממשלתי, מהסוג המפא"יניקי. אנחנו עוברים בין החדרים, מביטים באימה על חדר הטיפול בעלוקות, ,תחום שהפך פופולרי לפתע. כשאנחנו יוצאים, נטפלת אלי אמריקאית כבדה בסוודר ורוד שמגיעה מדי שנה לבלארוס ואומרת כמה פעמים 'לוקשנקו איז ורי גוד'. אני חושד שהיא שתולה של הממשלה.

אנחנו חוזרים למינסק. את פנינו מקבלות כמה פרסומות ברוסית לנייקי ולתכשיטי זורקה. אני שם לב שכמעט שבוע לא ראיתי פרסומות רחוב, תודה לאל. השגריר הישראלי רוצה לפגוש אותנו, לנו אין ממש חשק, כי מטופש לנסוע עד פה כדי לפגוש ישראלי, וכולם מעדיפים להסתובב קצת בעיר הגדולה. כדי לא לאחר לשגריר, אנחנו מוותרים על אתר הנצחה לשואה, דבר שמעורר עצבנות במשלחת. אבל אין ברירה. השגריר היה כנראה אחד מיוזמי המשלחת, במטרה לחזק את הקשר בין המדינות.

הסניף היחיד כנראה של מקדונלדס במינסק

האוטובוס טס במהירות מפחידה, אבל כשאנחנו מגיעים, נראה שלאיש לא אכפת מהאיחור. מעמידים אותנו בתור איטי. כל אחד צריך לעבור תשאול לפני פגישה עם כבוד השגריר, אף שאנחנו עיתונאים ישראלים. באתי לתאר את סימני הדיקטטורה האחרונה באירופה, אבל המקום הראשון שהרגשתי אוירה טוטליטרית היתה באבטחת היתר בשגרירות ישראל. הם מחזיקים את הסלולריים ואת אביזרי ההקלטה בארון, כאילו מדובר בראש השב"כ ולא בשגריר ישראלי במדינה משנית אם לא שלישונית. אנחנו מוצבים לכמה דקות בחדר מבודד ונעול, ללא חלונות, עם תמונות של ים המלח על הקירות.

יש ויכוח עם המאבטחים אם הצלמים יכולים לקחת את המצלמות. הבעיה נפתרת כשאנחנו אומרים שלא אכפת לנו שיקחו. בסוף השגריר מאשר את המצלמות. להפתעתנו, השיחה עם השגריר כלל לא לציטוט. השגריר עצמו אדם די חביב ועושה עבודה טובה וחרוצה, הייתי אפילו אומר נמרץ יתר על המידה. הוא מראה סרט על קשרי ישראל-בלארוס שמקריין שדרן ספורט מקומי (יהודי, על פי בכיר בשגריר שביקש לא להיות מצוטטים). הדבר הטוב שיצא מהפגישה: סיכה של בלארוס וישראל, שאני נותן כעבור כמה חודשים כמתנה לידידתי כוכבת הטלויזיה התפוסה אפרת אברמוב.

זמן חופשי לסיבובים במינסק. גשם קל מטפטף ואני צריך מטריה. המטריה הצהובה השבורה שלי הפכה לסמל המשלחת, בושה לישראל אף יותר מהכיבוש של השטחים. אני הולך לחנות המלון, ממתין בתור, מצביע על מטריה ומגלה שמחירה 70 ₪. אני תמיד קונה מטריות ב10 ₪ ומאבד אותן, כך שזו נראית לי מלכודת תיירים מינסקאית, שאהיה לוזר אם אפול לתוכה, בשביל יום אחד של גשם. אני מחליט לצאת לעיר ולחפש, גם אם יש קצת גשם. אני הולך קילומטר בגשם מתגבר, ומגלה סופרמרקט. אך אין שם מטריות. וכך גם בחמישה סופרים קרובים. אני כבר לומד שמטריה ברוסית היא זונטיק. לבסוף אני מוצא כלבו, ובקומה השניה שלו יש מטריות (זונטיקים). אבל מגלה שגם שם מחיר המטריה המתקפלת 70 ₪. אני מניח שזה כי לא מכניסים סחורה סינית זולה שתפגע בתעשיה המקומית, דבר שאני תומך בו, מצד שני, לך תבזבז 70₪ על מטריה שתאבד בהזדמנות הראשונה.

בבית קפה שאליו אני בורח מהגשם, אני משוחח עם המלצר החביב שמספר לי שהוא עקרונית בצד האופוזיציה ללוקשנקו. אני מנסה להבין מה זה להיות באופוזיציה ולמה זה מפחיד, הוא מספר שהפחד הגדול של אנשים זה כלא או פיטורים. והוא מתפלל שלא יקרה כלום לבן דוד שלו שהוא עיתונאי אופוזיציה. אבל גם על האופוזיציה יש לו ביקורת. "אין ממש מנהיג לאופוזיציה. האופוזיציה מקבלת המון סיוע כספי מאירופה, אז הם בורחים לאירופה ואומרים שרודפים אותם. לוקשנקו מאוד פופולרי. באזורים הכפריים אוהבים אותו, הוא עוזר להם מאוד. מבקרים אותו בעיקר בחוגים אינטלקטואליים וצעירים. למשל סטודנטים. אבל היום אין לאף אחד כוח נגדו, זה נראה אבוד להיאבק".

בבחירות שמונים אחוז הצביעו לו. הנתונים אמיתיים?

אולי שישים אחוז בעדו. בסך הכול לוקשנקו משקיע. אף שהוא מצחיק, עם השיער שהוא מושך והעובדה שהוא בונה בכל עיר קטנה מגרשי הוקי, כי הוא משחק הוקי.

בערב, אני לוקח מונית לנקסט, המועדון המרכזי בעיר. כבר במעלית אני מאבד את הריכוז. נמצא כאן ריכוז החתיכות הגדול שראיתי בימי חיי. הן מגיעות בקבוצות של חמש, עם אפטר שייב וסטילטו בגובה יוצא דופן. שמונים אחוז מהקהל הוא נשים, כולן נראות כמועמדות מבטיחות לתחרות מלכת היופי. גם המכוערות יותר נראות כמועמדות מכוערות לתחרות מ1985. אט אט זורמים גם כמה גברים לא יפים שנראים כבדים מאוד, כל בקבוק שהם מזמינים מחירו כמשכורת מקומית והם מוקפים בבלונדיניות מנותחות אף, חזה ואיברים פנימיים כנראה. אני די מסמורטט וברור שאין לי סיכוי כאן.

בדיסקוטק, שצמוד למלון קראון פלאזה, מתקיימת תחרות 'מיליון דולר בייבי'. זו תחרות צילום זנותי שאליו ששות להתחרות רוב הבנות. הפרס הוא של אלף דולר. שני גברים בעלי לוק פורנואי מסויים, עומדים בכניסה ללא חולצה ומציקים לבנות שעוברות כשצלם מצלם את הכול. טרַזן אחד מרים את החצאית של מישהי ומראה שאין תחתונים, או מושך את הבנות מטה ועושה איתן פוזות אורליות. הבנות אחר כך מבקשות להצביע להן כדי לזכות בפרס הנכסף, שכאמור אינו מיליון דולר, אלא אלף, משכורת של קצת יותר מחודשיים.

הזמנה לתחרות הנודעת

שני הגברים, שריריים וסתמיים באותה מידה, חיוך מטומטם פרוש על שפתיהם, פוגשים בחורה שמהלכת לאיטה פנימה, לא ברור אם היא רוצה. הם תופסים לה את היד, שמים אותה ביניהם, ונדחקים אליה, כל אחד מכיוון אחר. אחד מהן מנסה לשים יד על החזה. היא אומרת לא. זה נראה רע מאוד. הם מניחים לה לעזוב, והיא נשארת. ואז אחד שם יד אל המפשעה מעל הג'ינס של הבחורה כשהחבר מהצד השני בתחתונים (תחתוני לבבות) מאחורה. ואז הם מסמנים לה להמשיך.

חולפת בלונדינית עם חזה גדול שצרור בתוך בגד יחסית הגון, הם מכניסים לה יד לחזיה. היא מוציאה את היד שלהם בכוח, וממשיכה. נראה שהיא נפגעת, אבל תוך שניה היא מביאה חברה שלה. הם מנסים להרים לחברה את החצאית והיא נאבקת בשלב ששאר החברות מוחאות כפיים. ההרגשה שלי רעה. אני משותק, לא מבין מה בדיוק קורה.

לבלארוס, הנחשבת לדיקטטורה האחרונה באירופה, נסעתי במסגרת המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים למדינה בהזמנה ובמימון משרד התיירות המקומי. למעוניינות לקרוא באופן סדיר: עלילות היום הראשון כאן.

והנה עלילת היום השמיני והאחרון במסע

הפסל האחרון של סטלין, ארמון ב10 דולר ונהג מונית לוהט: יום רביעי בבלארוס

יום רביעי בבלארוס

אנחנו הולכים לראות נחל סמוך לאחוזה שבה ישנו בליל אמש. במסגרת התפרקות המדינה מנכסיה המארחת שלנו, יונינה, רכשה מלבד אחוזתה הענקית, שישה קילומטר של נחל וגדותיו, מקום יפהפה שעלה סכום מצחיק. משם אנחנו ממשיכים בשדה לעבר ההשקעה הבאה שלה: ארמון ירקרק שנבנה על ידי אציל פולני לפני יותר ממאה שנה, ולזמן מה הפך לבית חולים. המחיר הוא עשרה דולר. לא כדימוי. הקטש: היא חייבת לשחזר אותו. אני מטייל בין עשרות החדרים בארמון המט לנפול הזה, מהרהר במחירי הנדל"ן בישראל, ומקלל.

יונינה והשקעה של עשרה דולרים

באיזור סוויסלץ' Svislach, עדיין לא רחוק מפולין, אנחנו נאלצים להגיע לבית העיריה כדי להיפגש עם סגן ראש המחוז, אילוץ מפתיע של לוח הזמנים. יושבים בחדר הישיבות הבולשביקי ואני מאזין לאחת השיחות המשמימות בימי חיי: סגן ראש המחוז, פ"פ מאין כמוהו, מספר על 20 אלף איש שבמחוז, ועל הצרכים החקלאיים שלהם. אני מניח יד על מצחי, כדי שלא יראו שעיני נעצמות. כעבור חמש דקות, חבר בקבוצה נותן לי מכה ברגל. נרדמתי כנראה.

חדר הישיבות משרה הנמנום

בסיום, כל אחד מקבל ספר אפור ענק ברוסית בן 500 עמודים, שמציג את האנשים החשובים באותה עיירה. אנחנו מודים בנימוס. בבלארוס זרועים פסלים רבים של לנין ומרקס, אבל העיירה הזו היא האחרונה שבה שרד פסל של סטאלין. לדברי המדריכים, הסיבה שהפסל נשאר הוא לאו דווקא חיבה למר סטאלין, אלא רצון לא למחוק את ההיסטוריה. על פי גוגל, אני מגלה בעיתון אפריקאי כתבה על כך שבשנת 2005 החליטו לפתע תושבי העיירה להחזיר את הפסל.

מיכאיל, שר התיירות של איזור גרודנו שגודלו כשל מדינת ישראל מגיע, מספר שהיה בישראל והוא מעריץ שלנו. הוא חנוט בעניבה, ואני קצת חושד בו בהתחלה שהוא מעין פוליטרוק שנשלח לפקח עלינו. ייקח לי יום להבין שהוא אדם מתוק. זה קרה כשויתר על הדיסטנס, ועזר לבעלת הבית להוריד את הצלחות מהשולחן למטבח. עם הזמן, הוא מאבד את הגינונים, מפסיק ללכת עם העניבות הטפשיות ומתחיל להסתחבק. כשניפרד, יעמדו דמעות בעיניו. חבר אישי שלי והוכחה לכך שיש לי אינטואיציות גרועות בקשר לאנשים.

שמש העמים ימש

גרודנו (הרודנה), עיר גדולה סמוך לגבול עם פולין, היא בעלת השפעה אירופית חזקה. אנחנו הולכים לבית כנסת המקומי שמתפורר לאיטו ובוחנים את השלט היפהפה על בית מכבי האש המקומי, בנוסח להקת אנשי הכפר, שהוקם על ידי היהודים הרבים שחיו במקום עד המלחמה ונרצחו כמעט כולם במהלכה. בית הכנסת והרובע היהודי נטה להישרף כי נבנה מעץ.

בערב, אנחנו מקבלים מלון בוטיק נהדר, המלון הטוב ביותר במסע. כולם מחליטים לישון ואני היחיד שיוצא לבלות בעיר. אחד העיתונאים הרוסים בקבוצה אומר לי לא להניח את כל הכסף עלי. גם שר התיירות מיכאיל מזהיר אותי ולפני שאני נפרד מכולם אחת המדריכות אומרת 'תדע שהבחורות החמודות לא תמיד טובות'. אני די מפוחד, חושב להרים ידיים, אבל מחליט להסתכן בבילוי.

ציור בנוסח הווילג' פיפל הסובייטי: מכבי האש של גרודנו

מרכז חיי הלילה של גרודנו נמצא במדרחוב העונה לשם סובייט, זה היה גם שמו של ג'ינס ישראלי בשנות התשעים שכמדומני התחרה בסאבי. הרחוב רדום כשמו. רק פיצריה-בר בשם רטרו נראית טיפה מעניינת. הרגשתי שאני התייר הזר הראשון בחיי הלילה של גרודנו, אבל זה לא מלהיב: רק נערי ונערות אוניברסיטה חנונים נמצאים במקום, היפוך לאזהרות של המקומיים.

זוג מחייך אלי. הבחור הוא איוון, יבואן מכוניות יד שניה שמאוד נהנה מהמחירים בגרודנו. אני שואל בנימוס איך בלרוס. הוא אומר מיד 'זו דיקטטורה'. הוא מספר שהיה בכלא שבוע על שאמר משהו נגד השלטונות. הוא לא מבין למה אוהבים את לוקשנקו, חושב שפשוט כנראה מפחדים להגיד מילה רעה. אבל הוא לא מוכן לפחד כבר. מתנגד שלטון אמיתי הוא אחד שפועל לא מתוך אומץ יתר, אלא מתוך רפלקס, כמו בהקאה.

אני לוקח מונית לדיסקוטק פלינט. כדי שלא אוסגר כתייר היחיד בעיר ויקחו ממני מחיר גבוה, אני אומר לנהג פלינט במבטא רוסי. הוא שואל משהו ואני מהנהן ואומר 'דא' לקוני. ואז הוא מגביר את הרדיו לגובה הכי חזק ששמעתי אי פעם במונית. זה דאנס רוסי זול והנהג הנחמד רוקד עם אגרופיו כדי לשמח אותי.

פלינט הוא מועדון גדול, בגודל של הפורום בבאר שבע בימי ילדותי. היתרון הוא שאפשר להזמין כאן פיצות, וזה מה שעושים כולם. אולי בגלל הפיצות אין במקום מתח מיני ואני מסמן עיר א-מינית, אם להתעלם מנהג המונית. אני כנראה מגיע מוקדם מדי אבל חייב לחזור למלון.

ליום הבא בבלארוס

לבלארוס, המכונה גם הדיקטטורה האחרונה באירופה, נסעתי במסגרת המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים למדינה. למעוניינות לקרוא באופן סדיר: עלילות היום הראשון כאן. הסברים מסודרים יותר ניתן לקרוא אצל משה גלעד, כתב התיירות מספר אחת.

יום שני בבאלרוס, הדיקטטורה האחרונה באירופה: כאן נולד חיים וייצמן

לפני חצי שנה נסעתי לבלארוס במסגרת המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים למדינה המכונה גם הדיקטטורה האחרונה באירופה, בהזמנת ומימון משרד התיירות המקומי. עלילות היום הראשון כאן.

יום שני למסע

לילה מוזר במלון בלארוס עם אותו בכיר של ערוץ 1 שחולק איתי את החדר. בבוקר, אני ממהר לארוחת בוקר. קשה מאוד להשיג מעלית מטה. אני ממתין לא פחות מתריסר דקות ואז יורד במעלית העמוסה באנשים ושני כלבים גזעיים. סמוך למלון, באחד האולמות, מתקיימת תחרות כלבים בינלאומית והמקום שורץ כלבים מוזרים ואנשים חייכנים מהסוג שמתעסק בתחום החשוב הזה.

מלון בלארוס עצום מידות ויש כמה מסעדות שאפשר לאכול בהן ארוחת בוקר, ואני צריך למצוא את המקום המיועד לי. אני נכנס למסעדה הקרובה ביותר. זהו חדר גדול ואפל, מרוהט ברובי קשת עתיקים, עמוס בנבחרות של ספורטאים ילדים. אני בכל זאת חושב להתיישב ולשתות איתם קפה, כדי לא לעכב את האוטובוס. אבל כל שולחן עם דגל של מדינה אחרת ואין שם את ישראל, ואני מפחד לדפוק את הסלובקים. אני רץ למעלית, ועולה למסעדה האקסקלוסיבית בקומה 19, פנורמה.

אני ממלא את הצלחת בבשרים כבדים וחמים ומביט בנוף יפהפה וירקרק שבו משובצים כמה שיכוני ענק, כקרוטונים במרק טעים – מינסק היפה, אני כאן.

האוטובוס עובר בעיר, אין אנשים שמהלכים ברחוב הראשי, אולי בגלל המסלולים הרבים למכוניות. פה ושם זקנה רוסית מצטלבת לה כך סתם באמצע רחוב ריק או גבר עם טריינינג ממהר בפנים מעשיות. זו מדינה מסודרת ונקיה מאוד, בניגוד למה שציפיתי ובמשך השהות לא ראיתי פקק יחיד, דבר שמעיד על תכנון מוצלח או שאין לאנשים כסף לנסוע.

ממינסק אנחנו נוסעים על כבישים מצוינים אל האזורים הכפריים, שבהם אמור להתמקד המסע שלי. העילה לטיול היא היכרות עם ה'אקו-טוריזם', מושג שהקשר שלו לאקולוגיה מזכיר את הקשר של מלחמת שלום הגליל לאיזשהו שלום. זו תיירות מזהמת כמו זו הרגילה, אנחנו טסים ואז נוסעים הרבה מאוד לאיזורי כפר, ואוכלים יותר משאנחנו צריכים, יותר משאי פעם אכלתי.

זו הפעם הראשונה שאנשי תקשורת ישראלים מוזמנים באופן רשמי למדינה. כמעט ואין עיתונאים שמגיעים לפה באופן רשמי, כי המדינה מזוהה כדיקטטורה אפלה ואנשים לא נלהבים מקשרים עם דבר כזה. אבל המדינה צריכה כסף, והדולרים מגיעים היום מתיירות.

הנוף מנומנם ויפה, מנומר בעצים בריאים וכפרים קטנים. לכל הדרך, צריפים מיושנים עם חלונות צבועי תכלת בוהקת ולצידם ערוגות פרחים מסודרות, עץ תפוחים וכמה דלעות. אחרי כמה שעות אנחנו מגיעים למרכז כפרי בשם מוטול motol, לא רחוק מאוקראינה. היום יש פסטיבל קולינרי מיוחד שבו מוכרים תוצרת מקומית מכפרי הסביבה והכול נראה שמח ומבטיח מאוד. ילד מהלך מולי עם בלון הלו קיטי.

בכיכר הראשי פוגשים את ואלריה, האישה יוצאת הדופן והטובה שארגנה ויזמה את נושא התיירות הכפרית במדינה, דרך ארגון לא ממשלתי שהקימה. לצידה, אדם מסתורי עם רקמה אדומה ועיניים של לברדור בשם אנטולי המדריך שאינו יודע אנגלית. בשל הבירוקרטיה הענפה, בכל מחוז בפדרציה מחליפים לנו מדריכים לאדם מקומי, אוטובוס ונהג.

סקופים בטלויזיה המקומית של בלארוס

האטרקציות בפסטיבל רבות: חזיר בר מפוחלץ לצד אמנות דלעות. לא יאמן כמה דברים ניתן לעשות עם דלעת. אני תומך בכל דבר שנעשה עם ירקות לשם האמנות ורושם לעצמי להיכנס לתחום בהזדמנות הראשונה.

אני טועם גבינה נהדרת. זמרת בלונדינית בבגדים מוזהבים ומגפי זהב שרה שיר עם פלייבק מצחיק. מאחוריה, שלט פרסומת ענק לחברת נקניקים. בין השירים עולה בחורה עטופה באריג ירוק וקוראת ללהקה ממוטול עם כובעים מטורפים. בכל חיי לא ראיתי כל כך הרבה כובעים מצחיקים כמו בכפר הקטן והמתוק הזו.

לפני שנסעתי, אמא שלי דרשה שאקנה מתנה. אני רואה מעין בובת צמר מתוקה ובראש השולחן תו המחיר – 5000 רובל בילרוסי, משהו כמו שישה שקלים. מלבד זה ליד בובת הצמר המספר 22, ובצד יש ערמת פתקים לא ברורה. אני משלם 5000 רובל ולוקח את הבובה. בעלת הדוכן אוחזת בידי ומתעקשת לומר לי משהו, אני מניח שהיא מודה לי על הכנסת כסף זר ומהנהן ב'ספסיבה'. רק שלושה ימים אחר כך אני מבין שמדובר בהגרלה, הייתי צריך לקחת פתק מהצלוחית ואם היה יוצא 22 הבובה היתה שלי. למעשה הרסתי את ההגרלה.

פסטיגל הנקניקים הנודע

גוררים אותנו מהשופינג אל הצריף שבו נולד חיים וייצמן. ניכר שלאיש בקבוצה (מלבד כתב מסתורי של עיתון "האומה") לא בוער מאוד לדעת היכן נולד וייצמן, אבל לאף אחד לא נעים להודות בכך, כדי לא לצער את המארגנים. כמו מבדיחה, כשאנחנו מגיעים, יוצא מהבית שגריר ארצות הברית, שנראה גבר זחוח.

צפוף מאוד בצריפו של וייצמן. בחדר הצדי, ממתין על צלחות אוכל יהודי שהותקן ממתכונים שהורדו מהאינטרנט, ניסיון נואש לשחזר משהו מ-750,000 היהודים שחיו כאן לפני השואה. לצד האוכל עומדת בשתיקה חבורת גברים שמנים בחליפות, כנראה סגני שרים או סגני ראשי ערים, אני מקווה שלא מדובר בחברים מהמשטרה החשאית, ששמה אגב נותר ק.ג.ב, בניגוד לרוסיה שנטשה את השם לאחר שאנשי הק.ג.ב ניסו לפורר את ילצין. הם מקשיבים בנימוס כבד-ראש להרצאה על האוכל היהודי ומביטים במצות בעיניים אוהדות.

אני אוכל בלינצ'ס ולביבה שמנונית, עושה תנועה חדה בטעות ומפיל לאחד מהבכירים את מזלג הפלסטיק. ונאלץ לברוח מהמקום לחדר השני. על הקיר הסבר של חגי ישראל ברוסית עם תמונות שהורדו מהאינטרנט ליד כל חג. ליד יום השואה יש את הפוסטר עם האגרוף של תנועת כך. ליד פורים, תמונות של עמוד תליה והיטלר, אך גם של ערפאת, אחמד יאסין וקרל מרקס. האם הם רומזים שהתנקשנו בערפאת? במרקס?

היטלר = יאסין

אנחנו מנסים לברר מי הקים את המוזיאון המוזר. מגיח קבלן מקומי בשם גרגורוביץ' שאינו יהודי כלל. מול כל הגברים המכובדים והמכופתרים שראינו קודם, הוא נראה מרושל למדי. שואלים אותו למה בעצם הוא עושה את זה, מה יוצא לו מזה. הוא אומר, שזה לא ביזנס.

דגל כהנא בבית חיים ויצמן

זה רק מעצבן את העיתונאים הישראלים. כולם שואלים שאלות, לוחשים בעברית שמשהו מריח לא טוב כאן. גרגורוביץ' נעלב ועוזב בכעס, ואז חוזר ומחלק לכולם כרטיסים בהם מצוין שהוא יועץ של הנשיא. הוא לא נראה שמח במיוחד.

אנחנו הולכים לאכול באולם ענק ושמח. על השולחנות הארוכים מצטופפים כמאה איש, העסקנים המקומיים, ראשי הכפר, המחוז, אנשי תקשורת. מרימים כוסיות לפי סדר מסוים מאוד וטקסי. הכול נראה מוזר, אבל זה טקס בן ארבעה שלבים שאעבור פעם ביום בשבוע הזה. הכוסית השלישית מוקדשת לאהבה ונשים. הבנות יושבות והגברים עומדים. יש מי שנעלבים שהישראלים לא שותים עד הסוף את כוסות הוודקה.

פ"פ, ראשי תיבות של פוליטיקאי פלמוני, מברך את הישראלים בהתרגשות. אני לוקח כתובת של מועדון באולינג אופנתי מבחורה עם אף גדול, ורושם לעצמי וי: באולינג הוא כצפוי להיט בבלארוס. הנאום והארוחה מתארכים כשעה. אחר כך אני מבין שכל ארוחה כאן היא דבר שצריך את הזמן שלו, ושעה זה לצאת בזול. יתכן שהקפאון הכלכלי במדינה הזו קשור לארוחות הענק האלה.

בזמן הארוחה החגיגית, חלק מפסטיבל “Motalskiya prysmaki”, מבטי נודד אל המליונר גרגורוביץ'. הוא יושב עצוב עם בתו בספסל אחורי, לא נואם או משתתף במסיבה כמו כל הפ"פ, ונעלם לפני הזמן.

המיליונר שדוכדך

באוטובוס אנחנו משוחחים עם טטיאנה המדריכה המגה-אופנתית על חייה וחיינו. השיחה נסובה על מחירי הנדל"ן. היא מתלוננת בקולה המתפנק על כך שמחיר דירת חדר קטנה 250 דולר, כשמשכורת טובה עומדת על 500 דולר. משם אנחנו הולכים לסדרת מוזיאונים, האחד קשור לאמן תחריט גאוות המקום בשם המעולה נפולאון אורדה וכן למוזאון לחשים ועשבי מרפא כלשהו. מאבד את הקשב, אני מגיח החוצה לבדי. בעשב הלח, הצפרדע. היא מביטה בי בעניין רב, יודעת כנראה הכול.

הרעיון הוא שיארחו אותנו המקומיים. אנחנו מגיעים למשפחה במוטול ומשתכנים אצלה, משחקים עם הילד החמוד בן השנתיים. ארוחת הערב שמוגשת לנו טעימה ועצומה. אני טועם קצת מכל דבר ומרגיש שעליתי שני קילו. אני חייב ללכת כדי להוריד את האוכל. אני יוצא לסיור רגלי אל הפסטיבל. נדבק אלי איש עם שיני זהב ורוצה להגיד לי משהו. אבל אני לא מבין מה הוא רוצה מחיי. אני עדיין מפחד מעט, בגלל הדברים שקראתי על בלארוס, אבל בימים הקרובים אבין שהאנשים פה פשוט ידידותיים באופן יוצא מן הכלל, לא פגשתי מימי אנשים מכניסי אורחים ומאירי פנים כל כך.

ההלך המוזר בוודאי רוצה לספר לי משהו, או לתת לי מתנה, אולי לתת לי את ידה של בתו היחידה. הוא מוצא חבר שיסביר לי את כוונותיו הנסתרות, אבל גם הוא לא יודע אנגלית ושניהם הולכים כעת אחריי, מדברים איתי ברוסית ומבקשים ממני לשוחח איתם. אני פונה בתקיפות לצד לכיוון מוזיקה שעולה מאחד הבתים, וממתין שהם יעלמו.

מסתבר שאני בעיצומה של חתונה מקומית. במרכז החתן והכלה מסביב, 40 איש מקיפים אותם בעיגול ומסתובבים. המוזיקה הופכת מהירה, הגברים מקפצים כמטורפים. אישה זקנה חייכנית מזמינה אותי לאכול עם כולם. אני מתחיל להבין שמאחורי הנדיבות של האנשים כאן אין אינטרס, דבר נדיר לישראלי חשדן. אני מתחיל להתאהב באנשים וכועס על עצמי שהנחתי שמדובר בעם של פוליטרוקים קרים. כולם מחייכים אלי, פניהם טובות.

אני נכנס לקפה ששמו "קפה" ומזמין קפה. שם המקום מרמז כי זה בית קפה, אבל מדובר למעשה בבר הולל של עיירה קטנה. כולם שמחים, בגלל הפסטיבל המוצלח ו\או הוודקה הזולה. ברקע מודרן טוקינג. מחבק אותי שיכור נודניק שמנסה שאוריד איתו וודקה. המוזיקה מתחלפת לקיילי מינו על מסך הפלזמה הענק. זבוב מרחף על הציצי של קיילי.

מצילה אותי בחורה בשם טטיאנה שעובדת ב"קפה" ויודעת אנגלית. היא מתוקה ושמנמונת, מעולם לא יצאה מבלרוס בגלל שאין לה כסף. אבל חולמת להגיע לאיטליה, לונדון או מצרים. היא לומדת ראיית חשבון. אוהבת את מוטול, אבל לא סובלת את הבר שבו היא עובדת "הלקוחות פה איומים, אני רק עוזרת לאמא".

אני בטוח שהיא בעניין שלי, אבל לפתע מגיע החבר שלה, בחור נחמד דוקא. היא מציגה לי אותו והם ממשיכים.

על הבר לידי מתיישבים שני חוטבי עצים, אחד בשם איוון, השני שכחתי את שמו, שעובד כנהג של משאית העצים. השני, זה ששמו נעלם ממני, מספר בגאווה שלאביו קוראים משה והוא יהודי כנראה בדרך כלשהי. באנגלית משובשת, הם אומרים שנולדו במוטול וימותו במוטול. מישהו לידם שומע שאני מישראל, וצועק ליברמן. אני מחליט להתעלם ממנו. הם שואלים אם מדברים יידיש בישראל, שאלה ששואלים רבים. היידיש היתה מהשפות הרשמיות בבלארוס עד השואה, ושם העיירה כתוב בעברית בשלט הכניסה.

הטי-שירט המקומי

אני מנסה לא להיסחף לשיחות פוליטיות, כדי שלא אסתבך עם הדיקטטורה כבר בימים הראשונים. אבל הם אומרים שהם אוהבים את המנהיג, לוקשנקו ("מוטול גוד. לוקשנקו גוד" זה הציטוט המדוייק). נראה שזה מקום שצפויה להיפתח בו תגרה המונית. מדי פעם נדבק אלי מישהו ומפגין חביבות יתר. אם למינסק כמעט לא מגיעים תיירים מהמערב, פה על אחת כמה וכמה אדם שאינו דובר רוסית הוא נדיר. לכל המדינה הענקית והיפהפיה הזו מגיעים בקושי 100 אלף תיירים בשנה מהמערב, וכמעט כולם אנשי עסקים או שחקניות כדורעף או אנשים שעוברים עם מכונית מגרמניה לרוסיה. מלבדי, כמעט אף אחד לא בא לכייף בדיקטטורה האחרונה באירופה, אם בגלל הויזות המסובכות ואם בגלל המשטר הדורסני. ככה שתייר מישראל הרחוקה במקום קטן זו אטרקציה נהדרת שמשמחת את לבבות כולם.

עיתונאי מסביר לי על הדמוקרטיה המקומית: "לוקשנקו יכול לעשות מה שהוא רוצה. כשהוא מחליט משהו זה פשוט קורה. הפרלמנט הוא קישוט. הקיום של האופוזיציה הוא סמלי, הם פשוט כמה אנשים ידועים לציבור. כדי שיוכלו להגיד שיש אופוזיציה, אם עיתונאים מחו"ל ישאלו, אבל אין להם כח, אנשים פשוט נעלמו כאן וזהו".

לישראל יש יחסים מיוחדים עם בלארוס?

"היחסים עם ישראל משתפרים עם הזמן. ליברמן ביקר פה הרבה פעמים. לבלארוס יש גם קשרים עם מדינות כמו אירן. אין ממש שגריר אמריקאי מלא. כולם מבינים שזה דיקטטורה".

-אבל הכול נראה מאוד מסודר ואנשים לא נראים סובלים במיוחד.

"האמת היא שאוהבים את לוקשנקו. לטעמי, זה כי הוא נותן וודקה מאוד זולה. הוא היה די חכם לא להעלות את מחירי וודקה. עכשיו הוא נותן לעסקים פרטיים להצליח. פעם זה לא היה. יש כאן פנסיה לכל אחד בגיל 60, גם אם מעט מאוד. חינוך חינם. על המשכורות הנמוכות, מחפה השוחד, זה עניין רציני בכל ברית המועצות לשעבר. כולם יודעים. רופא אמנם יכול לקבל 300 דולר לחודש, אבל הוא יקבל גם מתנות. מערכת הבריאות היא חינם על פי חוק. אבל אם אתה נכנס לבית חולים, אין לך ממש תרופות. לוקשנקו הוא אדם חביב שמדבר שטויות, אולי כמו ליברמן. הוא משחק הוקי ועושה סקי עממי ואנשים אוהבים את זה. כל הכסף בידיים של המדינה. מעט מאוד בידיים פרטיות. מצד שני, מס ההכנסה נמוך ואין אבטלה, כמעט כולם עובדים. לא תראה אנשים הולכים לבתי קפה בשעות היום".

המשטר הזה יחזיק מעמד?

"למה לא? לוקשנקו יחזיק עד המות. זו לא ממש דיקטטורה, זו דיקטטורה רכה".

איוון שומר עלי מהשיכורים שרוצים לכפות עלי ללגום איתם וודקה, אבל הוא שיכור בעצמו. כך שגם הוא די נדבק אלי. הוא מוכן ללכת מכות בשבילי עם מישהו מגמגם שנדבק יותר מדי ודורש שאשתה וודקה. כדי למנוע תגרה אני ממשיך מהבאר הנחמד הזה.

להמשיך ליום שלישי בבלארוס

בלארוס – יום ראשון במסע: נשיקה במועדון ווסט

לפני חצי שנה הוזמנתי על ידי משרד התיירות של בלארוס להתארח במדינה. העילה: טיול עיתונאים נדיר לחקור את האקו-טוריזם, התיירות הכפרית במדינה הסגורה הזו. זו היתה למעשה המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים לבלארוס, המכונה גם הדיקטטורה האחרונה באירופה.

 

חתיכים וחתיכות מקומיים, עיר ספר, בלארוס

מסיבות בירוקרטיות, הכתבה רחבת היריעה נפלה בין המדפים, ולא התפרסמה עד כה. זו הזדמנות להעלות אותה כאן, לטובת אנשים שרוצים לטייל לבלארוס היפהפיה, עם הנופים יוצאי הדופן, האנשים הטובים והמשטר הבעייתי, או מנסים להבין מה קורה שם.

.

יום ראשון במסע

כשאנחנו נוחתים, יורדות מטיסה אחרת הדיילות עם העניבות היפות ביותר שראיתי בחיי – גוון עדין של ירקרק, כנראה של בלאביה, חברת הטיסה הלאומית. כבר בדרך אני מהרהר בקול שמדובר במדינה שהסיבה המרכזית לנסוע אליה היא להנות מהבירוקרטיה המפותחת. כשני שלישים מהערך האינטרנטי המתאר את בלארוס באתר התיירות וויקיטראבל מוקדש להכנות בירוקרטיות לקראת הנסיעה, להשגת ויזה, להתחמקות מטרטורי הפקידים. רק שליש עוסק בנושאים תיירותיים.

ואכן, הפתיחה מבטיחה: המדינה כופה על התיירים ביטוח בריאות מוזר שעולה 4 יורו לשבוע, נוסף על הביטוח הישראלי דרך כרטיס האשראי. ברקע פקידת הקבלה, לוח שנה משנת 2008 עם תמונת מתעמלת.

אנחנו משתרכים בחדר לחוץ ונטול חן, תחת מנורות נאון מאובקות ועזות, לתור הדרכונים. כשאני כבר קרוב לנערת הדלפק, מתגלה שצריך למלא טופס נוסף. לידי בתור, נערי נבחרת דינמו מינסק לכדור עף, גברים נאים שאוחזים שקיות עמוסות של הדיוטי פרי מישראל. אחד מהם עם סומבררו שמוט. הם נראים מדוכדכים, כנראה הובסו בהפרש עצום.

הפקידים\שוטרים כאן נראים ילדים. הדרגות הזהובות שלהם יפות מאוד – הן דבוקות למעין סלוטייפ צהוב.

 


בכניסה ממתינות שתי המדריכות לאיזור מינסק הבירה, טטיאנה וז'ניה. הן אלגנטיות ונעימות. במיוחד טטיאנה, רווקה צהבהבת בת 23 (מתכננת להינשא בגיל 30 ובינתיים נהנית לכייף, תגלה לנו שלושה ימים אחר כך) עם שרשרת פנינים, עגיל פנינים וחגורה בוהקת. בבלארוס שורר רוב נשי מובהק: 88 גברים על כל מאה נשים.

באוטובוס, הנהג משמיע מוזיקה ברוסית. זה שיפור מול הפופ חסר הפנים באנגלית שתשמעו בתחבורה הציבורית בהונגריה, למשל. השיר הוא להיט אלקטרוני על בחורה בשם ג'ניס. כאן זו לא אירופה החדשה, השם שבוש טבע למדינות מזרח אירופה הקפיטליסטיות שתומכות באמריקה. זו אירופה ישנה. אין כמעט אנשים שמדברים אנגלית. חו"ל זה מוסקבה. יש בבלארוס כלכלה צנטרליסטית מהסוג שנעלם בעולם, משהו שמצד אחד מטריד את חובבי השוק החופשי, ומצד שני שומר על איזשהי רמה בסיסית של חינוך ורפואה במדינה הזו, שאין בה אנשים רעבים ופשע כמו ברוסיה.

אני וידידיי החדשים במוטול, עיר הולדתו של חיים ויצמן

 

אורות ירקרקים זולחים מתחתית המושב ומציפים את זיבורית האוטובוס. הטפטוף בחוץ הופך אותי למעט מדוכדך ואיני יודע למה. אולי לא שתיתי די קפה היום. אלכס, אחד מהעיתונאים, בחור עם חולצת כדורגל, מדבר עם המדריכות והן מביעות עניין.

 


אני מסתכל מהחלון אל פאתי מינסק. הרבה בניה חדשה שמזכירה את רבי הקומות שעיריית באר שבע מאשרת, אבל הכול יותר מסיבי וענק. כמעט רק בנייני ענק. אין בתים, רק מפעלי בנייה אדירים. הדרך היא חמישה מסלולית ולא עמוסה. המדריכה מצביעה על בניין זוהר שמחליף אורות בלילה כחנוכיה דיסקוטקית. מפגן הקיטש המהפנט הזה מתברר כספריה הלאומית. כל חיי לא ראיתי ספריה כזו. עובדים בה כאלף איש. סמל בינלאומי לטעם רע. וטעם רע מנצנץ זה הטעם שלי.

הספריה המהבהבת של מינסק

מלון בלארוס שבו אשן נראה מבחוץ כתפלץ סובייטי. בניגוד לרוב העיר ששופצה לסטנדרט מערבי מהוגן, המלון נותר משום מה אפרורי. אני מתכנן לצאת לקרוע את העיר, אבל מתעצל ומחליט לבלות בדיסקוטק ווסט-וורלד שצמוד למלון. מקומות של מלונות הם מתכון בטוח לבילוי סליזי, כזכור לי מחיי הלילה של אוזבקיסטן.

בקופת המועדון מוצעות שתי ברירות. כרטיס ב25 ₪ ושני ב30 ₪. אני לא יודע רוסית ואיש לא מצליח להסביר לי מה ההבדלים בין הכרטיסים. ליתר בטחון, אני מזמין את היקר. אחר כך יתגלה שקניתי גם מקום לצד שולחן. המקום מתמלא: הרבה זוגות, ובנות קצת פרחות כצפוי בדיסקוטקים שסמוכים למלון. הרבה בנות עם צלבים על עור כהה פרי השקעה של כמה משכורות חודשיות במכונת שיזוף. אני מחייך אל נערה, והיא מביטה אלי כדפוק.

המקום נראה כייחור של קפיטריה של אוניברסיטה משנות השמונים עם מועדון חשפנות (יש גם מועדון סטריפטיז לא פעיל בקומה אחרת). פרסומת לטויוטה עומדת סתם כך באמצע המועדון. ברקע, קליפים יפים של אמ.טי.וי דאנס על מסך. הקליפים לא קשורים למוזיקה המושמעת ברקע, פרסומת לויטאמינים של צנטרום עולה פתאום על המסך. כולן במקום מאוד מטופחות, הרבה לא יפות ומוגזמות, אבל עשרה אחוזים מהבחורות מעתיקות נשימה. באמצע המועדון, על במה משהו שנראה כפסל: שני בקבוקי שמפניה סגורים לצידם, כתריסר כוסות, אחת עם קש צהוב ושני ורוד, מאחורי זה בלונים שיוצרים צורה מוזרה.

אני מתאהב לפתע בבחורה עם שמלת אלכסונים סגולים שיוצרים מעין וי על גופה ונכנסת מהדלת השניה. השיער שלה נראה כפאה שחרחרת. היא מניחה תיק על הרצפה ידה ורוקדת לידו עם סטילטו דקיקים. אני רוקד לידה ולא בטוח אם היא בעניין. היא נראית ילדה טובה, ומרקדת רע. אז אני שואל באנגלית איפה השירותים והיא נבהלת בגלל השפה הלא צפויה. זו מדינה בלי תיירות.

אני מניח שנראיתי עד כה כבלרוסי שלומפר שירד מנכסיו. חברה שלה איכשהו מבינה אותי. היא אומרת לי איפה השירותים. ואני הולך לשירותים בלי טעם.

אין לי פיפי.

אני חוזר, מיואש מהבחורות, וכבר מחליט לחזור מובס לישון במלון הכעור, לצד השותף לחדר, בכיר בטלויזיה הישראלית בערבית. לפתע עולה מנחה מלא-בטחון וסתמי לבמה. הוא מעלה בחורה מקרית עם מסטיק בפה, בלונדינית עם שיער לבן כמעט. היא שותה קוקטייל מהשולחן שראינו קודם ואז מעלה שלושה בחורים שנראים מסכנים.

היא רוקדת סלואו עם אחד מהם, יפיוף חיוור בחולצה צהובה. לפתע הם מתנשקים. הנשיקה הופכת לוהטת יותר ויותר והוא תופס אומץ, מכניס לה יד לכל כיס ואוחז בה בישבן, כשהם מסתובבים מולנו. לשניה ארוכה רואים רק את הישבן ואת היד העצובה המועכת אותו. לפתע, מוזיקת הסלואו נקטעת. והם נוטשים זו את שפתיו הבשרניות של זה באדישות מקצועית. היא שותה עוד קוקטייל וצוחקת לבדיחות. המנחה מדבר המון, דברים שלעולם לא אבין, גם בלי הכרות עם השפה נראה שהוא אומר דברים סרי-טעם.

ואז שוב, הבחורה מתחילה לרקוד עם נער בחולצה לבנה. תוך שלוש שניות, היא לוקחת יוזמה ומנשקת, ממש בולעת את הבחור המסכן. הקודם מביט בקנאה אדישה, החגורה שלו מבהיקה. הבחור השלישי שעלה לוחש למנחה משהו ואז יורד, נכנע.

להיט בבלארוס: קולנוע בחמישה מימדים

לבסוף היא נדרשת לבחור מי נישק טוב יותר מבין השניים. היא מרימה את היד של הבחור עם החולצה הצהובה והוא מקבל שמפניה.

לאחר מכן, שניהם יורדים מהבמה לשאון מחיאות הכפיים. הבחור בצהוב נעמד מול הבחורה, כביכול כדי שתדבר איתו, אבל היא הולכת עם החברות. הוא ממשיך עם ידיו בכיסים, כאילו בכלל לא היה בעניין.

ליום השני בבלארוס

%d בלוגרים אהבו את זה: