כל אותן ספינות שמעולם לא הפליגו \ בוב קאופמן
כל אותן ספינות שמעולם לא הפליגו
שסתומיהן פתוחים
ותאיהן פצוחים
היום אני מביא אותן חזרה
אדירים ובלחולפים
ומורה להן לשוט
לעד
כל אותם עלי כותרת שמעולם לא פרחו
וכה רצית שיפרחו
אלו אשר נכתשו אל תוך
אדמת בוץ
היום אני מביא אותם חזרה
ומורה להם לפרוח
לעד
כל אותן מלחמות והפסקות אש
שפיזזו בשנים הללו
בשלושה ימים סחופי-דגל
משליכי מוסר אלוה
גופי אשר היה פעם עטור יופי
היום – מוזיאון לבוגדנות
בזה נזכר בגלל נגיעתה ההיא
בזה נזכר מתוך נשיקתה ההיא
היום אני מביא אותו חזרה
ומורה לו לחיות לעד
קצר-נשימה נושם אני אוהב אותך
ומניעך
לעד
הסירו את הנחש מזרועו של משה
עוד יגיע היום בו המלכה היהודית
תפזז בסמטאות עם הכלבים
ותכתיר כל יהודי
כמאהבה
בוב קאופמן (1925-1986), אגדת ביט, משורר שחור, יהודי מצד אביו, קתולי ממרטיניק למחצה מצד אמו, שאביה היה עבד. יצר שירה אוטומטית או ספונטנית, כלומר לא ממש כתב את שיריו אלא היה מהלך ברחוב וממלמל לעוברים ושבים, או קרא אותם יחד עם הרכבי ג'ז. הם עלו לדפוס רק כשאשתו איילין החלה לרשום אותם, ואז נכנסו לאנתולוגיות וכתבי עת וזכו לתהודה רבה בכל העולם. בספרים שיצאו אחרי מותו, חלק מהשירים שוקלטו מתוך סלילי הקלטה ואחרים משולחנות בבתי קפה בסן פרנסיסקו שעליהם חרט לאחר ארוחת הבוקר.
קאופמן היה ימאי ששירת בצי הסוחר. באוניה, נכנס לאיגודי ימאים קומוניסטים. המרקחת שחור-יהודי-משורר-ביטניק יחד עם קומוניסט היתה לא אהודה במיוחד בארצות הברית של ימי מקארתי. הוא הוכה, הוטרד ונעצר פעמים רבות על ידי המשטרה. לעתים מספר פעמים בחודש, וכל פעם שוחרר בערבות על ידי הקהילה הפואטית הסולידרית של סן פרנסיסקו.
קאופמן היה דמות ציורית ומיתולוגית שעיטרה את סן פרנסיסקו: הניח פלסטרים על הפנים בצורת צלבים והמהם את שיריו למכוניות הנוסעות. בישראל, בדרך כלל משוררים הם עניין קפוּץ שמתרחק מחוסר תקניות: מורים או פרופסורים למשהו. הדימוי הישראלי מקשר בין 'תרבות' ל'תרבותי' וקשה למצוא מקבילה של משורר-נווד בקהיליה הפואטית. אני יכול לחשוב על דודו ויזר, המשורר, הפזמונאי והחלילן מהכספומט ליד בנק לאומי בדיזנגוף סנטר, ששירים שלו פורסמו במעין 4.
כמו רבים מהביטניקים, קאופמן הפך לבודהיסט. לאחר רצח קנדי, נכנס לתענית שתיקה והחליט להעלם מהנוף ולהפסיק לפרסם, אף שכבר זכה לתהילה כמשורר. הוא גם ערך את כתב העת הביטניקים ביטיטיוד יחד עם גינסברג ועוד, ורבים טוענים שהוא זה שאף טבע את המילה "ביט".
לאחר שנות שתיקה, ביום שמלחמת וייטנאם תמה, פצח להפתעת כולם בשיר "כל הספינות שמעולם לא הפליגו". הטקסט על האוניות שתאיהן ושסתומיהם פרוצים קשור למוטיב האפריקאי של ספינות עבדים, שכאשר עלו על שרטון, קברניטיהן פתחו את שסתומי המים והאוניות הוטבעו על העבדים בבטנן. בשיר הזה הוא משתמש גם במוטיב היהודי של הבריאה על פי המילה ומשיט את האוניות הטבועות. בשיר הפרוע והשלוק "המניפסט האבומוניסטי" הוא לועג למניפסטים באשר הם, ולקבוצות ספרותיות\פוליטיות באשר הן.
קאופמן נסע לניו יורק למספר שנים קשות וכששב לסן פרנסיסקו מצבו הגופני והנפשי הדרדר, הוא התמכר לאלכוהול ולאמפטמינים. לבסוף הותר לו לשתות רק בבר אחד בסן פרנסיסקו. את שיריו קרא במסעדת בייגלים, עליה השתלט והפך עצמו ל"מלך" לזמן מה, ועליה כתב כמה שירים. חלק מהלקוחות נחרדו, אבל קהל קבוע היה מגיע למסעדה והמתין למופע שלו. הקשר שלו עם מסעדת הבייגלים נקטע לאחר שרשם על הקיר טקסט על אדולף היטלר, שלטענתו עזב את אווה בראון, עבר לסן פרנסיסקו והתגייס למשטרה. קאופמן מת מנפחת ב1986. להלוויתו הגיעו משוררים רבים.
תרגומים אחרים של בוב קאופמן
עוד שירי ביט מתורגמים:
ומכתב מפסטיבל השירה סן פרנסיסקו, שם רכשתי את הספרים מהם אני מתרגם
—–
ודבר מפתיע: פרגון שקיבלתי באתר של ערוץ 7
(צריך לגלול מטה)