Tag Archives: ארי ליבסקר

מאמר אורח – שיחה עם נעמי קליין, האקדוחנית המרכזית בעולם נגד הניאו ליברליזם החזרזירי

הראיון המלא מאת ארי ליבסקר. התפרסם במקור בגרסה מקוצרת בכלכליסט

.

מחאת רוטשילד היא התגשמות חלום עבור כוהנת תנועת האנטי-גלובליזציה, נעמי קליין, שגם היתה אחת ההשראות העיקריות על מנהיגי המהלך ברוטשילד. "ההפגנות האלה שמתרחשות בכל העולם, יוצרות שינוי תודעתי ומחשבתי", היא אומרת שבהתרגשות בשיחת סקייפ, שנערכה בשש בבוקר, שעון ישראל. "בעבר התרכזנו בהיפר-אינדיבידואליזם וחמדנות היום אנחנו מתרכזים בערכים אנושיים וסולידריות." קליין היא עיתונאית ופעילה חברתית, בת 42, נחשבת לאחד מהקולות הבולטים במאבק בניאו ליברליזם העולמי. סלבריטאית של אקטיביזם, הנעה ונדה בין מקומות סכסוך בעולם, שהרצאותיה מושכות קהל רב וספריה הם רבי מכר מטלטלי תודעה.

 בימים אלה נמצאת קליין, בהסגר כתיבה בוונקובר, קנדה. היא מסיימת את ספרה השלישי שתוקף את הקשר הציני בין קפיטליזם, אסונות טבע ושינויי אקלים. ספרה הראשון "No logo", הגדיר בצורה קולעת ובהירה את האחריות של השלטון התאגידי לסדנאות היזע באסיה ובמרכז אמריקה, והפגיעה בשק התעסוקה במדינות המפותחות. הספר הפך לרב מכר עולמי, ולתנ"ך של תנועת האקטיביזם העולמית. חודש לפני פרסום הספר הוקמה תנועת אנטי גלובליזציה בועידת הסחר העולמי שנערכה בסיאטל.

ב-2007, זמן קצר לפני תחילת המשבר העולמי של 2008, הוציאה נעמי קליין את ספרה השני, שהפך בן לילה לרב מכר עולמי גם הוא. הספר תורגם לעברית בהוצאת אנדלוס, בשם, "דוקטרינת ההלם". במרכזו של הספר עומדת הטענה כי כלכלני אסכולת שיקאגו שבראשם עמד גורו הניאו-ליברליזם מילטון פרידמן, ניצלו אסונות טבע, ומשברים פוליטיים וכלכליים ואף דאגו במקרים מסוימים ללבותם ולהחמירם, זאת כדי להעביר רפורמות של הפרטה, וצמצום השפעותיהן של ממשלות במדינות רבות בעולם, כולל ארצות הברית. כשהספר יצא הוא יכול היה להיתפס כפרנויה קונספירטיבית. אבל אחרי כלות המשבר של 2008 גם המפקפקים לא יכלו להישאר אדישים אליו. רוב הביקורות על הספר בעיתונים הנחשבים ביותר בעולם היללו.

 "ב-2008 נוצר משבר אמון בשיטה הכלכלית ששלטה ברוב העולם", מסבירה קליין. "כשהבורסות נפלו אנשים מאד כעסו. אבל המשבר האמיתי עדיין לא הגיע, מה שהפך את המצב לבלתי נסבל היה כשהחובות של הסקטור הפרטי הפכו לחוב לאומי וגולגלו לציבור. החוב של הממשלה גדל ומדינות כמו צ'ילה, יוון ספרד וארה"ב, בעקבות זאת, נאלצו לקצץ. אך העם סירב לקבל את רוע הגזרה ויצא לרחובות בהפגנות ענקיות שמזכירות את אלה שהתרחשו בישראל. אני כל יום קוראת בטוויטר אנשים שאומרים 'מבצעים את דוקטרינת ההלם אצלנו עכשיו'. אני שומעת את זה מיפן, בעקבות הצונאמי ותהליך השיקום. גופים כמו הבנק העולמי כופים עליהם להפריט את שירותי הרווחה. אני שומעת את זה מגיע מצ'ילה, אבל גם באותה מידה אני שומעת גם שבכל אחת מהארצות האלה , קמה תנועת התנגדות חריפה. אנשים לא מוכנים לשאת את זה שהאליטות יוצרות בצורה מניפולטיבית משבר כלכלי, כדי לדחוף לעוד הפרטות, כדי ליצור מתקפות על מפלגות סוציאל-דמוקרטיות, שזה דבר שהם היו עושים גם ככה, לא בתקופת משבר, אבל הפעם זה לא יעבוד בחלק מהמקומות".

 – מה שקורה ביוון היום זה סוג של דוקטרינת ההלם?

 "ללא ספק. ביוון הם מנסים לעשות את זה כבר הרבה זמן. אך בשל המשבר שנוצר, כתוצאה מהחוב, הם מנסים להריץ את הרפורמה במהירות מסחררת. הבנק העולמי טוען כי הממשלה צריכה להיות ממושמעת. הבעייתיות של החוב האירופאי הוא של חלק מהחברות; באיגוד אין שליטה על הנעשה במדיניות הכלכלית בארצם. וזה מה שקורה ביוון. ובעצם זה מחמיר את הבעיה כי זה הופך מבעיה כלכלית לבעיה מדינית. מדינה שאין לה שליטה  על הכלכלה שלה היא לא דמוקרטית. ובגלל כך, בספרד תנועת המחאה קוראת לעצמה "אינדיגטה", שפירושו "השפלה". זה כבר לא משבר אמון בקפיטלזם או בניאו ליברליזם, זה משבר אמון בדמוקרטיה. אנשים מתחילים להבין שהדמוקרטיה נחטפה על ידי כוחות כלכליים. המחאות שפרצו השנה בכל העולם מבוססות על מודל המחאה בארגנטינה בתחילת העשור הקודם. אז הכלכלה שם קרסה, והייתה שם מחאה המונית שהפילה כמה ממשלות שקמו ועלו. שם הסיסמה הייתה "כולם צריכים ללכת". זאת הייתה מחאה כנגד הניאו ליברליזם ולא כנגד מפלגה מסוימת. המפגינים לא רצו שינוי פרסונלי אלא את שינוי השיטה. זה גם מה שקורה עכשיו בעולם ובישראל. אני מרגישה שארגנטינה משוכפלת. למען האמת עוד אז חשתי בזה. לכן עשיתי סרט דוקומנטרי על אותה מחאה. בסרט אני מציגה מכתב שניתן לי ברחובות בואנוס איירס, ובו היה כתוב "אנחנו נמצאים היום במקום שבו כל העולם יהיה בעוד כמה שנים".

כשאני ובעלי, הבמאי אבי לואיס, עשינו את הסרט, באמת חשנו שארגנטינה היא סימן אזהרה לעולם. ספרד זה הכי דומה לארגנטינה, שם דורשים המפגינים לא לשלם את החוב לבנק העולמי. בארגנטינה ב-2001 הממשלה קיבלה הוראה מהבנק העולמי לקצץ בתקציב. נוצרה שם אינפלציה קיצונית. ובתקציב של 2002 נוצר קיצוץ ברוטלי ברווחה ובחינוך. מי שהתחיל במחאה היו סטודנטים ומורים שמחו על הקיצוץ. זה קרה כמה חודשים לפני גלי המחאה הגדולים. אלפי תלמידים העבירו את כיתות הלימוד שלהם לרחובות". לטענת קליין, מדובר בשיטה של הבנק העולמי שנשלט על ידי תלמידיו של מילטון פרידמן, שנחשב לידיד מקורב מאד של ביבי נתניהו, המבקש להשלים את הרפורמות הניאו ליברלייות גם בישראל.

 האם גם המהפכות בעולם הערבי הם חלק מהמהפכות הגלובליות?

 במקרה הזה אני חושבת שיש שוני. אני לא חושבת שכדאי להכליל. המחאה הזאת לא שייכת למחאה הגלובלית, מה שכן אפשר לעשות הוא לזהות את המשותף כדי להכיר בשוני. כי הדרך שבה מתרחשות מחאות במדינות דמוקרטיות שונות מהדרך שבה מתרחשות מחאות בדיקטטורות. ואם אנחנו כן רוצים להשוות בין מחאות המתרחשות בעולם הערבי לבין אלה המתרחשות בעולם הדמוקרטי אז הקשר המרכזי הוא המלחמה בשחיתות. הדבר שהניע את המחאה בעולם הערבי היה הרצון להפיל מנהיג דיקטטור. אבל השאלה היא מה יקרה עכשיו. אם זה יגמר בסוג של דמוקרטיה חלולה, אולטרה-קפיטליסטית שנשלטת על ידי דיקטטורים אוליגרכים זאת תהיה אכזבה מאד גדולה לעם. אני מדברת על זה גם בספר דוקטרינת ההלם, ומביאה את המקרה של דרום אפריקה, בה הייתה תנועת שחרור שפעלה במרץ, אך בסוף האליטה השלטת מצאה כל מיני דרכים למנוע מאותה תנועה גם שחרור כלכלי. זה מה שמפחיד בתקופה הזאת של מעבר שלטוני. הדברים החשובים באמת נקבעים מאחורי הקלעים. אני לא בטוחה שבימים אלה התאגידים הגדולים לא עמלים על השתלטות על הכלכלה המצרית, ומה שעלול לקרות זה שלטון של אוליגרכים וטייקונים. אין לי ספק שהבנק העולמי כבר מעורב שם ונותן את הטון. בלוב אנחנו רואים את זה קורה בבירור, בתקופת הבחישה המבולבלת. עכשיו זה מאד שקוף, בגלל איום הגז והנפט. אנחנו רואים את ההיסטוריה חוזרת על עצמה. אני לא רוצה לומר את זה, כואב לי להגיד את זה, אבל זה קורה".

  אבל בכל זאת, איש לא צפה את המהפכות האלה בעולם הערבי.

 "זה מאד קשה לצפות דברים כאלה, המהפכות תמיד מגיעות בהפתעה. מחאות הן ספונטניות ושונות אחת מהשנייה, אבל הן צריכות להיות עקביות כדי להתמודד עם עסקאות שנסגרות בחדרים אחוריים, בהן מופעל לחץ על כל הארצות האלה, שהוא למעשה סחיטה לשמה, כי הן למעשה כולם זקוקות לסיוע בילנאומי, במיוחד אלה המנסות להשתקם אחרי מלחמה. זו דוגמה קלסית ליישום דוקטרינת ההלם. זה קרה בעיראק. לאחר שארץ שלמה הופצצה והוחרבה, מגיעים המסייעים הבינלאומיים כדי לשקמה כביכול, ובתמורה לכך המדינות האלה מוכרות את משאביהן לחברות בינלאומיות".

 נראה שהמשק הישראלי ניצל מהמפולת של 2008, וכלכלנים מייחסים את זה להצלחתו של סטנלי פישר כנגיד הבנק.

 "זה תמיד מסוכן שמדינה מעריצה את נגיד הבנק שלה. תראה מה קרה לאלן גרינספן בארצות הברית. למעשה הוא גילם תפקיד די דומה לזה של סטנלי פישר אצלכם, בתרבות הכלכלית. כולם הביטו עליו בהערצה. עד שהתברר שגרינספן הוא זה שהתיר לבנקים להתנהל בצורה שהם התנהלו, ואני רואה בו את אחד האחראים למפולת של 2008. יש תשוקה גדולה לדמות האב שמבין ויודע הכל. זה רעיון מצוין וקל. אבל יש לי תחושה שאם תמשיכו להעריץ את פישר ולא לבקר אותו אולי תמצאו את עצמכם במצב דומה לזה של ארה"ב ב-2008. נכון שהכלכלה הישראלית גדלה ומתפתחת, ויש אנשים שרואים עושר, אבל רוב הציבור לא נהנה מפירותיו. זה מקור המחאה, חוסר הצדק המשווע בו ישנם עשירים מופלגים שלוקחים את כל העושר לעצמם, ובמקביל פערים עצומים. הכלל הזה מתאים להרבה ארצות. זה לא מספיק להגיד שהכלכלה שלנו משגשגת ושאנחנו צריכים להיות שמחים שהספינה לא מתנדנדת. בישראל אנשים רוצים לשנות את שיטת חלוקת ההון".

 קליין מרבה להזכיר את סטנלי פישר בספרה ומכנה אותו, "המיסיונר של השיטה הניאו-ליברלית". קליין: "בבנק העולמי הוא היה אחד מאלה שדחפו את דוקטרינת ההלם ברוסיה. הוא זה שדחף להשתמש בחלון ההזדמנויות שנוצר לאחר שילצין תקף את הפרלמנט, זאת כדי לבצע את הרפורמות שלו, שבערוב הימים יצרו את שלטון האוליגרכים. במשבר במדינות דרום אסיה, בשנים 97-98, שכללו את הארצות תיאלנד, אינדונזיה, מלזיה, הפיליפינים וקוריאה הדרומית, שהייתה הכלכלה ה-13 בחשיבותה בעולם, סטנלי פישר היה זה שהכתיב את המדיניות. האסטרטגיה הייתה לתת לאותן מדינות לסבול, כדי שהן יורידו את חסמי המסחר שלהן בהן חברות מקומיות היו מוגנות על ידי הממשלה, שלא אפשרה לחברות זרות לקנות אותן, במיוחד בדרום קוריאה. אף בסופו של דבר המדיניות של פישר עבדה, הם חיכו וחיכו והמדינות האסיאתיות, בלית ברירה, נכנעו, ויצרו את אחת ממכירות החיסול הגדולות ביותר שראה העולם אי פעם – בנקים אסיאתיים נקנו על ידי חברות מערביות, וכו'. לאחר כמה שנים הודה פישר בראיון עיתונאי, כי אותו משבר כלכלי בדרום אסיה לא היה קשור להוצאות של הממשלה. אך למרות זאת הם דרשו קיצוץ עמוק בהוצאות הממשלה, רק משום שכך הם חושבים שמדינה צריכה להתנהל. סטנלי פישר הוא אחד מלוחמי דוקטרינת ההלם המסורים ביותר. וזה האיש שאתם צריכים לסבול כמנהיג הכלכלה שלכם".

קליין מספרת כי גם הנגיד המיתולוגי מיכאל ברונו, שכיהן בתפקיד משנת 86-91, ואף היה סגן נשיא הבנק העולמי, היה השראה לפיתוח התיאוריה של דוקטרינת ההלם. "כשהתחלתי לעבוד על הספר", היא משחזרת, "הוא לא נקרא 'דוקטרינת ההלם' אלא 'האסון של הקפיטליזם'. הספר התמקד בנושאים אחרים. ואז חבר שלי, שעושה את הדוקטורט שלו, על הבנק העולמי, הביא ציטוט של מיכאל ברונו, שעליו לא שמעתי עד אז, מנאום אותו נתן בשנת 95, שנקרא 'משברים עמוקים ברפורמות', בו הוא אמר כי לפעמים צריך ליצור משבר כדי שתהיה סיבה בעקבות אותו משבר ליצור את הרפורמה. אף אחד לא אמר את זה עוד בצורה כה ישירה ומפורשת. זאת הפעם הראשונה בה שמעתי שכלכלן מדבר על יצירת משבר כלכלי כדי להביא רפורמה. בסופו של דבר אני לא מצטטת אותו בספר כי היו לי יותר מדי דוגמאות. ברונו משתמש בישראל כדוגמה, הוא מספר על מה שקרה בשנת 1985, אז מדינת ישראל סבלה מאינפלציה מטורפת, וראשי הבנק העולמי רצו להציג את הרפורמות הניאו ליברליות לכלכלה הישראלית, אבל הייתה התנגדות גדולה. ישראל פנתה לסנאט האמריקאי לתמיכה. והסיפור שברונו מספר הוא שהוא והקולגות שלו התערבו מאחורי הקלעים וביקשו מהסנאט האמריקאי לא לאשר את הסיוע, עד שישראל לא תבצע את הרפורמות. הוא מספר את הסיפור הזה בגאווה, כמשהו מאד חכם שנעשה בישראל. זה לדעתי לשים מקל בגלגלים. לבוא לארצות הברית ולומר אל תעזרו למדינה שלי, אנחנו צריכים שהם ירגישו את הכאב ורק אז הם יאמצו את הרפורמות, זה מעשה ציני. ישראל היא דוגמה קלאסית לדוקטרינת ההלם. זהו אחד המקומות הראשונים בעולם שניסוי הזה עבד בו".

 המקום בו ניסוי של דוקטרינת ההלם זכה להצלחה הגדולה ביותר בהיסטוריה הוא צ'ילה, תחת שלטונו של הרודן אוגוסטו פינושה, שחטף את השלטון במהפכה צבאית בתמיכת ארה"ב. בתקופת שלטונות של פינושה, נרצחו אלפי אזרחים מסיבות פוליטיות. תחת פיקוחו הישיר של מילטון פרידמן הוא הנהיג מדיניות כלכלית ניאו ליברלית והחל משנת 1977 הוא ביטל את שכר המינימום ואת הזכות לאיגוד מקצועי, הפריט את קרנות הפנסיה, ותעשיות בבעלות ממשלתית ובנקים. הוא הפחית מיסים על רווחים ועל הון, ובעקבות זאת החלה צמיחה כלכלית מהירה בצ'ילה, שנמשכה עד לשנות ה-90. צמחיה כלכלית זאת היטיבה בעיקר עם השכבות העשירות, ופגעה במעמדות הנמוכים, בעיקר במעמד הביניים. בספרה, מתארת קליין איך החלה קרן פורד באמצע שנות ה-50 להעניק מלגות לימוד לסטודנטים צ'יליאניים, בבית מדרשו של מילטון פרידמן, באוניברסיטת שיקאגו. אותה קבוצה תקים את השלוחה של אוניברסיטת שיקאגו באוניברסיטת סנטיאגו, ותסייע לרודן פינושה לקחת את השלטון ותתחיל את הניסוי הראשון בעולם בדוקטרינת ההלם.

אך מסתבר כי השלוחה הלא רשמית הראשונה של אסכולת שיקאגו הוקמה בחוג לכלכלה הראשון בישראל באוניברסיטה העברית, על ידי דן פטינקין, שלימים היה נשיא האוניברסיטה. "פטינקין היה ההשראה", מסבירה קליין, " זה לא היה רשמי כמו הקשר עם נערי צ'ילה בסנטיאגו, שהייתה סניף רשמי של אותה אסכולה. פטינקין פשוט הגיע לירושלים ודאג לחנך את הדור הבא של הכלכלנים בישראל על פי התפיסה הניאו ליברלית. מנהיגי שיקאגו היו מאד מודעים למה שמתרחש בירושלים, הם גם ביקרו שם. זה למעשה היה אבטיפוס של נערי שיקאגו, שנפוץ אחר כך ברחבי העולם כולו. זה היה יותר מוחלש, מפני שזה קרה בתחילת שנות ה-50, קצת לפני שהניאו ליברליזם לקח את השלטון בעולם".

אומרים שצ'ילה נמצאת היום במצב כלכלי טוב והניסיון הצליח.

"בצ'ילה יש הפגנות גדולות של אנשים ברחובות, וצ'ילה היא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לחוסר שיויון בין עשירים ועניים. זה נכון, הכלכלה נמצאת במצב טוב, היא צומחת, אבל יש גם חוסר שוויון וזה חלק מהאגדה הניאו ליברלית על צ'ילה. היה שם מעמד ביניים מאד חזק בזמנו, והוא כמעט ונעלם. בכל שנה החיים של מעמד הביניים שם נעשים קשים יותר. מה שעשו נערי שיקאגו בצ'ילה הוא להפריט את מערכת החינוך. שכר הלימוד שם הוא מאד גבוה. וממשלתו של הנשיא סבסטיאן פינרה הגדילה את ההפרטה. גם שם יצאו הסטודנטים לרחובות, הם לא באים בטענות ספציפיות אל פינרה, שהוא רק אחד משורת מנהיגים שהפריטו את המדינה. הם רוצים להחזיר לאחור את ההפרטה. הם רוצים הלאמה. זו דרישה יותר רדיקלית. זו לא דרישה הגנתית, זו דרישה לאופק אחר למדינה. צ'ילה עברה טראומה גדולה על ידי הדיקטטורה של פינושה, זה לקח הרבה זמן לדור חדש של אקטיביזם לצאת לרחובות. מה שקורה שם זה שינוי גדול".

קליין סבורה כי המחאה ברוטשילד הייתה נכונה. אך יש לה ביקורת על כך שהיא זנחה את נושא הכיבוש. היא סבורה כי שני המאבקים האלה מוכרחים לשלב ידיים, אחרת היא לא רואה עתיד למחאה. לדעתה האליטה העסקית צמחה בשנות ה-90 בתהליך השלום, ואף הייתה זו שדחפה את רבין לעשותו. היו אינטרסים כלכליים להפוך את ישראל למרכז סחר בינלאומי, כחלומו של שמעון פרס. אך בתחילת שנות ה-2000 הבינה ישראל, כי תחום הייצוא המרכזי שלה הוא הייטק, ובתוכו תחום ה"הומלנד סקיוריטי".

"חברות כמו צ'קפוינט או נס טכנולוגיה, מכניסות הרבה יותר כסף מייצוא של פירות, היא אומרת. בעולם, ישראל נחשבת לאומת הסטרטאפ, והסקטור של ה"הומלנד סקיוריטי" משחק תפקיד מאד מרכזי. ישראל מתמחה בשיווק של נשק וביטחון. ישראל היא מודל לעולם. היום בישראל המגזר העסקי אומר אנחנו לא צריכים שלום כדי לחיות ברווחה, אנחנו צריכים ביטחון. ויש לנו כל מיני דרכים להרוויח ממצבנו הביטחוני. בוא נאמר את זה ככה, הימין הישראלי מצא כל מיני דרכים מאד יצירתיות להרוויח מהכיבוש, בעיקר ביצוא טכניקות הגנה. כל הזמן אתה קורא סיפורים חדשים על עסקאות כאלה. אני חיה בוונקובר בימים אלה, ולא מזמן קראתי ששדה התעופה כאן העביר את מערך הביטחון שלו לחברה ישראלית, שמתמחה בשדות תעופה וכל מיני טכנולוגיות מתקדמות של זיהוי פנים. כל כמה ימים אתה קורא כתבה אחרת כי לישראל יש תיירות ביטחון מאד ענפה, של אנשי צבא ביטחון שוטרים וכבאים שבאים ללמוד מהטובים ביותר. ישראל גם דואגת לשווק את עצמה כמדינה מספר אחת בענייני ביטחון. מאז ה-11 בספטמבר הצורך בביטחון רק גדל. אני לא חושבת שרק בגלל זה ישראל צומחת אבל כל התחום הזה מאד חשוב לכלכלה שלכם והוא מושתק. אני רואה את זה כחלק ממה שאני מכנה 'הקפיטליזם של האסונות'. זה לא קורה בתחום של מלחמות, אלא בתחום של השינוי האקלימי".

"אנחנו עומדים בפני אתגרים אקלימיים מאד חשובים בשנים האחרונות. ואנחנו מאמינים שיש רצון לפתור את הבעיות. אבל העובדה היא  שאנחנו עושים עבודה מאד גרועה במציאת פיתרונות. מה שכן קורה הם דרכים יצירתיות להרוויח יותר כסף מהצרות האקלימיות שעוברות עלינו. אני כותבת על זה עכשיו ספר, ואני לא רואה שהמגזר העסקי חושב על פיתרון פוליטי לכל הבעיות האלה, אבל הוא כן מוצא דרכים כיצד להרוויח מכל העניין – חברות שעוסקות בהנדסה גנטית, וכדומה. אנחנו עומדים בפני תקופה של אסונות כלכליים וסביבתיים. המודל הישראלי של הביטחון וה'הומלנד סקיוריטי' עומד להיות המודל הכלכלי הבא".

קקטוסים, קרתגו, פסטיבל שירה בשדה בוקר, עם בני המה בב"ש, וארי ליבסקר

כמה הודעות שלא קשורות למלחמה המרושעת:
 
1.  כדאי להגיע ל"גן הקקטוסים והסלעים" בפארק הירקון. זהו פארק סודי וחמוד לא רחוק מהגן הבוטני. הוא מומלץ במיוחד לזוגות אוהבים: הקקטוסים מאוד פאליים ורומנטיים. במיוחד בני משפחת החלבלוביים. מדוע שלא אהיה אספן קקטוסים?
 
2. החוק שמחייב ספריות לפעול חינם החל לפעול. יש הרבה חוקים למדינת ישראל, אבל זה הראשון שעוזר לי במשהו. אני עשיתי מנוי חינם לספריה הגאונית במגדל שלום, שאליה מגיעים במעלית גאונית לא פחות.  כבר כתבתי שיר רומנטי על המקום, כשהייתי צריך לחכות רבע שעה עד שיפתח בשלוש בצהריים. זה אחד האתרים המקסימים בתל אביב, עם שקיעות מרהיבות – והכי חשוב – זו נקודה צוננת, דבר שהופך את המקום לנח מאוד לכתיבה עם מחשב. מלבד על דוסטויבסקי, בשביס-זינגר ובלזק, לקחתי ביוגרפיה שיצאה בהוצאת "מערכות" על חניבעל, מנהיגה של קרת חדשת. כבר תקפתי חייל צעיר מאוגדה זניחה על כך שצה"ל לא מפעיל פילים כמו קרת-חדשת. הרי זו פחדנות להילחם בעזה, מול ילדים ונשים, לירות בבתי ספר ולפוצץ מסגדים. בוא נראה את אשכנזי מצניח פילים על האלפים! שעלי לא יגידו שאני פציפיסט, אני פשוט חובב מלחמות בקלאסה. אני הראשון שיתמוך אם כסף מקצבאות נכים ותרבות יעבור לתחום חיל הפילים, שיכול ליצור הרתעה רבתי. כידוע לקוראי הבלוג ומנויו, אני כבר שנים רבות עומל על קימום אגודת ידידות קרתגו-תל-אביב, שאני אעמוד בראשה או אהיה נשיא כבוד בכיר, ורעי דוקטור חגי שפן יהיה סגן זוטר. זכרו את השם איקת"א. 
 

3. מחר יוצא פירמה-גלובס שאני עורך, עם הרבה כתבות ומדורים מעניינים. השער עוסק בסכנת המאגר הביומטרי, ומשתמש בנתונים של יהונתן קלינגר הבלוגר הנודע (נמרוד קמר); מלבד זה, כבר עלתה כתבה של מלך המסבירנים ויועץ התקשורת מוטי שרף שמסביר בצורה פרקטית כי ישראל היא גוליית והפלסטינים הם דוד, כך שצריך להתמודד עם הנתונים הללו (ארי ליבסקר); כתבה נוספת על הגול העצמי שמכניסים לעצמם העיתונאים שמפריעים למעריב של דורותי להתאושש (יניב פוהורילס); ראיון עם ירון ידען מתנועת "אור" האנטי-דתית ("יהדות היא גזענות") שמספר שהוא מקווה שיאיר לפיד יצטרף אליהם אחרי הבחירות (ארי ליבסקר); מדינת הגמדים – איך מ"העולם שייך לצעירים" הפכנו ל"עולם שייך לילדים"? (עידו הרטוגזון); ופרסום שני של כתבה מ2007 שסוקרת את העיתונות הישראלית שכשלה במלחמת לבנון השניה כשהכניסה לאופוריה ולא ביקרה. האם זה קורה שוב במלחמה הזו? לטעמי כן. (אורן פרסיקו, שבינתיים כותב יפה בעין השביעית).

4. מומלץ מאוד להגיע ל"פסטיבל שירה במדבר" בשדה בוקר שמארגנת מדי שנה אילנה שחף, מלכת החול של השירה העברית, בין ה15 ל17 בחודש. משוררים הקשורים למעין (אסנת סקובלינסקי, צאלה כץ, א.ב. דן, יהושע סימון, יובל בן עמי, יוני רז פורטוגלי, אורית גת, מיכל דר, אורית גת, שלמה קראוס, נמרוד קמר ועוד רבים) ומשוררים מקבוצות אחרות כמו כתובת יופיעו בבוקר השירה הצעירה בשבת בבוקר, ה17 בחודש. אני אמור להנחות, יעזרני האל הטוב. אנחנו מתכננים לארגן אירועים רבים שלא קשורים לפסטיבל. אז כדאי להגיע.
פרטים נוספים על יתרונות הפסטיבל בבלוג האנגלי של יובל בן עמי.
בחמישי בערב ה27 בחודש (ולא התאריך שנמסר קודם!)  אני מופיע בבאר שבע, בעשן הזמן, עם "בני המה" (אוהד פישוף וישי אדר) שמבחינתי הוא סגירת מעגל. כילד בבאר שבע הייתי מעריץ של נושאי המגבעת, והשירה שלי הושפעה מאוד מהטקסטים של הלהקה. 30 ש"ח
5. חברי, הבמאי הלוחם ארי ליבסקר, יוצא עם סרט חדש, "הפואמה הביתית" שאני הוא אחד משלושת גיבוריו, והייתי בין המשקיעים בו, לא ברור איך ליבסקר הצליח לשכנע אותי. זה סרט בהפקה עצמאית, ללא קרנות ותמיכה ממשלתית, בלי "האחר" וכל השטויות האלה שחייבים לקרנות, סרט שעוסק דווקא בטרויאלי ובביתי ולא בפוליטיקה גדולה. בסרט שלושה סיפורים: סבתו של ליבסקר העוברת לבית אבות, ידידה קרובה שעוזבת את השכונה, ואני שמזמין עוזרת לראשונה. השם 'הפואמה הביתית' מבוסס על ספר שירה של אהרון שבתאי. סרטו הקודם של ליבסקר היה "סטלגים", שהצליח מאוד בעולם, ולפניו "ברית מילה" שטען כי ברית המילה פוגע בהנאה המינית. אני, אגב, אשתדל לא לצפות בסרט, כי אני נוטה לא לראות סרטים שעוסקים בי.
 
הפואמה הביתית, ארי ליבסקר,
ימי רביעי 14/1, 28/1 שעה 19:30
קולנוע האוזן השלישית, שד' בן ציון 1, 25 שח 
 
 

הספין של תאגיד המחזור אל"ה וקוקה קולה \ ארי ליבסקר, גלובס

הכתבה פורסמה לפני שלושה חודשים בערך בפירמה-גלובס, העיתון שאני עורך. פירסמתי אותה בבלוג, הורדתי והחזרתי. כך שהיא עכשיו עלתה למעלה משום מה.

 

זבל מי שמלכלך

 

כתב: ארי ליבסקר

 

הכתבה שלפניכם התחילה מנסיון של תאגיד המיחזור למכור לתחקירן פירמה ארי ליבסקר מאמר סקסי על קשר בין מיחזור לבין ארגוני העולם התחתון. הקישור בין מיחזור לפשע נועד ללחוץ נגד הרחבת חוק הפקדון, חוק שיכלול גם מיחזור בקבוקים גדולים. לאחר בדיקה מקיפה שערך ליבסקר, התברר כי מדובר בספין: הגורם הבעייתי בתחום הוא לא ארגוני הפשע, שלמעשה מתנגדים גם הם לחוק החדש. למעשה, במצב הנוכחי, לתאגיד המיחזור יש את כל האינטרסים למחזר כמה שפחות, כי ככל שהתאגיד אוסף יותר בקבוקים הוא עושה פחות כסף עבור "האופרציה". בכל שנה הוא לא עומד ביעדים, ומשיג הכנסות נוספות של מעל 27 מיליון שקל. על כך כתב גם מבקר המדינה דו"ח חמור. לכתבה זו התראיין אספן שמספר כי התאגיד עוצר אותו, "אני תקוע עם אלפי בקבוקים כל חודש שהם לא מוכנים לקבל ממני". במקביל, מפעיל תאגיד המיחזור לחץ על ידי סוללה של לוביסטים, יח"צנים, עורכי דין ויועצי-תקשורת, שמסייעים לו לקבל הקלות, כדי לא לשלם את הקנסות על אי עמידה ביעדים. במהלך פעילותו של תאגיד המיחזור, הפסיקו רשתות השיווק את שיתוף הפעולה עם התאגיד, וכרגע ישנם רק 17 מוקדי איסוף בכל הארץ, במקום אלפי מוקדים כמקובל בחו"ל. גדעון עזרא, השר לאיכות הסביבה, תמך בשיפור והרחבת החוק, אבל אחרי פגישה אחת עם נשיא קוקה קולה, השתכנע שהם צודקים, ועבר לצד השני. התאגיד עצמו הוא חברה פרטית בבעלות חברות המשקאות, ובראשן קוקה קולה, המנוהלת על ידי נחמה רונן, שנאבקה בזמנו בחוק הפקדון. הארגונים הירוקים טוענים כי תאגיד המיחזור הוא למעשה הדרך של קוקה קולה להסתתר. הפתרון הוא אחד: פירוק התאגיד והעברת האיסוף לידי חברות המשקאות. כך או כך, הארגונים הירוקים הפסידו, התאגיד וחברות המשקאות נצחו, ומאות מיליוני בקבוקי פלסטיק לא מתכלים ימשיכו לזהם את המדינה. מיכה כרמי, מנכ"ל תאגיד המיחזור (לשעבר מנכ"ל נביעות, השייכת לקוקה קולה): "הגיע הזמן שמישהו יפרגן לתאגיד וימחא לו כפיים".

בגופים הירוקים לא מבינים כיצד קרה שאחרי עבודה מאומצת מצידם ומצד מומחים במשרד להגנת הסביבה, שינה לאחרונה השר גדעון עזרא, שתמך בהם לכל אורך הדרך, את דעתו, ממש בין לילה, והחליט ללסגת מתמיכתו ברפורמה בחוק הפיקדון, וזאת אחרי פגישה אחת שקיים עם נשיא "קוקה קולה" ("החברה המרכזית ליצור משקאות") רוני קוברובסקי.
עו"ד ציפי איסר-איציק, מנכ"לית אדם, טבע ודין, אומרת כי עכשיו ניתן לומר בוודאות שחברת "קוקה קולה" אחראית לכישלון חוק הפיקדון. אם בעבר הם הסתתרו מאחורי תאגיד המיחזור, הרי שבימים אלה הם מנהלים מו"מ ישיר עם השר להגנת הסביבה שלטענתם נעתר לכל הדרישות שלהם.
היועץ הסביבתי דניאל מורגנשטרן נסער ונרגש ממצבו הנוכחי של חוק הפיקדון. מדובר בבייבי שלו, פרויקט אותו יזם לפני כמעט חמש-עשרה שנה, והוא מלווה אותו מאז. "מי שמנהל פה את המשחק זה מוזי ורטהיים וחברת 'קוקה קולה', שהיא חברת המשקאות הגדולה ביותר בארץ. הם אלה שקובעים את הטון, והמנהיגים הם מריונטות. אם רוצים אשמים לכך שחוק הפיקדון לא עובד, צריך להפנות את האשמה לאדם אחד, מוזי ורטהיים".
גם העיתונאי הותיק אריה אבנרי, יו"ר עמותת אומץ (אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי ומשפטי) תומך בעמדת מורגנשטרן. "תאגיד המיחזור הוא גוף בו השתמשה תעשיית המשקאות לפגוע בחוק הפיקדון, כמו גם ברשתות השיווק הקמעונאי ובכסף הגדול העומד לרשותה של תעשיית המשקאות וקשריה המסועפים עם השלטון. התאגיד מגייס את מיטב הפרקליטים והשתדלנים המומחים והתקשורת כדי להפעיל לחץ בלתי פוסק. בינתיים לא מוחזרים עשרות מיליוני ש"ח בכל שנה."

חוק על דף

מומחים מעריכים כי הזמן שלוקח לבקבוק פלסטיק להתכלות הוא קרוב לאלף שנה, במקרה הטוב. בעקבות הזיהום הסביבתי הרב שיצרו בקבוקי הפלסטיק, החלו מדינות שונות לחוקק חוקי פיקדון, שהטילו את האחריות למיחזור הבקבוקים על יצרני המשקאות, בטענה שעל המזהם לשלם.
בשנת 1992 פנה דניאל מורגנשטרן, יועץ כלכלי וסביבתי, לח"כ אברהם פורז והעלה בפניו את רעיון חוק הפיקדון. "הגשתי את ההצעה לפורז על דף שורות בכתב יד" נזכר מורגנשטרן כאילו קרה הדבר אתמול. על אף התנגדות נחרצת להעברת החוק בוועדת הכלכלה מצד איגוד התעשיינים וחברת "קוקה קולה", החוק עבר. לשניה חשב מורגנשטרן שחלום חייו מתממש.

בגרסתו הראשונה של החוק חויבו חברות המשקאות למחזר בעצמן ולהיות אחראיות ישירות על תהליך איסוף הבקבוקים. דמי פיקדון של עשרים וחמש אגורות, לבקבוק קטן – נכללו במחיר המשקה הכולל. אלא שלחוק נוסף תיקון בלחץ חברות המשקאות. על פי החוק החדש, יוקם תאגיד משותף ללא כוונות רווח, אליו החברות מזרימות את כספי הפיקדון, כאשר תפקידו של התאגיד לדאוג לאיסוף הבקבוקים והשבת כספי הפיקדון לציבור. כדי שיבצע את עבודתו נאמנה, הוחלט להטיל על התאגיד יעדי איסוף שנתיים שאם לא יעמוד בהם ישלם קנס של 50 אגורות על כל בקבוק מתחת למכסה.
היתרון התפעולי, היה להקמת התאגיד יתרון נוסף מבחינת חברות המשקאות היצרניות – יצירת חציצה ביניהם ובין תהליך המיחזור, כך שהאחריות על אי עמידה ביעדים לא תוכל להיות מוטלת עליהן באופן ישיר. גם לכתבה זו, כשפניתי לקוקה קולה לקחת תגובה, הופניתי הישר לידי תאגיד המיחזור.
בתחילת הדרך, חברות השיווק הגדולות היו שותפות בתאגיד, ופחות או יותר ניתן היה להחזיר בקבוקים ריקים בסניפיהם ולקבל את כספי הפיקדון בחזרה. הן הציבו מכונות איסוף אוטומטיות ומיכלי איסוף ידני בסניפיהן. ואולם, שיתוף הפעולה בין הרשתות הקמעוניות והתאגיד לא החזיק מעמד, והן הפסיקו להחזיר לציבור את דמי הפיקדון. כתוצאה מכך לציבור כמעט שלא נותרה אפשרות להשיב את הבקבוקים ולקבל חזרה את דמי הפיקדון.

גסיסת הטנדרים

בהתחלה היו אספני הבקבוקים יזמים פרטיים בעלי טנדרים שהיו לוקחים את הבקבוקים מבתי עסק ואשר הסתמכו על התמריצים הכספיים שניתנו להם עבור כל בקבוק שהביאו לתאגיד. אך עד מהרה הרחיקו משפחות הפשע את האספנים הפרטיים מהענף בדרכן הייחודית. "הם הבינו שמדובר במכרה זהב. כסף במזומן זרוק ברחוב ובפחים ואין צורך לדווח עליו לאיש", אומר אספן לשעבר שעזב את תחום האיסוף אחרי שמשפחת פשע איימה על חייו והודיעה לו בצורה חד משמעית כי עליו לעזוב את התחום. הכספים אותם נאלץ לתת תאגיד המיחזור למשפחות הפשע שהביאו לפתחו בקבוקים ריקים, הובילו למלחמת עולם בין כמה משפחות, שכללה קרבות יריות במתחם הבורסה ברמת גן, ופציעה בינונית של שוטר שחטף כדור בבטן כתוצאה מסכסוך שפרץ בעקבות מחלוקת שליטה על אזורי איסוף בין האברג'ילים לאלפרונים.

מאז השנתיים הראשונות לקיומו, מרבה תאגיד המיחזור לא לעמוד ביעדי המיחזור הקבועים לו בחוק. שנה אחרי שנה מכנס התאגיד את ועדת הכלכלה ומודיע כי אינו יכול לעמוד ביעדים ומבקש הקלות.
זאת הוא עושה באמצעות לוביסטים וחברי סיעת ש"ס בכנסת, שבמפתיע תומכים בעמדת התאגיד. טענתם היא כי מס הפקדון על בקבוקים פוגע במשפחות מרובות ילדים. גלעד אוסטרובסקי מעמותת אדם טבע ודין, אומר כי הרושם שמתקבל בוועדת הכלכלה הוא שיש קריצות הדדיות בין חברי ש"ס לאנשי התאגיד וחברות המשקאות. על החריגות שלו מהיעדים זכה תאגיד המחזור ל"פרס הגלובוס השחור 2007", אות הגנאי של האיגודים הירוקים, שמגיע לחברות עסקיות שפוגעות בסביבה. בתגובה, איים התאגיד בצעדים משפטיים נגד נותני הפרס.
חישוב פשוט, שעשה גם מבקר המדינה, מראה שלתאגיד המיחזור יש את כל האינטרס להיכשל: זאת מכיוון שככל שיאסוף פחות בקבוקים כך יישאר לו יותר כסף בקופה להוצאות השוטפות. לפי הנתונים של המשרד להגנת הסביבה, בישראל מיוצרים כ-550 מיליון בקבוקי פלסטיק קטנים בשנה, עליהם גובות חברות המשקאות 25 אגורות פר בקבוק כדמי פיקדון למיחזור, ובסך הכול 137,500,000 ש"ח שאמורים לחזור לציבור. בפועל, מחזיר תאגיד המיחזור רק כ-65% מתוך כספי הפיקדון השנתיים, כלומר כ- 89,375,000 ש"ח בשנה. וכאמור, רוב הכסף מגיע בצורה חוקית לגמרי למשפחות הפשע, ולא לציבור. על פי החוק, התאגיד היה אמור לאסוף 85% מהבקבוקים שנמכרים, השווים 116,875,000 ש"ח, ואשר במצב אופטימלי היו חוזרים ישירות לציבור, אם נקודות ההחזרה היו נגישות. עולה השאלה מה נעשה בכ-27,500,000 ש"ח הנותרים, שכרגע עוברים לתאגיד, במקום לחזור לציבור, מחברות המשקאות השולטות בו, והמחויבות להעביר אליו את כל דמי הפיקדון המתקבלים כתוצאה ממכירת בקבוקים שנתית?
אריה אבנרי, יו"ר עמותת אומץ טוען: "בעלי התאגיד המציאו את שיעור ההחזרה של 65% בלבד כנקודת איזון, כאילו שיעור גבוה מזה יגרום לכאורה להתמוטטות התאגיד ולקריסתו כביכול".
בוועדת הכלכלה האחרונה ב-2008 טען התאגיד כי אם יעבור את המכסה של 65% מאיסוף הבקבוקים הוא יקרוס כליל ויפשוט את הרגל. במקרה כזה הוא מזהיר לא יהיה מי שיאסוף את הבקבוקים בכלל. הוועדה אישרה את ההקלה שביקש התאגיד ביעדי האיסוף והעמידה אותם על 65% בלבד, במקום 85%, כשם שעשתה זאת שנה אחר שנה מיום שהוקם התאגיד. בשוודיה, ממנה נלקח המודל של הקמת תאגיד המיחזור הישראלי, עומדת מכסת איסוף הבקבוקים על 85% מהייצור, וכך גם בנורווגיה.

בדו"ח האחרון של מבקר המדינה קבע המבקר כי שיקוליו העסקיים של התאגיד אינם עניינו של המשרד להגנת הסביבה. חוק הפיקדון קובע לתאגיד יעדים לאיסוף מיכלים שנתי והיה על המשרד לאכוף את מילוים. ב-2005 קבע דרור שטרום, מי שהיה הממונה על ההגבלים העסקיים, כי התאגיד מהווה מונופול והזהיר כי התאגיד עלול לצמצם את תפוקת איסוף המכלים הנאספים ולא להעמיד אמצעי איסוף מספקים עבור הציבור, וכך לשמור לעצמו שאריות גדולות יותר של דמי הפיקדון. הרי לתאגיד יש מניע חלש ביותר לאפשר לצרכנים נגישות להחזרת מכלי משקה. בנוסף, מוסיף מבקר המדינה, על פי חוק, אם לא עומד התאגיד ביעדי האיסוף, עליו לשלם קנס לקרן לשמירת הניקיון, שסכומו הוא כפל הפיקדון שלא הושב לצרכנים. אבל בגלל ההפחתה שאישר המשרד לאיכות הסביבה בשיעור האיסוף בו נדרש התאגיד לעמוד, פחת הקנס שהיה על התאגיד לשלם בשנים 2002, 2004 ו-2005. בשנים 2003 ו-2006 כלל לא הוטל קנס על התאגיד. על פי חישוב שעשה משרד מבקר המדינה, אילו אכף משרד איכות הסביבה את ההקפדה על יעדי האיסוף מצד התאגיד בכל שנה, היה עליו להטיל על התאגיד בין השנים 2002 ו-2006 קנס בסכום כולל של מעל 200 מיליון ₪. הקטנה כה משמעותית של הקנס, קובע מבקר המדינה, יש בה הטבה ניכרת לתאגיד.

יו"ר חברת אל"ה, תאגיד המיחזור, נחמה רונן, היתה בעבר המנכ"לית של המשרד לאיכות הסביבה. אז היא התנגדה בכל תוקף לחוק הפיקדון. בפרוטוקולים של ועדת הכלכלה אפשר למצוא התבטאויות של רונן לפיהן היא אומרת בפירוש שהיא מתנגדת לחוק, בהתלהבות כה רבה עד שאמנון רובינשטיין, שהיה אז יו"ר הוועדה, העיר לה על כך כמה פעמים. לפעילי הארגונים הירוקים כלל לא ברור מדוע דווקא היא, שהתנגדה לחוק, נמצאת כיום בתפקיד של מי שאמון על יישום החוק.

כאשר פניתי אל חברת "קוקה קולה" כדי לקבל מהם תגובה, הם הפנו אותי אל התאגיד בטענה שכל מה שקשור לחוק הפיקדון לא נוגע אליהם. כשהתעקשתי ואמרתי שיש טענות המופנות ישירות אל חברת המשקאות בע"מ, התקשר אלי תמיר סגיס, דובר "קוקה קולה", והודיע שהדובר של תאגיד "משקאות ישראל בע"מ" שוהה כעת בחו"ל ויחזור רק בעוד שבוע וחצי.

אספן בקבוקים

אספן בקבוקים שסירב לחשוף את שמו מחשש להעכיר את יחסיו עם תאגיד המיחזור, אומר דברים אחרים: "עד היום היינו בגדילה, אבל בתאגיד עצרו אותנו. אני מבחינתי ערוך היום להביא להם יותר בקבוקים, יש לי עוד הרבה מחסני אחסון, אבל הם עוצרים אותי, הם אומרים שהם נהפכים לגרעוניים. אין לי שום דבר נגד האנשים שם, הם נחמדים מאוד, אבל אני אומר לך בכנות – בקלות אני יכול להביא להם עוד בקבוקים. היעדים שהמשרד לאיכות הסביבה הציב להם הם ריאליים, אני תקוע עם אלפי בקבוקים כל חודש שהם לא מוכנים לקבל ממני."

הארגונים הירוקים ומומחים בתחום טוענים כי הפתרון הוא ביטול התאגיד, החלת חוק הפיקדון גם על הבקבוקים הגדולים, של 1.5 ליטר, וכן הגדלת יעדי האיסוף של הבקבוקים הקטנים ל-85%, כפי שכבר נקבע. כל אלה היו בחוק החדש שנתמך על ידי משרד לאיכות הסביבה עד שלפתע נעצר. החוק, בניגוד לספין, היה גם מונע תופעות של עבריינות.
ד"ר מיקי הרן, מי שהיתה מנכ"לית המשרד לאיכות הסביבה והתמחתה בתחום, טוענת כי האחריות צריכה ליפול על היצרנים ולא על תאגיד המיחזור. "זה שהאחריות היא על התאגיד זה מגוחך לגמרי. אותי זה לא מעניין מה מצבו הפיננסי של התאגיד. ברגע שהמשווקים קמו ויצאו מהתאגיד זה אומר שהשיטה לא עבדה. הדברים נבדקו לעומק על ידי מומחים והם הגיעו למסקנה כי לא צריך את תאגיד המיחזור".

– אז אם דעתך כה נחרצת, מדוע בתקופתך לא הצלחתם לבצע שינויים בחוק?

"באופן טכני, בכל פעם שהגענו להעביר את זה נפלה הממשלה. אני לא יודעת לומר לך מה בדיוק קרה".

כאשר השר גדעון עזרא נכנס לתפקידו הנוכחי כשר לאיכות הסביבה, הוא היה נחוש בדעתו לבצע רפורמה בחוק, על פי המלצת המומחים במשרדו ולהכיל אותו גם על הבקבוקים הגדולים. דניאל מורגנשטרן: "כשהוא רק נכנס לתפקיד הוא פגש אותי בכנס סביבתי, לקח אותי לצד ואמר לי שהוא הסתובב בארץ ולא מצא אף מרכול שהסכים לקחת בקבוקים. גם בסופרים ענקיים אין אפשרות להחזיר בקבוקים והשדות ושמורות הטבע מלאים בבקבוקי ליטר וחצי. המצב יותר גרוע מכפי שאתה מתאר אותו".
כשהתאגיד וחברות המשקאות הבינו שהשר נגדם, הם שכרו לוביסטים שישיגו את תמיכתן של הסיעות החרדיות בכנסת. בעיתונות החרדית התפרסמו כתבות רבות נגד חוק הפקדון. יחד הם החלו לפעול למניעת שינוי החוק בוועדת הכלכלה. בין השאר הוגשה תביעת דיבה נגד דניאל מורגנשטרן בגין טענותיו נגד תאגיד המחזור.

מיקי הרן: "השאלה שנשאלת כרגע היא האם צריך לטפל בבעיה בצורה וולונטרית או שחייבים חוק, והתשובה היא לדעתי שחייבים חוק. יש כלובים למיחזור וולונטרי ואנשים משתמשים בהם. הבעיה מתחילה כשאתה סופר את הכמויות, אז מבינים שסדר הגודל של ההחזרה ההתנדבותית הוא בערך כ- 20% מכמות הבקבוקים הגדולים".

בנוסף ללחצים שהפעיל בוועדת הכלכלה, יצא התאגיד בקמפיין תקשורתי ברדיו, בעיתונות ובטלוויזיה שסיסמתו היא "זה מטורף לא למחזר". מבחוץ, נראה כי קמפיין הרדיו נועד לא רק להגביר את המחזור הוולנטרי אלא גם כדי ללחוץ נגד שינוי חוק הפקדון. על כל פנים, אחרי שהשר לאיכות הסביבה חזר בו והחליט שלא להעלות את ההצעה, נראה כי הקמפיין דעך בטלויזיה. בנוסף שכר התאגיד יחצ"ן שיצר ספין תקשורתי המקשר את התיקון המבוקש בחוק הפיקדון לגורמים עברייניים ופליליים. השיא היה בתוכנית "עובדה", אצל הזכיינית "קשת", שאחוז ניכר ממניותיה נמצאות בידי מוזי ורטהיים, מבעלי "קוקה קולה" בישראל, בעלי תאגיד המיחזור. בכתבה נחשף הקשר בין ארגוני הפשע לחוק הפיקדון והוצג האופן שבו חילק העולם התחתון את הארץ לאזורי איסוף.
הכתבה עוררה הדים רבים בעקבות תקרית שאירעה במהלך הכנתה, בה הותקפו העיתונאי יגאל מוסקו וצוותו על ידי אנשיו של קבלן הבקבוקים הגדול בארץ דאז, שלומי קדם, לאחר שזה נשאל על הקשר בינו לבין מי שהמשטרה מכתירה כיעד ראשי שלה, אמיר מולנר.
באותה תוכנית כיכבה גם מנכ"לית התאגיד נחמה רונן, שהעידה שארגוני הפשע השתלטו על עסקי מיחזור הבקבוקים. גלעד אוסטרובסקי מעמותת אדם טבע ודין טוען כי העמותה פנתה לעורכי "עובדה" כדי להעביר את עמדתה בנושא, אך נענתה בסירוב. לטענתו, הכתבה שהוצגה היתה מגמתית והסיטה את הפוקוס מהבעיה האמיתית שהיא תאגיד המיחזור עצמו ודרך התנהלותו, שהובילה למצב העגום (קשת: "הכתבות בעובדה חשפו כיצד גורמים עברייניים משתלטים על תעשית מיחזור הבקבוקים. בכך תרמה הכתבה לאיכות הסביבה. עמותת אדם טבע ודין ביקשה לשלב בכתבה עמדה שלא היתה רלוונטית לנושא").

עם זאת, סביר להניח כי הקשר בין בעלותו של מוזי ורטהיים על "קשת" או "עובדה" ובין הופעת הכתבה, הוא מקרי. תוכנית נוספת שהעדיפה ביתר עוצמה את הספין אותו שיווק התאגיד, שהוא ללא ספק הרבה יותר סקסי מאשר דיון מורכב, היא חדשות השבת עם אושרת קוטלר, המשודרת בערוץ 10.
בינואר פתחה קוטלר את המהדורה בהתרעה בפני הציבור על הסכנות הכרוכות בתיקון חוק הפיקדון. "בעוד כמה שבועות תועלה בכנסת הצעת חוק המציעה להטיל פיקדון גם על בקבוקי הפלסטיק האלה" אמרה קוטלר בעודה מצביעה על בקבוק מים של ליטר וחצי. "כל זאת כדי לגרום לנו להחזיר אותם לרשתות השיווק. מחוקקים יקרים, רגע לפני שאתם מתפתים להצביע כדאי לשים לב לכמה עובדות. הפיקדון שהוטל על הבקבוקים הקטנים, רק גרם לארגוני הפשע להשתלט על השוק המפואר הזה. אם יוטל פיקדון על הבקבוקים הגדולים יפתח בפניהם שוק כלכלי יותר".
גם כאן לא ניתנה תגובה או כל ביטוי לדעתם על הנושא של כל הארגונים הירוקים הפועלים בתחו
ם.
גיל יעקובי ממגמה ירוקה: "מה שעשתה קוטלר, במקרה הזה, זה בדיוק להיות שופר של קוקה קולה, בדיוק כפי שעושה זאת נחמה רונן, יו"ר התאגיד."
גם אדם טבע ודין וארגונים ירוקים אחרים טוענים, כי בתקשורת מתקיים קמפיין המחבר את חוק הפיקדון לעולם הפשע. "אין ספק שעולם הפשע קשור לתחום איסוף הבקבוקים. השאלה היא כיצד זה קרה", אומר גלעד אוסטרובסקי האחראי לתחום המיחזור מעמותת אדם טבע ודין. "איני יודע מאין אושרת קוטלר קיבלה את האינפורמציה שלה. בכל מקרה היא גם לא פנתה אלינו לתגובה". בערוץ 10 סירבו להגיב.

ידפקו לכם בדלת וידרשו קינלי

על הדרך שבה נוצר הספין אני יכול להעיד ממקור אישי. כחודש וחצי לפני שההצעה לתיקון חוק הפיקדון היתה אמורה לעבור בקריאה שנייה בכנסת, כדי שיאספו גם את בקבוקי הליטר וחצי, התאגיד יבוטל והאסיפה תחזור לחברות, זומנתי לפגישה עם גורם בכיר בתאגיד המיחזור, שהציע לי להכין כתבה על כך שהתיקון לחוק החדש יגרום למשפחות הפשע שהשתלטו על תחום הבקבוקים הקטנים לעבור לבקבוקים הגדולים.
הגורם אמר כי כשם שהם השתלטו על תחום האיסוף על הבקבוקים הקטנים בה הם מחייבים בעלי בתי עסק למסור להם את הבקבוקים, איש לא ימנע מהם לעשות את אותו הדבר גם לדיירים של בית משותף למשל. כל שעליהם יהיה לעשות זה לדפוק לדיירים בדלת ולומר להם כי את הבקבוקים הם צריכים להעביר להם בסוף היום. זה יהיה אסון בלתי נמנע, הוא הוסיף. אותו גורם גם דאג לספק לי את השמות ומספרי הטלפון של הקבלנים הקשורים למשפחות הפשע, דבר שכל כתב אוהב לעטר איתו כתבות ויוצר עניין רב בתקופות כאלה. רק לאחר תחקיר ממושך ושיחה עם עוד גורמים, הבנתי שתאגיד המיחזור ניסה למכור לי ספין שמטרתו קישור בין מיחזור לבין משפחות הפשע. יותר מזה, גיליתי מראיונות עם גורמים עבריינים שהם עצמם מתנגדים לחוק, שכולל גם הרחבת נקודות האיסוף, דבר שיפגע בפרנסה שלהם.
א', מועסק על ידי דמות מאוד מוכרת בעולם התחתון, היה מאוד חשדן בתחילת השיחה. הוא ביקש לשאול כיצד הצלחתי להשיג את הטלפון שלו ומאין שמעתי עליו. כשהסברתי לו שאני מכין כתבה על אספני המיחזור בישראל, בעקבות חוק הפיקדון, והייתי מעוניין לדעת האם הוא נערך לוגיסטית לרגע בו הכנסת תאשר את התיקון, כך שהוא יוכל גם להרוויח כסף מבקבוקים גדולים. הוא פרץ בצחוק מתגלגל.
"אתה באמת קונה את הסיפור של תאגיד המיחזור", הוא אמר. "אני מכיר את התיקון לחוק יותר מכל חבר כנסת. כי הפרנסה שלנו תלויה בזה. אני מאוד מתנגד לו. בסופו של דבר הם רוצים ליצור מצב בו הסופרמרקטים והמכולות הם אלה שירוויחו מכל העניין. הם רוצים להוסיף עוד אלפי נקודות איסוף בכל מקום, ואני אומר לך שזה לא יעבוד כי למכולות ולסופרים לא ישתלם להתעסק עם זה. אני הרבה יותר מנוסה מהם ועובד עם כמויות יותר גדולות, לכן זה משתלם לי. אבל במידה ויתקבל החוק החדש, אני חושש כי בהתחלה זה עלול לפגוע לי בהכנסות. ולא רק לי, אלא למאות חסרי בית שמתפרנסים מהבקבוקים. מה שאני עושה זה מצווה. האנשים האלה שאוספים את הבקבוקים הם מסכנים ואומללים. אני עוזר להם ונותן להם פרנסה. זה לא הרבה, אבל זה גם משהו. במיוחד שאין להם מקור פרנסה אחר.
– אבל גם אתה מרוויח מזה. אתה לא עושה את זה לשם שמיים. ומדובר בכסף שאמור לחזור לציבור ולא לכיסך הפרטי.
"כמה כסף אתה כבר יכול להרוויח מכמה בקבוקים? אתה, יש לך את הכוח ללכת למכולת בשביל כמה שקלים? אז מה איכפת לך שאנשים מסכנים עושים קצת כסף מכל הבקבוקים האלה? אני מרוויח כמה גרושים. אם אני לא יעשה את זה אז מישהו אחר יבוא במקומי. מה אתה בוכה, במקום שתקבל חזרה את דמי הפיקדון אתה נותן כמה גרושים לצדקה ומצווה. תרגיש טוב עם עצמך"

סובארו 85

תאגיד האיסוף, שלכאורה אמור להיות גוף ביצועי בלבד שמטרתו לאסוף בקבוקים ריקים ולהביא אותם למפעלי מיחזור, מעסיק בנוסף למשרד הלוביסטים של עליזה גורן גם את משרד יחסי הציבור של אירינה שלמור. מרב מלובן, האחראית על תיק יחסי הציבור של התאגיד במשרד אירינה שלמור, ביקשה ממני שאשוחח אוף דה רקורד עם נחמה רונן. התעקשתי שהשיחה תהיה לציטוט. היא חזרה אלי וארגנה פגישה עם מיכה כרמי, לשעבר מנכ"ל חברת "נביעות" מקבוצת קוקה קולה. מלובן התעקשה להיות נוכחת בשיחה. לאחר שסירבתי לנוכחות יחצ"ן בשיחה, נאמר לי כי אפגוש את כרמי לבדו. באמצע השיחה עם כרמי, הצטרפה אלינו למרבה ההפתעה אירינה שלמור. למרות שביקשתי ממנה לא להיות נוכחת, היא הציבה את נוכחותה בשיחה כעובדה מוגמרת.

– למה לא עמד התאגיד ביעדים שנקבעו לו?
כרמי: "85% אלו מספרים שהיו נכונים לסקנדינביה, לשוודיה, ואם אתה שואל אותי זה עדיין לא מתאים למנטליות שלנו. בתחילת הדרך הגענו ל-50% וזאת היתה פריצת דרך. גם אם אני רוצה, אין לי יכולת כספית וגם אין מי שישיב 85%. אנחנו במצב מאוד מתקדם מגיעים ל-65%. 65% זה מספר שהיה קשה מאוד להגיע אליו. וזאת למה, מפני שאין יותר בקבוקים. אנחנו ממחזרים את הכל. אנחנו אוספים מכל המסעדות והמרכולים ומחכים לכך שרשתות השיווק ישתפו יותר פעולה. גם הציבור לא עומד בתור כדי להחזיר את המיכלים".
– הציבור לא עומד בתור, כי אתם לא דאגתם שיהיה לו מקום להחזיר את המיכלים.
כרמי: " כל חנות שגודלה מעל 28 מטר אמורה להחזיר".
– היית לאחרונה בחנות כזאת, ניסית להחזיר בקבוקים?
כרמי: "אתה נותן לי את התשובה, והיא שאין אכיפה על החוק של 28 מטר והציבור לא משיב. הדבר שנותר לנו כתאגיד לעשות הוא להתאמץ מאוד. יש לנו כבר 17 מקומות איסוף, אני חושב שהתאגיד עושה מעל ומעבר".
– ולאן הולכים 35% הנותרים?
כרמי: "זה הולך לנו על אופרציה".
שלמור: "אין אפשרות לאסוף יותר. עם כל הכבוד ועם כל החוקים ועם הרצון הטוב של מבקר המדינה, אין לתאגיד אפשרות ללכת אל תוך פחי הזבל של האנשים ולחפש שם בקבוקים".
כרמי: "יש חוק נגד זה".
שלמור: "יש חוק נגד זה עכשיו. הוא צודק. מה שכן, אנחנו אומרים בוא נחנך את הציבור, בוא ניקח את המשאבים האלה ונצא בקמפיין טלוויזיה כמו שעשינו 'זה מטורף לא למחזר' ולגרום לציבור לזרוק את זה במקומות המתאימים. זו הגדולה שלנו וזה לא דבר שעושים מהיום למחר".
– אני על כל פנים לא מבין לאן ה-35% הולכים, ולא ברור למה אתם לא אוספים 85% כפי שקבע החוק?
כרמי: "החוק שנקבע הוא פשוט משולל כל היגיון. אנחנו אוספים כל בקבוק שרק אפשר. אנחנו לא עומדים ביעדים של החוק המקורי אבל אנחנו משקיעים בפעילות בבתי ספר".
שלמור: "אתה יודע שאת כל מה שהארגונים הירוקים אומרים, אנחנו נביא לך נתונים שמראים אחרת. אנחנו משתדלים להגיע ל-65%. יש את כלובי האיסוף הוולונטרים שאנחנו עושים להם קמפיינים".
– אבל כלובי המיחזור הם לא תחת חוק הפיקדון, זה לא המנדט שלכם בכלל לדאוג לאיסוף הוולונטרי, זה התפקיד של העיריות.
כרמי: "אנחנו פועלים בצורה פתוחה הכל במכרזים. אנחנו כתאגיד תפקידנו לאסוף ולמרות זאת לקחנו על עצמנו את תפקיד המחנך. אנחנו מחנכים. עשינו פעילויות חינוכיות שהן לא מתפקידנו. ביחד עם בית ברל יצרנו קמפיין שלם עם סטודנטים".
– אנחנו מדברים על רווחים של מיליונים שאתם מרוויחים מכך שאתם לא עומדים ביעדים. באיזה תקציב נעשה הקמפיין החינוכי?
כרמי: עשרות אלפי שקלים בודדים.
– ולמה שלא תשקיעו את הכסף במקום בפרסום באיסוף למשל, שזה מה שאתם אמורים לעשות.
כרמי: "אתה שואל אותי למה לא להשקיע עוד כסף באיסוף, כי אין עוד בקבוקים. אני מת לאסוף עוד בקבוקים קטנים, אבל אין, כי אנשים לא מחזירים".
– כלומר, אתה עכשיו אומר שהציבור הוא זה שאחראי למחדל שאתם מסוגלים לאסוף רק 66% ולא 85%?
"כן. ובקושי מצליח להביא גם את זה. אתה יודע כמה פעילות אנחנו עשינו כדי לשכנע את הציבור להחזיר".
– יש אספנים שאומרים שאתם מגבילים אותם באיסוף. שאומרים, שאתם לא רוצים לקחת יותר.
"אנחנו מעודדים כל הזמן להביא כמה שיותר. שמביאים אנחנו שמחים לקבל כמה שיותר".
שלמור: "זה לא בסדר מה שאתה עושה עכשיו, זה ממש לא בסדר"
– מה לא בסדר, אני שואל שאלות.
"אתה מדבר כאילו אתה מודע לכל מיני נתונים, מה זה צריך להיות?"
– אני שואל שאלות לגיטימיות עד כמה שאני מבין את זה.
"תהיה פתוח לעוד דעות".
– אני לא מבין מה הבעיה.
"אתה צריך להבין שלגורמים הירוקים יש בעיות משלהם, אינטרסים משלהם ולתת הזדמנות גם לצד השני".
– הנה אני מדבר איתכם.
"זו לא הזדמנות שווה. אתה אינטרסנט, אז מה עם מבקר המדינה קבע, תהיה פתוח לעוד דעות, עושים כאן דברים"
כרמי: "כולם יורדים עלינו, ואנחנו עושים עבודה שהיא בקנה מידה בינלאומי בלתי רגילה".
– כלומר אתם קוראים לציבור להביא כמה שיותר, אבל אין לו נקודות איסוף להביא אליהם, יש רק 17 נקודות איסוף.
"אנחנו מעודדים את כולם להביא כמה שיותר, אנחנו דואגים לשוויוניות. הגיע הזמן שמישהו יפרגן לתאגיד וימחא לו כפיים. בין השאר ירוקים. זה נכון, 85% זה לא אפשרי. מי בכלל הביא את המספר הזה, איך אפשר למחזר את זה בכלל, זה לא קשור לכסף, אל תעביר את זה לעניין של תקציב, לא ניתן לאסוף 85%, כי אין בקבוקים. אני הייתי ביום ראשון בחיריה, עמדתי שם עם מנהל של האתר וראינו שם בקבוקים ריקים, אבל יש חוק נגד נבירה, אסור לנבור באשפה. אני לא קבעתי את זה, זה חוק. אני מעודד להביא כל בקבוק שרק ניתן ומעודד כל אס
פן מקטן עד גדול, וזה בתום לב וזה פתוח ושיוויוני לכולם וכך אנחנו עובדים".
– אז איך תגיעו ל-75% כמו שהבטיח רוני קוברובסקי נשיא החברה הכללית למשקאות לשר גדעון עזרא בפגישתם האחרונה?
"אתה שואל אותי שאלות שאני לא יכול לענות. אל תכניס אותי לזה".
– כי השר אמר שזה ההסכם אליו הוא הגיע עם רוני קוברובסקי, חשבתי שאתם מודעים לזה?
"אני יודע שאנחנו יכולים לאסוף רק 65%. זה מה שהציבור נותן".
שלמור: "מה זה קשור? חינוך, רק חינוך יביא לשינוי. צריכים ללמד את הציבור".
כרמי: "הייתי עכשיו בכנס מאוד גדול בדנמרק שדיבר שהכל עובר לוולונטרי".
שלמור: "במקום להשקיע סכומים כה גבוהים – אנו מאמינים כי יש להפנות חלק מהמאמצים להסברה וחינוך, באמצעות קמפיין הסברה של 4 חודשים בלבד הצלחנו להגדיל את המיחזור של בקבוקי הליטר וחצי, שעליהם אין פיקדון, ב- 95% בהשוואה לחודשים מקבילים אשתקד".

יבנו כלובים

השר לאיכות הסביבה, גדעון עזרא: "דיברנו עם קוקה קולה והגענו למסקנה שנעלה את המכסה מ-65% ל75% והם התחייבו לסבסד כלובים, להעלות את המספר שלהם מ-7,000 ל-25 אלף. זה יוריד בצורה חד משמעית את מספר הבקבוקים הגדולים בשטח. אנחנו עדיין במשא ומתן. ב-16 בחודש יש פגישה בין המקצוענים של קוקה קולה למקצוענים שלי כדי לסגור את העניינים"
– למה לא אכפתם את החוק הקודם בו הם היו אמורים לאסוף 85%. למה אתה מוריד להם את המכסה עכשיו?
גדעון עזרא: "אוקיי. שאלה טובה. תדע לך דבר אחד. מי שהיה אמור למחזר 85% היו התאגיד, ללא סיוע של היצרנים".

– מה זאת אומרת בלי סיוע, היצרנים מקבלים את כספי הפיקדון שהלקוחות משלמים, הם הבעלים של התאגיד.

"היצרנים לא היו בקשר עם התאגיד בכלל. תראה, אם היו אומרים לתאגיד למחזר 100% של הבקבוקים לא היה לו ממה לחיות, אני רוצה שתבין את הנקודה הזאת".

– התאגיד מקבל את כספי הפיקדון מהיצרנים והוא אמור למחזר 85% ולחיות מ-15% הנותרים.

"לא, עד היום הוא לא קיבל פרוטה אחת מהיצרנים".

– אז לאיפה בא הכסף של הפקדון, ה25 אגורות על כל בקבוק משקה שאנחנו משלמים?

"תראה, היצרנים לוקחים 25 אג' ואת זה הם נותנים לתאגיד. אם התאגיד ממחזר 100% של הבקבוקים הקטנים אין לו כסף לשלם לעובדים שלו".

– אבל הוא אמור למחזר 85% לא 100%.

"תראה, הוא מממן 85%. אז אין לו כסף למימון התאגיד. על פי החוק החדש, המימון יהיה על היצרנים".

– למה לא לפרק את התאגיד?

"מי יאסוף את הבקבוקים?"

– היצרנים בעצמם. מי שמזהם שישלם.

"היצרנים הקימו את התאגיד ולתאגיד יש את כל הכלים לצורך העניין הזה. יש מחסנים שלמים ומערכת שלמה שעושה את כל הדברים האלה. לבנות את המערכת מההתחלה?"

 

 

אפשר לקרוא את הכתבה בקצרה גם באתר גלובס או בנענע.

המשלחת שלנו לדמשק, סוריה

אנחנו עובדים כבר כמה חודשים על משלחת עצמאית של ישראלים לדמשק. מטרת המשלחת היא למנוע את המלחמה הזו, שרבים מדברים עליה, ובעיננו היא מטופשת מאוד.
 
הצעד הראשי לקידום הנסיעה קרה השבוע. עם שלושה חברים, נסעתי לעמאן ביום שלישי. המטרה שלנו היתה לקדם משם את המסע העתידי לדמשק. שהינו בעמאן עד הסופ"ש והגענו לכמה הישגים ראשוניים.
 
כדי לקרוא עוד יוזמת השלום העצמאית שלנו אתם מוזמנים להציץ באתר המאולתר:

syriapeace.blogspot.com

(פירסמתי שוב כי נמחק משום מה)

%d בלוגרים אהבו את זה: