ארכיון תג: אמיר שגיב

שירת אם תרצו

'רץ' הוא "גיליון שירה חד-פעמי" של קבוצה חמש-ראשית שמכנה עצמה "חיל הנחשון העברי". העיצוב של החוברת, שיצאה לרגל ליל-ייסוד הקבוצה בפאב הקצה שבירושלים, נקי ומזמין.

הספרון הקטן נפתח בגדול. מלבד פתיח, צורפו כאן לא פחות משתי הקדמות (עם הכותרת 'אקדמות') של צמד העורכים, אחת מהן היא בת שני עמודים, דבר שמעלה בדמיון פסטיבל גדול שצריך לתת פתחון פה לכל מיני פונקציונרים ונותני חסות, ולא חוברת דקה בת חמישה משוררים עם עשרים וקצת שירים.

כדי להוסיף לתחושה שמדובר במאורע היסטורי שעוד ניזכר בו בתולדות הספרות, הגיליונות ממוספרים, למשל הגיליון שלידי הוא 196 מתוך 300, כאילו היתה כאן יצירת אמנות שצריך להעלות את מחירה.

האוירה סביב רץ היא כשל גוף שעומד להחזיר תהילה שלא היתה מעולם. אמיר מנשהוף הוא בימים כתיקונם עורך כתב עת בשם נפץ, שהוא לרוב המשורר היחיד שנוטל חלק בגליונותיו, לעתים עם בני משפחתו. בהקדמה שכתב הוא מתפייט בשפה יהודית-צבאית ובנוסח עתיק וארכאי-בכוונה כשל פוליטיקאי מפאיני"ק משנות החמישים בפתיחת מפעל שמן קיק על 'גלעד לאירוע זה… מעשה של אמונה, כזרע חיטה צמא על פני המים'. דימוי מעט מוזר מהבחינה האגרונומית, שנלקח אולי מהתלמוד הבבלי, מי משיט זרע חיטה על פני מים? זה יכול להרוג את זרע החיטה. בהקדמה, זרועות על פני מים בין השפה הנמלצת גם עילגויות חגיגיות כמו 'אמונתנו היא אקסיומה סופנית' (ניתן לקרוא בטוקבק של מנשהוף את נוסח ההקדמה).

מנשהוף, כפי שצפוי מהאדם היחיד שמנקד את שמו בפייסבוק, מספר עד כמה הוא נפגע ממשוררים שלא לוקחים את עצמם ברצינות ("היינו מאוכזבים, אפילו פגועים", הוא מעיד על תחושתיו כשגילה את המשוררים הללו). השאלה היא למי הוא מתכוון. אולי למשוררי מעין, או שמא לכותב מילים אלה, שכן רוב ערבי השירה עמוסים במשוררים מזעיפי גבה שלא יודעים לחבר מילה מעניינת. אחת הצרות של ערבי השירה בישראל, היא הרווח העצום בין השירים הירודים והלא רהוטים להזעפת הפנים של המשוררים הרואים בעצמם גאוני ענק, ממשיכי משוררי העבר ואולי אף צאצאים של נביאי ישראל והאמוראים.

טקסט ההקדמה\אקדמה של עודד כרמלי, משורר שיאמר לזכותו כי הוא דואג לשבץ שורה מוצלחת אחת לשלושה שירים (גם פה החצי הראשון של שירו 'המנון ערביים' מצויין ואז השיר מתרפט לאיטו, כמו גם השיר שלו שזכה ב'שירה על הדרך' שהתחיל טוב), מצטרף לזעף הידוע נגד הפוסט מודרניזם. המוזר הוא שמבחינתו של כרמלי, שירה פוסט מודרניסטית היא למשל שירה לא מובנת. הוא כותב: "אני לא מאמין לאדם שמצהיר על עצמו במין זחיחות של שבוי שהוא לא רוצה להבין ולא רוצה להיות מובן". גם אם לא נתעכב על הביטוי המוזר "זחיחות של שבוי" (שכן שבויים אינם זחוחים), המאבק של כרמלי נגד השירה הלא מובנת הוא עניין משעשע: מדובר בכותב ששירתו כמעט ואינה מובנת כלל וזה גם טעמו בשירה, על פי החוברת הזו, המכילה בעיקר מינים שונים של שירה לא ברורה כחידת חמיצר גזומת-שורות (אני פותח דף במקרה בחוברת ומגלה את "פנים שמשכיחים הסיכומים\ לתוך מגבת הגיונה השרעפים, ההחלטות\ לתלות תקוות על דק,\ אחר כך מוות לנראה!" של יעקב אלג'ם, [סימן הקריאה במקור]).

אני לא חושב ששירה נמדדת מול השאלה אם היא מובנת או לא, ובוודאי יש שירה שאתה לא ממש קולט מיד את כל תוכנה אבל היא נהדרת. אבל מוזר שמשורר לא נהיר מחליט להיאבק באחיו המשוררים הלא נהירים, כלומר נגד עצמו. וכמו כן מוזר שדוקא מנשהוף וכרמלי מכל המשוררים נלחמים בחטא הזחיחות.

הדבר המעניין הוא שמול המאבק הנרחב הניטש כנגד הפוסט-מודרניסטים, אין כמעט פוסט-מודרניסט מובהק בשירה העברית כרגע. האם יש משורר אחד המעיד על עצמו ככזה? אני יכול לציין רק את המשוררת המתה צאלה כץ ז"ל, שמתנסה לעתים בתחום, אף שהיא מגחיכה את הטענה על מות המחבר. גם 'מעין', למשל, שמזוהה כפוסט מודרניסטי, הוא המשך של הדאדא  ויש לנו קו פוליטי די ליניארי ואמונה בטוב ורע, אמונה בחידוש ובקדמה, כך שבוודאי אנחנו קרובים יותר לסוג מוזר ומעודכן של מודרניזם.

מול ההבטחה הגדולה שנאגרה בעמודי האקדמות, השירים בחוברת כבר הרבה פחות מעניינים. טכנית, אין כאן שירים גרועים לגמרי, אבל אין אף שורה שנשארת בראש, אולי מלבד השורות שהזכרתי של כרמלי ('לסיכום האם יש מספיק סיפורים\ להחזיק את החברים בעניין\ האם אנחנו מספיק חברים\ לאייש את הלילה בבניין') ו'שיר' של מנשהוף שהוא כמעט טוב. רוב השירים נקראים כמעין צופן אקראי חצצי שמאחוריו אין דבר והם גם נטולי יופי. כשמשהו נהיר עם קצת מובן צף ועולה מביצת המילים הטובענית, בדרך כלל המשמעות היא סטודנטיאלית או דכאונית טינאייג'רית. הכול כאן מאוד לא ארוטי, א-מיני וחסר כל הקשר לחיינו. השירים בעיקר חושפים משבר נושאִי חמור, כי הנושא שלהם הוא בדרך כלל הם עצמם ולא העולם, ולכן גם יוצרים תחושה של עצב. כנראה צריך כשרון רב יותר כדי לא לכתוב על כלום (לא פוליטיקה, לא אהבה, לא ארוטיקה, לא נוף, לא אוכל, לא המשורר, לא בעד ולא נגד) ובכל זאת לעורר עניין.

היו גם יהיו חוברות עם שירים לא מעניינים, ומבחינה זו הניסיון של רץ לא נורא בהרבה מבחינה שירית מספרים אחרים. הבעיה כאן היא הנסיון היומרני של שחזור וקימום תהילה שלא היתה, מהלך שמזכיר את "המהפכה הציונית השניה" שמציעה תנועת 'אם תרצו', או שלטי "ישראל מחכה לרבין" הנקרופיליים של מפלגת 'השמאל הלאומי' שבעצם מציעים את מנהיג התנועה אלדד יניב, עורך דין שעשה את תהילתו מהמתמחות בייצוג חברות מרושעות, פוליטיקאים מושחתים ודוד אפל.

וכמו ב'אם תרצו', גם כאן השפה מיליטריסטית והתחושה היא של מבצע צבאי (ללא קשר לנושא שלנו, באתר שלהם 'אם תרצו' כותבים על 'אבטחת הקיום', שגיאת כתיב שמעידה על התפישה שלהם את ישראל כגוף שאמור להילחם לעד). החבורה כולה מכונה 'חיל הנחשון העברי'. כרמלי מזכיר בקצת יותר ממאה מילות המניפסט שלו, את המילים הבאות: טקטיקה, כניעה, שבויים, תסמונת סטוקהולם, אמצעי התנגדות ומסיים ב'אנחנו זקוקים לכל כוח וכוח' כאילו היה גנרל מכריס העומד מול מפה עם סיכות צבעוניות.

כמו הפעילים הצעירים וחובבי הקרבות של אם תרצו, כרמלי ומנשהוף מתגעגעים לתקופה שלא היו בה, ומנסים לשחזר תקופה באופן מלאכותי ומאולץ, במקום לכתוב דבר-מה חדש, במקום להסתכל במרחב ולהתקדם הלאה. הדבר דומה לכך שצעירים יסעו במזדה לעמק החולה, ילבשו כובעי טמבל ויתחילו לייבש את הביצה בניגוד להוראות הפקחים, כדי להשלים משימה עתיקה. המודרניסטים ניסו לחדש ולפתוח ולנסות, בעוד כאן אנשי חיל הנחשון העברי הולכים אחורה ומצמצמים, ואפילו כותבים את התאריך באותיות עבריות (אלול תש"ע ירושלים). גם הטקסט הפותח את החוברת, שירו של אמיר שגיב, עוסק בחג החנוכה, מרפרר לחנה ושבעת בניה ולאלעזר המכבי מחסל הפילים (הפילים לצערי לא הוזכרו בשיר), ויכול היה להתאים לכתב עת דתי (כאן סיפור אחר שלו, פנטזיה ארוטית מהווי ההתיישבות הדתית לאומית בבקעת הירדן). זה לא מודרניזם בשום צורה, זו סתם ארכאיות ונוסטלגיה ריקה.

עוד מאמרים קשורים מעט:

על היצירה הא-פוליטית בישראל

משרוקית כלבים: על יצירה שירית בישראל

בגנות השירה הנכתבת כיום

הפוליטיקה של הפצע

על אימג'יזם ווורטיציזם

תגובת עודד כרמלי מעורכי החוברת:

הי רועי,

אני שמח שהצלחנו להדאיג אותך, ובכל זאת, על מנת שניקח את עצמנו ברצינות, רצוי להצמידך אל העובדות.

לא הוקמה קבוצה חדשה בשם "חיל הנחשון העברי". נערך מרתון שירה חד-פעמי שלכבודו הופקה חוברת חד-פעמית.

הערב בירושלים, אגב, היה מוצלח ורציני. מאוד לא שמייח, כי ממש לא מוכרחים להיות.

באשר לסטוקהולמיות הפוסט מודרניזם, הוכחת את דברי עם טענתך שאין פוסט מודרניסטים מוצהרים בקרב משוררינו.

כמובן שאין: השבוי מזדהה עם שוביו ומכחיש את שביו. להכחשה הזאת אני קורא פוסט מודרניזם. והיא מזדחחת והולכת.

מה שמזכיר לי את החמשיר המשעשע שנכתב, בין היתר בהשראתך, לגיליון השלישי של "כתם":

"אי אפשר / להתווכח עם פוסט-מודרנסטים. הם / מחייכים, אומרים / טוב, זאת דעתך / ואתה מנסה, אומר לא /

אתם מסכימים או שלא / והם מחייכים, אומרים / כמה נחמד – שיח / ואתה מנסה לתפוס בלשון, אומר / שיח /

זה מונח פוסט-מודרני / והם לוגמים מהדרינק, אומרים / מה זה בכלל פוסט-מודרניזם, תפסיק להדביק / תוויות /

ומפריחים 'אהלן' לערבי עובר-אורח".

אבל חשוב ואנושי לנסות.

הודעה:

מחזירים את המרחב הציבורי לציבור

הרצאה בשטח ציבורי ופתוח על מרחב ציבורי וחשיבותו

המכללה החברתית הכלכלית מזמינה אתכם להרצאתו של ד"ר איציק ספורטא, שתתקיים ביום שישי ה- 22.10 בגן מאיר בשעה 11:00. נושא ההרצאה הוא הקשר שבין השיח הציבורי למרחב הציבורי.

בימים אלו ועל רקע פעילותם של גורמים מסחריים (פרויקט של פעם ב-100 שנה), ההרצאה תעסוק במרחבים ציבוריים בישראל וחשיבותם לשיח הציבורי, היכן אנו כפרטים ואזרחים משתלבים בהם, והשתלטותם גורמים מסחריים ופלישתם אל המרחב הציבורי.

המכללה החברתית הכלכלית פועלת למיסודו של שיח ציבורי ולמידה הפתוחה לכלל הציבור. ההרצאה תהיה פתוחה לקהל הרחב ותימשך 45 דקות.

הרצאה זו הינה הראשונה בסדרת הרצאות אשר יתקיימו ברחבי העיר תל אביב. פעילותה של המכללה נובעת מתוך האמונה כי ידע הוא כוח, וכי יש לקרבו אל הציבור הרחב.

מיקום: ההרצאה תתקיים בגן מאיר בחלק הסמוך לכניסה מרחוב טשרניחובסקי.

%d בלוגרים אהבו את זה: