Tag Archives: אורי בלאו

וונטד

לפני שבוע, במקביל לפרשת הולילנד, נתלו ברחבי הארץ פוסטרים עם תמונות שחור לבן של אולמרט ושל אהוד ברק עם הכיתוב WANTED. כולם היו בטוחים שהאנשים שתלו את הפוסטרים, התייחסו למעצר המדובר של אולמרט ולחשיפת אורי בלאו על המיליונים שזרמו לחשבונות של בתו של ברק (שיחד עם חקירת בנו של אשכנזי סיבכה אותו ואת ענת קם בפרשה). אפשר היה להניח שמדובר באנשים זריזים, אולי גרפיקאים חובבים, שנלחמים בנגע השחיתות שנחשפה, או סטודנטים לתקשורת שהוטל עליהם לארגן קמפיין פוליטי. לא השקעתי בכך מחשבה, אבל סימפטתי מיד את הערנות הציבורית, תהא שמאלית או ימנית.

לפתע נתפסו התולים, שני תושבי  דרום הארץ, כשבמכוניתם כרזות הוונטד. התברר שלפרוייקט קשורה תנועת 'אם תרצו', מפלגה פשיסטית-לייט ישראלית חדשה, שרוצה דרך הכרזות למחות נגד המשפטים העתידיים כביכול של פוליטיקאים ישראלים בהאג, כשיוסגרו כביכול על ידי נעמי חזן המסכנה. כלומר, 'אם תרצו' מודים שכנראה מתישהו יתקיים משפט בהאג שבו יורשעו ברק ואולמרט, ועכשיו הם מנסים להתנכל לעדי התביעה הבוגדניים. לא סתם הארגון מכונה על שם הביטוי 'אם תרצו, אין זו אגדה', הוא באמת בעל דמיון מפותח ויכולת התנבאות שאין להתחרות בה. אף שבניגוד למשפט הראשוני שהציע רעיון מרחיק לכת באופטימיות שלו, כאן מציעים רעיון מרחיק לכת בפסימיות שלו – שמנהיגי ישראל יכלאו בבית הדין הבינלאומי, אם תרצו. מי שרוצה לראות מעט מהסהרוריות ומחלת הרדיפה של ראשי הארגון יביט בלינק המשעשע המסכם את מלחמתם בויקיפדיה, שהובילה לכך שאין ערך על 'אם תרצו' בויקיפדיה ישראל. יתכן שהטיפול בראשי הארגון הנחמד צריך להגיע דווקא מהצד התרופתי. אני מדמיין כינוסים שלהם, בטוחים שכל אחד מהם הוא הרצל, ומשוחחים על שחרור אדמות מהסולטן ושימוש בכינין נגד הקדחת, ואז שבים הביתה באוטו ליסינג.

זו אולי היתה טעות מביכה מצידם לעשות את הקמפיין על אולמרט יום אחרי התפוצצות פרשת הולילנד (הם לא מזכירים את הפרויקט הכושל באתר שלהם,  הגדוש בפעילויות ברוח נערי חסמב"ה), אבל היה בחיבור המקרי הזה הרבה אמת. אנשי 'אם תרצו' הראו שהפשעים של הנבלים האלה שמנהיגים בעשורים האחרונים את המדינה שלנו, לא נגמרים בפלסטינים, הם ממשיכים גם ביום יום שלנו. כולנו כלי משחק בקריירה שלהם. ולמעשה, מדוע זה בסדר שאולמרט יאסר במעשיהו ולא בהאג? אם יותר לי, אני בטוח שהתנאים בהאג ינעמו לאולמרט יותר. ועוד שאלה: האם אותו בעל בעמיו עצום-צוואר המכונה 'המאכער' שמסר למשטרה, כפי שרומזת העיתונות, דיווח על סכומי על הכסף שקיבלו אנשי פרשת הולילנד, שהוכיחו כי הפרוייקט לא ממש נועד להיטיב עם אזרחי ירושלים, הוא שטינקר פחות מזה שימסור להאג מסמכים אחרים, שיראו איך המלחמות האחרונות לא קשורות ממש לרצון להיטיב עם אזרחי ישראל?

באופן אירוני, ההבדל בין אנשי מה שקוראים "שמאל קיצוני עוכר ישראל מניאק" (כמו למשל דב חנין, אורי אבנרי ישעיהו ליבוביץ'בדגימה ראשונית), לבין ברנשים כאולמרט וברק, שאנשי השמאל הקיצוני לא נוטים לגנוב מהמדינה, ואולמרט וברק והירשזון ודוד אפל גונבים ממנה, לכאורה, בתואנה שהם אוהבים אותה. למעשה, יש היפוך: אולמרט וברק, ינאמו ככל שינאמו על אהבתם לסמלי המדינה ועל הָקְרבה בעצרות ימי הזכרון, בשורה התחתונה חשוב להם רק מעצמם. מעולם לא ראיתי את האנשים האלה מקריבים משהו, מלבד אחרים. הם לא שמים על מדינת ישראל ותושביה ולא יהיה אכפת להם אם כולה תהפוך למפעל ענק ומעלה עשן עכור של האחים עופר, או לאוטוסטראדה כבירה של לבייב, או למתחם בטון עצום של מר צ'רני, תלוי מי ישלם יותר כשיעופו מהפוליטיקה. לא סתם שמה הנרדף של המדינה הוא הולילנד. ולא סתם המממנים של "אם תרצו" הם נוצרים אמריקאים משוגעים עם עניין לא פטור בהיטלר. כל הפטריוטיות של האנשים האלה (בניגוד למשל לזו של בני בגין) היא מסווה למשהו אחר.

כל הפארסה של הקמפייניקו הזה מראה שזה לא רק העניין הפלסטיני החמור, גם את עם ישראל הם שונאים, ולא אכפת להם שאתה הקורא או את הקוראת תחיו משכר רעב, ושהבית חולים שבו תתאשפז יהיה גרוע, ממילא אם יקבלו סרטן, יטוסו לשבדיה או לארצות הברית לבית חולים טוב וישבו ליד בנו של דיקטטור ערבי, שלא באמת שונה מהם בהרבה. לא סתם הם במגדלים, רחוקים מהאדמה ומהילידים ככל שיוכלו. ממגדל אקירוב למעלה, הישראלים נראים כנמלים זעירות, וזה באמת מה שאנחנו עבורם. הם מלאי אימה מאיתנו, בורחים ממבצר למבצר: מאקירוב לסי אנד סאן ומשם לרביבה וסיליה או לנתב"ג 2000 לאכול באר-קפה סנדביץ' מוצרלה מיובש. אולי זו סיבה טובה לכך שעדיף שהאנשים האלה יכלאו בתנאים גרועים בארץ ולא בתאים המפוארים של האג – שיראו אנשים, שישטפו כלים בבתי הסוהר, שיכירו גנבים חביבים, הדבר יעשה טוב לנפש שלהם.

למה כל עניין הפטריוטיות שלהם דומה? תוך כדי שאני כותב זאת, קופץ עלי ילד חמוד עם דגלים, אך בצידיהם כתוב 'בנק הפועלים', ואני מניח שהם הודפסו בסין, כמו חולצות הדגל של חברת הביטוח אלדן.

מהעבר השני: דווקא השמאל הקיצוני, המכונה "שונא ישראל", במבחן המעשה, מלא אהבה למדינה, חשוב לו חיזוק הדמוקרטיה שלה, דבר שטוב לכולם, כפי שרואים על כך שהשמאל דווקא הוא הגן על תלייני "אם תרצו". השמאל מלא אהבה לארץ, וילחם נגד המזהמים שלה, ומלא אהבה לעם הישראלי, כשהוא נלחם על זכויותיו. הוא מלא אהבה גם לתרבות העברית שנעשית פה – רוב המוזיקה והספרות והאמנות נעשית על ידי מה שנקרא "עוכרי ישראל" ולא על ידי תומכי "אם תרצו" או בנותיו של אהוד ברק והרמטכ"ל אשכנזי. עמיר בניון ואריאל זילבר הם מעטים, ואני שמח שהם מתבטאים, ומקווה שכל אלה הקוראים להחרימם יובסו, גם אם איני מסכים איתם. אבל כדאי לשים לב מדוע יש השקה כל כך מלאה בין ימין לבין תמיכה בניצול עובדים, בין ימין ובין תמיכה בבעלי הון מזהמים, שרואים גם בארצות הברית היום. אהבה לאנשים ולסביבה היא הדרך למדוד אהבה לארץ, לא הצהרות מלחמה והסתה נגד חלקים בעם. אז כל הכבוד ל'אם תרצו' שהזכירו לנו את זה.

הציונות הכלכלית של רוני דואק ויעל אבקסיס

בראיון מקוצר עם יעל אבקסיס ב"ליידי גלובס" שהומלץ בבלוג של וולווט אנדרגראונד, מצאתי מושג חזק בפסקה השלישית, "הציונות הכלכלית", בהקשר של בעלה, המיליונר רוני  דואק, כמקים מלון בחאן שחרות שבמדבר וכמי שקנה לו ולאשתו את בית לודז'יה היפה במרכז תל אביב, בדרך מסתורית. בעיר שמשוועת לדירות לצעירים ולמקומות ציבוריים, אישרה לו העירייה לגור בבניין הענק לבדו, כאילו היתה הטירה ב'אזרח קיין'. קל ללעוג מקריאת הראיון ליעל אבקסיס. הישראלי המצוי  דומה יעל אבקסיס, שנראתה לי תמיד בחורה חביבה ומוכשרת. היא בטוחה שרוני דואק, בעלה איש העסקים (שעשה את הונו בעניינים מסתוריים הקשורים לבטחון וספנות ולאפריקה, על פי גלובס. לא נשמע כל כך טוב), מציל את המדינה משקיעה ושהוא רוצה לבנות בחאן שחרות מלון כי היא אוהבת מדבר והוא רוצה לשמח אותה, ושזה ממש 'ציונות 2000'. היא בטוחה שבתגובה, כולם רודפים אחריו. היא באמת מאמינה שמקנאים בו ובה, אנשי "הציונות הכלכלית", מסכנים שכמוהם, כמו הישראלי שבטוח ששונאים את ישראל בעולם, בלי קשר למעשי המדינה ולהתנהגותו שלו.

בספר שאני עובד עליו עכשיו, "החלום הישראלי", סיפור הדגל עוסק בבחורה כזו, שמתחתנת לפתע עם איש עשיר, ומגלה כמה שנאה יש אליהם, בשל מעשיו של הבחור (בסיפור שלי הוא קונה מפעל טקסטיל כדי לסגור אותו). אבל כמו ביחס בין תושבי ישראל לאולמרט או ביבי או ברק, האם גם כאן דואק רק יקח עליה סיבוב?

(לאחר מחשבה, החלטתי לשנות את הסוף של הפוסט, לא בשל איזה לחץ, או בגלל שאני מרגיש לא צודק. אלא דוקא בגלל שאני מרגיש צודק.  דוקא בגלל שהתבצרתי בעמדה שלי כשהותקפתי, תכונה יהירה מאין כמוה. לא שווה להיות צודק, אם זה יכול לפגוע באנשים שלא עשו דבר, כמו במקרה הזה יעל אבקסיס. לא שווה לגרום לאנשים להיות עצובים, או לקחת סיכון שזה יקרה, בשביל איזה צדק אבסטרקטי שבמקרה הזה הוא בכלל לא קונסטרוקטיבי, איש לא הרויח משהו מהטקסט בסוף. אין לי בעיה להיות חזק על חשבון דיכטר, ברק ודואק, אבל כאן אני מפיל עוד אנשים איתם, ולא יוצא לאף אחד טוב מזה. אפשר לדבר על כך שהמלך הוא עירום, אבל מה זה קשור לאשתו? אז מחקתי והשארתי את הטענות הענייניות)

חלי גולדנברג מחזירה לי מנה אחת אפיים

סופה של תקופה: האייל הקורא נסגר

גם אני עברתי לוורדפרס \ 14 שאלות בעניין "פרשת דיסקין" או הקשר בין השערוריות של אהוד ברק למה שקרה לאורי בלאו וענת קם

גם אני עברתי לבלוג חדש בוורדפרס. כולי תקווה שרשימות תשרוד כמערכת-על. אני מאוד אוהב את הפורמט האלגנטי של רשימות, שהוא לא בדיוק מערכת בלוגים פתוחה, כי יש עורכים שקובעים את המשתתפים, ויסירו פוסט אם יש בו למשל דיבה ברורה. אין כאן גם כותבים עילגים מדי. איש לא מתאר כאן למשל שהוא קם בבוקר ושכח לפתוח דוד חשמלי (יש להצטער על כך: אני חובב נושאים כאלה). רשימות הוא למעשה מערכת של טורים אישיים חופשיים שנכתבים בלי ללא לחץ של בעלי הון או מדינה.

אפשר אפילו להגיד שרשימות הוא שריד של עיתונות מיושנת. בזמנו, ב"עולם הזה" למשל, אם אדם קיבל טור, הוא פירסם בו מה שרצה. בעיתונות מסורתית לא אמורים להיות לחצים של בעלי הון כמו היום.

המודל השמרני של רשימות הצליח לטעמי ברגעי המבחן: האתר היה ממובילי חשיפת סיפור מעצר ענת קם עם שמה, והצגת משמעותו הקשה, ואף מהמובילים בהרצת עיר לכולנו, המפלגה חסרת התקציב שהגיעה משום מקום והפכה לגדולה בעיריית תל אביב ושעושה עבודה טובה. רציתי לכתוב על פרשת קם, אבל כיבדתי את בקשת מקורבותיה, מה שקרוב לוודאי היה טעות.

על כל פנים, אם אתן עוקבות אחריי בRSS אנא עדכנו את העסק לבלוג בכתובת החדשה.

אז הנה הפוסט הראשון בבלוג החדש:

14 שאלות בעניין "פרשת דיסקין"

  1. אם כל כך חשוב שאותם שני  דיסקים ישנים ממבצע צבאי שחלף לא יסתובבו חופשי, מדוע השב"כ לא מיהר לארגן הסכם חסינות שקט וזריז עם כתב הארץ אורי בלאו על שיבתו לארץ ומעדיף להשאיר אדם בלונדון שבחפתיו דיסק און קי עם חומרים סודיים?
  2. האם זה לא מעיד, לחילופין: א. שהמסמכים הסודיים, איך לאמר, לא ממש חשובים כל כך לבטחון, והסכנה בהם היא רק תואנה לכל הפרשה. ב. שהמסמכים חשובים, אבל התנקמות באורי בלאו חשובה מבטחון המדינה, שמוזנח כאן על ידי יובל דיסקין באופן פושע?
  3. מה הקשר בדיוק בין הדלפת חומרים לעיתונאי ישראלי מ"הארץ" או "ידיעות אחרונות" שיעביר הכול דרך עורכיו האחראיים ומסלול צנזורה, לבין סעיף ריגול חמור במטרה לפגוע בבטחון המדינה שבו מואשמת ענת קם? האם יובל דיסקין רואה ב"הארץ" או ב"ידיעות אחרונות" גופי אויב מסוכנים מבחינה בטחונית שקשר עימם הוא ריגול?
  4. איך בחורה שאביה נכה צה"ל, שפנתה לגיבוש בקורס טיס, שפרסמה מאמר שבו טענה שסרבנות היא בושה למדינה ושהתנגדה למאבק האנרכיסטים בבילעין, נחשדת כמי שעשתה משהו ביודעין כדי לפגוע בבטחון המדינה? זו הרי טענה חסרת הגיון.
  5. בואו נשוב אחורה, כדי להבין את מניעי קם: "פרשת דיסקין" התחילה כשאורי בלאו הראה שצה"ל מחסל לכאורה למרות החלטת בג"צ. כל כוונתה של ענת קם היתה להתריע בפני אי קיום החלטות בג"צ לגבי הסיכולים הממוקדים. ברור גם שהחיסולים הממוקדים הם הבייבי של דיסקין ועל תהילתם הוא נבחר למשרתו. כלומר, ניתן להגיד שלמעשה כאן השב"כ נכנס למתקפה נגד בית המשפט העליון, שמיוצג על ידי ענת קם. למעשה, מעבר לחומרה הברורה ב"פרשת דיסקין" מבחינת חופש העיתונות והאפשרות של עבודה עיתונאית מול מקורות בעתיד במדינת ישראל, יש כאן נסיון של מערכת הבטחון החשאי  למצוא הזדמנות להתנקם בשופטי בית המשפט העליון, שהלכו נגד הכיף הכי גדול של אנשי השב"כ. במלים אחרות, בוטות יותר, אפשר להציג זאת כפוטש ונסיון להחלפת משטר בישראל מצד המערכת הבטחונית.
  6. דיסקין הכריז שהטרוריסטים אויבנו היו שמחים לקבל את המסמכים, אבל ברי כי אותו אויב מרושע לא קיבל שום מסמך ולא הוצע לו. מה גם שלא ברור איך בחורה מתל אביב או אורי בלאו ילכו וימצאו טרוריסט אמין דיו לתת לו דיסק און קי. למעשה, אם גונבים בשנה אחת מהמפכ"ל טלפון ומהרמטכ"ל כרטיס אשראי, אולי בלאו וקם אמינים יותר. בלי קשר, מדובר בטענה תמוהה ואף סהרורית מצד ראש השב"כ. זה כמו שמישהו היה מוכנס למאסר כי עמד עם מכונית ליד רמזור אדום ולא עבר בו, כי יכול היה לעבור באדום, ואז היתה תאונה נוראית שבה היה דורס מישהו. האם האשמה מופרכת שכזו לא מציגה את אותו דיסקין כברנש הזוי שמבחינה פסיכיאטרית יש להגדירו כפרנואיד המסוכן לבטחון הציבור, ובוודאי לא להניח בידיו הרועדות משרה רגישה כל כך? בעבר קרו מקרים דומים גם בארצות הברית על ידי ג'יי אדגר הובר, ראש האף.בי.איי, שבה פרנויה פסיכית של איש שירות חשאי נגד קומוניסטים והומואים השתלטה על הציבור והובילה לעידן 'הרשימות השחורות' ולטירוף מלחמת ויאטנם (כדאי לקרוא מאמר מעניין מאת אלוף בן היום על הדרך שבה הובר רדף אחרי מדליף מסמכי הפנטגון). כמובן שצריך לציין כאן שדיסקין אדם פחות מעניין מהובר, ואינו חובב בגדי נשים.
  7. אם הצנזורה אישרה לפרסום את החומרים בגינם החלה כל הפרשה, האם לא ראוי להאשים גם את הצנזור בריגול חמור ולהשימו במעצר בית בשרון או בגלות נעימה בקירגיסטן?
  8. אורי בלאו האשים את אהוד ברק, הבוס של דיסקין, בכך ש6.5 מיליוני ש"ח עלומים זרמו לבתו הלא מושכת, מיכל ברק, בתקופה שבה כיהן כשר בטחון. האשמה חמורה מאוד שלא ממש נחקרה ומר ברק לא ממש הגיב עליה, וסירב לומר מניין הכסף. פרשות לא נעימות אחרות עליהן כתב היו קשורות לעסקיו של בן אחר, של הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ולעסקי אשכנזי עצמו בזמן שפשט מדיו. יתכן שאם הפרשה היתה נחקרת היתה מביאה למעצרו של ברק, מי יודע, כפי שאולי צפוי לאולמרט בגין פרשת הולילנד שפרטים ממנה נחשפו על ידי גיא לשם במאי 2007 וביולי 2008 על ידי יואב יצחק. במקביל, אותו מיליונר מכסף מפוקפק היושב בדירתו באקירוב האריך את כהונתו של דיסקין. האם אין כאן רדיפה פשוטה של מי שפגע בבוס מצד דיסקין כדי לזכות בהארכת הג'וב? כלומר: האם למעשה כאן דיסקין (על אף קרחותו) הוא לא הפודל של ברק, שנועד לתקוף את זה שחשף את מעשיו לכאורה של הבוס, וגם תוגמל על כך?

שימו לב לתאריכים:

ספטמבר 2009 – אורי בלאו חותם על הסכם עם השב"כ על חסינות לו ולמקורותיו ומחזיר מסמכים, ולכאורה בא סוף לפרשה. אך

8 באוקטובר – בלאו חושף את הפרשה על ברק.

26 באוקטובר – הכהונה של יובל דיסקין מוארכת בנסיבות מסתוריות לשנה שישית למרות שיש חוק שמגביל את כהונת ראש השב"כ ל5 שנים, בין השאר בלחץ שר הבטחון ברק (הדבר דומה אולי ללחץ של אולמרט על בניית פרויקט הולילנד שלא היה מובן אז).

דצמבר 2009 – המצוד אחר אורי בלאו. בלאו עוזב את ישראל לסין, וכעת מסתתר באנגליה. הוא מדווח על פריצה לביתו, למחשב שלו ולאימייל.

14 בינואר 2010 והלאה – ענת קם נתונה במעצר בית מסתורי בניגוד לסיכום מול בלאו. היא ואורי בלאו מוגדרים כאויבי הציבור. כיום קיים קמפיין אינטרנטי לסגירת "הארץ", העיתון המעסיק את חושף פרשות ברק, ליברמן ואשכנזי (ממנהלי המצוד על קם-בלאו), ולהפסקת המנויים בו. ההאשמות שהעיתון הפנה נגד אהוד ברק על המיליונים, ונגד אלוף נוה (שבינתיים מונה למנכ"ל חברת הרכבת הקלה סיטיפס שהורסת את מרכז ירושלים) על חיסול בניגוד להוראות בגץ חוזרים בחזרה אל העיתון שהופך ממאשים לנאשם.

מישהו כתב שמדובר בתיאוריית קונספירציה, אני חושב שהטענה הרווחת במעריב למשל, שענת קם פרסמה את החומרים כדי לפגוע בבטחון המדינה היא היא תיאוריית קונספירציה חסרת הגיון. הרי ברור שאין לה מניע לעשות דבר כזה, והיא יכלה לפנות לעיתונות זרה (הדוד שלה בוושינגטון פוסט). מה שאני מציג מראה מניעים ברורים שבהם יש מרוויחים ברורים ואנשים שהשקר וההשרדות הקרייריסטית היא שמם האמצעי. זה לא שהיתה סגירה חוזית בין ברק לבין דיכטר ואשכנזי, אלא פשוט יש עניין של 'האיש הזה, אורי בלאו, בוא נדפוק אותו כמו שהוא זרנק אותנו, נראה לו מה זה'.

9. מדוע העיתונאים מכל גופי התקשורת שמתבססים על הדלפות של מסמכים כעניין שבשגרה אינם מתרעמים על כך שמהלך בסיסי כל כך במדינות דמוקרטיות (גם אם תמיד בעייתי וקשור למעילה באמון, אך הוא נשמת אפה של העיתונות החופשית), הופך למשהו שנחשב לבגידה במולדת וריגול חמור? מדוע לא יוצא קול קורא אחיד לגנות את שירותי המשטרה החשאית בישראל? מדוע עיתונאים כל כך חסרי קולגיאליות לעמיתים שלהם? האם תחרות עיתונאית והדם העכור בין המו"לים – במיוחד התיעוב בין מעריב להארץ – חשוב יותר מחופש העיתונות? האם לא ראוי שכל העיתונות החופשית היתה מתאחדת כיום להגן מפני המשטרה החשאית שצוברת תאוצה כאן על חשבון הדמוקרטיה הרופפת בישראל? חשוב לציין שהיחס של חלק מהעיתונות לפרשה הוא יום שחור לעיתונות הישראלית. עיתונאי הוא גם זה שאמר כי הדליפה היא בפיקוד מרכז. זו בפירוש בגידה.

10. אם הייתם נחשפים לכך שהגוף שבו אתם עובדים עובר על הוראת בג"צ, ומחסל אנשים בניגוד להוראות, האם הייתם מדווחים לעיתונות כדי למנוע זאת להבא? מיהו האדם הנאמן למולדתו – זה שעושה הכול, כולל הקרבתו העצמית, כדי שמשפטה יקוים ושתהיה מדינת חוק, או זה שישתוק וירכין את ראשו כשהוא יודע שחוקים לא מקוימים? מי ראוי לעמוד לדין, זה שעובר על החוקים או זה שמתריע על כך? האם ראוי ששר בטחון ורמטכ"ל שהועלו נגדם חשדות במעשים חמורים, ינהלו מצוד נגד העיתונאי החושף ומקורותיו, אזרח ישראלי, תוך שימוש בכוח השב"כ?

11. האם אין קשר בין כך שכמעט כל העיתונאים לענייני השירותים החשאיים נחקרים (רונן ברגמן, פדהצור ועוד) ובין זה שהשירותים החשאיים מנצלים את כוחם ואת ההערצה אליהם בציבור המפוחד כדי להתעמר בעיתונות שתפקידה לבקר אותם? תארו לכם שאולמרט היה עוצר את יואב יצחק? למשל, שדרעי היה מאזין למרדכי  גילת?

12. יתכן שבמחשבו של אורי בלאו שנגנב בתאילנד על ידי השב"כ מוזכרים למשל המקורות לגילוי שאהוד ברק מקבל כספים לכאורה דרך בנותיו, וכנ"ל גם אלה שהראו כי ליברמן דאג שמיליונים יזרמו אל בתו לכאורה בת ה25, ועל עיסוקיו של הרמטכ"ל בזמן שלא היה בצה"ל ועסקי בנו. האם אפשר לסמוך על דיסקין או סוכניו שלא יעבירu לבוסים או לאנשים שהוא עשוי בעתיד להיות במפלגתם (כמו ליברמן, שלקח את חסון בזמנו) את הפרטים ויסייע להם לחמוק מעונש? הרי פרשות, כמו למשל הולילנד, הן למעשה גניבה מהציבור לכאורה לטובת מספר אנשים בעלי כוח, אנשים מהסוג המתואר כאן.

13. אם למשל ייעצר עיתונאי מרכזי יותר מאורי בלאו, או תימנע כניסתו לארץ, מתואנה כלשהי של קבלת מסמך סודי ביותר, כמו נחום ברנע, למשל, ויוטל על כך איפול, האם אז יובן שישראל נעה לכיוון של צפון קוריאה? או שגם אז הוא ייחשב כבוגד. ואם ייעצר בחשאי רוני דניאל בשל מעילה כלשהי? האם יהיה מי שיגיד בערוץ 10 שהוא בוגד מסוכן? ומה ייקרה, הקורא, אם ייעצרו אותך באיזה לילה שחור משחור?

14. על הציר שבין חיים במדינה חופשית כמו דנמרק, למשל, בה הכול שקוף וידוע, ובין חיים במדינה שבה התקשורת מפוקחת היטב על ידי שירותי הבטחון כמו צפון קוריאה, כך שהאויבים לא יכולים לדעת דבר וחצי דבר, היכן הייתם רוצים לחיות?

הערה חצי-אישית: חשוב לי לציין שבניגוד למחצית המדינה, איני בקיא בענייני בטחון יותר מדי. אני גם לא מכיר את הנפשות הפועלות כמו יובל, אהוד וגבי, אף שראיתי פעם את אהוד ברק אוכל מרק ביומולדת של פואד, מראה נורא למדי. כך שיתכן ואני עושה כאן טעויות. אולי דיסקין הוא אדם ישר ופטריוט באמת ולא אחד שיהיה מוכן לפגוע במדינה כדי לשמור על מקום עבודתו. אף שמפניו הוא נראה כחנפן שמי יודע אם הרג אנשים במו ידיו. איני מאשים כאן אף אחד בפשע רשמי, אלא פשוט מסכם אירועים ותחקירים שהופיעו בעיתונות, על ציר אחר.

חשוב לי להגיד שכמי שנרדף, נחבל והואשם גם הוא כאויב המדינה בתקופת פינג פונג, כשכל מטרתי היתה טובה, הרבה מהדי התקופה ההיא חוזרים אלי בימים שרודפים אנשים עם כוונות טובות ומציגים אותם כבוגדים. באופן טבעי, אני מרגיש כאילו השנאה לענת קם ולאורי בלאו מופנית גם אלי, כך שהמאמר הזה נכתב בהרבה פחד וכאב.

שמעתי גם טענות נגד ההתנהלות הלא מקצועית של עיתון הארץ בפרשה, בין השאר על כך שפרסם את המסמכים כפי שהם, ועל הטעויות שמי יודע אם היו בהסכם המוזר עם השב"כ. מישהי כתבה בפייסבוק שהיא לא מאמינה שחשודה לוקחת יועצי תקשורת. אפשר גם לדבר אינסוף על השאלה אם ענת קם היתה צריכה לקחת שלושה מסמכים או עשרה או את אלה שהיו בשני הדיסקים, או שפשוט היא לקחה מה שהיה מסיבות פרקטיות ואולי עשתה שגיאה. כל אלה, לטעמי, הינם עיסוקים בתפל, שמזכירים את אלה שבמקרה פינגפונג דיברו על חוסר המקצועיות שלנו וניסו להפוך אותה למרכז העניין, ולא על זה שנרדפנו והפכנו לשנואי העם בגלל שאיפה בסיסית לשלום. אבל זו לא ליבת "פרשת דיסקין": מרכז הפרשה הוא שאם ילדה סטנדרטית בת 22 עם דעות יחסית מרכזיות ומשרה מכובדת נעצרת בחשאי על בגידה, זה יכול לקרות לכל אחד ואחד מכם, אז תפסיקו לשמוח.

%d בלוגרים אהבו את זה: