Tag Archives: אהוד ברק

פכים מטקס ההשקה לרמטכ"ל גנץ

בתקשורת הישראלית לחוצים מאוד שמשטר הגנרלים הזמני שהחליף את מובארק יפר את ההתחייבות שלו ובסופו של דבר פשוט יחליט להישאר. הם מדברים מנסיון: גם אצלנו הצבא ממלחמת השחרור לא נטש את עמדותיו, נוכח בכל תו בפוליטיקה הישראלית ולא עושה סימנים שהוא מעוניין להסתלק. כמעט כל המנהיגים הם בעלי רקע צבאי, מפואד בואכה ציפי לבני. באיזה עוד מדינה סוכנת שירות חשאי נחשבת לתקווה הליברלית? אני זוכר חבר כנסת מהשמאל, שתמיד היה נראה לי נחמד, שזעם כי טעו בדרגה שלו, והוא למעשה תת אלוף או שהיה סגן אלוף. אז בפורטל אחד סיפרו הבוקר שהרמטכ"ל חלף במכוניתו וכל הנוסעים בכביש צפרו לו לתמיכה. בעיתון אחר מבקשים לשלוח אליו מכתבי אהבה. כמה שונה התקשורת כאן מהעיתונות המצרית שאנחנו כל כך נהנים לבוז לה?

לכבוד הרמת כוסית לרמטכ"ל הנכנס, הגעתי אל שער רבין בקריה והמתנתי לחיילת שאמורה ללוות אותי. ניצבתי ליד שלט שמסביר איך חייל צריך להתלבש, אבל הדמות בתא המטונף שאמורה לייצג את החייל האידאלי, מגוחכת ככל שתהא, היתה דהויה, וכמעט לא ניתן לראות אותה. כנראה שהאלופים חולפים במכוניות הגדולות, עם השמשות הכהות, ולא מבחינים במה שרואים חיילים הולכי רגל.

אחרי רבע שעה, התקשרה אלי החיילת ואמרה שלא קיבלה אישור שאכנס דרך שער רבין ואני צריך להיכנס דרך השער הראשי שמול קניון עזריאלי המכונה "הטרמינל". חמש שניות לפני שהגעתי אל אותו "הטרמינל", בדיוק נעלו את הדלת, כי הרמטכ"ל היוצא אמור לצאת. כל החיילים צעקו וקיללו. לידי קצינים זוטרים דרשו להיכנס בטענה שיש להם פגישות חשובות, אבל לשומרים זה לא נשמע אמין. איכשהו אומרים את שמי ואני היחיד שמצליח לחדור פנימה, אבל זה לא נגמר. נכנסתי, אבל אני לא יכול לצאת מתופת "הטרמינל". בגלל הרמטכ"ל, סגרו את היציאה. "נהלים", מסביר מאן דהו בעל פאות לחיים, כשמאחוריו עובד קבלן זריז ממהר לאסוף בדלי סיגריות. כולם עצבניים וכולם צועקים, מקדימה ואחורה. כשהבחור עם הפיאות ששומר על השער הולך, אני מציע לחיילת המלווה לפרוץ את הדלת כמו האנשים שברחו מבתי הכלא ממצרים, היא מהנהנת.

הדלת נפתחת לפתע, אנחנו ממהרים למעלית למעלה, כדי לא לאחר להרמת הכוסית לגנץ, אבל המעלית לא עובדת. נערת הלשכה לוחצת ומוחצת את הכפתור. ממתינה מעט. כלום לא קורה. כדאי לזכור שמדובר במעלית במטה צבא שמתכנן מלחמות ענק הרחק מעבר לאופק.

אנחנו רצים לחדר שבו ממתינים אנשים רבים בתור לעלות במעלית אחרת. חיילת אומרת שבגלל חילופי הרמטכלים אי אפשר להשיג אף אחד שיבדוק אותי בטחונית. היא חסרת סבלנות ומצווה על כולם לעמוד בצד שמאל. אני היחיד שמציית, אולי כי החיילת שנותנת את הפקודות אתיופית, ואולי כי לאף אחד אין כח. לבסוף נלחשת ההצעה שנעלה במדרגות המילוט.

לאחר כל הבלגן שנמתח לשעה, ואני גולל רק חצי מתלאותינו, הצלחנו לחדור לאירוע השקת הכוסית. המקום עמוס נשים מפודרות וקצינים, מזכיר אולי נשף צבאי בסרטים, אבל בגרסה כמושה מאוד. אני לא כל כך מזהה סלבריטאים צבאיים, רובם נראים לא מרשימים. אני נעמד ליד צ'ייני מחיל הים, שמסיבות שונות הוא בכל זאת סלב. הוא נראה נחמד למדי. "אשכנזי כבר לא יהיה?", שואלת מישהי באכזבה. הרמטכ"ל החדש הוא מה שנקרא עדיפות שניה, וגם את שר הבטחון הזה כולם לא סובלים, אפילו הביטחוניסטים. ובכל זאת יש משהו טוב ברמטכ"ל החדש: הוא חתיך. בזמנו היה על כך ויכוח חם בטוויטר, ואני יכול להעיד: מזמן לא היה כאן רמטכ"ל שנראה טוב כל כך. הוא הבחירה ההוליוודית, עיניו יוקדות, והוא גבוה בראש וצוואר מאהוד ברק, ואני נזכר בסטלין שחיסל את כל חברי הפוליטבירו הגבוהים ממנו. אני משוכנע שהמראה הלוהט של הרמטכ"ל יעניק לצה"ל את ההרתעה שכולם רוצים כל כך.

הסקספוניסטים מהלהקה הצבאית מתלחשים. דובר צה"ל אבי בניהו, איש של אשכנזי, מסתכל בעיניים רושפות על ברק, במרחק ממנו, שיערותיו מבריקות וכאילו כַהו מאז שהספר "הבור" על אשכנזי יצא למדפי החנויות. "אני צריכה להתרגל לגובה הזה", אומרת המנחה לאחר הנאום של גנץ, ומישהו ממהר להתאים את גובה המיקרופון לזה של ברק. ברק אומר משהו על 'האירוע הכי חשוב לעם היהודי', 'שואה' וכו' וממשיך ליום הולנטיינס, מספר על כך שגנץ לפני שנתיים גנץ היה בארצות הברית וקנה לאשתו בסיילים במול גדול. אף שגנץ הוא איש שמושך את השיח לכיוון חליבת פרות ואספסת, שופינג במולים הוא עולם הדימויים של מנהיגי הצבא בינם לבין עצמם.

הרמת הכוסית נגדעת במהירות. ברק אץ אל הבופה, לועס פפאיה יבשה, בזמן שגנץ הפופולרי לוחץ ידיים ומחבק דודות. הוא מרים את בנו, וממתין לפלאשים, מה שיהפוך למחרת לתמונת השער של כמה עיתונים. אני מדבר עם חברה קרובה של משפחת גנץ, שאומרת משהו קולע דווקא יותר מכל הנאומים של ברק וגנץ: "אני מאחלת לגנץ להיות רמטכ"ל אפור ומשעמם".

אני נפלט החוצה. למטה, מצטלמת בשבילי הקריה, כאילו היתה דוגמנית, בחורה צעירה ויפה למדי, בחצאית קצרה, מעט דומה למנחת הטלויזיה אפרת אברמוב. היא מתגלה כבת אחותו של גנץ. הנערה מרימה רגל על הגדר ומדגמנת פוזות סקסיות. "היום מותר לה, זה יום חג, דוד שלה רמטכ"ל", אומרת אמה, אחותו של גנץ, בגאווה. אני מאחל בהצלחה. טוב לשמור קשרים. לכו תדעו.

אבל אני מעט מאוכזב מכל הסיפור. כנראה שכל האקשן קרה לפני זה, במסדר החלפת התפקידים שכולם אומרים שהיה מרהיב מאוד. הבחורה מהלשכה הזהירה אותי לצאת עם ליווי ולא ללכת לבד בקריה, ואני לא רוצה להסתבך, אני מסוג האנשים שיורים בהם. אז אני ניגש לבנות ששומרות שלא יסתננו אנשים ומבקש ליווי. אחת מהן, שמנמונת עם שיער פחמי, ממשיכה איתי ליציאה.

-היית בטקס?

"נראה לך. לא הרשו לי, כי אני סתם".

-אבל הבנתי שהיה אקשן?

"כל היום הזה משעמם ברמות. אנחנו פה משש בבוקר ולא אכלנו ולא שתינו. אתמול בשלוש היתה הפעם האחרונה שאכלתי משהו. אנשים יכולים להתייבש. ככה בצבא המטומטם הזה".

סיכמנו, שהיא תגיד כאילו שלקח לי זמן לעבור בשער, ושתוכל לאכול מעט.

פניתי לדובר צה"ל לתגובה וגם ביקשתי שיתנו לבנות לאכול. אחרי הכול, הצבא הישראלי צועד על בורקסיו. הנער על הקו הכחיש מיד ואמר "אני אכלתי הרבה מאוד", העיד. אמרתי לו שלא התכוונתי לנערי ונערות דובר צה"ל או לאהוד ברק, שאכן ראיתי לוגם יין לבן ולא נשקפה לו סכנת התייבשות, אלא לחיילות הזוטרות שהופקרו על השמירה.

לבסוף הגיעה תגובה רשמית: "דיברתי עם המפקד שלהן והחיילות קיבלו סנדביצ'ים". ביררתי שוב מתי זה קרה, והתגובה היתה שב11:30. אמרתי לה שהחיילת התלוננה בפני על ההרעבה קצת לפני שלוש בצהריים. "אולי היא לא רצתה", ניסתה הבחורה בדו"צ להסביר, כשחשבתי לעצמי על הררי הבצק שאיש לא אכל.

פורסם בגרסה מקוצרת בהארץ.

יש אפשרות ללחוץ פעמיים ולעשות לייק:

Like This!

אהוד ברק\ הפועלים השחורים של תל אביב \ נצחון הקימו

הקימו שולט

בשנת 2000 הגיתי סוגת שירה בשם קימו, שמושפעת מההייקו היפני אבל עובדת במשקל של 10,7,6, הספר הראשון שלי, "הכושי", כלל כמה שירי קימו, ואחר כך פרסמתי עוד קימו בספר "שירים וציורים" . אתר במה חדשה הכניס את הקימו לרשימת הז'אנרים וזה הוביל לכמה שירים מעניינים של יוצרים ישראלים. אבל הקימו לא יצר יותר מדי רעש, כי ההייקו לא היה ממש מוכר כאן כמעט.

השבוע גיליתי שאתר שירה בינלאומי  בשם RAID ייחד ספיישל לקימו (בניגוד לדברי הטוקבקיסט אכול-הלב, גיליתי, ולא הכנסתי על עצמי), ושהמשוררת האמריקאית ג'ן אליזבת וורד פרסמה ב2008 ספר עם שירת קימו. בדיקה מחודשת בגוגל, גילתה משוררת קימו נוספת ברומניה. אעקוב ואבשר אם יתגלו משוררי קימו חדשים.

.

מטבחי תל אביב ומטבחון מפלגת העבודה

לאחר טבילת האש בהארץ, העורך הציע לעשות משהו עם זה שתל אביב דורגה במקום השלישי בעולם על ידי הלונלי פלאנט (אחרי ניו יורק וטנג'יר). זו היתה הזדמנות להגיע לפועלים השחורים והאפורים מאחורי ההצלחה של העיר הלבנבנה: שוטפי הכלים, המאבטחות בברים ומוכרי הגלידות. אחד הטוקבקים הפנה אותי לפרוייקט מרתק שנעשה בגרמניה עם סאבטקסט דומה.

המאמר עדיין לא התפרסם והודיעו לי אתמול מריכוז הכתבים שיש כנס עם אהוד ברק ושאלו אם אני בעניין. לקחתי מונית במהירות עם נהג חביב למדיטק היפה בחולון וכתבתי עוד כתבה על טקס רבין המוזר ואחר כך הנאום של ברק.

היום התפרסמו שתי הכתבות, בעיתון היומי. שווה לראות את הכתבה על הפועלים השחורים בעיתון המודפס בגלל התמונות היפות של המרואיינים.

אבל אם אתם רוצים לקרוא רק כתבה אחת השבוע, נסו את הסיפור של אילנה המרמן על החקירה בעקבות פשע חמור שביצעה.

גם אני עברתי לוורדפרס \ 14 שאלות בעניין "פרשת דיסקין" או הקשר בין השערוריות של אהוד ברק למה שקרה לאורי בלאו וענת קם

גם אני עברתי לבלוג חדש בוורדפרס. כולי תקווה שרשימות תשרוד כמערכת-על. אני מאוד אוהב את הפורמט האלגנטי של רשימות, שהוא לא בדיוק מערכת בלוגים פתוחה, כי יש עורכים שקובעים את המשתתפים, ויסירו פוסט אם יש בו למשל דיבה ברורה. אין כאן גם כותבים עילגים מדי. איש לא מתאר כאן למשל שהוא קם בבוקר ושכח לפתוח דוד חשמלי (יש להצטער על כך: אני חובב נושאים כאלה). רשימות הוא למעשה מערכת של טורים אישיים חופשיים שנכתבים בלי ללא לחץ של בעלי הון או מדינה.

אפשר אפילו להגיד שרשימות הוא שריד של עיתונות מיושנת. בזמנו, ב"עולם הזה" למשל, אם אדם קיבל טור, הוא פירסם בו מה שרצה. בעיתונות מסורתית לא אמורים להיות לחצים של בעלי הון כמו היום.

המודל השמרני של רשימות הצליח לטעמי ברגעי המבחן: האתר היה ממובילי חשיפת סיפור מעצר ענת קם עם שמה, והצגת משמעותו הקשה, ואף מהמובילים בהרצת עיר לכולנו, המפלגה חסרת התקציב שהגיעה משום מקום והפכה לגדולה בעיריית תל אביב ושעושה עבודה טובה. רציתי לכתוב על פרשת קם, אבל כיבדתי את בקשת מקורבותיה, מה שקרוב לוודאי היה טעות.

על כל פנים, אם אתן עוקבות אחריי בRSS אנא עדכנו את העסק לבלוג בכתובת החדשה.

אז הנה הפוסט הראשון בבלוג החדש:

14 שאלות בעניין "פרשת דיסקין"

  1. אם כל כך חשוב שאותם שני  דיסקים ישנים ממבצע צבאי שחלף לא יסתובבו חופשי, מדוע השב"כ לא מיהר לארגן הסכם חסינות שקט וזריז עם כתב הארץ אורי בלאו על שיבתו לארץ ומעדיף להשאיר אדם בלונדון שבחפתיו דיסק און קי עם חומרים סודיים?
  2. האם זה לא מעיד, לחילופין: א. שהמסמכים הסודיים, איך לאמר, לא ממש חשובים כל כך לבטחון, והסכנה בהם היא רק תואנה לכל הפרשה. ב. שהמסמכים חשובים, אבל התנקמות באורי בלאו חשובה מבטחון המדינה, שמוזנח כאן על ידי יובל דיסקין באופן פושע?
  3. מה הקשר בדיוק בין הדלפת חומרים לעיתונאי ישראלי מ"הארץ" או "ידיעות אחרונות" שיעביר הכול דרך עורכיו האחראיים ומסלול צנזורה, לבין סעיף ריגול חמור במטרה לפגוע בבטחון המדינה שבו מואשמת ענת קם? האם יובל דיסקין רואה ב"הארץ" או ב"ידיעות אחרונות" גופי אויב מסוכנים מבחינה בטחונית שקשר עימם הוא ריגול?
  4. איך בחורה שאביה נכה צה"ל, שפנתה לגיבוש בקורס טיס, שפרסמה מאמר שבו טענה שסרבנות היא בושה למדינה ושהתנגדה למאבק האנרכיסטים בבילעין, נחשדת כמי שעשתה משהו ביודעין כדי לפגוע בבטחון המדינה? זו הרי טענה חסרת הגיון.
  5. בואו נשוב אחורה, כדי להבין את מניעי קם: "פרשת דיסקין" התחילה כשאורי בלאו הראה שצה"ל מחסל לכאורה למרות החלטת בג"צ. כל כוונתה של ענת קם היתה להתריע בפני אי קיום החלטות בג"צ לגבי הסיכולים הממוקדים. ברור גם שהחיסולים הממוקדים הם הבייבי של דיסקין ועל תהילתם הוא נבחר למשרתו. כלומר, ניתן להגיד שלמעשה כאן השב"כ נכנס למתקפה נגד בית המשפט העליון, שמיוצג על ידי ענת קם. למעשה, מעבר לחומרה הברורה ב"פרשת דיסקין" מבחינת חופש העיתונות והאפשרות של עבודה עיתונאית מול מקורות בעתיד במדינת ישראל, יש כאן נסיון של מערכת הבטחון החשאי  למצוא הזדמנות להתנקם בשופטי בית המשפט העליון, שהלכו נגד הכיף הכי גדול של אנשי השב"כ. במלים אחרות, בוטות יותר, אפשר להציג זאת כפוטש ונסיון להחלפת משטר בישראל מצד המערכת הבטחונית.
  6. דיסקין הכריז שהטרוריסטים אויבנו היו שמחים לקבל את המסמכים, אבל ברי כי אותו אויב מרושע לא קיבל שום מסמך ולא הוצע לו. מה גם שלא ברור איך בחורה מתל אביב או אורי בלאו ילכו וימצאו טרוריסט אמין דיו לתת לו דיסק און קי. למעשה, אם גונבים בשנה אחת מהמפכ"ל טלפון ומהרמטכ"ל כרטיס אשראי, אולי בלאו וקם אמינים יותר. בלי קשר, מדובר בטענה תמוהה ואף סהרורית מצד ראש השב"כ. זה כמו שמישהו היה מוכנס למאסר כי עמד עם מכונית ליד רמזור אדום ולא עבר בו, כי יכול היה לעבור באדום, ואז היתה תאונה נוראית שבה היה דורס מישהו. האם האשמה מופרכת שכזו לא מציגה את אותו דיסקין כברנש הזוי שמבחינה פסיכיאטרית יש להגדירו כפרנואיד המסוכן לבטחון הציבור, ובוודאי לא להניח בידיו הרועדות משרה רגישה כל כך? בעבר קרו מקרים דומים גם בארצות הברית על ידי ג'יי אדגר הובר, ראש האף.בי.איי, שבה פרנויה פסיכית של איש שירות חשאי נגד קומוניסטים והומואים השתלטה על הציבור והובילה לעידן 'הרשימות השחורות' ולטירוף מלחמת ויאטנם (כדאי לקרוא מאמר מעניין מאת אלוף בן היום על הדרך שבה הובר רדף אחרי מדליף מסמכי הפנטגון). כמובן שצריך לציין כאן שדיסקין אדם פחות מעניין מהובר, ואינו חובב בגדי נשים.
  7. אם הצנזורה אישרה לפרסום את החומרים בגינם החלה כל הפרשה, האם לא ראוי להאשים גם את הצנזור בריגול חמור ולהשימו במעצר בית בשרון או בגלות נעימה בקירגיסטן?
  8. אורי בלאו האשים את אהוד ברק, הבוס של דיסקין, בכך ש6.5 מיליוני ש"ח עלומים זרמו לבתו הלא מושכת, מיכל ברק, בתקופה שבה כיהן כשר בטחון. האשמה חמורה מאוד שלא ממש נחקרה ומר ברק לא ממש הגיב עליה, וסירב לומר מניין הכסף. פרשות לא נעימות אחרות עליהן כתב היו קשורות לעסקיו של בן אחר, של הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ולעסקי אשכנזי עצמו בזמן שפשט מדיו. יתכן שאם הפרשה היתה נחקרת היתה מביאה למעצרו של ברק, מי יודע, כפי שאולי צפוי לאולמרט בגין פרשת הולילנד שפרטים ממנה נחשפו על ידי גיא לשם במאי 2007 וביולי 2008 על ידי יואב יצחק. במקביל, אותו מיליונר מכסף מפוקפק היושב בדירתו באקירוב האריך את כהונתו של דיסקין. האם אין כאן רדיפה פשוטה של מי שפגע בבוס מצד דיסקין כדי לזכות בהארכת הג'וב? כלומר: האם למעשה כאן דיסקין (על אף קרחותו) הוא לא הפודל של ברק, שנועד לתקוף את זה שחשף את מעשיו לכאורה של הבוס, וגם תוגמל על כך?

שימו לב לתאריכים:

ספטמבר 2009 – אורי בלאו חותם על הסכם עם השב"כ על חסינות לו ולמקורותיו ומחזיר מסמכים, ולכאורה בא סוף לפרשה. אך

8 באוקטובר – בלאו חושף את הפרשה על ברק.

26 באוקטובר – הכהונה של יובל דיסקין מוארכת בנסיבות מסתוריות לשנה שישית למרות שיש חוק שמגביל את כהונת ראש השב"כ ל5 שנים, בין השאר בלחץ שר הבטחון ברק (הדבר דומה אולי ללחץ של אולמרט על בניית פרויקט הולילנד שלא היה מובן אז).

דצמבר 2009 – המצוד אחר אורי בלאו. בלאו עוזב את ישראל לסין, וכעת מסתתר באנגליה. הוא מדווח על פריצה לביתו, למחשב שלו ולאימייל.

14 בינואר 2010 והלאה – ענת קם נתונה במעצר בית מסתורי בניגוד לסיכום מול בלאו. היא ואורי בלאו מוגדרים כאויבי הציבור. כיום קיים קמפיין אינטרנטי לסגירת "הארץ", העיתון המעסיק את חושף פרשות ברק, ליברמן ואשכנזי (ממנהלי המצוד על קם-בלאו), ולהפסקת המנויים בו. ההאשמות שהעיתון הפנה נגד אהוד ברק על המיליונים, ונגד אלוף נוה (שבינתיים מונה למנכ"ל חברת הרכבת הקלה סיטיפס שהורסת את מרכז ירושלים) על חיסול בניגוד להוראות בגץ חוזרים בחזרה אל העיתון שהופך ממאשים לנאשם.

מישהו כתב שמדובר בתיאוריית קונספירציה, אני חושב שהטענה הרווחת במעריב למשל, שענת קם פרסמה את החומרים כדי לפגוע בבטחון המדינה היא היא תיאוריית קונספירציה חסרת הגיון. הרי ברור שאין לה מניע לעשות דבר כזה, והיא יכלה לפנות לעיתונות זרה (הדוד שלה בוושינגטון פוסט). מה שאני מציג מראה מניעים ברורים שבהם יש מרוויחים ברורים ואנשים שהשקר וההשרדות הקרייריסטית היא שמם האמצעי. זה לא שהיתה סגירה חוזית בין ברק לבין דיכטר ואשכנזי, אלא פשוט יש עניין של 'האיש הזה, אורי בלאו, בוא נדפוק אותו כמו שהוא זרנק אותנו, נראה לו מה זה'.

9. מדוע העיתונאים מכל גופי התקשורת שמתבססים על הדלפות של מסמכים כעניין שבשגרה אינם מתרעמים על כך שמהלך בסיסי כל כך במדינות דמוקרטיות (גם אם תמיד בעייתי וקשור למעילה באמון, אך הוא נשמת אפה של העיתונות החופשית), הופך למשהו שנחשב לבגידה במולדת וריגול חמור? מדוע לא יוצא קול קורא אחיד לגנות את שירותי המשטרה החשאית בישראל? מדוע עיתונאים כל כך חסרי קולגיאליות לעמיתים שלהם? האם תחרות עיתונאית והדם העכור בין המו"לים – במיוחד התיעוב בין מעריב להארץ – חשוב יותר מחופש העיתונות? האם לא ראוי שכל העיתונות החופשית היתה מתאחדת כיום להגן מפני המשטרה החשאית שצוברת תאוצה כאן על חשבון הדמוקרטיה הרופפת בישראל? חשוב לציין שהיחס של חלק מהעיתונות לפרשה הוא יום שחור לעיתונות הישראלית. עיתונאי הוא גם זה שאמר כי הדליפה היא בפיקוד מרכז. זו בפירוש בגידה.

10. אם הייתם נחשפים לכך שהגוף שבו אתם עובדים עובר על הוראת בג"צ, ומחסל אנשים בניגוד להוראות, האם הייתם מדווחים לעיתונות כדי למנוע זאת להבא? מיהו האדם הנאמן למולדתו – זה שעושה הכול, כולל הקרבתו העצמית, כדי שמשפטה יקוים ושתהיה מדינת חוק, או זה שישתוק וירכין את ראשו כשהוא יודע שחוקים לא מקוימים? מי ראוי לעמוד לדין, זה שעובר על החוקים או זה שמתריע על כך? האם ראוי ששר בטחון ורמטכ"ל שהועלו נגדם חשדות במעשים חמורים, ינהלו מצוד נגד העיתונאי החושף ומקורותיו, אזרח ישראלי, תוך שימוש בכוח השב"כ?

11. האם אין קשר בין כך שכמעט כל העיתונאים לענייני השירותים החשאיים נחקרים (רונן ברגמן, פדהצור ועוד) ובין זה שהשירותים החשאיים מנצלים את כוחם ואת ההערצה אליהם בציבור המפוחד כדי להתעמר בעיתונות שתפקידה לבקר אותם? תארו לכם שאולמרט היה עוצר את יואב יצחק? למשל, שדרעי היה מאזין למרדכי  גילת?

12. יתכן שבמחשבו של אורי בלאו שנגנב בתאילנד על ידי השב"כ מוזכרים למשל המקורות לגילוי שאהוד ברק מקבל כספים לכאורה דרך בנותיו, וכנ"ל גם אלה שהראו כי ליברמן דאג שמיליונים יזרמו אל בתו לכאורה בת ה25, ועל עיסוקיו של הרמטכ"ל בזמן שלא היה בצה"ל ועסקי בנו. האם אפשר לסמוך על דיסקין או סוכניו שלא יעבירu לבוסים או לאנשים שהוא עשוי בעתיד להיות במפלגתם (כמו ליברמן, שלקח את חסון בזמנו) את הפרטים ויסייע להם לחמוק מעונש? הרי פרשות, כמו למשל הולילנד, הן למעשה גניבה מהציבור לכאורה לטובת מספר אנשים בעלי כוח, אנשים מהסוג המתואר כאן.

13. אם למשל ייעצר עיתונאי מרכזי יותר מאורי בלאו, או תימנע כניסתו לארץ, מתואנה כלשהי של קבלת מסמך סודי ביותר, כמו נחום ברנע, למשל, ויוטל על כך איפול, האם אז יובן שישראל נעה לכיוון של צפון קוריאה? או שגם אז הוא ייחשב כבוגד. ואם ייעצר בחשאי רוני דניאל בשל מעילה כלשהי? האם יהיה מי שיגיד בערוץ 10 שהוא בוגד מסוכן? ומה ייקרה, הקורא, אם ייעצרו אותך באיזה לילה שחור משחור?

14. על הציר שבין חיים במדינה חופשית כמו דנמרק, למשל, בה הכול שקוף וידוע, ובין חיים במדינה שבה התקשורת מפוקחת היטב על ידי שירותי הבטחון כמו צפון קוריאה, כך שהאויבים לא יכולים לדעת דבר וחצי דבר, היכן הייתם רוצים לחיות?

הערה חצי-אישית: חשוב לי לציין שבניגוד למחצית המדינה, איני בקיא בענייני בטחון יותר מדי. אני גם לא מכיר את הנפשות הפועלות כמו יובל, אהוד וגבי, אף שראיתי פעם את אהוד ברק אוכל מרק ביומולדת של פואד, מראה נורא למדי. כך שיתכן ואני עושה כאן טעויות. אולי דיסקין הוא אדם ישר ופטריוט באמת ולא אחד שיהיה מוכן לפגוע במדינה כדי לשמור על מקום עבודתו. אף שמפניו הוא נראה כחנפן שמי יודע אם הרג אנשים במו ידיו. איני מאשים כאן אף אחד בפשע רשמי, אלא פשוט מסכם אירועים ותחקירים שהופיעו בעיתונות, על ציר אחר.

חשוב לי להגיד שכמי שנרדף, נחבל והואשם גם הוא כאויב המדינה בתקופת פינג פונג, כשכל מטרתי היתה טובה, הרבה מהדי התקופה ההיא חוזרים אלי בימים שרודפים אנשים עם כוונות טובות ומציגים אותם כבוגדים. באופן טבעי, אני מרגיש כאילו השנאה לענת קם ולאורי בלאו מופנית גם אלי, כך שהמאמר הזה נכתב בהרבה פחד וכאב.

שמעתי גם טענות נגד ההתנהלות הלא מקצועית של עיתון הארץ בפרשה, בין השאר על כך שפרסם את המסמכים כפי שהם, ועל הטעויות שמי יודע אם היו בהסכם המוזר עם השב"כ. מישהי כתבה בפייסבוק שהיא לא מאמינה שחשודה לוקחת יועצי תקשורת. אפשר גם לדבר אינסוף על השאלה אם ענת קם היתה צריכה לקחת שלושה מסמכים או עשרה או את אלה שהיו בשני הדיסקים, או שפשוט היא לקחה מה שהיה מסיבות פרקטיות ואולי עשתה שגיאה. כל אלה, לטעמי, הינם עיסוקים בתפל, שמזכירים את אלה שבמקרה פינגפונג דיברו על חוסר המקצועיות שלנו וניסו להפוך אותה למרכז העניין, ולא על זה שנרדפנו והפכנו לשנואי העם בגלל שאיפה בסיסית לשלום. אבל זו לא ליבת "פרשת דיסקין": מרכז הפרשה הוא שאם ילדה סטנדרטית בת 22 עם דעות יחסית מרכזיות ומשרה מכובדת נעצרת בחשאי על בגידה, זה יכול לקרות לכל אחד ואחד מכם, אז תפסיקו לשמוח.

לצאת! אסופה נגד המלחמה בעזה + ההפגנה מול אקירוב בוידאו + בועז יניב על השיח הרווח

 


להורדת החוברת כקובץ PDF

לצאת!, אסופה נגד המלחמה בעזה והפקרת הדרום, הוכנה בדחיפות גדולה וזעם רב, מיד עם פתיחת המלחמה, כתגובת מחאה מיידית. האסופה היא שיתוף מלא תקווה של מספר גדול של כתבי עת: מעין, אתגר, דקה, סדק, גרילה תרבות ומארב. בערב היום השלישי למלחמה הוצאנו קול קורא, וביום החמישי למלחמה נפגשנו ל12 שעות עריכה מרוכזות כדי לבחור חומרים. לצאת! נועדה להספיק לצאת להפגנה הגדולה ביום שבת, שבוע למלחמה.

לפני שנה וחצי יצאה אנתולוגיית השירה המעמדית 'אדומה' שהייתה הצלחה גדולה והגיעה למהדורה שלישית. האסופה הזו היא המשך ישיר שלה, אך היא גם שונה מאוד, שכן יצאה במהירות רבה. חלק מהיתרונות והחסרונות של החוברת שבידכם קשורים למהירות וללחץ שבהם נערכה. על אף הזמן הקצר, הגיעו אלינו מאות טקסטים ועבודות אמנות, שנאלצנו לדחות רבים מהם בגלל חוסר מקום.

את כולנו חיברה הסלידה מהמלחמה הנוכחית, שנערכת מהנוף של מגדלי אקירוב ושל זגוגיות המטוסים, כשנרצחים בה תושבי עזה ונכתשים תושבי הדרום. עוד נשלם את מחיר היוהרה, הציניות והכוחנות והפקרת האוכלוסיות בפריפריה בדיוק כשם ששילמנו במלחמת לבנון השנייה, שהובילה רק למוות והרס, ולא השיגה דבר. לצאת! קוראת להפסיק את הכיבוש ולצאת לפעולה ארוכת טווח ובעלת חזון רב-תרבותי ושוויוני. אנחנו מגנים את הטבח וההרג, קוראים להפסקת אש מיידית ולמעבר לפסים של הידברות ושיתוף.
 
עורכים: בעז יניב, יערה שחורי, מתי שמואלוף, תומר גרדי, רועי ארד, ניר נאדר, רונן אידלמן ויהושע סימון.
מעצב: רונן אידלמן.

הוצאת אתגר, מארב, סדק, דקה, מעין וגרילה תרבות.
מהדורה ראשונה, אלף עותקים,  01.01.2009
www.etgar.info
www.maarav.org.il
www.daka-journal.com
www.maayanmagazine.com
 
החוברת תחולק בחינם (כל תמורה שתתקבל עבורה תעזור לנו להחזיר את ההוצאות) – בהפגנה הגדולה ביום שבת.
לשיר הפותח פיוט לימים הנוראיים של ערן צלגוב והיצירה של פהד חלבי בגלריה בית-העם.

La-zet!


 
 

התנצלות

 

אני רוצה להתנצל בפני הכותבים והאמנים שהטקסטים שלהם לא נכנסו, על אף שהתאמצו ושלחו חומרים. ב48 השעות של הקול הקורא הגיעו מאות טקסטים והיינו צריכים במהירות לבחור רק כ60 שירים ועשר עבודות, שהם כאחוזים בודדים מהטקסטים המעולים שהגיעו. בשל המחסור בעמודים שקשור לתקציב החוברת הזעום – נאלצנו לוותר על כל המאמרים והסיפורים המעולים שהגיעו ועל כל החומרים בשפות זרות. גם לאחר שבחרנו, בית הדפוס גילה שמדובר בחוברת אנטי-מלחמתית וסירב להדפיס אותה, והיינו צריכים למצוא בית דפוס אחר, ושם ביקשו שנוריד עוד ארבעה עמודים. כל העבודה נעשתה בלחץ רב ועד שבע בבוקר, ללא מגיה, ואני בטוח שיש הרבה טעויות שעשינו, ועל כך אני מתנצל. אני מקווה שלא עשינו טעויות גדולות מדי. אם מתעקשים, אפשר להשוות את האסופה למצות שבני ישראל נאלצו לאכול במדבר כי לא היה זמן להכין לחם. ומצות זה טעים עם שוקו. אני בטוח שכל מי ששלחו שירים יבינו כי ערכה של עצם יציאת האסופה חשוב יותר משיר זה או אחר שלא פורסם, ושהצרות בעזה והדרום גדולות יותר משגגות העריכה שאני מניח שעשינו. אני ממליץ לכל מי שיש לו חומרים לפתוח בלוג (למשל בבלוגלי או ישראבלוג) ולהעלות אותם לאינטרנט.

 

ולסיום, טקסט אורח של בעז יניב, עורך דקה, כתב העת לשירה היחיד בדרום, אחד מעורכי האנתולוגיה ומהחברים שהשתתפו בהפגנת השירה מול אקירוב. לא ביקשתי ממנו רשות, אלא עשיתי קופי פייסט מטוקבק שכתב באגב, אני מקווה שזה בסדר.

 

בעז יניב  בתאריך 1/2/2009 2:23:49 AM

לכותבים ולמתלוננים

יש לי המון מחשבות בעקבות הפעולה על החוברת ברגע זה אסתפק בשתי פניות. 
פניה ראשונה לכותבים: דבר ראשון החוברת הזאת אפשרית בגללכם, בגלל מי שטרח התכתב חיפש כתב ושלח. העבודה היתה בלחץ גדול של זמן ותחושה של דחיפות, אפילו לא הספקנו עדיין לשלוח מייל לאנשים שחומרים שלהם מפורסמים בחוברת, ולהודות לכל מי ששלח לנו שירים ומיילים תומכים. אז זאת הזדמנות לומר תודה! זה פה בגלל הענות עצומה להרתם למטרה. 

ולאיתמר בויו- זה נהיה עכשיו במודה להגיד לכל מי שמתנגד למלחמה איפה הוא היה כשהפציצו את שדרות איפה הוא היה כשלקחו לעניים ונתנו לעשירים. זה פופוליסטי וזול. כדאי שלפחות תבדוק את העובדות. האנתולוגיה שיצאה ב1 במאי ומשקפת תפיסה חברתית סוציאליסטית ורב תרבותית היא דוגמה אחת. הקראות שירה בבית קפה בשדרות בין לבין אזעקות צבע אדום ושיחה על תרבות פריפריה והזנחת הדרום היא דוגמה נוספת, והרשימה עוד ארוכה. לא הייתי טורח להאריך בתגובה שלי אליך אבל אני אשתמש בך לתאר הסימפטום שקיים בחברה שלנו סמיפטום האדם שלא עושה כלום בשום דבר חברתי או פוליטי אבל מרגיש חובה להגיד לאחרים שמה שהם עושים הוא לא טוב כי הוא לא מספיק/שיוויוני/אתם בכלל מרוויחים הון מטורף מהפעילות החברתית שלהם. וזה לא קשור איפה האנשים האלו גרים. אני גדלתי בפתח תקווה (היא קיימת) נתניה גרתי שנה בת"א ועכשיו ארבע בבאר-שבע אלה ערימה של עובדות מקריות והן לא נותנות לי ולא שוללת ממני שום זכות לפתח מחשבה עצמאית וביקורתית, הן גם לא מעניקות לי זכות יתר כשעכשיו נוחתות בבאר-שבע רקטות. ולפעם הבאה אולי תתמקד בדברים לגופם. 

מקווה שהתגובה ברורה למרות השעה והעיפות. 
מצטער על אורך התגובה 🙂 
שוב תודה לכל הכותבים והשותפים לעריכה

 אם הפסדתם את הפעולה של גרילה תרבות, באדיבות החברים מidov, ההפגנה מול מגדלי אקירוב, שבלי או עם קשר יום אחריה הודיע אהוד ברק על נטישת המגדלים. בין המשוררים: אהרון שבתאי, יובל בן עמי, אני, אביה בן דוד, מתי שמואלוף ועוד. מאוד מומלץ 

מאמר בפוליטיקו הארץ על ההפגנה ועל הפרישה של איבתיסאם מרעאנה
מיוטיוב, וידאו של הפגנת האנרכיסטים נגד הגדר בבסיס שדה דב. חזק! הבנתי שהיה גם מצחיק בבית המשפט.
 
תגובות לאסופה:

 

ליאור אלפרוביץ' תוקף בהעיר

אלי הירש תוקף בספרות ידיעות

מעודכן – ערב שירה מול מגדלי אקירוב: קול קורא לאסופה נגד המלחמה

הפגנת שירה מול מגדלי אקירוב (מגדלי צמרת), פנקס 74, צפון תל אביב, במחאה נגד המלחמה ביום חמישי, ה1 בינואר 2009 בארבע אחר הצהריים, כחלק מההתארגנות החדשה נגד המלחמה המטופשת של ברק והחברים הטובים שעכשיו הגיעה גם להורים שלי בבאר-שבע עיר הולדתי. אולי החמאס יהרסו את הבניין המכוער והיקר בשדרות רגר, שהיו פעם שדרות הנשיאים.

האירוע נערך על ידי קבוצת 'גרילה תרבות', שארגנה עד עכשיו שלושה אירועים, כסיוע במאבק עובדי גן המדע המוכים במכון וייצמן, מול שערי פולגת קרית גת שננעלו, וערב שירה עם מלצריות קופי טו גו שיום לאחריו נענו דרישותיהן מהנהלת עלית.
 
משתתפים:
נטלי ברוך, אהרון שבתאי, אלמוג בהר, בועז יניב, נוית בראל, תומר גרדי, יעל ברדה, איתי מאירסון, יהושע סימון, אביה בן דוד, מתי שמואלוף, מיכל דר, רועי ארד, ללי מיכאלי, נמרוד קמר (רשימה חלקית).
בגיטרה: יובל בן עמי

 

מומלץ להביא עוד זוג נעליים או ערדליים ליתר בטחון.

 

המעוניינות להשתתף מוזמנות לתאם דרך כפתור התגובות.

——

קול קורא למשוררים, סופרים, אמנים, כותבות, מוזיקאיות, אמניות וידאו, בלוגרים וכו' בעברית, ערבית ושפות שמיות אחרות, לאסופת יוצרים מיוחדת ובהולה נגד המלחמה בעזה ברוח האסופה הסוציאליסטית 'אדומה'. האסופה היא פרי שיתוף פעולה של כתבי העת מעין, אתגר ודקה, ארגון גרילה תרבות, אקטיבסטילס, אתר התרבות מארב,  וההתארגנות החדשה נגד המלחמה שעליה יהיו עוד פרטים בקרוב. כתבי עת, גלריות וגופים נוספים שמעוניינים להצטרף, מוזמנים.
נשתדל שהאסופה תוציא כבר השבוע מהדורה ראשונה, בדפוס או בזירוקס.
אפשר לשלוח שירים, מאמרים, סיפורים ואיורים, גם כאלה שפורסמו בפורמטים אחרים. חלק מהחומרים יכנסו לאתר האינטרנט מארב.
נשמח אם תשלחו חומרים עד ה31 בדצמבר בחמש אחר הצהריים.
אם חומרים ישלחו באיחור, לא נורא. 
 
אתם מוזמנים להעביר את קול הקורא למי שתרצו.
נשמח אם כל אחת ואחת תראה את קול הקורא כהזמנה אישית.
 
כתובת למשלוח חומרים
poetsforgaza@gmail.com
 
 
כמו כן מתארגן ערב שירה מאולתר וגרילאי מול הדירה במגדלי אקירוב.
 
זה בידיים שלנו
 

——

היום, בעקבות התמיכה או התמיכה בקריצה מצד מרצ-מפלגת השמאל הישנה במלחמה, עזב ד"ר אבנר בן זקן ממפלגת השמאל הישנה את מרצ. אני קורא לכל האנשים הטובים שבמרצ או במפלגת השמאל הישנה לפרוש או להשעות את עצמם עד שהמפלגה תגנה את המלחמה, דבר שבטח יקרה בקרוב, וכמו תמיד מאוחר מדי.

עוד על האשרור של מרצ-הישנה בפוסט הקודם שלי והארוך מדי "תודה לך, ג'ומס".

 ממליץ על ארבעה לינקים לחג:

של עמירה הס

ושל נתי יפת

הצצה מעניינת על מה שקורה לעזה ומה בכלל החמאס רוצה, דבר שאי אפשר ממש להבין מהפרשנים לענייני ערבים המוטים שלנו, ניתן לשמוע בטעות ב'שיחת טלפון מפתיעה' של שי ודרור. שי ודרור די מעצבנים, אבל שיחת הטלפון כאן הפתיעה דוקא אותם.

בלוג התמונות של אלכס ליבק, שמראה שעם כל הביקורת והתעוב שלי לסוג הפוליטיקיאים שיכולים להחליט על הרג ילדים ופגיעה בבטחון האזרחים בשביל כמה מנדטים, אני אוהב את ישראל. (תודה לוולווט על הלינק)

 

——–

טוקבק שלי למאמר בעד המלחמה של דובי קננגיסר
# צ'יקיבתאריך 29 דצמ' 2008 בשעה 3:51 ראשית תענוג להתעמת עם עמדה מנוסחת היטב ולא אמוציונלית. אבל לא כל כך הגבת על הטיעונים שאני מכיר נגד המלחמה.
3 הטיעונים הבסיסיים שלי נגד המלחמה הם1. המלחמה תביא את ישראל למצב פחות טוב משהיתה קודם: יהיו יותר קסאמים, ויעופו יותר רחוק, מצבו של שליט יכול להיות יותר רע, החמאס יתחזק בשטחים ובעזה, כפי שחיזבאללה התחזק במלחמה הקודמת, אבו-מאזן שלא יעשה כלום ייחלש ועשוי לעזוב לטובת מנהיג יותר תקיף, החלקים המתונים בחמאס כמו הנייה שהכיר בישראל בגבולות 67 לפני חודש, יוכו, יש סיכוי שישובו הפיגועים לזמן מה, החיזבאללה יתחזק כנציג אוטנטי של העם הערבי מול המשטרים הפרו-ישראליים, יחסינו עם מדינות ערב יתעררו, מצרים תהיה חייבת לעשות פרצוף לא נחמד לישראל כדי לא להיחשב בוגדת, הדו-קיום בישראל יפגע, כבר אני רואה הרבה טוקבקים נגד ערבים והיום קיבלתי ממישהו שחשבתי כידיד לינק לקבוצת פייסבוק שפתח שקוראת להחרים בתי עסק ערבים בנוסח שמזכיר קריאות מ1933, האופטימיות של אובמה בתחילת שלטונו להביא שלום תמוסמס, כי הערבים יהיו חייבים להגיב ולא לדבר. זו רשימה של דברים צפויים – אבל המסוכנים יותר הם אלה שאני לא חושב עליהם או לא מעלה על הכתב. בהתקפה הקודמת על עזה ב2006, מלחמה שכבר שכחנו אותה, לאחר חטיפת שליט, קיבלנו כספיח את מלחמת לבנון 2006, למי שזוכר. בקיצור, יקרו רק דברים רעים, האם אתה יכול להציג דבר אחד טוב שיקרה טוב לישראל בעקבות המלחמה? ההרתעה תעלה? למי זה יעזור חוץ מלרוני דניאל, אם ממילא יירו קסאמים? ביום השלישי של המלחמה קראתי ידיעה קטנה בעיתון שאומרת מה באמת קרה: 'המערכת הצבאית של החמאס לא נפגעה'. הטיעון השני והיותר חשוב מבחינתי הוא שמתים המון אנשים שלא היו מתים אם לא היתה המתקפה, ולא היו נפצעים. לא בעזה ולא בישראל. כלומר במקום שימותו אפס אנשים בישראל ימותו עשרה או עשרים, אולי יותר, ובעזה במקום שימותו נגיד-ארבעה ימותו אלף. כבר מתו עשרים פעוטות לפי הבלוג של אייל גרוס שמצטט מרופאים לזכויות אדם. תחשוב שבת-דודה שלך היתה מתה, זה לא נעים. אני לא מניח שיש מישהו שרשם לעצמו להרוג עשרים פעוטות, אבל עזה היא המקום הצפוף בעולם ועם בניה מחורבנת, כך שפשוט אין בו אפשרות לפעולות כירורגיות, כפי שמציגים בגאווה בתקשורת הישראלית ואנשים מסוגלים להאמין לזה. הטיעון השלישי, שאחרי המלחמה יהיו צריכים להגיע לאיזה הסכם כדי להפסיק את הקסאמים ובו יהיו תנאי מינימום מצד הפלסטינים כמו לפתוח את הרצועה ולקבל אוכל ותרופות, הסכם שהיה אפשר להגיע אליו גם עכשיו. הרי זה הסכם הרגיעה שהם רוצים, בטח הוא יוצג שוב אבל לבני תגיד שהיא השיגה אותו בזכות הנצחון. כמו במלחמת לבנון השניה.
הדבר דומה לכך שתבוא אלי ותגיד לי שאתה סובל ממקום עבודתך כי כל הזמן צועק עליך הבוס כשאתה מאחר. ואתמול הוא זרק עליך צלחת. ולכן אתה רוצה למלא את המשרד בשעות הלילה בחומצה, ואז כולם יסבלו כשהם עובדים, כמו שאתה סובל מהצעקות. אומר לך, דוביל'ה, הקשב, תרגע, יש פתרון אחר, ניסית למשל להגיע בזמן לעבודה? תגיד לי שזה בוס משוגע, ומי רוצה לראות אותו בבוקר כשהוא כזה מגעיל. וגם תספר לי שאתמול שברת עליו קומקום. אז אומר לך שמה שלשפוך חומצה במשרד רק יחמיר את המצב, אבל ישאיר את הבעיה על כנה. ואז תגיד לי, זה טיעון רפה. למה אתה תמיד נגד פעולות? יש אנשים שמבינים רק כח. אתה מכיר מישהו שהיה מוכן לסבול שיזרקו עליו צלחת? 
אני מסכים שלא כל פעולה צבאית היא טפשית, למשל מלחמת העולם השניה (בניגוד למלחמת העולם הראשונה), אבל אדם שתומך במלחמה שיש לה סיבה כל כך שקופה (העלאת המנדטים של אהוד ברק מהרצפה מ11 ל16 הבוקר) וספין כל כך ברור (לא היו אפילו הרוגים בדרום בניגוד לתירוץ למלחמת לבנון השניה. ישראל, כפי שאתה בוודאי יודע, תקפה ביום בחירת אובמה כדי שלא ידווח שהיא התחילה בעולם), הוא בעיני מעט פרייאר שיהיה מוכן לקנות כל לוקש. ברור שהמלחמה הזו שונה מהמלחמה הקודמת קצת, כמו שהמלחמה הקודמת שונה ממלחמת לבנון הראשונה קצת, המשותף
לשלושתן הוא שבשלושתן מאמינים פרייארים.

%d בלוגרים אהבו את זה: