Category Archives: רשמי מסע

ממקדונלדס במצדה ועד חתונות ההון + השקת שירון המהפכה בשבת

מזמן לא סיכמתי כאן רשימת כתבות שלי מהארץ, אז הנה לרגל החג קבלו כמה:

.

פתיחת סניף מקדונלדס במצדה פותחת הרבה שאלות פילוסופיות

השייח במקום הדפוק בישראל, הכפר הבדואי הלא מוכר ואדי אלנעם, צוחק וצוחק

הפריימריז בעבודה: מהנעשה בסניף גבעתיים

הפריימריז בעבודה: מטה שלי יחימוביץ' (העריכה הציגה את העבודה ככושלת, אני דווקא מאמין שהמפלגה יכולה לחזור)

רון חולדאי מנסה לפנות את רוטשילד בהפתעה וההפגנה בעיריה + ג'סי כהן 

מאבק האוהלים: סיקור הפגנת ה400 אלף

חתונת בתו של נוחי דנקנר 

על האופציה להאבק או להיות מלחך פנכה בעקבות ראיון שרון גל

על בית העם 2 – המאבק עובר ליידיש

ביקור בפרי גליל המושבתת

.

אינטרנט הארץ החדש והזמין נתן לי דף מיוחד, שדרכו אפשר לעקוב אחרי כתבות שלי ברס"ס

מתוך בלוג המסעות המוביל, השמרן: מאמר שלי נגד חורבות

—-

שבת ב20:30 השקת שירון המהפכה ברוטשילד 69, ת"א

השקת שירון המהפכה, 99 משוררות ואמניות בעד צדק חברתי, במקום הטבעי: בית העם ברוטשילד 69, תל אביב.
אתם מוזמנים להגיע, לשמוע, ואם אתם בחוברת, זו הזמנה גם לקרוא.
באירוע, אפשר יהיה לרכוש במחיר 20 ש"ח את הספר הראשון שהוליד אירוע האוהלים, כדי שנוכל להוציא מהדורה שניה. כי ה6000 העותקים כבר התחילו לאזול. צפויה שירה, מוזיקה ואהבה.
התשובה להפרטה – שירון המהפכה.

האירוע בפייסבוק

ניתן לקרוא את השירון כאן בחינם. חמשת אלפים כבר קראו את השירון ברשת:
http://www.scribd.com/doc/62410979/%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%9E%D7%94%D7%A4%D7%9B%D7%94

יום אחרון בבלארוס: נקניקיה, מחירו של רומן חטוף וקרל מרקס

מלון בלארוס, מינסק. בארוחת הבוקר אני משוחח עם תייר מחו"ל. הוא מספר שפגש בחורה באתר שידוכים רוסי סליזי ששמו בתרגום לעברית הנותנת' וקבע איתה אמש. אחרי הדייט, הם הגיעו יחד למלון, אבל החדר שלו היה יחיד. בכל קומה, עומדת אישה שמפקחת בנוסח סובייטי, וזו קראה לשומרים. הוא היה צריך לשחד כל אחד ב10000 רובל, 12 ₪ בערך כדי שיעזבו אותו.

אנחנו נוסעים למסיבת עיתונאים משונה, עם שר התיירות והשגריר הישראלי. כולם רוצים לראות את העיתונאים הישראלים. הגיעו לפגישה כ40 עיתונאים ושלושה צוותי טלויזיה. כמקובל, לא נאמר בה דבר ראוי לציון. אף אחד מהאורחים והמארחים לא מעז להתעסק בבעיות זכויות האדם ובחופש התקשורת במדינה. גם אני לא גיבור גדול מדי. שבוע במדינה והפנמתי את השתיקה, למדתי להיות עיור ואילם בזכות הררי הנקניקים. פיזית, אני עייף ומלא. זה אומר משהו על הפחדנות הבסיסית של האדם: כמה קל לקלוט בחושים מדיניות שאיש אפילו לא אמר לנו אותה. על כל פנים, היו רגעים שחשבתי שהדיבור על פגיעה בזכויות האדם הוא עניין של תעמולה מערבית או הסברה לקויה, כמו שאומרים בישראל, אבל יום אחרי שחזרנו לארץ, הייתי אמור לראיין אמן שקשור לאופוזיציה והוא לא שב אלי. ואז הסביר שהוא מוטרד מאוד: מייסד אתר האופוזיציה המרכזי צ'רטר 97, נמצא תלוי בביתו באופן מסתורי. חיכו עד שהעיתונאים יעזבו, והעלימו גם אותו.

בהכנות

הטיול שלנו אמור להכניס כסף למדינה המצורעת והיפהפיה הזו. אולי הסיבה ששתי ידידותיה הטובות של בלארוס הן אירן וישראל קשור בכך ששתי המדינות לא מתעניינות בדוחות ארגוני זכויות האדם. להפך.

הולכים לקניון ברחוב העצמאות שנמצא מתחת לפסל לנין, שהוקם לפני שלוש שנים. הבניין היפה ביותר בשדרה הראשית הוא בניין הקג"ב, בניגוד לרוסיה מנגנון המשטרה החשאית לא טרח להחליף את השם. מול בניין הקגב שלט על הגעת נבחרת כדורעף הנשים מישראל. לא ברור מדוע ברחוב ראשי שלט כזה, אולי הוא מסמן את התחזקות הקשרים בין שתי המעצמות, איזה אביב ביחסים שקשור לתפקיד של ליברמן בשתי המדינות.

זאב זאב

לפני החזרה, אני צועד לגן מקסים גורקי שבקצה רחוב קרל מרכס. אוכל נקניקיה, אני מביט בברווזים בנחל. על גשר שעובר עליו זוגות שמו מנעולים עם שמותיהן כדי לשמר את אהבתם. את המפתח זרקו לנחל. וגם אני התאהבתי איכשהו בדיקטטורה האחרונה באירופה ובאנשים הטובים שם.

לבלארוס, הנחשבת לדיקטטורה האחרונה באירופה, נסעתי במסגרת המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים למדינה בהזמנה ובמימון משרד התיירות המקומי. למעוניינות לקרוא באופן סדיר: עלילות היום הראשון כאן.

המעוניינים בסקירה מקצועית יותר, מוזמנים לקרוא את רשמיו של משה גלעד.

אוירת פורנו בצפון קוריאה של אירופה והשגריר: בלארוס 7

יום שביעי בבלארוס

בגן הלאומי “Narochanskyj” על גדות אגם נרץ' בית הבראה ממשלתי, מהסוג המפא"יניקי. אנחנו עוברים בין החדרים, מביטים באימה על חדר הטיפול בעלוקות, ,תחום שהפך פופולרי לפתע. כשאנחנו יוצאים, נטפלת אלי אמריקאית כבדה בסוודר ורוד שמגיעה מדי שנה לבלארוס ואומרת כמה פעמים 'לוקשנקו איז ורי גוד'. אני חושד שהיא שתולה של הממשלה.

אנחנו חוזרים למינסק. את פנינו מקבלות כמה פרסומות ברוסית לנייקי ולתכשיטי זורקה. אני שם לב שכמעט שבוע לא ראיתי פרסומות רחוב, תודה לאל. השגריר הישראלי רוצה לפגוש אותנו, לנו אין ממש חשק, כי מטופש לנסוע עד פה כדי לפגוש ישראלי, וכולם מעדיפים להסתובב קצת בעיר הגדולה. כדי לא לאחר לשגריר, אנחנו מוותרים על אתר הנצחה לשואה, דבר שמעורר עצבנות במשלחת. אבל אין ברירה. השגריר היה כנראה אחד מיוזמי המשלחת, במטרה לחזק את הקשר בין המדינות.

הסניף היחיד כנראה של מקדונלדס במינסק

האוטובוס טס במהירות מפחידה, אבל כשאנחנו מגיעים, נראה שלאיש לא אכפת מהאיחור. מעמידים אותנו בתור איטי. כל אחד צריך לעבור תשאול לפני פגישה עם כבוד השגריר, אף שאנחנו עיתונאים ישראלים. באתי לתאר את סימני הדיקטטורה האחרונה באירופה, אבל המקום הראשון שהרגשתי אוירה טוטליטרית היתה באבטחת היתר בשגרירות ישראל. הם מחזיקים את הסלולריים ואת אביזרי ההקלטה בארון, כאילו מדובר בראש השב"כ ולא בשגריר ישראלי במדינה משנית אם לא שלישונית. אנחנו מוצבים לכמה דקות בחדר מבודד ונעול, ללא חלונות, עם תמונות של ים המלח על הקירות.

יש ויכוח עם המאבטחים אם הצלמים יכולים לקחת את המצלמות. הבעיה נפתרת כשאנחנו אומרים שלא אכפת לנו שיקחו. בסוף השגריר מאשר את המצלמות. להפתעתנו, השיחה עם השגריר כלל לא לציטוט. השגריר עצמו אדם די חביב ועושה עבודה טובה וחרוצה, הייתי אפילו אומר נמרץ יתר על המידה. הוא מראה סרט על קשרי ישראל-בלארוס שמקריין שדרן ספורט מקומי (יהודי, על פי בכיר בשגריר שביקש לא להיות מצוטטים). הדבר הטוב שיצא מהפגישה: סיכה של בלארוס וישראל, שאני נותן כעבור כמה חודשים כמתנה לידידתי כוכבת הטלויזיה התפוסה אפרת אברמוב.

זמן חופשי לסיבובים במינסק. גשם קל מטפטף ואני צריך מטריה. המטריה הצהובה השבורה שלי הפכה לסמל המשלחת, בושה לישראל אף יותר מהכיבוש של השטחים. אני הולך לחנות המלון, ממתין בתור, מצביע על מטריה ומגלה שמחירה 70 ₪. אני תמיד קונה מטריות ב10 ₪ ומאבד אותן, כך שזו נראית לי מלכודת תיירים מינסקאית, שאהיה לוזר אם אפול לתוכה, בשביל יום אחד של גשם. אני מחליט לצאת לעיר ולחפש, גם אם יש קצת גשם. אני הולך קילומטר בגשם מתגבר, ומגלה סופרמרקט. אך אין שם מטריות. וכך גם בחמישה סופרים קרובים. אני כבר לומד שמטריה ברוסית היא זונטיק. לבסוף אני מוצא כלבו, ובקומה השניה שלו יש מטריות (זונטיקים). אבל מגלה שגם שם מחיר המטריה המתקפלת 70 ₪. אני מניח שזה כי לא מכניסים סחורה סינית זולה שתפגע בתעשיה המקומית, דבר שאני תומך בו, מצד שני, לך תבזבז 70₪ על מטריה שתאבד בהזדמנות הראשונה.

בבית קפה שאליו אני בורח מהגשם, אני משוחח עם המלצר החביב שמספר לי שהוא עקרונית בצד האופוזיציה ללוקשנקו. אני מנסה להבין מה זה להיות באופוזיציה ולמה זה מפחיד, הוא מספר שהפחד הגדול של אנשים זה כלא או פיטורים. והוא מתפלל שלא יקרה כלום לבן דוד שלו שהוא עיתונאי אופוזיציה. אבל גם על האופוזיציה יש לו ביקורת. "אין ממש מנהיג לאופוזיציה. האופוזיציה מקבלת המון סיוע כספי מאירופה, אז הם בורחים לאירופה ואומרים שרודפים אותם. לוקשנקו מאוד פופולרי. באזורים הכפריים אוהבים אותו, הוא עוזר להם מאוד. מבקרים אותו בעיקר בחוגים אינטלקטואליים וצעירים. למשל סטודנטים. אבל היום אין לאף אחד כוח נגדו, זה נראה אבוד להיאבק".

בבחירות שמונים אחוז הצביעו לו. הנתונים אמיתיים?

אולי שישים אחוז בעדו. בסך הכול לוקשנקו משקיע. אף שהוא מצחיק, עם השיער שהוא מושך והעובדה שהוא בונה בכל עיר קטנה מגרשי הוקי, כי הוא משחק הוקי.

בערב, אני לוקח מונית לנקסט, המועדון המרכזי בעיר. כבר במעלית אני מאבד את הריכוז. נמצא כאן ריכוז החתיכות הגדול שראיתי בימי חיי. הן מגיעות בקבוצות של חמש, עם אפטר שייב וסטילטו בגובה יוצא דופן. שמונים אחוז מהקהל הוא נשים, כולן נראות כמועמדות מבטיחות לתחרות מלכת היופי. גם המכוערות יותר נראות כמועמדות מכוערות לתחרות מ1985. אט אט זורמים גם כמה גברים לא יפים שנראים כבדים מאוד, כל בקבוק שהם מזמינים מחירו כמשכורת מקומית והם מוקפים בבלונדיניות מנותחות אף, חזה ואיברים פנימיים כנראה. אני די מסמורטט וברור שאין לי סיכוי כאן.

בדיסקוטק, שצמוד למלון קראון פלאזה, מתקיימת תחרות 'מיליון דולר בייבי'. זו תחרות צילום זנותי שאליו ששות להתחרות רוב הבנות. הפרס הוא של אלף דולר. שני גברים בעלי לוק פורנואי מסויים, עומדים בכניסה ללא חולצה ומציקים לבנות שעוברות כשצלם מצלם את הכול. טרַזן אחד מרים את החצאית של מישהי ומראה שאין תחתונים, או מושך את הבנות מטה ועושה איתן פוזות אורליות. הבנות אחר כך מבקשות להצביע להן כדי לזכות בפרס הנכסף, שכאמור אינו מיליון דולר, אלא אלף, משכורת של קצת יותר מחודשיים.

הזמנה לתחרות הנודעת

שני הגברים, שריריים וסתמיים באותה מידה, חיוך מטומטם פרוש על שפתיהם, פוגשים בחורה שמהלכת לאיטה פנימה, לא ברור אם היא רוצה. הם תופסים לה את היד, שמים אותה ביניהם, ונדחקים אליה, כל אחד מכיוון אחר. אחד מהן מנסה לשים יד על החזה. היא אומרת לא. זה נראה רע מאוד. הם מניחים לה לעזוב, והיא נשארת. ואז אחד שם יד אל המפשעה מעל הג'ינס של הבחורה כשהחבר מהצד השני בתחתונים (תחתוני לבבות) מאחורה. ואז הם מסמנים לה להמשיך.

חולפת בלונדינית עם חזה גדול שצרור בתוך בגד יחסית הגון, הם מכניסים לה יד לחזיה. היא מוציאה את היד שלהם בכוח, וממשיכה. נראה שהיא נפגעת, אבל תוך שניה היא מביאה חברה שלה. הם מנסים להרים לחברה את החצאית והיא נאבקת בשלב ששאר החברות מוחאות כפיים. ההרגשה שלי רעה. אני משותק, לא מבין מה בדיוק קורה.

לבלארוס, הנחשבת לדיקטטורה האחרונה באירופה, נסעתי במסגרת המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים למדינה בהזמנה ובמימון משרד התיירות המקומי. למעוניינות לקרוא באופן סדיר: עלילות היום הראשון כאן.

והנה עלילת היום השמיני והאחרון במסע

נרדם באמצע ישיבת פוליטבירו, נלחץ בבית חרושת לזכוכית ומתווכח עם אלת ציד מקומית: בלארוס

יום חמישי בבלארוס

רדום ושמן, אני נסחב למתחם תיירותי בשם קרופשיצ'י, לא רחוק מהעיר גרודנו. בחורה צהובת שיער בקרעי פרווה ועור מקדמת את פני, על מצחה קטע עור נוסף, ברוח שבט דב המערות. היא מסבירה שכך נראית זיבנה, אלת ציד מקומית. כרכרות נוסח ימי הביניים חולפות וכמעט דורסות אותי.

כל העסק היה בית חרושת לנקניקים שרצה להרים את נושא השיווק והדרדר לדבר הזה, מעין דיסנילנד של ימי הביניים. וברור שגם הנשיא לוקשנקו מעורב ביוזמה המוגזמת הזו, זה הכיף בלהיות דיקטטור. כדי לאזן את העניין האלילי באתר, הכניסו צלבן עץ שמגשים משאלות וביקשו מכולם לעבור דרכו, סירבתי כמובן. רכבת עם כוכב קומוניסטי משלימה את התמונה הביזארית. נראה שמישהו כאן איבד את הצפון כשניסה ליצור אטרקציה תיירותית. עוד אני מהרהר בכך, מגיע אייל קורא ענק וכולם מצלמים אותו. לפתע, הוא מתקרב ומתחיל לתקוף עיתונאי. בהתחלה כדרך אגב, אבל לבסוף כאילו תכנן מראש להתנכל לעיתונאי המסוים הזה. אנחנו בורחים.

משם אנחנו מתקדמים לבית הלבן של גרודנו (הרודנה), בית מושל המחוז, יהודי ששם משפחתו שפירו שהיה שר החקלאות לשעבר, והוא הבוס של מיכאיל, הבחור הסימפטי שמלווה אותנו. המקום נמצא סמוך לבית דז'רז'ינסקי, ראש הצ'קה יליד בלרוס, השירות החשאי שהקדים את הקג"ב. ממתינים לנו שני צוותי טלוויזיה ושני עיתונאים, אחד מהם כנראה מעיתון נוער מקומי. הם באו לסקר את המפגש עם העיתונאים החשובים מישראל. שלושה צעירים עומדים מנומנמים מאחור- לא ברור מה הפונקציה שלהם.

זה חדר ישיבות קומוניסטי עצום, שבקצהו מבליח סחלב. אנחנו יושבים משני צידי שולחן. מושל המחוז החביב, שפירו, ושמונה סגניו, יושבים מולנו. אני מנסה לא להירדם הפעם. אף ששפירו נחשב לאחד המושלים היותר פתוחים, קשה לי נורא עם נאומים רשמיים. זו אחת הסיבות שאני לא הולך על פוליטיקה. הסיבה השניה קשה יותר להסבר: שנאתי לתאריכים.

מזלי הרע ששמו אותי בכסא שנמצא בדיוק מול פניו של שפירו והוא נאלץ לנעוץ בי את עיניו. כאן מסוכן אפילו לנקר. זה עניין של כבוד לאומי. דגל ישראל ניצב לידי, ומול המושל, דגל בלרוס. כך שיכולים לטעות ולראות בי את ראש המשלחת. אני מנסה להזיז את אצבעות הרגליים כדי שלא אשן. אחר כך בארשת רציניות של מי שרושם סיכומים אני כותב כפולות של שתיים עד שאני מגיע למספר בן שמונה ספרות. ואז פתאום מתקשרים לשפירו לאייפון, הוא לוחש משהו וממשיך לנאום.

אנחנו עושים סיבוב בעיר בכיכר הראשית. התיק שלי מתפרק ואני שוקל לקנות תיק יפה אחד, שנראה זוהר דיו. אני שואל את המוכרת עד כמה התיק איכותי. והיא אומרת, בטח, הוא מתוצרת ישראל. אני קונה.

הבעלים המאושרים של החווה נד נמאנום

כאמור, הארגון שהזמין אותנו למסע קשור לעולם האקו טוריזם. כך שאנחנו הולכים בעיקר לאכול בחוות. הנה רשימה שלהן. אנחנו ממשיכים לעוד חווה בשם נד נימנם “Nad Nemanom”, שעתיים ממינסק. גם פה האוכל נהדר, אבל אני לא יכול יותר לאכול. אני מפוטם לגמרי. בעל המקום מנגן גוסלי, כלי סלאבי מהמאה ה11. לא ברור מדוע לפתע בתוך משטר קומוניסטי שמנסה לפנות למערב מגיעים לפתע לימי הביניים. חברי המשלחת מתעניינים יותר באשתו המצודדת (בתמונה). צץ לפתע סגן ראש האיזור, פ"פ בשם אנטולי, גבר דובי עם שיער נהדר ומספר בדיחה שובניסטית ארוכה על עיתונאית ישראלית שחוזרת מטיול בבלארוס כשהיא בהריון. הפואנטה קשורה למשחק מילים על איבר מין גברי. הוא כנראה מספר את הבדיחה לכל עיתונאי זר, ולאף אחד לא נעים לומר שהבדיחה לא מובנת. אף שנראה שזה הצד הטוב שלה. אני כבר לא מרגיש טוב מהכמויות העצומות והאיכותיות שאכלתי ומחליט לרדת לארוחה ביום, והולך לנחל הסמוך בזמן שכולם מתפטמים.

כדי לראות עובדים אמיתיים אנחנו נוסעים למפעל זכוכית עצום בשם “Neman”, על שם נהר עם שם זהה, שנמצא בעיר בשם Beryozovka. העיר למעשה כולה כמעט מועסקת בביזנס השביר הזה, כך שאם המפעל יפשוט רגל התושבים בצרות צרורות. על במה נופחים כולם בזכוכית חמה. הלבוש שלהם סטנדרטי כאילו היו לקוחות בבאר: צעירים עם רסטות, בחורות צעירות עם מחשופים וחולצות צהובות שנראות כמלצריות. הרוב עובדים ללא כפפות, מלהטטים בצינורות לוהטים ויוצרים קריסטלים וסרוויסים.

אבא שלי זגג. ניימן, 100 שנה בעסק

אני שואל את האחראית מה המשכורת של 3500 העובדים. המתורגמן, עיתונאי רוסי נמרץ מהקבוצה, מסרב לשאול. אני מתעקש. היא אומרת 'לא הרבה'. עם כל מעטה הסוציאליזם, תנאי העבודה לא נראים שמחים במיוחד. אני גם חושש שזו מצגת לתיירים, העובדים פוטוגנים מדי מכדי להיות אמיתיים, ונראה כי הם נבחרים לייצג את חזית החברה.

משם אנחנו מגיעים לעיר בשם נובוגרודוק, Novogrudok, בעברית 'עיירה חדשה', כך לפחות היתה משמעות השם כשהעיר הוקמה לפני כאלף שנה. זו היתה הבירה ההיסטורית של דוכסות ליטא. מאז ומעולם רוסיה הלבנה נשלטה בידי מדינות כמו ליטא, פולין ורוסיה. וגם עכשיו היא נאבקת לא להיות גרורה של רוסיה, שבה היא תלויה בהספקת אנרגיה. בעיר פועל מפעל ישראלי מבשרת המדריכה, בשם ליאור פלסטיק, שמייצר הרינג. אנחנו מגיעים לבית שבו רצחו את היהודים, ואחר כך למוזאון אדם מיצקביץ', המשורר הפולני הלאומי שגר בעיר. המדריך להוט מדי, לבוש בחליפה בסגנון הדור הישן ופניו עצובות מאוד. נראה שכמעט לא מגיעים אליו משלחות מחו"ל. הוא פתח את הרצאתו בכך שידבר בקצרה. ידעתי שזה יגמר רע. לא היו כל כך מוצגים במקום. בגלל שהמשורר שהה בבית הזה בגיל מאוד צעיר, לא נותר שום זכרון לכך. ולכן המוזאון מכיל בעיקר דברים שיכלו להיות. מיצקביץ' גר במקום בין גיל 10 ל18, שנים לא פוריות במיוחד אצל חלק ניכר מהמשוררים, דבר שהתבטא במוזיאון. עם זאת, מעניין יהיה לחקור את חשיבותו של מיצקביץ' לשירה העברית. הוא היה השפעה גדולה על משוררים שהגיעו ממזרח אירופה בשירתו, אך גם בהיותו מעין פוליטיקאי – בשיאו, ארגן צבא בתורכיה שיכבוש את פולין. שילוב בין שירה צבא ועצמאות היה גם נפוץ אצלנו, בהקשר של למשל ז'בוטינסקי. אני משתעשע שנים בכתיבת מחקר שיתעסק בהשפעה הפולנית על האופי הישראלי. כידוע, הפולנים היו טרוריסטים לא קטנים שנלחמו על עצמאות, כך שיתכן שייבאו את כל האנרגיה האובססיבית הזו שנוספה אליה הקיצוניות הרוסית למזרח התיכון. כצפוי, מיצקביץ' מת בקונסטנטינופול מכולרה לפני שהשלים את הקמת הצבא לכיבוש פולין.

התקשרו אלי בטעות מעריצות של אדם. אדם מיצקביץ'

לבלארוס, הנחשבת לדיקטטורה האחרונה באירופה, נסעתי במסגרת המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים למדינה בהזמנה ובמימון משרד התיירות המקומי. למעוניינות לקרוא באופן סדיר: עלילות היום הראשון כאן.

עלילות היום החמישי בבלארוס מוקדשות לידידי יוני רז פורטוגלי.

להמשך קריאת היומן, היום השישי בבלארוס

הפסל האחרון של סטלין, ארמון ב10 דולר ונהג מונית לוהט: יום רביעי בבלארוס

יום רביעי בבלארוס

אנחנו הולכים לראות נחל סמוך לאחוזה שבה ישנו בליל אמש. במסגרת התפרקות המדינה מנכסיה המארחת שלנו, יונינה, רכשה מלבד אחוזתה הענקית, שישה קילומטר של נחל וגדותיו, מקום יפהפה שעלה סכום מצחיק. משם אנחנו ממשיכים בשדה לעבר ההשקעה הבאה שלה: ארמון ירקרק שנבנה על ידי אציל פולני לפני יותר ממאה שנה, ולזמן מה הפך לבית חולים. המחיר הוא עשרה דולר. לא כדימוי. הקטש: היא חייבת לשחזר אותו. אני מטייל בין עשרות החדרים בארמון המט לנפול הזה, מהרהר במחירי הנדל"ן בישראל, ומקלל.

יונינה והשקעה של עשרה דולרים

באיזור סוויסלץ' Svislach, עדיין לא רחוק מפולין, אנחנו נאלצים להגיע לבית העיריה כדי להיפגש עם סגן ראש המחוז, אילוץ מפתיע של לוח הזמנים. יושבים בחדר הישיבות הבולשביקי ואני מאזין לאחת השיחות המשמימות בימי חיי: סגן ראש המחוז, פ"פ מאין כמוהו, מספר על 20 אלף איש שבמחוז, ועל הצרכים החקלאיים שלהם. אני מניח יד על מצחי, כדי שלא יראו שעיני נעצמות. כעבור חמש דקות, חבר בקבוצה נותן לי מכה ברגל. נרדמתי כנראה.

חדר הישיבות משרה הנמנום

בסיום, כל אחד מקבל ספר אפור ענק ברוסית בן 500 עמודים, שמציג את האנשים החשובים באותה עיירה. אנחנו מודים בנימוס. בבלארוס זרועים פסלים רבים של לנין ומרקס, אבל העיירה הזו היא האחרונה שבה שרד פסל של סטאלין. לדברי המדריכים, הסיבה שהפסל נשאר הוא לאו דווקא חיבה למר סטאלין, אלא רצון לא למחוק את ההיסטוריה. על פי גוגל, אני מגלה בעיתון אפריקאי כתבה על כך שבשנת 2005 החליטו לפתע תושבי העיירה להחזיר את הפסל.

מיכאיל, שר התיירות של איזור גרודנו שגודלו כשל מדינת ישראל מגיע, מספר שהיה בישראל והוא מעריץ שלנו. הוא חנוט בעניבה, ואני קצת חושד בו בהתחלה שהוא מעין פוליטרוק שנשלח לפקח עלינו. ייקח לי יום להבין שהוא אדם מתוק. זה קרה כשויתר על הדיסטנס, ועזר לבעלת הבית להוריד את הצלחות מהשולחן למטבח. עם הזמן, הוא מאבד את הגינונים, מפסיק ללכת עם העניבות הטפשיות ומתחיל להסתחבק. כשניפרד, יעמדו דמעות בעיניו. חבר אישי שלי והוכחה לכך שיש לי אינטואיציות גרועות בקשר לאנשים.

שמש העמים ימש

גרודנו (הרודנה), עיר גדולה סמוך לגבול עם פולין, היא בעלת השפעה אירופית חזקה. אנחנו הולכים לבית כנסת המקומי שמתפורר לאיטו ובוחנים את השלט היפהפה על בית מכבי האש המקומי, בנוסח להקת אנשי הכפר, שהוקם על ידי היהודים הרבים שחיו במקום עד המלחמה ונרצחו כמעט כולם במהלכה. בית הכנסת והרובע היהודי נטה להישרף כי נבנה מעץ.

בערב, אנחנו מקבלים מלון בוטיק נהדר, המלון הטוב ביותר במסע. כולם מחליטים לישון ואני היחיד שיוצא לבלות בעיר. אחד העיתונאים הרוסים בקבוצה אומר לי לא להניח את כל הכסף עלי. גם שר התיירות מיכאיל מזהיר אותי ולפני שאני נפרד מכולם אחת המדריכות אומרת 'תדע שהבחורות החמודות לא תמיד טובות'. אני די מפוחד, חושב להרים ידיים, אבל מחליט להסתכן בבילוי.

ציור בנוסח הווילג' פיפל הסובייטי: מכבי האש של גרודנו

מרכז חיי הלילה של גרודנו נמצא במדרחוב העונה לשם סובייט, זה היה גם שמו של ג'ינס ישראלי בשנות התשעים שכמדומני התחרה בסאבי. הרחוב רדום כשמו. רק פיצריה-בר בשם רטרו נראית טיפה מעניינת. הרגשתי שאני התייר הזר הראשון בחיי הלילה של גרודנו, אבל זה לא מלהיב: רק נערי ונערות אוניברסיטה חנונים נמצאים במקום, היפוך לאזהרות של המקומיים.

זוג מחייך אלי. הבחור הוא איוון, יבואן מכוניות יד שניה שמאוד נהנה מהמחירים בגרודנו. אני שואל בנימוס איך בלרוס. הוא אומר מיד 'זו דיקטטורה'. הוא מספר שהיה בכלא שבוע על שאמר משהו נגד השלטונות. הוא לא מבין למה אוהבים את לוקשנקו, חושב שפשוט כנראה מפחדים להגיד מילה רעה. אבל הוא לא מוכן לפחד כבר. מתנגד שלטון אמיתי הוא אחד שפועל לא מתוך אומץ יתר, אלא מתוך רפלקס, כמו בהקאה.

אני לוקח מונית לדיסקוטק פלינט. כדי שלא אוסגר כתייר היחיד בעיר ויקחו ממני מחיר גבוה, אני אומר לנהג פלינט במבטא רוסי. הוא שואל משהו ואני מהנהן ואומר 'דא' לקוני. ואז הוא מגביר את הרדיו לגובה הכי חזק ששמעתי אי פעם במונית. זה דאנס רוסי זול והנהג הנחמד רוקד עם אגרופיו כדי לשמח אותי.

פלינט הוא מועדון גדול, בגודל של הפורום בבאר שבע בימי ילדותי. היתרון הוא שאפשר להזמין כאן פיצות, וזה מה שעושים כולם. אולי בגלל הפיצות אין במקום מתח מיני ואני מסמן עיר א-מינית, אם להתעלם מנהג המונית. אני כנראה מגיע מוקדם מדי אבל חייב לחזור למלון.

ליום הבא בבלארוס

לבלארוס, המכונה גם הדיקטטורה האחרונה באירופה, נסעתי במסגרת המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים למדינה. למעוניינות לקרוא באופן סדיר: עלילות היום הראשון כאן. הסברים מסודרים יותר ניתן לקרוא אצל משה גלעד, כתב התיירות מספר אחת.

יום שני בבאלרוס, הדיקטטורה האחרונה באירופה: כאן נולד חיים וייצמן

לפני חצי שנה נסעתי לבלארוס במסגרת המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים למדינה המכונה גם הדיקטטורה האחרונה באירופה, בהזמנת ומימון משרד התיירות המקומי. עלילות היום הראשון כאן.

יום שני למסע

לילה מוזר במלון בלארוס עם אותו בכיר של ערוץ 1 שחולק איתי את החדר. בבוקר, אני ממהר לארוחת בוקר. קשה מאוד להשיג מעלית מטה. אני ממתין לא פחות מתריסר דקות ואז יורד במעלית העמוסה באנשים ושני כלבים גזעיים. סמוך למלון, באחד האולמות, מתקיימת תחרות כלבים בינלאומית והמקום שורץ כלבים מוזרים ואנשים חייכנים מהסוג שמתעסק בתחום החשוב הזה.

מלון בלארוס עצום מידות ויש כמה מסעדות שאפשר לאכול בהן ארוחת בוקר, ואני צריך למצוא את המקום המיועד לי. אני נכנס למסעדה הקרובה ביותר. זהו חדר גדול ואפל, מרוהט ברובי קשת עתיקים, עמוס בנבחרות של ספורטאים ילדים. אני בכל זאת חושב להתיישב ולשתות איתם קפה, כדי לא לעכב את האוטובוס. אבל כל שולחן עם דגל של מדינה אחרת ואין שם את ישראל, ואני מפחד לדפוק את הסלובקים. אני רץ למעלית, ועולה למסעדה האקסקלוסיבית בקומה 19, פנורמה.

אני ממלא את הצלחת בבשרים כבדים וחמים ומביט בנוף יפהפה וירקרק שבו משובצים כמה שיכוני ענק, כקרוטונים במרק טעים – מינסק היפה, אני כאן.

האוטובוס עובר בעיר, אין אנשים שמהלכים ברחוב הראשי, אולי בגלל המסלולים הרבים למכוניות. פה ושם זקנה רוסית מצטלבת לה כך סתם באמצע רחוב ריק או גבר עם טריינינג ממהר בפנים מעשיות. זו מדינה מסודרת ונקיה מאוד, בניגוד למה שציפיתי ובמשך השהות לא ראיתי פקק יחיד, דבר שמעיד על תכנון מוצלח או שאין לאנשים כסף לנסוע.

ממינסק אנחנו נוסעים על כבישים מצוינים אל האזורים הכפריים, שבהם אמור להתמקד המסע שלי. העילה לטיול היא היכרות עם ה'אקו-טוריזם', מושג שהקשר שלו לאקולוגיה מזכיר את הקשר של מלחמת שלום הגליל לאיזשהו שלום. זו תיירות מזהמת כמו זו הרגילה, אנחנו טסים ואז נוסעים הרבה מאוד לאיזורי כפר, ואוכלים יותר משאנחנו צריכים, יותר משאי פעם אכלתי.

זו הפעם הראשונה שאנשי תקשורת ישראלים מוזמנים באופן רשמי למדינה. כמעט ואין עיתונאים שמגיעים לפה באופן רשמי, כי המדינה מזוהה כדיקטטורה אפלה ואנשים לא נלהבים מקשרים עם דבר כזה. אבל המדינה צריכה כסף, והדולרים מגיעים היום מתיירות.

הנוף מנומנם ויפה, מנומר בעצים בריאים וכפרים קטנים. לכל הדרך, צריפים מיושנים עם חלונות צבועי תכלת בוהקת ולצידם ערוגות פרחים מסודרות, עץ תפוחים וכמה דלעות. אחרי כמה שעות אנחנו מגיעים למרכז כפרי בשם מוטול motol, לא רחוק מאוקראינה. היום יש פסטיבל קולינרי מיוחד שבו מוכרים תוצרת מקומית מכפרי הסביבה והכול נראה שמח ומבטיח מאוד. ילד מהלך מולי עם בלון הלו קיטי.

בכיכר הראשי פוגשים את ואלריה, האישה יוצאת הדופן והטובה שארגנה ויזמה את נושא התיירות הכפרית במדינה, דרך ארגון לא ממשלתי שהקימה. לצידה, אדם מסתורי עם רקמה אדומה ועיניים של לברדור בשם אנטולי המדריך שאינו יודע אנגלית. בשל הבירוקרטיה הענפה, בכל מחוז בפדרציה מחליפים לנו מדריכים לאדם מקומי, אוטובוס ונהג.

סקופים בטלויזיה המקומית של בלארוס

האטרקציות בפסטיבל רבות: חזיר בר מפוחלץ לצד אמנות דלעות. לא יאמן כמה דברים ניתן לעשות עם דלעת. אני תומך בכל דבר שנעשה עם ירקות לשם האמנות ורושם לעצמי להיכנס לתחום בהזדמנות הראשונה.

אני טועם גבינה נהדרת. זמרת בלונדינית בבגדים מוזהבים ומגפי זהב שרה שיר עם פלייבק מצחיק. מאחוריה, שלט פרסומת ענק לחברת נקניקים. בין השירים עולה בחורה עטופה באריג ירוק וקוראת ללהקה ממוטול עם כובעים מטורפים. בכל חיי לא ראיתי כל כך הרבה כובעים מצחיקים כמו בכפר הקטן והמתוק הזו.

לפני שנסעתי, אמא שלי דרשה שאקנה מתנה. אני רואה מעין בובת צמר מתוקה ובראש השולחן תו המחיר – 5000 רובל בילרוסי, משהו כמו שישה שקלים. מלבד זה ליד בובת הצמר המספר 22, ובצד יש ערמת פתקים לא ברורה. אני משלם 5000 רובל ולוקח את הבובה. בעלת הדוכן אוחזת בידי ומתעקשת לומר לי משהו, אני מניח שהיא מודה לי על הכנסת כסף זר ומהנהן ב'ספסיבה'. רק שלושה ימים אחר כך אני מבין שמדובר בהגרלה, הייתי צריך לקחת פתק מהצלוחית ואם היה יוצא 22 הבובה היתה שלי. למעשה הרסתי את ההגרלה.

פסטיגל הנקניקים הנודע

גוררים אותנו מהשופינג אל הצריף שבו נולד חיים וייצמן. ניכר שלאיש בקבוצה (מלבד כתב מסתורי של עיתון "האומה") לא בוער מאוד לדעת היכן נולד וייצמן, אבל לאף אחד לא נעים להודות בכך, כדי לא לצער את המארגנים. כמו מבדיחה, כשאנחנו מגיעים, יוצא מהבית שגריר ארצות הברית, שנראה גבר זחוח.

צפוף מאוד בצריפו של וייצמן. בחדר הצדי, ממתין על צלחות אוכל יהודי שהותקן ממתכונים שהורדו מהאינטרנט, ניסיון נואש לשחזר משהו מ-750,000 היהודים שחיו כאן לפני השואה. לצד האוכל עומדת בשתיקה חבורת גברים שמנים בחליפות, כנראה סגני שרים או סגני ראשי ערים, אני מקווה שלא מדובר בחברים מהמשטרה החשאית, ששמה אגב נותר ק.ג.ב, בניגוד לרוסיה שנטשה את השם לאחר שאנשי הק.ג.ב ניסו לפורר את ילצין. הם מקשיבים בנימוס כבד-ראש להרצאה על האוכל היהודי ומביטים במצות בעיניים אוהדות.

אני אוכל בלינצ'ס ולביבה שמנונית, עושה תנועה חדה בטעות ומפיל לאחד מהבכירים את מזלג הפלסטיק. ונאלץ לברוח מהמקום לחדר השני. על הקיר הסבר של חגי ישראל ברוסית עם תמונות שהורדו מהאינטרנט ליד כל חג. ליד יום השואה יש את הפוסטר עם האגרוף של תנועת כך. ליד פורים, תמונות של עמוד תליה והיטלר, אך גם של ערפאת, אחמד יאסין וקרל מרקס. האם הם רומזים שהתנקשנו בערפאת? במרקס?

היטלר = יאסין

אנחנו מנסים לברר מי הקים את המוזיאון המוזר. מגיח קבלן מקומי בשם גרגורוביץ' שאינו יהודי כלל. מול כל הגברים המכובדים והמכופתרים שראינו קודם, הוא נראה מרושל למדי. שואלים אותו למה בעצם הוא עושה את זה, מה יוצא לו מזה. הוא אומר, שזה לא ביזנס.

דגל כהנא בבית חיים ויצמן

זה רק מעצבן את העיתונאים הישראלים. כולם שואלים שאלות, לוחשים בעברית שמשהו מריח לא טוב כאן. גרגורוביץ' נעלב ועוזב בכעס, ואז חוזר ומחלק לכולם כרטיסים בהם מצוין שהוא יועץ של הנשיא. הוא לא נראה שמח במיוחד.

אנחנו הולכים לאכול באולם ענק ושמח. על השולחנות הארוכים מצטופפים כמאה איש, העסקנים המקומיים, ראשי הכפר, המחוז, אנשי תקשורת. מרימים כוסיות לפי סדר מסוים מאוד וטקסי. הכול נראה מוזר, אבל זה טקס בן ארבעה שלבים שאעבור פעם ביום בשבוע הזה. הכוסית השלישית מוקדשת לאהבה ונשים. הבנות יושבות והגברים עומדים. יש מי שנעלבים שהישראלים לא שותים עד הסוף את כוסות הוודקה.

פ"פ, ראשי תיבות של פוליטיקאי פלמוני, מברך את הישראלים בהתרגשות. אני לוקח כתובת של מועדון באולינג אופנתי מבחורה עם אף גדול, ורושם לעצמי וי: באולינג הוא כצפוי להיט בבלארוס. הנאום והארוחה מתארכים כשעה. אחר כך אני מבין שכל ארוחה כאן היא דבר שצריך את הזמן שלו, ושעה זה לצאת בזול. יתכן שהקפאון הכלכלי במדינה הזו קשור לארוחות הענק האלה.

בזמן הארוחה החגיגית, חלק מפסטיבל “Motalskiya prysmaki”, מבטי נודד אל המליונר גרגורוביץ'. הוא יושב עצוב עם בתו בספסל אחורי, לא נואם או משתתף במסיבה כמו כל הפ"פ, ונעלם לפני הזמן.

המיליונר שדוכדך

באוטובוס אנחנו משוחחים עם טטיאנה המדריכה המגה-אופנתית על חייה וחיינו. השיחה נסובה על מחירי הנדל"ן. היא מתלוננת בקולה המתפנק על כך שמחיר דירת חדר קטנה 250 דולר, כשמשכורת טובה עומדת על 500 דולר. משם אנחנו הולכים לסדרת מוזיאונים, האחד קשור לאמן תחריט גאוות המקום בשם המעולה נפולאון אורדה וכן למוזאון לחשים ועשבי מרפא כלשהו. מאבד את הקשב, אני מגיח החוצה לבדי. בעשב הלח, הצפרדע. היא מביטה בי בעניין רב, יודעת כנראה הכול.

הרעיון הוא שיארחו אותנו המקומיים. אנחנו מגיעים למשפחה במוטול ומשתכנים אצלה, משחקים עם הילד החמוד בן השנתיים. ארוחת הערב שמוגשת לנו טעימה ועצומה. אני טועם קצת מכל דבר ומרגיש שעליתי שני קילו. אני חייב ללכת כדי להוריד את האוכל. אני יוצא לסיור רגלי אל הפסטיבל. נדבק אלי איש עם שיני זהב ורוצה להגיד לי משהו. אבל אני לא מבין מה הוא רוצה מחיי. אני עדיין מפחד מעט, בגלל הדברים שקראתי על בלארוס, אבל בימים הקרובים אבין שהאנשים פה פשוט ידידותיים באופן יוצא מן הכלל, לא פגשתי מימי אנשים מכניסי אורחים ומאירי פנים כל כך.

ההלך המוזר בוודאי רוצה לספר לי משהו, או לתת לי מתנה, אולי לתת לי את ידה של בתו היחידה. הוא מוצא חבר שיסביר לי את כוונותיו הנסתרות, אבל גם הוא לא יודע אנגלית ושניהם הולכים כעת אחריי, מדברים איתי ברוסית ומבקשים ממני לשוחח איתם. אני פונה בתקיפות לצד לכיוון מוזיקה שעולה מאחד הבתים, וממתין שהם יעלמו.

מסתבר שאני בעיצומה של חתונה מקומית. במרכז החתן והכלה מסביב, 40 איש מקיפים אותם בעיגול ומסתובבים. המוזיקה הופכת מהירה, הגברים מקפצים כמטורפים. אישה זקנה חייכנית מזמינה אותי לאכול עם כולם. אני מתחיל להבין שמאחורי הנדיבות של האנשים כאן אין אינטרס, דבר נדיר לישראלי חשדן. אני מתחיל להתאהב באנשים וכועס על עצמי שהנחתי שמדובר בעם של פוליטרוקים קרים. כולם מחייכים אלי, פניהם טובות.

אני נכנס לקפה ששמו "קפה" ומזמין קפה. שם המקום מרמז כי זה בית קפה, אבל מדובר למעשה בבר הולל של עיירה קטנה. כולם שמחים, בגלל הפסטיבל המוצלח ו\או הוודקה הזולה. ברקע מודרן טוקינג. מחבק אותי שיכור נודניק שמנסה שאוריד איתו וודקה. המוזיקה מתחלפת לקיילי מינו על מסך הפלזמה הענק. זבוב מרחף על הציצי של קיילי.

מצילה אותי בחורה בשם טטיאנה שעובדת ב"קפה" ויודעת אנגלית. היא מתוקה ושמנמונת, מעולם לא יצאה מבלרוס בגלל שאין לה כסף. אבל חולמת להגיע לאיטליה, לונדון או מצרים. היא לומדת ראיית חשבון. אוהבת את מוטול, אבל לא סובלת את הבר שבו היא עובדת "הלקוחות פה איומים, אני רק עוזרת לאמא".

אני בטוח שהיא בעניין שלי, אבל לפתע מגיע החבר שלה, בחור נחמד דוקא. היא מציגה לי אותו והם ממשיכים.

על הבר לידי מתיישבים שני חוטבי עצים, אחד בשם איוון, השני שכחתי את שמו, שעובד כנהג של משאית העצים. השני, זה ששמו נעלם ממני, מספר בגאווה שלאביו קוראים משה והוא יהודי כנראה בדרך כלשהי. באנגלית משובשת, הם אומרים שנולדו במוטול וימותו במוטול. מישהו לידם שומע שאני מישראל, וצועק ליברמן. אני מחליט להתעלם ממנו. הם שואלים אם מדברים יידיש בישראל, שאלה ששואלים רבים. היידיש היתה מהשפות הרשמיות בבלארוס עד השואה, ושם העיירה כתוב בעברית בשלט הכניסה.

הטי-שירט המקומי

אני מנסה לא להיסחף לשיחות פוליטיות, כדי שלא אסתבך עם הדיקטטורה כבר בימים הראשונים. אבל הם אומרים שהם אוהבים את המנהיג, לוקשנקו ("מוטול גוד. לוקשנקו גוד" זה הציטוט המדוייק). נראה שזה מקום שצפויה להיפתח בו תגרה המונית. מדי פעם נדבק אלי מישהו ומפגין חביבות יתר. אם למינסק כמעט לא מגיעים תיירים מהמערב, פה על אחת כמה וכמה אדם שאינו דובר רוסית הוא נדיר. לכל המדינה הענקית והיפהפיה הזו מגיעים בקושי 100 אלף תיירים בשנה מהמערב, וכמעט כולם אנשי עסקים או שחקניות כדורעף או אנשים שעוברים עם מכונית מגרמניה לרוסיה. מלבדי, כמעט אף אחד לא בא לכייף בדיקטטורה האחרונה באירופה, אם בגלל הויזות המסובכות ואם בגלל המשטר הדורסני. ככה שתייר מישראל הרחוקה במקום קטן זו אטרקציה נהדרת שמשמחת את לבבות כולם.

עיתונאי מסביר לי על הדמוקרטיה המקומית: "לוקשנקו יכול לעשות מה שהוא רוצה. כשהוא מחליט משהו זה פשוט קורה. הפרלמנט הוא קישוט. הקיום של האופוזיציה הוא סמלי, הם פשוט כמה אנשים ידועים לציבור. כדי שיוכלו להגיד שיש אופוזיציה, אם עיתונאים מחו"ל ישאלו, אבל אין להם כח, אנשים פשוט נעלמו כאן וזהו".

לישראל יש יחסים מיוחדים עם בלארוס?

"היחסים עם ישראל משתפרים עם הזמן. ליברמן ביקר פה הרבה פעמים. לבלארוס יש גם קשרים עם מדינות כמו אירן. אין ממש שגריר אמריקאי מלא. כולם מבינים שזה דיקטטורה".

-אבל הכול נראה מאוד מסודר ואנשים לא נראים סובלים במיוחד.

"האמת היא שאוהבים את לוקשנקו. לטעמי, זה כי הוא נותן וודקה מאוד זולה. הוא היה די חכם לא להעלות את מחירי וודקה. עכשיו הוא נותן לעסקים פרטיים להצליח. פעם זה לא היה. יש כאן פנסיה לכל אחד בגיל 60, גם אם מעט מאוד. חינוך חינם. על המשכורות הנמוכות, מחפה השוחד, זה עניין רציני בכל ברית המועצות לשעבר. כולם יודעים. רופא אמנם יכול לקבל 300 דולר לחודש, אבל הוא יקבל גם מתנות. מערכת הבריאות היא חינם על פי חוק. אבל אם אתה נכנס לבית חולים, אין לך ממש תרופות. לוקשנקו הוא אדם חביב שמדבר שטויות, אולי כמו ליברמן. הוא משחק הוקי ועושה סקי עממי ואנשים אוהבים את זה. כל הכסף בידיים של המדינה. מעט מאוד בידיים פרטיות. מצד שני, מס ההכנסה נמוך ואין אבטלה, כמעט כולם עובדים. לא תראה אנשים הולכים לבתי קפה בשעות היום".

המשטר הזה יחזיק מעמד?

"למה לא? לוקשנקו יחזיק עד המות. זו לא ממש דיקטטורה, זו דיקטטורה רכה".

איוון שומר עלי מהשיכורים שרוצים לכפות עלי ללגום איתם וודקה, אבל הוא שיכור בעצמו. כך שגם הוא די נדבק אלי. הוא מוכן ללכת מכות בשבילי עם מישהו מגמגם שנדבק יותר מדי ודורש שאשתה וודקה. כדי למנוע תגרה אני ממשיך מהבאר הנחמד הזה.

להמשיך ליום שלישי בבלארוס

בלארוס – יום ראשון במסע: נשיקה במועדון ווסט

לפני חצי שנה הוזמנתי על ידי משרד התיירות של בלארוס להתארח במדינה. העילה: טיול עיתונאים נדיר לחקור את האקו-טוריזם, התיירות הכפרית במדינה הסגורה הזו. זו היתה למעשה המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים לבלארוס, המכונה גם הדיקטטורה האחרונה באירופה.

 

חתיכים וחתיכות מקומיים, עיר ספר, בלארוס

מסיבות בירוקרטיות, הכתבה רחבת היריעה נפלה בין המדפים, ולא התפרסמה עד כה. זו הזדמנות להעלות אותה כאן, לטובת אנשים שרוצים לטייל לבלארוס היפהפיה, עם הנופים יוצאי הדופן, האנשים הטובים והמשטר הבעייתי, או מנסים להבין מה קורה שם.

.

יום ראשון במסע

כשאנחנו נוחתים, יורדות מטיסה אחרת הדיילות עם העניבות היפות ביותר שראיתי בחיי – גוון עדין של ירקרק, כנראה של בלאביה, חברת הטיסה הלאומית. כבר בדרך אני מהרהר בקול שמדובר במדינה שהסיבה המרכזית לנסוע אליה היא להנות מהבירוקרטיה המפותחת. כשני שלישים מהערך האינטרנטי המתאר את בלארוס באתר התיירות וויקיטראבל מוקדש להכנות בירוקרטיות לקראת הנסיעה, להשגת ויזה, להתחמקות מטרטורי הפקידים. רק שליש עוסק בנושאים תיירותיים.

ואכן, הפתיחה מבטיחה: המדינה כופה על התיירים ביטוח בריאות מוזר שעולה 4 יורו לשבוע, נוסף על הביטוח הישראלי דרך כרטיס האשראי. ברקע פקידת הקבלה, לוח שנה משנת 2008 עם תמונת מתעמלת.

אנחנו משתרכים בחדר לחוץ ונטול חן, תחת מנורות נאון מאובקות ועזות, לתור הדרכונים. כשאני כבר קרוב לנערת הדלפק, מתגלה שצריך למלא טופס נוסף. לידי בתור, נערי נבחרת דינמו מינסק לכדור עף, גברים נאים שאוחזים שקיות עמוסות של הדיוטי פרי מישראל. אחד מהם עם סומבררו שמוט. הם נראים מדוכדכים, כנראה הובסו בהפרש עצום.

הפקידים\שוטרים כאן נראים ילדים. הדרגות הזהובות שלהם יפות מאוד – הן דבוקות למעין סלוטייפ צהוב.

 


בכניסה ממתינות שתי המדריכות לאיזור מינסק הבירה, טטיאנה וז'ניה. הן אלגנטיות ונעימות. במיוחד טטיאנה, רווקה צהבהבת בת 23 (מתכננת להינשא בגיל 30 ובינתיים נהנית לכייף, תגלה לנו שלושה ימים אחר כך) עם שרשרת פנינים, עגיל פנינים וחגורה בוהקת. בבלארוס שורר רוב נשי מובהק: 88 גברים על כל מאה נשים.

באוטובוס, הנהג משמיע מוזיקה ברוסית. זה שיפור מול הפופ חסר הפנים באנגלית שתשמעו בתחבורה הציבורית בהונגריה, למשל. השיר הוא להיט אלקטרוני על בחורה בשם ג'ניס. כאן זו לא אירופה החדשה, השם שבוש טבע למדינות מזרח אירופה הקפיטליסטיות שתומכות באמריקה. זו אירופה ישנה. אין כמעט אנשים שמדברים אנגלית. חו"ל זה מוסקבה. יש בבלארוס כלכלה צנטרליסטית מהסוג שנעלם בעולם, משהו שמצד אחד מטריד את חובבי השוק החופשי, ומצד שני שומר על איזשהי רמה בסיסית של חינוך ורפואה במדינה הזו, שאין בה אנשים רעבים ופשע כמו ברוסיה.

אני וידידיי החדשים במוטול, עיר הולדתו של חיים ויצמן

 

אורות ירקרקים זולחים מתחתית המושב ומציפים את זיבורית האוטובוס. הטפטוף בחוץ הופך אותי למעט מדוכדך ואיני יודע למה. אולי לא שתיתי די קפה היום. אלכס, אחד מהעיתונאים, בחור עם חולצת כדורגל, מדבר עם המדריכות והן מביעות עניין.

 


אני מסתכל מהחלון אל פאתי מינסק. הרבה בניה חדשה שמזכירה את רבי הקומות שעיריית באר שבע מאשרת, אבל הכול יותר מסיבי וענק. כמעט רק בנייני ענק. אין בתים, רק מפעלי בנייה אדירים. הדרך היא חמישה מסלולית ולא עמוסה. המדריכה מצביעה על בניין זוהר שמחליף אורות בלילה כחנוכיה דיסקוטקית. מפגן הקיטש המהפנט הזה מתברר כספריה הלאומית. כל חיי לא ראיתי ספריה כזו. עובדים בה כאלף איש. סמל בינלאומי לטעם רע. וטעם רע מנצנץ זה הטעם שלי.

הספריה המהבהבת של מינסק

מלון בלארוס שבו אשן נראה מבחוץ כתפלץ סובייטי. בניגוד לרוב העיר ששופצה לסטנדרט מערבי מהוגן, המלון נותר משום מה אפרורי. אני מתכנן לצאת לקרוע את העיר, אבל מתעצל ומחליט לבלות בדיסקוטק ווסט-וורלד שצמוד למלון. מקומות של מלונות הם מתכון בטוח לבילוי סליזי, כזכור לי מחיי הלילה של אוזבקיסטן.

בקופת המועדון מוצעות שתי ברירות. כרטיס ב25 ₪ ושני ב30 ₪. אני לא יודע רוסית ואיש לא מצליח להסביר לי מה ההבדלים בין הכרטיסים. ליתר בטחון, אני מזמין את היקר. אחר כך יתגלה שקניתי גם מקום לצד שולחן. המקום מתמלא: הרבה זוגות, ובנות קצת פרחות כצפוי בדיסקוטקים שסמוכים למלון. הרבה בנות עם צלבים על עור כהה פרי השקעה של כמה משכורות חודשיות במכונת שיזוף. אני מחייך אל נערה, והיא מביטה אלי כדפוק.

המקום נראה כייחור של קפיטריה של אוניברסיטה משנות השמונים עם מועדון חשפנות (יש גם מועדון סטריפטיז לא פעיל בקומה אחרת). פרסומת לטויוטה עומדת סתם כך באמצע המועדון. ברקע, קליפים יפים של אמ.טי.וי דאנס על מסך. הקליפים לא קשורים למוזיקה המושמעת ברקע, פרסומת לויטאמינים של צנטרום עולה פתאום על המסך. כולן במקום מאוד מטופחות, הרבה לא יפות ומוגזמות, אבל עשרה אחוזים מהבחורות מעתיקות נשימה. באמצע המועדון, על במה משהו שנראה כפסל: שני בקבוקי שמפניה סגורים לצידם, כתריסר כוסות, אחת עם קש צהוב ושני ורוד, מאחורי זה בלונים שיוצרים צורה מוזרה.

אני מתאהב לפתע בבחורה עם שמלת אלכסונים סגולים שיוצרים מעין וי על גופה ונכנסת מהדלת השניה. השיער שלה נראה כפאה שחרחרת. היא מניחה תיק על הרצפה ידה ורוקדת לידו עם סטילטו דקיקים. אני רוקד לידה ולא בטוח אם היא בעניין. היא נראית ילדה טובה, ומרקדת רע. אז אני שואל באנגלית איפה השירותים והיא נבהלת בגלל השפה הלא צפויה. זו מדינה בלי תיירות.

אני מניח שנראיתי עד כה כבלרוסי שלומפר שירד מנכסיו. חברה שלה איכשהו מבינה אותי. היא אומרת לי איפה השירותים. ואני הולך לשירותים בלי טעם.

אין לי פיפי.

אני חוזר, מיואש מהבחורות, וכבר מחליט לחזור מובס לישון במלון הכעור, לצד השותף לחדר, בכיר בטלויזיה הישראלית בערבית. לפתע עולה מנחה מלא-בטחון וסתמי לבמה. הוא מעלה בחורה מקרית עם מסטיק בפה, בלונדינית עם שיער לבן כמעט. היא שותה קוקטייל מהשולחן שראינו קודם ואז מעלה שלושה בחורים שנראים מסכנים.

היא רוקדת סלואו עם אחד מהם, יפיוף חיוור בחולצה צהובה. לפתע הם מתנשקים. הנשיקה הופכת לוהטת יותר ויותר והוא תופס אומץ, מכניס לה יד לכל כיס ואוחז בה בישבן, כשהם מסתובבים מולנו. לשניה ארוכה רואים רק את הישבן ואת היד העצובה המועכת אותו. לפתע, מוזיקת הסלואו נקטעת. והם נוטשים זו את שפתיו הבשרניות של זה באדישות מקצועית. היא שותה עוד קוקטייל וצוחקת לבדיחות. המנחה מדבר המון, דברים שלעולם לא אבין, גם בלי הכרות עם השפה נראה שהוא אומר דברים סרי-טעם.

ואז שוב, הבחורה מתחילה לרקוד עם נער בחולצה לבנה. תוך שלוש שניות, היא לוקחת יוזמה ומנשקת, ממש בולעת את הבחור המסכן. הקודם מביט בקנאה אדישה, החגורה שלו מבהיקה. הבחור השלישי שעלה לוחש למנחה משהו ואז יורד, נכנע.

להיט בבלארוס: קולנוע בחמישה מימדים

לבסוף היא נדרשת לבחור מי נישק טוב יותר מבין השניים. היא מרימה את היד של הבחור עם החולצה הצהובה והוא מקבל שמפניה.

לאחר מכן, שניהם יורדים מהבמה לשאון מחיאות הכפיים. הבחור בצהוב נעמד מול הבחורה, כביכול כדי שתדבר איתו, אבל היא הולכת עם החברות. הוא ממשיך עם ידיו בכיסים, כאילו בכלל לא היה בעניין.

ליום השני בבלארוס

רשמים מהמוזאון המצרי

.1

מול פסל אמנחותפ

מעבירים במריצה

פסל אלה עם שני שדיים

לא מפחדים שתיפול, אוחזים

בה שישה, שוטר

רצים רצים

ושלושה אנשים

שלא עושים דבר מהלכים בחיוך

אלה סימטרית ללא אף

שיערה סמוך לשדיה, נראית

כגבר שרירי

אוחז צלחת תנינית

.

2.

אחד האלים עם

שלט רחוק

לצערי שמו נגנב

על ידי גנב עתיקות

שלקח את הפתקית

.

3.

טוענים שאחנתון התחבא

בארון של אישה

הפחד הגדול כישראלי הוא

לשבור מוצגים

מלכה שמנה את נפרטיטי

.

4.

נכנסתי עם קבוצה

וכך חמקתי מתשלום.

כיום נהוג ללעוג לתמונות ופסלי מנהיגים

אבל מבחינה ארכאולוגית

זה הצעד הנכון

.

5.

חשבתי על מאהבת שלי

לשעבר

שעבדה במוזאון ישראל במתחם הקרמיקה

כששוטר מצרי משועמם

שלח סמס לאמו

.

6.

פסל אל עושה כושר

מולו האלה תאורת חורצת לשון,

אלת הפריון.

.

7.

תמונה של אלכסנדר סוורוס, קיסר

הדומה ליהודה ויזן

(נרצח בשנת 235

יחד עם אמו)

.

8.

לא הרשו לי להיכנס

לקבר תות אנח אמון

ואני שמח

על כך

.

9.

בין הממצאים פרה

מפוחלצת ודג

קדוש. המצרים הם

אחד העמים היחידים

שהעריך חרקים – חיפושיות קודש –

ובכך עלה מבחינה תרבותית

על רוב העולם.

.

(המוזאון המצרי, קהיר, 2009)

.

השירים מוקדשים לעם המצרי הנלחם על חרותו. האומץ של המצרים ברחובות הוא השראה לכל אדם חופשי בעולם.

המוזאון המצרי הוא המוזאון החביב עלי בעולם, כמי שלא אוהב מוזאונים. ואני מקווה שישרוד את המהפכה. אבל אנשים חיים חשובים יותר בעיני.

.

עוד דברים שכתבתי על מצרים:

קהיר שלי

מונית בקהיר ושלושה שירים

.

מקומות שבהם אני קורא על האירועים

קו חוץ – עברית

לייבלוג אלג'זירה

ערוץ השידור של אלג'זירה אנגלית

מאמר מעניין של הלר"ב ממאי (7000 מילה אבל שווה)

רצף מצרים בטוויטר

Like This!

היומן של הנינג מנקל, הסופר השוודי מהמשט

התחלתי לתרגם את המסמך הזה שכתב הנינג מנקל, והופיע גם בגרדיאן. מתוך עצלות, לא תרגמתי את כולו. עשיתי את הכול די בחופזה ולכן בוודאי יש כאן כמה טעויות. אני גם לא מסכים עם כל דבריו. אולי כי הם כואבים ומטלטלים כל כך, וגם אני כישראלי מעדיף לחשוב שהוא טועה או מגזים. ניכר מדבריו שהוא די עצבני. ושהיו במהלך המפגש שלו עם חיילי צה"ל גם אנשים טובים יותר. על כל פנים, ישראל עוברת עכשיו שטיפת מוח לאומנית, וכדאי לשמוע גם את הצד השני.

על כל פנים, היומן מראה שכל הפשיטה השערורייתית הזו והטיפול בעצירים אחר כך מצריכים ועדת חקירה דחופה, אף שהכותב כלל לא היה קרוב לאיזורי הקרבות באוניה ולא מביא תיאור מהאיזור שיותר דרוש חקירה. לא ביקשתי רשות לתרגם את המסמך הזה. אם יש בעיה למישהו, הוא מוזמן כמובן לפנות אלי.

היומן:

יום שלישי, 25 במאי, ניס

השעה חמש בבוקר ואני ממתין למונית שתקח אותי לשדה התעופה של ניס. זו פעם ראשונה אחרי זמן רב שאני וא' לא נתראה. חשבנו שזה יהיה לשבועיים. זה הפך להיות חמישה ימים. הספינה לעזה אמורה לצאת ואני מגיע לקפריסין כדי להצטרף אליה, כפי שסוכם.

כפי שהורו לי, אני מגביל את המזוודה שלי לעשרה קילו. למסע לעזה יש מטרה: לשבור את המצור הלא חוקי. אחרי המלחמה לפני שנה, יש ברצועה מחסור חמור במצרכי בסיס. מטרת המסע ברורה : מעשים, לא מילים. זה קל לומר שאתה תומך או מתנגד לדבר זה או אחר. אבל רק מעשה יכול להביא הוכחה שיש משהו מאחורי המילים שלך.

הפלסטינים שישראל כפתה עליהם מחסור, צריכים לדעת שאינם לבד, שהם לא נשכחו. צריך להזכיר לעולם את הקיום שלהם. ואנחנו עושים זאת עלי ידי ספינות שעמוסות במה שהם צריכים יותר מכול: תרופות, מתקני טיהור למי-שתיה, בטון.

(כאן אני מוותר על הרבה מהתרגום)

יום שני, 31 במאי, חצות, הוא כבר על האוניה

הירח עדיין ענק, על אף שמסתירים אותו העננים. הים שליו: אורות הניווט זהורים. אני עייף מאוד. אני לוגם תה, משוחח עם איש הצוות היווני שהאנגלית שלו רעועה מאוד אבל הוא מתעקש לשמוע על מה הספרים שלי. לקראת שלוש, אני שוכב לישון.

יום שני, 4:30

רק נרדמתי ואני מתעורר שוב. בחוץ, הסיפון מופז באור. לפתע עולה קול מכונת יריה. עכשיו אני מבין שישראל בחרה בדרך של עימות אלים. במים הבינלאומיים.

לקח בדיוק שעה לסירות הגומי השחורות עם חיילים נושאי מסכות להגיע אלינו ולטפס על האוניה. אנחנו מתאספים למעלה על הגשר. החיילים חסרי סבלנות ורוצים שנרד לסיפון. מישהו שהולך לאט מקבל מכת הלם שנורית לעבר היד שלו. הוא נופל. עוד אדם שלא הולך מהר מספיק, מקבל כדור גומי. אני חושב: אני רואה את זה ממש לידי. זה מציאותי לגמרי. אנשים שלא עוללו דבר מובלים כחיות, נענשים על האיטיות שלהם.

אנחנו מובלים אל הסיפון. מקום שבו נשהה 11 שעות, עד שהספינה תעגון בישראל. אנחנו כל הזמן מצולמים. כשאני משרבט כמה מילים, חייל מתקרב ושואל מה אני כותב. זו הפעם הראשונה שאני מאבד את הסבלנות, ואני אומר לו שזה לא עניינו. אני יכול רק לראות את עיניו. איני יכול לדעת מה הוא חושב. הוא מסתובב וממשיך משם.

אחת עשרה שעות, ללא תנועה, מקובצים יחד בחום. אם אתה רוצה להשתין, אתה צריך לקבל רשות. האוכל שהם נותנים לנו הוא ביסקוויטים, צנימים ותפוחים. לא מתירים לנו להכין קפה, למרות שאנחנו יכולים לעשות את זה במקום שאנחנו יושבים בו. אנחנו מקבלים החלטה משותפת: לא לבקש לבשל.

אם נבשל, הם יצלמו אותנו. זה יוצג כאילו החיילים מתייחסים אלינו בנדיבות. אנחנו ממשיכים עם הביסקוויטים והצנימים. זו השפלה שאין כמוה (בינתיים, החיילים שמחוץ למשמרת גוררים מזרונים מחוץ לתאים וישנים בגב הסיפון)

ב11 שעות האלה יש לי זמן לספירת מלאי. הותקפתי במים בינלאומיים. זה אומר שהישראלים מתנהגים כמו פיראטים, לא טובים מאלה שפועלים בחופי סומליה. ברגע שהם מתחילים להשיט את הספינה לישראל, אנחנו גם חטופים. כל הפעולה היא לא חוקית. אנחנו מנסים לדבר, לחשוב מה עומד לקרות, להבין איך הישראלים בחרו לעשות צעד כזה שישים אותם בעמדה גרועה כזו.

החיילים בוחנים אותנו. כמה מהם מתנהגים כאילו אינם מבינים אנגלית. אבל כולם מבינים. יש כמה בחורות בין החיילים. הן נראות נבוכות מכולם. הן בוודאי מהסוג שבורח לגואה ומתמכר לסמים בתום השירות הצבאי. זה קורה כל הזמן.

18.00

איזור רציפים היכנשהו בישראל, איני יודע איפה. אנחנו נלקחים לחוף ונאלצים להיחשף למטחי הביקורת של פלוגת חיילים כשצוות הוידאו הצבאי מצלם אותנו. לפתע אני חושב שזה משהו שלעולם לא אסלח עליו. ברגע זה, האנשים האלה מבחינתי הן לא הרבה יותר מחזירים ומניאקים.

אנחנו מפוצלים. לאף אחד לא נותנים לדבר. לפתע נציג ממשרד החוץ צץ לידי. אני מבין שהוא שם כדי לוודא שאני לא מטופל בנוקשות רבה מדי. אני, אחרי הכול, ידוע כסופר בישראל. תורגמתי לעברית. הוא שואל אם אני צריך משהו.

"את החופש שלי ושל כל היתר", אני אומר. הוא לא משיב. אני מבקש ממנו ללכת. הוא לוקח צעד אחורה, אבל נותר שם.

אני לא מודה בדבר, כמובן, ונאמר לי שאגורש. האיש שאומר לי את זה גם אומר לי שהוא מעריך את ספריי. זה גורם לי לוודא שספריי לא יתורגמו יותר לעברית.

חרדה ובלגן שולטים ב"מחלקת קבלה ל'מחפשי מקלט'". מדי זמן קצר מישהו מופל לקרקע, נקשר ונאזק. אני חושב שאיש לא יאמין לי כשאספר לו על כך. אך עיניים רבות ראו זאת. אנשים רבות יהיו חייבים להודות שאני אומר את האמת. רבים מאיתנו יוכלו להעיד.

מקרה אחד מספיק. מישהו לידי מסרב לתת טביעת אצבע. הוא מוכן להיות מצולם. אבל טביעת אצבע? הוא לא סבור שעשה משהו רע. הוא מתנגד. והוא מוכה על הקרקע. הם דוחפים אותו משם. אני לא יודע לאן. איזו מילה אשתמש לתיאור המקרה הזה. מתועב? לא אנושי? יש הרבה מלים לבחור מהם.

23.00

חבר הפרלמנט, הדוקטור ואני נלקחים לכלא למסורבי כניסה. שם אנחנו מפוצלים. נזרקים עלינו כמה כריכים שטעמם כשל מטליות אבק. זה לילה ארוך. אני משתמש בספרי הדרכה ככרית.

יום שלישי, 1 ביוני, אחהצ

ללא התראה, חבר הפרלמנט ואני נלקחים למטוס לופטהנזה. אנחנו אמורים להיות מגורשים. אנחנו מסרבים לנסוע עד שנדע מה קורה לס'. כשאנחנו מוודאים שהיא, גם כן, בדרכה החוצה, אנחנו עוזבים את התא.

במטוס, הדיילת נותנת לנו גרביים. הגרביים שלי נגנבו על ידי אחד מאנשי הקומנדו שתקפו את האוניה.

המיתוס של החייל הישראלי הגיבור והבלתי מנוצח נותץ. אני יכול להוסיף: מדובר בגנבים פשוטים. אני לא הייתי היחיד שנלקחו ממנו כספו, כרטיס האשראי, ביגוד, נגן אמ.פי.3, מחשב נייד; כך קרה לרבים על אותה אוניה.

בערב אני מגיע לשוודיה ומדבר עם כמה עיתונאים. ואז אני יושב מעט בחושך מחוץ לבית שבו אני חי. א' לא אומרת דבר.

2 ביוני, אחהצ

אני מאזין לקיכלי. שיר לאלה שמתו.

עדיין נותרו המון דברים לעשות. אסור לשכוח את המטרה, שהיא לעצור את הסגר האלים על עזה. זה יקרה.

רבים כל כך מחכים לזה. לנצח את האפרטהייד לוקח זמן. אבל לא נצח.

כל הזכויות שמורות להנינג מנקל

ראיון עם מוסטפה עלמי, פריס הילטון הפלסטיני

מוסטפה עלמי חי את המזרח התיכון כמו שאיש לא חי. הוא פותח את הבוקר (כלומר, את הצהריים) בארוחת בוקר במסעדה היקרה של מלון אמריקן קולוני. בבופה הענק, הוא בוחר טירמיסו עם מלקחיים, ואז מחליט אם לפנות מזרחה לאיזה דיסקו עמאן או לפתיחת פאב ברמאללה. ואולי מערבה: לתל אביב, בדרך כלל מסעדת דגים ואז מועדון כמו האומן 17 או לפאב הנוצץ של רוטשילד 12, שבו המלצריות מתהלכות בבגדי שנות העשרים ומתערבבות עם האצולה העסקית המדכדכת של ישראל.

כשהכתבה תתפרסם, הוא יהיה בדובאי לצרכי מה שהוא מגדיר כ"שופינג, בילויים, שיזוף". יצא לנו להסתובב, לי לו בלילות ארוכים בתל אביב או לעשות סיבובי בארים ברמאללה. כל פעם שאני בירושלים, אני שולח לו סמס, ואם הוא לא בפרטיה באחת מנסיכויות במפרץ או בסניף החברה המשפחתית במונטריאול, אנחנו חוגגים, עם פמליה שהולכת וגדלה במהלך הערב.

נערי שעשועים כמוהו יש הרבה בישראל, צעירים שרק רוצים לכייף ולרקד עד שהאור עולה ומחלקי העיתונים משליכים חבילות למרכולים. אבל זה קשה יותר לפלסטיני. רוב הפלסטינים רק מנסים לשרוד. יש אמנם בליינים ברמאללה, אבל קשה להם להסתובב בחופשיות. יצא לי ללכת לים עם פלסטינים שהזילו דמעות התרגשות, כי ידעו שקיימת אפשרות שלא יראו את הים כל חייהם.

איש לא יעצור את עלמי, עם תעודת הזהות הירושלמית שלו והמבטא הלונדוני המפונק, פרי לימודים בבריטניה. אולי זה גם החיוך, שכולו טוב לב ונדיבות. קשה לא להתאהב בשמחת.

גם בלי לדבר על ההבדלים המסוימים במספר הספרות בחשבון הבנק שלנו, אני ומוסטפה טיפוסים שונים. אני טיפוס נזירי שיכול לשרוד ערב שלם על סודה חמימה. הוא ייקח קלאמרי או יזמין לאלכוהול היקר ביותר, וידאג שכולם מסביבו מסודרים. הוא כמובן לא נותן לי לשלם על כלום.

פעם, באחת הבילויים שלי למזרח ירושלים, הצלחתי לסחוב ידיד ליכודניק מפוחד מערבים, בלי לגלות לו שפנינו למזרח. גם הוא התאהב מיד במזג הטוב שלו. בוא נגיד שכשליברמן אומר שהוא מדבר בערבית, הוא לא מדבר בשפה של עלמי: אדם מפוכח, שרוצה לחיות בשלום ואפילו בסבבה עם הישראלים, רק שיתנו לו את המדינה שלו והוא יעשה כאן את המסיבה הכי טובה בעיר.

תחנה ראשונה: קוקטייל בקונסוליה הבריטית במזרח ירושלים

הקונסוליה הבריטית ניצבת כמה עשרות צעדים מהגינה המרוטה שבה התקיימות הפגנות השמאל בשייח' ג'ראח חמש שעות קודם לכן. זה מעין מבצר ענק, שסביבו גדרות תיל. מדובר באירוע רשמי והייתי צריך לשלוח בסמס את השם ומספר הדרכון שלי. כשהגעתי, שמחתי לראות שהשם שלי מופיע, ליד הנספח האיטלקי.

בין גדרות התיל, האווירה היא של מסיבת כיתה, רק בלי שירים של סבלימינל, אלא תערובת של פופ מתחילת האפסטיז ולהיטים ערביים. הברמנים, צוערים בריטים לבושים כאפיות מגוחכות, מוכרים משקאות עם שמות היתוליים בטעם רע כמו 'זונה בשלושה דולר', שמרגיעות את הפחד שלי מיצירת משבר דיפלומטי. הנוכחים הם פיפטי פיפטי דיפלומטים מערביים ופלסטינים יאפים ושיחי הגרניום מסביבנו מוסיפים לאוירה הזחוחה והסחית. דיפלומט גרמני זוטר שהגיע זה עתה לאיזור שומע שאני עיתונאי ישראלי, ומבקש ממני סיכום של המצב במזרח התיכון בשורה-שתיים.

אני עם דפדפת צהובה גדולה מדי, עומד ליד הבריכה הריקה, ממתין למוסטפה, שמאחר בשעה: הוא כמובן במסיבה קודמת. למרות שרק תשע וחצי. כשהוא מגיע, מתגלה שהוא מכיר את חצי מהנוכחים. מנשק את כל הבנות. שניה אחרי בואו, עולה רקדנית הבטן בבגדים סגולים. מוסטפה לוחש לי שהיא בטח ישראלית, כי החברה הפלסטינית שמרנית ואין כמעט רקדניות בטן פלסטיניות.

מוסטפה מדבר על אהבה: "החברה הראשונה שלי היתה יהודיה. נפגשנו כשהיתה בת 17. יצאנו שלושה חודשים, עד שעברתי ללמוד. היא ביקרה אותנו ברמאללה. אמא שלי אהבה אותה מאוד. עכשיו היא חזרה בתשובה, נשואה עם ילדים, אבל מבחינתי, תישאר האהבה הראשונה".

אני רוקד מעט, ובשלב מסוים עושה צעד לא נכון ושובר בטעות נרגילה של אחד הגרמנים האוריינטליסטים. זה הזמן לברוח לתחנה הבאה.

תחנה 2: באר הבורדר ליין, מזרח ירושלים

הבורדר ליין הוא אחד המקומות הסודיים בירושלים. מדובר באחד הדאנס-ברים הלוהטים בעיר, אבל רוב הבליינים מהמערב מעולם לא שמעו עליו, כי הוא במזרח ומנוהל על ידי פלסטינים. נראה שרק אני אוכל את הלוקש של העיר שחוברה לה יחדיו.

זה פאב-מסעדה גדול יחסית ודי מפואר. בפנים, אפשר לרקוד לצלילי פופ לבנוני אופנתי. בחוץ, אפשר לאכול אוכל מוצלח ולנשום את האוויר הנהדר הרווי בריחות פרחים שכנראה לא גדלים בגוש דן. הדבר היחיד שמזכיר את הסכסוך הוא שמו של הפאב וקיומם של הרבה אנשים קטועי רגליים. אני מקווה שזה לא קשור למשהו שישראל עוללה, אבל חושש שזה כך. לא נעים לשאול שאלה כזו באוירה הטובה, כשכולם שמחים, וגם קטועי הפיסחים יושבים על שרפרפי-בר ומנענעים את הקביים בשמחה.

-כבליין מקצועי, איך אתה משווה בין תל אביב וארצות ערב?

"בתל אביב הבילוי הוא יותר בסגנון אירופי. בדובאי או עמאן יותר נוצץ. אני מאוד אוהב את תל אביב. היא בועה יהפהפיה. אתה שוכח את עצמך, את הזהות שלך שם, אתה שוכח שאתה שונה משאר הישראלים. אגב, פגשתי את דנה אינטרנשנל בויסקי א-גוגו והצטלמנו יחד. פעם, תל אביב היתה העיר מספר אחת באיזור, לצד ביירות. אבל עמאן הופכת גם כן לעיר מרכזית בחיי הלילה. בילוי לילי רציני בירדן שכולל מסעדה טובה ומועדון וי.איי.פי יעלה 800 שקל ללילה. בדובאי זה יכול להגיע ל400 דולר ללילה במועדון טוב".

-אני שם לב שאתה תמיד לובש מותגים.

אני מאוד אוהב עיצוב. המותג האהוב עלי הוא דולצ'ה וגבאנה. התחלתי עם החיבה לבגדי מעצבים כשהיתה לי חברה עם טעם והיא למדה אותי.

-אתה מרגיש טוב בסביבה כל כך ענייה, ללכת עם משקפי פראדה?

אני לא משוויץ. מה שאני לובש, זה בשבילי. אני אוהב להראות טוב וקונה את הבגדים בעיקר בלונדון או איטליה.  אני לא קונה כדי לנקר עיניים, אלא כי זה גורם לי להרגיש טוב. עשירים אחרים קונים מכוניות מירוץ. זה נראה לי טפשי במדינה מאובקת כמו שלנו.

הבורדר ליין הוא המקום שבו פגשתי את מוסטפה לראשונה לפני שנה וחצי. הוא כמובן זה שהתחיל לדבר איתי, או התחיל עם חברה שלי דאז. מי זוכר. הוא שמח מאוד לראות ישראלי שמבקר באזורים הפלסטינים והפכנו במהרה חברים. מוסטפה ממהר משולחן לשולחן ומיודד עם כולם, עד שהוא מתביית על יפהפייה פלרטטנית עם שיער שחור. הם כובשים את הרחבה, ולאט לאט הופכים לזוג היחיד על הרחבה. הוא לא נח ממנה.

כעבור שעה, אני וכריס, בן דודו, שמספר לי שגם כילד אהב מאוד בחורות, ממש מנסים למשוך אותו להמשיך הלאה. אבל הוא ממשיך לרקוד, נראה מאוהב לחלוטין. בסופו של דבר, הוא לוקח טלפון ומפליג הלאה. "כשיהיה שלום", אומר מוסטפה. "אשמח לקחת את החברים הישראלים שלי לביירות, אחרי ארוחת בוקר בתל אביב ויום אחר כך לאילת. זה החלום שלי. אבל זה אחרי שהבעיה הפלסטינית תיפטר. הרבה ישראלים רוצים את זה, אבל מפחדים. וגם פלסטינים. יותר קל לפחד וקל לשלוט דרך פחד".

-אולי במקום פוליטיקאים, כדאי שבליינים ינהלו את המדינות.

כן, מסיבות מורידות את החומות ואתה שוכח את הצרות לזמן קצר. אני לא קורא לישראלים אויב.

-יגידו שאתה לא פטריוט.

אני פטריוט. המשפחה שלי עוזרת לצדקה, בנינו בתי חולים. פטריוטיות זה לא רק להחזיק רובה. אנשים אצלכם אומרים שאנחנו רוצים לזרוק את הישראלים לים. אף פלסטיני כבר לא רוצה את זה. זה נאמר לפני 60 שנה. עם שלום, עם הטכנולוגיה הישראלית והגיל הצעיר של האנשים במזרח התיכון אפשר ליצור כאן גן עדן יהודי-ערבי.

אנחנו נוסעים במכונית של מוסטפה ושומעים מוזיקה איומה. הוא בזמנו שמע כל היום את הלהיט "רוצה בנות", ועכשיו הוא משמיע לי עוד אוסף דאנס עברי מזעזע בפול ווליום.

תחנה 3: הצעצוע, מערב ירושלים

הצלם עטא מתלונן שבדרך כלל לא מכניסים אותו למקומות במערב העיר. פאב הצעצוע מלא, אחד המקומונים בחר בו בדיוק השבוע כמקום מספר אחת בחיי הלילה. מוסטפה נלחם להכניס אותנו, מול הפנים הקפואות של הדורמנית הצוננת, ובסוף נכנס וגם מתחבק איתה.

בכניסה, עדי טלמור הבעלים, מספר שהוא מאוד אוהב את עלמי: "מוסטפה מאוד ותיק אצלנו, הוא יודע לבזבז כסף. יש אצלנו הרבה חבר'ה טובים ממזרח ירושלים. אנשים שיודעים לשתות ולהתלבש".

"אני אוהב את הצעצוע כי הם לא נותנים לי להרגיש פחות טוב כי אני ערבי. אין שם גזענות בכלל", מאשר עלמי.

-יש מקומות שלא הכניסו אותך כי אתה ערבי?

"במקומות כאלה אני מדבר באנגלית". מוסטפה מספר בצחוק על מקרים שהסתובב בזהות של תייר לצד ישראלים שאמרו דברים גזעניים איומים נגד ערבים, ופורץ בצחוק.

מועדון הצעצוע מלא כולו מחשופים בגודל הצרות של יוון, נראה כאילו גם בנות ה16 כאן מנותחות חזה, וחלק ניכר מהגברים. הקלישאה היא שרמאללה הפכה תוססת, אבל גם ירושלים לוהטת בטרוף מאז שאין פיגועים. אני לפתע מגלה את מוסטפה עומד על הבר מנסה לרקוד עם שתי בנות שרוקדות כאילו היו לסביות. אלא שבחור אחר עולה גם כן, והוא נותר רחוק מהן. הריקוד הטיפוסי שלו מזכיר זריקת לאסו. וכשהוא רוקד – כולו אהבה. איכשהו, אני מתחיל להתעייף. השעה שתיים וחצי. נראה שמוסטפה רק התחיל לרקוד. אני מוריד את מוסטפה מהבר, לוחץ לו יד וממשיך.

תחנה 4: העיר העתיקה, ירושלים

למחרת, השעה כבר אחת בצהריים. מוסטפה קם באיטיות. הוא עם חליפה ונעלי לקה, משקפי פראדה. אנחנו הולכים לסיטאדל, המלון בעיר העתיקה של הבן דוד כריס. יושבים על הגג שלו, צופים על הר הבית.

משפחת עלמי היא משפחה עתיקה ומכובדת. כבר 600 שנה במזרח ירושלים. הם תמיד נחשבו למשפחה של שלום. מוסא עלמי, מנהיג פלסטיני ומראשי המשפחה, דיבר עם יהודים ונלחם כדי שתוכנית החלוקה תתקבל על ידי הפלסטינים. המשפחה נכנסה לעסקי הסיגריות, ועכשיו מוסטפה מנסה להרחיב את המפעל גם לתחומי אחרים, כמו מוצרי נקיון ועוד. מוסטפה: "מוסא עלמי ראה חזון של שתי מדינות, מה שכל העולם רואה היום, עוד לפני 60 שנה. הוא אמר, בוא נשב עם היהודים. הם לא ימשיכו מפה. כולם לא העריכו את ישראל. אם היינו מקשיבים לו, היו ניצלים חיים של כל כך הרבה אנשים. אבל אז המצב היה אחר, חשבו שהיהודים יעזבו. וזו היתה טעות. אבל גם אתם צריכים להתרגל לקיום שלנו. בירושלים האפליה ברורה. אנחנו משלמים אותה ארנונה, אבל אסור לנו לבנות, הדרכים שלנו גרועות. אני רוצה שיהיו שתי מדינות ואז לבנות גשרים ביניהן. הכיבוש הורס את הערכים היפים שלכם כישראלים וכיהודים".

"התחברתי עם ישראלים כשלמדתי בלונדון", הוא מספר. "התגוררתי עם שותף ישראלי לדירה. שנינו אהבנו חומוס ואהבנו את הארץ היפה הזו. חשבתי שזה טפשי שכשנחזור לארץ, לא נשאר חברים. הפלסטינים רוצים שלום כמוך, אבל גם רוצים שיתייחסו אליהם כשווים. בלי מחסומים או מתנחלים שמתעללים בנו. לדעתי יש פשוט חוסר הכרות בין הצדדים. שאלתי פעם בכיתה, כמה ישראלים היו ברמאללה וראו באמת פלסטינים? היו רק שניים, והם היו שם כחיילים".

-מה יהיה עוד 20 שנה?

"אם לא תקום מדינה פלסטינית, זו תהיה מדינה אחת תוך 50 שנה. המדינה הזו תהיה מדינה אחרת, לא יודע איזו מדינה, אבל בוודאי לא יהודית".

-מה הערב הכי משוגע שלך?

לפני שנתיים, היינו בחוף הרצליה על הבוקר. שיחקנו כדור עף כל הים. נפגשנו שם, חברים ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים ואז שתינו הרבה. היה יום מאוד יפה, לא היו מחסומים ביננו, ואז בערב יצאנו כולם לרקוד.

-זה לא נשמע משוגע.

זה יותר יפה ממשוגע.

-אנשי שלום בישראל מקבלים תגובות רעות. איך זה בפלסטין?

"אנשים לא מבינים – אתה מנרמל יחסים עם ישראל אחרי מה שהם עושים לנו? למרות החומה והכיבוש? אני אומר שאם יש לי אפשרות ליצור קשר עם ישראלי אחד ושלא יהיה עוד דור שיחיה על שנאה אז זה שווה. זו דרך להעביר מסר שהערבים הם לא טרוריסטים, אלא אנשים עם חלומות ומטרות, שמעולם לא נתנו להם מדינה. באנגליה למדתי על השואה והאנטישמיות, ומבין לגמרי למה היהודים רוצים מדינה בטוחה, אבל אני גם מבין שהפלסטינים רוצים לחיות בבטחון"

-אתה אולי היית יכול לסגור עסקה עם ביבי, אבל הוא היה אומר שאתה לא מייצג אף אחד.

הישראלים תמיד מחפשים תרוצים. אמרו ערפאת בעייתי ולא מייצג, ואז אבו מאזן חלש. תראה מה סלאם פיאד עשה. יש הרבה כמוני. מה רוצים הפלסטינים? חופש, רווחה ויציבות.

-היית מדבר עם מתנחל?

אין לי בעיה לדבר עם כל אחד. כולם בני אדם. אבל יש לי בעיה לדבר עם מישהו שיראה בי אדם נמוך ממנו, מעין משרת.

תחנה 5: ערב להקות בצנובר, רמאללה

אחרי סיבוב בתי קפה ובארים ברמאללה וארוחה במסעדה הפלסטינית המעולה "דארנה", אנחנו ניגשים ל"צנובר". במקום, מתחולל ערב להקות ערביות. עולות להקות כמו "חלאס", שאפשר להגדירה כזי.זי טופ של רמאללה, מעין משינה-לייט. תאמר נאפר, הראפר מלוד, מפציץ בראפ פוליטי. מונה, מעין בריטני ספירס של חיפה, שוברת לבבות. ועוד. האווירה טובה. המקום מלא לגמרי בצעירים מאושרים. מצחיק שהביקור הנחמד והתרבותי הזה הוא עבירה. יש צו אלוף האוסר עלי כישראלי לצאת לבלות בשטחי איי. אם אתפס ביציאה, אהיה בצרות. העילות לצו הן אולי בטחוניות, אבל הן בוודאי גם לא תורמות לקירוב בין העמים, שדבוקים אחד לשני ונגזר עליהם להיות זה ליד זה. לטעמי, העובדה שלרקוד זה לא חוקי דווקא מוסיף עניין לבילוי.

אני רואה את מוסטפה רוקד, וחושב שעדיין אלא לא תנאים אופטימיים לפלייבוי. מוסטפה הוא פריס הילטון תחת כיבוש. כל שניה הכול מסביבו יכול לקרוס. עם כל הפראדה שלו, הוא חי תחת כיבוש. זו הרגשה שאני כצעיר ישראלי שנולד במדינה עצמאית, לא מכיר, וקשה לי לקלוט באמת. לאחר שהוא מבלה עם ישראלים, הוא יכול להיקלע למחסומים משפילים מטבעם שבהם עומדים לעתים קרובי המשפחה של חבריו.

כריס עלמי הגדיר את התחושה המשפילה במחסום כ"הרגשה של מי שהולך למבחן, שהוא לא התכונן אליו". מוסטפה בעיקר כועס על החומה. הסיבות הן פרקטיות. היא מעצבנת אותו, כי "בגלל החומה, במקום 5 דקות לוקח לי 40 דקות להגיע לעבודה כל בוקר. וזה הולך להיות יותר גרוע בגלל שהכביש למעלה אדומים יהיה ליהודים בלבד. בגלל הסגר על עזה, 40 אחוז מההכנסות של מפעל הסיגריות שלנו נעלמו בלילה אחד".

-מה מעשנים שם עכשיו?

מעבירים בתעלות סיגריות של חברות בינלאומיות כמו פיליפ מוריס. הם מנצלים את המצב. היינו צריכים בגלל הסגר לוותר על 45 פועלים. זה שבר את הלב של אבא שלי לפטר אנשים שעובדים עשרות שנים לפעמים.

-אתה לא מעשן.

"עישון זה עניין אישי"

-העובדה שאתה מתפרנס ממשהו שגורם סרטן לא מפריעה לך?

"אנחנו לא גורמים לאנשים לעשן, אלא מספקים צורך של אנשים שרוצים לעשן. אנחנו למשל לא מפרסמים".

-ניסיתם לשווק סיגריות לישראל.

אנחנו אנשי עסקים. וכמו שישראלים מוכרים לפלסטינים, יש לנו תכנון לייצא לישראל. זה שוק טבעי עם כוח קניה גדול. יש לנו משרד ברעננה ואנחנו מעסיקים ישראלים. בחזון שלי, יהודים וערבים שעובדים יחד בחברה אחת, לשגשוג שני הצדדים, בשוק פתוח ומהווים דוגמא למזרח התיכון.

(התפרסם לפני כשבועיים בידיעות אחרונות)

%d בלוגרים אהבו את זה: