ארכיון קטגוריה: עמדה וביקורת

על האהבה

  1. רבים ניסו להסביר מדוע חשוב מאוד מאוד מאוד שתבואו ל"הפגנת המיליון" היום. אשמח שיגיעו כמה שיותר אנשים, אבל אני לא רוצה להתרכז כאן בקריאה או הטפה למשהו. מי שלא הבין כבר את חשיבות ההפגנה היום, או לא מסכים איתה, גם מה שאכתוב לא ישנה את דעתו.
  2. אני רוצה לדבר על כל מיני דברים אחרים. יש הרבה דברים לדבר עליהם בשבועות האלה. אני רוצה לדבר על האהבה שלי לישראלים שמאוד התגברה בחודשיים הללו, להגיד משהו יפה על הלגיטימיות בשמאל לצאת מהארון בקשר לאהבה הזו. תמיד היו אנשים שעיקמו אף כשסיפרתי שאני אוהב את האנשים כאן, ערבים, יהודים, חרדים, ליכודניקים ומצביעי חד"ש והמפלגה של אפרים סנה שלא עברה את אחוז החסימה וטוב שכך, עובדי אקרשטיין אמיצים שפגשתי בירוחם והצעירים הסקרנים שהולכים לעירוני א' בתל אביב. ועכשיו מותר להגיד את זה. אפילו גדעון לוי, שהוא יותר מקצועי כאיש שמאל ממני כותב על האמונה שחזרה לו בישראלים. זה חשוב שהשמאל יוצא מהארון כאוהב ישראל, כמדבר על "העם" כשבמקביל הימין הופך למעין דובי לא-לא מפוחד, היפוך מוחלט של מה שהיה כאן לפני כמה חודשים. יש במדינה הזו הרבה רוע, שנחשף למשל בכתבה של תומר גניהר על נהגי המוניות שלא מסיעים אתיופים. אבל ההרגשה מצויינת להיות בצד המואר. אני בטוח שזה בעסה לאנשי ימין להיות דובי לא-לא כמו שהיינו שנים. אני בטוח שבשני הצדדים בוודאי יש אנשים שמתמכרים לבעסה הזאת וכבר לא יכולים בלעדיה. אז עדיף שזה ייפול על הימין. אבל אני לא יודע אם על זה אני רוצה לדבר, ובטח מהר מאוד השמאל ישוב לתפקידו החמוץ המקורי, "הביקורתי", זה שאף פעם לא ממש התאמתי לו.
  3. לפני שפרץ אל חיינו משט האוהלים, אם אשתמש בכינוי שהופיע בשירו של עבד נאטור מ"שירון המהפכה", חלק בשמאל, מרוסק, מתוסכל מחוסר ההצלחה שלו בתחום השתי-מדינות ומבגידת מנהיגיו (כמו ברק) תר אחר אופציה אחרת ומצא אותה ברעיון מדינה דו-לאומית בין ישראל ופלסטין. הדו-לאומיות, כמו רעיונות המתנחלים, קיבלו הרבה מאוד מאנשים שלא ממש גרים כאן ושאמורים לחיות את החלום הזה אם יתגשם. לטעמי, זה היה רעיון קולוניאליסטי אוטופי שנראה כפתרון מושחלם על הדף כשהוא מתורגם לאנגלית. כציונות ההרצליאנית, זה משהו שלא התחשב במצב בשטח אלא רק בחזון גדול וכמובן יפה, אני הראשון שבעד השתלבות ישראל במזרח התיכון. אני נגד הפתרון הזה, אבל לא בשביל לדבר על זה אני כאן. כי הנה, הדו לאומיות התגשמה סוף סוף: שלנו עם הישראלים.
  4. עוד דבר חשוב זה שאנחנו סוף סוף בצד הרגש. אולי כי דפני ליף היא אדם רגשי מאוד וכל המחאה הזו היא עניין אישי של אדם שבעל הדירה העלה לו את שכר הדירה. ליף בכתה, אולי מהתרגשות, במהלך ההפגנה האחרונה באמצע הנאום, התאפסה, וחזרה לדבר. היה איזה ראיון שהיא אמרה שהיא יותר מדי רומנטית מכדי להיות פוליטיקאית. הלחצים גם גרמו לה התקף אפילפסיה ביום שלישי. תמיד צחקו על גאולה כהן שהיא בוכה. אבל נמאס לנהוג כמבוגר האחראי. זה אגב גם לא אחראי לנהוג כמבוגר האחראי, כי העולם עצמו הוא לא ממש אחראי, אלא מופרע. דברים רבים כל כך מגיעים מרגש. אם אדם אחראי ייכנס בחליפה לבית משוגעים ויתחיל להעיר לנוכחים, כולם יחטיפו לו. אומרים שכלכלה וחברה היא דבר מדעי, אבל במרכז הכלכלה המודרנית עומדים קומץ פסיכופטים שלמרות שיש להם כסף שהם לא יוכלו להשתמש בו כל-חייהם וגם נכדי נכדיהם, יעשו הכול,  למעשה ישכרו כל אדם שיעשה הכול, כדי שהכסף לא יגיע לאחרים, גם אם אלה ימותו מרעב וגם אם מסביבם הדברים יהרסו בשל כך. והאנשים שהם ישכרו, מלחכי הפנכה המקצוענים, אף שזה לא כסף שלהם, יהיו אפילו יותר גרועים מבעלי ההון עצמם. הם ישמידו את העולם עבור כסף שבכלל לא ייצא להם. אפשר לראות את זה בפרשת תשובה ותמלוגי הגז. לא ברור מדוע אנשי תשובה היו מוכנים לסכסך ולזרוע שטנה רק כדי לחלץ כמה מיליארדים שלא יגיעו לבריאות ולרווחה אלא יישארו בחשבון הבנק שלו. לפי כל הדיבורים על 'הקרן החדשה' וטכניקות ההאשמה בבגידה במקום להתייחס למהות הדברים, אלא ליצירת קונספירציות חסרות הגיון (איך אלדד יניב עומד מאחורי הדברים אם גירשו אותו מהמיקרופון כשניסה לדבר ולהגיד את דעתו והיו כמעט מכות בין המארגנים ואנשיו שניסו לשים שלט גדול שחסם את ההפגנה), אותם מקצוענים שכשלו שם, אני מניח, פועלים גם כאן.
  5. מה אנחנו רוצים? אנחנו רוצים את הכסף שלנו בחזרה, בתור התחלה. נוותר על הריבית. של מי המחאה הזו? זו מחאה של בני האדם. האנשים ששולחים אישית עכשיו טקסטים שהם בעצמם כתבו לכל רשימת התפוצה שלהם באימייל. האנשים שכותבים על שלט בטושים לפני ההפגנות משהו מליבם ובטוחים שנתניהו ייכנע, והוא באמת ייכנע. כי זה הזמן שלנו, בני האדם.
  6. נו, אל תספרו לי על הכפר של רפי נלסון, לא רוצה לשמוע אנקדוטות על הגנרלים והמשוררים בכסית ועל הריקודים כשהמדינה הוקמה ולמה הצביע נציג סיאם באו"מ, ופסטיבל נואיבה ואוירת המחתרות, כש"שייב" נופל מהמדרגות בבריחה מהבריטים. בואי נדבר על ימי האוהלים. הזמן הכי טוב הוא כאן. הרי אני הייתי שם. וגם אתם. אנחנו ממש שם. כמו בסרט אסונות, כשלפני הסוף, פתאום מישהו רץ לעצור את הרכבת לפני שהיא מתפוצצת. וכל הרעים מנסים לעצור אותו. ההפגנה הערב עוד לא קרתה, אבל סביר להניח שהיא תהיה חלק מההיסטוריה של ישראל, אחד הרגעים הגדולים היחידים שלא קשורים להישג צבאי. צבי אלחייני האדריכל הציע להחליף את שם רחוב כיכר המדינה מה' באייר לה' באלול, שחל היום. שוב, אינכם חייבים להיות שם. זה גם לגיטימי להיות נגד. יש אנשים שממש משתגעים מזה. המון אנשי ימין נטרפים בימים האחרונים מעצומת מחאה שדפני ליף אולי חתמה כשהיתה ילדה בת 15 או 16, כאילו יש רלבנטיות לדברים שאתה עושה בכיתה י'. במקרה הזה, דפני ליף היא מעין נושאת דגל, מעין ז'אן דארק עם כובע, זה לא שבוחרים אותה לראשות ממשלה. גם לגבי נתניהו סלחנו לו על ששינה את שמו לבנג'מין ניתאי בצעירותו, אפשר לחשוב שזו הבעיה של האיש הזה. קשה אולי להסביר את זה לאנשים שרגילים לניהול סטנדרטי, אבל ליף היא לא ממש המנהיגה: במחאה הזו היופי היא שכולם מנהיגים. כל עניין הרחרוח הזה קצת עצוב. החוקרים הפרטיים שהאזינו וחקרו כל כך קשה, מביאים הישגים דלים כאלה מצד אחד ואנחנו מדברים על דבר כל כך גדול – צדק, גורלה של המדינה, חינוך חינם מגיל צעיר. אבל הם בטוחים שמצאו משהו ממש חשוב. ויש אנשים שיושבים כל היום מלאי שנאה ומטקבקים על כך שדפני ליף נאצית. מקווה שישמרו אותה היום מהם. ואני נזכר בהופעה של 'תנועה ציבורית' שתכננו לרקוד בבן ציון פינת קינג ג'ורג'. כדי לחזות בהופעה, ישבתי על ספסל ליד גבר שישב כבר, והמתנתי שהעסק יתחיל. והבחור הזה היה עסוק בלקרוא באייפד שלו. הוא נדמה לי גלש לוויינט. זו שאלה אם יש דבר פחות קול ויותר פוצי כרגע מאדם שנלהב להראות עם אייפד (אולי אדם שנלהב להראות עם אייפון). ואז באו עוד אנשים ושמו תיקים שאשמור להם כשהם רוקדים, וראיתי שהוא מעט מתעצבן. כי באמת הוא ישב שם ראשון. התנצלתי כמובן. ואז מישהו נתן לי לשמור גם על כלב כדי שיוכל לרקוד והוא רטן משהו לא ברור. ואז כמה שניות לפני שהתחיל המופע. מישהו נעמד על הספסל לידו והחל לצלם. והבחור הפוץ דרש שיירד תיכף ומיד, ואמר שהוא מלכלך משהו שאנשים ישבו עליו. הבחור שעמד על הספסל התנצל בנימוס ואמר שינקה אחר כך את הספסל הציבורי. וגם אני פיניתי כמה תיקים וזזתי כדי לתת לו עוד מקום, אבל הוא סתם הביט בי בגועל ולא תפס את המקום הפנוי. והבחור שעמד באמת ניקה. אבל הבחור היושב המשיך לרטון נגדנו, אף שיכול היה לזוז. הוא היה בספסל הציבורי הכי קרוב למרכז העניינים ובכלל לא התעניין במופע. ואז התחילו הריקודים. עשרות אנשים רוקדים כהורה את 'עוד לא אהבתי די' ושמחים, וכולם מסביב מוחאים כפיים שתל אביב היא עיר כל כך שמחה. והאיש הזה ממש רתח. הרים טלפון למשטרה. "שלום, אני רוצה להתלונן על חסימת כביש ברוטשילד", הוא אמר ודאג שגם אני אשמע. הסתכלתי על פניו העלובות של האיש הרע הזה שעצוב משמחת אנשים והוא אמר לי "אם אתה רוצה, תבע אותי". וברקע היה "הרוח והשמש על פני" (פה במקום אחר). הוא הלשין על רוטישלד, זה בכלל לא היה ברוטשילד, אלא באלנבי בן ציון, אבל מרוב שהוא זעם הוא חשב שזה רוטשילד, עם כל האנרכיסטיות שהשם משדר היום. והוא קם בכעס לצלם עם האייפד כדי שאחר כך יהיו לו עדויות מפלילות למשטרה על העבריינים שרוקדים את שירי יהורם גאון. ואז כעבור שלוש דקות זה נגמר. ככה שישנה מרירות אמיתית. בטח הוא עסק בתחום שוקי ההון.
  7. אחד מנסיונות ההעלבה הראשונים של אנשי רוטשילד, שחזר כבומרנג, כמו רוב המתקפות היה על דור "הסושי והנרגילה". היה גם מישהו שצייר את פסל ה"התרוממות" של קדישמן ליד הבימה כשלושה גלילי סושי. חודש וקצת אחרי שכולם נעלבו קצת פרגון: נראה שראש עיריית נשר מצא את הכינוי מדויק של הדור הזה, שמשלב מעין גרסה גלובאלית בלואו-קוסט עם מזרח תיכוניות. אין מה לומר, אנחנו דור הסושי והנרגילה.

אין עניין בפועלי בניין – על המוות המיותר של האנשים שבונים לנו את הבתים

הסטטיסטיקה איומה. על פי משרד התמ"ת, מדי כשבועיים נהרג בישראל פועל בניין, או כ25 הרוגים בשנה. כל 22 דקות, ייפגע פועל מנפילה מגובה. החללים חסרי שם ופנים. כשישראלי נהרג בשטחים, העיתונים כולם יזכירו את שמו בעמודים הראשונים. פלשתיני שנהרג מירי צה"ל, שמו יופיע ב'הארץ', לא בשאר היומונים. כשמת פועל בניין, אחד שנושא על כתפיו את פתרון בעיית הדיור שמדברים עליה כיום בכל הארץ, שמו לא יופיע בשום עיתון – גורלו להיטמן במבזקי השורה של אתרי האינטרנט.
יוני האחרון היה שחור במיוחד וקצר חמישה הרוגים, כלומר מדי שישה ימים: בטבעון, באשדוד, בכפר מצר, ברחובות ובאולם ספורט בבית ספר בהרצליה. אחת הסיבות לאלמוניות המתים היא כי מחציתם עובדים זרים או פלסטינים. החצי הישראלי כולל בדרך כלל ערבים ישראלים. ד"ר סמי סעדי, המנהל הצפוני במוסד לבטיחות וגהות מאשר שהבניה היא הענף המסוכן ביותר: "זו בעיה מאוד רצינית. רק חמישה אחוז מהמשק בענף הבניה וחמישים אחוז ממקרי המוות הם בענף".
נאדר שתיוי, פועל בניין ב59,
נפל למוות לפני חודש בטבעון
שאדי מנצרת, כבר 17 שנים בבניין, מספר על פועל שעלה על גג שהחלו לפרק ונפל חמש קומות. "הפועל נפטר. ראיתי אותו נופל, איך הוא צעק. זה קרה לפני עשר שנים, ואני זוכר עדיין את הצעקה. הביאו משטרה. באו לקבלן. אז הקבלן הוסיף אחרי המוות ליד הגג מחסום בכאילו, והראה להם. ככה עושים כל הקבלנים. למחרת הכול המשיך. מנהל העבודה חזר לעבוד. מי שילם על זה? רק הפועל שמת. כשעבדתי בברזלים, נכנס לי מוט ביד לעומק שני סנטים, כי לא חילקו כפפות. אם הייתי אומר שאני צריך כפפות, היו אומרים לי, 'חביבי, לך. לא נביא עובד במקומך, נביא עשרה'. אתה צריך לשתוק, לא לדבר. על פי החוק, המעביד צריך להביא לפועל נעלי עבודה, אבל אף אחד לא מביא. למה? לחסוך כסף. גם הפועלים אשמים. אומרים, בחום הזה איך אלבש משקפי-מגן? ואז כשקורה משהו, מאשימים את הקבלן".
-עברת הדרכות בטיחות?
"באו, הכניסו אותנו לאוטו לחצי שעה. אני שואל אותך: זה מספיק בעיניך, חצי שעה?".
המתח בין רווחי העתק של היזמים ובין ההזנחה בסעיף בטיחות פועלי הבניין מקומם. אתמול, בבניין היוקרה סי-וואן, הנבנה בטיילת של תל אביב, שבו ממוקמת הדירה היקרה בישראל, שנמכרה ב110 מיליון שקל לאיל המתכות הקזחי אלכסנדר משקביץ, עבדו חלק מהפועלים ללא קסדה. כשתהיתי למה, נאמר לי "תעשה מה שאתה רוצה בבניין שאתה עובד".
הכפר כאבול נפרש כחביתה על צלע הר, כמה דקות מעכו. במשרד עמוס תעודות הוקרה של ממונה הבטיחות חסן שולי אני נפגש עם הפנסיונר מוחמד מורשד. כ35 שנים הוא עבד כמנהל עבודה בבניין. גאוותו של מוחמד שבעשורים שניהל אתרים, אף פועל לא נהרג. "היתה לי קשיחות", הוא טוען. מוחמד אומר שהוא יכול לישון בלילה בשקט ולנסות לשרוד עם הפנסיה המחפירה שלו – 3700 ₪, שהיא נושא לכתבה אחרת.
מעשה שטן הוא שבנו שלו נדרס למוות על ידי מפלס בעת סלילת כביש בצומת כורסי. אנחנו נפגשים, כדי שיספר לי עליו, אבל זה לא קורה. לי לא נעים להעלות את הנושא. אני שואל בדרך עקיפין על ילדיו, והוא מזכיר בן אחר, פרופסור, חוקר גידולי מוח באוניברסיטת לובלין בפולין. אבל חסן שולי, מי ששם לעצמו ללחום במוות באתרי הבניה, ישיר יותר. הוא מזכיר את רשלנות הדריסה של אברהים מורשד, בנו של מוחמד שמת בגיל 33. הם מתארים יחד אל אותו בוקר ביוני לפני שנה שהמפלס לא זמזם ברוורס, את צעקות הפועלים לעצור. אבל היה מאוחר מדי. מוחמד מייבש דמעה. העברית שלו טובה, אבל את המילה מפלס הוא אומר בערבית כל פעם. מוחמד מבקש להפסיק, "מה זה כבר יעזור לי? נהרג הבן אדם. זה מאלוהים". חסן שולי כועס על הגישה הפאסיבית של האב השכול: "זה לא מאללה, זה מעבדאללה. אללה נתן את כל הכלים כדי למנוע תאונות, הן לא קורות, הן נגרמות".
סיבה מרכזית למקרי ההרג נעוצה בשיטת הוזלת התעסוקה. פועל בניין זול, חייו זולים וגם מותו זול. אם פעם ענף הבניין הוחזק בידי חברות גדולות, שמות כמו סולל בונה, שהעסיקו את העובדים ישירות, ואלה היו מאוגדים ובטוחים. לאחר שגורשו עובדים זרים רבים בשנות התשעים, החברות עברו להעסיק דרך קבלני משנה חאפרים, שלעתים לוקחים תחתם תת-חאפרים. אסמא אגבריה מארגון העובדים מען שמנסה לאגד עובדי בניין, מספרת על ההפקרות: "היום כל מי שיש לו טנדר, אוסף חמישה חבר'ה וקורא לעצמו קבלן. השיטה הזו היא מנגנון של הרג. ההשקעה הדרושה בבטיחות היא כאחוז אחד ממחיר הבניה, גרושים, אבל כשמביאים קבלני משנה, האחוז הופך בשבילם ל25 אחוז, אז הם יחסכו אותו. דיבר איתי קבלן שהשתתף במכרז לבניית שלד למכללה ותיערך את עבודתו ב1200000 ש"ח. לבסוף לקח את המכרז קבלן אחר שהציע 700000 ש"ח. רק החומר עולה חצי מיליון. איפה הוא מרוויח? בין השאר, מהוויתור על הבטיחות. הבטיחות הופכת לדבר האחרון שמעניין מישהו. הקבלן יבנה מהר, יחסוך בפיגומים ובטח בסוף גם לא ישלם לעובדים, אם הוא רוצה שיישאר לו משהו. המדינה מוציאה שלושה מיליארד שקל בשנה בפיצויים על תאונות עבודה, הרבה כסף שהקבלנים הקטנים חוסכים לעצמם".
זה בקצרה הסיפור של האסונות באתרי הבניה. אגבריה ושולי משתמשים במושג רצח כשהם מדברים על הפועלים שנגזר גורלם למות, בשל כוחות השוק. קשה להתנגד לשימוש במושג: כל עוד שיטת הפירמידה נמשכת, ימותו כל שנה 25 פועלים. במקרה של סופרטאנקר, יתכן שהמספר יעלה. על פי התקנות, העובדים צריכים לעבור הדרכות בטיחות על חשבון המעסיק. זה כמעט לא קורה. הדרכות רבות פיקטיביות. בצמתים אפלים, קבלנים מעבירים שטרות ומקבלים בפקס אישורי הדרכה. חסן מספר שקבלנים הציעו לשלם לו כדי שיוציא אישור בלי ההדרכה עצמה, שגוזלת יום עבודה. "אני לא מוכן. זו שליחות בשבילי", הוא אומר.
במרפסת משרדו בכאבול, ממונה הבטיחות חסן שולי מעביר הדרכה לשני עובדים שבונים את הקניון המרשים של עזריאלי בעכו. אחד מהם כבר שמונה שנים בענף. עד היום, הדרכת הבטיחות שלו כללה צפיה בסרט בן ארבעים דקות. התקנות מחייבות את הקבלן לדאוג ולממן את ההדרכות. בקניון החדש משקיע עזריאלי 150 מיליון ₪, אבל את הדרכת הבטיחות אצל חסן שולי הפועלים עוברים על חשבונם וזמנם. חולצות העובדים מנוקדות בטיח קרוש, כי הם באו אחרי יום עבודה, רק כדי לא ליפול ברולטת הפיגומים. כובעי-הפלסטיק הכתומים שלהם מרצדים בשמש הדועכת, והם מופתעים מהידע המצומצם שהיה ברשותם. הם יכלו בקלות להפוך לחלק מהסטטיסטיקה.
פאיז שתיוי, עורך עיתון 'כל אל ערב' שם לעצמו להילחם בתופעה. הוא התעקש להזכיר את הסיפורים האישיים של כל פועל שנהרג. בסוף יוני השחור זה קרה גם לאחיו, הרצף נאדר שתיוי, בן ה59, 40 שנה פועל בניין, שנפל בעת הרכבת מעקה בקריית טבעון וגופתו נתגלתה רק לאחר שש שעות, שבהם היתה בשמש. נאדר שתיוי היה עם אשה ושמונה ילדים, ולא עשה ביטוח חיים.
"לעולם לא חשבנו שזה יקרה לאח שלנו. היה חכם. בריא. אם היית אומר, פאיז, אחד מתשעת האחים נפטר, לא הייתי סופר את נאדר", אומר פאיז. "אחי לא האמין ללכת ללשכת האבטלה. אמרנו לו לנוח, הוא אמר לא בא בחשבון. עבד כל החיים קשה. וכמעט הגיע לשלב המנוחה. כעורך סיקרתי את כל מקרי המוות. לא חשבתי שזה יקרה לי. כמה אדם יכול להיות אנוכי, חשבתי שיקרה לכל העולם, לא לאחים שלי. אני פונה לרשויות, להקשות בתנאי העבודה, כמו עם התחבורה".
אני שואל אותו על העובדה ששמם של הפועלים המתים לא מופיע בתקשורת הישראלית, והוא אומר לי: "לא מתייחסים למגזר, כל עוד לא מדובר באייטם סנסציוני או ג'יהאד איסלמי. כשערבי מת, כאילו לא קרה כלום. אם זה היה קורה ליהודי אחד, כל המדינה היתה כועסת. זו מדיניות איפה ואיפה. אח שלי הלך לחינם". ד"ר אבי גריפל, יועץ במוסד לבטיחות, מאשר: "אחת הסיבות לסטטיסטיקה הוא הרכב האוכלוסיה, שהוא סוג ב' כביכול. עובדים זרים או פלסטינים. זה קהל שאין לו כח לדרוש בטיחות. אין אדם שירים קול צעקה".
מוות באתרי בניה אינו גורל משמיים. אם בישראל הקטנה 25 הרוגים בשנה בענף הבניה, בכל בריטניה מתים 42. ביחס למספר העובדים בענף, הסיכוי לפועל בניה ישראלי למות הוא מעל לפי חמש ממקבילו הבריטי. גם אם לא ימותו, העובדים משלמים בבריאותם. אסמא אגבריה: "אצל עובדי הבניין, בגיל ארבעים גמרת את הקריירה. הגב נשבר. לכולם יש פריצת דיסק. שק מלט זה 50 קילו, על פי התקנות צריך שניים כדי להרים, אבל לא מקפידים. תראה לי פועל אחד בלי בעיות בגב. אף קבלן לא נכנס לכלא על רשלנות שהובילה למוות, מקסימום מקבלים קנס כמה אלפי שקלים ומשוחררים לרצח הבא. אני שואלת את הציבור הערבי בישראל – זה הבנים שלכם? אם היו אומרים שכל שנה היו מתים 30 רופאים, זה היה עובר בשתיקה? חיי פועל הבניין זולים, הוא בעיניכם הלוזר".
הסיפורים טורדי מנוחה. "לפני ארבע שנה קראנו על הרוג", מספרת אגבריה. "אנחנו מגיעים לכפר שלו, רואים אשה בהריון, אחרי תשע שנים שלא הצליחה להרות. בעלה מת והיא בוהה בחלל. לא הצלחנו להוציא ממנה מילה. הלכנו לבקר את האבא, והוא מספר שאין לבן פנסיה או ביטוחים. קבלנים קטנים לא עושים פנסיה, כך שאשתו לא תקבל כסף. מה מסתבר? גם הבן השני שלו עובד אצל אותו קבלן. אני אומרת, למה אתה שולח את הבן כצאן לטבח, ברור שהיתה רשלנות. הוא אומר, 'כי כולם ככה'. האין ברירה הורג את הפועלים. אם יתארגנו, הם גם יגידו 'מגיע לי ציוד בטיחות'. היום יגידו להם, 'לך הביתה, נביא אחרים במקומך'".
התפרסם בגרסה אחרת מעט בהארץ

בעניין מנחם בן

"זה המקום להבהיר, לא היתה פה שום רדיפה, היתה פה התגוננות. אדם הקורא לשלילת נטייתך המינית והוצאתה מחוץ לחוק, ואומר בראיונות ("הארץ", ו"ערב טוב עם גיא פינס") שיש לאסור ברים להומואים, יש לבטל את המצעד, יש להקצות תקציבים להמרת הומואים לסטרייטים, הוא לא יותר טוב מהיטלר",

דביר בר, מארגן המאבק בפייסבוק שהוביל לפיטוריו של מנחם בן מ"רייטינג" ומ"קשת"

.

כמי שלא מחזיק באותן דעות במגוון נושאים ועניינים, אני מתנגד לפיטוריו של מנחם בן. העמדה שלו על הומואיות היא עמדה חצי הומוריסטית: בן למשל הודה שהוא נמשך מאוד לדנה אינטרנשנל ואסי עזר ופעמים רבות מחמיא לטקסטים הומואיים. בכך הוא מציג עמדה מורכבת ומעניינת יותר מהרבה כותבים שדעתם היא 'חיה ותן לחיות', אשר מאחוריה נחבאות פעמים רבות פשוט בעתה ואימה של הסטרייט מההומו. הגישה של בן היא אקסצנטרית ופרובוקטיבית, דבר שאני רואה באופן חיובי דווקא. בן מנסה להתנגד לאמירות פוליטיקלי קורקטיות ולאתגר אותן, כך גם אפשר לראות את מגוריו בהתנחלות, מי יאמין. מצד שני, התנגדותו לברית מילה בסכין – האם יש קונצנזוס יותר מזוייף וברברי ממילת העורלה שעושים גם חילונים? לבן יש דרך מסוימת להתבונן בעולם: מצד אחד הוא מעליב באופן קבוע וגזעני מוזיקה מזרחית ואז לפתע מתאהב באבי ביטר. יש אנשים שרוקדים בשתי חתונות, בן הוא המוהל בשתיהן, מהלך סהרורי ושמח ונוגס בעוף. אפשר להגיד שיש לו נטיה משלו.

אני רואה חופש כמצב שבו המתחם הצר עליו מותר לכתוב ולדבר הולך ומתרחב ולא מצטמצם, נע לא רק לצדדים, אלא גם מטה ומעלה, אל איזורים שאני עצמי חושש מהם, למה חופש דיבור מעניין אם אסכים עם הדובר? דווקא בגלל שאני לא מסכים עם בן לגבי התנחלויות, הומואים ומוזיקה מזרחית, ופה ושם גם על שירה, חשוב לי להאבק על כך שיוכל להמשיך לכתוב את דעתו. על דעותיו האיומות-לעתים צריך וכדאי להגיב ולמחות, או אפילו להזדעזע, ולהוקיע אם אפשר, אבל בוודאי לא לפטר ולהשתיק. על כל פנים חשוב להגן על האפשרות להיות אידיוט, אדם שאומר דברים שמעצבנים את כולם. גם האידיוטים הם מיעוט, הרוב סתם טפשים.

צריך גם להיזהר מטענות נוסח 'אדם יכול לקרוא את הטקסטים המשונים של בן ולעשות מעשה'. אמירות כאלה אפשר להניח על כל טקסט ביקורתי. מבחינה לוגית, אדם עשוי לקרוא כל טקסט חריף ולהחליט לירות באדם המבוקר. גם הטענה של דביר בר למעלה בדבר הקשר בין מנחם בן והיטלר יכולה להוביל איזה מופרע לירות. אם מישהו יפטר את דביר בר מעבודתו בגין מלחמתו הלגיטימית במנחם בן והשוואתו להיטלר, אצא להגנתו. וחשוב לציין שיוזם הקמפיין נגד מנחם בן, דביר בר, כפי שנרמז בטוקבקים, היה קשור לקמפיין של ציפי לבני וקדימה, שהתרחש מעט אחרי ההרג בעזה – זה משהו שלטעמי חמור מעט יותר ממה שעשה בן, וקשור בהריגת אנשים ישירות באותה מלחמת בחירות של 2008.

אני רואה את פיטוריו של בן כהמשך לפיטורים החודש של אלון עוזיאל מוואלה, כי רקד במרפסת על קברו של סמי עופר (נושא ששווה לכתוב עליו בנפרד, כאחת המחאות החשובות של השמאל), ולפיטוריו של יובל בן עמי (ידידי) מעכבר העיר אינטרנט כי מחה על כך שתעריף המבקר הוא חצי ממחיר הנהג שמסיע אותו למקום הביקורת. בזמנו אגב כתבתי גם נגד סגירת ערוץ 7 בשל שידור מהמים הטריטוריאליים. רע לראות את הזדרזפות העיתונות הישראלית לכיוון של טהרנות, השתקה, פוריטניות ואי הבנה של התפקיד של העיתונאי כדמות פוליטית שמניעה קדימה את גבולות הדיבור – ישראל היא מדינה שהוקמה כקונספט של עיתונאי. אבל היום, הדבר הקל ביותר הוא לפטר. אין טעם לשמוח על פיטורים כאלה.

.

כמה דברים שכתבתי בהארץ:

החתונה של אלעד תשובה, הבן של

דיווח מועידת הנשיא של פרס ושאקירה

על משמעות הסגירה של הספריה בקריית שמונה, בהפגנת המחאה הארצית של הספרניות שכמעט לא דווחה

עם הסופרים במסע לקריית שמונה

סיקור יחיד של המחאה האנרכיסטית בכנס שוק ההון

עתיד הפתיליות במסעדות כרם התימנים עם עליית מחירי הנפט

מי יאהב את תושבי ג'סר א זרקא, שקיבלו את הציונים הגרועים ביותר בבגרות?

שביתת המנקות באוניברסיטת באר שבע

עם חבריי מאם תרצו בירושלים

ביזה – מאמר שלי על הכיבוש הכלכלי של ישראל

שבועות במג'דל שמס אחרי יום הנקבה

ציד שיכורים עם המשטרה בתל אביב

במאבק מול המדוזות עם ד"ר בלה גליל שגילתה את החוטית הנודדת

.

ועוד:

קטע השיא בהצגה אנרגיות טובות בירושלים, בהפקת תיאטרון מעין וגרילה תרבות: יהושע סימון בתפקיד תשובה נכנס לעניינים. בקרוב המהדורה השניה של הספר

הנצחון -שיר שלי בסגנון חדש – העוקץ

.

שתי תגובות מעניינות על המאמר נגד פיטורי מנחם בן

חני שטרנברג

 

איה מינסטר

רובינזון קרוזו עם ברזי זהב

'זעם' של הסופר הארגנטינאי סרחיו ביסיו מציע מודל להתנהלות בחברה של ימינו, חברה המייעדת לאדם עמל אין סופי, כאותם עכברים שרצים בגלגל כדי להשיג בסופו של דבר גבינה ההולכת ונרקבת. גיבור הספר, פועל הבניין חוסה-מריה, נאלץ להימלט מעבודתו חסרת התוחלת, עם בוס רב-גחמות, ומוצא מסתור בווילת פאר. בוילה, הוא מצליח לשרוד זמן ארוך כרוח רפאים, מתקיים היטב על עודפי חברת השפע, בלי שמישהו ירגיש.

אם כשעבד בפרך, הצליח להחזיק חדר קטן ומרוחק, ישן על ספת זקנים. כעת הוא חי כמלך רק על חשבון החדרים המיותרים, שנושאים שמות אקזוטיים כמו "אגף אפריקה". הקפיטליזם נותן לך לבחור את הכלא שלך. כאסיר מרצון בכלוב הכסף, יודע חוסה מריה חופש לראשונה. זו ההצעה הגדולה של הספר: להפוך לרובינזון קרוזו במהופך – פרא בארמון ענק, שמכונה "האי". הוא מוצא זמן לקרוא בספריה, מגלף בסבון ומוצא חבר בדמות חולדה. ואולי גם התגלגל בעצמו לחיה: הוא מקפץ לגבהים ומפסיק לדבר.

את המודל ההפוך מגלמת רוסה, אהובת חוסה מריה רבת התשוקות. זו שפוסעת על קצה האצבעות, מרכינה את ראשה מול שיגיונות המעסיקים. נאנסת, אך שותקת, כדי לשמור על הג'וב. חיי שכירה.

שני האוהבים מתחילים את דרכם מאותה משכורת. העבודה בבניין איומה. האבק חוצב את הריאות. רוסה חושבת שעבודת הבית, שלא מוגבלת בזמן ודורשת הענות כל שניה, קשה עוד יותר. אימת הפיטורים ניצבת כל הזמן ברקע. גם חיי המעמד הגבוה טובלים באימה. שומרים נשכרים כדי למנוע ביזה. המשרת שהאכיל אותך הוא זה שתמיד יכול לחנוק אותך. כמו שומנים שמביאים להתקף לב, הרכוש עצמו הוא אויב: הבית יקר כל כך, שקשה למצוא לו דורש. יתכן והיווצרות מדינות חדשות תביא לכך ששגרירות תקח את הנכס. תנודות גלובליות כאלה יביאו אולי לפיטורים של עוזרת הבית רוסה.

חוסה מריה, שנקרא בקיצור בשם הנשי מריה, הוא רוח רפאים בעליית הגג של המעמד העליון. הוא מצותת לשיחות המשמימות של הבורגנים, משפטים מתפנקים כמו "ופתאום הרגשתי ריקנות כל כך גדולה" מתערבבים בשיחות על דילים למכירת נשק לפרו.

הספר מתואר בגב הכריכה כ"סיפור אהבה", אבל מעטים הספרים שמציגים כך את קלונה של האהבה בת ימינו. 'זעם' מציג חישוב שמראה איך חיי המין בין הזוג החשקניים חייבים להצטמצם ללילה יחיד בשבוע. עם משכורת של 700 פזו כל אחד, הם לא יכולים להקדיש יותר מ100 פזו בחודש לשעתיים מלון בשבוע. וגם ככה, לא נשאר כסף לתספורת למשל. אם היו נפגשים יום נוסף, היו צריכים לשלם 200 פזו בחודש וזה היה על חשבון אוכל. כשמריה קונה לאהובתו מתנה, יהיה זה רולקס מזויף – השעון הזה הוא הדבר היחיד שנותר על בשרם כשהם שוכבים במיטה, בתחילת הספר, מעין אזיק אלקטרוני. מין הוא גם חלק מחובת העובדת למעסיק, באופן כמוס וגלוי כאחד. קשה לחשוב על ספר שמקשר ככה בין אהבה וכסף, אולי 'אשליות אבודות' של בלזק, בתיאור אהבת האב המתערבבת בחישובים כספיים מדוקדקים. מדובר בספר גדול, אף שיש לו אזורים חלשים. על אף השפה הפרחית הסקסית שבו הוא כתוב, לעתים נשכח שמדובר ברומן בן זמננו, אבל אז מוזכרים משחקי טטריס במחשב הנייד, המלחמה בעירק המתרחשת ברקע, וזמרת הפופ הקולומביאנית-לבנונית שאקירה.

זעם

לאוריאל קון, המו"ל של הוצאת סמטאות, יש היסטוריה כעורך סדרות של ספרות דרום אמריקאית. יכול להיות שהמודל הפוליטי של מדינות דרום אמריקה, רפובליקות בננות עם אגו, מזכיר יותר את ישראל של 2011, מאשר מדינות המערב המתוקנות, שאנחנו רואים את עצמנו כחלק מהם. גם בכך אנחנו דומים למדינות אמריקה הלטינית.

עוד בנושא: ראיון עם ג'קי אדרי, חבר ואחד האנשים האמיצים שפגשתי, בכלכליסט, ארי ליבסקר.

מכתב לעם המצרי – إلى الشعب المصري

إلى الشعب المصري.

أردت القول أنك ملأتم بالفخر جميع المواطنين الباحثين عن الحرية في العالم ، بسلوككم المذهل، شجاعتكم، وباستمراركم في صراع غير عنيف أمام نيران الشرطة، وبعدم هروبكم عندما قاموا بتهديدكم. رداً على بطولتكم التي أبديتموها أقول: أنا فخور بانتمائي إلى الشرق الأوسط، فخور كإسرائيلي بعيشي لجانب جيران مثلكم، اليوم كلنا مصريون.

نضالكم يمثل إلهاماً لكل المحاربين من أجل حريتهم. بوصفي يهودياً، ذكرتني بطولتكم بالقصة التوراتية حول محاربة الفرعون. يقولون لنا أن الرب قد قسّى قلب فرعون أمام موسى، ولم يستسلم إلا في النهاية. هذا حدث أيضاً مع مبارك. كانت هذه ثورة للعبيد أمام الطاغية الذي مرر حياتهم.

على طول أيام الثورة، منذ بدايتها، كتبتُ مقالات كثيرة في صحيفة هاآرتس عن شجاعتكم. حكيت كيف بكيت عندما رأيت حوار وائل غنيم في قناة دريم تي في. من حولي، كان هناك الكثير من الأشخاص الخائفين. ليس هناك ما هو أسهل من أن تخيف شخصاً، وليس هناك أبسط من أن تخاف. في إسرائيل، مثلما في مصر، هناك الكثير من الناس الذين يحاولون تسميم وتخويف الجماهير الذين لا يريدون إلا أن العيش وكسب الرزق والاستمتاع، حتى يسهل عليهم التحكم بهم. صحيح أن الحكومة الإسرائيلية شعرت بالتعاطف مع مبارك بالتحديد، ولكن كثيرين في إسرائيل كانوا طول اليوم أمام الإعلام والتويتر يصلون داعين لسلامة المتظاهرين. كنت مشاركا ً في مظاهرات الدعم المصرية في ميدان ماجين دافيد الذي حولناه في أحد الأيام إلى ميدان التحرير، قرأت قصيدة على نمط الهايكو كتبتها ساعتها عن الفقر في مصر: "على قدر ما تلمع الأحذية في فتارين طلعت حرب/ على قدر ما يسير مصريون أكثر حفاة". كان مؤثراً أن تقرأ أسماء إغبارية، وهي نشطة اجتماعية مرتبطة باتحاد عمال "مَعَن"، ونافست في الانتخابات للوصول إلى البرلمان الإسرائيلي، الكنيست، وإلى رئاسة بلدية تل أبيب، قرأت في الميجافون قصائد للشاعر الشجاع أحمد فؤاد نجم بالعربية، على مسمع من أناس جاءوا للتسوق في السوق. لديكم أناس تعرضوا لخطر الحبس والموت، ولدينا فرضت الشرطة علينا غرامة 150 شيكلاً.

أعرف أن إسرائيل قد ملأتكم بالإحباط في أحيان كثيرة، وسوف تملأكم بالإحباط في المستقبل القريب. سيحدث هذا طالما هناك احتلال إسرائيلي، وطالما أن إسرائيل لا ترى ما حولها إلا عبر نظارات الجنرالات السوداء. ولكن لتعلموا كيف لمستم قلوب أناس كثيرين هنا، وكسرتم حجراً من الجدار. وأنا واثق أنه مثلما أن سلطة مبارك قد سقطت بعد ثلاثين عاماً، فسوف تسقط أيضاً جدران الكراهية والخوف بين الشعوب الإسرائيلية، الفلسطينية، وشعوب الدول المجاورة، وسوف نستطيع عقد أيدينا لبناء شرق أوسط بدون استغلال ولا خوف ولا حروب.

أعتقد أن الأمر المهم هو أنكم علمت العالم وعلمتموني التمسك بالتفاؤل، حتى عندما توجد سحب سوداء، فإن الخير يمكنه الانتصار، وليس لدينا خيار إلا الانتصار. مبروك يا مصر.

روعي تشيكي إراد

مراسل صحيفة "هاآرتس"، ومحرر المجلة الشعرية "معيان".

ترجمة: نائل الطوخي

התפרסם בעיתון המצרי אח'בר אלאדב (יחד עם מאמר של גדעון לוי)

בבלוג הספרות העברית של נאאל אלתוכי שגם תרגם

ניצול במדרשת שדה בוקר ושביתה

ב8 במרץ מתחיל פסטיבל שירה במדבר שיתקיים במדרשת שדה בוקר ובפעם הראשונה השנה גם בדימונה. 18 משוררות ומשוררים ממעין ומגרילה תרבות משתתפים הפעם. לפני שנה ניצלנו את הפסטיבל כדי לקפוץ לירוחם עם גרילה תרבות ולפגוש את אנשי אקרשטיין שנלחמו על הקמת איגוד. מאז, המצב של העובדים השתפר מאוד. השבוע פנו אלינו אנשי מדרשת שדה בוקר וסיפרו שהם עומדים לפתוח בשביתה, נושא שכמעט ולא סוקר בגלל המרחק של המדרשה מהתקשורת. זו הזדמנות לספר את סיפורם של אנשי החזון הבן גוריוני מפי  דוברם:

.

.

מזה 3.5 שנים שאנו עובדים ללא הסכם עבודה, ההסכם הקודם הסתיים ב-2007. כל מאמצי וועד העובדים להגיע עם הנהלת המדרשה להסכם חדש עלו בתוהו. בינתיים שכר העובדים נשחק.

הנהלת המדרשה לא משלמת לעובדים את התוספות שניתנות במשק למגזר הציבורי אשר אנו נמנים עליו. לעומת זאת אם יש הורדות במשק כמו ביטול דמי הבראה, אלו מורדות לנו ללא דיחוי.

כבר זמן רב שהנהלת המדרשה פוגעת בשכר העובדים. ישנן הורדות שכר לא ברורות, קיצוצים חד- צדדיים ללא התראה והסבר, בעיות בהפרשות לקרנות הפנסיה, עיכוב תשלומים בסדר גודל של חודשים, הורדת שעות ללא הסבר, אי סדרים בתלושי השכר באופן קבוע ועוד ועוד. הדבר שפוגע בעובדים יותר מכל הוא היחס המזלזל של ההנהלה כלפי העובדים.

ראוי לציין כי העובדים במדרשה משתכרים בשכר נמוך מאוד ובין העובדים יש גם לא מעט אמהות חד הוריות. רבים מביננו מתגוררים בירוחם ובדימונה ואפשרויות התעסוקה החלופיות באזור מאוד מצומצמות. מצב זה של חוסר ברירה מנוצל באופן ציני על ידי הנהלת המדרשה.

בגלל סיבות אלו, החליט וועד עובדי המדרשה ביחד עם הסתדרות העובדים החדשה להשבית את המדרשה ללא הגבלת זמן.

נציין כי השובתים הם העובדים המנהליים: עובדי חדר אוכל, מזכירות, אמהות בית, מדריכים חברתיים, מדריכי בית ספר שדה, עובדי אחזקה, אשר מחזיקים את כלל המוסד החינוכי. בסה"כ העובדים המנהליים מונים כ-100 איש ואישה.

המוסדות החינוכיים במדרשה הם: בית ספר תיכון ארצי ללימודי סביבה (מונה כ- 220 תלמידים), בית ספר שדה, מכינה קדם צבאית ופרויקט למנהיגות חינוכית קו הזינוק.

לפרטים נוספים אשמח לעמוד לרשותכם.

בברכה,

יובל הדר

.

.

אשמח אם תפיצו את סיפור העוול שנעשה לעובדים של המקום היפה הזה.

—-

אירוע נוסף שמקשר בין זכויות עובדים לתרבות:

.

תרבות אמיתית מתבטאת בהעסקה הוגנת של עובדים

חברות וחברים שלום רב,

מורי אגף הנוער במוזיאון ישראל ממשיכים במאבקם להעסקה ישירה עם זכויות סוציאליות – במסגרת ההסכם הקיבוצי הכללי הקיים במוזיאון.

מורי אגף הנוער וארגון העובדים מען פתחו לפני כחצי שנה ביוזמה לשילובם של מורי האגף בהסכם הקיבוצי.

אנחנו קוראים לציבור האמנים ושוחרי התרבות בישראל להצטרף למאבקם של מורי אגף הנוער

ולקריאתם למוזיאון ישראל לשלבם במסגרת ההסכם הקיבוצי הכללי של המוזיאון.

אנא חתמו על העצומה והפיצו אותה

(גם אם כבר חתמתם אנא חתמו מחדש, זו עצומה חדשה, העצומה הקודמת אינה קיימת יותר)

http://bit.ly/teacherswing1

להצטרפות לפעילות היכנסו לקבוצת מטה המאבק בפייסבוק

http://on.fb.me/teachersf

ליצירת קשר- 050-7596492

ארז וגנר רכז ארגון העובדים מען , סניף ירושלים

בברכה,

מטה המאבק של מורי אגף הנוער וארגון העובדים מען

מחזה חדש מבוסס על ישיבת ועדת הכלכלה על תמלוגי הגז + גרילה תרבות בדימונה נגד הפרטת המים + השקה למיכל דר

לרגל יציאת הגיליון השישי של כתב העת מעין, 'תיאטרון מעין' בשיתוף עם 'קולנוע בירוביג'ן' ויונתן לוי מעלים את הצגת הקריאה "ישיבת ועדת הכלכלה של הכנסת על תמלוגי הגז" (המבוססת על פרוטוקול מספר 320 של הועדה מיום ה5 באוקטובר 2010).

בין השחקנים המגלמים את חברי הכנסת ופמליית היועצים והלוביסטים שהשתתפו בדיון שבמרכזו נסיון לקשר בין הארגונים שניסו להביא יותר תמלוגים למדינה לבין הטרור: ליאור ווטרמן, אדם רוטברד, יהושע סימון, מתי שמואלוף, רועי "צ'יקי" ארד, אורטל בן דיין, תמר זנדברג, ירדן ברוך, חכים בשארה, אריאל קליינר, נדב אפל, מורן "מוריס" שריר, כרמל ברנע, נטלי לוין, נועה אבנד, ובנוסף סטודנטים, שחקנים, יוצרים ופעילים חברתיים שונים. אתם מוזמנים לפנות ולהצטרף.

את המחזה מביים יונתן לוי ('מנו מלך אטלנטיס', 'מר עולם', יחד עם ליאור ווטרמן). ההצגה תעלה ביום שבת הזה, ה-22 בינואר, בקולנוע בירוביג'ן, הגדוד העברי 5, בשכונת צ'לנוב, ליד הצימר וסמוך לתחנה המרכזית הישנה של תל אביב-יפו בשעה 21:00. הכניסה חופשית. השאלה מי ישחק את אופיר אקוניס, יו"ר הועדה, תיחשף מיד עם פתיחת המחזה. אירוע הפייסבוק

גיליון 6 של כתב העת לשירה וספרות מעין מופץ בימים אלה יחד עם כתב העת לאמנות 'החדש והרע','שירה מפרקת חומה" שירון ערבי-עברי של גרילה תרבות וספרה של המשוררת מיכל דר, 'גלשן'. פרטים נוספים על כתב העת בלינק. ההשקה לכתב העת תתקיים ב11 בפברואר במקום מיוחד.

ההשקה ל'גלשן', ספרה של המשוררת מיכל דר תתקיים ביום שלישי, ה25 בינואר, ב21:00,במועדון האוגנדה, רח' אריסטובולוס 4, ירושלים. יופיעו, מלבד הכלה: אלעד רוזן וליאור אופיר, נועם פרתום, עודד כרמלי, אנה ויילד, אמיר בולצמן ויבין בן רשף. (אירוע פייסבוק)

אירוע נוסף  הוא "שירת המים", הפגנת משוררי ויוצרי גרילה תרבות נגד הפרטת המים ותאגידי המים החדשים שהעלו את מחירה, כתמיכה במטה המאבק שמארגן ג'קי אדרי שכותב כאן על המאבק. האירוע יתקיים ביום חמישי הבא, ה27 בינואר, במרכז המסחרי של דימונה בשעה 17:00. באירוע ישתתפו: אוסנת סקובלינסקי, יחזקאל נפשי, דניאל עוז, השחקן אוהד קנולר, המשורר הדימונאי משה אוחיון, ערן צלגוב, מתי שמואלוף, איתן קלינסקי, אלישיב רייכנר, נטלי ברוך, רועי צ'יקי ארד ורותם מלנקי. האירוע בחסות העיתונים מעין, דקה, כביש 40 והשבוע החדש. (אירוע הפייסבוק)
תיאטרון מעין הציג במהלך 2010 את ההצגה 'קדימה' מאת רועי צ'יקי ארד, שעסקה ב"הון ולבנון" ועלתה על במות שונות ובה שיחקו משה פרסטר, יובל שגב, יובל בן עמי, זבולון משיאשווילי ועוד. התיאטרון המחתרתי שוקל להציג את המחזה על תמלוגי הגז עוד מספר פעמים, על פי ההצלחה, ברחבי הארץ. מארגני האירוע מוסרים: "זהו מחזה על מחזה, זהו תיאטרון על תיאטרון. כשהפוליטיקאים שחקנים, אין לנו ברירה אלא להיות פוליטיקאים".

עם העובדים הזרים ליד עזה + כמה המלצות קריאה

המאמר שלי בהארץ

לפני שבועיים ביקרתי בטעות בטקס הקמת השדולה נגד העובדים הזרים. במאמר שהתפרסם אתמול אני מציג את הצד השני של מהגרי העבודה: עובדים מזריחת החמה בשדות נחל עוז וסופגים קסאמים כשהם לא ממוגנים. נדמה לי שלא רבים קראו את הטקסט ולכן אני חורג ומניח כאן את הלינק.

המלצה 1: התחקיר של יוסי גורביץ' על ה"תחקיר" של אם תרצו (שמומנו על ידי מי שטוען שהיטלר עשה את רצון האל) שהתפרסם בשער מעריב (שממומנים על ידי סחר בנשק) שהוביל לועדת החקירה של פאינה קירשנבאום (שבתו של ראש תנועתה קיבלה כנראה סכומי כסף עצומים ממקורות שצריך לחקור, אבל העיתונאי שחשף זאת נרדף על ידי שירותי הבטחון) לחקר מקורות המימון של ארגוני השמאל.

המלצה 2: היום נתפס איש הימין והבלוגר המרתק אורי ברעם שפרסם את וידאו השטנה נגד שי ניצן. דוד מרחב, בלוגר שפעמים רבות כותב דברים מעניינים, כתב שלדעתו זו פרובוקציה שמאלית וחלק מקמפיין השטנה של השמאל. מעניין אם יתנצל על האשמות השוא במקרה הזה לפחות ויודה שהחשיד לשווא ציבור. מעניין לראות את האייטם הזה בערוץ 2 שמקשר בין ח"כ דני דנון, מי שהיה הראשון להציע את חקירת מימון ארגוני השמאל, ובין ברעם.

המלצה 3: 'אטלס הקונפליקט ישראל-פלסטין' (אנגלית, הוצאת 010) של מלכית שושן הוא ספר ששווה לרכוש או להשיג. מדובר בצרור גרפים ומפות שקדניות וכמעט נטולות פרשנות שמציגות נתונים בצורה דקדקנית ובהירה, והן בסיס להתחלת ויכוחים ושיחות. מעניין לראות איך עזה עד 1948 היתה עיר קטנה בת 80 אלף איש (על פי הספר היום היא בת מיליון וחצי אנשים).

המלצה 4: מבחינתי ספר השנה של 2011 הוא משתה לאדם בודד של דן דאור (חרגול), ספר שהוא קרוב מאוד לנס. כאן כמה שירים של דן דאור מהספר, שתרגם דן דאור, שפורסמו בגיליון הראשון של מעין.

איך השתתפתי בהקמת השדולה נגד עובדים זרים

הכול התחיל כשנשלחתי לסקר את דיוני התקציב בכנסת. המליאה היתה ריקה כמעט לגמרי. ח"כ פלמוני דיבר, ערבב נושאים לא קשורים שקשורים לפלסטינים ולעיר שהם בונים, ובסוף הכריז שהוא מתנגד לתקציב. לכן הנחתי שהוא מקדימה. באותה מידה יכול היה להיות גם בליכוד ולתמוך באותו תקציב. השרה לימור לבנת ישבה כנציגת הממשלה, יחידה בשולחן השרים. בני בגין נכנס למליאה, מנוזל מעט. הוא עושה טריק ללבנת, נוגע בכתף ימין ואז יושב משמאל. לבנת שוחחה בטלפון, לא ממש התעניינה במה שקורה, וכעבור זמן משוחררת.

השמות של חברי הכנסת זוהרים באותיות רגילות, ליד שולחנותיהם. משום מה השם של בנימין זאב בגין דהוי וזה של יצחק הרצוג לידו מבריק באור יקרות, אף שהרצוג לא נמצא. הח"כ הפלמוני מדבר על זה שהזוגות הצעירים רוצים הנחות ומקבלים אנחות. כשהקלדניות של הכנסת ישבתו, זה יהיה בוודאי בצדק.

אחריו מטפס לדוכן הח"כ זאב ביילסקי, גם הוא מקדימה. בגין עוזב לזמן קצר ואין שום שר במליאה, בניגוד לתקנות הכנסת. ביציע המשוריין ממול היה זוג, והוא נטש משעמום. גם חברי כנסת עוזבים בזה אחר זה. אני מפחד שאשאר לבד עם ביילסקי. אפילו המצלמות של ערוץ 99  פועלות באמצעות רובוט. מירי רגב עולה. רגב איימה קודם להיות היחידה מהליכוד שתצביע נגד התקציב. היא פותחת בחנופה לנתניהו ואז מאשימה את הממשלה בתקציב לא חברתי. חברי הכנסת מקדימה שמחים שמישהו מוחה נגד הממשלה וצועקים, "רק הליכוד יכול", ואז היא אומרת "והוא ימשיך". היא מנסה להיחשב חברתית ולכן קובעת "אנשי הפריפריה הם אנשים נקיים ואותנטיים". בסוף הנאום מתברר שהיא השתפנה והחליטה לא להצביע נגד, אלא להימנע.

הנאום של אורי אורבך, שעולה אחריה, דוקא מעניין. אורבך, איש הקואליציה, יצביע בעד התקציב, אבל מסביר שהוא עושה זאת כגוי של שבת. אורבך אומר שכשבדיונים חש "כמו אדם שנאבק עם מצפונו, ולבסוף ניצח אותו". בגין מתבדח ואומר "זה עדיף על מי שמצפונו נקי, כי הוא לא משתמש בו". אורבך מספר על מקרה שתואר גם בדה מרקר. ועדת הכלכלה החליטה על כך שכל הדלקים יתייקרו מלבד דלק בשם פטקוק, שקשור לתעשיית הבטון ומשתמש בו במפעל "נשר", שבמקרה שייך גם לנוחי דנקנר, והכול בלחץ הלוביסט. ההנחה הזו תגרום הפסד של 36 מיליון ש"ח למשלם המיסים. אורבך מתאר את "מבטי האימה של הלוביסט" כדי שהקואליציה תצביע איתו, ומספר איך בסוף אזר אומץ ולא הצביע בעד. אורבך או לא, נוחי דנקנר כמובן ניצח בהצבעה. אורבך הודה בסוף נאומו שאם קולו היה מכריע את ההצבעה, הוא היה מצביע בעד. זה אומר הכול על דיוני התקציב האלה. הוא לא קשור בכלל לאנשים האלה שנואמים עם החליפות, העסק נקבע בין הלוביסטים לפקידים, שיהיו בקרוב לוביסטים. המקרה של אורבך, שנראה בחור טוב ואומלל, מראה עד כמה מדובר בדמויות טקסיות.

אני קצת עצבני, יוצא להתאוורר. לפתע שועטת חבורת ילדים מתיכון נגבה בראשון לציון שבאו לראות בפעם ראשונה את הכנסת. הוצמדה להן מדריכה בשם הדס שמסבירה על הדמוקרטיה הישראלית במיקרופון בנוסח מדונה. אני שואל את מור שרפי, בת ה11 אם היא בעד התקציב, והיא שואלת מה זה. אשה מבוגרת נחמדה אומרת "לא. אני תמיד נגד התקציב" ואז מור מיד אומרת שגם היא נגד. לידה ילדה אומרת שהיא בעד לבסוף הילדה הסוררת משתכנעת על ידי מור להתנגד. אני נגרר עם הנוער הראשל"צי לאולם שאגאל. המדריכה שואלת מהי כנסת, ואז במפתיע הבטריה של המיקרופון הנייד אוזלת והמדריכה נאלצת לדבר בקול. "לאולם הזה מגיעים מנהיגים חשובים מחו"ל. איזה מנהיג חשוב הגיע לארץ?", היא שואלת. 'דוד המלך', צועק אחד הילדים.

במזנון הבשרי, חולפת נגה רפופורט, דוברת הליכוד. אני מבשר לה שמירי רגב בסוף לא תתנגד לתקציב. "לא ממש אכפת לנו", היא אומרת. אני מנסה לברר מה יהיה גורלה של רגב. והיא אומרת "אנחנו אוהבים את כל הילדים". שתי נשים נחמדות עוברות, אחת מהן בהריון ומשוחחות על הצלם על סוג מצלמה שבעלה של אחת מהן קנה. אחרי שהן הולכות, הצלם מסביר לי שהן לוביסטיות.

אני שוקל אם לשוב למליאה, אבל נראה לי שעדיף לצפות בערוץ הכנסת. יש שם כתוביות, ואפשר לזהות את הח"כים האלמוניים. מתרוצצת שמועה על כנס יסוד של "הקמת שדולה למען נפגעי המסתננים הבלתי חוקיים" בשלוש ואני מגיע לשם.

בטעות, הקדמתי לכנס היסוד של השדולה. זה היה רגע מביך: איש לא נמצא באולם, רק אני וחבר הכנסת מיכאל בן ארי מהאיחוד הלאומי. את בן ארי פגשתי לראשונה לפני שבוע כשהגעתי להפגנה בירושלים לתמיכה במכתב הרבנים נגד השכרת דירות לערבים. הוא נאם ואז הסתובב בעצרת עם בנו, לוחץ יד לעוברי אורח, מתחת לדגלי כהנא. פיזזנו יחד לצלילי אריאל זילבר. הוא כנראה זכר אותי ואמר לי שלום.

לאט לאט הפעילים זרמו, מניחים על השולחן לידי מודעות ודבק סלוטייפ. אני שוקל להחביא את הסלוטייפ. איתן כבל עומד ליד הדלת, בוחן את המתרחש ובן ארי מזמין אותו להיכנס, כבל נסוג במהירות. הנאומים מתחילים. הח"כית יוליה שמאלוב-ברקוביץ' מקדימה, ממארגנות השדולה, מגיעה באיחור, אחרי טלפונים רבים מבן ארי. 'ממש חיכינו למשיח', מתבדח מישהו. 'זו אשתו של המשיח', אומר מישהו אחר.

נראה שבן ארי לא היה בטוח שחברי הכנסת יגיעו, ולכן אנשיו הכינו תויות 'חבר כנסת' על השולחן, ורק כשהגיעו, מחליפים לשם הח"כ. שמאלוב מריצה הצעה לפתרון הבעיה: כל בנאדם עם דעות הומאניות שתומך במסתננים ימסור לה את כתובתו ואז ידאגו שיגור אצלו מסתנן בחדר בחצר. "אנשים עם דעות הומאניות" זו הקללה הקשה ביותר כאן. הם שנואים לא פחות מהעובדים הסודנים, שחלק מאנשי השכונות מצליחים להבין את מצבם הקשה, למורת רוח מארגני השדולה.

אשה מאיזור התחנה המרכזית בתל אביב מסבירה שאם לא יעשו כלום, התושבים "יקחו את החוק לידיים". "זה יקרה", מבשר בהנאה פעיל מטופח עם קוקו. ואחר כך מבטיחים עוד אנשים בידענות. "זה הולך לקרות".

'אנחנו שחורים והם שחורים, על איזה גזענות הם מדברים?', אומר פעיל אילתי בשם אבי הלל, הוא קורא להקמת קבוצות שיפעלו בכוח נגד המסתננים. אחד הנואמים מסביר שהפליטים לא ממש פליטים כי הם מגיעים לא ישירות מסודן ומאריתראה כי אם ממצרים, ולמה הם לא נשארו שם. אני מהרהר באברהם אבינו וצאצאיו שיורדים לשבור שבר במצרים, ומדמיין את שמאלוב-ברקוביץ' ממתינה לו בכעס בכניסה.

ההזנחה ארוכת השנים של הממשלה את השכונות מנוצלת למשהו שנע בין מפגש יסוד של תא קו קלוקס קלאן למערכון. כמו בהפגנה נגד יחסי מין עם ערבים בבת ים בשבוע שעבר, הדמוניזציה מחוברת גם כאן מיידית לסקס. הנואמים מדברים על אונסים ועלילות דם וזרע שונות. צביה, אשה מבוגרת מרחוב צ'לנוב בדרום תל אביב מספרת שהיא לא יוצאת מהבית, כי כל פעם "שלושה כושים באים, שואלים אם בא לך חשק. גבר רואה אותי, מיד מתחיל להשתין". היא נסערת מאוד ורומזת שיש מי שמביאים לסודנים נשים במיוחד, ולא מוכנה להגיד יותר. הציבור מברר בגועל אם לא מדובר באנשי עמותות. וצביה רומזת שמדובר בבני דודנו.

ח"כ יעקב כ"ץ עולה ובטון שקט ונעים אומר שיש לו רעיון שיפתור את הבעיה, "ביום אחד ובלי להרוג אף מסתנן". הוא אומר שצריך למנות אותו לשר בטחון לשם כך, ואז ינהיג גיוס שלוש אוגדות "בלי בג"צ ובלי בד"צ". הוא מציע לירות בראש ל"שניים-שלושה מבריחים בדווים ולהכניס למכלאות את כל הבדווים מהאיזור שנמצאים 50 קילומטרים ליד הגבול". הקונספט מתקבל במחיאות כפיים. "לא ננוח עד שלא יהיה כאן סודני אחד", מסכם בן ארי.

.

פורסם בגרסה מקוצרת לחצי בהארץ

/

<iframe src="http://www.facebook.com/plugins/like.php?href=ID)); ?>&layout=standard&show_faces=false&width=450&action=like&colorscheme=light" scrolling="no" frameborder="0" allowTransparency="true" style="border:none; overflow:hidden; width:450px; height:60px;">

לוח השחמט מזכוכית \ תגובה למאמר ה"בלותונאים" של עודד כרמלי

לוח השחמט מזכוכית \ מת'יו סוויני

.

הוא קם ומגלה לוח שחמט מזכוכית

לצד ראשו, מעל שידת המיטה.

הויטמינים הוזזו משם,

המנורה הונחה על הרצפה,

שתי כוסות המים נעלמו

וזה קרה ללא רחש.

הוא התיישב כדי לראות טוב יותר.

הכול מזכוכית – הלוח,

החיילים, חצי מהם שקופים,

חצי עכורים, וכך המשבצות

ההפוכות. קם מהמיטה כדי

להביט על הכול. רגלי עכור אחד

התקדם. הקבוצה השקופה

שסמוכה אליו לא עשתה צעד.

זה היה תורו. מי היה היריב

הלא נראה שלו? הוא פתח את

התריסים כדי שהאור ייכנס,

נזכר במשחק השחמט האחרון

עם אביו. זה היה כריסמס.

הוא הפסיד, כמובן, כמו תמיד.

ובכן, נזכר שניצח פעם אחת,

ואז סרב לשחק שנים ארוכות.

הוא הציץ על השתקפות הלוח

בראי. לרגע אחד, ראה

צל עומד שם, ואז נעלם.

הוא ישב, בחן את הלוח,

ואט אט, הניע את הרגלי השקוף.

.

(מתוך לונדון ריוויו אוף בוקס. תורגם בננה ביץ', שבת ה18 בדצמבר 2010).

.

בשורה נחמדה: כתבת המסע שלי למעבי השריפה בכרמל תורגמה לערבית ופורסמה בעיתון המצרי אח'בר אליום.

הכתבה המלאה בהארץ

המאמר בעיתון המצרי

.

זו הזדמנות להמליץ ולא להמליץ על פוסטים:

ממליץ על הטקסט מלא האהבה והמרגש על החייטים בבלוג 'השמרן', של יוני רז פורטוגלי.

לא ממליץ על הטקסט נגד העיתונאים שכותבים בלוגים שנכתב על ידי עודד כרמלי (כאן התייחסתי לשירתו) באגד הבלוגים מייסיי, וזכה עד כה (כרגע) ל182 קוראים. זה אולי נראה מעט אבל על פי מדד המדור "עכשיו סוער" זה הפוסט הפופולרי ביותר כרגע באתר הזה, אף שחלף מעל שבוע מפרסומו. במקום השני והשלישי ניצבים טקסטים בני 36 ו24 קוראים. כנראה בגלל שאני נוהג בהגינות ושם לינקים לאתר, דבר שמבטיח מעט תעבורה, הירידות של מייסיי על מפעלותיי הן הן הסיבה היחידה להשרדותו הכלכלית כרגע. פוסט מבולבל על ספרי החלום הישראלי, שלמעשה היה בעיקר מתקפה משעשעת נגד ערך הויקיפדיה עלי, הגיע ל1071 קוראים, המקבילה לתקליט פלטינה משולש בבלוגי מייסיי.

ולמאמר עצמו: כמו במצוות הסוכות, הכותב כורך יחד אותי, עם ציפר, עופרי אילני ומנחם בן, ומנענע, מציג אותנו כבלותונאים (עיתונאים בגיל הבלות? עיתונאי בגיל הבלו-ג'וב?) ולא כעיתונאים של ממש. כלומר כעיתונאים שהמציאות לא בדיוק נגד עיניהם.

אבל מהי מציאות? מאחורי ההגדרה של "מציאות" עומדת פשוט התפישה האולטרה-שמרנית ומסויידת של כרמלי, בחור די צעיר מבחינה ביולוגית, שכתיבה צריכה לשקף את הידוע והמוכר ולא לחדש או להתנגד. לנושא הריאקציונריות הזה התייחסתי כבר בביקורת על רץ שאותו ערך ופימפלט. כאן הוא מביא לצדו כמגדיר המציאות את המסאי אליעזר שטיינמן, יליד 1892.

עכ"ר סורק כתיבה ענפה של ארבעה כותבים פורים, מוציא מהקשר בלי לתת לינק משפטים ספורים מתוכם, חלקם אכן אומללים, וכך בונה תזה רעועה ככוס פלסטיק ובה קשית באוקיינוס סוער. הוא מתייחס בשני ציטוטים לדברים שכתבתי.

א. הוא מבקר את יחסי הביקורתי לכשלון הטנקים במלחמת לבנון השניה. העובדה היא שישראל השקיעה סכומים עצומים בטנקים, אך אלה עלו באש בקלות רבה על ידי כל זב חוטם מחיזבאללה, כך ששימוש בהם נשקל מחדש. אני ממליץ לקרוא על ואדי סלוקי. כאן הוא כותב שהוא מעדיף את עמדת הגנרל טל ולא עמדת השכל הישר. כשמשורר סומך על גנרל, זה אומר שצריך לדאוג.

ב. כרמלי, שכשמו כן הוא לא, לועג למה שראיתי בעיני וגם תושבי חיפה ודווח ברדיו חיפה: את השדרנים של ערוץ 2 ו10 מתארים שריפות גדולות במקום שהללו כבר דעכו. השדרנים דיווחו על אש מתקרבת לדניה ועומדת להעלות לאפר את עוספיה, הם קראו לפינוי מצפה עדי, המציאות היא שאחרי ההתחלה הקשה של השריפה, האש לא התקרבה לשם, בניגוד לבהלה שהעלתה התקשורת. זה דבר שהוביל למשל לשכירה המאוחרת מדי של הסופר-טנקר, אחרי שהשריפה כבר נרגעה, לשמחת התקשורת שכבר היתה צמאה לאייטמים. אני הייתי שם כעיתונאי לא תלוי בביפרים שרואה בעצמי מה קורה, והעברתי דיווחים שלא נערכו או נווטו. ראיתי בעיני מראות אחרים לגמרי מאלה שנפרשו בטלויזיה, שאותה כנראה ראה הכותב, מראות ערוץ 2 ו10 שעליהן הוא מגן בחרוף נפש כ"מציאות".

אכן היה אסון בשעות הראשונות, וכמובן מחדל שקרה לפני שהשריפה החלה, אבל הדרמה נמתחה באופן מלאכותי על ידי הערוצים השונים של הטלויזיה והפורטלים. הם למשל דיווחו שעות ארוכות שהשריפה היתה הצתה של שני צעירים מדלית אל-כרמל, גם לאחר שהמפכ"ל הכחיש זאת והם שוחררו לביתם. עדיין בתשקורת אנשים ממשיכים להתייחס אל השריפה כהצתה של בני דודנו, בגלל הדיווחים הללו. והנה בקפה דה מרקר, נדה אבו ערישה על איך שדרנית הפיצה עלילת דם שתושבי פורדיס שמחים ומעלים זיקוקים (אף שהם בה בעת נפגעים).

%d בלוגרים אהבו את זה: