ארכיון קטגוריה: מאמר פובליציסטי

ראיון עם מוסטפה עלמי, פריס הילטון הפלסטיני

מוסטפה עלמי חי את המזרח התיכון כמו שאיש לא חי. הוא פותח את הבוקר (כלומר, את הצהריים) בארוחת בוקר במסעדה היקרה של מלון אמריקן קולוני. בבופה הענק, הוא בוחר טירמיסו עם מלקחיים, ואז מחליט אם לפנות מזרחה לאיזה דיסקו עמאן או לפתיחת פאב ברמאללה. ואולי מערבה: לתל אביב, בדרך כלל מסעדת דגים ואז מועדון כמו האומן 17 או לפאב הנוצץ של רוטשילד 12, שבו המלצריות מתהלכות בבגדי שנות העשרים ומתערבבות עם האצולה העסקית המדכדכת של ישראל.

כשהכתבה תתפרסם, הוא יהיה בדובאי לצרכי מה שהוא מגדיר כ"שופינג, בילויים, שיזוף". יצא לנו להסתובב, לי לו בלילות ארוכים בתל אביב או לעשות סיבובי בארים ברמאללה. כל פעם שאני בירושלים, אני שולח לו סמס, ואם הוא לא בפרטיה באחת מנסיכויות במפרץ או בסניף החברה המשפחתית במונטריאול, אנחנו חוגגים, עם פמליה שהולכת וגדלה במהלך הערב.

נערי שעשועים כמוהו יש הרבה בישראל, צעירים שרק רוצים לכייף ולרקד עד שהאור עולה ומחלקי העיתונים משליכים חבילות למרכולים. אבל זה קשה יותר לפלסטיני. רוב הפלסטינים רק מנסים לשרוד. יש אמנם בליינים ברמאללה, אבל קשה להם להסתובב בחופשיות. יצא לי ללכת לים עם פלסטינים שהזילו דמעות התרגשות, כי ידעו שקיימת אפשרות שלא יראו את הים כל חייהם.

איש לא יעצור את עלמי, עם תעודת הזהות הירושלמית שלו והמבטא הלונדוני המפונק, פרי לימודים בבריטניה. אולי זה גם החיוך, שכולו טוב לב ונדיבות. קשה לא להתאהב בשמחת.

גם בלי לדבר על ההבדלים המסוימים במספר הספרות בחשבון הבנק שלנו, אני ומוסטפה טיפוסים שונים. אני טיפוס נזירי שיכול לשרוד ערב שלם על סודה חמימה. הוא ייקח קלאמרי או יזמין לאלכוהול היקר ביותר, וידאג שכולם מסביבו מסודרים. הוא כמובן לא נותן לי לשלם על כלום.

פעם, באחת הבילויים שלי למזרח ירושלים, הצלחתי לסחוב ידיד ליכודניק מפוחד מערבים, בלי לגלות לו שפנינו למזרח. גם הוא התאהב מיד במזג הטוב שלו. בוא נגיד שכשליברמן אומר שהוא מדבר בערבית, הוא לא מדבר בשפה של עלמי: אדם מפוכח, שרוצה לחיות בשלום ואפילו בסבבה עם הישראלים, רק שיתנו לו את המדינה שלו והוא יעשה כאן את המסיבה הכי טובה בעיר.

תחנה ראשונה: קוקטייל בקונסוליה הבריטית במזרח ירושלים

הקונסוליה הבריטית ניצבת כמה עשרות צעדים מהגינה המרוטה שבה התקיימות הפגנות השמאל בשייח' ג'ראח חמש שעות קודם לכן. זה מעין מבצר ענק, שסביבו גדרות תיל. מדובר באירוע רשמי והייתי צריך לשלוח בסמס את השם ומספר הדרכון שלי. כשהגעתי, שמחתי לראות שהשם שלי מופיע, ליד הנספח האיטלקי.

בין גדרות התיל, האווירה היא של מסיבת כיתה, רק בלי שירים של סבלימינל, אלא תערובת של פופ מתחילת האפסטיז ולהיטים ערביים. הברמנים, צוערים בריטים לבושים כאפיות מגוחכות, מוכרים משקאות עם שמות היתוליים בטעם רע כמו 'זונה בשלושה דולר', שמרגיעות את הפחד שלי מיצירת משבר דיפלומטי. הנוכחים הם פיפטי פיפטי דיפלומטים מערביים ופלסטינים יאפים ושיחי הגרניום מסביבנו מוסיפים לאוירה הזחוחה והסחית. דיפלומט גרמני זוטר שהגיע זה עתה לאיזור שומע שאני עיתונאי ישראלי, ומבקש ממני סיכום של המצב במזרח התיכון בשורה-שתיים.

אני עם דפדפת צהובה גדולה מדי, עומד ליד הבריכה הריקה, ממתין למוסטפה, שמאחר בשעה: הוא כמובן במסיבה קודמת. למרות שרק תשע וחצי. כשהוא מגיע, מתגלה שהוא מכיר את חצי מהנוכחים. מנשק את כל הבנות. שניה אחרי בואו, עולה רקדנית הבטן בבגדים סגולים. מוסטפה לוחש לי שהיא בטח ישראלית, כי החברה הפלסטינית שמרנית ואין כמעט רקדניות בטן פלסטיניות.

מוסטפה מדבר על אהבה: "החברה הראשונה שלי היתה יהודיה. נפגשנו כשהיתה בת 17. יצאנו שלושה חודשים, עד שעברתי ללמוד. היא ביקרה אותנו ברמאללה. אמא שלי אהבה אותה מאוד. עכשיו היא חזרה בתשובה, נשואה עם ילדים, אבל מבחינתי, תישאר האהבה הראשונה".

אני רוקד מעט, ובשלב מסוים עושה צעד לא נכון ושובר בטעות נרגילה של אחד הגרמנים האוריינטליסטים. זה הזמן לברוח לתחנה הבאה.

תחנה 2: באר הבורדר ליין, מזרח ירושלים

הבורדר ליין הוא אחד המקומות הסודיים בירושלים. מדובר באחד הדאנס-ברים הלוהטים בעיר, אבל רוב הבליינים מהמערב מעולם לא שמעו עליו, כי הוא במזרח ומנוהל על ידי פלסטינים. נראה שרק אני אוכל את הלוקש של העיר שחוברה לה יחדיו.

זה פאב-מסעדה גדול יחסית ודי מפואר. בפנים, אפשר לרקוד לצלילי פופ לבנוני אופנתי. בחוץ, אפשר לאכול אוכל מוצלח ולנשום את האוויר הנהדר הרווי בריחות פרחים שכנראה לא גדלים בגוש דן. הדבר היחיד שמזכיר את הסכסוך הוא שמו של הפאב וקיומם של הרבה אנשים קטועי רגליים. אני מקווה שזה לא קשור למשהו שישראל עוללה, אבל חושש שזה כך. לא נעים לשאול שאלה כזו באוירה הטובה, כשכולם שמחים, וגם קטועי הפיסחים יושבים על שרפרפי-בר ומנענעים את הקביים בשמחה.

-כבליין מקצועי, איך אתה משווה בין תל אביב וארצות ערב?

"בתל אביב הבילוי הוא יותר בסגנון אירופי. בדובאי או עמאן יותר נוצץ. אני מאוד אוהב את תל אביב. היא בועה יהפהפיה. אתה שוכח את עצמך, את הזהות שלך שם, אתה שוכח שאתה שונה משאר הישראלים. אגב, פגשתי את דנה אינטרנשנל בויסקי א-גוגו והצטלמנו יחד. פעם, תל אביב היתה העיר מספר אחת באיזור, לצד ביירות. אבל עמאן הופכת גם כן לעיר מרכזית בחיי הלילה. בילוי לילי רציני בירדן שכולל מסעדה טובה ומועדון וי.איי.פי יעלה 800 שקל ללילה. בדובאי זה יכול להגיע ל400 דולר ללילה במועדון טוב".

-אני שם לב שאתה תמיד לובש מותגים.

אני מאוד אוהב עיצוב. המותג האהוב עלי הוא דולצ'ה וגבאנה. התחלתי עם החיבה לבגדי מעצבים כשהיתה לי חברה עם טעם והיא למדה אותי.

-אתה מרגיש טוב בסביבה כל כך ענייה, ללכת עם משקפי פראדה?

אני לא משוויץ. מה שאני לובש, זה בשבילי. אני אוהב להראות טוב וקונה את הבגדים בעיקר בלונדון או איטליה.  אני לא קונה כדי לנקר עיניים, אלא כי זה גורם לי להרגיש טוב. עשירים אחרים קונים מכוניות מירוץ. זה נראה לי טפשי במדינה מאובקת כמו שלנו.

הבורדר ליין הוא המקום שבו פגשתי את מוסטפה לראשונה לפני שנה וחצי. הוא כמובן זה שהתחיל לדבר איתי, או התחיל עם חברה שלי דאז. מי זוכר. הוא שמח מאוד לראות ישראלי שמבקר באזורים הפלסטינים והפכנו במהרה חברים. מוסטפה ממהר משולחן לשולחן ומיודד עם כולם, עד שהוא מתביית על יפהפייה פלרטטנית עם שיער שחור. הם כובשים את הרחבה, ולאט לאט הופכים לזוג היחיד על הרחבה. הוא לא נח ממנה.

כעבור שעה, אני וכריס, בן דודו, שמספר לי שגם כילד אהב מאוד בחורות, ממש מנסים למשוך אותו להמשיך הלאה. אבל הוא ממשיך לרקוד, נראה מאוהב לחלוטין. בסופו של דבר, הוא לוקח טלפון ומפליג הלאה. "כשיהיה שלום", אומר מוסטפה. "אשמח לקחת את החברים הישראלים שלי לביירות, אחרי ארוחת בוקר בתל אביב ויום אחר כך לאילת. זה החלום שלי. אבל זה אחרי שהבעיה הפלסטינית תיפטר. הרבה ישראלים רוצים את זה, אבל מפחדים. וגם פלסטינים. יותר קל לפחד וקל לשלוט דרך פחד".

-אולי במקום פוליטיקאים, כדאי שבליינים ינהלו את המדינות.

כן, מסיבות מורידות את החומות ואתה שוכח את הצרות לזמן קצר. אני לא קורא לישראלים אויב.

-יגידו שאתה לא פטריוט.

אני פטריוט. המשפחה שלי עוזרת לצדקה, בנינו בתי חולים. פטריוטיות זה לא רק להחזיק רובה. אנשים אצלכם אומרים שאנחנו רוצים לזרוק את הישראלים לים. אף פלסטיני כבר לא רוצה את זה. זה נאמר לפני 60 שנה. עם שלום, עם הטכנולוגיה הישראלית והגיל הצעיר של האנשים במזרח התיכון אפשר ליצור כאן גן עדן יהודי-ערבי.

אנחנו נוסעים במכונית של מוסטפה ושומעים מוזיקה איומה. הוא בזמנו שמע כל היום את הלהיט "רוצה בנות", ועכשיו הוא משמיע לי עוד אוסף דאנס עברי מזעזע בפול ווליום.

תחנה 3: הצעצוע, מערב ירושלים

הצלם עטא מתלונן שבדרך כלל לא מכניסים אותו למקומות במערב העיר. פאב הצעצוע מלא, אחד המקומונים בחר בו בדיוק השבוע כמקום מספר אחת בחיי הלילה. מוסטפה נלחם להכניס אותנו, מול הפנים הקפואות של הדורמנית הצוננת, ובסוף נכנס וגם מתחבק איתה.

בכניסה, עדי טלמור הבעלים, מספר שהוא מאוד אוהב את עלמי: "מוסטפה מאוד ותיק אצלנו, הוא יודע לבזבז כסף. יש אצלנו הרבה חבר'ה טובים ממזרח ירושלים. אנשים שיודעים לשתות ולהתלבש".

"אני אוהב את הצעצוע כי הם לא נותנים לי להרגיש פחות טוב כי אני ערבי. אין שם גזענות בכלל", מאשר עלמי.

-יש מקומות שלא הכניסו אותך כי אתה ערבי?

"במקומות כאלה אני מדבר באנגלית". מוסטפה מספר בצחוק על מקרים שהסתובב בזהות של תייר לצד ישראלים שאמרו דברים גזעניים איומים נגד ערבים, ופורץ בצחוק.

מועדון הצעצוע מלא כולו מחשופים בגודל הצרות של יוון, נראה כאילו גם בנות ה16 כאן מנותחות חזה, וחלק ניכר מהגברים. הקלישאה היא שרמאללה הפכה תוססת, אבל גם ירושלים לוהטת בטרוף מאז שאין פיגועים. אני לפתע מגלה את מוסטפה עומד על הבר מנסה לרקוד עם שתי בנות שרוקדות כאילו היו לסביות. אלא שבחור אחר עולה גם כן, והוא נותר רחוק מהן. הריקוד הטיפוסי שלו מזכיר זריקת לאסו. וכשהוא רוקד – כולו אהבה. איכשהו, אני מתחיל להתעייף. השעה שתיים וחצי. נראה שמוסטפה רק התחיל לרקוד. אני מוריד את מוסטפה מהבר, לוחץ לו יד וממשיך.

תחנה 4: העיר העתיקה, ירושלים

למחרת, השעה כבר אחת בצהריים. מוסטפה קם באיטיות. הוא עם חליפה ונעלי לקה, משקפי פראדה. אנחנו הולכים לסיטאדל, המלון בעיר העתיקה של הבן דוד כריס. יושבים על הגג שלו, צופים על הר הבית.

משפחת עלמי היא משפחה עתיקה ומכובדת. כבר 600 שנה במזרח ירושלים. הם תמיד נחשבו למשפחה של שלום. מוסא עלמי, מנהיג פלסטיני ומראשי המשפחה, דיבר עם יהודים ונלחם כדי שתוכנית החלוקה תתקבל על ידי הפלסטינים. המשפחה נכנסה לעסקי הסיגריות, ועכשיו מוסטפה מנסה להרחיב את המפעל גם לתחומי אחרים, כמו מוצרי נקיון ועוד. מוסטפה: "מוסא עלמי ראה חזון של שתי מדינות, מה שכל העולם רואה היום, עוד לפני 60 שנה. הוא אמר, בוא נשב עם היהודים. הם לא ימשיכו מפה. כולם לא העריכו את ישראל. אם היינו מקשיבים לו, היו ניצלים חיים של כל כך הרבה אנשים. אבל אז המצב היה אחר, חשבו שהיהודים יעזבו. וזו היתה טעות. אבל גם אתם צריכים להתרגל לקיום שלנו. בירושלים האפליה ברורה. אנחנו משלמים אותה ארנונה, אבל אסור לנו לבנות, הדרכים שלנו גרועות. אני רוצה שיהיו שתי מדינות ואז לבנות גשרים ביניהן. הכיבוש הורס את הערכים היפים שלכם כישראלים וכיהודים".

"התחברתי עם ישראלים כשלמדתי בלונדון", הוא מספר. "התגוררתי עם שותף ישראלי לדירה. שנינו אהבנו חומוס ואהבנו את הארץ היפה הזו. חשבתי שזה טפשי שכשנחזור לארץ, לא נשאר חברים. הפלסטינים רוצים שלום כמוך, אבל גם רוצים שיתייחסו אליהם כשווים. בלי מחסומים או מתנחלים שמתעללים בנו. לדעתי יש פשוט חוסר הכרות בין הצדדים. שאלתי פעם בכיתה, כמה ישראלים היו ברמאללה וראו באמת פלסטינים? היו רק שניים, והם היו שם כחיילים".

-מה יהיה עוד 20 שנה?

"אם לא תקום מדינה פלסטינית, זו תהיה מדינה אחת תוך 50 שנה. המדינה הזו תהיה מדינה אחרת, לא יודע איזו מדינה, אבל בוודאי לא יהודית".

-מה הערב הכי משוגע שלך?

לפני שנתיים, היינו בחוף הרצליה על הבוקר. שיחקנו כדור עף כל הים. נפגשנו שם, חברים ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים ואז שתינו הרבה. היה יום מאוד יפה, לא היו מחסומים ביננו, ואז בערב יצאנו כולם לרקוד.

-זה לא נשמע משוגע.

זה יותר יפה ממשוגע.

-אנשי שלום בישראל מקבלים תגובות רעות. איך זה בפלסטין?

"אנשים לא מבינים – אתה מנרמל יחסים עם ישראל אחרי מה שהם עושים לנו? למרות החומה והכיבוש? אני אומר שאם יש לי אפשרות ליצור קשר עם ישראלי אחד ושלא יהיה עוד דור שיחיה על שנאה אז זה שווה. זו דרך להעביר מסר שהערבים הם לא טרוריסטים, אלא אנשים עם חלומות ומטרות, שמעולם לא נתנו להם מדינה. באנגליה למדתי על השואה והאנטישמיות, ומבין לגמרי למה היהודים רוצים מדינה בטוחה, אבל אני גם מבין שהפלסטינים רוצים לחיות בבטחון"

-אתה אולי היית יכול לסגור עסקה עם ביבי, אבל הוא היה אומר שאתה לא מייצג אף אחד.

הישראלים תמיד מחפשים תרוצים. אמרו ערפאת בעייתי ולא מייצג, ואז אבו מאזן חלש. תראה מה סלאם פיאד עשה. יש הרבה כמוני. מה רוצים הפלסטינים? חופש, רווחה ויציבות.

-היית מדבר עם מתנחל?

אין לי בעיה לדבר עם כל אחד. כולם בני אדם. אבל יש לי בעיה לדבר עם מישהו שיראה בי אדם נמוך ממנו, מעין משרת.

תחנה 5: ערב להקות בצנובר, רמאללה

אחרי סיבוב בתי קפה ובארים ברמאללה וארוחה במסעדה הפלסטינית המעולה "דארנה", אנחנו ניגשים ל"צנובר". במקום, מתחולל ערב להקות ערביות. עולות להקות כמו "חלאס", שאפשר להגדירה כזי.זי טופ של רמאללה, מעין משינה-לייט. תאמר נאפר, הראפר מלוד, מפציץ בראפ פוליטי. מונה, מעין בריטני ספירס של חיפה, שוברת לבבות. ועוד. האווירה טובה. המקום מלא לגמרי בצעירים מאושרים. מצחיק שהביקור הנחמד והתרבותי הזה הוא עבירה. יש צו אלוף האוסר עלי כישראלי לצאת לבלות בשטחי איי. אם אתפס ביציאה, אהיה בצרות. העילות לצו הן אולי בטחוניות, אבל הן בוודאי גם לא תורמות לקירוב בין העמים, שדבוקים אחד לשני ונגזר עליהם להיות זה ליד זה. לטעמי, העובדה שלרקוד זה לא חוקי דווקא מוסיף עניין לבילוי.

אני רואה את מוסטפה רוקד, וחושב שעדיין אלא לא תנאים אופטימיים לפלייבוי. מוסטפה הוא פריס הילטון תחת כיבוש. כל שניה הכול מסביבו יכול לקרוס. עם כל הפראדה שלו, הוא חי תחת כיבוש. זו הרגשה שאני כצעיר ישראלי שנולד במדינה עצמאית, לא מכיר, וקשה לי לקלוט באמת. לאחר שהוא מבלה עם ישראלים, הוא יכול להיקלע למחסומים משפילים מטבעם שבהם עומדים לעתים קרובי המשפחה של חבריו.

כריס עלמי הגדיר את התחושה המשפילה במחסום כ"הרגשה של מי שהולך למבחן, שהוא לא התכונן אליו". מוסטפה בעיקר כועס על החומה. הסיבות הן פרקטיות. היא מעצבנת אותו, כי "בגלל החומה, במקום 5 דקות לוקח לי 40 דקות להגיע לעבודה כל בוקר. וזה הולך להיות יותר גרוע בגלל שהכביש למעלה אדומים יהיה ליהודים בלבד. בגלל הסגר על עזה, 40 אחוז מההכנסות של מפעל הסיגריות שלנו נעלמו בלילה אחד".

-מה מעשנים שם עכשיו?

מעבירים בתעלות סיגריות של חברות בינלאומיות כמו פיליפ מוריס. הם מנצלים את המצב. היינו צריכים בגלל הסגר לוותר על 45 פועלים. זה שבר את הלב של אבא שלי לפטר אנשים שעובדים עשרות שנים לפעמים.

-אתה לא מעשן.

"עישון זה עניין אישי"

-העובדה שאתה מתפרנס ממשהו שגורם סרטן לא מפריעה לך?

"אנחנו לא גורמים לאנשים לעשן, אלא מספקים צורך של אנשים שרוצים לעשן. אנחנו למשל לא מפרסמים".

-ניסיתם לשווק סיגריות לישראל.

אנחנו אנשי עסקים. וכמו שישראלים מוכרים לפלסטינים, יש לנו תכנון לייצא לישראל. זה שוק טבעי עם כוח קניה גדול. יש לנו משרד ברעננה ואנחנו מעסיקים ישראלים. בחזון שלי, יהודים וערבים שעובדים יחד בחברה אחת, לשגשוג שני הצדדים, בשוק פתוח ומהווים דוגמא למזרח התיכון.

(התפרסם לפני כשבועיים בידיעות אחרונות)

מערבון 6 עכשיו בחנויות ומערבון 5 עולה ברשת לקריאה חופשית \ הערב גרילה תרבות עם כפר דהמש ברמלה


מערבוןמגזין חדש לקולנוע יוצא לאור לראשונה באופן עצמאי. זהו גיליון מספר 6 של מערבון – כתב עת שמכוון לקהל אוהבי הקולנוע מבלי להיות כפוף לדרישות יחצ"ניות מחד ולז'רגון אקדמי מאידך.

maarvon 6 cover.jpg

במערבון מפרסמים כותבים ויוצרים מובילים מתוך עניין כן ברעננות מחשבה ותשוקה לקולנוע. כתב העת מודפס ב4000 עותקים ונמכר לא רק בחנויות ספרים, אלא גם בשטח: קולנועים, בתי קפה ופיצוציות. עד כה גיליונות מערבון ראו אור בתוך החבילה של כתב העת מעין לשירה. את הגיליון הנוכחי של מערבון אנחנו מפיצים לבד.

לכבוד האירוע העלנו השבוע לרשת את כל מערבון 5 לקריאה בחינם, ניתן לקרוא גם את שאר הגליונות הקודמים באופן חופשי.

מערבון 6 מתמקד ברובו ביצירה המקומית. בגיליון זה מפרסם תום שובל את מאמר השער על יצירתו של הבמאי הפלסטיני איליא סולימן וכן מתפרסם דיון רב משתתפים על הסרט עג'מי. סרטה החדש של קרן ידעיה כלת הים נקרא בידי נועה רגב ואלעד סמורזיק. כמו כן, הגיליון החדש של מערבון כולל חטיבה היסטורית על היצירה המקורית ובה מאמר רוחב על פסי הקול בקולנוע הישראלי מסאלח שבתי ועד ימינו מאת גבי טרטקובסקי ומאמר מאת מתן אהרוני על קרנבל הזהויות של נישואים פיקטיביים (1988) סרטו של חיים בוזגלו. כמו כן, קרין ריבקינד סגל ערכה ראיון עם אסף סודרי על סרטו התיעודי החדש האסיר – סרט השנה של מערבון. מתוך עניין מתמשך לחשוף בפני קוראינו את יצירותיהם של הבמאים המובילים הפועלים היום מערבון פירסם עד כה מאמרים וראיונות עם יוצרים דוגמת פדרו קוסטה, פיטר ווטקינס, ג'יה זאנגקה ואבדרחמן סיסקו ועוד. לגיליון זה דן שובל ערך שיחה עם הבמאי התאילנדי אפיכטפונג וירסטקול, אשר מלווה בדברי רקע שפותחים בפני קוראי מערבון צוהר ליצירתו של במאי מרתק זה. בנוסף, במסגרת תרגומי המניפסטים שאנו מפרסמים ובהמשך לתרגום המנשר של גלאובר רושה (מערבון 1), אנו מביאים הפעם מאמר של הקולנוען הקובני חוליו גרסיה אספינוזה "לקראת קולנוע לא מושלם" (1969) בצירוף דברי רקע והסבר מאת ד"ר צבי טל. הגיליון כולל גם מאמר מאת ההוגה הצפון-אמריקני הנודע פרדריק ג'יימסון על חדשות מקדמוניות אידיאולוגית, הפרוייקט הקולנועי החדש של אלכסנדר קלוגה.

בחזית הקולנוע ההוליוודי, אדם אבולעפיה פותח בקריאה המתמקדת בהישגיו של ברונו, סרטו של סשה ברון-כהן, במקביל לספר השירה של אהרן שבתאי "חרא, מוות". ויהושע סימון מנתח את הקומדיות הרומנטיות האמריקניות מאז משתגעים על מרי ועד לז'אנר הברומנס העכשווי. במדור "ראיתי ש…" נסקרים ממזרים חסרי כבוד של קוונטין טרנטינו, מה שעובד של וודי אלן, הבודדים של רנן שור, איל דיבו של פאולו סורנטינו, הדרך לחתונה עוברת בווגאס של טוד פיליפס, גרבי משי של רובן ממוליאן, אווטאר של ג'יימס קמרון, ליברפול של ליסנדרו אלונסו, יהודי טוב של האחים כהן וסינקדוכה ניו יורק של צ'רלי קאופמן. בנוסף, אנחנו שמחים להמשיך לפרסם מיצירותיהם הקולנועיות של במאים ויוצרים מקומיים: עיניים של רומי אבולעפיה, מטאל כחול לבן של מייק קייקוב, קונדמנד של אורן שי, הזמן הזה של דן שדור, ויסקונסין של יונתן בן אפרת וישי גולן, ציצים של רן אפלברג ודניאל אדר, אליגטור של דנה גולדברג ומיוחד למערבון – התסריט המלא של Hilarious סרטו של רועי רוזן בו מופיעה חני פירסטנברג במונולוג סטנד-אפ.

בינתיים ניתן להשיג את העיתון ב:

האוזן השלישית תל אביב

קפה אלכסנדריה יהודה הלוי 109

פיצוציה יהודה הלוי

ספרים בבזל

קפה שלג גאולה אלנבי

חותם שינקין

הנסיך הקטן קינג ג'ורג'

באוהאוס דיזנגוף

זמנים מודרנים בזל

תולעת ספרים

מחוץ לתל אביב:

קפה מסדה חיפה

האוזן השלישית ירושלים

עשן הזמן באר שבע

אוגנדה אריסטובולוס ירושלים

ונטורה ירושלים

(רשימה מתמלאת)

\\\


גרילה תרבות ברמלה לוד
الرملة – اللد هنالك حدث شعري جويرلا تربوت مع قبيلة دهمش
Culture Guerilla in Ramle with the village Damsh

בין קפקא לכבשת הרש

דרך עפר בודדת מובילה מרמלה אל הכפר דהמש, שכל 600 תושביו גרים באותה הכתובת: רחוב החשמונאים 6, רמלה. הכפר אינו מוכר כחלק מן העיר ורק בג"ץ נאות לאפשר הסעה לילדי הכפר, על מנת שיוכלו להגיע לבית הספר. כשכונה רמלאית שאינה נספרת, אין בכפר כביש סלול, אין פינוי זבל, אין ביוב מסודר או חשמל. גם אין שירותי בריאות ורווחה. העיריה אינה מוכנה אפילו לגבות את תשלומי הארנונה. על מנת למנוע מהתושבים לפתח את שטחיהם, הוכרז האזור שטח חקלאי – אבל מים לא נותנים.

תושבי דהמש הם אזרחי מדינת ישראל, השטחים עליהם קם הכפר הם שטחים בבעלות פרטית. במקרים רבים אלו אדמות שניתנו כפיצוי לפליטי 1948. במקום להעניק להם את זכויותיהם ולשלב את דהמש במערך העירוני המתפתח בקצב מואץ מכל עבר (כן, כן, עסקאות נדל"ן על חשבון קרקע חקלאית, לפעמים חוקיות, לרוב לא), הבולדוזרים וצווי העיריה מבהירים שוב ושוב – אינכם רצויים כאן. שכונות חדשות אינן אוהבות שכנים ותיקים.

לאחר שכל מאמצי התושבים לזכות בהכרה לכפר, בהסדרת מעמדו החוקי כביתם של עשרות משפחות ובהפנית משאבים לפיתוחו עלו בתוהו, לאחר שגם הוראות בית המשפט לאפשר הכרה כזו התענו בסחבת, זלזול וביטול, לא נותר אלא למחות נגד העוול. מחאה בשם השוויון בין אזרח לאזרח, השוויון מול החוק, השוויון בחלוקת משאבים, השוויון החשוב מכולם – שוויון בהכרה. מחאה בשם זכויותיו הבסיסיות של כל אדם לחיות בכבוד, בבטחה וברווחה בביתו. זכותו הכפולה והמכופלת של מי שנדחק פעם אחת מביתו, ואיש לא אפשר לו להקים את ביתו מחדש. זכותם של מי שהצליחו להקים מחדש את חייהם, וכעת, בהנף צו עירוני אחד, עלולים לאבד את הכל.

העיריה כבר אמרה את דברה והניפה דין כרת על הכפר. על דרך העפר הבודדת, כבר אושר פרוייקט בנייה. עלינו להשמיע את קול הנגד, בדחיפות הגדולה ביותר.

גרילה תרבות קוראת לכל מי שמסוגלת עוד לכאוב לנוכח גירוש שרירותי ובלתי חוקי של אנשים מבתיהם, לכל מי שמאס באפליה הפושעת, המבדילה בין אזרח לאזרח, ולכל מי שמוכנה לתרום מקולה למחאה ולסולידריות עם אחינו ואחיותינו מדהמש להצטרף אלינו ביום חמישי, 13-5-2010

נפגשים ביום חמישי ב-18:00 , מול קו 451, בתחנה המרכזית. קומה 6, רציף 619-620

יסיעו אותנו מרמלה לאוהל המחאה.

המופע יתחיל בשמונה בערב

משתתפות לפי א-ב:

אוסנת סקובלינסקי
אורן ווילקינס ירמיה
איתן קלינסקי
אלמוג בהר
אשכר אלדן כהן
בועז יניב
דניאל עוז
הדס גלעד
יהושע סימון
יובל בן עמי
יונית נעמן
יונתן קונדה (סיסטם עאלי)
ינאי ישראלי
יעל בירנבאום
לילך ובר
מי-טל נדלר
מעין שטרנפלד
מתי שמואלוף
נטע אחיטוב
עאבד נאטור

עוזי דביר
ערן צלגוב
ראג'י בטחיש
רוני הירש
רועי צ'יקי ארד
שי אריה מזרחי
תאמר מסאלחה

מוזיקה: יובל בן עמי

מנחה: יהושע סימון

גרילה תרבות

http://www.Gerila.co.il

على الطريق بين دمش والرملة ، يعيش 600 شخص في نفس العنوان: الرملة، 6 شارع هسمونيم، القرية لا يعترف بها كجزء من المدينة، والمحكمة العليا هي الجهة الوحيدة التي قد تسمح بتوفير المواصلات لطلاب المدارس . هذا الحي من الرملة ليس لديه طريق ممهد في القرية ، أما خدمات القمامة والصرف الصحي والكهرباء والرعاية الصحية والاجتماعية فهي معدومة .

كما لا يتم جمع ضريبة الأملاك من هذه القرية حتى تستطيع أن تطور نفسها، وقد تم الإعلان عن هذه المنطقة أنها منطقة زراعية ولكن للأسف لا يتم توصيل مياه الري إليها أبدا.

ولكن على الطريق نفسه، تمت الموافقة على مشروع للبناء. لذا يجب علينا أن الاحتجاج ضد هذا المشروع

انضموا إلينا للمشاركة في هذه المسيرة يوم الخميس 13-5-2010 في تمام الساعة السادسة أمام محطة للحافلات في تل أبيب، الرملة كما يمكنكم أيضا السفر بالقطار والانضمام إلينا في خيمة الاحتجاج نفسها. وسوف يبدأ العرض في تمام الساعة الثامنة.

On the road between Damsh and Ramle, 600 residents live at the same address: Hasmonaim Street 6, Ramla. The village is not recognized as part of the city and only the High Court could allow transportation to school for the children of the village. This neighborhood of Ramle doesn't have paved road in the village, garbage, sewage or electricity, health care and welfare.

The City Hall doesn't even collect the property tax payments. To prevent the residents to develop their territories, the area was declared an agricultural area – but do not let water being conducted up to there.

On that same road, a construction project has been approved. We must protest against that project.

Join us on Thursday, 13-5-2010 at 18:00 in front of the bus station in Tel – Aviv, Ramle (you can also travel by train) and then join us in the protest tent for the protest itself. The show will begin at eight o'clock.

וונטד

לפני שבוע, במקביל לפרשת הולילנד, נתלו ברחבי הארץ פוסטרים עם תמונות שחור לבן של אולמרט ושל אהוד ברק עם הכיתוב WANTED. כולם היו בטוחים שהאנשים שתלו את הפוסטרים, התייחסו למעצר המדובר של אולמרט ולחשיפת אורי בלאו על המיליונים שזרמו לחשבונות של בתו של ברק (שיחד עם חקירת בנו של אשכנזי סיבכה אותו ואת ענת קם בפרשה). אפשר היה להניח שמדובר באנשים זריזים, אולי גרפיקאים חובבים, שנלחמים בנגע השחיתות שנחשפה, או סטודנטים לתקשורת שהוטל עליהם לארגן קמפיין פוליטי. לא השקעתי בכך מחשבה, אבל סימפטתי מיד את הערנות הציבורית, תהא שמאלית או ימנית.

לפתע נתפסו התולים, שני תושבי  דרום הארץ, כשבמכוניתם כרזות הוונטד. התברר שלפרוייקט קשורה תנועת 'אם תרצו', מפלגה פשיסטית-לייט ישראלית חדשה, שרוצה דרך הכרזות למחות נגד המשפטים העתידיים כביכול של פוליטיקאים ישראלים בהאג, כשיוסגרו כביכול על ידי נעמי חזן המסכנה. כלומר, 'אם תרצו' מודים שכנראה מתישהו יתקיים משפט בהאג שבו יורשעו ברק ואולמרט, ועכשיו הם מנסים להתנכל לעדי התביעה הבוגדניים. לא סתם הארגון מכונה על שם הביטוי 'אם תרצו, אין זו אגדה', הוא באמת בעל דמיון מפותח ויכולת התנבאות שאין להתחרות בה. אף שבניגוד למשפט הראשוני שהציע רעיון מרחיק לכת באופטימיות שלו, כאן מציעים רעיון מרחיק לכת בפסימיות שלו – שמנהיגי ישראל יכלאו בבית הדין הבינלאומי, אם תרצו. מי שרוצה לראות מעט מהסהרוריות ומחלת הרדיפה של ראשי הארגון יביט בלינק המשעשע המסכם את מלחמתם בויקיפדיה, שהובילה לכך שאין ערך על 'אם תרצו' בויקיפדיה ישראל. יתכן שהטיפול בראשי הארגון הנחמד צריך להגיע דווקא מהצד התרופתי. אני מדמיין כינוסים שלהם, בטוחים שכל אחד מהם הוא הרצל, ומשוחחים על שחרור אדמות מהסולטן ושימוש בכינין נגד הקדחת, ואז שבים הביתה באוטו ליסינג.

זו אולי היתה טעות מביכה מצידם לעשות את הקמפיין על אולמרט יום אחרי התפוצצות פרשת הולילנד (הם לא מזכירים את הפרויקט הכושל באתר שלהם,  הגדוש בפעילויות ברוח נערי חסמב"ה), אבל היה בחיבור המקרי הזה הרבה אמת. אנשי 'אם תרצו' הראו שהפשעים של הנבלים האלה שמנהיגים בעשורים האחרונים את המדינה שלנו, לא נגמרים בפלסטינים, הם ממשיכים גם ביום יום שלנו. כולנו כלי משחק בקריירה שלהם. ולמעשה, מדוע זה בסדר שאולמרט יאסר במעשיהו ולא בהאג? אם יותר לי, אני בטוח שהתנאים בהאג ינעמו לאולמרט יותר. ועוד שאלה: האם אותו בעל בעמיו עצום-צוואר המכונה 'המאכער' שמסר למשטרה, כפי שרומזת העיתונות, דיווח על סכומי על הכסף שקיבלו אנשי פרשת הולילנד, שהוכיחו כי הפרוייקט לא ממש נועד להיטיב עם אזרחי ירושלים, הוא שטינקר פחות מזה שימסור להאג מסמכים אחרים, שיראו איך המלחמות האחרונות לא קשורות ממש לרצון להיטיב עם אזרחי ישראל?

באופן אירוני, ההבדל בין אנשי מה שקוראים "שמאל קיצוני עוכר ישראל מניאק" (כמו למשל דב חנין, אורי אבנרי ישעיהו ליבוביץ'בדגימה ראשונית), לבין ברנשים כאולמרט וברק, שאנשי השמאל הקיצוני לא נוטים לגנוב מהמדינה, ואולמרט וברק והירשזון ודוד אפל גונבים ממנה, לכאורה, בתואנה שהם אוהבים אותה. למעשה, יש היפוך: אולמרט וברק, ינאמו ככל שינאמו על אהבתם לסמלי המדינה ועל הָקְרבה בעצרות ימי הזכרון, בשורה התחתונה חשוב להם רק מעצמם. מעולם לא ראיתי את האנשים האלה מקריבים משהו, מלבד אחרים. הם לא שמים על מדינת ישראל ותושביה ולא יהיה אכפת להם אם כולה תהפוך למפעל ענק ומעלה עשן עכור של האחים עופר, או לאוטוסטראדה כבירה של לבייב, או למתחם בטון עצום של מר צ'רני, תלוי מי ישלם יותר כשיעופו מהפוליטיקה. לא סתם שמה הנרדף של המדינה הוא הולילנד. ולא סתם המממנים של "אם תרצו" הם נוצרים אמריקאים משוגעים עם עניין לא פטור בהיטלר. כל הפטריוטיות של האנשים האלה (בניגוד למשל לזו של בני בגין) היא מסווה למשהו אחר.

כל הפארסה של הקמפייניקו הזה מראה שזה לא רק העניין הפלסטיני החמור, גם את עם ישראל הם שונאים, ולא אכפת להם שאתה הקורא או את הקוראת תחיו משכר רעב, ושהבית חולים שבו תתאשפז יהיה גרוע, ממילא אם יקבלו סרטן, יטוסו לשבדיה או לארצות הברית לבית חולים טוב וישבו ליד בנו של דיקטטור ערבי, שלא באמת שונה מהם בהרבה. לא סתם הם במגדלים, רחוקים מהאדמה ומהילידים ככל שיוכלו. ממגדל אקירוב למעלה, הישראלים נראים כנמלים זעירות, וזה באמת מה שאנחנו עבורם. הם מלאי אימה מאיתנו, בורחים ממבצר למבצר: מאקירוב לסי אנד סאן ומשם לרביבה וסיליה או לנתב"ג 2000 לאכול באר-קפה סנדביץ' מוצרלה מיובש. אולי זו סיבה טובה לכך שעדיף שהאנשים האלה יכלאו בתנאים גרועים בארץ ולא בתאים המפוארים של האג – שיראו אנשים, שישטפו כלים בבתי הסוהר, שיכירו גנבים חביבים, הדבר יעשה טוב לנפש שלהם.

למה כל עניין הפטריוטיות שלהם דומה? תוך כדי שאני כותב זאת, קופץ עלי ילד חמוד עם דגלים, אך בצידיהם כתוב 'בנק הפועלים', ואני מניח שהם הודפסו בסין, כמו חולצות הדגל של חברת הביטוח אלדן.

מהעבר השני: דווקא השמאל הקיצוני, המכונה "שונא ישראל", במבחן המעשה, מלא אהבה למדינה, חשוב לו חיזוק הדמוקרטיה שלה, דבר שטוב לכולם, כפי שרואים על כך שהשמאל דווקא הוא הגן על תלייני "אם תרצו". השמאל מלא אהבה לארץ, וילחם נגד המזהמים שלה, ומלא אהבה לעם הישראלי, כשהוא נלחם על זכויותיו. הוא מלא אהבה גם לתרבות העברית שנעשית פה – רוב המוזיקה והספרות והאמנות נעשית על ידי מה שנקרא "עוכרי ישראל" ולא על ידי תומכי "אם תרצו" או בנותיו של אהוד ברק והרמטכ"ל אשכנזי. עמיר בניון ואריאל זילבר הם מעטים, ואני שמח שהם מתבטאים, ומקווה שכל אלה הקוראים להחרימם יובסו, גם אם איני מסכים איתם. אבל כדאי לשים לב מדוע יש השקה כל כך מלאה בין ימין לבין תמיכה בניצול עובדים, בין ימין ובין תמיכה בבעלי הון מזהמים, שרואים גם בארצות הברית היום. אהבה לאנשים ולסביבה היא הדרך למדוד אהבה לארץ, לא הצהרות מלחמה והסתה נגד חלקים בעם. אז כל הכבוד ל'אם תרצו' שהזכירו לנו את זה.

הציונות הכלכלית של רוני דואק ויעל אבקסיס

בראיון מקוצר עם יעל אבקסיס ב"ליידי גלובס" שהומלץ בבלוג של וולווט אנדרגראונד, מצאתי מושג חזק בפסקה השלישית, "הציונות הכלכלית", בהקשר של בעלה, המיליונר רוני  דואק, כמקים מלון בחאן שחרות שבמדבר וכמי שקנה לו ולאשתו את בית לודז'יה היפה במרכז תל אביב, בדרך מסתורית. בעיר שמשוועת לדירות לצעירים ולמקומות ציבוריים, אישרה לו העירייה לגור בבניין הענק לבדו, כאילו היתה הטירה ב'אזרח קיין'. קל ללעוג מקריאת הראיון ליעל אבקסיס. הישראלי המצוי  דומה יעל אבקסיס, שנראתה לי תמיד בחורה חביבה ומוכשרת. היא בטוחה שרוני דואק, בעלה איש העסקים (שעשה את הונו בעניינים מסתוריים הקשורים לבטחון וספנות ולאפריקה, על פי גלובס. לא נשמע כל כך טוב), מציל את המדינה משקיעה ושהוא רוצה לבנות בחאן שחרות מלון כי היא אוהבת מדבר והוא רוצה לשמח אותה, ושזה ממש 'ציונות 2000'. היא בטוחה שבתגובה, כולם רודפים אחריו. היא באמת מאמינה שמקנאים בו ובה, אנשי "הציונות הכלכלית", מסכנים שכמוהם, כמו הישראלי שבטוח ששונאים את ישראל בעולם, בלי קשר למעשי המדינה ולהתנהגותו שלו.

בספר שאני עובד עליו עכשיו, "החלום הישראלי", סיפור הדגל עוסק בבחורה כזו, שמתחתנת לפתע עם איש עשיר, ומגלה כמה שנאה יש אליהם, בשל מעשיו של הבחור (בסיפור שלי הוא קונה מפעל טקסטיל כדי לסגור אותו). אבל כמו ביחס בין תושבי ישראל לאולמרט או ביבי או ברק, האם גם כאן דואק רק יקח עליה סיבוב?

(לאחר מחשבה, החלטתי לשנות את הסוף של הפוסט, לא בשל איזה לחץ, או בגלל שאני מרגיש לא צודק. אלא דוקא בגלל שאני מרגיש צודק.  דוקא בגלל שהתבצרתי בעמדה שלי כשהותקפתי, תכונה יהירה מאין כמוה. לא שווה להיות צודק, אם זה יכול לפגוע באנשים שלא עשו דבר, כמו במקרה הזה יעל אבקסיס. לא שווה לגרום לאנשים להיות עצובים, או לקחת סיכון שזה יקרה, בשביל איזה צדק אבסטרקטי שבמקרה הזה הוא בכלל לא קונסטרוקטיבי, איש לא הרויח משהו מהטקסט בסוף. אין לי בעיה להיות חזק על חשבון דיכטר, ברק ודואק, אבל כאן אני מפיל עוד אנשים איתם, ולא יוצא לאף אחד טוב מזה. אפשר לדבר על כך שהמלך הוא עירום, אבל מה זה קשור לאשתו? אז מחקתי והשארתי את הטענות הענייניות)

חלי גולדנברג מחזירה לי מנה אחת אפיים

סופה של תקופה: האייל הקורא נסגר

גם אני עברתי לוורדפרס \ 14 שאלות בעניין "פרשת דיסקין" או הקשר בין השערוריות של אהוד ברק למה שקרה לאורי בלאו וענת קם

גם אני עברתי לבלוג חדש בוורדפרס. כולי תקווה שרשימות תשרוד כמערכת-על. אני מאוד אוהב את הפורמט האלגנטי של רשימות, שהוא לא בדיוק מערכת בלוגים פתוחה, כי יש עורכים שקובעים את המשתתפים, ויסירו פוסט אם יש בו למשל דיבה ברורה. אין כאן גם כותבים עילגים מדי. איש לא מתאר כאן למשל שהוא קם בבוקר ושכח לפתוח דוד חשמלי (יש להצטער על כך: אני חובב נושאים כאלה). רשימות הוא למעשה מערכת של טורים אישיים חופשיים שנכתבים בלי ללא לחץ של בעלי הון או מדינה.

אפשר אפילו להגיד שרשימות הוא שריד של עיתונות מיושנת. בזמנו, ב"עולם הזה" למשל, אם אדם קיבל טור, הוא פירסם בו מה שרצה. בעיתונות מסורתית לא אמורים להיות לחצים של בעלי הון כמו היום.

המודל השמרני של רשימות הצליח לטעמי ברגעי המבחן: האתר היה ממובילי חשיפת סיפור מעצר ענת קם עם שמה, והצגת משמעותו הקשה, ואף מהמובילים בהרצת עיר לכולנו, המפלגה חסרת התקציב שהגיעה משום מקום והפכה לגדולה בעיריית תל אביב ושעושה עבודה טובה. רציתי לכתוב על פרשת קם, אבל כיבדתי את בקשת מקורבותיה, מה שקרוב לוודאי היה טעות.

על כל פנים, אם אתן עוקבות אחריי בRSS אנא עדכנו את העסק לבלוג בכתובת החדשה.

אז הנה הפוסט הראשון בבלוג החדש:

14 שאלות בעניין "פרשת דיסקין"

  1. אם כל כך חשוב שאותם שני  דיסקים ישנים ממבצע צבאי שחלף לא יסתובבו חופשי, מדוע השב"כ לא מיהר לארגן הסכם חסינות שקט וזריז עם כתב הארץ אורי בלאו על שיבתו לארץ ומעדיף להשאיר אדם בלונדון שבחפתיו דיסק און קי עם חומרים סודיים?
  2. האם זה לא מעיד, לחילופין: א. שהמסמכים הסודיים, איך לאמר, לא ממש חשובים כל כך לבטחון, והסכנה בהם היא רק תואנה לכל הפרשה. ב. שהמסמכים חשובים, אבל התנקמות באורי בלאו חשובה מבטחון המדינה, שמוזנח כאן על ידי יובל דיסקין באופן פושע?
  3. מה הקשר בדיוק בין הדלפת חומרים לעיתונאי ישראלי מ"הארץ" או "ידיעות אחרונות" שיעביר הכול דרך עורכיו האחראיים ומסלול צנזורה, לבין סעיף ריגול חמור במטרה לפגוע בבטחון המדינה שבו מואשמת ענת קם? האם יובל דיסקין רואה ב"הארץ" או ב"ידיעות אחרונות" גופי אויב מסוכנים מבחינה בטחונית שקשר עימם הוא ריגול?
  4. איך בחורה שאביה נכה צה"ל, שפנתה לגיבוש בקורס טיס, שפרסמה מאמר שבו טענה שסרבנות היא בושה למדינה ושהתנגדה למאבק האנרכיסטים בבילעין, נחשדת כמי שעשתה משהו ביודעין כדי לפגוע בבטחון המדינה? זו הרי טענה חסרת הגיון.
  5. בואו נשוב אחורה, כדי להבין את מניעי קם: "פרשת דיסקין" התחילה כשאורי בלאו הראה שצה"ל מחסל לכאורה למרות החלטת בג"צ. כל כוונתה של ענת קם היתה להתריע בפני אי קיום החלטות בג"צ לגבי הסיכולים הממוקדים. ברור גם שהחיסולים הממוקדים הם הבייבי של דיסקין ועל תהילתם הוא נבחר למשרתו. כלומר, ניתן להגיד שלמעשה כאן השב"כ נכנס למתקפה נגד בית המשפט העליון, שמיוצג על ידי ענת קם. למעשה, מעבר לחומרה הברורה ב"פרשת דיסקין" מבחינת חופש העיתונות והאפשרות של עבודה עיתונאית מול מקורות בעתיד במדינת ישראל, יש כאן נסיון של מערכת הבטחון החשאי  למצוא הזדמנות להתנקם בשופטי בית המשפט העליון, שהלכו נגד הכיף הכי גדול של אנשי השב"כ. במלים אחרות, בוטות יותר, אפשר להציג זאת כפוטש ונסיון להחלפת משטר בישראל מצד המערכת הבטחונית.
  6. דיסקין הכריז שהטרוריסטים אויבנו היו שמחים לקבל את המסמכים, אבל ברי כי אותו אויב מרושע לא קיבל שום מסמך ולא הוצע לו. מה גם שלא ברור איך בחורה מתל אביב או אורי בלאו ילכו וימצאו טרוריסט אמין דיו לתת לו דיסק און קי. למעשה, אם גונבים בשנה אחת מהמפכ"ל טלפון ומהרמטכ"ל כרטיס אשראי, אולי בלאו וקם אמינים יותר. בלי קשר, מדובר בטענה תמוהה ואף סהרורית מצד ראש השב"כ. זה כמו שמישהו היה מוכנס למאסר כי עמד עם מכונית ליד רמזור אדום ולא עבר בו, כי יכול היה לעבור באדום, ואז היתה תאונה נוראית שבה היה דורס מישהו. האם האשמה מופרכת שכזו לא מציגה את אותו דיסקין כברנש הזוי שמבחינה פסיכיאטרית יש להגדירו כפרנואיד המסוכן לבטחון הציבור, ובוודאי לא להניח בידיו הרועדות משרה רגישה כל כך? בעבר קרו מקרים דומים גם בארצות הברית על ידי ג'יי אדגר הובר, ראש האף.בי.איי, שבה פרנויה פסיכית של איש שירות חשאי נגד קומוניסטים והומואים השתלטה על הציבור והובילה לעידן 'הרשימות השחורות' ולטירוף מלחמת ויאטנם (כדאי לקרוא מאמר מעניין מאת אלוף בן היום על הדרך שבה הובר רדף אחרי מדליף מסמכי הפנטגון). כמובן שצריך לציין כאן שדיסקין אדם פחות מעניין מהובר, ואינו חובב בגדי נשים.
  7. אם הצנזורה אישרה לפרסום את החומרים בגינם החלה כל הפרשה, האם לא ראוי להאשים גם את הצנזור בריגול חמור ולהשימו במעצר בית בשרון או בגלות נעימה בקירגיסטן?
  8. אורי בלאו האשים את אהוד ברק, הבוס של דיסקין, בכך ש6.5 מיליוני ש"ח עלומים זרמו לבתו הלא מושכת, מיכל ברק, בתקופה שבה כיהן כשר בטחון. האשמה חמורה מאוד שלא ממש נחקרה ומר ברק לא ממש הגיב עליה, וסירב לומר מניין הכסף. פרשות לא נעימות אחרות עליהן כתב היו קשורות לעסקיו של בן אחר, של הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ולעסקי אשכנזי עצמו בזמן שפשט מדיו. יתכן שאם הפרשה היתה נחקרת היתה מביאה למעצרו של ברק, מי יודע, כפי שאולי צפוי לאולמרט בגין פרשת הולילנד שפרטים ממנה נחשפו על ידי גיא לשם במאי 2007 וביולי 2008 על ידי יואב יצחק. במקביל, אותו מיליונר מכסף מפוקפק היושב בדירתו באקירוב האריך את כהונתו של דיסקין. האם אין כאן רדיפה פשוטה של מי שפגע בבוס מצד דיסקין כדי לזכות בהארכת הג'וב? כלומר: האם למעשה כאן דיסקין (על אף קרחותו) הוא לא הפודל של ברק, שנועד לתקוף את זה שחשף את מעשיו לכאורה של הבוס, וגם תוגמל על כך?

שימו לב לתאריכים:

ספטמבר 2009 – אורי בלאו חותם על הסכם עם השב"כ על חסינות לו ולמקורותיו ומחזיר מסמכים, ולכאורה בא סוף לפרשה. אך

8 באוקטובר – בלאו חושף את הפרשה על ברק.

26 באוקטובר – הכהונה של יובל דיסקין מוארכת בנסיבות מסתוריות לשנה שישית למרות שיש חוק שמגביל את כהונת ראש השב"כ ל5 שנים, בין השאר בלחץ שר הבטחון ברק (הדבר דומה אולי ללחץ של אולמרט על בניית פרויקט הולילנד שלא היה מובן אז).

דצמבר 2009 – המצוד אחר אורי בלאו. בלאו עוזב את ישראל לסין, וכעת מסתתר באנגליה. הוא מדווח על פריצה לביתו, למחשב שלו ולאימייל.

14 בינואר 2010 והלאה – ענת קם נתונה במעצר בית מסתורי בניגוד לסיכום מול בלאו. היא ואורי בלאו מוגדרים כאויבי הציבור. כיום קיים קמפיין אינטרנטי לסגירת "הארץ", העיתון המעסיק את חושף פרשות ברק, ליברמן ואשכנזי (ממנהלי המצוד על קם-בלאו), ולהפסקת המנויים בו. ההאשמות שהעיתון הפנה נגד אהוד ברק על המיליונים, ונגד אלוף נוה (שבינתיים מונה למנכ"ל חברת הרכבת הקלה סיטיפס שהורסת את מרכז ירושלים) על חיסול בניגוד להוראות בגץ חוזרים בחזרה אל העיתון שהופך ממאשים לנאשם.

מישהו כתב שמדובר בתיאוריית קונספירציה, אני חושב שהטענה הרווחת במעריב למשל, שענת קם פרסמה את החומרים כדי לפגוע בבטחון המדינה היא היא תיאוריית קונספירציה חסרת הגיון. הרי ברור שאין לה מניע לעשות דבר כזה, והיא יכלה לפנות לעיתונות זרה (הדוד שלה בוושינגטון פוסט). מה שאני מציג מראה מניעים ברורים שבהם יש מרוויחים ברורים ואנשים שהשקר וההשרדות הקרייריסטית היא שמם האמצעי. זה לא שהיתה סגירה חוזית בין ברק לבין דיכטר ואשכנזי, אלא פשוט יש עניין של 'האיש הזה, אורי בלאו, בוא נדפוק אותו כמו שהוא זרנק אותנו, נראה לו מה זה'.

9. מדוע העיתונאים מכל גופי התקשורת שמתבססים על הדלפות של מסמכים כעניין שבשגרה אינם מתרעמים על כך שמהלך בסיסי כל כך במדינות דמוקרטיות (גם אם תמיד בעייתי וקשור למעילה באמון, אך הוא נשמת אפה של העיתונות החופשית), הופך למשהו שנחשב לבגידה במולדת וריגול חמור? מדוע לא יוצא קול קורא אחיד לגנות את שירותי המשטרה החשאית בישראל? מדוע עיתונאים כל כך חסרי קולגיאליות לעמיתים שלהם? האם תחרות עיתונאית והדם העכור בין המו"לים – במיוחד התיעוב בין מעריב להארץ – חשוב יותר מחופש העיתונות? האם לא ראוי שכל העיתונות החופשית היתה מתאחדת כיום להגן מפני המשטרה החשאית שצוברת תאוצה כאן על חשבון הדמוקרטיה הרופפת בישראל? חשוב לציין שהיחס של חלק מהעיתונות לפרשה הוא יום שחור לעיתונות הישראלית. עיתונאי הוא גם זה שאמר כי הדליפה היא בפיקוד מרכז. זו בפירוש בגידה.

10. אם הייתם נחשפים לכך שהגוף שבו אתם עובדים עובר על הוראת בג"צ, ומחסל אנשים בניגוד להוראות, האם הייתם מדווחים לעיתונות כדי למנוע זאת להבא? מיהו האדם הנאמן למולדתו – זה שעושה הכול, כולל הקרבתו העצמית, כדי שמשפטה יקוים ושתהיה מדינת חוק, או זה שישתוק וירכין את ראשו כשהוא יודע שחוקים לא מקוימים? מי ראוי לעמוד לדין, זה שעובר על החוקים או זה שמתריע על כך? האם ראוי ששר בטחון ורמטכ"ל שהועלו נגדם חשדות במעשים חמורים, ינהלו מצוד נגד העיתונאי החושף ומקורותיו, אזרח ישראלי, תוך שימוש בכוח השב"כ?

11. האם אין קשר בין כך שכמעט כל העיתונאים לענייני השירותים החשאיים נחקרים (רונן ברגמן, פדהצור ועוד) ובין זה שהשירותים החשאיים מנצלים את כוחם ואת ההערצה אליהם בציבור המפוחד כדי להתעמר בעיתונות שתפקידה לבקר אותם? תארו לכם שאולמרט היה עוצר את יואב יצחק? למשל, שדרעי היה מאזין למרדכי  גילת?

12. יתכן שבמחשבו של אורי בלאו שנגנב בתאילנד על ידי השב"כ מוזכרים למשל המקורות לגילוי שאהוד ברק מקבל כספים לכאורה דרך בנותיו, וכנ"ל גם אלה שהראו כי ליברמן דאג שמיליונים יזרמו אל בתו לכאורה בת ה25, ועל עיסוקיו של הרמטכ"ל בזמן שלא היה בצה"ל ועסקי בנו. האם אפשר לסמוך על דיסקין או סוכניו שלא יעבירu לבוסים או לאנשים שהוא עשוי בעתיד להיות במפלגתם (כמו ליברמן, שלקח את חסון בזמנו) את הפרטים ויסייע להם לחמוק מעונש? הרי פרשות, כמו למשל הולילנד, הן למעשה גניבה מהציבור לכאורה לטובת מספר אנשים בעלי כוח, אנשים מהסוג המתואר כאן.

13. אם למשל ייעצר עיתונאי מרכזי יותר מאורי בלאו, או תימנע כניסתו לארץ, מתואנה כלשהי של קבלת מסמך סודי ביותר, כמו נחום ברנע, למשל, ויוטל על כך איפול, האם אז יובן שישראל נעה לכיוון של צפון קוריאה? או שגם אז הוא ייחשב כבוגד. ואם ייעצר בחשאי רוני דניאל בשל מעילה כלשהי? האם יהיה מי שיגיד בערוץ 10 שהוא בוגד מסוכן? ומה ייקרה, הקורא, אם ייעצרו אותך באיזה לילה שחור משחור?

14. על הציר שבין חיים במדינה חופשית כמו דנמרק, למשל, בה הכול שקוף וידוע, ובין חיים במדינה שבה התקשורת מפוקחת היטב על ידי שירותי הבטחון כמו צפון קוריאה, כך שהאויבים לא יכולים לדעת דבר וחצי דבר, היכן הייתם רוצים לחיות?

הערה חצי-אישית: חשוב לי לציין שבניגוד למחצית המדינה, איני בקיא בענייני בטחון יותר מדי. אני גם לא מכיר את הנפשות הפועלות כמו יובל, אהוד וגבי, אף שראיתי פעם את אהוד ברק אוכל מרק ביומולדת של פואד, מראה נורא למדי. כך שיתכן ואני עושה כאן טעויות. אולי דיסקין הוא אדם ישר ופטריוט באמת ולא אחד שיהיה מוכן לפגוע במדינה כדי לשמור על מקום עבודתו. אף שמפניו הוא נראה כחנפן שמי יודע אם הרג אנשים במו ידיו. איני מאשים כאן אף אחד בפשע רשמי, אלא פשוט מסכם אירועים ותחקירים שהופיעו בעיתונות, על ציר אחר.

חשוב לי להגיד שכמי שנרדף, נחבל והואשם גם הוא כאויב המדינה בתקופת פינג פונג, כשכל מטרתי היתה טובה, הרבה מהדי התקופה ההיא חוזרים אלי בימים שרודפים אנשים עם כוונות טובות ומציגים אותם כבוגדים. באופן טבעי, אני מרגיש כאילו השנאה לענת קם ולאורי בלאו מופנית גם אלי, כך שהמאמר הזה נכתב בהרבה פחד וכאב.

שמעתי גם טענות נגד ההתנהלות הלא מקצועית של עיתון הארץ בפרשה, בין השאר על כך שפרסם את המסמכים כפי שהם, ועל הטעויות שמי יודע אם היו בהסכם המוזר עם השב"כ. מישהי כתבה בפייסבוק שהיא לא מאמינה שחשודה לוקחת יועצי תקשורת. אפשר גם לדבר אינסוף על השאלה אם ענת קם היתה צריכה לקחת שלושה מסמכים או עשרה או את אלה שהיו בשני הדיסקים, או שפשוט היא לקחה מה שהיה מסיבות פרקטיות ואולי עשתה שגיאה. כל אלה, לטעמי, הינם עיסוקים בתפל, שמזכירים את אלה שבמקרה פינגפונג דיברו על חוסר המקצועיות שלנו וניסו להפוך אותה למרכז העניין, ולא על זה שנרדפנו והפכנו לשנואי העם בגלל שאיפה בסיסית לשלום. אבל זו לא ליבת "פרשת דיסקין": מרכז הפרשה הוא שאם ילדה סטנדרטית בת 22 עם דעות יחסית מרכזיות ומשרה מכובדת נעצרת בחשאי על בגידה, זה יכול לקרות לכל אחד ואחד מכם, אז תפסיקו לשמוח.

על יוג'י גבאי, הפנומן של מוזיקת אמצע הדרך הישראלית

עיצומי הטכנאים בקול ישראל זכו רק לתלונות מצד כולם ולאפס סולידריות, כי הרדיו נפגע מעצירת הראיונות והשמעת המוזיקה. זה באמת מעצבן, לא כיפי, מוזר וקשה לאנשים לקלוט שחיים שלמים של אנשים עומדים מנגד – אני אומר זאת אף שאני לא בקיא במאבק, בתנאי שכרם של העובדים ובמה שמצפה להם בעתיד. רק אומר שאם המאבק צודק, הצעד סביר. במהלך העיצומים, התבלט טכנאי הרדיו יוג'י גבאי כחוד החנית של המאבק, כשחיבר סיפור אלגורי על המאבק ועל רשות השידור.

זו הזדמנות גם להיזכר בפעילות הענפה של גבאי, כמוזיקאי, מלחין ומעבד שבחר באחד הז'אנרים הביזאריים בישראל, "מוזיקת אמצע הדרך". על אף שנראה כאילו "אמצע הדרך" היא הליכה על בטוח, בישראל המהלך בה הוא איש של אוונגרד, על גבול הגיבור הטראגי. גבאי עבד עם זמרים רבים, מאורי פיינמן ועד ירדנה ארזי. אבל הדברים המעניינים ביותר במורשתו קשורים להפקות והלחנה לזמרים ידועים פחות, שנראות כמו יוזמות שלו. את חלקם ניתן לאתר בעמוד היוטיוב הפורה של יוג'י גבאי. למשל, זמר בשם דין, מלהקת דין והחבר'ה, שרץ בשנות השמונים עם שיר בשם 'לך לעזה'. או חני יופה עם שיר "הטאקו" הלא יאמן והסקסואלי. גם הנסיונות של גבאי בקדם אירוויזיון הם אדירים: עם ירון חדד ב"זודיאק" ובשיר הסולו שלו עצמו "תרימו ת'רייטינג" (מילים: נורית בת שחר צפריר). בקליפ הרייטינג, כדאי לשים לב לשמלות של זמרות הליווי שיצרו לטעמי תקן בתחום. למרות המאפיינים הבידוריים והקלילים שנקשרו לז'אנר "אמצע הדרך", יש בשירים של יוג'י הרבה פוליטיות ונועזות, כמו עיסוק בעזה, במין חופשי שאשה דורשת וחתירה נגד הרייטינג – הרבה יותר מבשירי רוק אלטרנטיבי ישראליים, שבדרך כלל האלטרנטיביות שלהם היא בכך שהם העתיקו קודם וטוב יותר משהו מחו"ל שלא קשור לחיינו. יוג'י גבאי, עם צליל הסינתי המגלומני שלו, ניסה לייבא לארץ איזו גרסה של איטלו-דיסק בסנדלי שורש. בקליפים, רואים אותו משתגע על האורגנית, מלא בתשוקה. אנחנו מאחלים ליוג'י ולכל מי שנאבק על השידור הציבורי הצלחה ונצחון.  

מומלץ לבחון גם את האתר של יוג'י גבאי.

 

התפרסם ב7 לילות בגרסה מקוצרת מעט.

 
(פורסם לפני שבוע ב7 לילות)
 —-

 

עוד משהו מעניין:

יו"ר עובדות הנקיון, ברכה בן מאיר, מספרת על חייה

 

על פתיחת האח"מים של אייץ' אנד אם אמש

הדבר המדכדך בכל הפתיחות של רשתות האופנה שמגיעות לישראל, זה שאנשים קונים את הבגדים בהתלהבות, ובסוף בבית, נותרים מכוערים שהיו, משעממים כשהיו, עלובים כשהיו. מדובר בסך הכול בבגדים. אתה חושב שאתה עושה שופינג שיוסיף בך איזה משהו, אבל בסוף אתה חוזר הביתה עם המון בגדים. אם נשפך עליהם תה, יהיה עליהם כתם. אם תעשה תאונה, הם ייקרעו. למעשה, שום דבר לא מבדיל ביניהם למעשה מבגדים אחרים שיש לך, מלבד תג נסתר. שום דבר לא יהפוך אותך למגניב כבר, לעולם, אם אתה חושב שקניה ברשת אירופית בעזריאלי זה מגניב.
ביום הראשון, אתה הולך איתם, וכולם בעבודה אומרים בנימוס כמה אתה יפה, ומצקצקים את שם המותג. אבל אחרי כמה ימים, הבגדים האלה הם חלק מהצרות שלך. גם שם המותג, מהרגע שהוא פה, מתעמעם. ובסופו של דבר הופך לזארה. 

כמחאה נגד הכניסה של הרשתות לישראל, הלכתי לעזריאלי, לפתיחת האח"מים של H&M (להלן ח"מ) עם חולצה שקניתי בשוק הכרמל שכתוב עליה 'ישראל' ועליה דגל ענק ויונים, אבל אף אחד לא שם לב. כולם הלכו סביבי היסטריים עם שקיות גדולות, מנצלים את 20 אחוז ההנחה, נרעשים מכך שהם וי.איי.פי ומותר להם להיכנס לפני ולקבל מעין צמיד נייר מטופש שמעיד על שהיית באייץ' אנד אם (להלן ח"מ, כאמור).
תהילה, 26, בחורה פרחונית וסנסציונית מירושלים, נותרה בחוץ, על אף ציפורניה הכתמתמות שבאורכן יכלו להוות מגדל נוסף בעזריאלי: "סתם, באתי לקנות דברים ברמת העקרון ואמרו לי שיש פתיחה. אז אני עומדת פה".
-היית מוכנה למות בשביל שמלה מח"מ?
ממש לא.
-היית מוכנה לוותר על איבר בשביל ח"מ?
ממש לא. זה בסך הכול אופנה, לא יותר מזה. לא כזה אכפת לי. מילא זה היה ויקטוריה סיקרט.
-היית מוכנה לוותר על איבר בשביל ויקטוריה סיקרט?
בטח.
 
השנה האחרונה הביאה איתה שתי פתיחות של גאפ, סניף שני לאיקאה, ועכשיו זה. כמעט תמיד, כשאומרים לי שיש פתיחה של דבר כזה, ושאני צריך להגיע ולכתוב, אני חושב שאולי בכל זאת יהיה כאן רגע נוצץ. אך תמיד משעמם שם. אתה גם חושב שיהיה איזה יופי, אבל טיול סטנדרטי בקינג ג'ורג' הרבה יותר סקסי.  
דני, 16, מרמת אביב: "אני מועקת".
-מה הכוונה?
"צפוף וחם כאן בתור, שזה מעיק".
-אתן וי.איי.פי?
אבא שלי חבר של הבעלים, הוא מנכ"ל ביג.
ואת כל הבגדים היפים שלך את קונה בביג?
לא. (ואז נלחצת) אה, ברור שכן.
 
אני מהלך חסר מטרה, עם מחברת ופוגש את האקסית הלא מיתולוגית שלי, ספי ארליך, שהגיעה למקום כבלוגרית אופנה שקיבלה 20 אחוז הנחה. ספי מבארת: "זה הכי פרובינציאלי להתלהב מותג זול. כאילו ח"מ זה משהו שנוסעים בשבילו לסוף העולם".
-אבל כשנסעתי להולנד, דרשת שאביא לך משהו מח"מ.
כן, רציתי בסך הכול גרביונים.

-הבאתי לך?

הבאת מחק.
-את לא ממש וי.איי.פי לדעתי. אני הולך להודיע עליך לשומרים.
אני הכי וי.איי.פי. לא הייתי צריך לעמוד בתור.
-את רומזת שאת יותר וי.איי.פי. ממני. אני עמדתי בתור.
ברור.
 
בקצה המסדרון, מעבר לערמת חצאיות, אני רואה את דוד עזריאלי, בעלי הקניון, לצד בתו. הוא בן מעל 80, לבוש ברמה אחרת,  בחליפה בהירה עם מעין אבזמים נוצצים עליה. שניהם נראים מעט בודדים, כולם רצים עם שקיות. עזריאלי: "לדעתי זה קטע ציוני שח"מ באים לפה. מרגש אותי שאני רואה התקדמות במדינה".
-יש כאלה שיגידו שזו נסיגה, שאנשים רצים לקנות מותג זר?
"שום דבר לא זר".
 
משועמם, אני מותח את ספי שבגלל שאני מידיעות אחרונות ואמור לכתוב על האירוע, קיבלתי אפשרות לקנות כל מה שאני רוצה בחינם, אבל אידיאולוגית ואתית אני מסרב. זה משגע אותה, כי היא קיבלה רק עשרים אחוז הנחה כמו כולם. אני לא מזהה כל כך סלבריטאים, מלבד הופעה מפתיעה של חושף השחיתויות אליעד שרגא, שלא ברור מה הוא עושה כאן, במעוז ההון והפפיון. אני דורש מספי למצוא לי סלבריטאים. ואז היא אומרת שלידנו נמצאת מיכל אמדורסקי בבגד שמזכיר עצמות דג. ושואלת למה אני לא מראיין אותה. ואני אומר שלא נעים לי כי אמדורסקי היתה ממש צמודה ושמעה אותי שאמרתי שאין סלבריטאים. אני נאלץ לפנות לצלם ממעריב, שיציל אותי. "שמע, אין כאן ממש וי. אי.פי. אולי ברנז'ה מינוס", הוא מסביר לי. "בוא נעזור לך. נמצא לך משהו מעניין".  
– תודה, אתם נורא נחמדים בעיתון המתחרה.
"יש כאן איפשהו מישהי מהיפה והחנון. בוא איתי".
 
אנחנו מסתובבים ולא מוצאים. יש איזו דוגמנית, אבל אני מכיר אותה. אני גם מסרב להכיר בכך שעינת ארליך סלבריטאית. ואז אני רואה את לימור לבנת. אך מתברר לי שמדובר בקתרין, נערה שבדית מהצוות הזר, שנראית לגמרי כמו לימור לבנת, בגרסה צעירה וחיננית. אני רושם לה את השם לימור לבנת על נייר ומציע שתביט בגוגל. "אתם דומים, אבל היא לא כל כך נחמדה", אני מזהיר אותה.
"גם היא לא נחמדה", אומרת קולגה מרושעת וממשיכה.
מאור החתיך, 21, הולך עם מגש קרקרים ועליהם סלט חצילים ומציע לאורחים: "הייתי הרבה בחתונות. כאן זו עבודה יותר קלה".
-מי האדם הכי סלבריטאי ששירתת?
"שלי גפני".
-היא אכלה קרקרים וחצילים?
כן.
-היתה נחמדה אליך?
היתה רשמית.
-אתה נהנה כאן?
כן, יש כאן חתיכות. ומשלמים סבבה.
-מאשרים לך להתחיל עם בנות?
אני אעשה מה שמרגיש לי. זה לא שאני אקפוץ כאן על מישהי.
-אחרי הכול, יש לך יתרון שיש לך מגש. אתה יכול להציע לבנות רקיק עם סלט חצילים.
חצילים עם חיוך וקריצה.
 
אני הולך המום ולפתע רואה את אפרת אברמוב, ידידה וסך הכול סלבריטי. "אל תרשום שאני כאן", היא אומרת. "אני לא מתראיינת". אני מסתובב קצת ואז רואה אותה מתראיינת לוויינט. אין חברים בח"מ, רק שקיות מרשרשות.

(נכתב עבור ידיעות אחרונות, ולא פורסם. כי בסוף הצלם לא הצליח לאתר סלבס)

 

—–

אתמול בדרך לשיננית עצרתי בגלריה גבעון שברחוב גורדון. אין שם כרגע תערוכה סטנדרטית, אלא תערוכת מכירה לרענון המחסנים. אבל יש שם המון דברים יפים, במיוחד רישום יוצא דופן מלאה ניקל משנות השבעים שנשאר בזכרוני.

 

אתמול כתבתי בבלוג תגובת בזק לקמפיין השנאה נגד סכנדר קובטי, במאי עג'מי, אם לא ראיתן. בינתיים תרגמתי אותו לעברית.

 

 

על הטענות נגד סכנדר קובטי, במאי עג'מי (מתורגם לעברית)

 
בתאריך ה12 באוקטובר 1936 הגיע קהל מגוון לאוניברסיטת סלמנקה בספרד, שכלל את הארכיבישוף, את כרמן פולו, רעיית הדיקטטור פרנקו, את הגנרל הפרנקואיסט חוזה מילאן אסטריי, ואת הסופר מיגל דה אונמונו, רקטור האוניברסיטה.
הערב נפתח בנאום נרגש של הסופר תומך פרנקו, חוזה מריה פמיין. לאחר מכן, עלה פרופ' פרנסיסקו מלדונדו והגדיר את קטלוניה והמחוז הבסקי כ"סרטן בגוף האומה", מוסיף גם כי "פשיזם, המלאך המרפא של ספרד, יידע איך לטפל בהם, הוא ייכנס לבשר החי, כמו מנתח נחוש המשוחרר מסנטימנטליות מזויפת".
מקצוות האולם, צווח מאן-דהוא את המוטו הפרנקואיסטי הידוע "יחי המוות!". מילאן אסטריי ענה "ספרד". הקהל השיב "אחת". הוא חזר, "ספרד". הקהל השיב "גדולה". בשלישית צעק מילאן אסטריי "ספרד". הקהל השיב, "חופשית". זו היתה קריאה פלנגיסטית טיפוסית בימי פרנקו. בצעדים נחושים, גדוד פלנגות שעט פנימה במדי צבא, וחייליו הצדיעו לדיוקן פרנקו שנתלה על הקיר.
הסופר מיגל דה אונמונו, שבשל תפקידו הבכיר באוניברסיטה היה למעשה יו"ר הכינוס, נעמד באיטיות ופנה לקהל: "אתם ממתינים לשמוע מה יש לי להגיד. אתם מכירים אותי היטב ויודעים שקשה לי לשתוק זמן רב. לעתים, שתיקה יכולה להתפרש כהסכמה. אני מעוניין להגיב על נאומו של פרופסור מלודנדו, שנמצא עימנו כאן. לא אתייחס למתקפה על הבסקים והקטלונים. אני עצמי, כשם שאתם בוודאי יודעים, נולדתי בבילבאו שבחבל הבסקים. הבישוף, תרצו או לא, הוא קטלני, ונולד בברצלונה. אך מעבר לכך, שמעתי את הקריאה הקהה והנקרופילית "יחי המוות". ואני, שאת חיי הקדשתי לכתיבת פרדוקסים שהעלו חימה אצל אלה שלא הבינו אותם, ורואה את עצמי כבר מומחה לנושא, מוצא את הפרדוקס הזה כדוחה. גנרל מילאן-אסטריי הוא נכה. אין לנו צורך כאן לדבר בלחשושים. הוא נכה מלחמה. כך היה גם מיגל סרוונטס. לרוע המזל, בספרד של ימינו יש יותר מדי נכים. ואם האל לא יעזור לנו, יהיו עוד נכים רבים. ובכל זאת, מייסר אותי לחשוב שמילאן אסטריי יכול להכתיב את הרגלי המחשבה עבור העם. כנכה, החסר את הגדולה הרוחנית של סרוונטס, הוא מקווה למצוא נחמה לעצמו על ידי הגדלת הנכים סביבו".
נרגז, הגיב מילאן-אסטריי: "מוות לאינטליגנציה, יחי המוות", מחיאות הכפיים מצד הפלנגות התגברו. פיימן, כדי להשקיט את הקהל קרא "לא! יחי האינטליגנציה! מוות לאינטלקטואלים הרעים".
אונמונו המשיך באדישות: "זהו היכל האינטליגנציה. ואני כאן הכהן הגדול. אתם מחללים את קדושת המקום. אבל אתם תנצחו, כי יש בכם יותר כח ויותר אכזריות. אבל אתם לא תצליחו לשכנע בצדקתכם, כי כדי לשכנע צריך משהו שאין לכם: הגיון וזכות להיאבק. אני רואה כחסר תועלת לבקש מכם לחשוב על ספרד. עד כאן דברי".
 

(הטקסט כאן מתוך הערך בויקיפדיה באנגלית על הסופר מיגל דה אונמונו. בעקבות ההכרזה הזו, דה אונמונו הושם במעצר בית. כעבור 10 שבועות מהתקרית מת. החודש יצא ספרו המעולה 'ערפל' בתרגום חדש של רמי סערי)

סיקור מסיבת ההפתעה לבנימין בן אליעזר (פואד)

אירוע מסיבת ההפתעה ליומולדת 74 של פואד באולמי קינגסטון נפל ליד מסיבת הרווקות של בחורה בשם דנית, שקבעה אותה במסעדה צמודה וחסרת שם. שלוש יפהפיות בסגנון נמרי מאור יהודה, כל אחת מהן על עקבים שמספר הסנטימטרים של גובהם כמספר המנדטים של מפלגת העבודה ניסו להיכנס לאירוע שלהן, אבל שרשרת האבטחה עשתה בעיות. הן עמדו עם שקיות מלאות בקבוקים והתנצחו עם השוטרים העצובים. מה הן אשמות שמסיבת הרווקות נפלה באותו יום של היומולדת של פואד? השוטרים התעקשו, הבנות התעקשו. המזל הגדול שלפתע התגלה שהשוטר הבכיר והמכריס מכיר את אותה דנית, העיטורים הרבים שלו מרשרשים על שמלת הבליינית היותר יפה כשהם מתחבקים. הבליינית היפה מזמינה אותו לחתונה. והן חומקות לאיזו כניסה.
אני חושב לזנוח את משימתי העיתונאית וללכת בעקבותיהן. נשמע שזה אייטם שיותר מעניין לפצח. אבל נגרר הלאה. כנראה בגלל החיסול בדובאי, ליומולדת הטריוויאלית והטפשית הזו יש סידורי בטחון יוצאי דופן. אולי פואד הוא המקבילה שלנו לאל-מבחוח. בגלל שאין לי תעודת לע"מ, מסרבים להכניס אותי. עשיתי טעות גדולה והבאתי דרכון במקום תעודת זהות, והמאבטחת מביטה בחשד על החתימות הרבות שלי ממצרים וירדן. היא מורה לי לשבת על סלע דקורטיבי ולהמתין, יחד עם עובד אתיופי שגם כנראה חסר תעודה כלשהי. אנחנו מביטים יחד על האורות הירוקים הנשפכים על הסלעים שמסביב אולמי קינגסטון ועל האורחים שמגיעים, מיני פוליטיקאי זוטא ועסקני רקק, רובם חביבים דווקא.
בפעם האחרונה שראיתי את פואד, היה כשהתחרה בפריימריז המוזרים של העבודה נגד אברום בורג. אז גם לקחתי מהמטה שלו חולצה של 'פואד יעשה את העבודה' שהלכתי איתה מדי פעם. חולצה יפה וכתומה. אני בעיקר זוכר מהאירוע הזה שפעילי פואד תכננו שבשיא נאומו, יעופו יונים, כדי לסמל את המחויבות שלו לשלום. אך אלה סירבו לצאת מהכלוב.
האירוע מתחמם באיטיות ואני נכנס לשירותים. מלמר ומלצרית שובבים יוצאים מתא אחד. אני מסבן את ידי, שובר בטעות את מתקן הסבון הנוזלי הורוד, ובורח במהירות מהמקום.
ביציאה מהשירותים, עשרה בדואים בלבוש מוזהב צועדים לכיווני בשקט, ומסרבים למסור יותר מדי אינפורמציה לגביהם. אחד הבדואים המוזהבים מספר: "פואד מכיר המנטליות שלנו ואנחנו מכירים את המנטליות שלו. הוא כיבד אותנו. אנחנו מכבדים אותו. הוא מנסה לעזור לנו וזה לוקח זמן".
-כבר הרבה זמן, לא?
כן, שישים שנה.
הם מהלכים באיטיות ולפתע מקפצת אישה עם קוקו תכלת ומכנסיים משונים: "אתם יפים יפים. אתם משהו. אתם כל כך יפים". על פי בטחונה העצמי, היא כנראה אדם ידוע, אבל איני יודע מי היא וכנראה לא אדע לעולם.
אריק סיני נבחר להיות הזמר הראשון ואומר על פואד "הוא ממזר"
-הוא מתאים לישראל ביתנו, מפלגתך?
"הוא חוצה מפלגות. הוא מאוד מתאים לכולם".
במהלך הראיון הקצר, הסוכן שלו דורש ממני שלוש פעמים לרשום מתי ההופעה הבאה של פואד. אני ממהר לחמוק, ומוצא את רענן כהן כתירוץ. "אני אוהב את פואד כי הוא איש מעשה", אומר לי רענן כהן, מי שעד לאחרונה היה יו"ר הבנק לפיתוח התעשיה, ולדברי עצמו עשה שם עבודה טובה. לדבריו, הוא רוצה עכשיו להיות יו"ר חברת החשמל או יו"ר מפעל הפיס, שתי עבודות כיפיות.
-מה הוא עשה?
"הוא איש מעשה".
-אבל איזה מעשה הוא עשה כאיש מעשה?
שינויים  בכל מיני מערכות בתחומי התשתיות. למשל כבישים.
-יש איזה כביש מסויים שהוא עשה שאתה יותר אוהב?
כל התשתיות.
-הוא עשה יותר ממך או פחות ממך?
אני לא עושה השוואה. אני מציע שתפתח את האינטרנט ותראה מה עשיתי.
בהמשך אני שואל אם פעם עשו לו מסיבת הפתעה, והשאלה הזו מאוד מלחיצה אותו, משום מה.

מזכ"ל מפלגת העבודה העולמית, אדם בשם מישל חלימי, מסביר עוד יתרון בפואד: "אנשים מחו"ל אוהבים לשמוע אותו".
-מה הדבר הכי חשוב שפואד עשה?
"הוא עשה כל כך הרבה שאי אפשר לבחור".
-מה למשל?
"גשרים".
-יש גשר מסוים שמזוהה מבחינתך איתו?
"כל מיני צמתים".
-אין לי אוטו. מה פואד עזר לי?
"הוא שיפר מחלפים".
 
בחורה חביבה בשם ליאת שוחט, שעומדת סמוך לחלימי, אומרת שיש לה מה לאמר, אחרי שקודם התביישה לדבר: "אני חברת מועצת אור יהודה המארחת את פואד ואנחנו גאים מאוד שהוא בא לאור יהודה".
-אני מוכרח לציין שאור יהודה מאוד יפהפיה. לא הייתי כאן מזמן, והעיר נראית נהדר.
"אל תכתוב את זה, אני במפלגת העבודה".
-אני מאוד אוהב ששמתם ברווזים על הרמזורים. וכל האורות הירוקים יפים מאוד.
"זה לא אנחנו. אנחנו באופוזיציה. בשום אופן אל תכתוב דברים טובים על הברווזים".
-זה רק ברווזים?
"יש גם שקנאים ופלמינגו".
-מה רע בהם? הם ממש חמודים.
"העיריה מתעסקת רק בזה".
-איך היית מגדירה את היחס של אור יהודה לפואד?
"פואד הוא מלך אור יהודה"
-ומי הנסיך?
"לצערי אין נסיך. פואד מאוד עזר לעיר".
-עוד עשרים שנה יהיה רחוב פואד בעיר?
"אני אהיה מיוזמי הבקשה".
 
הסיגרים המרוקאים מגיחים, וזה האות לכניסת פואד ופרס. רובי ריבלין מנסה ללחוץ להם ידיים, אבל נהדף לצדדים לטובת אישה בסוודר סגול ושיער כתמתם שממש קופצת על שניהם ומתגלה כגליה סלומונוב, חברת מפלגת העבודה וראש ועד בבנק משכנתאות בינוני: "אני מאוד קשורה לפואד".
-לטעמי את הכי נחמדה כאן. את ראויה להיות שרה.
"אולי חברת כנסת. לא ישר למדרגה עשירית, כמו שאומרים אצלנו".
-ואם תהיי חברת כנסת אז תהיי ממחנה פואד?
"כשנגיע לנהר נעבור אותו".
-את כבר תופסת תחת כחברת כנסת ונוטשת את מיטיבך?
"צעד צעד".
בהמשך, היא מספרת לי על מעין דובי מלא סוכריות שהועד של הבנק תרם לילדים אתיופים ביפו. ואומרת שאני חייב לראות את זה. היא נותנת לי את הטלפון שלה וטוענת שישתלם לי לדבר איתה, שיש לה המון אייטמים הקשורים לדובים שבתוכם סוכריות. אני מעט נלחץ מכל הקשר איתה.
 
כל השרים החשובים מצטופפים סביב שולחן מרכזי, שבמרכזו פרס, אהוד ברק ורעייתו, פואד ויעקב נאמן ורעייתו. במרכז השולחן מעין מנורת אזמרגד מכוערת, שאיני מבין איך השב"כ אישר. בפינה, ציפי לבני שנראית בלוק אופנועני מעט. צפוף מאוד בשולחן, ממש כתף מתחככת בכתף. ברק ואשתו הורדרדת נלחצים לגמרי, מול מיץ האשכוליות המסורתי. כי המאבטחים דוחקים אותם גם מאחורה.
כל יושבי השולחן הזה, נעשים לפתע סנובים ולא רוצים להתראיין אצלי. אפילו שרים משניים כמו ברוורמן. אני מביט אלילאיזהם – הם זחוחים לגמרי ונראים כמו ילדים בני שש בגן. הם מנסים לשמור על נימוס ולא לאכול, אבל שר הבטחון לא מתאפק וממזלג לפיו עלה גפן אחרי עלה גפן, מכניס אותם לפיו כצב קטן. שולחן המקובלים סנובי כאמור, ואני הולך לשולחן הסמוך שבו השר גדעון עזרא ואמנון כהן מש"ס יושבים ואוכלים במיה. עזרא: "פואד חיזק את הקשרים בתורכיה לאחרונה, עם כל הפשלות שהיו".
-אתה אומר שישראל ביתנו הורסים, פואד מתקן?
"במקרה של תורכיה, בוודאי".
-למה אתם לא יושבים עם השרים המקובלים, אלא בצד?
"אנחנו לא מהנדחפים".
 
הנאומים מתחילים. אריק סיני עולה, ויעקב נאמן טופף באצבעו על השולחן כדי להראות עממי. כולם ממתינים לאייל גולן. פרס אומר, "הייתי בהרבה חגיגות בר מצווה, חגיגה כזו לא ראיתי. אתה שר התשתיות שמביא את אנרגיית השמש". נכדו הצעיר של פואד, כבן שמונה, אמור להיות שיא מרגש של האירוע, אבל הוא מאחל מדף דברים לא ברורים.  מתגלה שגם לאהוד ברק יש יומולדת השבוע. כשאומרים את זה, לפצע נפל והתנפץ לרצפה עציץ ורדים וציפורנים.
בזמן הנאומים המשעממים, אני מנסה לכתוב את הכתבה, כדי לשלוח אותה בזמן. אבל יש המון הסחות דעת. מניחים לידי את צלחת הפסטלים שכוללת סיגרים מרוקאים וכל מיני מאכלים שומניים. בועז שפירא הקריר והנערץ מערוץ 1 לוקח לא מעט. הכתבת החמודה של גל"צ תמר לוי לוקחת ביס מסיגר ומחזירה אותו לצלחת. היא לדעתי מעט אימו. אני אוכל פסטל קטן, ומתעייף במהירות. אני הולך אחורה, לכניסה, ומנסה לכתוב משם את האייטם. לפתע אני מגלה שדמות מתולתלת מלטפת את רגליי. אני מרים את ראשי ובוחן את הדמות והיא מתגלה כניסים גרמה, מוזיקאי ואיש מחנה פרס. אני מנסה לא לראיין אותו כי הוא תמיד מרואיין באירועים כאלה, אבל הוא דורש להגיד "פואד הוא אדם עם נשמה בגודל של הכרס שלו". לידי מסתובב מאבטח קרח בלבוש הדוק, שאני רואה מאחורה, ומופתע לגלות שהקרחת שלו מקועקעת. לאחר כמה רגעים מתגלה שמדובר באייל גולן, זמר שאני מאוד אוהב, אבל לא מעריך את הקרחת והתדמית החדשה.
ואז עולה פואד ומגלה שכל מסיבת ההפתעה הזו היתה הונאה: "המארגנת שלחה לי בטעות הזמנה שכתוב עליה שיש לי יומהולדת ולשמור את זה בסוד. אבל אני בעיקר כועס שהיא כתבה 'לא להביא מתנות'".
 
(פורסם לפני כמה ימים בידיעות אחרונות בגרסה קצרה בהרבה תחת הכותרת "זה יום הפואד")
 

כאן יש תמונות של נופי דדוש
 
 

דברים בזכות סטס מיסז'ינקוב

אנשים רבים נמצאים בשמאל לא מבחינת דעה, אלא מסיבות שבטיות או אסתטיות. הם בשמאל בשל תיעוב לצבע השחור, הערסי והרעשני המזוהה עם ה"ליכודניקים". הדימוי הזה חסר אחיזה במציאות אלא רק בסטריאוטיפ: הפוליטיקאים המרכזיים בליכוד חיוורים ונקיים כבשמאל.

כלומר אותם "שמאלנים" שונאים בשקט חרדים, עניים, פועלים, מרוקאים וערבים – והם קוראים לעצמם שמאל כי הם בעלי אוריינטציה אשכנזית או מערבית, וכי הם שונאים על הנגלה גם מתנחלים. השמאל, איכשהו, נשמע הגון, מכובד ואירופי יותר. השמאליות עבורם היא ממש כמו פעולה של נימוס אצל יפניות כשהן צוחקות ולא חושפות את השיניים. במלחמה הבאה, הם יתמכו בשקט בימים הראשונים, עד שיופתעו לגלות שאנשים מתים בה.
מכיוון שהשמאליות שלהם שקרית, היא שם משפחה שנולדו איתו, ולא רעיון פוליטי, הם מתחזקים אותה על ידי דמוניזציה של סמלי ימין ואחר כך גיחוך טפשי. אני עצמי לא מסכים עם הימין, אך משאיר את זה בתחום המחלוקת הרעיונית. הימין כולל בתוכו בני אדם סבירים מלבד הדעות שלהם, ישרים או לא ישרים, משוגעים או לא משוגעים, חתיכים או לא חתיכים, וכשירים או לא כשירים להיות מהנדסים או שרי תיירות. כמו כל קבוצה של בני-אדם, משיעים ועד תושבי ליכטנשטיין.
אותם אנשים לעגו השבוע לסטס מיסז'ינקוב, שר התיירות מישראל ביתנו. הוא הפך ממש למשל ושנינה, אני אמנם חושב שליברמן הוא תופעה נוראה ומסוכנת למזרח התיכון ושההתבטאויות שלו היו צריכות להוביל להדחתו, אבל אין לי בעיה עם סטס כשר תיירות, יותר משהיתה לי עם בוז'י באותו תפקיד נחמד. אפשר לחשוב שבעבור ג'וב, סטס לא היה במפלגת העבודה, ובוז'י, כן, בוז'י שלנו, לא היה נתקע איכשהו בישראל ביתנו ומשחק את המשחק באצילות.
בעיתונות, פורסמו שלוש טעויות שעשה לכאורה סטס בטיולו האחרון בספרד: הוא הלך לבלות במקום להיפגש עם אנשי עסקים. הוא התלונן על התמשכותו של טקס יום שואה ארוך במיוחד. והוא הלך ולחץ יד לשר התיירות האירני בשביל הפוטו-אופ, בלי לומר שהוא ישראלי. ההאשמות הללו נשמעות נורא כי העיתונאי מוסיף את המילה "מביך", אבל הן למעשה חיוביות.
גם אם אני הייתי שר תיירות, ואני די לוטש עין לתפקיד, הייתי מעדיף בילוי בפאב על פגישה עם אנשי עסקים יבשים. זה מעיד על כך ששר התיירות אוהב לכייף, תכונה נצרכת אצל שר מסוג זה. לנסוע לספרד ולהיתקע עם חבורת גברים רדומים שמראים אחד לשני אפליקציות באייפון נשמע כצעד מטופש. אני משוכנע שאם הייתי פוגש את שר התיירות של מדינה דמיונית בשם קרפקיה בפאב או בדיסקוטק, מיד הייתי מחבב את אותה מדינה מגניבה. טוב שפוליטיקאים מסתובבים בחו"ל במקומות בין אנשים של ממש, ולא מסתגרים בסדר יום צפוף עם מיני תולעים חנוטים בעניבה. 
דבר נוסף שעשה סטס, לדברי העיתונות לפחות, שמעיד כי הוא שר תיירות מצויין, הוא להשתעמם בטקס יום השואה, ולהתלונן על האורך שהעניין נמשך. חייבים לומר את זה: בישראל, 65 שנה אחרי שהדבר הנורא הזה נגמר, תפקיד השואה הוא ממש חולני. למרות שאיננו סובלים השוואות שלנו לנאצים, אנחנו כל הזמן מרמזים על דברים דרך השוואה לנאצים, כמעט על כל אויב רקק. וכך השואה עצמה מופקעת לצורך הפיכתה לכלי ניגוח נגד מוסלמים או נגד ביקורת עולמית אלינו, ובצנצנת בסופו של דבר לא נותר דבר. השיא היה כשדימיינו שבאיראן היהודים יילכו עם טלאי צהוב. מעבר לשקר שבכך, האם זו לא הכחשת שואה לכל דבר? באירן היחס למיעוטים טוב לא פחות מבישראל, יש ליהודים ייצוג בפרלמנט, תחנת רדיו ועסקים רבים. להשוות את האיראנים לנאצים זו הקטנה איומה של היחס הרצחני והגזעני של הנאצים ליהודים.

על כל פנים, אחרי מעל שישה עשורים ומאות פצצות אטום, הגיע הזמן להפסיק את העריצות הזו, שבה המוות והפחד מכליון הוא הדבר החשוב ביותר, ולא החיים. כשאני אומר שהשואה מנוצלת כולה לצרכים צבאיים, ולא נותר מקום לתפישה פשוטה שלה, זה מתבטא גם ביחס הנורא שלנו לניצולי השואה, שרבים מהם יכלו לשפר את איכות חייהם אם היה מושקע בהם כסף שהלך לדלק שנשרף במטוסים של צה"ל שעפו מעל אושוויץ בשביל לעשות דאווינים ולקדם פוליטיקאים כמו אהוד ברק ודן חלוץ.
ההתגייסות ההמונית להפקעת העבר גם הביאה לכך שלא שמו כאן ממש לב כשרצחו מיליונים ברואנדה ובקונגו. אם היום היה נערכת שואה בעם שאינו העם היהודי, אני בטוח שישראל של ביבי לא היתה נוקפת אצבע, כמו שאמר נתניהו לפני שנסע לגרמניה "כדי שלא נהפוך למדינת עולם שלישי".
אני הייתי בטיול לאושוויץ עם מקיף ד' באר שבע. אמנם היו רגעים נוראים ומרגשים, אבל אני זוכר כמה שנאה ניסו ללמד אותנו ואת ההסבר על כך שהנהגים הפולנים מסריחים שקיבלנו בהכנות למסע. כך שאני מודה על כל נער ונערה שניצלו מהמסע לאושוויץ.
ההאשמה השלישית היא שסטס לא הציג את עצמו כישראלי ולחץ יד לשר התיירות האירני. זה מבחינתי מוכיח שמדובר באוהב אדם, ללא קשר למדינתו. זו כמובן לא פעולה מושלמת, ואולי מעט ילדותית, אך יש בה רצון טוב בסיסי. יש רק להעריך את השאיפה למגע אישי של השר סטס, אחד משרי התיירות היחידים בעולם ששמם הוא פלינדרום.
גם אם מסתכלים על מבחן התוצאה. סטס עושה עבודה טובה: השנה הגיעו המון תיירים לישראל. אם יגיעו יותר, זה כבר יהיה מעצבן. חלק מזה קשור לכך שמשרד התיירות לחץ לבטל את הויזות המסובכות לרוסים שרוצים לבוא לכאן וכולם היו גזעניים אליהם, כי פחדו שכל הרוסיות זונות. השנה היה לי מגע יחיד עם משרד התיירות כמי שנסע לבית לחם לחג המולד. המשרד חילק מתנות מגוחכות לצליינים שרוצים להיכנס לפלסטין. וזה קורה דווקא אצל שר תיירות מתנועה פשיסטית למחצה. אז הנה, דוקא בתקופה שכולם מתקיפים אותו, כדאי להסיר את כובע המצחיה.
 
 
—-
הודעות:
 
ביום שבת הקרוב 13.2 אני באירוע "השוק" בעין השופט, מוכר את מעין, את ספרי, אלבומים, ואולי אופיע.
 
יום שישי 19.2 מופיע בפרוזדור, רמב"ם נחלת בנימין תל אביב.
 
יום חמישי פורים 25.2 קורא שירים בבית ביאליק באירוע פורימי עולץ
 
אתר גרילה תרבות עלה בגרסת בטא.

 

שימו לב לכתב עת חדש שיוצא לדרך ברשת ונראה מבטיח מאוד: תבוסה חשמלית. מה שמיוחד בו זה שהוא שם על ראש שמחתו את הפרגמנט, המכתם, הצורה הספרותית החביבה עלי.

 

והנה כמה שירים שעלו ליוטיוב בפסטיבל פת\קית

מוכר הנקניקיותhttp://www.youtube.com/watch?v=aYdURyYpang

מעין –  http://www.youtube.com/watch?v=_D0OpgJYr08

רובים וכרטיסי אשראי (אתה בן 18)http://www.youtube.com/watch?v=4HdVx_1T-_Y

 
 

טיילת ללא ים – בין כה וכה: אלמנט התקיעוּת בשירת דליה הרץ, נתן זך ושירת התקופה

נתבקשתי לכתוב על דליה הרץ, אבל אני רוצה להשתמש בה כמקפצה להתעכב על אמצעי צורני-נושאי שנוכח בשירתה, אך גם נפוץ בשירת תקופתה.
אחד הנושאים המרכזיים של הכותבים שפעלו בסיקסטיז בערך, עניין שקופץ לעין גם לקורא המרפרף ובכל זאת לא זכה ליחס רציני, הוא התקיעות, אפילו התקעתנות, ה'לוּפּיות' – מהמילה האנגלית לוּפ. בשירה של אותה תקופה, כאמצעי צורני, אך גם כנושא היצירה. ילידי שנות השבעים והמבוגרים מהם יוכלו להשוות זאת לתקליט קופץ, שבו הפטיפון חוזר שוב ושוב על אותו משפט מוזיקלי מקרי. נתן זך הוא הדוגמה הקיצונית ביותר למי שמשתמש באלמנט זה, שהפך לממש סימן היכר שלו, כמו כובעו המשולש של נפוליון, או – יאמרו אוהדיו – גמגומו של משה רבנו, אבל דליה הרץ עושה שימוש נרחב ואולי משוכלל יותר בטכניקה הזו.

ביניים:
הרץ: אוכל לחכות. מרגוט

שירים רבים ב"מרגוט" (1961), ספרה הראשון של הרץ, נתקלים מיד עם פתיחתם במעצור ונתקעים. שיר הנושא נפתח: "קבעתי איתה בקפה. איחרתי. מרגוט אחרה אחרַי\ בעשר דקות תמימות. הענין הוא בזה שאני רוצה להיות\ בערך כמוך (…) מרגוט חוזרת. אני עוזרת בידה. היא משתעלת. אחזור על דברי\ יש בי רצון להידמות\ מרגוט". התקעתנות פה, התמטית והצורנית, היא כפולה או משולשת. הראשונה, מילולית, יש כאן חזרה מיותרת על איברים בשיר או על נושאים, מילים ושורשים (כמו א.ח.ר): על כך שהיא רוצה להיות מרגוט, ועל האיחור הכפול (סימנתי בקו תחתון ובהדגשה את החזרות, דבר שעשיתי גם לגבי שאר ההדגמות, ואני מקווה שמעצבי כתב העת "עמדה" יעמדו בכך בכבוד). השני, עצם ההישארות, חוסר-התזוזה, ההיתקעות, בקפה כדי לקשקש עם מרגוט המאחרת. מלבד זאת, אפשר לציין גם את ההכפלה של מרגוט ושל המדברת בשיר הלא-ארוך הזה שבו שש פעמים היא מנסה להידמות למרגוט. וכך מרגוט נפגשת עם מרגוט 2 (המחברת שמעוניינת להפוך למרגוט) – גם זו תקיעות. גם סוף השיר שמסתיים ב"אוכל לחכות. מרגוט", מעיד שדבר חשוב לא קורה עכשיו, זהו שיר שכולו השהיה, אבל איזו השהיה נהדרת זו!
אפשר מבחינה טופוגרפית להשוות את השיר ושירים אחרים שלה שמשתמשים בטכניקה זו למגורים בכפר קטן שהוא למעשה כיכר עגולה, כפַרון לא-גלובלי בו המכוניות חוזרות שוב ושוב, הבתים נשארים אותו דבר, שלט המכולת (או האיטליז) נותר במקומו, והמכונית חולפת בדרכה באותן נקודות, אבל יש בדרך קשקשים, גבינות וגרזנים שמקפצים מדי פעם על הנוסעים המופתעים.
בחלקים המצוטטים ומושמנים בשיר "מרגוט" כמעט לא מתרחש דבר. הם השהַיה משמימה-בכוונה על גבול הבירוקרטית. אפשר היה – במקרה של פרוזה צייקנית – לקצוץ אותם, הם מבחינה מסויימת שומני-שיר, אבל במרקם הרזה שנוצר כאן, יש להם תפקיד חיוני: הרי גם דבשת של גמל היא שומן, ובלעדיה הגמל לא יהיה גמל. ובאמת השירים המתוקעים דומים לעתים לגמל דו-דבשתי, או תלת-דבשתי.
אחד הדברים שלמדתי על עצמי כמשורר, במעבר ממי שכתב שירים דמויי-הייקו (קימו) לשירים בפורמט סטנדרטי יותר, הוא שלפעמים חשוב להותיר גם את הכרס בשיר. למעשה, קשה הרבה יותר להשתמש בכרסתנות ולהצליח להרים שיר, מאשר לבחור בהחלטה הדיאטתית, האופציה המודרניסטית או ההייקואית המוותרת על הקישוט או הכרס.
במרגוט, החריזה היא גחמתית ומוקפצת, הקרובה לאנטי-חריזה, או הנונסנס "אני שואלת. מרגוט חוזרת. אני עוזרת בידה. היא משתעלת" היא דוגמא ברורה (אפשר להשוות את זה לחרוז "אני שואל\ ומתפלל", בשיר "חי" של עופרה חזה\אהוד מנור כמה עשורים אחר כך).
השיר ללא השם שבעמוד 17 בספר 'מרגוט' נפתח גם הוא בלוּפּ: "חוורתי\ פתאום חוורתי\ כמו קיר\ כמו קיר עמדו סביבי. כמו נד\ חוורתְ, אמרו, פתאום חוורת כמו קיר". אם נצמצם את החזרות אפשר לצמצם את השיר ל"פתאום חוורתי כמו קיר\ עמדו סביבי\ כמו נד" (את האלמנטים החוזרים, שלושה איברים שונים, הדגשתי כאן בקו תחתון, הדגשה והטיה). אין צורך תוכנִי בחזרה הזאת, שמכפילה את מסת השיר מ8 מילים ל17 מילים, כלומר מעל 50 אחוז מטקסט הפתיחה מתבסס על הכפלה ודשדוש. זו התקעתנות שהרץ מדגישה כאן. הלולאתיות הזו מתעצמת כי מדובר בקיר שהיא מדמה אליו את עצמה, היא הקיר הסוגר המכיל גם אותה. ובהמשך השיר גם השימוש במילה 'מחק', יוצר הגברה והדהוד של התקיעות הזו.
גם בבית הראשון ב'דברים', השיר הזֵני שנועל את הספר 'מרגוט', משתמש במוטיב התקעתנות הזו, אם כי מבחינה נושאית: "במקרה הגעתי אל הדברים שהגיעו אלי\ הלכנו\ אני והדברים על הטיילת\ השתעממנו\ אז נפגשנו הדברים ואני". תרגום לפרוזה: גברת הרץ הולכת יד ביד עם 'הדברים'; למעשה הם באו אליה, זה לא משנה, הם הולכים על הטיילת, משועממים ואז נפגשים.
כאן, בשיר האחרון, 'הדברים' והיא מקבילים לפתיחה שבה יושבים מרגוט והיא, גם כן באיזה שעמום כללי יומיומי, עם פריצות דרמטיות, ממש מבזקים. שני השירים הם על דיאלוג שהוא לא-דיאלוג: דיאלוג מונולוגי. גם הטיילת של אותה תקופה מעידה על השעמום, הרביצה, והתקיעות. אל השיר הזה והטיילת ההיא אשוב בהמשך המאמר.

זך: מסתבך

נתן זך, לוז משוררי התקופה, הלך צעד נוסף בתקעתנות ובדשדוש והפך אותם לסמל מסחרי. בשירים רבים שלו זהו האמצעי הצורני היחיד. לעתים לא השאיר מקום לדבר בתוך השיר, מלבד עצם החזרה. אני אצטט שני שירים מלאים של נתן זך (מתוך הספר "שירים שונים"), "שיר ערב" "בערב\ כשאמרה לי נערתי\ לך\ ירדתי לרחוב להתהלך\ והייתי הולך ומסתבך\ מסתבך והולך\ והולך והולך ומסתבך". או "לבדו" (שמסתיים אולי בחצי-יציאה): "לא טוב היות האדם לבדו\ אבל הוא לבדו בין כה וכה.\ והוא מחכה והוא לבדו\ והוא מתמהמה והוא לבדו\ והוא לבדו יודע\ שגם אם יתמהמה בוא יבוא". ולעתים מדובר במניירה לא נעימה, בפתיחת שיר בשם "תיאור מדויק של המוסיקה ששמע שאול בתנ"ך": "שאול שומע מוסיקה\ שאול שומע\ איזו מוסיקה שומע שאול?\ שאול שומע מוסיקה".
חזרה כזו עובדת יותר טוב אצל זך ב"מתה אשתו של המורה למתמתיקה שלי" (התכתיב למתמתיקה במקור). גם בגלל שיש כאן כבר מתמטיות, וגם מפני שהתקענות היא גם במילה מתמתיקה (מת+מת+יקה). וגם מפני שאחרי שאשתו מתה, הוא בוודאי לבדו, ואז תקוע כבשיר. ואפשר להניח שגם לפני שהיא מתה, מצבו של המורה ורעייתו היה תקוע ופארבולי. כאן גם ההומור שובר את התקעתנות המלנכולית הזו, שבשירים מהורהרים יותר. הרי יש כאן יציאה מהמלנכוליה ומהתקיעות: יצא שיר מצחיק, נראה שהמשורר מאושר מהמוות של אשת המורה למתמטיקה. כלומר החזרה כתקליט שבור משרתת את השיר. דוגמה דומה לדרך שבה חזרה משרתת תמה נושאית היא השיר הפרודי של אהרון שבתאי (טניה, 2008 או הארץ, 2007) על 'נמל התעופה בן גוריון' שבו החזרה מתארת את הדהוד בית הנתיבות, אף ששם אין תקעתנות, אלא רפטטיביות, או "תיבה" של נמרוד קמר מ"אני רוצה לתייק אותך" (2009) שבו החזרה בתיאור מונוטוני של הדברים שעשה עם החברה שלו פעם אחת בזמן יחסיהם המתסכלים, מעידה על הסתמיות של הקשר הזוגי. ומציגה באופן ביקורתי-כלשהו את ה"חד פעמיות" שביחסים כאופציה חיוורת. וכאן גם מהמונוטניות יש התפרצות וולקנית: כמות האימייל העצומה שקיבל הדובר בשיר.
התקעתנות מגיעה גם לשימוש בשורשים מרובעים של מילים כפולות וסימטריות שאליהן מתמכר זך: יתמהמה, מתמתיקה ואפשר גם לציין את "כה וכה" או "זהו זה" (בשיר "פרידה סופית", השיר השני ב"שירים שונים") או "מרחרח" (בשיר "שתיינות", השיר השלישי ב"שירים שונים"). כלומר שלושת השירים הראשונים ב"שירים שונים" (שיצא ב1960 וב1962) תקועים כאחד, בניגוד לשם הספר, "שירים שונים" (אלא אם מתייחסים לאותיות ש'ין יו"ד מ"ם שחוזרות גם בשם הספר במילה 'שירים' ו'שונים').
הדבר נכון גם בספרים אחרים של זך במה שנחשבת לתקופה הדִבשית שלו: למשל בשיר 'במה להמתיק ימים', 'איך זה שכוכב (אחד מעז)' ובאינספור שירים נוספים שכוללים את אותו טריק, דווקא הטובים יותר או המצליחים יותר של זך. מעניין שדווקא חוקרי זך בחרו לקבל כפשוטם את טענותיו של זך וגרסו כי כתיבתו משוללת-סימטריה, וחסרת סדר מלאכותי. למשל, בספר "אהבה במושב האחורי" (2005), פרופ' יאיר מזור טען כי הסימטריה של זך היא רקע לחוסר-סימטריה ולמעשה זו גרוטסקה של סימטריה (אני מקצר מאוד את הטענה). רחל ויסברוד במקראה "בימים האחרים" (2002) ייחדה פרק שלם לאמצעים אמנותיים של זך, ולכן לא יכלה להתעלם מהחזרות אצלו. אבל היא פירשה זאת כשחזור של דיבור טבעי, טענה שלא עומדת עם תכני זך שציינו כאן, אבל היא פירוש סביר לגבי 'מרגוט' ו'דברים' של הרץ, שבהם השפה היא דיבורית. כמקראה רשמית של האוניברסיטה הפתוחה, ויסברוד מונה בזה אחר זה וממספרת חמישה אמצעים אמנותיים בשירת זך, אולי כי סטודנטים אמורים להיבחן על כך, ירחם האל הטוב. אלמנט 'החזרה' נדחק אצלה למספר ארבע. לטעמי זה ה-אמצעי הזכי, כמו הטכניקה הקוביסטית אצל פיקאסו ויוצרים אחרים מתקופתו, למשל.
כשפרצה הרץ, הציגו אותה מספר מבקרים כמי שמושפעת יתר על המידה מזך. גם החוקרת חמוטל צמיר התייחסה להשפעה של זך על הרץ ב"בשם הנוף – לאומיות, מגדר וסובייקטיביות בשירה הישראלית בשנות החמישים והשישים" (2006) מהצד המגדרי. כיום התמה המרכזית לגבי הרץ היא ההשוואה בינה לבין מה שקוראים "משוררות נשיות", שדחק את הטענות על העיסוק בדמיון בציר הרץ-זך. בהשוואה של ימינו בין "שירים שונים", ספרו השני של זך, שיצא שנה לפני "מרגוט", אני לא חושב שישנו דמיון גדול מדי בין הרץ בגדולתה לבין זך בשיריו הטובים יותר. הם הפכים: זך מאופק ומינימלי והרץ זרוקה וקשקשנית. אציין, אולי באופן אינטואיטיבי או גסטרונומי, כי הרץ טובה כשהיא רטובה יותר וזך טוב כשהוא צחיח יותר. גם השימוש שלהם ברפטטיביות הוא הפוך. אצלו השימוש מהורהר, אצלה מגומגם. כלומר, אצל זך התקיעות נועדה להציג אותו כעמקן, ואצל הרץ כנבוכה.

אבידן, עמיחי: אין לאן ללכת

גם אצל אבידן קיימת התקעתנות הזו, אך פחות מאצל הרץ או זך. ב"ניסויים בהיסטריה" (שירי לחץ, 1960-62) שיצא בערך בתקופה של "מרגוט" של הרץ, ו"שירים שונים" של זך, אבידן פותח במניירה זכית ברורה: "יש אנשים, שאין להם מה להפסיד, יש אנשים\ שאין להם. מה, אין להם, מה. אין להם מה להפסיד?".
או בשיר "ייפוי כוח" (בעיות אישיות 1954-57) שאהוב על ידי רבים: "מה שמצדיק יותר מכל\ את הבדידות, את היאוש הגדול\ את הנשיאה המוזרה בעול\ הבדידות הגדולה והיאוש הגדול\ היא העובדה הפשוטה, החותכת\ שאין לנו בעצם לאן ללכת". גם כאן תקעתנות תמטית וצורנית. מה גם שבהמשך השיר, הבית הזה חוזר פחות או יותר. וכך כמו אצל זך ב"שיר ערב" או ב"דברים" של הרץ, השימוש בשורש ה.ל.ך, שנועד לרמז על תנועה, הוא במובן השלילי, התקוע. אצל זך זה הולך ומסתבך. אצל הרץ היא הולכת משועממת בטיילת. ואצל אבידן המוקדם אין לאן ללכת. דבר שאיני מסכים איתו: יש לאן ללכת.

אצל אבידן התקעתנות הזעיר-תלאביבית (שכמעט נעדרת לגמרי בספרו הראשון שיצא בשנות החמישים) מתמוססת עם התקדמותו כמשורר ומתנפצת לטובת מדע בדיוני, �
�ירי קרקוש וקשקוש וחציפות אנטי-פואטית. הוא חי בתל אביב קטנה, אבל מדמיין בתקופה הבאה שלו תל אביב בדיונית, כך אפשר גם לקרוא את "לילות תל אביב עם דוד אבידן – מדריך לחיי הלילה", אחד הספרים החשובים שלו, שמתאר תל אביב מגה-תאגידית ובדיונית. בספר, הוא מתאר סיבובים בתל אביב עם המכונית, בטכניקות לופיות, תוך איתור מרכזי חום וכוח, וגישות מיניות מהפכניות, אך בפרק האחרון הוא מתאר תל אביב עתידנית, אבידניומית, הגועשת 24 שעות ביממה. וכמובן ב"המפרץ האחרון: שירי סופת המדבר" (1991), ספר שיריו האחרון בחייו, שעסק במלחמת המפרץ, במרכז הספר, הציב אבידן תמונה של משגר טילי פטריוט הפונה לשמים. תמונה המכילה את כל הפתטיות של אבידן המאוחר, הרוצה להיות משוגר לשמים, אך למעשה להיות מנופץ. המאמין בקדושת התוצרת האמריקאית הבוהקת, אך בסוף מת כטיל פטריוט כושל, מצג ראוה, שבסופו של דבר פוגע בצד שלו עצמו: אבידן רצה עולם של נמרים וכבשים, והיה הראשון להיטרף. מעניין להשוות בין הפטריוט אצל אבידן לבין עבודה של האמנית מעין שטראוס, עשור אחר כך: היא נעמדת בתחפושת של אינדיאנית לצד טילים שהושמו ביפו במלחמת עיראק השניה, וכמוהו משלבת בין אמנות, מין לבליסטיקה. גם בכמיהתו ללוייני ריגול ולמסעות ל.ס.ד, או התנהגותו הלא מכובדת וחיבתו לסיאנסים, קשורה לצורך שלו לצאת מהמניירה התקעתנית-דומסטית. אני חושב שהביקורת, מטיבה הבורגני והתקוע בלופים, דווקא העדיפה את הצד המלנכולי והתקוע של אבידן, שיריו "המשפחתיים", ולא את הצד הפרוע, הנלעג והחללי שלו, ששיאו סרטו "שדר מן העתיד" (1981). במהלך פסיכולוגי, אציין כי יתכן שהעדפת שיריו התקועים יותר של זך שהפכו "להיטים", קשורים לאלמנט המלנכולי שבתקיעות, שחביב על בורגנות שמרנית או על סטודנטים לספרות שנמצאים בשלב החמצמץ בחייהם, כי הוא מזכיר את התקיעות שמצויה בהם עצמם, התהיות הקטנות שלהם והיומרות המינימליות המשפחתיות שנוחות לעיכול, לעומת החתרנות והסכנה שבפלישה לעולם הבליסטי. אף שאפשר למצוא לפופולאריות של השירים התקועים גם הסבר טרויאלית יותר. בלש התרבות, אלי אשד, בהתייחסו להלחנת שירי משוררים, ציין בזמנו שהכתיבה החופשית פוגעת ביכולת להלחין שירה, עם זאת, התקיעות יוצרת חזרה, חריזה ומשקל זהה, שמקלים על הלחנת השירים, הצלחתם, והגעת המשורר לקהל שהוא מעבר לחובבי השירה. והדבר נכון במיוחד לגבי זך ("לבדו", "איך זה שכוכב"), אך גם אבידן.

מניירת החזרתיות נמצאת גם אצל יהודה עמיחי, משורר אחר בן תקופת "דור המדינה", אם כי פחות מאשר אצל זך או הרץ. אפשר למצוא אותה בפתיחת "אכזיב שוב" (ולא על מנת לזכור, 1971): "בשנה שעברה\ הייתי מאושר כאן\\ השנה אני מאושר כאן\ משום שלפני שנה\ הייתי כך", בפתיחת "פריחה שקטה": "פריחה שקטה\ בסוף השנה\ על סף. למי?\ על סף\ בלי דלת". וכמובן ב"אל מלא רחמים": שנפתח ב"אל מלא רחמים/ אלמלא מלא האל רחמים/ היו הרחמים בעולם. ולא רק בו" שמסתיים בסימטריה ב"יודע כי אלמלא האל מלא רחמים/ היו הרחמים בעולם/ ולא רק בו", שהפך לאחד משיריו הידועים ביותר, גם בזכות מערכת החינוך.

המקפצה

ניתן לסכם כי מדובר באמצעי סגנוני מרכזי אצל משוררי הדור הזה. איני רוצה להיכנס לויכוחי זך-אלתרמן. אין לי צד בעניין, ואיני רוצה בו מניות. אני גם לא חושב שזהו ויכוח חשוב מדי, ממילא אנשים היו מתעייפים מלכתוב חרוזים פומפוזיים או לחלופין מתגעגעים אליהם גם ללא דחיפתו של זך. המלחמה הזו היא מעניינת בעיקר לשיחות קפה או להרצאות שירה לקהל מנויים, כהכנסה צדדית של חוקרי ספרות ומשוררים. היות וקטע זה אינו נכתב בתשלום, אין טעם לטרוח ולהוסיף עוד קומה על היסודות הרעועים של הויכוח הזה.
עם זאת, ניתן להעלות טענה שמשוררי הסיקסטיז, ובראשם זך, ויתרו על החרוז-משקל לטובת הלופיות הזאת. כלומר הם ויתרו על אמצעי אמנותי מנייריסטי אחד, לטובת אחר, מלאכותי עוד יותר. בוודאי שהשימוש הזה מגחיך את הטענה כאילו משוררי "דור המדינה" כתבו במקצב חופשי, הרי הלופיות הזו מציגה את שירת תקופתם כסגורה ונעולה עוד יותר מבשיר ממושטר, שגם אם הוא חרוז ושקול, הוא לפחות נע קדימה, מהעבר אל ההווה, או מההווה אל העתיד, במקום מהעבר אל העבר. כמובן, שאמצעי אמנותי כַלאני הוא גם דבר יפה שיוצר רסיסים בוהקים כחלחלים כשהוא מנותץ, בעזרת תחכום תוכני או נושאי, למשל בסונטות הפוליטיות של שבתאי, בשירים פרועים וממושטרים של אבידן או בשירה זרוקה נוסח סיון בסקין או מיכל דר, למשל, היום.
אין כאן שלילה של האמצעי הצורני הזה או אחר, אלא: א. טענה שישנו אמצעי צורני כזה. ב. טענה שהשימוש בו היה נפוץ או נפוץ מדי בתקופה מסוימת. ג. ניסיון להבין מה תפקיד האמצעי הצורני הזה, ומה מקומו הפוליטו-פואטי. השאלה היא אם האמצעי הזה מתאר את רוח השעה והלך הנפש של הכותבים הרץ-זך-אבידן, או שהוא מודבק. כלומר האם ונציה היא ונציינית או שהיא כמו הקזינו ונציה המשחזר את ונציה בחולות נוואדה, בקזינו של שלדון (זו דוגמה בעייתית: גם ונציה אינה ונציינית).
אני חושב שהאמצעי הזה הוא לרוב טבעי. יתכן אפילו שניתן לקשר בין התקיעות הזו לאופי הזעיר והחנווני-מפא"יניקי של החיים בישראל של אותה תקופה. אם נמשיך טענות פוליטו-פואטיות שהן תמיד מפוקפקות (מפוקפקות כמו טענות דוריות, שאני מטיל כאן כפגזים לא מטווחים), אפשר להגיד שהדבר קשור במצב התקוע של ישראל אז, המבודדת כאי במזרח התיכון, עיר קטנה הטרוקה בטיילת, כמו בשיר 'דברים' שבו הרץ מסתודדת עם דברים על הטיילת ו
אינה מביטה לים אפילו (הים, הגלים והחול לא מוזכרים בשיר המתרחש בטיילת, אלא רק המשוררת ו'דברים'), ללא בני ברית מלבד 'הדברים', מדברת על מוות (לכרות ולהיכרת) ועם תחושת שו-שו צבאית שעימו מסתיים השיר והספר הזה ("זה סודי, זה סודי ביותר").
הויתור על החרוז והמשקל המסמלים (אולי) איזו אינטרנציונאליות, אף שהם מוזרים לאקלים של המזה"ת כמו כובעי פרווה, והמעבר לתקעתנות, שאולי מרמז לישראל הקטנה, צריכים להיחקר על ידי מישהו אחר. על כל פנים, גם אם אני מרחיק לכת בטענותיי, אני סבור שיש למצב המקום קשר לאמצעים האמנותיים של התקופה, כשם שקניון עזריאלי, מקדש הניאו-ליברליזם וצרכנות-הסרק, וחומת ההפרדה, משפיעים על שירת תקופתנו. גם במאמר המפורסם על 'דלות החומר' מ1986 שרה ברייטברג סמל היא דיברה על תכונות קבועות פחות או יותר וחומרים של "אמנים תל אביבים" ו"טעם המקום" המושפע מהלך רוח התקופה. במאמר זה מובא, אגב, גם ציטוט של זך, שאולי את התקעתנות שלו ושל משוררי תקופתו אפשר לקרוא גם דרך המאמר של סמל.
אם נמשיך לאנלוגיה מעולם האמנות, בזמנו זיהיתי כי עבודות וידאו-ארט שנעשות על ידי אמנים ירושלמים היום, משתמשים במניירה דומה: חזרה ולופים על מהלכים ויזואליים ועל סימפולים קוליים שוב ושוב. וזאת מן וידאו ארט תל אביבי שהוא זורם יותר. הדבר אולי קשור לתקיעות שהחילונים בירושלים המערבית חשים. כמי שלא חי בתל אביב של אז, אולי זו באמת השוואה נכונה לתל אביב בסיקסטיז, כי ירושלים המערבית מספקת לך מספר מוגבל של מקומות, שאתה מנווט בתוכן שוב ושוב, בייאוש לוחמני. מול תל אביב שנתפשת כחלק מהעולם.
על כל פנים אף שלעתים נעשה לטכניקה הזו שימוש מעניין (כמו בשיר "מרגוט"), עלי להודות שאני לא ניחן ברגישות להנאה רבה מדי מהטכניקה הזו. יתכן כי אני חי בתל אביב פתוחה יותר שבה קל מאוד לנסוע לקהיר או לפריז. כבר איננו חור בלבנט.

עוד דבר שיש להתעכב עליו הוא הקלות של השימוש במניירה הזאת, שבמסגרתה ניתן להסב כל שורה מקרית לשיר מהורהר ואקזיסטנציאלי-בגרוש. למשל את הפתיחה של המאמר אוכל להפוך ל: "נתבקשתי לכתוב על דליה הרץ\ על מי נתבקשתי לכתוב? על דליה הרץ. אבל אני\ אני רק רוצה להשתמש בה כמקפצה\ אם ארצה לקפץ\ המקפצה תהיה\ דליה הרץ. גם אם ארצה לקצץ\ המקפצה תהיה\ מה שנתבקשתי לכתוב עליו, דליה \ היא המקפצה\ הרץ".

המאמר התפרסם בגליון "עמדה" החדש על דליה הרץ.

—-

ברכות למתי שמואלוף, ידידי מ"גרילה תרבות" על ספרו החדש, "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראלים".

אירועי הערב והימים הקרובים:

מוצ"ש – 23.1 21:00 – סינקופה, חיפה – ערב דםדם (עם רייסקינדר, רוצי בובה ואנטיביוטיקה) – 30 שח

יום שלישי – 26.1 21:30 – טקסידרמי, הרכבת 18, ליד המשטרה, המקום החדש והפוחלצי של אדם הורוביץ – הופעה סודית שפותחת את המקום

בוטל – יום שישי –  שייח ג'ראח,

יום שישי 5.2 12:30 – רחוב רוטשילד ליד הקיוסק – פסטיבל 15 דקות (כל אמן בהופעה בת 15 דקות)

יום שבת  6.2  17:30 – פסטיבל פת\קית, בית פת\קית, רחוב פראנצויז, יחד עם רם אוריון והאפרונז.

%d בלוגרים אהבו את זה: