Category Archives: מאמר פובליציסטי

אנרגיות טובות – הספר והמחזה

בינואר 2011 הציג תיאטרון מעין בקולנוע בירוביג'ן  שבאזור התחנה המרכזית הישנה של תל אביב הצגה פוליטית. המחזה לא נכתב על ידי יוצר תיאטרון ישראלי בועט מחוג היוצרים בכתב העת מעין. להפך, הטקסט היה ממסדי לחלוטין, נוסח מקוצר של דיון מס' 320 בועדת הכלכלה, שהתקיים כשלושה חודשים קודם לכן, בבוקר ה-5 באוקטובר 2010. אף שיוצרי הטקסט הם חברי כנסת ולוביסטים ולא מחזאים ולמרות שהשחקנים לא היו מקצוענים, אלא אמנים ופעילים חברתיים, המחזה הצליח לזעזע ולהצחיק את הקהל שמילא את המקום.

ההצגה הינה יוזמה של המחזאי והמשורר יונתן לוי, שניסה את המחזה קודם עם חבורת מורים במגמה האנתרופוסופית שבתיכון אורט טבעון. בהצגת המחזה השתמשנו בנוסח קצר יותר מזה המופיע כאן. הבימוי היה קולקטיבי וספונטני. הדמויות חולקו לשחקנים שעתיים לפני הגעת הקהל, והשחקנים הספיקו לערוך חזרה בת כמה דקות לצורכי העמדה. ברקע הוקרן סמל המדינה שסִנוור את השחקנים, ודגל ישראל נתלה בעזרת דבק סלוטייפ, כדי ליצור תפאורה רשמית. במקום לא היה שולחן מספיק גדול, ולבסוף אותר סולם שהונח אופקית.

המחזה נפתח בהקראת שמותיהם ותאריהם של 41 אנשי טייקוני הגז שזומנו לישיבה (מול 17 חברי כנסת). אך כשנראה שהרשימה מתארכת, הקראתם הופסקה. כדי להמחיש את הדו-פרצופיות, כל אחד מהשחקנים גילם שתי דמויות, לעתים כזו שתומכת בהעלאת התמלוגים וכזו שמתנגדת. כך קרה ששחקן ששיחק דמות מסוימת פרץ בוויכוח מר עם הדמות השנייה שגילם. זהות כל דמות סומנה על-ידי נייר מקופל שהשחקנים הרימו והורידו בכל פעם שהדמות התחלפה. הרגעים היחידים שבהם הרשו לעצמם השחקנים לקום מכסאותיהם ולאלתֵר היו כשאיש העסקים יצחק תשובה החל לנאום.

זה היה תיאטרון דוקומנטרי, כלומר מבוסס דוקומנט. לכאורה צפוי מחזה להיות פרי דמיונו של מישהו, אך אלמלא הטקסט היה עולה לאתר הכנסת, האם מישהו היה חושב אותו לאמת ולא לפרודיה גרוטסקית של מוח קודח במיוחד? מה גם שרוב הפוליטיקאים (במחזה המקורי שהתקיים בוועדה) דקלמו את אשר הושם בפיהם.

בשל העניין לציבור והסגולות הדרמתיות/קומיות והפוליטיות של הטקסט, החלטנו שחשוב להנציח את הפרוטוקול כספרון בהוצאת מעין וגרילה תרבות, כיצירת תיאטרון מן המניין. את הנוסח המלא ניתן לקרוא באתר ועדת הכלכלה. אין צורך לציין, שכמו הגז, זכויות המחזה שייכות לציבור ולא לנו. כולן מוזמנות לשכפל ולהמחיז טקסט זה ללא צורך ברשותנו. זהו כתב-תביעה על הדרך שבה מבקשים לחמוס מאזרחי המדינה את עתידם, תוך שימוש ביצירת שנאה וחרדה על רקע ביטחוני. שְמה של הקרן החדשה משובץ בדיון 16 פעמים, ואירן הוזכרה 28 פעמים, כלומר מידי שבע דקות. יש לציין שאין כל קשר בין אירן להעלאת תמלוגי הגז, שנועדה להביא לחיזוק החינוך, הבריאות ורווחת אזרחי ישראל בדורות הבאים, דבר שככל הנראה איננו אינטרס אירני מובהק. אין אפשרות לכתוב מחזה פרודי או סאטירי על הנושא, שיהיה חד, מסעיר או עלוב מהדיון המוצג כאן.

השם “אנרגיות טובות” מבוסס על הסלוגן הציני של קמפיין התדמית של חברות הגז בסמוך לנסיונן לנגוס בהחלטות ועדת ששינסקי, ‘נובל אנרג’י מביאים אנרגיות טובות לישראל’.

באחד הרגעים היפים במחזה, לפני שיורם טורבוביץ’ (לשעבר הממונה על ההגבלים וראש לשכתו של אולמרט, ומי שלימים יטען שלא טייקוני הגז חמדנים, אלא המדינה) עולה לדבר מטעם יצחק תשובה, אומרת חברת הכנסת אורית זוארץ (קדימה) “יש פה שלושה דוברים לחברה אחת ואחד בודד שמייצג את ה—”. אבל היא נקטעת. ואכן, הדמות הראשית במחזה היא האזרח הישראלי שנשכח, את או אתה הקוראים.

גם אם תצחקו, הבדיחה היא על חשבונכם ועל חשבון עתידכם.

דף הפייסבוק של המחזה והספר

מאשה גלוזמן על המחזה

אנרגיות טובות - הספר

במחזה שהוצג בתיאטרון בירוביג’ן שיחקו: יהושע סימון, מתי שמואלוף, תמר זנדברג, רועי “צ’יקי” ארד, נמרוד קמר, מורן שריר, נטלי לוין, חכים בשארה, נדב אפל, ליאור ווטרמן ויובל בן עמי.

המחזה יוצג שוב במסגרת פסטיבל מתחת להר בבירה ביום ראשון ה5 ביוני 2011 בגלריה יפו 23, ירושלים.

.

ניתן להשיג את ספר המחזה בחנויות הבאות:

תל אביב-יפו

תולעת ספרים דרום וצפון

הנסיך הקטן קינג ג'ורג' ונחלת בנימין

המגדלור, רח' הרכבת

סיפור פשוט, נווה צדק

ספרים בבזל

דינה, יהודה הימית, יפו

האוזן השלישית

.

חיפה

גולדמונד, רח' מסדה

.

ירושלים

אוגנדה

.

באר שבע

עשן הזמן

.

וברשת, דרך אתר בסטרבות (ומומלץ לקנות עוד ספר)

.

דוכן באסטרבות ברחבי הארץ

.

לא יהיה ניתן להשיג את הספר ברשתות הגדולות, כמו 'אדומה' נמכור אותו רק בחנויות עצמאיות. מחיר מומלץ: 20 ש"ח.

ספין הפרטת נמל אילת

אני אוהב מקומונים. במקרה יצא לי לקרוא את 'ערב ערב', העיתון המעולה, הנשכני והוותיק של אילת. הלוואי שהעיתונות הארצית היתה מגיעה לרמת המקומון הזה. אף שאיני מכיר את האינטריגות העירוניות על בוריין, ויתכן ואני טועה.

על כל פנים, כקורא-לרגע התרשמתי מרמת המחויבות החברתית והאקולוגית של המקומון. העורך כתב דברים פשוטים וחזקים נגד העמלות הגבוהות בבנקים, ואוזכר גם מאבק על שונית אלמוגים בחוף הדרומי שרוצים להפכו למרכז קניות. מבחינתי כיום עיתונות טובה היא עיתונאות פשוטה שלא פוחדת מהכוח או גרוע יותר מעריצה אותו.

אחת הכתבות המעניינות בעיתון עסקה בהפרטה של נמל אילת. הפרטה שיצאה בלי דיון ציבורי ותיסגר עד אמצע מאי. זהו נושא שכמעט ולא קראתי עליו בעיתונות הארצית (אני בטוח שכתבו על כך, אבל לא ראיתי משום מה). יתכן שהפרטה היא עניין סביר במקרים מסוימים, אבל הפרטה כזו היא לטעמי אסון גדול, שכמעט ולא ניתן להשיבו. היות ואין תחרות לגבי נמלים בחלק הדרומי, ההפרטה תתן למונופול פרטי להיות אחראי על כל הקשר הימי של ישראל עם יפן, סין, הודו וכו'. גוף פרטי, בניגוד לגוף ממשלתי, חסר כל אחריות מלבד רווחיו. גם לרבים באילת שמתפרנסים מהנמל זה אסון. המטרה של גוף פרטי היא ברורה: לשלם כמה שפחות, ולא רק זאת, להוריד כל הזמן את השכר כדי להראות גידול ברווח. מאותה סיבה עסק יהיה גם פחות קשוב לגבי אקולוגיה. כך שרבים מהעובדים שמשתכרים משכורת סבירה (ולעתים אכן גבוהה מדי, באופן אירוני בגלל קשרים פוליטיים בין אנשי הנמל לפוליטיקאים מהליכוד בדרך כלל – קשר שצריך לפרום) חוששים. מדובר במשאב יחיד במינו, שמביא הכנסות עצומות, שיגדלו מאוד, שכן יש יותר ויותר אוניות נופש שמגיעות לאילת (לפי כתבה אחרת בעיתון), ויותר ויותר סחר עם סין והודו במקום לתת לרווחים להגיע לכל הציבור ולעובדים להשתכר בכבוד, הנמלים יופרטו והכסף יגיע למשפחה אחת. מכיוון שאורך החוף של אילת זעיר, הנמל הוא אחוז עצום מהשטח, וכך המדינה תאבד את השטח הזה לטובת אדם פרטי, אפילו לא ישראלי. אסור לשכוח שמלחמה נפתחה רק בגלל סגירת הצד הדרומי של ישראל, והנה בכמה גרושים לאיש לא אכפת לסכן את הנמל.

מי שישיג את הביזנס יכול להיות למשל משקיע מחו"ל, שאילת לא משמעותית מבחינתו, האחים עופר, שיש להם כבר את צים בפורטפוליו, ואולי מישהו סימפטי יותר. אפשר להניח שלא יהיה זה אילתי. כמו עם אל על, כל מיני תחומים שהיו באחריות החברה פתאום, לא ביום הראשון, ייפלו על הציבור: כמו למשל אבטחה במחיר עשרות מיליונים שאל-על השנה החליטה שהיא לא מוכנה לתקצב והממשלה פשוט שמה על זה כסף. העיתונים לא מתעסקים בזה. כך שבסוף הציבור ישלם כסף על ההפרטה מדי שנה, אבל יפסיד את החברה. אני רואה בהפרטה כזו, או כמו זו שעשו במפעלי ים המלח (ומומלץ לקרוא על מאבקו של ג'קי אדרי), ממש גניבה – פשע.

בגלל שמדובר במקומון אילתי, שקרוב לאנשים שנפגעים מההפרטה, נתנו את זכות הדיבור המרכזי לאנשי איגוד העובדים שהודיעו כי יאבק על זכויות העובדים בזמן ההפרטה, כדי שלא יופקרו.

אבל לא הייתי כותב את הטקסט הזה רק על סמך קריאה מקרית ב'ערב ערב'. במקרה השבוע, קראתי בידיעות  ומעריב שני תחקירים על נמל אילת. כך פתאום, בשבוע אחד, שני תחקירים על אותו מקום בשני עיתונים שונים, בהיקף גדול. הראשון, בידיעות, חשף את השכר השערורייתי בנמל אילת. השני, מחר בסופשבוע מעריב, יהיה על אלימות בין הפועלים, הקלטות שיחות וכו'.

קודם כל, אני מניח שהכתבים אחראיים וכתבו דברי אמת. יתכן והמצב בנמל גרוע וצריך לשפר אותו. אגב, עבדתי גם בעיתונים שבהם המצב חברתית היה גרוע, מה שלא אומר שצריך להלאים אותם. אם יש שכר מוגזם, צריך פשוט להוריד את השכר המוגזם. כיום ברור שחברות כמו הוט או יס או סלקום או בנק הפועלים גרועות בהרבה מחברות ממשלתיות, דופקות יותר את הלקוח, מקשות נסיגה מהם. יש כאלה שכועסים על נהג מונית שמאריך את הדרך, או גנבי אופניים שקונים עם הכסף סמים. בוודאי שיש בין החברות הגדולות גרועות יותר, כי הן צריכות פחות את הכסף הזה, שהשיגו ממני לא ביושר.

החברות הללו גם בדרך כלל משלמות פחות לעובדים הזוטרים שלהן וכך נוצרת בישראל שכבה של מנושלים שהיא כמעט חצי מהאוכלוסיה. זו הבעיה הגדולה של ישראל לטעמי. אבל על החברות הללו סביר ולא יפתחו תחקירים בידיעות ומעריב. גם הסכום שבו מוצע הפעלת הנמל –150 עד 200 מיליון שקל, כמובן קטן ממחיר הנדל"ן של השטח, בלי להבין יותר מדי בעסקים. בוודאי שמחיר השטח הוא פי כמה וכמה. זהו ללא ספק עניין חשוד.

התזמון של פרסום הכתבות הוא העניין. מטרתו לסייע להפרטה ולפגוע בפיצויי העובדים. איך נוצר תזמון אלוהי כזה? מי האדם שפנה לכתב והעביר אליו את הנתונים על השכר? האם זה החברה שמניחה שתשיג במחיר זול את הנמל הזה כשיופרט או האוצר? האם פקיד האוצר שיסייע להפרטת החברה יעבוד אחר כך כמנכ"ל החברה?

אני מעלה כאן שאלות פתוחות, כקורא מופתע. מחיפוש בגוגל אני רואה שהיום כתב על אותו נושא מישהו אחר, מומחה ימאות בשם אלון מרום, שגם מתייחס לכך שהשמירה על הבטיחות של העובדים תרד בהכרח.

מכתב לעם המצרי – إلى الشعب المصري

إلى الشعب المصري.

أردت القول أنك ملأتم بالفخر جميع المواطنين الباحثين عن الحرية في العالم ، بسلوككم المذهل، شجاعتكم، وباستمراركم في صراع غير عنيف أمام نيران الشرطة، وبعدم هروبكم عندما قاموا بتهديدكم. رداً على بطولتكم التي أبديتموها أقول: أنا فخور بانتمائي إلى الشرق الأوسط، فخور كإسرائيلي بعيشي لجانب جيران مثلكم، اليوم كلنا مصريون.

نضالكم يمثل إلهاماً لكل المحاربين من أجل حريتهم. بوصفي يهودياً، ذكرتني بطولتكم بالقصة التوراتية حول محاربة الفرعون. يقولون لنا أن الرب قد قسّى قلب فرعون أمام موسى، ولم يستسلم إلا في النهاية. هذا حدث أيضاً مع مبارك. كانت هذه ثورة للعبيد أمام الطاغية الذي مرر حياتهم.

على طول أيام الثورة، منذ بدايتها، كتبتُ مقالات كثيرة في صحيفة هاآرتس عن شجاعتكم. حكيت كيف بكيت عندما رأيت حوار وائل غنيم في قناة دريم تي في. من حولي، كان هناك الكثير من الأشخاص الخائفين. ليس هناك ما هو أسهل من أن تخيف شخصاً، وليس هناك أبسط من أن تخاف. في إسرائيل، مثلما في مصر، هناك الكثير من الناس الذين يحاولون تسميم وتخويف الجماهير الذين لا يريدون إلا أن العيش وكسب الرزق والاستمتاع، حتى يسهل عليهم التحكم بهم. صحيح أن الحكومة الإسرائيلية شعرت بالتعاطف مع مبارك بالتحديد، ولكن كثيرين في إسرائيل كانوا طول اليوم أمام الإعلام والتويتر يصلون داعين لسلامة المتظاهرين. كنت مشاركا ً في مظاهرات الدعم المصرية في ميدان ماجين دافيد الذي حولناه في أحد الأيام إلى ميدان التحرير، قرأت قصيدة على نمط الهايكو كتبتها ساعتها عن الفقر في مصر: "على قدر ما تلمع الأحذية في فتارين طلعت حرب/ على قدر ما يسير مصريون أكثر حفاة". كان مؤثراً أن تقرأ أسماء إغبارية، وهي نشطة اجتماعية مرتبطة باتحاد عمال "مَعَن"، ونافست في الانتخابات للوصول إلى البرلمان الإسرائيلي، الكنيست، وإلى رئاسة بلدية تل أبيب، قرأت في الميجافون قصائد للشاعر الشجاع أحمد فؤاد نجم بالعربية، على مسمع من أناس جاءوا للتسوق في السوق. لديكم أناس تعرضوا لخطر الحبس والموت، ولدينا فرضت الشرطة علينا غرامة 150 شيكلاً.

أعرف أن إسرائيل قد ملأتكم بالإحباط في أحيان كثيرة، وسوف تملأكم بالإحباط في المستقبل القريب. سيحدث هذا طالما هناك احتلال إسرائيلي، وطالما أن إسرائيل لا ترى ما حولها إلا عبر نظارات الجنرالات السوداء. ولكن لتعلموا كيف لمستم قلوب أناس كثيرين هنا، وكسرتم حجراً من الجدار. وأنا واثق أنه مثلما أن سلطة مبارك قد سقطت بعد ثلاثين عاماً، فسوف تسقط أيضاً جدران الكراهية والخوف بين الشعوب الإسرائيلية، الفلسطينية، وشعوب الدول المجاورة، وسوف نستطيع عقد أيدينا لبناء شرق أوسط بدون استغلال ولا خوف ولا حروب.

أعتقد أن الأمر المهم هو أنكم علمت العالم وعلمتموني التمسك بالتفاؤل، حتى عندما توجد سحب سوداء، فإن الخير يمكنه الانتصار، وليس لدينا خيار إلا الانتصار. مبروك يا مصر.

روعي تشيكي إراد

مراسل صحيفة "هاآرتس"، ومحرر المجلة الشعرية "معيان".

ترجمة: نائل الطوخي

התפרסם בעיתון המצרי אח'בר אלאדב (יחד עם מאמר של גדעון לוי)

בבלוג הספרות העברית של נאאל אלתוכי שגם תרגם

ניצול במדרשת שדה בוקר ושביתה

ב8 במרץ מתחיל פסטיבל שירה במדבר שיתקיים במדרשת שדה בוקר ובפעם הראשונה השנה גם בדימונה. 18 משוררות ומשוררים ממעין ומגרילה תרבות משתתפים הפעם. לפני שנה ניצלנו את הפסטיבל כדי לקפוץ לירוחם עם גרילה תרבות ולפגוש את אנשי אקרשטיין שנלחמו על הקמת איגוד. מאז, המצב של העובדים השתפר מאוד. השבוע פנו אלינו אנשי מדרשת שדה בוקר וסיפרו שהם עומדים לפתוח בשביתה, נושא שכמעט ולא סוקר בגלל המרחק של המדרשה מהתקשורת. זו הזדמנות לספר את סיפורם של אנשי החזון הבן גוריוני מפי  דוברם:

.

.

מזה 3.5 שנים שאנו עובדים ללא הסכם עבודה, ההסכם הקודם הסתיים ב-2007. כל מאמצי וועד העובדים להגיע עם הנהלת המדרשה להסכם חדש עלו בתוהו. בינתיים שכר העובדים נשחק.

הנהלת המדרשה לא משלמת לעובדים את התוספות שניתנות במשק למגזר הציבורי אשר אנו נמנים עליו. לעומת זאת אם יש הורדות במשק כמו ביטול דמי הבראה, אלו מורדות לנו ללא דיחוי.

כבר זמן רב שהנהלת המדרשה פוגעת בשכר העובדים. ישנן הורדות שכר לא ברורות, קיצוצים חד- צדדיים ללא התראה והסבר, בעיות בהפרשות לקרנות הפנסיה, עיכוב תשלומים בסדר גודל של חודשים, הורדת שעות ללא הסבר, אי סדרים בתלושי השכר באופן קבוע ועוד ועוד. הדבר שפוגע בעובדים יותר מכל הוא היחס המזלזל של ההנהלה כלפי העובדים.

ראוי לציין כי העובדים במדרשה משתכרים בשכר נמוך מאוד ובין העובדים יש גם לא מעט אמהות חד הוריות. רבים מביננו מתגוררים בירוחם ובדימונה ואפשרויות התעסוקה החלופיות באזור מאוד מצומצמות. מצב זה של חוסר ברירה מנוצל באופן ציני על ידי הנהלת המדרשה.

בגלל סיבות אלו, החליט וועד עובדי המדרשה ביחד עם הסתדרות העובדים החדשה להשבית את המדרשה ללא הגבלת זמן.

נציין כי השובתים הם העובדים המנהליים: עובדי חדר אוכל, מזכירות, אמהות בית, מדריכים חברתיים, מדריכי בית ספר שדה, עובדי אחזקה, אשר מחזיקים את כלל המוסד החינוכי. בסה"כ העובדים המנהליים מונים כ-100 איש ואישה.

המוסדות החינוכיים במדרשה הם: בית ספר תיכון ארצי ללימודי סביבה (מונה כ- 220 תלמידים), בית ספר שדה, מכינה קדם צבאית ופרויקט למנהיגות חינוכית קו הזינוק.

לפרטים נוספים אשמח לעמוד לרשותכם.

בברכה,

יובל הדר

.

.

אשמח אם תפיצו את סיפור העוול שנעשה לעובדים של המקום היפה הזה.

—-

אירוע נוסף שמקשר בין זכויות עובדים לתרבות:

.

תרבות אמיתית מתבטאת בהעסקה הוגנת של עובדים

חברות וחברים שלום רב,

מורי אגף הנוער במוזיאון ישראל ממשיכים במאבקם להעסקה ישירה עם זכויות סוציאליות – במסגרת ההסכם הקיבוצי הכללי הקיים במוזיאון.

מורי אגף הנוער וארגון העובדים מען פתחו לפני כחצי שנה ביוזמה לשילובם של מורי האגף בהסכם הקיבוצי.

אנחנו קוראים לציבור האמנים ושוחרי התרבות בישראל להצטרף למאבקם של מורי אגף הנוער

ולקריאתם למוזיאון ישראל לשלבם במסגרת ההסכם הקיבוצי הכללי של המוזיאון.

אנא חתמו על העצומה והפיצו אותה

(גם אם כבר חתמתם אנא חתמו מחדש, זו עצומה חדשה, העצומה הקודמת אינה קיימת יותר)

http://bit.ly/teacherswing1

להצטרפות לפעילות היכנסו לקבוצת מטה המאבק בפייסבוק

http://on.fb.me/teachersf

ליצירת קשר- 050-7596492

ארז וגנר רכז ארגון העובדים מען , סניף ירושלים

בברכה,

מטה המאבק של מורי אגף הנוער וארגון העובדים מען

מתוך מעין: אזהרה דחופה \ תהל פרוש

זוהי אזהרה דחופה. בכל המקרים הבאים אנא הפסיקו לעבוד מיד וצאו לרחוב.

הפסיקו לעבוד אם במקום העבודה שלכם פערי שכר בין העובד הזוטר למנהל הבכיר ביותר, אם הבחנתם שיש מנהלים מתעללים או מנהלים בכלל, אם אתם או מי שלידכם נדרשים לעבוד יותר משבע שעות ביום, אם שמתם לב שעובדים חולים מגיעים לעבוד, אם אתם נדרשים לדווח על מיקומכם, אם עליכם לנהוג במכונית לעבודה יום יום, אם אתם צריכים לקבור אפכם בחול, לשקר, למכור מוצרים שאין בהם צורך, נדרשים להופיע בלבוש הולם, אם על שבע השעות אינכם מקבלים משכורת המספיקה לקורת גג, אוכל, לימודים, להולדת ילד, לספרים, מוזיקה, הצגות תיאטרון וקולנוע, קניית צבעים ונייר לציור, שיעורי ריקוד ונסיעות אוטובוס לים. הפסיקו לעבוד אם אתם מסכנים את בריאותכם, למשל: נושמים אבק, גיר, אסבסט, אקונומיקה, עולים לגבהים בלי רשת ביטחון, אם אינכם מורשים או יכולים לצאת לשירותים, יושבים במשרד סגור לשמים ומואר בפלורסנט רוב הזמן.

אם את או אתה מוצאים עצמכם באחת מהקטגוריות הללו, אזהרה דחופה זו נוגעת לכם. עיזבו הכל. צאו לשבת באוויר הפתוח ליד ביתו של שר הביטחון, שר האוצר, ראש הממשלה, כל שרי הממשלה, צאו לשבת ליד בתיהם של עשירי ישראל המעסיקים אתכם, ואם יזדמן לכם לראות אותם, אולי אף תוכלו לשבת בחיקם. צאו. צאו לשבת במגדלי אקירוב, על גג בניין האופרה, בסביון, כפר שמריהו, הרצליה פיתוח, ארסוף וקיסריה. הציפו את רחובות תל אביב צפון ומרכז והיזכרו: מה לא. מה כן.


הקטע מתוך מעין לרגל ההשקה מחר של מעין\החדש והרע\גרילה תרבות\מיכל דר בתחנה המרכזית.

שירים של מיכל אגסי

מיכל דר מראיינת את ראובן ישראל, החדש והרע, בערב רב

אבו בטה של מיכאל נועימה בתרגום יהודה שנהב-שהרבני

ענת זכריה, נוית בראל, אלמוג בהר מתוך 'שירה מפרקת חומה' ווינט

ואן נויין, טוקבקים – סיפור קצר

בעניין שקריו של גדעון לוי

מאז שהמאמר נכתב גדעון לוי הגיב בעצמו.
"אי אפשר להסכים לכך. נחש ארסי יש לכלוא או להרוג… המשך קיום המצב הנוכחי בו השמאל מרשה לעצמו לבצע חפירה תחת יסודות המדינה והחברה מכרסם בבריאות הנפש הלאומית של הציבור השפוי הרחב והנורמטיבי… הקם להורגך השכם להורגו אומרת התורה ולא בכדי.. גדעון לויים אינם שונים בשום פרמטר מההגדרה של "הקם להורגך" שכן זו מטרתם",
.
טוקבק מספר 815 לכתבתו של בן דרור ימיני קורא להרג גדעון לוי
.
.
.
קראתי את המאמר של בן דרור ימיני על גדעון לוי, שהציג את האחרון כשקרן עלוב. לא ראיתי בינתיים תגובה מצד לוי. אולי הוא מתכוון להגיש אותה ביום שישי, אולי הוא מעדיף להתעלם. על כל פנים, הנחתי שהמניפולציה של בן דרור ימיני ברורה ואף מגושמת, אבל מסתבר שאנשים לא טפשים נפלו למלכודת כמו אורה עריף כץ וחשבתי שאולי בכל זאת כדאי לסתור את הטענות של בן דרור ימיני.
ראשית, שקרן הוא אדם המציג עובדות לא נכונות. אבל כמעט כל ה'עובדות' שהציג בן דרור ימיני אצל גדעון לוי כשקריות אינן ממש עובדות אלא פרשנויות שעליהן יש חילוקי דעות מסורתיים בישראל בין הימין והשמאל, או יותר נכון בין מחנה "ההסברה" למחנה "הביקורת". זה יכול לטעון לכאן וזה לכאן.
גם בן דרור ימיני לא שקרן, ובוודאי הוא חושב שהוא עושה הכול למען המדינה ומאמונה עצמית אמיתית, אבל הוא פועל בדרך מניפולטיבית. כשם שכינה את גדעון לוי "ברון השקרים", אפשר לקרוא לו "ברון המניפולציות", אם היינו קטנוניים. אבל היות ומניפולציה קלה היא אמצעי רטורי שכיח, פשוט כדאי לסתור את הטענות שלו עובדתית.
בלי להשקיע יותר מדי אנרגיה, וכמחווה לדן בן אמוץ, בחרתי באופן אקראי את טענה מספר 6' במאמרו של ימיני ואנסה להתמודד איתה. על פי בן דרור ימיני, גדעון לוי אמר בראיון לאינדפנדנט שהבסיס של הקריה נמצא בלב איזור מגורים בתל אביב, בהתייחסות לטענה של ישראל שהחמאס מסתתר בתוך אוכלוסיה אזרחית. בן דרור ימיני קובע שזה השישי בשקריו.
ובכן, האם הבסיס של הקריה לא נמצא בתל אביב? האם הקריה לא נמצאת בלב אוכלוסיה אזרחית ליד בית אריאלה למשל, שבה אני מנוי? האם ישראל לא מאשימה את החמאס שהוא נמצא בתוך אוכלוסיה אזרחית? שאלה פשוטה אני מעמיד בפני הקורא או הקוראת: מי כאן משקר ומי אומר אמת, זה שאומר שהקריה נמצאת בתל אביב או זה שאומר שהעובדה שהקריה נמצאת בתל אביב היא שקרית?
התשובה: גדעון לוי אומר אמת, בן דרור ימיני אינו אומר אמת.
אבל לבן דרור ימיני יש הוכחה ניצחת שלוי משקר: הטיעון של לוי יכול להישמע גם מפיו של דובר החמאס. כלומר, אם דובר החמאס אומר שהים כחול, וגם גדעון לוי. אז זה שקר?  על פי שיטה זו, אנשי המחתרת היהודית מסכימים עם הטענות של בן דרור ימיני נגד לוי, האם זו הוכחה לשקריותן?
בכל הטענות של בן דרור ימיני , שאפילו מנסה להדביק את לוי לקו קלוקס קלאן ולאנטישמים שונים ומשונים, הוא לא הצליח לסתור עובדה אחת, ולו בגלל שהוא לא סותר עובדות אלא פרשנויות: האם להגיד שישראל עוברת שטיפת מוח זה שקר או פרשנות? האם הכיבוש הוא לא תירוץ לטרור?
המשפט העובדתי (בניגוד למשפט הפרשני) היחיד שמציג דרור בן ימיני כלא נכון, הוא הסיפור עם הכלב.
.
"באחד משיאי הראיון, כדי להעצים את הדמוניזציה, מספר לוי שבמהלך ימי המלחמה בעזה, "בעמוד הקדמי בעיתון הפופולרי ביותר במדינה פורסמה ידיעה על כלב – כלב ישראלי – שנהרג על ידי רקטת קסאם. באותו יום נהרגו עשרות פלסטינים, והם הופיעו בעמוד 16 בשתי שורות". התפעמתי מהתיאור המדויק של לוי, ולכן אצתי רצתי לגיליונות "ידיעות" מאותם ימים. הפכתי וחיפשתי, ושום כלב לא מצאתי בשום עמוד ראשון באף אחד משלושת השבועות של המלחמה. כלום.
.
ובכן יתכן שבאמת גדעון לוי התבלבל בראיון, אני לא הגעתי לבית אריאלה, ליד הקריה כאמור (לטענתי), לחפש מה קרה. הסיפור שאני מצאתי לא היה בימי עופרת יצוקה, אלא שלוש שנים קודם לכן. אבל בניגוד למה שאומר בן דרור ימיני, הסיפור עם הכלב המת במבצע ללכידת מחבלים הופיע בהרחבה בשער ידיעות ומעריב. והוא מקרה קלאסי שבו כלב חשוב מאדם מת, פלסטיני. והנה כאן יש צילום מסך של השער של ידיעות שמראה שבן דרור ימיני סתם מחפש. והנה מאמר של מכון המחקר קשב על סיקור הכלב הנרחב מול סיקור המוות של שישה פלסטינים לא חמושים. על פי התוספת של בן דרור ימיני, לכתבה היתה גם ידיעה על כלב (אחר) שמת במהלך המלחמה, והוא מתחכם שם על ההבדל בין ידיעה לתמונה, אף שאינה קיימת בראיון. כלומר, גם הטעות היחידה של לוי אינה טעות שלו, אלא של ימיני. עוד בעניין כאן.
או.קי, אז ימיני טועה. זה קורה. הבעיה היא הטוקבק למעלה. הוא מזכיר ימים אפלים וכהים ומראה שהמאמר של ימיני מתדפק על דלת פתוחה.
.
אוסיף טוקבק למאמר פרי עטו אלמוני עם יותר סבלנות ממני שמציג עוד מהעיוותים של  בן דרור ימיני סעיף לסעיף, ואף מציע אפשרות מעניינת – שיש שקרן אחר בעסק:

(1) גדעון לוי טוען שכל ישראלי צריך לעבור מנגנון שטיפת מוח. והוא משקר משום…שגם בטלוויזיה של הרשות פועלת מערכת תעמולה משוכללת…ובחמאס המצב אפילו גרוע יותר. כלומר, ימיני אינו מפריך את דבריו של לוי ואפילו לא מתייחס לגופם. הוא פשוט מציג טענות אחרות.

[בינתיים הטקסט נערך מחדש, ונוספה פסקה שלמה שבה ימיני אכן טורח להתייחס לטענתו של לוי] 

(3) "כדי להעצים את הדמוניזציה, מספר לוי ש..בעמוד הקדמי בעתון הפופולרי ביותר במדינה הופיעה תמונה של כלב שנהרג ע"י רקטת קסאם…. אלא שבראיון לוי צוטט כך " an Israeli dog was killed by a Qassam rocket and it on the front page of the most popular newspaper in 
Israel."
לא נאמרה כאן מלה על תמונה. 

(4)לדברי ימיני, לוי טוען ש"ישראל מטווחת באופן תדיר צוותים רפואיים ובתי ספר של האו'ם".
זה שקר.
במאמר נכתב שבמהלך עופרת יצוקה ישראל 'frequently targeted' צוותים רפואיים וירתה (לא frequently) לעבר בית ספר של האו"ם. לפי נתונים של בצלם ו-HRW זה מדויק למדי. אבל גם אם לא, ימיני עדיין משקר, משום שאלה דברים שונים לחלוטין ממה שהוא כתב. הוא בכלל "שוכח" להזכיר שהדברים מתייחסים לתקופת עופרת יצוקה.

(5) ימיני כותב כי לטענת לוי ירי קסאמים התרחש תמיד בעקבות פעולות התנקשות של צה"ל. גם כאן ימיני בוחר לסלף – להשמיט את המלה "almost" ולהשמיט את תחילת הפסקה : "He unequivocally condemns the firing of rockets at Israeli civilians, but adds:" שבה לוי מגנה בפה מלא את ירי הקסאמים.
וגם כאן, ימיני אינו מתמודד עם הדברים לגופם כלל. כדי להפריך את הטענה של לוי היה עליו לסקור אירועים של ירי קסאם, ולהראות שהיו מקרים רבים שהירי לא נעשה בעקבות פעולת סיכול צה"לי. במקום זה הוא מעלה את הגירה הקבועה שלו על אמנת חמאס.

(6) "ישראל מתלוננת שאנשי החמאס מתחבאים בתוך אוכלוסייה אזרחית, אבל גם משרד הביטחון הישראלי נמצא בתל-אביב".
ימיני גועש ורועש לנוכח הדברים, שהרי…הפנטגון נמצא בוושינגטון, ומשרד ההגנה המצרי מצוי בקהיר (ומה עם המטכ"ל הסורי ששוכן בדמשק, שתמיד נחשב למטרה לגיטימית ושכבר הופצץ בעבר ע"י צה"ל ? ). מכל מקום, שקר זה לא. והרי ימיני הבטיח לנו 'מסכת שקרים', ולא השוואות בלתי מוצלחות.
אז כרגיל, כשאין מה לומר לגוף הדברים, ימיני פוצח ברטוריקה המוכרת : "לוי מאמץ את תעמולת החמאס באופן מוחלט". דמגוג אשפתות כבר אמרנו ?

(7) לוי טוען שב-48' היה טיהור אתני. זה אמנם ביטוי בעל קונוטציות קשות באזניים אירופיות, אך השאלה האם זה אכן קרה.
גם בישראל, לפחות במסגרות אקדמיות, מעטים חולקים על העובדה שבמהלך מלחמת השחרור נעקרו מאות אלפי פלסטינים – רובם המכריע של הערבים שחיו בשטחים שנכבשו ע"י צה"ל – וחלקם גורשו באופן יזום ומאורגן ע"י צה"ל. במספר מקרים הם גם נטבחו. זו פחות או יותר ההגדרה המילונית של טיהור אתני. גם ימיני עצמו מכיר באירועים באופן חלקי, אולם הוא מתגולל על לוי שאינו טורח להזכיר את ה'נכבה היהודית' שבה מספר הקרבנות כביכול גדול יותר, כאילו שעוול שנעשה ליהודים בחו"ל מתקזז עם עוול שישראל גרמה לפלסטינים.
אז שוב – ימיני לא מפריך את דברי לוי ולמעשה לא ממש מתייחס לגופם.
וחוץ מזה, ימיני שוב משקר.
ימיני משקר בטענה שמספר הפליטים היהודים ממדינות ערב גדול ממספר הפליטים הפלסטינים.
מס' הפלסטינים שנעקרו ב-48' מוערך בכ-750 אלף. והמספר הכולל של היהודים שהגיעו ממדינות ערב – למעט מדינות המאגרב – הוא כ-350 אלף לכל היותר.
עולי המאגרב הם בוודאי אינם פליטים שנעקרו ממולדתם. רובם ככולם היו ציונים נלהבים שראו בא"י את מולדתם משכבר הימים. הם לא עברו גירושים מאורגנים או רדיפות מצד השלטונות. במקרה של מרוקו (ממנה הגיעו רובם המוחץ של עולי המאגרב, ומרבית העולים מארצות ערב בכלל) המלך אף קרא בפומבי ליהודים להשאר.
אין פירוש הדבר שביתר מדינות ערב היהודים סבלו מגירושים מאורגנים. נהפוך הוא – רובם המכריע עלו מטעמים ציוניים-דתיים ובשל הזעזועים הפוליטיים שפקדו את המזה"ת באותן הימים. מיעוט קטן מתוכם סבל מהתנכלויות, לעתים קשות, בעיקר בעירק, סוריה ומצרים, אולם הן מעולם לא הגיעו לכדי פעולות גירוש של ממש ע"י כוחות צבא, כפי שנעשה לפלסטינים. והיו גם כאלה שעלו רק אחרי השתדלויות ומאמצים רבים מצד ישראל, משום שהשלטונות התנגדו ליציאתם. הדוגמה הבולטת היא עליית 'מרבד הקסמים' מתימן.

(8) גם כאן לא מדובר בשקר או בשגיאה עובדתית של לוי. בפשטות : לוי חושב כך, אולם ימיני סבור אחרת. בעברית קוראים לזה חילוקי דיעות. וגם כאן, ימיני לוקח שברי ציטוטים של לוי ומשתמש בהם כדי ללעוס את הדקלומים הקבועים שלו, ובסיום מאשים אותו במשהו לגמרי פומפוזי ולא קשור לעניין.
וגם כאן, דבריו של לוי נעקרים מההקשר שבו הם מופיעים.
לוי מספר כי בעבר הוא האמין בשיחות השלום, אולם כעת הוא סבור כי מדובר היה בהונאה, משום שכל אותה התקופה לא חדלה בניית התנחלויות. בשבריר הציטוט אצל ימיני, כמה מפתיע, עניין המשך בניית ההתנחלויות נשמט כליל. הרי המטרה היא להפוך אדם המחזיק בדעה שונה לאויב הציבור.
לא צריך להסכים עם העמדה הנ"ל של לוי, ניתן גם להאמין שהיא מטופשת באופן מיוחד. אבל ימיני כזכור, מאשים את לוי בעלילות ושקרים גסים, בשיטות שגורמות לפראבדה בימיה הגרועים להחוויר, בדה הומנזיציה של אזרחי ישראל, וכמובן בדיברור של החמאס.


(9) לוי טוען ש"הכיבוש הוא התירוץ המיטבי עבור ארגוני טירור ברחבי העולם. זה לא תמיד אמיתי אבל הם משתמשים בזה" (את המשפט השני ימיני בחר להשמיט) והוא משקר משום ש…רוב פעולות הטרור מתבצעות ע"י ארגוני ג'יהאד שלא קשורים לישראל, או משהו כזה. ויש גם לינק לדברים של החוקר המהולל יוחאי סלע, שמוכר בעיקר למעגל הקוראים המסורים של רוטר ולאטמה.
מספיק לדעת לוגיקה ברמה של פסיכומטרי כדי להבין שאין סתירה לוגית בין דבריו של ימיני לאמירתו של לוי. וממילא, זו אמירה אנמית למדי. לא מסתתרת כאן עלילה או פרובוקציה מרושעת. אפילו שמאלנות אין כאן. גם מצביע ליכוד היה יכול לומר את המשפט הזה ולהישאר ליכודניק לכל דבר ועניין.
להשערתי, ימיני פשוט חיפש הזדמנות לדחוף את הסיפור שלו על הג'יהאד ויוחאי סלע.
כאן אין אפילו דל של התייחסות עניינית לדברי של לוי (האם הכיבוש אינו משמש כתירוץ לטרור מחוץ לישראל ? האם זהו תירוץ גרוע ?).
אז כרגיל, כשאין מה לומר לגוף הדברים ימיני מעלה את רף הניוול והרשעות.
דווקא בעקבות המלים האלו, ימיני כובש פסגות חדשות ומזעזעות של הסתה. גדעון לוי הוא חבר ב"שמאל-ג'יהאד הגלובאלי", והוא לא רק איש שיווק בתעשיית השקרים, הוא היצרן שלהם. הוא אפילו "כותב את הפרוטוקולים החדשים", לא פחות.

מכאן ועד סוף הרשימה ההסתה רק הולך ומחריפה, והשפה הופכת אלימה יותר.

אחרית דבר – הבה נזכור שלא מדובר ברשימה שנכתבה על ידי לוי, אלא בראיון בשפה האנגלית. הייתכן שלוי לא הובן כהלכה, לא צוטט כהלכה, לא התבטא כפי שהתכוון, או סתם טעה בתום לב ?
ימיני היה אמור להיות הראשון שיעלה על דעתו את האפשרות הזו, שהרי הוא אלוף הארץ בעריכת תיקונים ברשימות שבבלוג שלו (כאמור לעיל, מבלי להשאיר את הטקסט המקורי על כנו) תוך שימוש תדיר בנימוק 'כולנו טועים לפעמים'.
אף על פי כן, תגובתו של לוי לא מופיעה כאן וכלל לא מוזכרת פניה אל לוי בנושא. כך לפחות בגירסה המקורית של הטקסט, מן הסתם מייד יגיעו תיקונים. 

דנידין באושוויץ \\ שתי נובלות פורטוגליות \\ מהומות בקאמרי \\ פניה לאירוח שלי

1.

"ואכן, אשר יגר הינץ – בא לו! שוב הפתיע אותו קופיקו שנוא נפשו בתרגיל ששם אותו ללעג ולקלס… פתיחת הדלת שלפה, הודות לשרוכים, את מסמר התמונה ודיוקנו חמור הסבר של הצורר הנאצי צנח על קדקדו של השומר והטיח ארצה את כובע המצחיה שלו. ובעוד הינץ מנסה להבין במוחו המוגבל מהיכן נפלה עליו צרה זו, והנה מכושו של זלמן, שהיה מחובר למשקוף בקפיץ של עט כדורי, ננעץ בישבנו הורדרד וקרע את אחורי מכנסי העור המהודרים שלו – בצורת מגן דוד!

פניו של הינץ אדמו כקטשופ, זעה פרצה ממצחו וצווארו התעוות בפראות. בראותו שנפל מן הפח אל הפחת סובב את גוו ונמלט אל חדר השומרים בריצה, בעודו פולט מרובהו צרורות כדורים ופוגע בחבריו שעל המגדלים. שני כלביו, מקס ומוריץ, מהרו ביללה בעקבות אדונם המובס, כשזנבם שמוט בין רגליהם…",

קופיקו באושוויץ, דודו גבע


המשט והטיפול בו הם חלק מתסביך ישראלית ביחס לערבים, הדגמה קלאסית של קומפלקס "דנידין ואושוויץ" שאני רוצה לתאר כאן.

ישראל מסוגלת להתייחס לערבים בשני אופנים שנמצאים על שני קטבים:

הדרך הראשונה היא בזלזול מלגלג, כבספרי 'דנידין' של שרגא גפני\און שריג, סופר שאני אוהב מאוד את ספריו: דנידין מתאר ילדון שקוף שהגיע למצבו בשל טעות של דוקטור מבולבל. בזכות היכולת הזו, הוא מכה בהם שוב ושוב, שובה שיירות טנקים, 720 חיילים עיראקים ושלל גנרלים משופמים, והם חדלי אונים מולו ונותר להם רק לקלל באופן עסיסי מבין שיערותיהם מלאות הכינים. בזכות דנידין, ניצחנו את כל מדינות ערב בששת הימים והם רצו והשאירו את הנעליים.


אין בעיה, אמר דנידין לאלוף הפיקוד בלחש. אפעל על פי שיטתך

זהו בערך השלב הראשון של המערכה: ברור שהערבים יובסו ויכנעו. אחת מההצעות לטיפול במשט ונשקלה ברצינות בקבינט היתה שבמקום חיילים ייקבלו את אנשי הספינה נשים לבושות לבן. זה דבר שמאוד מזכיר את דנידין, או את עזית: לא חיילים חמושים, כי אם משהו חלש יותר ואנדרדוגי יותר (ילד, כלבה, אישה בלבן) שמבלבל את הערבים הטפשים ומביס אותם.

הנאצים גם כן זרקו דברים

בשלב השני, הערבים בני דודנו במפתיע לא מובסים ולעתים אפילו מגיבים. מה לעשות, הם לא כאלה מטומטמים כנראה. למשל במקרה של המשט עולים חיילים לספינה מחוץ למים הטריטוריאלים, ואנשי הספינה במקום לקלל ולהיכנע מייד, מנסים להעיף אותם בכוח (בניגוד לאקסודוס ללא חומר נפץ) עם אלות מאולתרות וסכו"ם. כאן אנחנו מגיעים לאושוויץ: מכאן, אנחנו הקורבנות של האירוע, הם, הטורקים עם הסכו"ם המרצחים הנחושים שעומדים להרגנו כמו אותם נאצים קרי-לב ורק כח ניסי יכול להם. עם ישראל (עם כל פצצות האטום שלו) עומד בפני חורבן. מהמאניה והיהירות אנחנו נעים לדיפרסיה ולפרנויה, כמו משה דיין ביום כיפור.

אין כמעט התייחסות לערבים כאנשים סטנדרטים, אפילו כאוייב מן המניין שצריך להגן מפניו, אנשים שנעים רוב רובם בתחום האפור כמו תושבי כל מדינות העולם. אין התייחסות אל הפוליטיקאים הערבים גם כן כמשהו שמזכיר את הפוליטיקאים שלנו, או הפוליטיקאים הארגנטינאים, אנשים תחמנים שעדיין מנסים לעשות טוב לעמם כל עוד יוכלו להמשיך לכהן.

ראו ידיעות בעיתונות על הערבים. כמעט כולן נעות על שני המישורים האלה. או שהם טפשים ומשונים, והאימאמים שלהם מציעים משהו מופרך לגמרי ובטלוויזיה שלהם יש איזו תוכנית פרמיטיבית, משהו שיצחיק את הצופים בבית ויתן תחושה שישראל מדינה מתוקנת ושאזרחיה נורמליים, או שהנה הנה הם עומדים להשמידנו בפצצת אטום ונאצר עומד לחגוג ברוטשילד 12.

אני חושב שדודו גבע קלט את זה בחושיו הברוזיים בקומיקס 'קופיקו באושוויץ'. חבל שהוא לא יכול היה לסקר את המשט.

2. בסוף שנות התשעים, אני והחברים שלי התחלנו עם בנות באמצעות שאלות פיק-אפ. כמו 'לאן היית נוסעת בזמן ועם מי היית שוכבת שם' או מוזרות יותר 'מי מאיתנו לפי דעתך זכה מקום שלישי?'. היום, משום מה, אני פחות מתחיל עם בנות בדרך גמלונית כזו. זה דבר שקצת חסר לי, ולו בגלל השיחה וכושר ההמצאה ביצירת השאלות. על כל פנים, מעולם השיטה הזו לא הצליחה.

בגלל אווירת הפוליטיקלי קורקט שקצת התחזקה, אני מרגיש פחות נוח להתחיל. אני אמנם נוטה לדבר עם אנשים בשולחן לידי, אבל פחות. ישראל אולי הפכה לסטרילית ואירופאית יותר וגל כזה משפיע גם עלי. משפטי פיק-אפ יצאו מהאופנה. גם בנות שאני מדבר איתן מספרות שכמעט לא מתחילים איתן בדרך סטנדרטית ברחוב, והעולם נע לכיוון סמסים והודעות פייסבוק באישון לילה. 'ערה?' סטייל. דבר שמושקע בו פחות יצירתיות ותשוקה.

על כל פנים, שאלות הפיק-אפ שלי באותה תקופה הפכו יותר ויותר מתוחכמות. אחת מהן היתה קצת סרת-טעם "בשואה, באיזה צד היית מעדיף להיות?". נזכרתי בשאלה הזו כשקראתי את החצי השני של המאמר של אסף אורון בבלוג החביב עלי "ארץ האמורי" (אף שאני לא בעד מדינה דו-לאומית, אלא בעד מדינה ישראלית שחיה בשלום עם שכנותיה, בהסכמי מעבר מיוחדים כמו בטאבה ועם מדים יפים לשוטרים הפלסטינים ודיוטי פרי ממוזג).

אף שזה לא נאמר בפירוש, אצל רבים בישראל, המסקנה מהשואה היא שעלינו להיות נאצים ולא קורבנותיהם. זו כמובן כמו בטקסט מס' 1 מניח רק שתי אפשרויות קיצוניות ולא מציג את שלל המרחק בין נאצים לקורבנותיהם. יצא לי לאחרונה להיות עם עיתונאי ימני חביב, ודיברתי איתו על כמה שאני אוהב את הטיולים בתחנה המרכזית הישנה, כמו שאני אוהב את העליות מצפון אפריקה והעליה הרוסית שאליה הוא שייך. הוא הביט אלי במבט ואמר לי שאינטרס שלי לזרוק עליהם נפלם. אמרתי לו בצחוק שזה כמו שאינטרס של הגרמנים לזרוק נפלם על היהודים בגטו ורשה (זו לא אנלוגיה כל כך מדויקת אגב), והוא אמר שכמובן שזה היה אינטרס של הגרמנים.

אגב התשובה הנכונה לשאלה "בשואה, באיזה צד היית מעדיף להיות?" יכולה להיות גם חייל בריטי, או גרמני משתמט שלא נתפס.

3. המלצה על ספר – שתי נובלות פורטוגליות מאת ברנקיניו דה פונסקה, "הברון" ו"נחל שוצף", שנכתבו ב1937 ו1940. הספר יצא בהוצאה קטנטנה בשם 'מבע', ראיתי אותו היום בספריה וקראתי אותו במהירות בזמן שהייתי אמור לסיים לכתוב כתבה לעיתון. אחר כך עשיתי גוגל, ולא מצאתי כמעט התייחסויות לספר הזה, כמעט כולן התייחסו בעיקר לאקזוטיקה בכך שהסופר ממוצא פורטוגלי, ולא יצאו מגדרם מהנובלות עצמן.

גם יוני רז פורטוגלי

הספר מזכיר קצת את הפרגמנטים של קפקא, התנועה של העלילה היא חלומית. הדמויות ממריאות מרוגע לטירוף בשני הסיפורים הנהדרים האלה, שמהדהדים בראשי. יש בהם משהו חשאי מאוד, נראה שמדובר במטפורה פוליטית שאיני מבין את מושאה, וכל העלילה כאילו מתרחשת במקום חשוך עם צללים דמויי עצים. אדם נע בין אדישות וטרחנות לבין יריה בכלבים. נראה לי שמעניין היה לפגוש את הכותב הזה.

הספר יצא בתחילת 2009, אני מקווה מאוד שאפשר להשיג אותו בחנויות. אני בכלל לא זוכר שהיה מוצג למכירה. זו תגלית גדולה מבחינתי. אם יותר לי לסכם: הספר לא נכשל, אתם נכשלתם. כדאי להתעקש לרכוש אותו ולבקש מהמוכרים לתת לו עוד הזדמנות. אם אתם אוהבים אותו, תכתבו עליו בבלוג שלכם או בפייסבוק כדי שעוד אנשים יידעו.

4. הדבר ששימח אותי השבוע: אנשים הפסיקו הצגת תאטרון בצעקות 'זו מדינת אפרטהייד' וניסו ליצור דיון על פוליטיקה במקום הצגות תיאטרון מטאפוריות. כל הויכוח הזה מראה שבניגוד לימי 'מלכת האמבטיה' התיאטרון הישראלי בכלל לא מעניין מבחינת תוכן הצגותיו, אלא בשל החלטות התעסוקה שלו (עובדי תיאטרון שלא מוכנים לעבוד באריאל\ תנאי התעסוקה המחפירים במזנונים ושל השומרים), הארכיטקטורה של האולמות (למשל, הבימה, ואי התשלום לעובדי הבניין הסינים) ומה שקורה לקהל התיאטרון. על כל פנים, הצעד הזה של הפסקת ההצגה כדי לדבר על פוליטיקה, מראה שאי אפשר לדבר על נורמליות במצב הנוכחי של ישראל. ההצגה לא חייבת להימשך.

5. אני בחופשה מהעבודה, והייתי שמח לטייל בארץ ולהתארח אצל אנשים במהלך החודש (כולל מעבר לקו הירוק). אתם מוזמנים לפנות אלי לאימייל הספאם שלי chickyplus @ yahoo.com.

הרהור על היצירה הא-פוליטית בישראל

"א-פוליטיות" כלל אינה ערך כללי וערטילאי, איזו ברירת מחדל או סעיף 'שונות'. בישראל הבוערת של היום 'א-פוליטיות' היא משהו שמתאמצים אליו. כלומר זו מגויסות להשתקה, הסתרה, נישול ועוד. זה כמו שמול מקרה הצתה, יחליט אדם שהוא מדבר רק על פרחים, ברושי-עד או מיני דומדמניות שחורות. הרי צריך בשביל כך מאמץ רב. כושר של עיוורון ותתרנות. תנופה שמרחיקה את השיר מכיוונו הגרביטציוני הטבעי, החיים כאן, ותפנה אותו למחוזות אחרים.

הדבר מזכיר את הדמות של האדם הנינוח ב'אויב העם' של איבסן, שנדמה לי שהוא גם עורך העיתון המקומי בעיירה: באמצע הויכוח האלים על גורלה של העיירה קובע בפני הדוקטור שמתריע על המחלות ששוכנות מתחת למתקן הקיט שבני תרבות צריכים לשמור על נימוס ונינוחות (אני כותב מזכרון, הספר לא אצלי).

אין לי בעיה עם שירי אהבה או מין, או שירים שעוסקים במנופים, אני בהחלט כותב כאלה, אני גם לא חושב ששירה צריכה להיות פוליטית, או צריכה להיות משהו, היא לא חייבת דבר לאיש. אני כותב מה שההשראה נותנת, עם עזרה שלי והשפעות שונות. אבל שיר שנוצר מתוך החלטה לכתוב שירה א-פוליטית ולחשוב שרק הוא שיר ראוי, יוצר פלקט של א-פוליטיות, שמסתירה את המציאות ומשמרת אותה, וגם מעיד על עיוורון שמקשה על המשורר.

עלי לדייק: אני לא מדבר על שירים שאינם פוליטיים, אלא על "שיר א-פוליטי" או "משוררים א-פוליטיים", כלומר שזה הז'אנר שלו, או שם משפחתו. שירים שהמשורר כותב בהניחו ששירה פוליטית אינה טובה או שאין טעם בכתיבתה, או שהוא ישתדל ולא יתעסק בה. אלה הם ברובם שירים לא מעניינים (אף שתמיד יש יוצאים מן הכלל).

יש משוררים ואמנים רבים שמגויסים אל הא-פוליטיות ומערכות שמתחזקות את הא-פוליטיות והופכות את הנושא הא-פוליטי לעקרוני.

יש כמובן מינים וזנים שונים בתוך המשפחה הבוטנית של השירה הא-פוליטית: פצע, פסטורליה, א-פוליטיות עם גוונון רדיקלי או פסאודו-פוליטי (המוחלש) ועוד.

שירת המינימום

יום אחרי השקת 'החלום הישראלי', אירוע חדש של גרילה תרבות בעד העלאת שכר המינימום.

ממשלת ישראל מונה שלושים שרים. זהו המספר הגדול ביותר של שרים בכל הממשלות עד כה. מתוכם, שלושה ללא תיק. שישה עם תיקים תפורים, לתחומים שהם עצמם אינם יודעים מהם. הוסיפו לכך תשעה סגני שרים, ותתים לסגנים באותם משרדים מיותרים ובזבזניים.

ביום רביעי ה-7.7.10 אישרו חברי הכנסת את העלאת שכרם החודשי ב-3000 ש"ח, לשכר של 40,749 ש"ח, ועל הדרך דחו את הצעתו של ח"כ עמיר פרץ להעלאת שכר המינימום מ-3,850 ש"ח, בכמה פעימות ל-4,600 ש"ח.

שכר המינימום עומד כיום על 20.70 ש"ח לשעה. השכר הזעום והמשפיל הזה נותר על כנו מיולי 2008 ונראה שלא יעודכן בקרוב, אם הציבור הרחב לא ידאג לכך.

במדינת ישראל, רבע מהמועסקים מרוויחים שכר מינימום, שכיום כבר לא מהווה אופציה עגומה, אלא ברירת המחדל של הרבה עובדים.

כמעט בכל החלטה שלה, דואגת ממשלת ישראל לאליטה זעירה המתחככת בה במסעדות פאר ומפנקת אותה בכל דרך אפשרית. מצד שני, היא מניחה מגף כבד על כל מי שמנסה להתפרנס בכבוד, אם בתחתית הסולם ואם במעמד הביניים. למעשה אפשר להגדיר את המדינה כרובין הוד במהופך: לוקחת מהעניים ומעניקה לעשירים.

זוהי ממשלה שמנה וחזירית שמבצעת פשעים כלכליים, חברתיים, מדיניים וביטחוניים, שמונעת ממאות אלפי אזרחים את הזכות להתפרנס ולחיות בכבוד, ומדכאת כל סיכוי לשלום שיביא ביטחון כלכלי וחברתי באזור.

אסור למשוררים ולאנשי הרוח לשתוק בזמן שכמעט מיליון איש מושפלים ונרמסים על ידי החונטה הכלכלית השלטת. אירוע 'גרילה תרבות' הוא קריאה לצעקה נגד המשך העושק ובעד התקווה.

ביום ראשון, ה-18/07/10, בשעה 17:30, נתאסף מול בנק ישראל בתל-אביב, נחלת בנימין 69,
משוררות, משוררים וכל מי שאכפת להם, נקרא שירה, ננגן מוזיקה ונאבק למען שכר הוגן.

גרילה תרבות
Gerila.co.il

משתתפים:

שי אריה מזרחי

יודית שחר

מי-טל נדלר

מתי שמואלוף

מיכל דר

אורנה רב-הון

רועי צ'יקי ארד

דניאל עוז

איתן קלינסקי

רוני הירש

יובל בן עמי

נעם פרתום

גליה אבן חן

אדם דובז'ינסקי

ענבל כהנסקי

אסנת איטה סקובלינסקי

עוז פריימן

איתן קלינסקי

אלמוג בהר

נטלי לוין

יעל ברדה

וגם בפייסבוק

המלחמה הבאה של ישראל?

מול חופי ישראל נתגלה מאגר גז טבעי שיספק אולי 70 שנה של חשמל נקי. זו תגלית מרתקת ומופלאה שהציבור עדיין לא קולט את משמעותה, וכדרך השעה בישראל, לא שמעתי כמעט דיון רציני בנידון. נראה כי הרבה יותר מילים נכתבו על כמה מפלצתי הוא אותו ילדון מרושע, שלגם 50 בקבוקי יין עישן 40 צינגלך ואכל שבע חתיכות כנאפה ואז דרס את הבן של השופט. חשוב לדעת שגילוי של משאבים טבעיים גדולים עשוי גם להרוס כלכלות של מדינות, אם לא נוהגים בו בחוכמה (הסבר למה).

עם זאת, התמלוגים שהמדינה נוטלת על הגז הזה שיהיה במרכז חיינו ב70 השנים הקרובות הם אחוז זעום ביחס למה שמדינות אחרות לוקחת. המספר הרשמי הוא 10.5 אחוז כתמלוגים ישירים, ועוד כ20 אחוז מס, מול הרבה יותר מ50 אחוז בכל מקום מתוקן ולעתים גם 70 אחוז. כלומר, המדינה (כלומר, אני ואתה ואת, הקוראת) יוצאת כאן פראיירית ומזיקה גם לדורות הבאים. היא שנים עודדה את התחום מבחינת מיסוי, אבל כשהוא מצליח, הנכסים שלה, הגז ששייך לה, נלקח לטובת כמה ברנשים. תמיד כשאנחנו מדברים על שטח זה או אחר שנותנים לפלסטינים, שטח שכולו מלא בפלסטינים ושלמעשה אף ישראלי שאני מכיר לא מגיע אליו, אומרים שישראל פרייארית, אז הנה כאן מדובר בכך שיצאנו פרייארים. לקחו לנו כסף, וגם לבנינו ולנכדינו אם יהיו. על כך, כתבו אגב עוד רבים באינטרנט.

בתגובה, אנשים שונים (שרבים מהם קשורים בעסקים לאנשי הגז. ממליץ לשים את שם החברה שלהם בגוגל או את שמם להוסיף את השם יצחק תשובה ולהבין למה הם טורחים לכתוב) טענו שלהעלאת אחוזי הזכיון כעת דומה לכך שהמדינה תיקח פתאום עוד כסף מחברות הייטק, כי הן מצליחות. זה טיעון מטעה, חברות ההיי-טק לא שואבות גז ששייך למעשה לציבור. אין כאן רצון להלאים אפילו את הגז מצד המדינה (צעד שאני תומך בו, אגב, תוך פיצוי תשובה. הגז הרי הוא משאב שלנו, כמו גם כל המינרלים בים המלח), אלא פשוט לקחת אחוזים סבירים, כמו מדינות קפיטליסטיות לגמרי אחרות, ושגם תשובה יקבל כמה מיליארדים, בגין לקיחת ומכירת משהו ששייך למדינה (כלומר שוב, לי, ולך הקוראת). למעשה, הכסף מהגז יגיע ממכירתו למדינה: מכירת משהו ששייך למדינה למדינה.

כותבים אחרים היו חצופים עד שהגדירו את העלאת התמלוגים לאחוז הסטנדרטי כגניבה. לפני שנה העלה בנק הפועלים את העמלות של עמותת מעין שאני עומד בראשה מ10 ₪ לחודש למשהו כמו 50 ₪ לחודש, פי חמש בלי להודיע. פתאום ראיתי, באיחור של חודשיים, בדפי החשבון שהתעריף עלה. פניתי אליהם וביקשתי תגובה לבלוג והם מיד חזרו בהם, בחוכמה (הכנתי על כך פוסט והתעצלתי להעלות). כלומר, הם העלו פי חמש את התמלוגים המתקבלים מעמותות בין לילה, בלי לספר להן, במה הדברים שונים? (אם אתם מנהלים עמותה, אתם מוזמנים לפנות אלי ואתן לכם את האימייל של דוברת הבנק עופרה פרויס, וכך תחסכו 500 ₪ בשנה לעמותה).

העלילה מסתבכת. הופיעו כמה ידיעות מוזרות על כך שלבנון לוטשת עין למאגר. העיתונות לעגה להן, וגם לי הן נראו קיקיוניות, כי הסתכלתי על המפה והשדות נראו מול חיפה ולא מול לבנון. אחד השרים אמר שהלבנונים פשוט רוצים כל דבר שיש לישראל. בוואלה היתה כותרת "גם נסראללה רוצה תמלוגים".

אלא שהשבוע בוויינט הופיעה בסופ"ש ידיעה שקצת שינתה את מהלך הדברים, אף שאיני מומחה לחוק בינלאומי. מוסבר בה שישראל מחשבת את שטחה הימי על פי הקו ממטולה, בעוד לבנון רואה את הגבול הימי כמתחיל בראש הנקרה. כלומר, הגז של צידון נחשב היפותטית שייך ליצחק תשובה על פי החישוב הישראלי. על פי ההגיון הבריא, לבנון כאן צודקת, מודדים גבול ימי מהים ולא מההר, ולכן חלק ממאגר הגז, אולי חלק קטן, שייך, מה לעשות, גם לאזרחים הלבנונים. ויש גם את זה.

הקידוחים עצמם נמצאים בתוך השטח הישראלי, אבל המאגר העצום בגודל 2000 קמ"ר (להשוואה, גודלה של ישראל בתחומי הקו הירוק 20700 קמ"ר) גולש בחלקו כנראה לשטח קפריסאי ולבנוני. למעשה, קידוח גז משותף והגון עלול להוות התחלה של יחסי שכנות ושיתוף עם לבנון, אלא שכאן שוב ישראל מתנהגת באופן בריוני שמעורר חשד ומנכיח את הסטריאוטיפ על הישראלי הרע (כישראלי, איני מסכים איתו. הישראלים הם אנשים טובים. הממשלות מתנהגות ברוע כלפי חוץ וכלפי פנים). שימו לב לניסוח המתנשא באתר ביזפורטל : "ככל שעובר הזמן והאזור בו שוכנת ישראל הולך ומתברר כבעל פוטנציאל גדול באמות מידה בינלאומיות, סביר כי כל זב ומצורע יבוא בדרישות". ככה מוגדרת מדינת לבנון הריבונית (פחות או יותר) שרוצה את מה שיתכן מאוד ששייך לה.

וכאן אני רוצה לקפץ לנושא אחר – האירוע של גרילה תרבות השבוע עם תושבי שייח ג'ראח שמרמיט כתב עליו באופן מוצלח מאוד. על כל פנים, במהלך האירוע רואיינתי לערוץ 1. הכתב החביב שאל אותי אם איני מרגיש רע מכך שהיו תכנים אנטי-ישראליים באירוע, כי הוא התקשה לשמוע אותם. לא הבנתי למה הוא מתכוון, כי השירה לא היתה אנטי-ישראלית, אלא נגד המתנחלים שגונבים לאנשים בתים והם נאלצים לישון ברחוב. ואני רואה את ישראל כמשהו שלא רק גונב בתים לאנשים, אלא כולל גם דברים אחרים: אנשים שהולכים לים ונעקצים ממדוזות, להקות גרועות, צפוניות, מוכרות באמ:פם, וגם אותי. אם היו מעליבים את ההולכים לים ואת המוכרות באמ:פם ואת הלהקות הגרועות, הייתי בוודאי מרגיש תחושה אנטי-ישראלית. האם הכתב התכוון להדס גלעד שקראה שיר של זלדה? ואז הוא אמר שמישהו (המשורר יובל פז) קרא שיר על המשט, ששאל מה היה קורה אילו. ובכן, השיר נסוב על כך שבמשט החיילים יכלו גם לזרוק פרחים. זה נראה לכתב כשיר אנטי-ישראלי וזיעזע אותו. אמרתי לו, שאני רואה את עצמי פרו-ישראלי הרבה יותר מביבי ושטייניץ, שלא אכפת להם שרוב הישראלים יהיו רעבים, וירויחו כולם שכר מינימום עלוב. ואני הרבה יותר פרו-ישראלי מאנשי עסקים מזהמים, כי אכפת לי מאדמת הארץ. כאן אני חוזר לנושא הפטריוטיות ולגז הטבעי.

שימו לב לניסוח התוקפני של ביזפורטל, שתומך בכך שלא נתייחס לדין הבינלאומי ובכל מחיר עלינו לחמוק מלהיקלע למשפט בבית דין בינלאומי. את ההמלצה לא ללכת על החוק הבינלאומי אלא פשוט לפעול בשטח יזם אדם בשם עו"ד משה שחל, שר האנרגיה לשעבר וכיום עורך דין של אחת הקודחות, חברת נובל אנרגי (וגם של האחים עופר, על הגל). כך מתארים בהערכה את הצלחת דוקטרינת משה שחל באתר:

בכך ישראל נמנעה בעצם מלהרחיב את המים הטריטוריאליים שלה בהתאם להגדרת "אזור כלכלי מיוחד" ובעצם הולכת לפי הכלל – החזק שולט. קרי, פיתרון משברים במישור צבאי ומדיני ולא בבית משפט בינלאומי.

אגב למי שזוכר את הויכוח על טאבה, שבה היינו משוכנעים שהיא שייכת לנו, אבל המציאות היתה שונה לגמרי. הויכוח על טאבה הרס את המומנטום של השלום עם מצרים, ובסוף גם הפסדנו את פיסת הקרקע הזעירה הזו. מה שמראה לאן מובילה החוכמולוגיה של פעולות נכלוליות בעידן המשפטני שהעולם צועד אליו.

מוזר אגב שיש ערבוב בין המדינה וחוק שהיא מנסה להעביר או לא להעביר, לבין אותו משה שחל, עורך דין פרטי, של חברה אמריקאית, במקרה הזה (אייטם המציג נספח אחר של המקרה במקומון  הנערץ של זכרון יעקב). עוזי לנדאו, איש ימין שאני דוקא מעריך בדרך כלל ושפעם ידעתי לחקות, אמר שיהיה מוכן להגן על התגלית הישראלית-אמריקאית: "לא נהסס להגן בכוח על מאגרי הגז הימיים". כלומר, לפיו, ישראל תפתח במלחמה אם לבנון תרצה להחזיר את הגנבה-כביכול. וכך, לפתע, התגלית שוב היא לא עסקו של תשובה ושל המשקיע האמריקאי, אלא עסק של כולנו, עניין פטריוטי שנלחם עליו עד טיפת דמנו האחרונה. כלומר, יש כאן הלאמה מבחינה מסויימת, אבל הפרטה מבחינה אחרת. צה"ל יהיה מוכן להילחם עם מדינה אחרת, כדי להגן על עסק פרטי, שמתקמצן על הענקת תמלוגים כנהוג בשוק כמה דקות קודם לכן. זוהי הפטריוטיות החדשה, הפוסט-פטריוטיות, שכמו סרט האנטנות הצהבהב של גלעד שליט במימון איתוראן, רשת הסופרים של רמי לוי ועוד חברה שהצטרפה יותר מאוחר, קשורה לא לאהבה למדינה אלא לאהבה לאומית לחשבון הבנק של איש עסקים (למה איתוראן ורמי לוי לא תרמו בלי לבקש קרדיט בעמוד הראשון כמה ימים רצוף?). ומי יודע, אולי המלחמה הבאה תפרוץ כדי להגן על חשבון הבנק של אדם כזה.

צריך גם להיזכר בפועלה של משפחת עופר, שיתכן וסכסכה אותנו עם הטורקים בהקשר לפרשיה בעייתית אחרת שלהם. ובקרוב, תסבך אותנו עם הכורדים והעירקים.

בינתיים, אני ממליץ לכולם להירשם לקבוצת הפייסבוק 'גם אני רוצה תמלוגים מהגז'.

roy chicky arad blog in google translation version

%d בלוגרים אהבו את זה: