Category Archives: יומני

באירוע צעירי העבודה באברקסס

לאחר שני אירועי ליכוד שבהם נכחתי השבוע, ועידת המרכז שבה כמעט כולם היו בגילאי חמישים-שישים, וכנס נשים של המחנה הלאומי שכלל רק 22 משתתפים, אירוע השקת הקמפיין של המשמרת הצעירה במפלגת העבודה היה הצלחה גדולה. בר האברקסס בלילנבלום תל אביב התמלא עד אפס מקום בצעירים והאוירה היתה כשל מפלגה המוכנה להילחם.

טוב, זה לא היה ממש אירוע לוהט. אלא יותר נסך תחושה של מסיבה במקום העבודה (בלי לפגוע). אירוע שבו אתה חייב לחייך ולנוע מעט כדי לא לפגוע במי שבחר את התקליטן ולשמור על יחסים שפירים עם הבוס. אבל עדיין, אם היתה תמיד התחושה שהמשמרת הצעירה של מפלגת העבודה זו החבורה הכי קשישה במדינה, היו באברקסס אנרגיות קרב של עלומים, שהתחזקו מהמחאה החברתית ומהכוכבים החדשים שנרשמו לפריימריז וגם מההצהרה של ליברמן ונתניהו שהוכרזה במקביל, שהעניקה זריקת מרץ לשמאל-מרכז.

אני פוגש את אחד העובדים הוותיקים באברקסס והוא נרעש מהטעם הרע של הכיבוד שמפלגת העבודה בחרה: "סיגרים מרוקאים ומרשמלו, אי אפשר לתאר", הוא אומר בזעזוע. עניין המזון משמעותי כנראה: בליכוד המארגנים הצעירים התגאו בכך שהצליחו להביא לחמניה עם קמח מלא לגני התערוכה ושהיתה מכונת אספרסו. בשל המצב התעסוקתי הרעוע בעולם העיתונות, אני מחליט להסתכן ומנסה בעוז את השניצלונים. הם צוננים כמו העבודה בימי פואד. גם המוזיקה שמנסה להיות צעירה-מדליק, משונה מאוד, מוזיקה עברית שישים-שבעים-שמונים. חלילה אין מזרחית. "ביקשו מאיתנו עברית", אומר אחד השותפים במקום. "בשום מקום לא שמעתי מוזיקה כזו".

על הבמה עולה פעילה ואומרת בהתרגשות, "תכתבו על השלטים מה שבלב שלכם, מה שבנשמה שלכם, ותעלו לפייסבוק כדי למלא את החור השחור של ביבי וליברמן". "ביבי הביא להם חתיכת תרגיל", לוחש לי אחד העובדים במקום. אני תמיד מרגיש תחושות אשם באברקסס, כי פעם הם הזמינו אותי לתקלט וכולם ברחו.

אני פוגש את סתיו שפיר. בזמן המחאה, ראיתי אותה כמעט כל שבוע. אני גם תומך בכניסה שלה לפוליטיקה. אבל זו למעשה הפעם ראשונה שאני פוגש אותה בצד השני של המתרס. "תתפקד", היא מורה לי בחן. "היו לי חמש הרצאות היום. צטט מה שכתבתי בטוויטר". אני שואל מי נמצא כאן, והיא אומרת "ראיתי את אבישי". לוקח לי זמן להבין שמדובר בברוורמן. אני מעיר לה שהיא מתחילה כבר לדבר על חברי כנסת בשמות פרטיים. "תמיד הייתי טובה בשמות פרטיים", היא יוצאת מזה.

לירון, חברת מפלגה חדשה שהגיעה פעם ראשונה למפגש כזה, נראית המומה. "זה מאוד פוליטיקאי", היא ממלמלת. אני מברר אם תצביע לסתיו או לאיציק שמולי. היא אומרת שלסתיו. יריב אופנהיימר משלום עכשיו שרץ גם כן לפריימריז מברך אותי לשלום. על אף שהוא רק בן 35, הוא נראה מדור אחר. אבל הוא מפרגן: "פעם אמרו שכשאמבולנס חולף ברחוב, ליכודניק נולד וממערכניק מת. היום זה לא ככה. יש במפלגה הרבה יותר צעירים מפעם. אצל אהוד ברק היה מאוד מבוגר ושמרני, אוירה יותר מכופתרת". אני מעיד שהוא נראה מאוד מכופתר. הוא נלחץ. קברתי אותו. "אוציא את החולצה החוצה, זה בהשראתך", הוא אומר ומשחרר את החולצה מהמכנסיים.

ואז מגיעה שלי יחימוביץ'. "הו הא מי זה בא, ראש הממשלה הבא", צועקים כולם. צלם ושני אנשים שנראים כמו איציק שמולי, אחד מהם עם קפוצ'ון, מסתיר לי את ראש הממשלה הבא. ואז כולם צועקים "ביבי הביתה". אבל הצעקות הכי עזות היו ל"העם דורש צדק חברתי". יחימוביץ' שחודשים ארוכים חמקה מביקור במחאה כדי לא לנכסה, החליטה בבת אחת להכניסה לתוך כיסה הקדמי. קמפיין העבודה של שלטי המחאה, אולי אפקטיבי, אבל הוא בדיוק הפוך מהרוח המקורית, המהפכנית, שבו כל שלט הוא אישי ולא קונים את פרסומו בכסף.

מתחילים הדיבורים. לבמה מטפסת מיכל בירן, יו"ר המשמרת הצעירה של העבודה ומועמדת. "הצעירים מחזיקי השלטים הפכו למנהיגי העתיד", היא אומרת. "ברית הפחדנים באה לעצור אותנו. הם מפחדים". אחריה, יחימוביץ' ניסתה לקרוא לשמאל-מרכז המפוצל להתאחד: "אני קוראת לשפויים ממפלגות המרכז, שמאמינות בשלום ובצדק חברתי להתאחד במפלגת העבודה תחת הנהגתי. אני קוראת למצביעי ליכוד שאיבדו היום את הבית להצביע עבודה". המעמד הזה הוא גם נסיון להרים את מניות הפריימריז של מיכל בירן שרצה מול כוכבים רציניים. יחימוביץ' אפילו קוראת לה בטעות יו"ר התנועה. "טוב, היא תהיה עוד ארבע שנים", היא מתקנת. "עוד שמונה שנים", היא מתעשתת.

"היו נאומים חבל על הזמן", מסכמת דנה מרמת גן. "אהבתי".

פורסם בקצרה בהארץ

רעבים במימונה

גן המייסדים ברחובות מתחיל להתמלא בקהל המימונה המרכזית. פיליפינית סוחבת קשישה מרוקאית על כסא גלגלים. שלט גדול מפרסם את 'מדליון המעברה' של 'הפדרציה ליהדות מרוקו' באחד מצדי הבמה. "עוד מעט נפתח את האוהל כדי שתוכלו לברך את ראש העיר רחמים מלול", אומר מנחה רשמי על הבמה. השם של ראש העיר, שהשתחרר זה עתה מניתוח, משובץ גם בשירים. המזל שהקונטרבס מסתיר את שמו של ראש העיר על השלט מאחורי הבמה.

במרכז הגן נבנה מאהל הכבוד, צבעוני, עצום ועמוס אוכל מתוק. הוא ריק למדי כי הגעתי חצי שעה לפני הזמן. כמו כל התקשורת שתגיע עוד מעט, אני אמור להידבק אל בוז'י הרצוג. אחרי שאמר מה שאמר או שלא אמר על עמיר פרץ והמרוקאים, הוא עכשיו בא למימונה. יש לי תחושה שבסוף הרצוג לא יגיע. אבל הוא כבר כאן, הגיע ראשון, לפני הזמן, כמי שכפאו שד.

במקום מערכת בחירות עניינית, מפלגת העבודה נסחפת לכיוון השאלה מה אמר בוז'י הרצוג על המרוקאים והאם שלי יחימוביץ' נהגה כפרינססה מול רם כספי. זו היתה יכולה להיות מערכת בחירות מרתקת מספיק בזכות ההבדלים בין המועמדים, סך הכול אנשים סבירים סוף סוף. אבל הנה אני במימונה עם בוז'י הרצוג, בין מופלטות ומעין דג עצום מידות שהוטל על קמח, פניו אל הפוליטיקאים. אני אמור לנסות להבין אם המרוקאים סלחו להרצוג. כאילו יש כזה דבר שנקרא 'המרוקאים'.

מישהו מתווכח עם השומר שהוא רוצה מופלטות. "יהיה מספיק לכולם", אומר פונקציונר בבגד עם שנצי זהב. מי שנאלץ לאכול הרבה מופלטות כדי לא להסתבך עם המארחים הוא הרצוג. מנסים לדחוף אותו לכסא מלך מוזהב. "אל תנסו להושיב אותי בכסא, לא רוצה", הוא מעז להגיד, יאמר לטובתו.

אל המאהל הצבעוני נכנס מאיר שטרית בהילוך טווסי. אם פעם היה נער הזהב של הפוליטיקה, כשרק קולו הדק והשבור מעביר את פחדיו, משהו השתנה בו. הרצוג נראה המום, שוונץ קופץ באחורי שערו, הוא מניח את משקפיו ואז מסיר אותם מדי חמש דקות. השר שטרית אלגנטי בהרבה, עם עניבה יפה, ונראה מבסוט ורגוע. אני שומע את הרצוג מסתודד עם מישהו מהפדרציה של יהדות מרוקו ואומר "היו אי הבנות" והשני מהנהן. אבל לא נראה לי שזה מזיז למישהו. כל האנשים מהפדרציה חומקים מהעניין, כאילו הם עצמם עשו משהו רע. אני שואל אותם על ההתבטאות, והם אומרים לא שמעתי על זה בפחד.

"בוז'י הוא אורח הכבוד, דוגמא לאינטגרציה", אומר לי מישהו. "אמא שלו הרי מצריה". אינטגרציה די קלה היתה להרצוג אני מניח, שאביו היה נשיא וסבו רב ראשי, ומכיוון אחר הוא קרוב של אבא אבן. אשה מנסה לחלק תרבושים לכולם בדיוק, מנסה להניח את הכובע האדום על ראשו, אבל הרצוג ממאן.

מגיע רובי ריבלין ומניד אלי את ראשו למרות שלא נפגשנו מעולם קודם לכן. הוא נראה שמח מכולם חבוש תרבוש אדום, הוא מדבר על מוטו המימונה השנה 'ואהבתם את הגר' ואומר דברים יפים על היחס לעובדים זרים, אבל הפונפון של התרבוש נכנס לו לעין. אני שואל אותו למה לא מנהיגים את התרבוש כחובה בכנסת, והוא לא תומך, אומר "רק פעולות מגוחכות התקשורת אוהבת. אבל שמים עליך תרבוש, אז תחבש". ריבלין נרגש כי חזר ממסע רשמי באיי טונגה. "אגב, מלך טונגה מסר ד"ש לאבא שלך", הוא אומר לבוז'י. אני שואל את ריבלין איך היה. הוא עונה "העיקר שהם יצביעו איתנו. הם מאמינים שהם חלק מעשרת השבטים".

"הרצוג שנים חבר נשיאות הכבוד בפדרציה", מגלה לי מוטי אלמליח, הדובר הנחמד של הפדרציה המרוקאית. אני שואל את הרצוג כמה שנים הוא חבר נשיאות, והוא אומר שהוא בכלל לא חבר נשיאות הכבוד. "אבל אני המון שנים מגיע לאירועים. מילדות אני חוגג את המימונה". הוא גם מציע לכל התקשורת להפוך את המימונה לחג לאומי.

מעט אמנות. שי מלול, מעצב האוהל, מסביר לי שהשולחן לפניי עלה עשרים אלף שקל, והוא היחיד מסוגו בעולם. "הכדים הפרסים הם בני 150 שנה, כל אחד עשרים אלף שקל".

-אוי ואבוי. ראיתי שאחד מהם נפל.

"זה על הצד. מדובר בקטע עיצובי".

-אבל מה קשור כד פרסי למרוקאים?

 "זה אותו דבר. לתת את הואוו חייבים כדים פרסיים"

שטרית ממשיך, אבל הרצוג נשאר. באיחור רב, מגיע ראש העיר, ויושב בכסא הזהב לקול מחיאות הכפיים של היושבים שמודאגים ממצבו הבריאותי. האירוע הרשמי יכול להתחיל. אורח הכבוד הרצוג עולה ונואם. כמעט איש לא מוחא כפיים. אחרי זה גם ראש העיר מדבר וכמעט אף אחד (מחוץ למקורבי העיריה במאהל) לא מוחא כפיים.

אני מנסה לברר מה קרה. מסתבר שאנשים בחוץ עצובים כי הם לא קיבלו מופלטה. המופלטות התרכזו במאהל הפוליטיקאים, שאוכלים למרות שהם לא רעבים. ובחוץ, אין כמעט מופלטה לרפואה. אנשים אומרים זה לזה 'תרבחו ותסעדו' אבל מהי מימונה בלי בצק דבשי. הקהל מקיף את עמודי הברזל הצהובים. הם שקטים, אבל עיניהם הנוגות אומרות דבר אחד: מופלטה. מדי פעם מגיע מגש אל ההמונים, אבל הוא כבר כורסם על ידי הפוליטיקאים והמקורבים לעירייה. המעטים שמקבלים מופלטה גורמים לקנאה בחוץ. אולי זה משל למצב החברתי בישראל, האפשרות של מקום שאוכלים עד הקאה, כשבצד השני אנשים רעבים. מישהי מציעה לפתוח את הדלתות להמונים, אבל גבר צעיר עם זקן מטיל על זה וטו. בחוץ גם אי אפשר לקנות מופלטות. המקסימום שיש זה סוכר שיער סבתא לבן מחוץ למתחם שמכרו שני גברים  בחמישה שקלים. אנשים מתחננים שאביא להם מופלטה. אני מנסה להגניב משלוח לנצורים בחוץ, מוצא רק עוגת סוכר בצבע תכלת. אבל אני לא מוצא את האנשים שביקשו. אז אני אוכל בעצמי וזה טעים מאוד.

(פורסם בהארץ בגרסה מקוצרת, ולא עלה לאינטרנט משום מה. תודה לרז'ידי היפה על הערות העריכה)

עצוב על מותו של גיורא לשם \ גרילה תרבות עם העובדות הסוציאליות בשדרות

גיורא לשם ואני לא חלקנו את אותו מחנה פואטי. הוא הגיב כאן הרבה בבלוג, לעתים החמיא, בדרך כלל התפלמס או תיקן. תמיד עשה את זה באופן ענייני. למרות גילו, בכירותו ונסיונו הרב, לא היתה אף פעם התנשאות בדעות, או בושה לענות בטוקבק או אימייל. הוא פשוט הציג דעה אחרת.

פעם התקשר אחרי שמעין יצא, אמר שהוא אוהב שירים רבים, ואחרים פחות, אבל היה לו חשוב לתקן טעות. הוזכרה באחד השירים מכונת הלינוטייפ שליד בית הסופר, הוא הזכיר שהיא נמצאת ליד בית העיתונאים הסמוך ולא ליד בית הסופר. לטעמו שיר היה חייב להיות בראש ובראשונה מדוייק, אני חשבתי ששיר חייב להיות בה בעת גם לא מדוייק, ושזה לא ממש משנה בעצם. הוא התייחס ברצינות גמורה למילה ולדיוקה, אני מזלזל במילים ומעדיף את העולם ואת בני האדם שמסביב למילים האלה.

לפני שבוע המשורר ערן הדס (צאלה כץ ז"ל) הציע לי ללכת לבקר אותו בבית חולים. אמרתי לו שאני לא אוהב בתי חולים, ומשתדל להימנע מהם. אולי עשיתי טעות.

אם ביני לבין גיורא לשם שררה אי הסכמה פואטית, בינו לבין מתי שמואלוף, חברי לגרילה תרבות (גם אני ומתי לא מסכימים על דברים רבים), היתה פעורה תהום עמוקה. אבל הויכוחים שלנו היו לגבי 'מהי שירה', ואם בכלל חשוב לשאול את זה, או על פוליטיקה. לא היתה שאלה לגבינו כחברים וקולגות, מפלגות במעין סנהדרין חסר כל זכויות תחיקה שנקרא 'השירה הישראלית' או העברית. נפגשנו בתמר ובנסיך הקטן וידו של גיורא היתה תמיד חמימה ומושטת. גם כשהיה עייף ורפה, קם מכסאו ולחץ יד.

לפני כמה שבועות גרילה תרבות יזמה יחד עם ג'קי אדרי הפגנת שירה נגד תאגידי המים בדימונה. מתי שמואלוף הציע לפנות לגיורא לשם לפרסם בבלוג שלו את דבר האירוע, כדי שאנשי בננות יידעו עליו, שכן העיתונות לא מעוניינת לדווח על אירועים של גרילה תרבות בזמן האחרון, אז קשה יותר ויותר להודיע על אירועים.

אני לא זוכר שגיורא לשם השתתף אי פעם באירוע של גרילה תרבות,  גם מסיבות בריאות, ולכן לא האמנתי שהוא יפרסם את דבר האירוע בבלוג שלו, אבל הוא פרסם ותמך ופרגן. זהו הפוסט האחרון שלו בבלוג.  הוא היה איש טוב.

הודעה על מותו בוואלה תרבות

ההודעה ביקום תרבות, שבה שימש כעורך השירה

ולאירוע הבא של גרילה שיזם איש הספוקן וורד רותם מלנקי – שירה סוציאלית: גרילה תרבות עם העובדות הסוציאליות בשדרות.

אנשי ונשות צליל, מילה, במה ובגלמה,

שביתת העובדות הסוציאליות החלה, במחאה על תנאי העסקתן המחפירים. במהלך השביתה יהיו הפגנות גדולות מול משרד האוצר בי-ם, והרבה הפגנות מקומיות ברחבי הארץ.

גרילה תרבות מתכננת הפגנת שירה, ספוקן וורד וצליל לתמיכה במאבק, שתתקיים במרכז המסחרי של שדרות ביום שלישי, 15.3.11, 19:00. משוררות, מוזיקאים ואנשים מודאגים מוזמנים לשלוח טקסטים ולהרשם כבר היום להשתתפות בהפגנה. הסעה לשדרות ובחזרה מת"א ביום האירוע תצא ממסוף אל-על ברכבת צפון בחמש וחצי. אם יתארגנו משתתפים מערים אחרות, נוכל לסייע בהסעה משותפת.

בחרנו בשדרות כי היא נמצאת בלב איזור מצולק וחבול, שבשמיו נשמעים כל הזמן פיצוצים. קנים משני צידי הגדר שמקיפה את רצועת עזה יורים, חפים מפשע רבים נפגעים והמתח המתמשך שמלווה חיים באיזור הזה הוא מתיש ושוחק. אזרחים רבים עדיין סובלים מסמפטומים של חרדה, ובכל פעם שנשמעת אזעקה או קול נפץ, נדמה כי מעולם לא היה רגע של שקט.

מי שנמצאות בקו הראשון ואמורות לעזור הן העובדות הסוציאליים, שמתמודדות  בנוסף לבעיות שניתן למצוא בלשכות הרווחה ברחבי הארץ,  – אלימות במשפחה, נוער במצוקה, עוני, ילדים בסיכון ועוד – גם עם פגיעות חרדה ופוסט טראומה. על טיפול במאות מקרים כאלה בחודש, מקבלת עו"ס עם תואר ראשון שכר שלא עולה על 3,700 ₪ בחודש. ברוטו.

העו"סות שנושאות על גבן את הטיפול באוכלוסיות המוחלשות ביותר במדינה, ובמידה רבה גם את האחריות לשלומם של מטופליהן, זקוקות לתמיכה במאבקן הצודק על שיפור משמעותי בשכרן ובתנאי העסקתן. בואו לשדרות להזכיר באיזו מדינה אנחנו מאחלים לעצמנו לחיות.

משתתפות: (לצערנו הרשימה נסגרה, משוררים מוזמנים בכל זאת לשלוח אימיילים עם שירים שיתפרסמו באתר)
אביה בן דוד
אהרון שבתאי
אור דהן
אורנה ריבלין
אליסף קובנר
אליענה אלמוג
אלמוג בהר
ברכה סרי
גיורא פישר
יודית שחר
מעין שטרנפלד
מתי שמואלוף
נוית בראל
נעם לוי
ענת זכריה
ערן הדס
ערן צלגוב
רועי צ'יקי ארד
רותם מלנקי
תהל פרוש

צריכים מידע נוסף על ההסעה? רוצים להציע עזרה? צרו קשר במייל

culturegrill@gmail.com

לקריאה נוספת והשראות לכתיבה:

היום, שני, בחמש וחצי ארצה בשנקר על שירה א-פוליטית במסגרת כנס הצעירים. יהיו גם עפרי אילני, נעם יורן, יהושע סימון, יעל בירנבאום ואלמנה שחורה.

מעניין: קבוצת פייסבוק שנועדה למחות על העלמותו המסתורית של המהנדס דיראר אבו סיסי, אני לא יודע על זה יותר מדי וכנראה יש על זה איזה צו איסור פרסום אז הנה הלינק וערך הויקיפדיה.

 

בלארוס – יום ראשון במסע: נשיקה במועדון ווסט

לפני חצי שנה הוזמנתי על ידי משרד התיירות של בלארוס להתארח במדינה. העילה: טיול עיתונאים נדיר לחקור את האקו-טוריזם, התיירות הכפרית במדינה הסגורה הזו. זו היתה למעשה המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים לבלארוס, המכונה גם הדיקטטורה האחרונה באירופה.

 

חתיכים וחתיכות מקומיים, עיר ספר, בלארוס

מסיבות בירוקרטיות, הכתבה רחבת היריעה נפלה בין המדפים, ולא התפרסמה עד כה. זו הזדמנות להעלות אותה כאן, לטובת אנשים שרוצים לטייל לבלארוס היפהפיה, עם הנופים יוצאי הדופן, האנשים הטובים והמשטר הבעייתי, או מנסים להבין מה קורה שם.

.

יום ראשון במסע

כשאנחנו נוחתים, יורדות מטיסה אחרת הדיילות עם העניבות היפות ביותר שראיתי בחיי – גוון עדין של ירקרק, כנראה של בלאביה, חברת הטיסה הלאומית. כבר בדרך אני מהרהר בקול שמדובר במדינה שהסיבה המרכזית לנסוע אליה היא להנות מהבירוקרטיה המפותחת. כשני שלישים מהערך האינטרנטי המתאר את בלארוס באתר התיירות וויקיטראבל מוקדש להכנות בירוקרטיות לקראת הנסיעה, להשגת ויזה, להתחמקות מטרטורי הפקידים. רק שליש עוסק בנושאים תיירותיים.

ואכן, הפתיחה מבטיחה: המדינה כופה על התיירים ביטוח בריאות מוזר שעולה 4 יורו לשבוע, נוסף על הביטוח הישראלי דרך כרטיס האשראי. ברקע פקידת הקבלה, לוח שנה משנת 2008 עם תמונת מתעמלת.

אנחנו משתרכים בחדר לחוץ ונטול חן, תחת מנורות נאון מאובקות ועזות, לתור הדרכונים. כשאני כבר קרוב לנערת הדלפק, מתגלה שצריך למלא טופס נוסף. לידי בתור, נערי נבחרת דינמו מינסק לכדור עף, גברים נאים שאוחזים שקיות עמוסות של הדיוטי פרי מישראל. אחד מהם עם סומבררו שמוט. הם נראים מדוכדכים, כנראה הובסו בהפרש עצום.

הפקידים\שוטרים כאן נראים ילדים. הדרגות הזהובות שלהם יפות מאוד – הן דבוקות למעין סלוטייפ צהוב.

 


בכניסה ממתינות שתי המדריכות לאיזור מינסק הבירה, טטיאנה וז'ניה. הן אלגנטיות ונעימות. במיוחד טטיאנה, רווקה צהבהבת בת 23 (מתכננת להינשא בגיל 30 ובינתיים נהנית לכייף, תגלה לנו שלושה ימים אחר כך) עם שרשרת פנינים, עגיל פנינים וחגורה בוהקת. בבלארוס שורר רוב נשי מובהק: 88 גברים על כל מאה נשים.

באוטובוס, הנהג משמיע מוזיקה ברוסית. זה שיפור מול הפופ חסר הפנים באנגלית שתשמעו בתחבורה הציבורית בהונגריה, למשל. השיר הוא להיט אלקטרוני על בחורה בשם ג'ניס. כאן זו לא אירופה החדשה, השם שבוש טבע למדינות מזרח אירופה הקפיטליסטיות שתומכות באמריקה. זו אירופה ישנה. אין כמעט אנשים שמדברים אנגלית. חו"ל זה מוסקבה. יש בבלארוס כלכלה צנטרליסטית מהסוג שנעלם בעולם, משהו שמצד אחד מטריד את חובבי השוק החופשי, ומצד שני שומר על איזשהי רמה בסיסית של חינוך ורפואה במדינה הזו, שאין בה אנשים רעבים ופשע כמו ברוסיה.

אני וידידיי החדשים במוטול, עיר הולדתו של חיים ויצמן

 

אורות ירקרקים זולחים מתחתית המושב ומציפים את זיבורית האוטובוס. הטפטוף בחוץ הופך אותי למעט מדוכדך ואיני יודע למה. אולי לא שתיתי די קפה היום. אלכס, אחד מהעיתונאים, בחור עם חולצת כדורגל, מדבר עם המדריכות והן מביעות עניין.

 


אני מסתכל מהחלון אל פאתי מינסק. הרבה בניה חדשה שמזכירה את רבי הקומות שעיריית באר שבע מאשרת, אבל הכול יותר מסיבי וענק. כמעט רק בנייני ענק. אין בתים, רק מפעלי בנייה אדירים. הדרך היא חמישה מסלולית ולא עמוסה. המדריכה מצביעה על בניין זוהר שמחליף אורות בלילה כחנוכיה דיסקוטקית. מפגן הקיטש המהפנט הזה מתברר כספריה הלאומית. כל חיי לא ראיתי ספריה כזו. עובדים בה כאלף איש. סמל בינלאומי לטעם רע. וטעם רע מנצנץ זה הטעם שלי.

הספריה המהבהבת של מינסק

מלון בלארוס שבו אשן נראה מבחוץ כתפלץ סובייטי. בניגוד לרוב העיר ששופצה לסטנדרט מערבי מהוגן, המלון נותר משום מה אפרורי. אני מתכנן לצאת לקרוע את העיר, אבל מתעצל ומחליט לבלות בדיסקוטק ווסט-וורלד שצמוד למלון. מקומות של מלונות הם מתכון בטוח לבילוי סליזי, כזכור לי מחיי הלילה של אוזבקיסטן.

בקופת המועדון מוצעות שתי ברירות. כרטיס ב25 ₪ ושני ב30 ₪. אני לא יודע רוסית ואיש לא מצליח להסביר לי מה ההבדלים בין הכרטיסים. ליתר בטחון, אני מזמין את היקר. אחר כך יתגלה שקניתי גם מקום לצד שולחן. המקום מתמלא: הרבה זוגות, ובנות קצת פרחות כצפוי בדיסקוטקים שסמוכים למלון. הרבה בנות עם צלבים על עור כהה פרי השקעה של כמה משכורות חודשיות במכונת שיזוף. אני מחייך אל נערה, והיא מביטה אלי כדפוק.

המקום נראה כייחור של קפיטריה של אוניברסיטה משנות השמונים עם מועדון חשפנות (יש גם מועדון סטריפטיז לא פעיל בקומה אחרת). פרסומת לטויוטה עומדת סתם כך באמצע המועדון. ברקע, קליפים יפים של אמ.טי.וי דאנס על מסך. הקליפים לא קשורים למוזיקה המושמעת ברקע, פרסומת לויטאמינים של צנטרום עולה פתאום על המסך. כולן במקום מאוד מטופחות, הרבה לא יפות ומוגזמות, אבל עשרה אחוזים מהבחורות מעתיקות נשימה. באמצע המועדון, על במה משהו שנראה כפסל: שני בקבוקי שמפניה סגורים לצידם, כתריסר כוסות, אחת עם קש צהוב ושני ורוד, מאחורי זה בלונים שיוצרים צורה מוזרה.

אני מתאהב לפתע בבחורה עם שמלת אלכסונים סגולים שיוצרים מעין וי על גופה ונכנסת מהדלת השניה. השיער שלה נראה כפאה שחרחרת. היא מניחה תיק על הרצפה ידה ורוקדת לידו עם סטילטו דקיקים. אני רוקד לידה ולא בטוח אם היא בעניין. היא נראית ילדה טובה, ומרקדת רע. אז אני שואל באנגלית איפה השירותים והיא נבהלת בגלל השפה הלא צפויה. זו מדינה בלי תיירות.

אני מניח שנראיתי עד כה כבלרוסי שלומפר שירד מנכסיו. חברה שלה איכשהו מבינה אותי. היא אומרת לי איפה השירותים. ואני הולך לשירותים בלי טעם.

אין לי פיפי.

אני חוזר, מיואש מהבחורות, וכבר מחליט לחזור מובס לישון במלון הכעור, לצד השותף לחדר, בכיר בטלויזיה הישראלית בערבית. לפתע עולה מנחה מלא-בטחון וסתמי לבמה. הוא מעלה בחורה מקרית עם מסטיק בפה, בלונדינית עם שיער לבן כמעט. היא שותה קוקטייל מהשולחן שראינו קודם ואז מעלה שלושה בחורים שנראים מסכנים.

היא רוקדת סלואו עם אחד מהם, יפיוף חיוור בחולצה צהובה. לפתע הם מתנשקים. הנשיקה הופכת לוהטת יותר ויותר והוא תופס אומץ, מכניס לה יד לכל כיס ואוחז בה בישבן, כשהם מסתובבים מולנו. לשניה ארוכה רואים רק את הישבן ואת היד העצובה המועכת אותו. לפתע, מוזיקת הסלואו נקטעת. והם נוטשים זו את שפתיו הבשרניות של זה באדישות מקצועית. היא שותה עוד קוקטייל וצוחקת לבדיחות. המנחה מדבר המון, דברים שלעולם לא אבין, גם בלי הכרות עם השפה נראה שהוא אומר דברים סרי-טעם.

ואז שוב, הבחורה מתחילה לרקוד עם נער בחולצה לבנה. תוך שלוש שניות, היא לוקחת יוזמה ומנשקת, ממש בולעת את הבחור המסכן. הקודם מביט בקנאה אדישה, החגורה שלו מבהיקה. הבחור השלישי שעלה לוחש למנחה משהו ואז יורד, נכנע.

להיט בבלארוס: קולנוע בחמישה מימדים

לבסוף היא נדרשת לבחור מי נישק טוב יותר מבין השניים. היא מרימה את היד של הבחור עם החולצה הצהובה והוא מקבל שמפניה.

לאחר מכן, שניהם יורדים מהבמה לשאון מחיאות הכפיים. הבחור בצהוב נעמד מול הבחורה, כביכול כדי שתדבר איתו, אבל היא הולכת עם החברות. הוא ממשיך עם ידיו בכיסים, כאילו בכלל לא היה בעניין.

ליום השני בבלארוס

איך השתתפתי בהקמת השדולה נגד עובדים זרים

הכול התחיל כשנשלחתי לסקר את דיוני התקציב בכנסת. המליאה היתה ריקה כמעט לגמרי. ח"כ פלמוני דיבר, ערבב נושאים לא קשורים שקשורים לפלסטינים ולעיר שהם בונים, ובסוף הכריז שהוא מתנגד לתקציב. לכן הנחתי שהוא מקדימה. באותה מידה יכול היה להיות גם בליכוד ולתמוך באותו תקציב. השרה לימור לבנת ישבה כנציגת הממשלה, יחידה בשולחן השרים. בני בגין נכנס למליאה, מנוזל מעט. הוא עושה טריק ללבנת, נוגע בכתף ימין ואז יושב משמאל. לבנת שוחחה בטלפון, לא ממש התעניינה במה שקורה, וכעבור זמן משוחררת.

השמות של חברי הכנסת זוהרים באותיות רגילות, ליד שולחנותיהם. משום מה השם של בנימין זאב בגין דהוי וזה של יצחק הרצוג לידו מבריק באור יקרות, אף שהרצוג לא נמצא. הח"כ הפלמוני מדבר על זה שהזוגות הצעירים רוצים הנחות ומקבלים אנחות. כשהקלדניות של הכנסת ישבתו, זה יהיה בוודאי בצדק.

אחריו מטפס לדוכן הח"כ זאב ביילסקי, גם הוא מקדימה. בגין עוזב לזמן קצר ואין שום שר במליאה, בניגוד לתקנות הכנסת. ביציע המשוריין ממול היה זוג, והוא נטש משעמום. גם חברי כנסת עוזבים בזה אחר זה. אני מפחד שאשאר לבד עם ביילסקי. אפילו המצלמות של ערוץ 99  פועלות באמצעות רובוט. מירי רגב עולה. רגב איימה קודם להיות היחידה מהליכוד שתצביע נגד התקציב. היא פותחת בחנופה לנתניהו ואז מאשימה את הממשלה בתקציב לא חברתי. חברי הכנסת מקדימה שמחים שמישהו מוחה נגד הממשלה וצועקים, "רק הליכוד יכול", ואז היא אומרת "והוא ימשיך". היא מנסה להיחשב חברתית ולכן קובעת "אנשי הפריפריה הם אנשים נקיים ואותנטיים". בסוף הנאום מתברר שהיא השתפנה והחליטה לא להצביע נגד, אלא להימנע.

הנאום של אורי אורבך, שעולה אחריה, דוקא מעניין. אורבך, איש הקואליציה, יצביע בעד התקציב, אבל מסביר שהוא עושה זאת כגוי של שבת. אורבך אומר שכשבדיונים חש "כמו אדם שנאבק עם מצפונו, ולבסוף ניצח אותו". בגין מתבדח ואומר "זה עדיף על מי שמצפונו נקי, כי הוא לא משתמש בו". אורבך מספר על מקרה שתואר גם בדה מרקר. ועדת הכלכלה החליטה על כך שכל הדלקים יתייקרו מלבד דלק בשם פטקוק, שקשור לתעשיית הבטון ומשתמש בו במפעל "נשר", שבמקרה שייך גם לנוחי דנקנר, והכול בלחץ הלוביסט. ההנחה הזו תגרום הפסד של 36 מיליון ש"ח למשלם המיסים. אורבך מתאר את "מבטי האימה של הלוביסט" כדי שהקואליציה תצביע איתו, ומספר איך בסוף אזר אומץ ולא הצביע בעד. אורבך או לא, נוחי דנקנר כמובן ניצח בהצבעה. אורבך הודה בסוף נאומו שאם קולו היה מכריע את ההצבעה, הוא היה מצביע בעד. זה אומר הכול על דיוני התקציב האלה. הוא לא קשור בכלל לאנשים האלה שנואמים עם החליפות, העסק נקבע בין הלוביסטים לפקידים, שיהיו בקרוב לוביסטים. המקרה של אורבך, שנראה בחור טוב ואומלל, מראה עד כמה מדובר בדמויות טקסיות.

אני קצת עצבני, יוצא להתאוורר. לפתע שועטת חבורת ילדים מתיכון נגבה בראשון לציון שבאו לראות בפעם ראשונה את הכנסת. הוצמדה להן מדריכה בשם הדס שמסבירה על הדמוקרטיה הישראלית במיקרופון בנוסח מדונה. אני שואל את מור שרפי, בת ה11 אם היא בעד התקציב, והיא שואלת מה זה. אשה מבוגרת נחמדה אומרת "לא. אני תמיד נגד התקציב" ואז מור מיד אומרת שגם היא נגד. לידה ילדה אומרת שהיא בעד לבסוף הילדה הסוררת משתכנעת על ידי מור להתנגד. אני נגרר עם הנוער הראשל"צי לאולם שאגאל. המדריכה שואלת מהי כנסת, ואז במפתיע הבטריה של המיקרופון הנייד אוזלת והמדריכה נאלצת לדבר בקול. "לאולם הזה מגיעים מנהיגים חשובים מחו"ל. איזה מנהיג חשוב הגיע לארץ?", היא שואלת. 'דוד המלך', צועק אחד הילדים.

במזנון הבשרי, חולפת נגה רפופורט, דוברת הליכוד. אני מבשר לה שמירי רגב בסוף לא תתנגד לתקציב. "לא ממש אכפת לנו", היא אומרת. אני מנסה לברר מה יהיה גורלה של רגב. והיא אומרת "אנחנו אוהבים את כל הילדים". שתי נשים נחמדות עוברות, אחת מהן בהריון ומשוחחות על הצלם על סוג מצלמה שבעלה של אחת מהן קנה. אחרי שהן הולכות, הצלם מסביר לי שהן לוביסטיות.

אני שוקל אם לשוב למליאה, אבל נראה לי שעדיף לצפות בערוץ הכנסת. יש שם כתוביות, ואפשר לזהות את הח"כים האלמוניים. מתרוצצת שמועה על כנס יסוד של "הקמת שדולה למען נפגעי המסתננים הבלתי חוקיים" בשלוש ואני מגיע לשם.

בטעות, הקדמתי לכנס היסוד של השדולה. זה היה רגע מביך: איש לא נמצא באולם, רק אני וחבר הכנסת מיכאל בן ארי מהאיחוד הלאומי. את בן ארי פגשתי לראשונה לפני שבוע כשהגעתי להפגנה בירושלים לתמיכה במכתב הרבנים נגד השכרת דירות לערבים. הוא נאם ואז הסתובב בעצרת עם בנו, לוחץ יד לעוברי אורח, מתחת לדגלי כהנא. פיזזנו יחד לצלילי אריאל זילבר. הוא כנראה זכר אותי ואמר לי שלום.

לאט לאט הפעילים זרמו, מניחים על השולחן לידי מודעות ודבק סלוטייפ. אני שוקל להחביא את הסלוטייפ. איתן כבל עומד ליד הדלת, בוחן את המתרחש ובן ארי מזמין אותו להיכנס, כבל נסוג במהירות. הנאומים מתחילים. הח"כית יוליה שמאלוב-ברקוביץ' מקדימה, ממארגנות השדולה, מגיעה באיחור, אחרי טלפונים רבים מבן ארי. 'ממש חיכינו למשיח', מתבדח מישהו. 'זו אשתו של המשיח', אומר מישהו אחר.

נראה שבן ארי לא היה בטוח שחברי הכנסת יגיעו, ולכן אנשיו הכינו תויות 'חבר כנסת' על השולחן, ורק כשהגיעו, מחליפים לשם הח"כ. שמאלוב מריצה הצעה לפתרון הבעיה: כל בנאדם עם דעות הומאניות שתומך במסתננים ימסור לה את כתובתו ואז ידאגו שיגור אצלו מסתנן בחדר בחצר. "אנשים עם דעות הומאניות" זו הקללה הקשה ביותר כאן. הם שנואים לא פחות מהעובדים הסודנים, שחלק מאנשי השכונות מצליחים להבין את מצבם הקשה, למורת רוח מארגני השדולה.

אשה מאיזור התחנה המרכזית בתל אביב מסבירה שאם לא יעשו כלום, התושבים "יקחו את החוק לידיים". "זה יקרה", מבשר בהנאה פעיל מטופח עם קוקו. ואחר כך מבטיחים עוד אנשים בידענות. "זה הולך לקרות".

'אנחנו שחורים והם שחורים, על איזה גזענות הם מדברים?', אומר פעיל אילתי בשם אבי הלל, הוא קורא להקמת קבוצות שיפעלו בכוח נגד המסתננים. אחד הנואמים מסביר שהפליטים לא ממש פליטים כי הם מגיעים לא ישירות מסודן ומאריתראה כי אם ממצרים, ולמה הם לא נשארו שם. אני מהרהר באברהם אבינו וצאצאיו שיורדים לשבור שבר במצרים, ומדמיין את שמאלוב-ברקוביץ' ממתינה לו בכעס בכניסה.

ההזנחה ארוכת השנים של הממשלה את השכונות מנוצלת למשהו שנע בין מפגש יסוד של תא קו קלוקס קלאן למערכון. כמו בהפגנה נגד יחסי מין עם ערבים בבת ים בשבוע שעבר, הדמוניזציה מחוברת גם כאן מיידית לסקס. הנואמים מדברים על אונסים ועלילות דם וזרע שונות. צביה, אשה מבוגרת מרחוב צ'לנוב בדרום תל אביב מספרת שהיא לא יוצאת מהבית, כי כל פעם "שלושה כושים באים, שואלים אם בא לך חשק. גבר רואה אותי, מיד מתחיל להשתין". היא נסערת מאוד ורומזת שיש מי שמביאים לסודנים נשים במיוחד, ולא מוכנה להגיד יותר. הציבור מברר בגועל אם לא מדובר באנשי עמותות. וצביה רומזת שמדובר בבני דודנו.

ח"כ יעקב כ"ץ עולה ובטון שקט ונעים אומר שיש לו רעיון שיפתור את הבעיה, "ביום אחד ובלי להרוג אף מסתנן". הוא אומר שצריך למנות אותו לשר בטחון לשם כך, ואז ינהיג גיוס שלוש אוגדות "בלי בג"צ ובלי בד"צ". הוא מציע לירות בראש ל"שניים-שלושה מבריחים בדווים ולהכניס למכלאות את כל הבדווים מהאיזור שנמצאים 50 קילומטרים ליד הגבול". הקונספט מתקבל במחיאות כפיים. "לא ננוח עד שלא יהיה כאן סודני אחד", מסכם בן ארי.

.

פורסם בגרסה מקוצרת לחצי בהארץ

/

<iframe src="http://www.facebook.com/plugins/like.php?href=ID)); ?>&layout=standard&show_faces=false&width=450&action=like&colorscheme=light" scrolling="no" frameborder="0" allowTransparency="true" style="border:none; overflow:hidden; width:450px; height:60px;">

בנות ישראל לעם ישראל

ההפגנה שנועדה לעצור את פיתוי נערות בת ים על ידי ערבים היא שיא בגל אירועים גזעניים שישראל עוברת. על טנדר באחורי קניון בת-ים נקשר אריג פלסטיק גדול עם הכיתוב 'בנות ישראל לעם ישראל' ובזה אחר זה הנואמים טיפסו, נעמדו ליד לוגו של בנק אוצר החייל, וניסו להציע טכניקות יצירתיות להבריח את הדון ז'ואן הערבי.

השימוש במילה "רחם" היה שכיח מאוד באירוע, יותר מכל אירוע שבו הייתי בימי חיי. משה בן זיקרי, בחור יפה מפסגת זאב, שלדבריו גר כרגע באילת בגלל רדיפות השב"כ (קריאות: 'בוז'), נעמד על הגג של האוטו. הוא מניח את היד בכיס ומספר על סיורים שבזכותם הערבים לא מסתובבים בגנים של שכונתו לשעבר. "גם פה הערבי הוא חופשי", הוא אומר, ואני חושב על השורה המסיימת ההיא ב'התקווה'. "כמו שבפסגת זאב ניצחנו, ננצח גם כאן. גם בבת-ים יש תופעה שערבים גרים בכל השכונות ולא ניתן לזה לקרות". "מאחורינו היו הרבנים הגדולים", הוא מסכם. "הרבה ערבים אוייבים עזבו". רב מקומי עולה ומסביר: "הרחם של אשה הוא קדוש, יש לו בעל בית אחד", הוא מחכה ואומר "בורא עולם". "רחם זה רמ"ח איברים", מפרש צדיק חובב פלפולים. הקהל ברקע מצטרף ב'מוות לערבים' מדי פעם. לאט לאט מגיעים דגלי כהנא.

אלה לא שנות השלושים. בחלונות של הקניון, ברקע, ניתן לראות את העובדות במכון היופי אסתטיק, נשים צוברות חולצות חורף ברשת תמנון. האנשים בקניון כאילו מתעלמים מההפגנה. מגיע נער חבוש כיפה ומבקש בנימוס שאחתום על דף-קשר לפעילות נגד הערבים, "הכי חשוב האימייל", הוא אומר. אני שואל אם זה הגון שארשום את שמי, ומתוודה שפעם היה לי רומן עם נערה מצריה ולכן בעייתי שאחתום.

הכהניסט-זוטא שאחראי על דף הקשר נבוך. "זו התבוללות", הוא אומר.

"השתמשנו באמצעי מניעה, אתה יודע. זו לא ממש התבוללות. לא קרה נזק", אני מסביר לקהל שמתאסף.

ניכר שחיבב אותי ואני אותו קודם. הוא מעט התאכזב. "זה לא לעניין", הוא אומר.

"אתה כועס עלי?", אני מברר.

"חס ושלום".

"אולי הבחורה חשבה שאתה אמריקאי", מעירה אשה, שניסתה לפתור את הפלונטר.

"נהנית?" שואל מפגין אחר, בגישה מעשית. "אם נהנית איתה, אז יפה".

"אבל אנחנו מדברים כאן על זה שאם אתה מגיע לכפרים שלהם, הם יהרגו אותך. לא ישאירו חתיכה", מתעקש החבר המאוכזב שלי על העקרון. הוא נער ולא נראה לי שפגש ערבים מחוץ ליוטיוב או לכותרות החינמונים.

-אני חייב להתוודות שיצא לי לאכול חומוס בכפר יסיף, והיה בסדר. אף פעם לא אכלת חומוס במקום של ערבים?

פניו של ידידי מתכרכמות, "אכלתי חומוס, אבל בבית".

אני פוגש חמש בנות מתנועות בני עקיבא ואריאל שמתעטפות בשלט ההפגנה הענק. הן שמחות מאוד להתראיין ונרגשות שאני אומר שהן הכי חמודות באירוע. בהקשר להפגנה, אני שואל כמה ערבים התחילו איתן, ומתאכזב לשמוע שערבים לא פלרטטו ולו עם אחת מהן. אני מציין שזה מעליב. הן נזכרות שפעם בחור בשם מוחמד הציע להן חברות בפייסבוק. במהירות, מסתבר שלכולן הציעו מוחמדים חברות.

"איזה שם פרטי היית רוצה שיתחיל אתכן?", אני מברר. בחורה אחת עונה "דניאל. אני אוהבת את השם דניאל". בחורה שניה אומרת: "אשטון קוצ'ר, אני מתה עליו".

-אבל הוא גוי. זו התבוללות.

"הוא נראה לי מתגייר. בעצם תמחוק את השם שלו".

– ואם יהיה ערבי ממש חתיך? זה יותר בסדר?

"זה לא קשור. אני מודה שיש ערבים חתיכים, אבל אני לא אצא איתם".

אני מצטרף אל כמה נערים כהניסטים עם חתימת שפם ששרים בקול שיר מוזר שקשור למשחקי הכדורגל נגד סכנין: "מוחמד מת. הוא פועל בניין. גם כשהוא צם ברמדאן. יש לו שפם עם פרעושים. והוא מוכר גבינת עיזים". "זה שיר אלוף", אומר לי מישהו, הזייפן והשמנמן מכולם שלא זוכר את המלים. "מה אתה חושב על השיר?", הוא שואל. אני אומר לו שהשימוש בגבינת עיזים הוא יפה ובעצם אומר הכול. אין כמעט שירים על גבינת עיזים.

אני מרגיש מעט חולה וממתין שהעסק יידעך. הפעילים לא מסתפקים במחאה נגד ערבים חתיכים, ומחלקים פליירים לאירוע נגד העובדים הזרים בשוק התקווה למחרת ההפגנה. "בנות, יש מספיק בני נוער יהודים. ערבי, אל תתחיל עם בנותינו", אומר עוד נואם. "הייתכן שבני בת ים יתחילו עם בנותיו של אחמד טיבי". לי זה נשמע נחמד.

דתיה צעירה מציעה לי דיסקים שמתארים את הסכנה הערבית לרחם שלי, ואני מתביית על די.וי.די בשם "נחש הזהב", רק מנסה לברר אם זה לא ארוטי, אך היא צעירה ודתיה מדי, ולא מכירה את פירוש המילה. הרב הנואם מדבר על איחוד השורות בין היהודים, וברקע בחור חילוני שעטוף בדגל הלאום כמעיל מספר שהוא הולך לתלות את השלטים "אצלם בשינקין".

אני הולך להפגנת הנגד, שממוקמת רחוק מדי. איתי הולכים כמה מפגיני ימין משועממים שסקרנים לגבי מה שהם מכנים ה"חראות". ואז אנחנו חוזרים. אתי, נערה בחולצה ומכנסיים קצרצרות, מדברת עם אמא שלה בטלפון בבליל בין רוסי לעברי. היא לובשת בגדים קצרים מאוד, דובי על החולצה. כנראה חזרה מחוג בלט. ההפגנה משכנעת אותה. "יש כאן הפגנה נגד ערבים שעושים חגיגות על זה שהם הורגים יהודים ומתעללים בבנות", היא אומרת לאמא שלה. אני מראיין אותה, ואז כמה נשים מתחילות לכעוס עלי ולחשוד בי. אני אומר לאתי שלא תתיחס אליהן, שאולי הן ערביות. הן שומעות ונעלבות, אני מתעלם מהן. נער שראיינתי קודם, דורש מאתי לא לדבר איתי. אני לוחש לה שאולי גם הוא ערבי. אתי נבהלת ממנו. היא אומרת לי ששמעה סיפור על אשה יהודיה שערבי חתך לה את כל הגוף עם בקבוק שבור.  בהמשך נטפל אלי בחור חילוני עם ג'ל בשיער ומציע תאוריה שמקשרת בין הקוראן לבין הנאציזם, הוא מסלק את הדתי שרוצה לגרש אותי, ואני נאלץ להיצמד אליו. כל הנואמים נעלבים שהם נקראים גזעניים, על אף שקשה להגדיר אחרת הפגנה שמשלבת בין 'מוות' ל'ערבים' ול'רחם'. כשהרב צועק בהתרגשות "בנות ישראל לעם ישראל", הוא אומר "הנה, זה למשל לא גזעני".

אני ממהר לסניף ארומה בקניון כדי לשלוח את הקטע למערכת. לידי שתי ערביות מטופחות מדי עם פרנץ' מניקור מוקפד וילד התפנוקים שלהם עם תלתלים בהירים של גולש. לידן, שקיות תפוחות של קניות, אולי לכריסמס. אני ממליץ להן שכדאי שלא ייצאו מהשער הקרוב, כי יש שם הפגנה כהניסטית. אבל הן רק מפחדות שההפגנה תגרום לפקקי תנועה. אני שואל אותן ישירות על איך הן מרגישות כשהפגנה כזו נגד יחסים בין ערבים ליהודיות מתרחשת לידם. "שקספיר כתב את רומיאו ויוליה, כדאי להסתכל על זה פעם", מציעה אחת.

פורסם בהארץ בגרסה מקוצרת

Like This!

פסטיבל ירוחם

1.

השעה תשע וחצי בבוקר. המטה של אילן אלמקייס, אחד המועמדים לראשות עיריית ירוחם, רק נפתח. אשה כבת שלושים ומשהו וילדתה מנסות להפעיל את הקומפקט דיסק שיפעיל את הג'ינגל. אבל זה לא עובד. הן מאשימות פעיל שטח פלמוני. אני ניגש לעזור ולוחץ על כמה כפתורים. כשלון. לפתע נשמע צפצוף וכולנו שמחים. אבל אלה רק צפירות של מכונית של המועמד המתחרה מוטי אביסרור שנוסע וצופר.

2.

אני מגיע לשתות קפה במסעדה שעל השלט שלה כתובה מילה לא ברורה באנגלית, אולי קבב. במקום יושב ד', גבר מבוגר עם קרוקס. בהתחלה חשבתי שהוא בעל המקום, אבל הוא רק לקוח קבוע. הוא לא החליט למי יצביע. ד' עבד במפעל 'אומן' באופקים, ואחרי שזה נסגר ("בטח התבאסתי. עבדתי שם 25 שנה"), עבר לירוחם הזולה. "בבחירות הקודמות הצבעתי לברוך אלמקייס", הוא אומר על ראש העיר שפינה את מקומו למצנע. אני שואל אם הוא היה מרוצה מאלמקייס. "הוא היה חרא", הוא עונה.

מולי, מסך אל.סי.די מציג משחק כדורגל בצ'כיה. ראוף, בעל המקום, אומר לי "אתה נראה לי איש של מיכאל ביטון". הוא עצמו תומך במיכאל ביטון, הרבה בגלל המלצת הרבנים מאמש, החדשה החמה במערכת הבחירות, שיתכן ובסוף הביאה לבחירתו הבוקר בסיבוב הראשון. "מיכאל היה כאן, אכל על האש ושתה מים", הוא מספר.

עוד אנחנו מדברים נכנסים בריצה פעיל ושתי פעילות בתשלום של מיכאל ביטון, אחת מהן עם שרשרת בצורת לב, ומבקשים להשתמש בחשמל. ראוף כמובן מסכים. והם מפעילים מערכת צעקנית שמשמיעה ג'ינגל מושקע, בסגנון דיסקואי עם החרוז 'חינוך לכל מגזר\ מבט אל המחר'.

3.

המטה המרכזי של מיכאל ביטון עמוס במפות וברשימות של קלפיות. העסק מתוקתק מאוד כאן והתחושה היא של מטה ארצי ולא מאבק על 6300 בעלי זכות בחירה. ביטון גייס את הרב דוד אבוחצירא ואת ציפי לבני, שהגיעה במיוחד השבוע, מנסה לתת משקל נגד לליברמן שתומך באלמקייס ולתמיכה של נתניהו במוטי אביסרור, שמוצגת בצילום משותף על סטיקרים. היום, לאחר שביטון זכה, מיהרה לבני לחבק אותו ולהתחבר לנצחון, אבל הנוכחות של קדימה בשטח היתה סמלית למדי.

אני ניגש למטבח ומכין תה עם כמה פעילות ומקשיב לטלפנים מתוסכלים שמרימים טלפונים למצביעים פוטנציאליים. אחד הטלפנים עלה על רעיון 'אם הבעל לא יכול, פונים לאשה'. הבחורה לידו נלהבת מהשיטה. 'עברתי קורס, לא סתם', הוא מסביר. מישהו מגיע. אולי יועץ חיצוני וצועק, 'רק נצחון'.

אני מביט בתמונתו של ביטון שמופיעה בצורה של חמסה על הדלת ושואל למה בעל המסעדה חסרת השם חשב שאני איש של ביטון. אולי כי הוא משקפופר. במטה מסתובב כלב חמוד ללא דורש. ומישהי מציעה לקחת אותו לשכונת הוילות, העיקר להעיף אותו מכאן.

מחוץ למטה, חולפות המכוניות של אילן אלמקייס וצופרות בדרך מקנטרת. חרדי פעיל של ביטון אומר 'זה כמו הפועל ירושלים. כשהם מפסידים, הם עושים רעש'.

4.

פופ ופרווה, פרווה ופופ

שלוש נערות בנות 14, מהלכות ושרות סיסמאות של אילן אלמקייס ברחוב הראשי. אחת עם עגילים ורודים היא קרובת משפחה שלו. הן מסבירות לי למה להצביע לאלמקייס: "אילן איש של צבא. הוא הקריב את חייו. מיכאל בן 35 הוא צעיר ולא מבין. אילן גדול יותר, יש לו נסיון, הוא בן 42".

5.

הרחוב הראשי עמוס מודעות תעמולה, בכמות שאף פעם לא ראיתי מרוכזת במקום אחד. על בניינים מסויימים, שלושת רבעים מהדירות החליטו לשים שלטים. לבחירות רצות גם רשימות, למשל זו של דני לוגסי שמנסה לרוץ על טיקט הצעירים. פעיל מסביר לי את היתרונות של הפטרון שלו: "לוגסי עוזר לצעירים. באים אליו, אומרים אין עבודה. הוא מיד מסדר. יש לי חבר, בא אליו, שלח אותו לאילת לעבוד במלון. אתה מקבל שם עבודה וחדר יפה".

לפתע עמרם מצנע, ראש המועצה הממונה שינטוש עוד מעט, חולף, מלווה עם צוות טלוויזיה של ערוץ 2, על מרפק ידו פלסטר. מגיע אלברט אדרי, פעיל מקומי ונוזף במצנע על שלא התחרה: "כציוני, אתה צריך להמשיך. אני הרי הראשון שקרא לך לבוא. כל שערה בראשך זה ירוחם". לוגסי, לידו, מבקש להחליש את המוזיקה כדי לעשות כבוד למצנע. אבל הפעילים נהנים ממנה ומגבירים מדי פעם. ללוגסי כנראה לא היה כסף לג'ינגל, וסתם שמים מזרחית בשביל העידוד.

6.

אני מגיע למתנ"ס המטופח של ירוחם. צעירים יושבים בסככה של המועמד מוטי אביסרור ולצידם כובעים, אני מברר אם הכובעים לחלוקה כדי שתהיה לי מזכרת מהבחירות השמחות האלה. "זה של הפעילים. קח כובע ותהיה פעיל", אומר פעיל. אני מסביר שאני לא יכול ללכת עם כובע. אז הפעיל אומר "זה הכובע שלי, לא אשאיר אותך בלי כובע". אני מוותר, אבל הוא רץ אחריי ונותן לי. אני אוהב את אנשי ירוחם. ברקע לשיחתנו, הג'ינגל שמתכתב עם הזמריר המיתולוגי של הליכוד "אצל מוטי, כל אחד יכול".

7.

אני פוגש את אלישיב רייכנר, עיתונאי "מקור ראשון" ומי שפגשתי במאבק של אנשי אקרשטיין ירוחם האמיצים להשיג אישור לועד. הוא מבשר לי שהמאבק הסתיים בהצלחה מסוימת והתנאים שלהם השתפרו. פעם תמך באביסרור, היום הוא מספר 6 אצל מיכאל ביטון, על משבצת חובש הכיפה, אבל אומר שאין סיכוי שייכנס למועצה. הוא חוזה אחוזי הצבעה יוצאי דופן של 75 אחוז ומגלה שבחירות הארציות הרדומות, אחוז ההצבעה בירוחם דוקא קטן מהממוצע. "זה ממש קרנבל, כל המועמדים הם טובים הפעם. אנשים כאן יודעים שהמקומי יותר משמעותי מהארצי בשבילם. הם גם רואים את המועמדים בסופר", הוא מסביר.

8.

הקדשה של ילדה במטה מוטי אביסרור, ירוחם

אני במטה של אביסרור, מי שהיה פעם ראש העיר והיום נראה שלא הצליח להרים את הרחוב, שהמתחרים שלו הציפו בפמפלטים. אולי כי נכנס למירוץ מאוחר, אבל הוא עדיין שם חזק. במרכז המטה, מיכל גדול של גז לניפוח בלונים. אבל אין הרבה בלונים. על הקיר, תבליט עתיק של בן גוריון עם אוזן שיצאה ממקומה. פנחס דדון בכל זאת בטוח בנצחון "כל מי ששכר את הסניף הזה זכה".

פעיל מנסה לבדוק את המגאפון, אבל הוא עובד במצב של סירנה וכולם כועסים. מישהי זורקת עליו גליל נייר טואלט.

9. ליד קלפי מרכזית, חולף הג'יפ היאפי של אילן אלמקייס. מאחוריו, מכונית של צעירים שיוצאים מהחלונות עם הצפצפות ושרים 'הו הא מי זה בא? ראש המועצה הבא'. מישהי לידי ברחוב טועה וקוראת 'הו הא, מה קרה?'. אלמקייס, בארשת פנים ווינרית, חוסם את הדרך ולוחץ יד מהג'יפ ואז יוצא בחליפה. לא ברור איך הוא יכול לשרוד את החום. ברקע, פעילה מתווכחת עם הפעיל הקולני ביותר כי גם היא רוצה צפצפה. אלמקייס אומר לטלויזיה, "התקשורת לא תוכל לחגוג כמו שהיא חגגה עד עכשיו. אני יכול הטיל וטו על התקשורת".

ואז לפתע מגיע מיכאל ביטון, המועמד המתחרה, מהעבר השני. הם מתחבקים שעה ארוכה. וגם הסאונדמנים של ערוץ 2 וערוץ 1, שכל אחד מהם עוקב אחרי המועמד שלו, מחליפים כיפים ברגע מרגש. הפעילים המתחרים שרים יחד 'שמחה גדולה הלילה'. הם מבטיחים זה לזה מול המצלמות שיעזרו אחד לשני עם יפסידו. הפעילים של אביסררור בצד מתוסכלים. אף שיש להניח שאם היה מגיע במקרה, גם הוא היה מחובק.

אני פוגש את טל אוחנה, בחורה מרשימה בת 26, מספר 2 ברשימה של ביטון, שתהיה בוודאי הסגנית הצעירה בארץ בקרוב. בהתחלה לעגו לגילה, אבל כשראו את ההישגים שלה בעיקר בעזרה לצעירים המקומיים, התגובות שככו. "מגיל שמונה אמרו שאני יהיה ראש מועצה. אבל לא מעניין אותי", היא מגלה.

לאחר סיבוב קצר, מיכאל ביטון פונה לשברולט שלו, כשמאחוריו מתופף צמוד. כבר בשתים עשרה וחצי הכביש ברחוב הראשי מלוכלך בפתקי שמו – מיכאל ביטון.

10.

בשוק קטן ליד המטה של אביסרור, אבי, בעל בסטה לנעליים, מספר למוכר הטריינינגים ממול, שלפני כמה שנים פגש את שמיר במסע בחירות. לאחר שוך הנאומים, שמיר שאל אותו איפה השירותים. וכשיצא, הודה לו. "הפוליטיקאים הם בני אדם כמונו", אומר אבי. "פשוט חבל על כל הכסף ועל זה שהם שורפים דלק. ירוחם כולה 9000 איש, זה כמו שכונה אחת בחיפה".

11.

הבוקר הגיעו תוצאות הבחירות: מיכאל ביטון קיבל 44 אחוזים מהקולות ונבחר. אחריו אביסרור עם 30 אחוז ואילן אלמקייס עם 21 אחוז.

הכתבה פורסמה בקיצור לפני כמה ימים בהארץ

הצ'ק של גבי אשכנזי

האירוע השנתי של תורמי אימפקט, ידידי צה"ל האמריקאים, בהיכל התרבות בתל אביב, התגלה מהר מאוד כמפגן כח לרמטכ"ל גבי אשכנזי. אם כל נואם קיבל תשואות לקוניות, אשכנזי זכה לפרץ מחיאות שהגיעו עד לכ80 שניות בהערכה גסה. רמי קליינשטיין, הצימוק האמנותי, הקדיש לו שיר בשם כל עם ישראל, עם הפזמון 'שתישאר צעיר לנצח'.

לאירוע היה אמור להגיע גם אהוד ברק, האויב, אך למזלו נעלם מסיבות לא ברורות. נראה שאני היחיד שהבחין בכך. פניתי לברר אצל אבי בניהו מה קרה, והוא לא ידע בכלל שברק בתוכנית. הוא דרש מקצין סמוך את התוכניה. ואז באור סלולר בחן אותה וגילה ששמו אכן שם. כתבת-חיילת התבדחה "אולי אהוד עושה כושר כרגע. הוא ירד שמונה קילו. מה איתך, זה היה בגיא פינס". לאחר כמה ימים התגלה שנפגש עם פעילים במטה.

אף שלצלמים המאוכזבים לא היתה אפשרות לצלם את ברק ואשכנזי לא מדברים. גלנט הרמטכ"ל הנכנס, נמצא באירוע סמוך לאשכנזי, כשביניהם מפריד רק גדעון סער. וגם אחרי שאשכנזי נאם ולחץ ידיים לכולם, שניהם הקפידו לא לגעת זה בזה.

האירוע היה אופטימי בסך הכול וכלל שירים יפים, להקות צבאיות בגרסת דאנס, זמר שמחקה בדיוק מרשים את יהורם גאון והרכב בשם "מייד אין אימפקט", בכיכוב צעיר במראה ג'ון לנון, בוגר קרן המלגות ללוחמים. מלבד נאומים של סלבז צה"ליים, הטקס כלל הרבה עדויות של סטודנטים. למשל המנחה התחיל בשכונת הארגזים וסיים כעורך דין חתיך בזכות המילגה. כל סטודנט שזכה במלגה עלה לבמה ובירך את התורם האישי, שצולם במסך הגדול. חלק מהתורמים חבשו עניבת טקסנית וכובע בוקרים, בדרך כלל עם אוזניות כדי להבין מה קורה. כמו בריאליטי, היה סטודנט אחד שלא ידע מי התורם קיבל לפתע מעטפה (מעורך הדין החתיך) ובשידור חי התגלה שזה הרב יחיאל אקשטיין מהקרן לידידות שעלה לבמה דומע. סטודנט אחר נתן קרדיט למקום העבודה שלו – אדלר חומסקי "משרד הפרסום מספר אחת בארץ" וכולם מחאו כפיים למשרד בגלל הטון הנרגש. אחר, אולי אותו אחד בעצם, הודה "לאלוהים, ולידידי צה"ל בארצות הברית".

אני מתביית אל אשה בלונדינית הדורה כבת חמישים, עם עגילי פנינה, צמיד כסף ויהלומים, שעון זהב ועגיל פנינים. בהתחלה חשבתי שהיא הח"כית לשעבר נעמי בלומנטל, וניסיתי לוודא זאת בדרך עקיפה, אבל זו היתה מישהי אחרת. "אני לא אגיד את שמי, כי אני לא אשת הקרן, אלא רק מקורבת לקרן. זה אירוע לדוגמא. הוא נותן לתורמים תחושה שהם חלק מהמדינה".

-הטקס הוא כדי שהתורמים ירגישו טוב?

"אתה מציג את זה קצת מופשט. אדם יושב בארצות הברית, נותן כסף, הוא צריך להיות מחובר".

-תודה.

"בכיף. אני מציעה שפשוט תרגיש את האירוע".

את שיחתנו קוטעת נילי פאליק, נשיאת ארגון ידידי צה"ל בארצות הברית, היא עולה לבמה, חמושה בתכשיטים יפים: "אנחנו חוגגים תשע שנים לקרן. המילה אמת היא בגימטריה 9. וגם המילה 'מכבי'. וזה מה שאתם: מכבים! ואנחנו חוגגים בכסלו".

קהלני עולה, במצב רוח מצוין. הוא עכשיו הבוס בועד למען החייל. והתחושה היא שהוא צריך לחזור לפוליטיקה. "אם היה אימפקט בזמני", הוא אומר, "הייתי לומד, אבל נדפקתי". אני ניגש לכמה סטודנטים שקיבלו מלגה מהקרן, כדי להרגיש את השטח. עודד שלומד מנהל עסקים מספר שהם צריכים לכתוב פעמיים לשנה מכתבים לתורם ומקבלים 4000 דולר לשנה: "זה אירוע מושקע, אבל גדעון סער דיבר על מה הוא עשה כשר ולא על התוכנית. קהלני יצא מלך עם ה'נדפקתי'".

שיא האירוע מגיע. הצלמים מקבלים רשות להתקרב לבמה. היחצ"נית משפילה "זה לצלמים, לא לך".

מישהי מאחוריי מנסה לסדר שרשרת יהלומים שהתפס שלה יצא. ואז עולה אלוף במיל' ג'רי גרשון ואומר "איי וונט טו אינבייט דה רמטכל, אַווֶר רמטכל, דה ג'ואיש פיפל רמטכל", ואז מעניק צ'ק קרטון ענק על סך 16 מיליון דולר לרמטכ"ל המאושר, שעומד ליד גברת הדורה ולאיש עם שפם בריטי שנראה חביב מכולם.

פורסם לפני כמה ימים בגרסה מקוצרת בהארץ

אהוד ברק\ הפועלים השחורים של תל אביב \ נצחון הקימו

הקימו שולט

בשנת 2000 הגיתי סוגת שירה בשם קימו, שמושפעת מההייקו היפני אבל עובדת במשקל של 10,7,6, הספר הראשון שלי, "הכושי", כלל כמה שירי קימו, ואחר כך פרסמתי עוד קימו בספר "שירים וציורים" . אתר במה חדשה הכניס את הקימו לרשימת הז'אנרים וזה הוביל לכמה שירים מעניינים של יוצרים ישראלים. אבל הקימו לא יצר יותר מדי רעש, כי ההייקו לא היה ממש מוכר כאן כמעט.

השבוע גיליתי שאתר שירה בינלאומי  בשם RAID ייחד ספיישל לקימו (בניגוד לדברי הטוקבקיסט אכול-הלב, גיליתי, ולא הכנסתי על עצמי), ושהמשוררת האמריקאית ג'ן אליזבת וורד פרסמה ב2008 ספר עם שירת קימו. בדיקה מחודשת בגוגל, גילתה משוררת קימו נוספת ברומניה. אעקוב ואבשר אם יתגלו משוררי קימו חדשים.

.

מטבחי תל אביב ומטבחון מפלגת העבודה

לאחר טבילת האש בהארץ, העורך הציע לעשות משהו עם זה שתל אביב דורגה במקום השלישי בעולם על ידי הלונלי פלאנט (אחרי ניו יורק וטנג'יר). זו היתה הזדמנות להגיע לפועלים השחורים והאפורים מאחורי ההצלחה של העיר הלבנבנה: שוטפי הכלים, המאבטחות בברים ומוכרי הגלידות. אחד הטוקבקים הפנה אותי לפרוייקט מרתק שנעשה בגרמניה עם סאבטקסט דומה.

המאמר עדיין לא התפרסם והודיעו לי אתמול מריכוז הכתבים שיש כנס עם אהוד ברק ושאלו אם אני בעניין. לקחתי מונית במהירות עם נהג חביב למדיטק היפה בחולון וכתבתי עוד כתבה על טקס רבין המוזר ואחר כך הנאום של ברק.

היום התפרסמו שתי הכתבות, בעיתון היומי. שווה לראות את הכתבה על הפועלים השחורים בעיתון המודפס בגלל התמונות היפות של המרואיינים.

אבל אם אתם רוצים לקרוא רק כתבה אחת השבוע, נסו את הסיפור של אילנה המרמן על החקירה בעקבות פשע חמור שביצעה.

היומן של הנינג מנקל, הסופר השוודי מהמשט

התחלתי לתרגם את המסמך הזה שכתב הנינג מנקל, והופיע גם בגרדיאן. מתוך עצלות, לא תרגמתי את כולו. עשיתי את הכול די בחופזה ולכן בוודאי יש כאן כמה טעויות. אני גם לא מסכים עם כל דבריו. אולי כי הם כואבים ומטלטלים כל כך, וגם אני כישראלי מעדיף לחשוב שהוא טועה או מגזים. ניכר מדבריו שהוא די עצבני. ושהיו במהלך המפגש שלו עם חיילי צה"ל גם אנשים טובים יותר. על כל פנים, ישראל עוברת עכשיו שטיפת מוח לאומנית, וכדאי לשמוע גם את הצד השני.

על כל פנים, היומן מראה שכל הפשיטה השערורייתית הזו והטיפול בעצירים אחר כך מצריכים ועדת חקירה דחופה, אף שהכותב כלל לא היה קרוב לאיזורי הקרבות באוניה ולא מביא תיאור מהאיזור שיותר דרוש חקירה. לא ביקשתי רשות לתרגם את המסמך הזה. אם יש בעיה למישהו, הוא מוזמן כמובן לפנות אלי.

היומן:

יום שלישי, 25 במאי, ניס

השעה חמש בבוקר ואני ממתין למונית שתקח אותי לשדה התעופה של ניס. זו פעם ראשונה אחרי זמן רב שאני וא' לא נתראה. חשבנו שזה יהיה לשבועיים. זה הפך להיות חמישה ימים. הספינה לעזה אמורה לצאת ואני מגיע לקפריסין כדי להצטרף אליה, כפי שסוכם.

כפי שהורו לי, אני מגביל את המזוודה שלי לעשרה קילו. למסע לעזה יש מטרה: לשבור את המצור הלא חוקי. אחרי המלחמה לפני שנה, יש ברצועה מחסור חמור במצרכי בסיס. מטרת המסע ברורה : מעשים, לא מילים. זה קל לומר שאתה תומך או מתנגד לדבר זה או אחר. אבל רק מעשה יכול להביא הוכחה שיש משהו מאחורי המילים שלך.

הפלסטינים שישראל כפתה עליהם מחסור, צריכים לדעת שאינם לבד, שהם לא נשכחו. צריך להזכיר לעולם את הקיום שלהם. ואנחנו עושים זאת עלי ידי ספינות שעמוסות במה שהם צריכים יותר מכול: תרופות, מתקני טיהור למי-שתיה, בטון.

(כאן אני מוותר על הרבה מהתרגום)

יום שני, 31 במאי, חצות, הוא כבר על האוניה

הירח עדיין ענק, על אף שמסתירים אותו העננים. הים שליו: אורות הניווט זהורים. אני עייף מאוד. אני לוגם תה, משוחח עם איש הצוות היווני שהאנגלית שלו רעועה מאוד אבל הוא מתעקש לשמוע על מה הספרים שלי. לקראת שלוש, אני שוכב לישון.

יום שני, 4:30

רק נרדמתי ואני מתעורר שוב. בחוץ, הסיפון מופז באור. לפתע עולה קול מכונת יריה. עכשיו אני מבין שישראל בחרה בדרך של עימות אלים. במים הבינלאומיים.

לקח בדיוק שעה לסירות הגומי השחורות עם חיילים נושאי מסכות להגיע אלינו ולטפס על האוניה. אנחנו מתאספים למעלה על הגשר. החיילים חסרי סבלנות ורוצים שנרד לסיפון. מישהו שהולך לאט מקבל מכת הלם שנורית לעבר היד שלו. הוא נופל. עוד אדם שלא הולך מהר מספיק, מקבל כדור גומי. אני חושב: אני רואה את זה ממש לידי. זה מציאותי לגמרי. אנשים שלא עוללו דבר מובלים כחיות, נענשים על האיטיות שלהם.

אנחנו מובלים אל הסיפון. מקום שבו נשהה 11 שעות, עד שהספינה תעגון בישראל. אנחנו כל הזמן מצולמים. כשאני משרבט כמה מילים, חייל מתקרב ושואל מה אני כותב. זו הפעם הראשונה שאני מאבד את הסבלנות, ואני אומר לו שזה לא עניינו. אני יכול רק לראות את עיניו. איני יכול לדעת מה הוא חושב. הוא מסתובב וממשיך משם.

אחת עשרה שעות, ללא תנועה, מקובצים יחד בחום. אם אתה רוצה להשתין, אתה צריך לקבל רשות. האוכל שהם נותנים לנו הוא ביסקוויטים, צנימים ותפוחים. לא מתירים לנו להכין קפה, למרות שאנחנו יכולים לעשות את זה במקום שאנחנו יושבים בו. אנחנו מקבלים החלטה משותפת: לא לבקש לבשל.

אם נבשל, הם יצלמו אותנו. זה יוצג כאילו החיילים מתייחסים אלינו בנדיבות. אנחנו ממשיכים עם הביסקוויטים והצנימים. זו השפלה שאין כמוה (בינתיים, החיילים שמחוץ למשמרת גוררים מזרונים מחוץ לתאים וישנים בגב הסיפון)

ב11 שעות האלה יש לי זמן לספירת מלאי. הותקפתי במים בינלאומיים. זה אומר שהישראלים מתנהגים כמו פיראטים, לא טובים מאלה שפועלים בחופי סומליה. ברגע שהם מתחילים להשיט את הספינה לישראל, אנחנו גם חטופים. כל הפעולה היא לא חוקית. אנחנו מנסים לדבר, לחשוב מה עומד לקרות, להבין איך הישראלים בחרו לעשות צעד כזה שישים אותם בעמדה גרועה כזו.

החיילים בוחנים אותנו. כמה מהם מתנהגים כאילו אינם מבינים אנגלית. אבל כולם מבינים. יש כמה בחורות בין החיילים. הן נראות נבוכות מכולם. הן בוודאי מהסוג שבורח לגואה ומתמכר לסמים בתום השירות הצבאי. זה קורה כל הזמן.

18.00

איזור רציפים היכנשהו בישראל, איני יודע איפה. אנחנו נלקחים לחוף ונאלצים להיחשף למטחי הביקורת של פלוגת חיילים כשצוות הוידאו הצבאי מצלם אותנו. לפתע אני חושב שזה משהו שלעולם לא אסלח עליו. ברגע זה, האנשים האלה מבחינתי הן לא הרבה יותר מחזירים ומניאקים.

אנחנו מפוצלים. לאף אחד לא נותנים לדבר. לפתע נציג ממשרד החוץ צץ לידי. אני מבין שהוא שם כדי לוודא שאני לא מטופל בנוקשות רבה מדי. אני, אחרי הכול, ידוע כסופר בישראל. תורגמתי לעברית. הוא שואל אם אני צריך משהו.

"את החופש שלי ושל כל היתר", אני אומר. הוא לא משיב. אני מבקש ממנו ללכת. הוא לוקח צעד אחורה, אבל נותר שם.

אני לא מודה בדבר, כמובן, ונאמר לי שאגורש. האיש שאומר לי את זה גם אומר לי שהוא מעריך את ספריי. זה גורם לי לוודא שספריי לא יתורגמו יותר לעברית.

חרדה ובלגן שולטים ב"מחלקת קבלה ל'מחפשי מקלט'". מדי זמן קצר מישהו מופל לקרקע, נקשר ונאזק. אני חושב שאיש לא יאמין לי כשאספר לו על כך. אך עיניים רבות ראו זאת. אנשים רבות יהיו חייבים להודות שאני אומר את האמת. רבים מאיתנו יוכלו להעיד.

מקרה אחד מספיק. מישהו לידי מסרב לתת טביעת אצבע. הוא מוכן להיות מצולם. אבל טביעת אצבע? הוא לא סבור שעשה משהו רע. הוא מתנגד. והוא מוכה על הקרקע. הם דוחפים אותו משם. אני לא יודע לאן. איזו מילה אשתמש לתיאור המקרה הזה. מתועב? לא אנושי? יש הרבה מלים לבחור מהם.

23.00

חבר הפרלמנט, הדוקטור ואני נלקחים לכלא למסורבי כניסה. שם אנחנו מפוצלים. נזרקים עלינו כמה כריכים שטעמם כשל מטליות אבק. זה לילה ארוך. אני משתמש בספרי הדרכה ככרית.

יום שלישי, 1 ביוני, אחהצ

ללא התראה, חבר הפרלמנט ואני נלקחים למטוס לופטהנזה. אנחנו אמורים להיות מגורשים. אנחנו מסרבים לנסוע עד שנדע מה קורה לס'. כשאנחנו מוודאים שהיא, גם כן, בדרכה החוצה, אנחנו עוזבים את התא.

במטוס, הדיילת נותנת לנו גרביים. הגרביים שלי נגנבו על ידי אחד מאנשי הקומנדו שתקפו את האוניה.

המיתוס של החייל הישראלי הגיבור והבלתי מנוצח נותץ. אני יכול להוסיף: מדובר בגנבים פשוטים. אני לא הייתי היחיד שנלקחו ממנו כספו, כרטיס האשראי, ביגוד, נגן אמ.פי.3, מחשב נייד; כך קרה לרבים על אותה אוניה.

בערב אני מגיע לשוודיה ומדבר עם כמה עיתונאים. ואז אני יושב מעט בחושך מחוץ לבית שבו אני חי. א' לא אומרת דבר.

2 ביוני, אחהצ

אני מאזין לקיכלי. שיר לאלה שמתו.

עדיין נותרו המון דברים לעשות. אסור לשכוח את המטרה, שהיא לעצור את הסגר האלים על עזה. זה יקרה.

רבים כל כך מחכים לזה. לנצח את האפרטהייד לוקח זמן. אבל לא נצח.

כל הזכויות שמורות להנינג מנקל

%d בלוגרים אהבו את זה: