Category Archives: טקסט עיתונאי

לפיד ניצח, בליך הפסיד (גרסה מלאה)

הקמפיין המוצלח של יאיר לפיד בבית הספר, אליו הגיע פעמיים, עומד להוביל לתוצאה אחת – מחיקת אגדת בליך, כבית הספר שמנבא משהו על חיינו. אם בעולם המבוגרים לפיד לא נושק לתוצאה דו ספרתית, בבליך קיבלה מפלגת יש עתיד 27 אחוזים, כלומר מעל 32 מנדטים, ועקפה את הליכוד (25 אחוזים) והעבודה (23 אחוז). ״בבחירות הבאות כבר לא נצטרך לבוא לכאן״, סיכם צלם כשמסביבו גורפים את עשרות הקילוגרמים של חומרי התעמולה והסטיקרים לשקיות.

אבל זהו סיום זוהר. מול הפריימריז המדכא בליכוד ואפילו הפרימריז בעבודה, נראה כאילו בליך הוא הדבר האמיתי, עם שמחה, סקרנות וויכוחים אידאולוגיים.

כבר בכניסה התברר לי שאני אויב בית הספר. לפני שבוע, סיקרתי באופן שחשבתי כמחמיא את הגעת מופז ויחימוביץ' לתיכון, אבל התלמידים זעמו. במיוחד בגלל שלאחד התלמידים קראתי משקפופר. חשבתי שזו מחמאה, אהבתי את הסגנון שלו. אבל יצאתי אידיוט ושכחתי שבעולם הנוער משקפופר זו נאצה. כך שכולם החמיצו לי פנים, כנראה בצדק. אנשי מרצ קיבלו הוראה מולי לא לדבר איתי. הייתי מוחרם ונזוף. ראש מועצת התלמידים עוד הסכים לשוחח איתי, הסביר שזה לא נכון שהילדים בבית הספר קפיטליסטים ושלדעתו הייתי צריך לכתוב על ההשקעה הרבה של מועצת התלמידים שעמלה קשות על התהליך. לא יצא לי לדבר איתו אחרי הנצחון של מפלגת ההון של יאיר לפיד. גם נער מהעבודה נזף בי, ובסוף אמר שהוא מנגן יותר טוב ממני בגיטרה. מה שכנראה נכון. דווקא ילדי הליכוד התייחסו אלי יפה. אבל אני יכול להאשים רק את חוסר הרגישות שלי בהפיכתי לנער דחוי בתיכון בליך.

היתה השפעה נוספת לכתבה ההיא. הדגשתי שלקדימה היו אפס נציגים מבין הילדים בתיכון ושחברי הקמפיין ביימו שלט חי והסתתרו אחריו, כדי שמופז ירגיש טוב. קדימה לקחה את הבחירות כמשימה רצינית. האוהל הגדול ביותר בתיכון היה של קדימה ופעילים רבים ניצחו על הקמפיין וחילקו סוכר ורוד ומגנטים. רוב הסטיקרים על הרצפה היו של קדימה, והיה נער שהדביק את כל חולצתו בעשרות מדבקות של המפלגה עד שנראה כאיש חלל. האהדה המפתיעה למפלגה היתה עניין מסתורי ביותר וגם נוכחותו של היועץ מוטי מורל הוסיפה לחשד. הנערות באוהל קדימה הסבירו לי שיצביעו למופז, "כי קדימה תומכים בצעירים. יתנו הנחה לתחבורה ציבורית ובעד לבטל את הפסיכומטרי". "קדימה נותנת מצוקה לכל מה שהצעירים רוצים", התבלבל פעיל צעיר בזמן ששזר בלון.

״הם השקיעו הרבה כסף וכסף מדבר אל צעירים בגיל שלנו. הפעילים של קדימה לא באמת יצביעו להם״, פירשן פעיל נבון של הבית היהודי וחזה פחות מעשרה מצביעים למופז. ואכן, קדימה קיבלו אפס אחוז עם כל המאמץ והתקציב העצום, שרק חשף את שלמפלגה הזו יש עתיד: להתאדות.

"מחל מחל מחל", נאם ח"כ כרמל שאמה הכהן (ליכוד) בגרון ניחר. "תמיד היינו איתכם, תהיו איתנו", וזכה למחיאות כף אף שלא ברור במה הליכוד היה עם הילדים הנחמדים. אחת מהפתעות הבחירות הוא נפתלי בנט מהבית היהודי (11 אחוז) שעמד על במה בחולצה סגולה ונראה כיזם הייטק שמנסה למכור מוצר חסר שימוש כלשהו בעיניים נוצצות, "משהו חדש מגיע", אמר. את אותו משפט בדיוק דקלם כמה פעמים בבחירות לראשות הבית היהודי. המפלגה הדגישה את איילת שקד, החילונית של הרשימה, והסתירה משופמים עם כיפה כמו ניסן סלומיאנסקי.

גם בעבודה לקחו את הבחירות ברצינות והשקיעו במשאית גדולה ובתקליטן. אבל כולם היו המומים מפרישת פרץ לכיוון לבני ונראה שזה פגע בתפקוד הכללי. בכל זאת, נוצר תור גדול לחולצות של המפלגה, שעליהן אפשר להוסיף מסרים אישיים. אנשים הסתירו את חולצות הליכוד כדי להשיג את החולצות המדליקות. "אני לוקחת רק כי זה מגניב", הודתה נעם, פעילת יאיר לפיד. כשהתקרבתי, התיזו עלי פעילי העבודה קונפטי שדבק לשערי ולא ירד חרף שעות של ניעור. "צפינו צרות מצד עמיר פרץ, אבל לא כל כך מהר", אמר לי פעיל עבודה עצבני. "עדיף שזה קורה עכשיו. שיילך קיבינימט ולא יחזור". סתיו שפיר היתה עדינה יותר ואחלה לו בהצלחה.

והיה גם את טל שהיה צעיר מכדי לבחור, ופיצה את עצמו בכך שחבש על בגדיו יצירה עשויה מ500 סטיקרים של המפלגות. "רציתי לעשות מחווה לכל המפלגות. היחיד שאני לא מוכן להדביק זה ליברמן", אמר האמן הצעיר בנחרצות. ביררתי, למה יש לו סטיקרים של מיכאל בן ארי. "אני בעד הימין, אבל לא הקיצוני", הוא הסביר.

המוזיקה נחלשה ועל הבמה החלו לעלות הנציגים המרכזיים של המפלגות. למשל עמרם מצנע שהדגיש שהוא מספר שתיים בתנועה ולא שלוש, ונשמע מעט מקנא בעמיר פרץ, המועמד החדש שמאפיל עליו. בשביל הדרמה, הייתי מצפה שיעבור לעבודה חזרה, או אולי לגוון לכיוון קדימה. אנשי הליכוד הציבו במהירות סולם מול הבמה, טיפסו עליו אוחזים בדרבוקה וצעקו 'רק הליכוד' כל אימת שמישהו נאם. "איתי, תרגיע את עצמך", נזפה אחת המורות כדי לתת כבוד למועמדים שטרחו להגיע. בנות יאיר לפיד, הנראות כדוגמניות לפרסומת למרכך שיער כחול לבן, צווחו 'איפה הייתם ארבע שנים' אחרי כל נואם, כולל סתיו שפיר. בינתיים נשבה רוח חזקה וסמל העבודה החדש, האוהל, שנתלה על בלון הליום, נתקע בעץ, והיה צריך להניע אותו.

כשאני מדבר עם נגה כץ, דוברת הליכוד, קרב ובא יועץ של איציק שמולי שנכח במקום ולוחץ את ידה. "נתראה בכנסת", הוא אומר לה, נראה המום מהמעבר של פרץ. "אלא אם תהיה הפתעה ויתגלה שאובמה רץ כמספר שתיים של יובל המבולבל".

הקמפיין תם, הפעילים אורזים את השלטים ואנשי העבודה מורידים את האוהל מהבלון הסורר. הילדים ניגשים להצביע. מיד, כמו פוליטיקאים ותיקים, כל המפלגות מורידות ציפיות. ביאיר לפיד חוזים שהליכוד ינצח. נערי הבית היהודי מקטרים "הבנות בוחרות יאיר לפיד כי הוא נראה יותר טוב. ככה זה צעירים, בוחרים בלי אידאולוגיה". כשאני מזכיר להם שגם הם צעירים, הם אומרים "אבל אנחנו קיבלנו שכל". גם כרמל שאמה מוריד ציפיות, "צעירים אוהבים מפלגות אפנתיות. אני מרגיש לא קוּלי כאן להיות ממפלגת שלטון. זה משדר כבדות". "אם העבודה זוכה", אומר הבחור מהעבודה שאמר לי קודם שהוא יותר טוב ממני בגיטרה, אבל השלמנו, "זו תהיה הפתעת המאה".

הילדים ממתינים לתוצאות באולם הכנסים. הם יושבים בגושי מפלגות. פעילי הליכוד נעמדים על הכסאות וזועקים "בטחון, בטחון, בטחון". עלמות יאיר לפיד מדקלמות מולם "יש עתיד, יש עתיד, יש עתיד". כמה ילדים מש"ס, שלא הבחנתי בהם קודם, מרימים אצבעות וקוראים 'אצבע אלוהים'. עוד שניה יזכו ב3 אחוז. אנשי הליכוד צועקים 'אין עתיד, אין עתיד, אין עתיד'. ילדי העבודה ומרצ שרים שיר סקסיסטי על שרה נתניהו, והמורה נוזפת בהם. זהו ממש מחזה אוונגרד. קבוצות קבוצות של מקהלות תוקפות זו את זו בססמאות נדושות, ששיאן הוא שיר הליכוד שחובר בבליך, פזמון שיזעזע כל תלמיד שהגביר ביולוגיה, "הלב שלי נמצא בצד ימין". ואז התוצאות נמסרות. מבית הספר יוצאות תלמידות ומדברות על כך שהאגדה של בליך מתה הבוקר ומרכלות שכל המורות הצביעו עבודה.

 גרסה מקוצרת מאוד מאוד הופיעה בהארץ

אם אתם כבר פה מוזמנים לקרוא את האייטם שלי מהמרדף של המפלגות אחרי אותיות

ראיון ראשון עם אנשי בלוג המהפכה האתיופית בישראל

קשה להבין את ההתעוררות החדשה בקהילה האתיופית ללא הבלוג youngethiopianstudents. המבקר בבלוג נפגש בעולם לא מוכר, שבו הלא-אתיופים מכונים פרנג'ים, גלגול אתיופי לביטוי הערבי 'פרנקים', שראשיתו בתיאור האירופים הצלבנים. הבלוג תוקף בשצף את הגזענות הישראלית נגד הצבע השחור, אבל לא עוצר שם, אלא מתעמת מול הממסד האתיופי בישראל על עמותותיו המתוקצבות. המלחמה המעניינת ביותר שלו היא מול החוקרים הישראלים שמנסים להבין את הישראלים האתיופים, כאילו היו חבורת שממיות עם מאפיינים ברורים. "אנתרופולגיה פרנג'ית", הם קוראים לגישה הזו.

הנסיונות לראיין את מי שעומדים מאחורי הבלוג המרתק הזה לקחו שנה. כותביו החליטו לא לשתף פעולה עם התקשורת, אלא לבנות תשתית רעיונית לא מתווכת למהפכה. את העיתונות הם מכנים "התקשורת החזירית". בעמוד ה'אני מאמין', מסבירים יוצרי הבלוג שאין חבר היכול לדבר בשם הקבוצה הלא היררכית. עכשיו הסכימו להתראיין לראשונה, אבל סרבו להצטלם.

הבלוג הפועל דרך המערכת החופשית וורדפרס מפברואר 2010, הוא יוזמה של שבעה אקדמאים. ראשיתו בפורום יוצאי אתיופיה בYNET . שם הכותבים הסתבכו עם החוקרים המושמצים ונאלצו לנדוד למקום אחר. הפורמט הבלוגי העצמאי הוא אידאלי מבחינתם. לא עוד קריאה על הישראלים האתיופים בתיווך עיניים פרנג'יות בהירות (כמו למשל כאן), אלא כלי תקשורת לא מצונזר, עמוס ניתוחים, לעתים מבריקים ולעתים בוטים ומעוררים חוסר נחת. אך תמיד מקוריים. לאחר שאחד החוקרים אפיין את האתיופים כ"בעלי שדה פסיכי צר המתבטא בקושי ברמת הקלט" כותבי הבלוג החזירו ואפיינו את החוקר הפרנג'י המצוי של יהודי אתיופיה כ"צאצא יהדות אשכנז בדרך כלל, בן המעמד הבינוני ומעלה, מבנה גופו רופס ולא ספורטיבי, תווי פניו עדינות".

השבוע הבלוג זכה לתהודה גדולה. מאמר נרעש יצא נגד הצלם זיו קורן, שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו תמונת עירום של אתיופית טובלת במקווה מחנה המעבר בגונדר. בגלל הסיקור התקשורתי הנרחב, הפוסט היה הנקרא בתולדות הבלוג. הצילום, שהוסר לבסוף, תואר בבלוג כאונס והמחנה בגונדר כ'מחנה ריכוז'.

YES נמצאים בקצה הרדיקלי של הארגונים האתיופים, גם בקרב התנועות החדשות והצעירות. מעין גרסה כהה של תנועת מצפן. כיום, כותבי הבלוג מונים שמונה, חמישה גברים ושלוש נשים, הנפגשים מדי פעם או מתקשרים בשיחות אינטרנט. אחד מהם הוא חנניה ונדה (39) מבאר שבע, ששינה את שמו ברוח המסורת האתיופית לאנניה וורדה אבגז, וורדה הוא שם אביו ואבגז הוא שם סבו. השם נועד לכבד אותם ואת מאבקם. ונדה מסביר שהמגמה החדשה בעדה של שינוי השם היא תוצאת הרדיקליזציה של הבלוג. יש כאלה שבוחרים להוסיף את שם האם ולא את שם האב, ברוח פמניסטית יותר. ונדה התפרנס כמדריך טיולים וכיום מסיים דוקטורט בארכיאולוגיה אנתרופולוגית – כך נחשף לכתיבה ההיסטורית על יהודי אתיופיה. "אין אנתרופולוגיה רצינית עלינו. כותבים שאנחנו שרים רגאיי ושזאת בעיה. מה עם הקיבוצניקים? זו בעיה שהם שומעים רגאיי? יש לחוקרים כל מיני תפיסות משונות על המיינד האתיופי. מה הם מבלבלים את המוח על תרבות שהם לא מכירים? הם הפכו את האתיופים לבעיה, ובנו תוכניות שהפכו אותנו למשאב כלכלי. מה שעשינו זה לשים זרקור על החוקרים עצמם".

"שינינו שיח, המצאנו שפה חדשה. בזכות הבלוג, אנשים מרגישים שיש להם גב וגאווה", קובע ונדה. "יש חוקרים שחושבים שפרנג'ים כותבים את הבלוג. הם בטוחים שאתיופים לא מסוגלים לכתוב ככה. אנחנו לא רק מבקרים את הפרנג'ים אלא גם את השכבה הדקה שמשתפת פעולה איתם, שכבת המנהיגות האתיופית שנוצרה כחיץ. אנחנו דורשים ועדת חקירה בינלאומית למצב יהדות אתיופיה".

עד שתוקם ועדת החקירה, ונדה מתמודד עם גחמות היומיום בישראל. "היום הסתובבתי בתל אביב וראיתי חנות ספרים יד שניה. אני אוהב חנויות ספרים, אז נכנסתי להציץ, קפץ עלי בחור שזוף, חשב שאני סומלי שבא לגנוב".

זעם יהודי אתיופיה גואה עם כל פרסום על אפליה והכתובת רשומה בבלוג: ההפגנות האחרונות הן רק יריות האזהרה לקראת התפרצות אדירה. "ככל שהניכור מתגבר, הסכנה לאלימות גדלה", מתריע ונדה. "בסופו של דבר המצב יוביל להתפרצות געשית. אני חושש שמה שיוביל לפעולה הוא האלימות המשטרתית. המשטרה רואה בצעיר האתיופי אויב, עוד יירו פה במישהו. לא תהיה אינתיפאדה, אלא אלימות לא מאורגנת. פשוט אנשים שישרפו דברים, כמו הבדווים. צריך לעצור את זה לפני. יש לי חבר שהוא סמח"ט בצבא, אבל גם הוא לא מנותק מהגזענות. הוא פוגש אותה דרך האחים שלו, יודע שהמשטרה מרביצה לאח שלו. מרגיש את הסטריאוטופים בתקשורת המתארת אותנו דרך הפריזמה של אלימות ורצח. למה החברים האתיופים שלי שעזבו את הארץ לארצות הברית מצליחים ופותחים חברות?".

רחל אסגדץ' טלה, בת 42, גננת לחינוך מיוחד מאשקלון ואם לשתי בנות, היא חברה אחרת בקבוצה: "מי שקורא את הבלוג לא הופתע מהתופעות שמתפרסמות היום, כל הגזענות וכל ההפגנות. הם הקדימו את המאוחר ודיברו על זה מהרגע הראשון. גם התקשורת היא בעיה. בעיתונות כותבים בהתרגשות על 'האתיופי הראשון', על 'הקצין האתיופי הראשון'. זה מחריד אותי. למה הם חושבים שאנשים ממוצא אתיופי לא יכולים להגיע להישגים האלה?"

בבלוג לא רק מתייחסים למצב היהודים האתיופים בישראל. אחד הדברים המעניינים הוא הצגת מצבה הכלכלי המשתפר של אתיופיה, או תיאור יחסי אתיופיה-מצרים מזווית יוצאת דופן. הבלוג נאבק נגד "אתוס ההצלה" של יהודי אתיופיה. הגרסה שונה לחלוטין: האתיופים לא היו אזרחים פסיביים שניצלו על ידי טוב לבן של ממשלות ישראל, אלא התאמצו לעלות בעצמם דרך סודן, לעתים נגד רצון המדינה. בבלוג נרמז כי הדריסה של פעיל העליה מסודן ביל הלפרן ב1982 היתה לא מקרית. מלקמו נחשון זלקה, 33, כותב אחר בבלוג, כופר בכך שיש איזה מאפיין שמאחד את הקילה האתיופית בת 120000 הנפשות: "מדברים על קהילה אתיופית. מה זה, ואיפה היא נמצאת. זה בלון. יש תפיסה שאנחנו גוש שאפשר להגיד עליו משהו. יוצאי אתיופיה מאוד הטרוגנים, אין קשר בין מי שנולד פה, למי שהגיע בגיל 30. בתוכניות הלימוד עדיין מציעים לדבר אל האתיופים ב'רגישות תרבותית'. התוכניות האלה מתאימות למקסימום חמישה אחוז מהאוכלוסיה. גם לא לאבא שלי שכבר 20 שנה כאן, ועבר שינוי מנטלי. הם כנראה מדמיינים אישה שעלתה לפני יומיים עם הילד על הגב שלה. פשוט קשקושים".

זלקה וונדה מדברים על אפשרות של חזרה המונית לאתיופיה. זלקה: "בהפגנה האחרונה, האחיין שלי בכיתה ב' אמר שאין לנו לאן ללכת מלבד אתיופיה. בהפגנה האחרונה ההבדל בין הבמה והשטח היה עצום. אנשים בקהל באו בתחפושת של קו קלוקס קלאן בזמן שעל הבמה דיברו הממסדונים שאנחנו עם אחד, עם ישראל. הממסד לא מייצג את הציבור". זלקה מופתע מהצלחת הבלוג: "כשפתחנו את הבלוג לא שיערנו שזה יהפוך למה שזה. לא חשבנו שזה יתפוס תאוצה כזו. אני שומע את הטקסטים שלי מאנשים שאני מדבר איתם בישיבות".

גם לזלקה סיפורים על השפלה וגזענות שהדפו אותו לפעילות הזו. הוא מספר על היום שהמתין לראיון לפני תואר שני. ואז כשיצא הסטודנט שלפניו, הפרופסור פתח את הדלת, חלף על פניו כאילו היה אויר ושאל "מי מעוניין לבוא לראיון?" . "המטרה של הבלוג היא שאנשים פשוט יתחילו לחשוב", הוא אומר.

פורסם לפני יומיים בקיצור נרחב בהארץ

האם הילדים נעלמו מהרחובות

סיור קצר בשכונות הארץ בשעות הנעימות של אחר הצהריים יגלה שהילדים נעלמו מהרחוב. גילאי ה8 עד 14 שורצים מול המחשב, רואים טלויזיה, הולכים לחוגי אגרוף תאילנדי, אבל הרחובות הישראליים כבר לא שוקקים בחבורות גמדים רעשניות. יש מקרים יוצאי דופן פה ושם. ברמת אביב מצאתי בגן ציבורי שרידי משחק קלאס רשום בגיר שכבר טושטש, אבל יכול להיות שהקלאס שורטט גם לפני שנה. הוא לא נראה שמיש. את מקומם בגן השעשועים ברמת אביב תפסו קשישים ומטפלותיהם הפיליפיניות.

כנער, לא שיחקתי יותר מדי ברחוב. הייתי מילדי המחשב הראשונים בשכונה. את המחשב הראשון שלי, אפל 2 פלוס, קיבלתי בגיל 6. אבל עדיין ברירת המחדל היתה ה'1,2,3 דג מלוח', לנסוע על סקטים ולשבת עם החברים לשכבה. היום שכונת וילות מצדה בבאר שבע שבה גדלתי ריקה מילדים ברחובות. גם בשכונה ד' אין יותר מדי ילדים.

מיכל קרייטלר, אם לילדים בני 9 ו6, מתל אביב, מסבירה: "היום הילדים במחשב, בטלויזיה. הילד שלי התחיל ללכת לצופים ומאושר. אבל הוא לא הולך לבד. מבית ספר באים ולוקחים אותו. גם כשאני יודעת ש ילד בכיתה ח' מוביל אותו ואת 40 הילדים רועד לי הפופיק. זה לא מה שהיה כשאנחנו היינו קטנים. יש אתר עם רשימה של כל הפדופילים המורשעים וראיתי שבשכונה שלנו יש פדופיל מורשע. אני לא יכולה לשלוח למכולת אפילו שזה שתי רחובות מהבית. אני חושבת על התמונה של הפדופיל. אני כבר בגיל 4 הייתי ברחוב. בכיתה ב' לקחתי אוטובוס".

–          גם פעם היו ודאי פדופילים.

לא דיברו על זה. היום אני מכירה הורים שבודקים באופן קבוע באתר מה קורה.

-זה נשמע קצת כמו היסטריה חברתית. למה לשנות חיים של דור בגלל כמה פסיכים?

"זו בהחלט היסטריה. אנחנו מגזימים במגננה. זה אולי בהיקף לא מוצדק. אבל אם ילד אחד יינצל בזכותה, זה שווה. הילד שלי מאושר לשחק במשחקים רגילים בצופים, לא משהו במחשב. אבל לא אתן לו לרדת למטה שילך לחבר. היום אין את ה'למטה'. היום יש רק מגרשי מכוניות".

גם במגזר המסורתי-דתי הילדים מקומם פנימה. חגית מרחובות היא אם לילד בן חמש וחצי: "אני בגילו, הייתי הולכת לבד לגן. אני לא נותנת לו. לא מעזה להוריד את העין לשניה. אפילו במגלשות, אני מפחדת שמישהו יתפוס אותו במבוכים. אני ממש חרדתית. למרות שלא נרשמו אירועים בשכונה".

חגית גרה בשכונת היובל ברחובות שרובה זוגות צעירים והיא מספרת על הנוף: "משחקי רחוב כמו שאנחנו שיחקנו, לא רואים כבר. אני לא רואה ילדים משחקים מתחת לבית כמו פעם. היינו משחקים בחניה. ויש גם היום מקום בחניה. אבל אין ילדים. זו תופעה שכבר לא קיימת. הסיבה היא שיש סכנות בחוץ, והרבה אפשרויות לפעילות בבית עם המחשב".

רונן הוא מושבניק שעבר לתל אביב, בעבודתו הוא יועץ אבטחת מידע והוא מגדיר את עצמו כ'אבא מעורב'. לדבריו, הוא מרגיש אשמה שילדיו יותר מדי שעות מול המחשב: "אני מאשים לא רק את הדור, אלא גם את ההורים. רובנו קרייריסטים. קרובים לאימייל ולטלפון, ונח לנו שהילד בוהה בלי להציק בטלויזיה. הילד שלי בן ה8 לא פעלתן כמו שאני רוצה. הוא ילד מחשב וטלויזיה. גם אני כושל".

–          הרבה מהאמהות שמחות דוקא שהילד בבית.

"אלה חרדות מוגזמות מפדופילים, זו מחלה אחרת. בישראל, גם בתהליך ההריון והלידה, ההפחדות יותר מפחידות מבכל מקום. היום כשרואים ילדים בחבורות, מרימים גבה ומנסים לברר מה הולכים לעשות"

בסיבוב שאנחנו עושים ברחובות, אין ילדים לצלם. נזכרתי שבזמנו ראיתי חבורת ילדים חמודים מאפריקה, דוברי עברית, בשכונת שפירא. ואני והצלם ממהרים לשם. על הספסל בגן ציבורי דנה ומוניקה, שתי אמהות ממוצא רומני, שתיהן עובדות בדואר אויר. ילדיהם משחקים ליד. מוניקה: "לבד הם לא מסתובבים אף פעם. יש לי ילדה בת 12, והיא רק איתי. לא כמו הילדים האלה השחורים סודנים שמשחקים לבד בלי ההורים".

בצד, אני פוגש שתי ילדות ממוצא אוקראיני. האמא כמעט לא מדברת עברית. הן עולות על המכשירים. נסטיה, בת 8, מודה ש"מחשב יותר כיף". בעיקר חביב עליה משחק שמלבישים בובות ושיש לה גם פייסבוק. "אנחנו משחקות תופסת עם הבנים. הם עוד מעט יבואו. אנחנו מחכות להם. אם תופסים אותנו, נהיה בכלא".

על הנדנדות, שלוש ילדות ממוצא פיליפיני. מרילו, עם חולצה צהובה של 'ביאליק רוגוזין', מסבירה ש"אמא בעבודה". אני שואל אם יש להן מחשב. היא עונה "כן, מחשב גדול. אני אוהבת לשחק בו קלפים".

על מתקני המתח, נאב, בן ה9 וססם אחותו הקטנה, אח ואחות בני מהגרי עבודה מאריתראה. ההורים עובדים. נאב מספר שהוא אוהב כדורגל ומשחק מסתורי בשם 'תופסת גובה'. מחשב יש לו רק בכיתה. באופן מפתיע, כנראה שרק ילדי העובדים הזרים חיים את החיים שחיינו כילדים ונתפשו כנורמליים. היום זה נחשב כהזנחה. פעם היינו חושבים על ילדים שהוריהם מפחדים מהרחוב כחנונים מוזרים. היום זו הנורמה. "ססם אוהבת תופסת רגילה. במחשב היא משחקת דורה", אומר נאב על אחותו הביישנית.

אני אומר למיכל קרייטלר שהניתוק של הילדים מהרחוב מדכא. היא מסכימה: "זה מאוד עצוב. אנחנו מגדלים אנשים אחרים. זה הדור הראשון שגדל ככה. לא יודעים מה ייצא לנו".

 .

הכתבה המלאה, מקוצרת מאוד בהארץ עם אייטם של ליטל לוין

מחוץ לחתונת בנה של שרי אריסון

הסיקור המדוקדק של חתונת בתו של נוחי דנקנר, שבו הוצגו לראווה כל יחסי העריות של ההון שלטון עיתון, הרס את ז'אנר חתונות ההון בישראל. הבופה כבר לא יהיה אותו דבר. החתונה של ג'ייסון אריסון, בנה הנאה של שרי אריסון, היתה כמעט ללא אנשי שלטון, וגם מאנשי ההון לא זיהיתי יותר מדי. מקורבת לאריסון הסבירה לי שבכוונה לא הוזמנו פוליטיקאים "לא יעזור לכם, לא תמצא כאן כלום". היו אמנם כל מיני רוני מילוא ודליה רבין והרבה נשים כבודות בשרשרות פנינים, אבל הימים הפרועים נגמרו. למרות שאולי אני טועה. כי היו אנשים שיצאו אבל לא נצפו בכניסה, כמו יצחק תשובה, כך שכנראה כי היו כמה שחמקו בדלת האחורית כבעלי חוב. דפני ליף צריכה לסמן עוד איקס הבוקר, לפחות עד שהאוירה המהפכנית תשקע והחוצפה תחזור.

אבל מה יוצא לי מזה? הצניעות נותרת בקוסמטיקה, אבל לכסף הגדול היא לא מגיעה. העמלות והריביות על האוברדראפט נותרו כשהיו, זה לא עוזר לי שלא מזמינים את יוסי פלד לבופה?

כבעל חשבון בבנק הפועלים, אני מרגיש לגמרי חלק מהחתונה של שרי אריסון. בוודאי חלק מהסלטים היו על חשבוני, אני מקווה שלא סלט הוולדורף. כשהורידו את מספר העמלות, באותה רפורמה גאונית ב2008, לפתע גדל פי חמש את הכסף שעמותה משלמת בשנה, מ120 ל670 לשנה, בלי לבקש רשות או לשאול אם זה בסדר מבחינתי כיו"ר עמותה זעירה. ביקשתי תגובה כעיתונאי ומיד החזירו לי את העמלה. לא אשכח את הפעולה שלהם כגנבים בלילה. בשנת 2010, רווחי בנק הפועלים זינקו ב70 אחוז ל2.2 מיליארד ש"ח לא בזכות עבודה או ייצור. גנב האופניים שגוזם לי את המנעול מדי כמה חודשים לפחות מסתכן, מתלכלך מהשרשרת, בעלי הבנק נותרים בחליפות נוצצות וצחורות.

כמסקנות הסיקור של חתונת דנקנר, העיתונאים שצבאו על הנכנסים נדחקו אחורה יותר והוקפו בחבל קטן. הוצמדה אליהם מיכל גורביץ', הדוברת החביבה של אריסון, וכן מאבטח חסון. כשהיא מתרחקת, אנחנו שואלים את השומר אם הופקד עלינו במיוחד. "מה נראה לכם, כיף לי?", הוא עונה. אני מעיר לגורביץ' ששמו של החתן ג'ייסון אריסון הוא חרוז, "לא חשבתי על זה, אתה ממש יצירתי", היא נלהבת. "בכל מקרה, אולי תפרגנו קצת".

הכתבים משועממים בשל מחסור במפורסמים והם מנסים ליזום אייטמים מתחת לאדמה, בשלב מסויים אנשי גלובס טי.וי מראיינים את הברמן הנחמד בבר שהוקדש לעיתונאים (גילוי נאות: שתיתי קולה). הוא מספר למשל שהונחה להיות חביב. ואז לפתע מגיעה משום מקום אשה כועסת עם זנב סוס, ותופסת לבארמן את היד. "אתה, פנימה מייד", היא מצווה בזעם וגוררת אותו פנימה. הוא ממשיך לצידה, רועד ונזוף. מישהו כנוע יותר מחליף אותו. "הלך עליו", אומר מישהו. "חבל לאבד עבודה בשביל דבר כזה", אומר בצער אחד המאבטחים. מישהו מאשים את העיתונאים ששאלו יותר מדי שאלות ודפקו את הברמן, אבל ברור שהבעיה היא שמאחורי אוירת ה'השלום מתחילה בתוכי' ותעשיית השמחות מסתתרת אלימות גדולה, שבו בעל המאה יכול לעשות ככל שירצה באנשים הפשוטים סביבו. וברקע מתנגן השיר "שישו את ירושלים".

אני מתמקם מאחור, ליד הבנות שאחראיות על בדיקת שמות הנכנסים. בין לבין, אחת מהן לומדת לפסיכומטרי, מתווכחת על משמעות המילה 'אוקסימורון'. זה רמז ללכת למפגינים בחוץ, אותם צעירים שמחו גם בחתונה של דנקנר. אחת מהן היתה פעם השכנה שלי מלמטה. האוירה שם עולצת בהרבה. הם מרססים בספריי לאויר וצורחים "סירחון". הם אפילו ניסו להכין שקשוקה על הכביש. זו לא הצלחה גדולה. מתקרב אליהם שוטר ואומר "מי לימד אתכם לעשות ככה שקשוקה?". אבל אף אחד מהאנשים שבאו לחתונה לא עוצר, הם מתעלמים מהמפגינים. אני חוזר אל החתונה המדכדכת. "בא לי לשיר 'הון שלטון עולם תחתון' ו'העם דורש צדק חברתי', אומר לי עיתונאי מתוסכל ולוחש את המלים. "אתה לא מפסיד יותר מדי שאתה בחוץ", אומרת אחת העובדות בחתונה. "ראיתי חתונות מוצלחות יותר".

לקראת תשע וחצי מגיעים אילן בן דב ויוסי מימן. ברקע בדיוק שירו של אייל גולן בעל המילים החידתיות 'מי שמאמין לא מפחד\ את האמונה לאבד'. ואני נזכר בהפגנת המיליון המרגשת בשבת, איך ילדים עם חולצות מרצ רקדו וצעקו כשגולן זימר את אותו השיר בדיוק על הבמה, שיר על המון אמונה בבורא עולם. לא יעזור, בורא עולם היה בכיכר המדינה בשבת ולא בחוות רונית אצל האריסונים.

מי שנקם את נקמת העמלות שלי היו המוזיקאים שהופיעו בחתונה. סנדרסון שר 'הוא קנה אותם בזול' ומאור כהן השחיל "יו קאנט ביי מי לאב" לשיר שלו. כאילו במקרה.

פורסם בגרסה מקוצרת בהארץ

אין עניין בפועלי בניין – על המוות המיותר של האנשים שבונים לנו את הבתים

הסטטיסטיקה איומה. על פי משרד התמ"ת, מדי כשבועיים נהרג בישראל פועל בניין, או כ25 הרוגים בשנה. כל 22 דקות, ייפגע פועל מנפילה מגובה. החללים חסרי שם ופנים. כשישראלי נהרג בשטחים, העיתונים כולם יזכירו את שמו בעמודים הראשונים. פלשתיני שנהרג מירי צה"ל, שמו יופיע ב'הארץ', לא בשאר היומונים. כשמת פועל בניין, אחד שנושא על כתפיו את פתרון בעיית הדיור שמדברים עליה כיום בכל הארץ, שמו לא יופיע בשום עיתון – גורלו להיטמן במבזקי השורה של אתרי האינטרנט.
יוני האחרון היה שחור במיוחד וקצר חמישה הרוגים, כלומר מדי שישה ימים: בטבעון, באשדוד, בכפר מצר, ברחובות ובאולם ספורט בבית ספר בהרצליה. אחת הסיבות לאלמוניות המתים היא כי מחציתם עובדים זרים או פלסטינים. החצי הישראלי כולל בדרך כלל ערבים ישראלים. ד"ר סמי סעדי, המנהל הצפוני במוסד לבטיחות וגהות מאשר שהבניה היא הענף המסוכן ביותר: "זו בעיה מאוד רצינית. רק חמישה אחוז מהמשק בענף הבניה וחמישים אחוז ממקרי המוות הם בענף".
נאדר שתיוי, פועל בניין ב59,
נפל למוות לפני חודש בטבעון
שאדי מנצרת, כבר 17 שנים בבניין, מספר על פועל שעלה על גג שהחלו לפרק ונפל חמש קומות. "הפועל נפטר. ראיתי אותו נופל, איך הוא צעק. זה קרה לפני עשר שנים, ואני זוכר עדיין את הצעקה. הביאו משטרה. באו לקבלן. אז הקבלן הוסיף אחרי המוות ליד הגג מחסום בכאילו, והראה להם. ככה עושים כל הקבלנים. למחרת הכול המשיך. מנהל העבודה חזר לעבוד. מי שילם על זה? רק הפועל שמת. כשעבדתי בברזלים, נכנס לי מוט ביד לעומק שני סנטים, כי לא חילקו כפפות. אם הייתי אומר שאני צריך כפפות, היו אומרים לי, 'חביבי, לך. לא נביא עובד במקומך, נביא עשרה'. אתה צריך לשתוק, לא לדבר. על פי החוק, המעביד צריך להביא לפועל נעלי עבודה, אבל אף אחד לא מביא. למה? לחסוך כסף. גם הפועלים אשמים. אומרים, בחום הזה איך אלבש משקפי-מגן? ואז כשקורה משהו, מאשימים את הקבלן".
-עברת הדרכות בטיחות?
"באו, הכניסו אותנו לאוטו לחצי שעה. אני שואל אותך: זה מספיק בעיניך, חצי שעה?".
המתח בין רווחי העתק של היזמים ובין ההזנחה בסעיף בטיחות פועלי הבניין מקומם. אתמול, בבניין היוקרה סי-וואן, הנבנה בטיילת של תל אביב, שבו ממוקמת הדירה היקרה בישראל, שנמכרה ב110 מיליון שקל לאיל המתכות הקזחי אלכסנדר משקביץ, עבדו חלק מהפועלים ללא קסדה. כשתהיתי למה, נאמר לי "תעשה מה שאתה רוצה בבניין שאתה עובד".
הכפר כאבול נפרש כחביתה על צלע הר, כמה דקות מעכו. במשרד עמוס תעודות הוקרה של ממונה הבטיחות חסן שולי אני נפגש עם הפנסיונר מוחמד מורשד. כ35 שנים הוא עבד כמנהל עבודה בבניין. גאוותו של מוחמד שבעשורים שניהל אתרים, אף פועל לא נהרג. "היתה לי קשיחות", הוא טוען. מוחמד אומר שהוא יכול לישון בלילה בשקט ולנסות לשרוד עם הפנסיה המחפירה שלו – 3700 ₪, שהיא נושא לכתבה אחרת.
מעשה שטן הוא שבנו שלו נדרס למוות על ידי מפלס בעת סלילת כביש בצומת כורסי. אנחנו נפגשים, כדי שיספר לי עליו, אבל זה לא קורה. לי לא נעים להעלות את הנושא. אני שואל בדרך עקיפין על ילדיו, והוא מזכיר בן אחר, פרופסור, חוקר גידולי מוח באוניברסיטת לובלין בפולין. אבל חסן שולי, מי ששם לעצמו ללחום במוות באתרי הבניה, ישיר יותר. הוא מזכיר את רשלנות הדריסה של אברהים מורשד, בנו של מוחמד שמת בגיל 33. הם מתארים יחד אל אותו בוקר ביוני לפני שנה שהמפלס לא זמזם ברוורס, את צעקות הפועלים לעצור. אבל היה מאוחר מדי. מוחמד מייבש דמעה. העברית שלו טובה, אבל את המילה מפלס הוא אומר בערבית כל פעם. מוחמד מבקש להפסיק, "מה זה כבר יעזור לי? נהרג הבן אדם. זה מאלוהים". חסן שולי כועס על הגישה הפאסיבית של האב השכול: "זה לא מאללה, זה מעבדאללה. אללה נתן את כל הכלים כדי למנוע תאונות, הן לא קורות, הן נגרמות".
סיבה מרכזית למקרי ההרג נעוצה בשיטת הוזלת התעסוקה. פועל בניין זול, חייו זולים וגם מותו זול. אם פעם ענף הבניין הוחזק בידי חברות גדולות, שמות כמו סולל בונה, שהעסיקו את העובדים ישירות, ואלה היו מאוגדים ובטוחים. לאחר שגורשו עובדים זרים רבים בשנות התשעים, החברות עברו להעסיק דרך קבלני משנה חאפרים, שלעתים לוקחים תחתם תת-חאפרים. אסמא אגבריה מארגון העובדים מען שמנסה לאגד עובדי בניין, מספרת על ההפקרות: "היום כל מי שיש לו טנדר, אוסף חמישה חבר'ה וקורא לעצמו קבלן. השיטה הזו היא מנגנון של הרג. ההשקעה הדרושה בבטיחות היא כאחוז אחד ממחיר הבניה, גרושים, אבל כשמביאים קבלני משנה, האחוז הופך בשבילם ל25 אחוז, אז הם יחסכו אותו. דיבר איתי קבלן שהשתתף במכרז לבניית שלד למכללה ותיערך את עבודתו ב1200000 ש"ח. לבסוף לקח את המכרז קבלן אחר שהציע 700000 ש"ח. רק החומר עולה חצי מיליון. איפה הוא מרוויח? בין השאר, מהוויתור על הבטיחות. הבטיחות הופכת לדבר האחרון שמעניין מישהו. הקבלן יבנה מהר, יחסוך בפיגומים ובטח בסוף גם לא ישלם לעובדים, אם הוא רוצה שיישאר לו משהו. המדינה מוציאה שלושה מיליארד שקל בשנה בפיצויים על תאונות עבודה, הרבה כסף שהקבלנים הקטנים חוסכים לעצמם".
זה בקצרה הסיפור של האסונות באתרי הבניה. אגבריה ושולי משתמשים במושג רצח כשהם מדברים על הפועלים שנגזר גורלם למות, בשל כוחות השוק. קשה להתנגד לשימוש במושג: כל עוד שיטת הפירמידה נמשכת, ימותו כל שנה 25 פועלים. במקרה של סופרטאנקר, יתכן שהמספר יעלה. על פי התקנות, העובדים צריכים לעבור הדרכות בטיחות על חשבון המעסיק. זה כמעט לא קורה. הדרכות רבות פיקטיביות. בצמתים אפלים, קבלנים מעבירים שטרות ומקבלים בפקס אישורי הדרכה. חסן מספר שקבלנים הציעו לשלם לו כדי שיוציא אישור בלי ההדרכה עצמה, שגוזלת יום עבודה. "אני לא מוכן. זו שליחות בשבילי", הוא אומר.
במרפסת משרדו בכאבול, ממונה הבטיחות חסן שולי מעביר הדרכה לשני עובדים שבונים את הקניון המרשים של עזריאלי בעכו. אחד מהם כבר שמונה שנים בענף. עד היום, הדרכת הבטיחות שלו כללה צפיה בסרט בן ארבעים דקות. התקנות מחייבות את הקבלן לדאוג ולממן את ההדרכות. בקניון החדש משקיע עזריאלי 150 מיליון ₪, אבל את הדרכת הבטיחות אצל חסן שולי הפועלים עוברים על חשבונם וזמנם. חולצות העובדים מנוקדות בטיח קרוש, כי הם באו אחרי יום עבודה, רק כדי לא ליפול ברולטת הפיגומים. כובעי-הפלסטיק הכתומים שלהם מרצדים בשמש הדועכת, והם מופתעים מהידע המצומצם שהיה ברשותם. הם יכלו בקלות להפוך לחלק מהסטטיסטיקה.
פאיז שתיוי, עורך עיתון 'כל אל ערב' שם לעצמו להילחם בתופעה. הוא התעקש להזכיר את הסיפורים האישיים של כל פועל שנהרג. בסוף יוני השחור זה קרה גם לאחיו, הרצף נאדר שתיוי, בן ה59, 40 שנה פועל בניין, שנפל בעת הרכבת מעקה בקריית טבעון וגופתו נתגלתה רק לאחר שש שעות, שבהם היתה בשמש. נאדר שתיוי היה עם אשה ושמונה ילדים, ולא עשה ביטוח חיים.
"לעולם לא חשבנו שזה יקרה לאח שלנו. היה חכם. בריא. אם היית אומר, פאיז, אחד מתשעת האחים נפטר, לא הייתי סופר את נאדר", אומר פאיז. "אחי לא האמין ללכת ללשכת האבטלה. אמרנו לו לנוח, הוא אמר לא בא בחשבון. עבד כל החיים קשה. וכמעט הגיע לשלב המנוחה. כעורך סיקרתי את כל מקרי המוות. לא חשבתי שזה יקרה לי. כמה אדם יכול להיות אנוכי, חשבתי שיקרה לכל העולם, לא לאחים שלי. אני פונה לרשויות, להקשות בתנאי העבודה, כמו עם התחבורה".
אני שואל אותו על העובדה ששמם של הפועלים המתים לא מופיע בתקשורת הישראלית, והוא אומר לי: "לא מתייחסים למגזר, כל עוד לא מדובר באייטם סנסציוני או ג'יהאד איסלמי. כשערבי מת, כאילו לא קרה כלום. אם זה היה קורה ליהודי אחד, כל המדינה היתה כועסת. זו מדיניות איפה ואיפה. אח שלי הלך לחינם". ד"ר אבי גריפל, יועץ במוסד לבטיחות, מאשר: "אחת הסיבות לסטטיסטיקה הוא הרכב האוכלוסיה, שהוא סוג ב' כביכול. עובדים זרים או פלסטינים. זה קהל שאין לו כח לדרוש בטיחות. אין אדם שירים קול צעקה".
מוות באתרי בניה אינו גורל משמיים. אם בישראל הקטנה 25 הרוגים בשנה בענף הבניה, בכל בריטניה מתים 42. ביחס למספר העובדים בענף, הסיכוי לפועל בניה ישראלי למות הוא מעל לפי חמש ממקבילו הבריטי. גם אם לא ימותו, העובדים משלמים בבריאותם. אסמא אגבריה: "אצל עובדי הבניין, בגיל ארבעים גמרת את הקריירה. הגב נשבר. לכולם יש פריצת דיסק. שק מלט זה 50 קילו, על פי התקנות צריך שניים כדי להרים, אבל לא מקפידים. תראה לי פועל אחד בלי בעיות בגב. אף קבלן לא נכנס לכלא על רשלנות שהובילה למוות, מקסימום מקבלים קנס כמה אלפי שקלים ומשוחררים לרצח הבא. אני שואלת את הציבור הערבי בישראל – זה הבנים שלכם? אם היו אומרים שכל שנה היו מתים 30 רופאים, זה היה עובר בשתיקה? חיי פועל הבניין זולים, הוא בעיניכם הלוזר".
הסיפורים טורדי מנוחה. "לפני ארבע שנה קראנו על הרוג", מספרת אגבריה. "אנחנו מגיעים לכפר שלו, רואים אשה בהריון, אחרי תשע שנים שלא הצליחה להרות. בעלה מת והיא בוהה בחלל. לא הצלחנו להוציא ממנה מילה. הלכנו לבקר את האבא, והוא מספר שאין לבן פנסיה או ביטוחים. קבלנים קטנים לא עושים פנסיה, כך שאשתו לא תקבל כסף. מה מסתבר? גם הבן השני שלו עובד אצל אותו קבלן. אני אומרת, למה אתה שולח את הבן כצאן לטבח, ברור שהיתה רשלנות. הוא אומר, 'כי כולם ככה'. האין ברירה הורג את הפועלים. אם יתארגנו, הם גם יגידו 'מגיע לי ציוד בטיחות'. היום יגידו להם, 'לך הביתה, נביא אחרים במקומך'".
התפרסם בגרסה אחרת מעט בהארץ

חמש דקות לגלעד שליט, עם המארגן במרצדס

בצומת קפלן, ליד מגדליו של מר עזריאלי, מתקבצים אט אט העיתונאים שיסקרו את חמש דקות העצירה לתמיכה בגלעד שליט. נער מבית ספר עמל הסמוך, נושא שקית ובה ביסלי ובאגט, מבשר בהתלהבות שישחררו את תלמידי הבית ספר, עגיל זוהר באזנו.

העיתונאים יושבים אבודים בכיכר, ממתינים ליוזמי האירוע. אני שואל אם אנחנו יושבים באי התנועה הנכונה, שאליה יגיעו המארגנים. "אל תדאג", אומר עיתונאי, "הם יראו מצלמות ויבואו אלינו". מעלינו, מעופף מסוק של אחד מגופי התקשורת.

עופר בנטל, קצין המבצעים של הפרוייקט מתראיין לכתב ערוץ 2. "הוכחנו שלכל עם ישראל לב עם נשמה טובה. בפורים, יגון יהפוך לגילון". לאחר מכן, הכתב מתנצל ואומר שהסאונד לא יצא טוב בגלל רעש האופנועים ועופר חוזר על הכול, ושוב יגון הופך לגילון.

עופר לא נראה כמארגן אירועים פוליטיים, אלא כביזנסמן שדפק קופה. הוא לובש מעיל עור, ג'ינס עם קרעים ומשקפי רייבאן. ידיו רועדות מאקסטזה ומרוב סמסים. והוא שם את בוהניו בכיס. כמי שרגיל לאירועי מחאה, זה מרענן לראות מארגנים עם מכוניות מפוארות כל כך.

אני שואל את עופר אם הוא לא מפחד שפתאום אף אחד לא יעצור את האוטו. "לא תהיה להם ברירה, אנחנו נעצור אותם", הוא אומר. מאחוריו, קבצן עם ידיים מנוקדות בכתמים בהירים מרים כוסית פלסטיק חד פעמים לקבל שם כסף. בין הקבצן לעופר נעמד לפתע מאבטח של שכר מינימום שרוצה לתפוס גם הוא מקום במהדורת החדשות, פניו רציניות. "המדינה בהזדהות ברמות שאין כאלה. התקשרו כל הרבנים הגדולים לתמוך", הוא אומר. לפתע, הוא משווה את הלכידות עכשיו לכך שבמחנות הריכוז כל אחד דאג לעצמו.

צומת קפלן מלאה שלטים של ההתנחלויות "כולנו ישראלים", אולי לאחר הרצח באיתמר, אולי לכבוד התקשורת שתגיע היום. בשעה 10:58, עופר רץ ברמזור אדום, עובר על אי-התנועה שממנו מנסים לבקוע פרחי פטוניה ונעלם בין המכוניות. אני רץ אחריו ולא מוצא אותו.

ואז, בין מגדל השופינג הענק למטה הצבא, כולם עוצרים. גם אם אפשר להיות ביקורתי כאן, האירוע מרגש בגלל שהוא אחווה כל-ישראלית. הוא גם מראה את הקלות הישראלית: איך אדם יחיד מראשון לציון, שמחליט מול הטלויזיה לעשות משהו, יכול לעצור מדינה שלמה. כולם עמדו: סקייטבורדיסטים קשוחים, פקידות מבנייני הממשלה, אנשים במכוניות חדשות וישנות. רק הומלס מזוקן, שנושא עגלת-שוק מאובקת, לא מוכן לשחק את המשחק, והוא מושך את עגלתו מתעלם מההמונים, יודע שבשבילו איש לא יטרח לעצור את המדינה. אבל יש עוד מישהו שהולך: עופר בנטל, שאיבדתי קודם, צץ ומתחיל לרוץ, ואני אחריו. הוא מזנק על סמיטריילר שנעמד באמצע צומת קפלן ומניף שלט של גלעד שליט על גגו. הצלמים מנצנצים במצלמותיהם. "גם ביבי צריך לראות. זה הכי גבוה שאפשר". הוא צועק לאיש העסקים קובי סידי, היוזם של כל האירוע העצום הזה. סידי עומד למטה, בין המכוניות שעוצרות ליד עזריאלי, אוחז בידו כלבה אופנתית זעירה עטופה סוודר ורדרד, שנראית מאושרת מתשומת הלב.

"אני מכיר את עם ישראל, הוא פה כשצריך אותו. כמו שניצחנו בכל המלחמות, ננצח כאן", אומר לי קובי סידי, אוחז במפתחות המרצדס הלבנה המפוארת. "יש תקציב לכוס קפה לחבר'ה?", מברר אחד הפעילים. לאחר חמש הדקות, אני משתחל למושבים הנוחים של המרצדס של סידי. שנינו לבד, בדרך לקפה ג'רמיה בצפון תל אביב שבו התחיל מטה המאבק. "התת-מטה", מכונה הבית קפה בפי הפעילים.

מדי שניה מקבל סידי שני סמסים לבלקברי, או טלפון. "אנשים, ניצחנו", הוא אומר לאחד. לתושב אשדוד שבה העסק לא דפק הוא מסביר "כל המדינה עצרה, אתה היית כנראה במקום לא טוב. לא מאות אלפים היו שם. יצאו מיליונים"."אתה יודע כמה אני בוכה בשביל הילד", אומר לו הפעיל מאשדוד בעצב. על סמס מסוים הוא אומר לי בקול שקט "זה סגן ראש השב"כ". אני מברר אם הנוכחי, אבל הוא אומר "לשעבר". מיד אחר כך הוא מקריא לי סמס מאקי אבני. "זה היה מדהים. כל הקאמרי יצא החוצה. זה בזכותך. בזכות האש שלך. היום קנית את עולמך". וגם ריטה: "אוהבת אותך, תודה על מה שעשית". הקשר עם המפורסמים התחיל מכך שהביא לארץ אמנים. הוא מראה לי תמונה ששלחה לו הרגע פנינה רוזנבלום, מחובקת עם עובדיה בצומת שנעצרה. "יש לי דמעות בעיניים", הוא אומר לי לפתע. אני לא חושב על גלעד שליט, אלא מפחד שהוא יעשה תאונה, כי כל ההתכתבות בבלקברי והטלפונים נעשים תוך כדי נסיעה. ולכן אני מהנהן. "אני צריך יום חופש, עשרים יום לא ישנתי", הוא אומר ואני נלחץ עוד יותר. כל רגע נשמע בליפ של הודעה או טלפון: הפועלים של גיבור ספורט, בחורה נלהבת מצומת הסירה, שייח בדווי שסתם את הדרכים בנגב ועוד. "תותח", אומרת לו מישהי ואז מציעה לו להתראיין ברדיו קול חי.

הוא מספר לי שפוליטיקאים ניסו לקחת עליו טרמפ והוא סירב. לפוליטיקה הוא לא מתכוון לרוץ. "חשוב לי שתרשום ששר התחבורה אדם מגעיל, ממש נבלה. האמירה שלו לנהגי האוטובוסים לא לעצור, תחזור אליו כסטירת לחי", הוא אומר. גם על דף פוליו שבו הכין טקסט להקראה, אולי בראיון רדיו, מופיע הטקסט "לגבי השר כץ נבוא איתו חשבון".

אנחנו מגיעים לתת-מטה בקפה ג'רמיה ברחוב ירמיהו, שם הוא מתקבל כמלך. הפעילה אתי אפריאט-כחלון, סטייליסטית וקניינית אישית, אשה מטופחת עם שרשרת צבעונית, מנסה לענוד עליו מדליה שכתוב עליה 'קובי התותח'. הוא מסרב. "דאגתי לו מבחינה סטייליסטית", היא מספרת. "דברים קטנים, כמו לסדר לו את הצווארון. אבל הוא מתלבש יפה".

פורסם לפני כמה ימים בגרסה מקוצרת בהארץ

מזל טוב לעם המצרי. ריכוז הקטעים שלי על המהפכה

החל מהימים הראשונים של האירועים, עיתון הארץ פרסם קטעים שכתבתי על המהפכה במצרים. זה לא דבר מובן מאליו. אני מועסק במשרת כתב משוטט ולא כותב דעות. המזל שלי הוא שבראיון הקבלה לעבודה סיפרתי על אהבתי למצרים ומסעותיי לקהיר. זה אגב דבר שעשיתי גם בידיעות, בפגישה עם העורך רב האינטואיציות שילה דה בר, שבינתיים כבר לא מחזיק בהגה האוניה, אבל אוחז באיזה מפרש. הוא התעקש שאכתוב על התיירות לקהיר וכתבה אכן התפרסמה ב7 לילות שערך אז עדי גולד, ועוררה עניין רב.

תם עידן האליטה המצרית. מהבלוג של מוריס, שאני בימים רגילים מנסה לא להיות מזוהה איתו

על כל פנים, את גישתי לאירועים שפרצו ב25 בינואר 2011, שהוא לטעמי היום שבו מתחילה המאה החדשה (או יום בחירת אובמה), אפשר להגדיר כאובססיבית. לקחתי את העניין באופן הכי אישי, והתווכחתי עם רבים מידידיי, באופן טרחני, ועל כך הסליחה. על כל פנים, שמחתי שהעיתון נתן לי לפרסם את דעותיי, שהן לעתים משונות, מעל הדפים הכבדים והמכובדים. במקרה הזה אני חושב שכן הצלחתי לקלוע למהלך הדברים, כשהמזרחנים היו מאוד רחוקים ממה שבאמת קורה, אולי גם בגלל שהם שייכים לדור אחר שלא מכיר את דור הבלוגרים במצרים, שאני התחברתי איתם באופן טבעי. למזלי יצא שהתחזיות שלי צלחו הפעם (היו לי לא פעם טעויות בעבר ואני מקווה שיהיו), וגם מזלם של מעל לשמונים מיליון האזרחים המצרים שיוצאים לחופש וכדאי להחזיק להם אצבעות, כי זה היום הראשון אחרי המהפכה שאין לדעת לאן יוביל.

.

אז הנה המאמרים:

בקהיר הצעירים נאבקים על חייהם, בישראל הם דבוקים לאח הגדול

האם דמוקרטיה היא צעצוע של המערב? (הארץ באנגלית)

מדוע ישראל מזדהה תמיד עם הנבל

לבכות עם ואיל רונים, צ'ה של עידן יוטיוב

פרס חביבי, זה קורה מתחת לחוטם שלך

.

המאמרים צוטטו בחלקם באל-פאיס, בי.בי.סי, בערוץ הטלויזיה הברזילאי גלובו בו התראיינתי ובמיני בלוגים אמריקאים, איטלקים וצרפתים.

בעוד שתי כתבות הזכרתי את המהפכה:

גלנט-טורס – הענף הפורח במושב עמיקם

שריפת איקאה: אידאולוגיה או איקאולוגיה

פרטים על האירועים קראתי בקו חוץ ולינקים חזקים בארץ האמורי

בגין \ השיר היומי של מתיו סוויני \ גבי אשכנזי \ ליקוי חמה \ חידון תנ"ך ועוד

השבוע הופעתי באוזנבר במופע המחווה ללהקת הפול לקראת ההופעה ב20 בינואר, ובמסגרתו בצעתי על הקסיוטון שלי גרסת כיסוי לויקטוריה, שיר פוליטי של הקינקס מהאלבום 'ארתור' שהפול חידשו. זוהי גרסת לוקליזציה ובה הפכתי את המלכה ויקטוריה למנחם בגין.

<

( תודה לסאונדמן הפנומן רועי, ולצלמת החביבה רבידי)

.

בגין

החיים היו הגונים

סקס נחשב לא מגניב

והעשירים חבלנים

וילות רק לאשכנזים

בריכות בקיבוצים

ואז בגין היה בעניינים

פזמון: בבגין בבגגין בבגין בבגין

נולדתי למזלי

באומה מובילה

אין לי לירה, אך מכייף אני

טוב לצאת למלחמה

כיף למות בעד ארצו

אז עוד לא נפתח קפה ג'ו

פזמון:

ג'ו און א מוטורבייק (רמז מתוך שיר אחר של הפול, גרדן)

פזמון:

המלים המקוריות באנגלית

—-

החרקים \ מתיו סוויני

עברית: רועי  צ'יקי ארד

הם הגיעו ביום אמצע הקיץ בזמן השקיעה

נחילים שלהם, בכל הגוונים והגדלים

רועשים, שקטים, עוקצים, נושכים.

לא עבר זמן רב עד שנכנסנו הביתה,

התרחצנו עם הבגדים

הגפנו דלתות, חלונות, כדי להשאיר אותם בחוץ

אבל חלק הצליחו איכשהו.

תרסיסי זבובים ונרות עשב לימון

לא הביאו תועלת, גם רשתות נגד יתושים

שיחי רוזמרין, קליפות בננה

אפילו סבון, תרסיסי שום וחומץ.

מקלות קטורת בוערים מלוא החדר עזרו קצת,

וגם להשתפשף בשמן אקליפטוס –

אבל חוץ מהריח האיום, זה

משך כנראה את עכבישי הענק,

אלה מאיתנו שהיו הורים ידעו

שהילדים לעולם לא יתגברו על זה

אלה שישרדו – כל כך הרבה לא ישרדו,

כל כך הרבה מבוגרים הרימו ידיים ומתו,

והממשלה לא עשתה דבר –

החרקים חסו על עיר הבירה.

אחרי שישה ימים הם נעלמו עם שחר

אל המקום ממנו באו,

מותירים שובל קליפות וגוויות

שאספנו ושרפנו במדורה.

היתה לנו ממש מסיבת חג הודיה,

עם זקיפי שמירה ומשקפי אינפרה-אדום.

כל זה קרה לפני שנה, ממש בחודש הזה

אנחנו ממתינים שהם ישובו

אנחנו רוצים לבטל את יום אמצע-הקיץ.

והנה כמה מהטקסטים שלי שהתפרסמו באתר הארץ.

עם הרמטכ"ל וקטורזה ביום הורים בחולון

על ליקוי החמה הכושל

ההכנות לסילבסטר (אנגלית)

הצליינים בבירה

המרוויחים מנזקי הסערה

חוויות מחידון התנ"ך

וגולת הכותרת: דיווחים מהשריפה בצפון

—-

מעין 6 כזכור יצא עם כל המוספים: 'שירה מפרקת חומה', שירון ערבי-עברי של גרילה תרבות, הספר 'גלשן' של מיכל דר ועיתון האמנות 'החדש והרע' (הפרטים המלאים). הוא כבר נחטף בכל מקום שאל מדפיו הוא מגיע. חומרים מתוכו מתפרסמים בכל מיני מקומות.

בבלוג של עידו קינן התפרסם סיפורה של ואן נויין על ימיה כמסננת טוקבקיסטים.

בווינט התפרסמו שירים מתוך 'שירה מפרקת חומה' וטקסטים של הכותבות.

Like This!

איך השתתפתי בהקמת השדולה נגד עובדים זרים

הכול התחיל כשנשלחתי לסקר את דיוני התקציב בכנסת. המליאה היתה ריקה כמעט לגמרי. ח"כ פלמוני דיבר, ערבב נושאים לא קשורים שקשורים לפלסטינים ולעיר שהם בונים, ובסוף הכריז שהוא מתנגד לתקציב. לכן הנחתי שהוא מקדימה. באותה מידה יכול היה להיות גם בליכוד ולתמוך באותו תקציב. השרה לימור לבנת ישבה כנציגת הממשלה, יחידה בשולחן השרים. בני בגין נכנס למליאה, מנוזל מעט. הוא עושה טריק ללבנת, נוגע בכתף ימין ואז יושב משמאל. לבנת שוחחה בטלפון, לא ממש התעניינה במה שקורה, וכעבור זמן משוחררת.

השמות של חברי הכנסת זוהרים באותיות רגילות, ליד שולחנותיהם. משום מה השם של בנימין זאב בגין דהוי וזה של יצחק הרצוג לידו מבריק באור יקרות, אף שהרצוג לא נמצא. הח"כ הפלמוני מדבר על זה שהזוגות הצעירים רוצים הנחות ומקבלים אנחות. כשהקלדניות של הכנסת ישבתו, זה יהיה בוודאי בצדק.

אחריו מטפס לדוכן הח"כ זאב ביילסקי, גם הוא מקדימה. בגין עוזב לזמן קצר ואין שום שר במליאה, בניגוד לתקנות הכנסת. ביציע המשוריין ממול היה זוג, והוא נטש משעמום. גם חברי כנסת עוזבים בזה אחר זה. אני מפחד שאשאר לבד עם ביילסקי. אפילו המצלמות של ערוץ 99  פועלות באמצעות רובוט. מירי רגב עולה. רגב איימה קודם להיות היחידה מהליכוד שתצביע נגד התקציב. היא פותחת בחנופה לנתניהו ואז מאשימה את הממשלה בתקציב לא חברתי. חברי הכנסת מקדימה שמחים שמישהו מוחה נגד הממשלה וצועקים, "רק הליכוד יכול", ואז היא אומרת "והוא ימשיך". היא מנסה להיחשב חברתית ולכן קובעת "אנשי הפריפריה הם אנשים נקיים ואותנטיים". בסוף הנאום מתברר שהיא השתפנה והחליטה לא להצביע נגד, אלא להימנע.

הנאום של אורי אורבך, שעולה אחריה, דוקא מעניין. אורבך, איש הקואליציה, יצביע בעד התקציב, אבל מסביר שהוא עושה זאת כגוי של שבת. אורבך אומר שכשבדיונים חש "כמו אדם שנאבק עם מצפונו, ולבסוף ניצח אותו". בגין מתבדח ואומר "זה עדיף על מי שמצפונו נקי, כי הוא לא משתמש בו". אורבך מספר על מקרה שתואר גם בדה מרקר. ועדת הכלכלה החליטה על כך שכל הדלקים יתייקרו מלבד דלק בשם פטקוק, שקשור לתעשיית הבטון ומשתמש בו במפעל "נשר", שבמקרה שייך גם לנוחי דנקנר, והכול בלחץ הלוביסט. ההנחה הזו תגרום הפסד של 36 מיליון ש"ח למשלם המיסים. אורבך מתאר את "מבטי האימה של הלוביסט" כדי שהקואליציה תצביע איתו, ומספר איך בסוף אזר אומץ ולא הצביע בעד. אורבך או לא, נוחי דנקנר כמובן ניצח בהצבעה. אורבך הודה בסוף נאומו שאם קולו היה מכריע את ההצבעה, הוא היה מצביע בעד. זה אומר הכול על דיוני התקציב האלה. הוא לא קשור בכלל לאנשים האלה שנואמים עם החליפות, העסק נקבע בין הלוביסטים לפקידים, שיהיו בקרוב לוביסטים. המקרה של אורבך, שנראה בחור טוב ואומלל, מראה עד כמה מדובר בדמויות טקסיות.

אני קצת עצבני, יוצא להתאוורר. לפתע שועטת חבורת ילדים מתיכון נגבה בראשון לציון שבאו לראות בפעם ראשונה את הכנסת. הוצמדה להן מדריכה בשם הדס שמסבירה על הדמוקרטיה הישראלית במיקרופון בנוסח מדונה. אני שואל את מור שרפי, בת ה11 אם היא בעד התקציב, והיא שואלת מה זה. אשה מבוגרת נחמדה אומרת "לא. אני תמיד נגד התקציב" ואז מור מיד אומרת שגם היא נגד. לידה ילדה אומרת שהיא בעד לבסוף הילדה הסוררת משתכנעת על ידי מור להתנגד. אני נגרר עם הנוער הראשל"צי לאולם שאגאל. המדריכה שואלת מהי כנסת, ואז במפתיע הבטריה של המיקרופון הנייד אוזלת והמדריכה נאלצת לדבר בקול. "לאולם הזה מגיעים מנהיגים חשובים מחו"ל. איזה מנהיג חשוב הגיע לארץ?", היא שואלת. 'דוד המלך', צועק אחד הילדים.

במזנון הבשרי, חולפת נגה רפופורט, דוברת הליכוד. אני מבשר לה שמירי רגב בסוף לא תתנגד לתקציב. "לא ממש אכפת לנו", היא אומרת. אני מנסה לברר מה יהיה גורלה של רגב. והיא אומרת "אנחנו אוהבים את כל הילדים". שתי נשים נחמדות עוברות, אחת מהן בהריון ומשוחחות על הצלם על סוג מצלמה שבעלה של אחת מהן קנה. אחרי שהן הולכות, הצלם מסביר לי שהן לוביסטיות.

אני שוקל אם לשוב למליאה, אבל נראה לי שעדיף לצפות בערוץ הכנסת. יש שם כתוביות, ואפשר לזהות את הח"כים האלמוניים. מתרוצצת שמועה על כנס יסוד של "הקמת שדולה למען נפגעי המסתננים הבלתי חוקיים" בשלוש ואני מגיע לשם.

בטעות, הקדמתי לכנס היסוד של השדולה. זה היה רגע מביך: איש לא נמצא באולם, רק אני וחבר הכנסת מיכאל בן ארי מהאיחוד הלאומי. את בן ארי פגשתי לראשונה לפני שבוע כשהגעתי להפגנה בירושלים לתמיכה במכתב הרבנים נגד השכרת דירות לערבים. הוא נאם ואז הסתובב בעצרת עם בנו, לוחץ יד לעוברי אורח, מתחת לדגלי כהנא. פיזזנו יחד לצלילי אריאל זילבר. הוא כנראה זכר אותי ואמר לי שלום.

לאט לאט הפעילים זרמו, מניחים על השולחן לידי מודעות ודבק סלוטייפ. אני שוקל להחביא את הסלוטייפ. איתן כבל עומד ליד הדלת, בוחן את המתרחש ובן ארי מזמין אותו להיכנס, כבל נסוג במהירות. הנאומים מתחילים. הח"כית יוליה שמאלוב-ברקוביץ' מקדימה, ממארגנות השדולה, מגיעה באיחור, אחרי טלפונים רבים מבן ארי. 'ממש חיכינו למשיח', מתבדח מישהו. 'זו אשתו של המשיח', אומר מישהו אחר.

נראה שבן ארי לא היה בטוח שחברי הכנסת יגיעו, ולכן אנשיו הכינו תויות 'חבר כנסת' על השולחן, ורק כשהגיעו, מחליפים לשם הח"כ. שמאלוב מריצה הצעה לפתרון הבעיה: כל בנאדם עם דעות הומאניות שתומך במסתננים ימסור לה את כתובתו ואז ידאגו שיגור אצלו מסתנן בחדר בחצר. "אנשים עם דעות הומאניות" זו הקללה הקשה ביותר כאן. הם שנואים לא פחות מהעובדים הסודנים, שחלק מאנשי השכונות מצליחים להבין את מצבם הקשה, למורת רוח מארגני השדולה.

אשה מאיזור התחנה המרכזית בתל אביב מסבירה שאם לא יעשו כלום, התושבים "יקחו את החוק לידיים". "זה יקרה", מבשר בהנאה פעיל מטופח עם קוקו. ואחר כך מבטיחים עוד אנשים בידענות. "זה הולך לקרות".

'אנחנו שחורים והם שחורים, על איזה גזענות הם מדברים?', אומר פעיל אילתי בשם אבי הלל, הוא קורא להקמת קבוצות שיפעלו בכוח נגד המסתננים. אחד הנואמים מסביר שהפליטים לא ממש פליטים כי הם מגיעים לא ישירות מסודן ומאריתראה כי אם ממצרים, ולמה הם לא נשארו שם. אני מהרהר באברהם אבינו וצאצאיו שיורדים לשבור שבר במצרים, ומדמיין את שמאלוב-ברקוביץ' ממתינה לו בכעס בכניסה.

ההזנחה ארוכת השנים של הממשלה את השכונות מנוצלת למשהו שנע בין מפגש יסוד של תא קו קלוקס קלאן למערכון. כמו בהפגנה נגד יחסי מין עם ערבים בבת ים בשבוע שעבר, הדמוניזציה מחוברת גם כאן מיידית לסקס. הנואמים מדברים על אונסים ועלילות דם וזרע שונות. צביה, אשה מבוגרת מרחוב צ'לנוב בדרום תל אביב מספרת שהיא לא יוצאת מהבית, כי כל פעם "שלושה כושים באים, שואלים אם בא לך חשק. גבר רואה אותי, מיד מתחיל להשתין". היא נסערת מאוד ורומזת שיש מי שמביאים לסודנים נשים במיוחד, ולא מוכנה להגיד יותר. הציבור מברר בגועל אם לא מדובר באנשי עמותות. וצביה רומזת שמדובר בבני דודנו.

ח"כ יעקב כ"ץ עולה ובטון שקט ונעים אומר שיש לו רעיון שיפתור את הבעיה, "ביום אחד ובלי להרוג אף מסתנן". הוא אומר שצריך למנות אותו לשר בטחון לשם כך, ואז ינהיג גיוס שלוש אוגדות "בלי בג"צ ובלי בד"צ". הוא מציע לירות בראש ל"שניים-שלושה מבריחים בדווים ולהכניס למכלאות את כל הבדווים מהאיזור שנמצאים 50 קילומטרים ליד הגבול". הקונספט מתקבל במחיאות כפיים. "לא ננוח עד שלא יהיה כאן סודני אחד", מסכם בן ארי.

.

פורסם בגרסה מקוצרת לחצי בהארץ

/

<iframe src="http://www.facebook.com/plugins/like.php?href=ID)); ?>&layout=standard&show_faces=false&width=450&action=like&colorscheme=light" scrolling="no" frameborder="0" allowTransparency="true" style="border:none; overflow:hidden; width:450px; height:60px;">

בנות ישראל לעם ישראל

ההפגנה שנועדה לעצור את פיתוי נערות בת ים על ידי ערבים היא שיא בגל אירועים גזעניים שישראל עוברת. על טנדר באחורי קניון בת-ים נקשר אריג פלסטיק גדול עם הכיתוב 'בנות ישראל לעם ישראל' ובזה אחר זה הנואמים טיפסו, נעמדו ליד לוגו של בנק אוצר החייל, וניסו להציע טכניקות יצירתיות להבריח את הדון ז'ואן הערבי.

השימוש במילה "רחם" היה שכיח מאוד באירוע, יותר מכל אירוע שבו הייתי בימי חיי. משה בן זיקרי, בחור יפה מפסגת זאב, שלדבריו גר כרגע באילת בגלל רדיפות השב"כ (קריאות: 'בוז'), נעמד על הגג של האוטו. הוא מניח את היד בכיס ומספר על סיורים שבזכותם הערבים לא מסתובבים בגנים של שכונתו לשעבר. "גם פה הערבי הוא חופשי", הוא אומר, ואני חושב על השורה המסיימת ההיא ב'התקווה'. "כמו שבפסגת זאב ניצחנו, ננצח גם כאן. גם בבת-ים יש תופעה שערבים גרים בכל השכונות ולא ניתן לזה לקרות". "מאחורינו היו הרבנים הגדולים", הוא מסכם. "הרבה ערבים אוייבים עזבו". רב מקומי עולה ומסביר: "הרחם של אשה הוא קדוש, יש לו בעל בית אחד", הוא מחכה ואומר "בורא עולם". "רחם זה רמ"ח איברים", מפרש צדיק חובב פלפולים. הקהל ברקע מצטרף ב'מוות לערבים' מדי פעם. לאט לאט מגיעים דגלי כהנא.

אלה לא שנות השלושים. בחלונות של הקניון, ברקע, ניתן לראות את העובדות במכון היופי אסתטיק, נשים צוברות חולצות חורף ברשת תמנון. האנשים בקניון כאילו מתעלמים מההפגנה. מגיע נער חבוש כיפה ומבקש בנימוס שאחתום על דף-קשר לפעילות נגד הערבים, "הכי חשוב האימייל", הוא אומר. אני שואל אם זה הגון שארשום את שמי, ומתוודה שפעם היה לי רומן עם נערה מצריה ולכן בעייתי שאחתום.

הכהניסט-זוטא שאחראי על דף הקשר נבוך. "זו התבוללות", הוא אומר.

"השתמשנו באמצעי מניעה, אתה יודע. זו לא ממש התבוללות. לא קרה נזק", אני מסביר לקהל שמתאסף.

ניכר שחיבב אותי ואני אותו קודם. הוא מעט התאכזב. "זה לא לעניין", הוא אומר.

"אתה כועס עלי?", אני מברר.

"חס ושלום".

"אולי הבחורה חשבה שאתה אמריקאי", מעירה אשה, שניסתה לפתור את הפלונטר.

"נהנית?" שואל מפגין אחר, בגישה מעשית. "אם נהנית איתה, אז יפה".

"אבל אנחנו מדברים כאן על זה שאם אתה מגיע לכפרים שלהם, הם יהרגו אותך. לא ישאירו חתיכה", מתעקש החבר המאוכזב שלי על העקרון. הוא נער ולא נראה לי שפגש ערבים מחוץ ליוטיוב או לכותרות החינמונים.

-אני חייב להתוודות שיצא לי לאכול חומוס בכפר יסיף, והיה בסדר. אף פעם לא אכלת חומוס במקום של ערבים?

פניו של ידידי מתכרכמות, "אכלתי חומוס, אבל בבית".

אני פוגש חמש בנות מתנועות בני עקיבא ואריאל שמתעטפות בשלט ההפגנה הענק. הן שמחות מאוד להתראיין ונרגשות שאני אומר שהן הכי חמודות באירוע. בהקשר להפגנה, אני שואל כמה ערבים התחילו איתן, ומתאכזב לשמוע שערבים לא פלרטטו ולו עם אחת מהן. אני מציין שזה מעליב. הן נזכרות שפעם בחור בשם מוחמד הציע להן חברות בפייסבוק. במהירות, מסתבר שלכולן הציעו מוחמדים חברות.

"איזה שם פרטי היית רוצה שיתחיל אתכן?", אני מברר. בחורה אחת עונה "דניאל. אני אוהבת את השם דניאל". בחורה שניה אומרת: "אשטון קוצ'ר, אני מתה עליו".

-אבל הוא גוי. זו התבוללות.

"הוא נראה לי מתגייר. בעצם תמחוק את השם שלו".

– ואם יהיה ערבי ממש חתיך? זה יותר בסדר?

"זה לא קשור. אני מודה שיש ערבים חתיכים, אבל אני לא אצא איתם".

אני מצטרף אל כמה נערים כהניסטים עם חתימת שפם ששרים בקול שיר מוזר שקשור למשחקי הכדורגל נגד סכנין: "מוחמד מת. הוא פועל בניין. גם כשהוא צם ברמדאן. יש לו שפם עם פרעושים. והוא מוכר גבינת עיזים". "זה שיר אלוף", אומר לי מישהו, הזייפן והשמנמן מכולם שלא זוכר את המלים. "מה אתה חושב על השיר?", הוא שואל. אני אומר לו שהשימוש בגבינת עיזים הוא יפה ובעצם אומר הכול. אין כמעט שירים על גבינת עיזים.

אני מרגיש מעט חולה וממתין שהעסק יידעך. הפעילים לא מסתפקים במחאה נגד ערבים חתיכים, ומחלקים פליירים לאירוע נגד העובדים הזרים בשוק התקווה למחרת ההפגנה. "בנות, יש מספיק בני נוער יהודים. ערבי, אל תתחיל עם בנותינו", אומר עוד נואם. "הייתכן שבני בת ים יתחילו עם בנותיו של אחמד טיבי". לי זה נשמע נחמד.

דתיה צעירה מציעה לי דיסקים שמתארים את הסכנה הערבית לרחם שלי, ואני מתביית על די.וי.די בשם "נחש הזהב", רק מנסה לברר אם זה לא ארוטי, אך היא צעירה ודתיה מדי, ולא מכירה את פירוש המילה. הרב הנואם מדבר על איחוד השורות בין היהודים, וברקע בחור חילוני שעטוף בדגל הלאום כמעיל מספר שהוא הולך לתלות את השלטים "אצלם בשינקין".

אני הולך להפגנת הנגד, שממוקמת רחוק מדי. איתי הולכים כמה מפגיני ימין משועממים שסקרנים לגבי מה שהם מכנים ה"חראות". ואז אנחנו חוזרים. אתי, נערה בחולצה ומכנסיים קצרצרות, מדברת עם אמא שלה בטלפון בבליל בין רוסי לעברי. היא לובשת בגדים קצרים מאוד, דובי על החולצה. כנראה חזרה מחוג בלט. ההפגנה משכנעת אותה. "יש כאן הפגנה נגד ערבים שעושים חגיגות על זה שהם הורגים יהודים ומתעללים בבנות", היא אומרת לאמא שלה. אני מראיין אותה, ואז כמה נשים מתחילות לכעוס עלי ולחשוד בי. אני אומר לאתי שלא תתיחס אליהן, שאולי הן ערביות. הן שומעות ונעלבות, אני מתעלם מהן. נער שראיינתי קודם, דורש מאתי לא לדבר איתי. אני לוחש לה שאולי גם הוא ערבי. אתי נבהלת ממנו. היא אומרת לי ששמעה סיפור על אשה יהודיה שערבי חתך לה את כל הגוף עם בקבוק שבור.  בהמשך נטפל אלי בחור חילוני עם ג'ל בשיער ומציע תאוריה שמקשרת בין הקוראן לבין הנאציזם, הוא מסלק את הדתי שרוצה לגרש אותי, ואני נאלץ להיצמד אליו. כל הנואמים נעלבים שהם נקראים גזעניים, על אף שקשה להגדיר אחרת הפגנה שמשלבת בין 'מוות' ל'ערבים' ול'רחם'. כשהרב צועק בהתרגשות "בנות ישראל לעם ישראל", הוא אומר "הנה, זה למשל לא גזעני".

אני ממהר לסניף ארומה בקניון כדי לשלוח את הקטע למערכת. לידי שתי ערביות מטופחות מדי עם פרנץ' מניקור מוקפד וילד התפנוקים שלהם עם תלתלים בהירים של גולש. לידן, שקיות תפוחות של קניות, אולי לכריסמס. אני ממליץ להן שכדאי שלא ייצאו מהשער הקרוב, כי יש שם הפגנה כהניסטית. אבל הן רק מפחדות שההפגנה תגרום לפקקי תנועה. אני שואל אותן ישירות על איך הן מרגישות כשהפגנה כזו נגד יחסים בין ערבים ליהודיות מתרחשת לידם. "שקספיר כתב את רומיאו ויוליה, כדאי להסתכל על זה פעם", מציעה אחת.

פורסם בהארץ בגרסה מקוצרת

Like This!

%d בלוגרים אהבו את זה: