Category Archives: הארץ

לפיד ניצח, בליך הפסיד (גרסה מלאה)

הקמפיין המוצלח של יאיר לפיד בבית הספר, אליו הגיע פעמיים, עומד להוביל לתוצאה אחת – מחיקת אגדת בליך, כבית הספר שמנבא משהו על חיינו. אם בעולם המבוגרים לפיד לא נושק לתוצאה דו ספרתית, בבליך קיבלה מפלגת יש עתיד 27 אחוזים, כלומר מעל 32 מנדטים, ועקפה את הליכוד (25 אחוזים) והעבודה (23 אחוז). ״בבחירות הבאות כבר לא נצטרך לבוא לכאן״, סיכם צלם כשמסביבו גורפים את עשרות הקילוגרמים של חומרי התעמולה והסטיקרים לשקיות.

אבל זהו סיום זוהר. מול הפריימריז המדכא בליכוד ואפילו הפרימריז בעבודה, נראה כאילו בליך הוא הדבר האמיתי, עם שמחה, סקרנות וויכוחים אידאולוגיים.

כבר בכניסה התברר לי שאני אויב בית הספר. לפני שבוע, סיקרתי באופן שחשבתי כמחמיא את הגעת מופז ויחימוביץ' לתיכון, אבל התלמידים זעמו. במיוחד בגלל שלאחד התלמידים קראתי משקפופר. חשבתי שזו מחמאה, אהבתי את הסגנון שלו. אבל יצאתי אידיוט ושכחתי שבעולם הנוער משקפופר זו נאצה. כך שכולם החמיצו לי פנים, כנראה בצדק. אנשי מרצ קיבלו הוראה מולי לא לדבר איתי. הייתי מוחרם ונזוף. ראש מועצת התלמידים עוד הסכים לשוחח איתי, הסביר שזה לא נכון שהילדים בבית הספר קפיטליסטים ושלדעתו הייתי צריך לכתוב על ההשקעה הרבה של מועצת התלמידים שעמלה קשות על התהליך. לא יצא לי לדבר איתו אחרי הנצחון של מפלגת ההון של יאיר לפיד. גם נער מהעבודה נזף בי, ובסוף אמר שהוא מנגן יותר טוב ממני בגיטרה. מה שכנראה נכון. דווקא ילדי הליכוד התייחסו אלי יפה. אבל אני יכול להאשים רק את חוסר הרגישות שלי בהפיכתי לנער דחוי בתיכון בליך.

היתה השפעה נוספת לכתבה ההיא. הדגשתי שלקדימה היו אפס נציגים מבין הילדים בתיכון ושחברי הקמפיין ביימו שלט חי והסתתרו אחריו, כדי שמופז ירגיש טוב. קדימה לקחה את הבחירות כמשימה רצינית. האוהל הגדול ביותר בתיכון היה של קדימה ופעילים רבים ניצחו על הקמפיין וחילקו סוכר ורוד ומגנטים. רוב הסטיקרים על הרצפה היו של קדימה, והיה נער שהדביק את כל חולצתו בעשרות מדבקות של המפלגה עד שנראה כאיש חלל. האהדה המפתיעה למפלגה היתה עניין מסתורי ביותר וגם נוכחותו של היועץ מוטי מורל הוסיפה לחשד. הנערות באוהל קדימה הסבירו לי שיצביעו למופז, "כי קדימה תומכים בצעירים. יתנו הנחה לתחבורה ציבורית ובעד לבטל את הפסיכומטרי". "קדימה נותנת מצוקה לכל מה שהצעירים רוצים", התבלבל פעיל צעיר בזמן ששזר בלון.

״הם השקיעו הרבה כסף וכסף מדבר אל צעירים בגיל שלנו. הפעילים של קדימה לא באמת יצביעו להם״, פירשן פעיל נבון של הבית היהודי וחזה פחות מעשרה מצביעים למופז. ואכן, קדימה קיבלו אפס אחוז עם כל המאמץ והתקציב העצום, שרק חשף את שלמפלגה הזו יש עתיד: להתאדות.

"מחל מחל מחל", נאם ח"כ כרמל שאמה הכהן (ליכוד) בגרון ניחר. "תמיד היינו איתכם, תהיו איתנו", וזכה למחיאות כף אף שלא ברור במה הליכוד היה עם הילדים הנחמדים. אחת מהפתעות הבחירות הוא נפתלי בנט מהבית היהודי (11 אחוז) שעמד על במה בחולצה סגולה ונראה כיזם הייטק שמנסה למכור מוצר חסר שימוש כלשהו בעיניים נוצצות, "משהו חדש מגיע", אמר. את אותו משפט בדיוק דקלם כמה פעמים בבחירות לראשות הבית היהודי. המפלגה הדגישה את איילת שקד, החילונית של הרשימה, והסתירה משופמים עם כיפה כמו ניסן סלומיאנסקי.

גם בעבודה לקחו את הבחירות ברצינות והשקיעו במשאית גדולה ובתקליטן. אבל כולם היו המומים מפרישת פרץ לכיוון לבני ונראה שזה פגע בתפקוד הכללי. בכל זאת, נוצר תור גדול לחולצות של המפלגה, שעליהן אפשר להוסיף מסרים אישיים. אנשים הסתירו את חולצות הליכוד כדי להשיג את החולצות המדליקות. "אני לוקחת רק כי זה מגניב", הודתה נעם, פעילת יאיר לפיד. כשהתקרבתי, התיזו עלי פעילי העבודה קונפטי שדבק לשערי ולא ירד חרף שעות של ניעור. "צפינו צרות מצד עמיר פרץ, אבל לא כל כך מהר", אמר לי פעיל עבודה עצבני. "עדיף שזה קורה עכשיו. שיילך קיבינימט ולא יחזור". סתיו שפיר היתה עדינה יותר ואחלה לו בהצלחה.

והיה גם את טל שהיה צעיר מכדי לבחור, ופיצה את עצמו בכך שחבש על בגדיו יצירה עשויה מ500 סטיקרים של המפלגות. "רציתי לעשות מחווה לכל המפלגות. היחיד שאני לא מוכן להדביק זה ליברמן", אמר האמן הצעיר בנחרצות. ביררתי, למה יש לו סטיקרים של מיכאל בן ארי. "אני בעד הימין, אבל לא הקיצוני", הוא הסביר.

המוזיקה נחלשה ועל הבמה החלו לעלות הנציגים המרכזיים של המפלגות. למשל עמרם מצנע שהדגיש שהוא מספר שתיים בתנועה ולא שלוש, ונשמע מעט מקנא בעמיר פרץ, המועמד החדש שמאפיל עליו. בשביל הדרמה, הייתי מצפה שיעבור לעבודה חזרה, או אולי לגוון לכיוון קדימה. אנשי הליכוד הציבו במהירות סולם מול הבמה, טיפסו עליו אוחזים בדרבוקה וצעקו 'רק הליכוד' כל אימת שמישהו נאם. "איתי, תרגיע את עצמך", נזפה אחת המורות כדי לתת כבוד למועמדים שטרחו להגיע. בנות יאיר לפיד, הנראות כדוגמניות לפרסומת למרכך שיער כחול לבן, צווחו 'איפה הייתם ארבע שנים' אחרי כל נואם, כולל סתיו שפיר. בינתיים נשבה רוח חזקה וסמל העבודה החדש, האוהל, שנתלה על בלון הליום, נתקע בעץ, והיה צריך להניע אותו.

כשאני מדבר עם נגה כץ, דוברת הליכוד, קרב ובא יועץ של איציק שמולי שנכח במקום ולוחץ את ידה. "נתראה בכנסת", הוא אומר לה, נראה המום מהמעבר של פרץ. "אלא אם תהיה הפתעה ויתגלה שאובמה רץ כמספר שתיים של יובל המבולבל".

הקמפיין תם, הפעילים אורזים את השלטים ואנשי העבודה מורידים את האוהל מהבלון הסורר. הילדים ניגשים להצביע. מיד, כמו פוליטיקאים ותיקים, כל המפלגות מורידות ציפיות. ביאיר לפיד חוזים שהליכוד ינצח. נערי הבית היהודי מקטרים "הבנות בוחרות יאיר לפיד כי הוא נראה יותר טוב. ככה זה צעירים, בוחרים בלי אידאולוגיה". כשאני מזכיר להם שגם הם צעירים, הם אומרים "אבל אנחנו קיבלנו שכל". גם כרמל שאמה מוריד ציפיות, "צעירים אוהבים מפלגות אפנתיות. אני מרגיש לא קוּלי כאן להיות ממפלגת שלטון. זה משדר כבדות". "אם העבודה זוכה", אומר הבחור מהעבודה שאמר לי קודם שהוא יותר טוב ממני בגיטרה, אבל השלמנו, "זו תהיה הפתעת המאה".

הילדים ממתינים לתוצאות באולם הכנסים. הם יושבים בגושי מפלגות. פעילי הליכוד נעמדים על הכסאות וזועקים "בטחון, בטחון, בטחון". עלמות יאיר לפיד מדקלמות מולם "יש עתיד, יש עתיד, יש עתיד". כמה ילדים מש"ס, שלא הבחנתי בהם קודם, מרימים אצבעות וקוראים 'אצבע אלוהים'. עוד שניה יזכו ב3 אחוז. אנשי הליכוד צועקים 'אין עתיד, אין עתיד, אין עתיד'. ילדי העבודה ומרצ שרים שיר סקסיסטי על שרה נתניהו, והמורה נוזפת בהם. זהו ממש מחזה אוונגרד. קבוצות קבוצות של מקהלות תוקפות זו את זו בססמאות נדושות, ששיאן הוא שיר הליכוד שחובר בבליך, פזמון שיזעזע כל תלמיד שהגביר ביולוגיה, "הלב שלי נמצא בצד ימין". ואז התוצאות נמסרות. מבית הספר יוצאות תלמידות ומדברות על כך שהאגדה של בליך מתה הבוקר ומרכלות שכל המורות הצביעו עבודה.

 גרסה מקוצרת מאוד מאוד הופיעה בהארץ

אם אתם כבר פה מוזמנים לקרוא את האייטם שלי מהמרדף של המפלגות אחרי אותיות

באירוע צעירי העבודה באברקסס

לאחר שני אירועי ליכוד שבהם נכחתי השבוע, ועידת המרכז שבה כמעט כולם היו בגילאי חמישים-שישים, וכנס נשים של המחנה הלאומי שכלל רק 22 משתתפים, אירוע השקת הקמפיין של המשמרת הצעירה במפלגת העבודה היה הצלחה גדולה. בר האברקסס בלילנבלום תל אביב התמלא עד אפס מקום בצעירים והאוירה היתה כשל מפלגה המוכנה להילחם.

טוב, זה לא היה ממש אירוע לוהט. אלא יותר נסך תחושה של מסיבה במקום העבודה (בלי לפגוע). אירוע שבו אתה חייב לחייך ולנוע מעט כדי לא לפגוע במי שבחר את התקליטן ולשמור על יחסים שפירים עם הבוס. אבל עדיין, אם היתה תמיד התחושה שהמשמרת הצעירה של מפלגת העבודה זו החבורה הכי קשישה במדינה, היו באברקסס אנרגיות קרב של עלומים, שהתחזקו מהמחאה החברתית ומהכוכבים החדשים שנרשמו לפריימריז וגם מההצהרה של ליברמן ונתניהו שהוכרזה במקביל, שהעניקה זריקת מרץ לשמאל-מרכז.

אני פוגש את אחד העובדים הוותיקים באברקסס והוא נרעש מהטעם הרע של הכיבוד שמפלגת העבודה בחרה: "סיגרים מרוקאים ומרשמלו, אי אפשר לתאר", הוא אומר בזעזוע. עניין המזון משמעותי כנראה: בליכוד המארגנים הצעירים התגאו בכך שהצליחו להביא לחמניה עם קמח מלא לגני התערוכה ושהיתה מכונת אספרסו. בשל המצב התעסוקתי הרעוע בעולם העיתונות, אני מחליט להסתכן ומנסה בעוז את השניצלונים. הם צוננים כמו העבודה בימי פואד. גם המוזיקה שמנסה להיות צעירה-מדליק, משונה מאוד, מוזיקה עברית שישים-שבעים-שמונים. חלילה אין מזרחית. "ביקשו מאיתנו עברית", אומר אחד השותפים במקום. "בשום מקום לא שמעתי מוזיקה כזו".

על הבמה עולה פעילה ואומרת בהתרגשות, "תכתבו על השלטים מה שבלב שלכם, מה שבנשמה שלכם, ותעלו לפייסבוק כדי למלא את החור השחור של ביבי וליברמן". "ביבי הביא להם חתיכת תרגיל", לוחש לי אחד העובדים במקום. אני תמיד מרגיש תחושות אשם באברקסס, כי פעם הם הזמינו אותי לתקלט וכולם ברחו.

אני פוגש את סתיו שפיר. בזמן המחאה, ראיתי אותה כמעט כל שבוע. אני גם תומך בכניסה שלה לפוליטיקה. אבל זו למעשה הפעם ראשונה שאני פוגש אותה בצד השני של המתרס. "תתפקד", היא מורה לי בחן. "היו לי חמש הרצאות היום. צטט מה שכתבתי בטוויטר". אני שואל מי נמצא כאן, והיא אומרת "ראיתי את אבישי". לוקח לי זמן להבין שמדובר בברוורמן. אני מעיר לה שהיא מתחילה כבר לדבר על חברי כנסת בשמות פרטיים. "תמיד הייתי טובה בשמות פרטיים", היא יוצאת מזה.

לירון, חברת מפלגה חדשה שהגיעה פעם ראשונה למפגש כזה, נראית המומה. "זה מאוד פוליטיקאי", היא ממלמלת. אני מברר אם תצביע לסתיו או לאיציק שמולי. היא אומרת שלסתיו. יריב אופנהיימר משלום עכשיו שרץ גם כן לפריימריז מברך אותי לשלום. על אף שהוא רק בן 35, הוא נראה מדור אחר. אבל הוא מפרגן: "פעם אמרו שכשאמבולנס חולף ברחוב, ליכודניק נולד וממערכניק מת. היום זה לא ככה. יש במפלגה הרבה יותר צעירים מפעם. אצל אהוד ברק היה מאוד מבוגר ושמרני, אוירה יותר מכופתרת". אני מעיד שהוא נראה מאוד מכופתר. הוא נלחץ. קברתי אותו. "אוציא את החולצה החוצה, זה בהשראתך", הוא אומר ומשחרר את החולצה מהמכנסיים.

ואז מגיעה שלי יחימוביץ'. "הו הא מי זה בא, ראש הממשלה הבא", צועקים כולם. צלם ושני אנשים שנראים כמו איציק שמולי, אחד מהם עם קפוצ'ון, מסתיר לי את ראש הממשלה הבא. ואז כולם צועקים "ביבי הביתה". אבל הצעקות הכי עזות היו ל"העם דורש צדק חברתי". יחימוביץ' שחודשים ארוכים חמקה מביקור במחאה כדי לא לנכסה, החליטה בבת אחת להכניסה לתוך כיסה הקדמי. קמפיין העבודה של שלטי המחאה, אולי אפקטיבי, אבל הוא בדיוק הפוך מהרוח המקורית, המהפכנית, שבו כל שלט הוא אישי ולא קונים את פרסומו בכסף.

מתחילים הדיבורים. לבמה מטפסת מיכל בירן, יו"ר המשמרת הצעירה של העבודה ומועמדת. "הצעירים מחזיקי השלטים הפכו למנהיגי העתיד", היא אומרת. "ברית הפחדנים באה לעצור אותנו. הם מפחדים". אחריה, יחימוביץ' ניסתה לקרוא לשמאל-מרכז המפוצל להתאחד: "אני קוראת לשפויים ממפלגות המרכז, שמאמינות בשלום ובצדק חברתי להתאחד במפלגת העבודה תחת הנהגתי. אני קוראת למצביעי ליכוד שאיבדו היום את הבית להצביע עבודה". המעמד הזה הוא גם נסיון להרים את מניות הפריימריז של מיכל בירן שרצה מול כוכבים רציניים. יחימוביץ' אפילו קוראת לה בטעות יו"ר התנועה. "טוב, היא תהיה עוד ארבע שנים", היא מתקנת. "עוד שמונה שנים", היא מתעשתת.

"היו נאומים חבל על הזמן", מסכמת דנה מרמת גן. "אהבתי".

פורסם בקצרה בהארץ

ראיון ראשון עם אנשי בלוג המהפכה האתיופית בישראל

קשה להבין את ההתעוררות החדשה בקהילה האתיופית ללא הבלוג youngethiopianstudents. המבקר בבלוג נפגש בעולם לא מוכר, שבו הלא-אתיופים מכונים פרנג'ים, גלגול אתיופי לביטוי הערבי 'פרנקים', שראשיתו בתיאור האירופים הצלבנים. הבלוג תוקף בשצף את הגזענות הישראלית נגד הצבע השחור, אבל לא עוצר שם, אלא מתעמת מול הממסד האתיופי בישראל על עמותותיו המתוקצבות. המלחמה המעניינת ביותר שלו היא מול החוקרים הישראלים שמנסים להבין את הישראלים האתיופים, כאילו היו חבורת שממיות עם מאפיינים ברורים. "אנתרופולגיה פרנג'ית", הם קוראים לגישה הזו.

הנסיונות לראיין את מי שעומדים מאחורי הבלוג המרתק הזה לקחו שנה. כותביו החליטו לא לשתף פעולה עם התקשורת, אלא לבנות תשתית רעיונית לא מתווכת למהפכה. את העיתונות הם מכנים "התקשורת החזירית". בעמוד ה'אני מאמין', מסבירים יוצרי הבלוג שאין חבר היכול לדבר בשם הקבוצה הלא היררכית. עכשיו הסכימו להתראיין לראשונה, אבל סרבו להצטלם.

הבלוג הפועל דרך המערכת החופשית וורדפרס מפברואר 2010, הוא יוזמה של שבעה אקדמאים. ראשיתו בפורום יוצאי אתיופיה בYNET . שם הכותבים הסתבכו עם החוקרים המושמצים ונאלצו לנדוד למקום אחר. הפורמט הבלוגי העצמאי הוא אידאלי מבחינתם. לא עוד קריאה על הישראלים האתיופים בתיווך עיניים פרנג'יות בהירות (כמו למשל כאן), אלא כלי תקשורת לא מצונזר, עמוס ניתוחים, לעתים מבריקים ולעתים בוטים ומעוררים חוסר נחת. אך תמיד מקוריים. לאחר שאחד החוקרים אפיין את האתיופים כ"בעלי שדה פסיכי צר המתבטא בקושי ברמת הקלט" כותבי הבלוג החזירו ואפיינו את החוקר הפרנג'י המצוי של יהודי אתיופיה כ"צאצא יהדות אשכנז בדרך כלל, בן המעמד הבינוני ומעלה, מבנה גופו רופס ולא ספורטיבי, תווי פניו עדינות".

השבוע הבלוג זכה לתהודה גדולה. מאמר נרעש יצא נגד הצלם זיו קורן, שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו תמונת עירום של אתיופית טובלת במקווה מחנה המעבר בגונדר. בגלל הסיקור התקשורתי הנרחב, הפוסט היה הנקרא בתולדות הבלוג. הצילום, שהוסר לבסוף, תואר בבלוג כאונס והמחנה בגונדר כ'מחנה ריכוז'.

YES נמצאים בקצה הרדיקלי של הארגונים האתיופים, גם בקרב התנועות החדשות והצעירות. מעין גרסה כהה של תנועת מצפן. כיום, כותבי הבלוג מונים שמונה, חמישה גברים ושלוש נשים, הנפגשים מדי פעם או מתקשרים בשיחות אינטרנט. אחד מהם הוא חנניה ונדה (39) מבאר שבע, ששינה את שמו ברוח המסורת האתיופית לאנניה וורדה אבגז, וורדה הוא שם אביו ואבגז הוא שם סבו. השם נועד לכבד אותם ואת מאבקם. ונדה מסביר שהמגמה החדשה בעדה של שינוי השם היא תוצאת הרדיקליזציה של הבלוג. יש כאלה שבוחרים להוסיף את שם האם ולא את שם האב, ברוח פמניסטית יותר. ונדה התפרנס כמדריך טיולים וכיום מסיים דוקטורט בארכיאולוגיה אנתרופולוגית – כך נחשף לכתיבה ההיסטורית על יהודי אתיופיה. "אין אנתרופולוגיה רצינית עלינו. כותבים שאנחנו שרים רגאיי ושזאת בעיה. מה עם הקיבוצניקים? זו בעיה שהם שומעים רגאיי? יש לחוקרים כל מיני תפיסות משונות על המיינד האתיופי. מה הם מבלבלים את המוח על תרבות שהם לא מכירים? הם הפכו את האתיופים לבעיה, ובנו תוכניות שהפכו אותנו למשאב כלכלי. מה שעשינו זה לשים זרקור על החוקרים עצמם".

"שינינו שיח, המצאנו שפה חדשה. בזכות הבלוג, אנשים מרגישים שיש להם גב וגאווה", קובע ונדה. "יש חוקרים שחושבים שפרנג'ים כותבים את הבלוג. הם בטוחים שאתיופים לא מסוגלים לכתוב ככה. אנחנו לא רק מבקרים את הפרנג'ים אלא גם את השכבה הדקה שמשתפת פעולה איתם, שכבת המנהיגות האתיופית שנוצרה כחיץ. אנחנו דורשים ועדת חקירה בינלאומית למצב יהדות אתיופיה".

עד שתוקם ועדת החקירה, ונדה מתמודד עם גחמות היומיום בישראל. "היום הסתובבתי בתל אביב וראיתי חנות ספרים יד שניה. אני אוהב חנויות ספרים, אז נכנסתי להציץ, קפץ עלי בחור שזוף, חשב שאני סומלי שבא לגנוב".

זעם יהודי אתיופיה גואה עם כל פרסום על אפליה והכתובת רשומה בבלוג: ההפגנות האחרונות הן רק יריות האזהרה לקראת התפרצות אדירה. "ככל שהניכור מתגבר, הסכנה לאלימות גדלה", מתריע ונדה. "בסופו של דבר המצב יוביל להתפרצות געשית. אני חושש שמה שיוביל לפעולה הוא האלימות המשטרתית. המשטרה רואה בצעיר האתיופי אויב, עוד יירו פה במישהו. לא תהיה אינתיפאדה, אלא אלימות לא מאורגנת. פשוט אנשים שישרפו דברים, כמו הבדווים. צריך לעצור את זה לפני. יש לי חבר שהוא סמח"ט בצבא, אבל גם הוא לא מנותק מהגזענות. הוא פוגש אותה דרך האחים שלו, יודע שהמשטרה מרביצה לאח שלו. מרגיש את הסטריאוטופים בתקשורת המתארת אותנו דרך הפריזמה של אלימות ורצח. למה החברים האתיופים שלי שעזבו את הארץ לארצות הברית מצליחים ופותחים חברות?".

רחל אסגדץ' טלה, בת 42, גננת לחינוך מיוחד מאשקלון ואם לשתי בנות, היא חברה אחרת בקבוצה: "מי שקורא את הבלוג לא הופתע מהתופעות שמתפרסמות היום, כל הגזענות וכל ההפגנות. הם הקדימו את המאוחר ודיברו על זה מהרגע הראשון. גם התקשורת היא בעיה. בעיתונות כותבים בהתרגשות על 'האתיופי הראשון', על 'הקצין האתיופי הראשון'. זה מחריד אותי. למה הם חושבים שאנשים ממוצא אתיופי לא יכולים להגיע להישגים האלה?"

בבלוג לא רק מתייחסים למצב היהודים האתיופים בישראל. אחד הדברים המעניינים הוא הצגת מצבה הכלכלי המשתפר של אתיופיה, או תיאור יחסי אתיופיה-מצרים מזווית יוצאת דופן. הבלוג נאבק נגד "אתוס ההצלה" של יהודי אתיופיה. הגרסה שונה לחלוטין: האתיופים לא היו אזרחים פסיביים שניצלו על ידי טוב לבן של ממשלות ישראל, אלא התאמצו לעלות בעצמם דרך סודן, לעתים נגד רצון המדינה. בבלוג נרמז כי הדריסה של פעיל העליה מסודן ביל הלפרן ב1982 היתה לא מקרית. מלקמו נחשון זלקה, 33, כותב אחר בבלוג, כופר בכך שיש איזה מאפיין שמאחד את הקילה האתיופית בת 120000 הנפשות: "מדברים על קהילה אתיופית. מה זה, ואיפה היא נמצאת. זה בלון. יש תפיסה שאנחנו גוש שאפשר להגיד עליו משהו. יוצאי אתיופיה מאוד הטרוגנים, אין קשר בין מי שנולד פה, למי שהגיע בגיל 30. בתוכניות הלימוד עדיין מציעים לדבר אל האתיופים ב'רגישות תרבותית'. התוכניות האלה מתאימות למקסימום חמישה אחוז מהאוכלוסיה. גם לא לאבא שלי שכבר 20 שנה כאן, ועבר שינוי מנטלי. הם כנראה מדמיינים אישה שעלתה לפני יומיים עם הילד על הגב שלה. פשוט קשקושים".

זלקה וונדה מדברים על אפשרות של חזרה המונית לאתיופיה. זלקה: "בהפגנה האחרונה, האחיין שלי בכיתה ב' אמר שאין לנו לאן ללכת מלבד אתיופיה. בהפגנה האחרונה ההבדל בין הבמה והשטח היה עצום. אנשים בקהל באו בתחפושת של קו קלוקס קלאן בזמן שעל הבמה דיברו הממסדונים שאנחנו עם אחד, עם ישראל. הממסד לא מייצג את הציבור". זלקה מופתע מהצלחת הבלוג: "כשפתחנו את הבלוג לא שיערנו שזה יהפוך למה שזה. לא חשבנו שזה יתפוס תאוצה כזו. אני שומע את הטקסטים שלי מאנשים שאני מדבר איתם בישיבות".

גם לזלקה סיפורים על השפלה וגזענות שהדפו אותו לפעילות הזו. הוא מספר על היום שהמתין לראיון לפני תואר שני. ואז כשיצא הסטודנט שלפניו, הפרופסור פתח את הדלת, חלף על פניו כאילו היה אויר ושאל "מי מעוניין לבוא לראיון?" . "המטרה של הבלוג היא שאנשים פשוט יתחילו לחשוב", הוא אומר.

פורסם לפני יומיים בקיצור נרחב בהארץ

כתבות מפייגלין ועד החרמון, תוכניות רדיו והאירוע שירעיד את תבל השירה ב29 בפברואר

כתבות שכתבתי בהארץ

אפשר להגיע לכתבות שלי בהארץ דרך כאן ולהירשם לאר.אס.אס. אבל בכל זאת הנה הן:

ביקור בחרמון בשעות הלחץ

מותו של יונתן יוהנס ברקו (או ברקאו) איחד בין הפליטים, לאתיופים ולפעילים החברתיים

בפריימריז בליכוד מלווה את משה פייגלין 

האייטם שלי על גדי סוקניק שקיבל חסות מאחת החברות המזהמות בארץ, כימיקלים לישראל, ושיבח אותם בתוכניתו האקולוגית. בעקבות הכתבה, התוכנית הורדה

עם מולט אררו במסע למען זכויות האתיופים מקריית מלאכי לכנסת

המחאה החברתית מתחממת עם נסיון לבנות אוהלים חדשים

שמעון פרס משכנע ילדים אתיופים שישראל אוהבת אותם

סיור בין מסיבות הסילבסטר

ולחובבי הטראש: ההופעה שלי עם ישראליות בחלל עם רוגל אלפר בינשופים:

תוכנית הרדיו העם

מדי יום שני בשבע ב'כל השלום', אני משדר עם משורר אורח אחר את 'העם', שהיא למעשה תוכנית השירה היחידה ברדיו הישראלי. אפשר להקשיב לה כאן. הנה כמה תכניות שניתן להאזין להן:

אני ותהל פרוש – תוכנית בנושא אלוקים

אני ומרחב ישורון – תוכנית שמוקדשת לרומן באימבאיב עם מוזיקה של חברת המזרחי-אולדסקול קוליפון

אני ומתי שמואלוף – השותף הראשון והמוביל

קצת אייטמים על דברים מהסביבה

שבעה שירים לרגל שבע שנים למעין – יותם שווימר – YNET. כידוע יש חרם מיום ראשון נגד האתר בגין הפיטורין של מארגני איגוד העיתונאים, אבל אפשר עד חצות לקרוא

ראיון איתי על עיר הקיט החביבה עלי -עקבה – ליידי גלובס

מתוך הספר 'הקומדיה התל-אביבית' של יובל בן עמי שמכסה לראשונה את התככים של כסית של האלף השני, הנסיך הקטן

דקת השירה

משוררות ומשוררי כל העולם – התאחדו!
לקראת יום השירה הבינלאומי אנו קוראים לאירוע פלש מוב פואטי.ביום רביעי ה – 29.2.2012, יצויין יום השירה הבינלאומי ברחבי העולם. כאן, בישראל, נציין את יום השירה על ידי אירוע אינטימי והמוני בה בעת.באותו יום, ו' באדר ה'תשעב לבריאת העולם, בשעה 17:13 בדיוק, אנו מבקשים מכל משוררת, משורר, ומכל אוהבי השירה, לקרוא שיר אחד במקום בו הם נמצאים. זה יכול לקרות במשרד, ברחוב, בהפגנה, בבית הקפה, תוך כדי נשיקה צרפתית, על חוף הים, ברדיו, באיזור החלב בסופרמרקט, בחדרכם הפרטי, בתחנת הרדיו או ברכב.

באותה דקה תהדהד השירה בכל רחבי הארץ, בעברית, בערבית, ברוסית, באמהרית, באנגלית, ביידיש, בשפת הב', ובכל שפה אחרת, ומשם, אל התבל כולה.

אנו מזמינים אתכם, משוררות, משוררים, קוראים ואוהבי שירה להשתתף במפגן האחווה הזה ולמלא את החלל שיכול להתמלא בשירה, אנו קוראים ליצור רגע פרטי שיתמזג עם קול השירה החדש בישראל ועם התבל הפואטית כולה שעוברת התעוררות אדירה.

כדי שהרגע השירי יזכר ויתועד אתן מוזמנות לצלם אותו בוידאו או בסלולר ולהעלות ליוטיוב או לשלוח אלינו לכתובת  igudpoets@gmail.com

ממקדונלדס במצדה ועד חתונות ההון + השקת שירון המהפכה בשבת

מזמן לא סיכמתי כאן רשימת כתבות שלי מהארץ, אז הנה לרגל החג קבלו כמה:

.

פתיחת סניף מקדונלדס במצדה פותחת הרבה שאלות פילוסופיות

השייח במקום הדפוק בישראל, הכפר הבדואי הלא מוכר ואדי אלנעם, צוחק וצוחק

הפריימריז בעבודה: מהנעשה בסניף גבעתיים

הפריימריז בעבודה: מטה שלי יחימוביץ' (העריכה הציגה את העבודה ככושלת, אני דווקא מאמין שהמפלגה יכולה לחזור)

רון חולדאי מנסה לפנות את רוטשילד בהפתעה וההפגנה בעיריה + ג'סי כהן 

מאבק האוהלים: סיקור הפגנת ה400 אלף

חתונת בתו של נוחי דנקנר 

על האופציה להאבק או להיות מלחך פנכה בעקבות ראיון שרון גל

על בית העם 2 – המאבק עובר ליידיש

ביקור בפרי גליל המושבתת

.

אינטרנט הארץ החדש והזמין נתן לי דף מיוחד, שדרכו אפשר לעקוב אחרי כתבות שלי ברס"ס

מתוך בלוג המסעות המוביל, השמרן: מאמר שלי נגד חורבות

—-

שבת ב20:30 השקת שירון המהפכה ברוטשילד 69, ת"א

השקת שירון המהפכה, 99 משוררות ואמניות בעד צדק חברתי, במקום הטבעי: בית העם ברוטשילד 69, תל אביב.
אתם מוזמנים להגיע, לשמוע, ואם אתם בחוברת, זו הזמנה גם לקרוא.
באירוע, אפשר יהיה לרכוש במחיר 20 ש"ח את הספר הראשון שהוליד אירוע האוהלים, כדי שנוכל להוציא מהדורה שניה. כי ה6000 העותקים כבר התחילו לאזול. צפויה שירה, מוזיקה ואהבה.
התשובה להפרטה – שירון המהפכה.

האירוע בפייסבוק

ניתן לקרוא את השירון כאן בחינם. חמשת אלפים כבר קראו את השירון ברשת:
http://www.scribd.com/doc/62410979/%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%9E%D7%94%D7%A4%D7%9B%D7%94

אין עניין בפועלי בניין – על המוות המיותר של האנשים שבונים לנו את הבתים

הסטטיסטיקה איומה. על פי משרד התמ"ת, מדי כשבועיים נהרג בישראל פועל בניין, או כ25 הרוגים בשנה. כל 22 דקות, ייפגע פועל מנפילה מגובה. החללים חסרי שם ופנים. כשישראלי נהרג בשטחים, העיתונים כולם יזכירו את שמו בעמודים הראשונים. פלשתיני שנהרג מירי צה"ל, שמו יופיע ב'הארץ', לא בשאר היומונים. כשמת פועל בניין, אחד שנושא על כתפיו את פתרון בעיית הדיור שמדברים עליה כיום בכל הארץ, שמו לא יופיע בשום עיתון – גורלו להיטמן במבזקי השורה של אתרי האינטרנט.
יוני האחרון היה שחור במיוחד וקצר חמישה הרוגים, כלומר מדי שישה ימים: בטבעון, באשדוד, בכפר מצר, ברחובות ובאולם ספורט בבית ספר בהרצליה. אחת הסיבות לאלמוניות המתים היא כי מחציתם עובדים זרים או פלסטינים. החצי הישראלי כולל בדרך כלל ערבים ישראלים. ד"ר סמי סעדי, המנהל הצפוני במוסד לבטיחות וגהות מאשר שהבניה היא הענף המסוכן ביותר: "זו בעיה מאוד רצינית. רק חמישה אחוז מהמשק בענף הבניה וחמישים אחוז ממקרי המוות הם בענף".
נאדר שתיוי, פועל בניין ב59,
נפל למוות לפני חודש בטבעון
שאדי מנצרת, כבר 17 שנים בבניין, מספר על פועל שעלה על גג שהחלו לפרק ונפל חמש קומות. "הפועל נפטר. ראיתי אותו נופל, איך הוא צעק. זה קרה לפני עשר שנים, ואני זוכר עדיין את הצעקה. הביאו משטרה. באו לקבלן. אז הקבלן הוסיף אחרי המוות ליד הגג מחסום בכאילו, והראה להם. ככה עושים כל הקבלנים. למחרת הכול המשיך. מנהל העבודה חזר לעבוד. מי שילם על זה? רק הפועל שמת. כשעבדתי בברזלים, נכנס לי מוט ביד לעומק שני סנטים, כי לא חילקו כפפות. אם הייתי אומר שאני צריך כפפות, היו אומרים לי, 'חביבי, לך. לא נביא עובד במקומך, נביא עשרה'. אתה צריך לשתוק, לא לדבר. על פי החוק, המעביד צריך להביא לפועל נעלי עבודה, אבל אף אחד לא מביא. למה? לחסוך כסף. גם הפועלים אשמים. אומרים, בחום הזה איך אלבש משקפי-מגן? ואז כשקורה משהו, מאשימים את הקבלן".
-עברת הדרכות בטיחות?
"באו, הכניסו אותנו לאוטו לחצי שעה. אני שואל אותך: זה מספיק בעיניך, חצי שעה?".
המתח בין רווחי העתק של היזמים ובין ההזנחה בסעיף בטיחות פועלי הבניין מקומם. אתמול, בבניין היוקרה סי-וואן, הנבנה בטיילת של תל אביב, שבו ממוקמת הדירה היקרה בישראל, שנמכרה ב110 מיליון שקל לאיל המתכות הקזחי אלכסנדר משקביץ, עבדו חלק מהפועלים ללא קסדה. כשתהיתי למה, נאמר לי "תעשה מה שאתה רוצה בבניין שאתה עובד".
הכפר כאבול נפרש כחביתה על צלע הר, כמה דקות מעכו. במשרד עמוס תעודות הוקרה של ממונה הבטיחות חסן שולי אני נפגש עם הפנסיונר מוחמד מורשד. כ35 שנים הוא עבד כמנהל עבודה בבניין. גאוותו של מוחמד שבעשורים שניהל אתרים, אף פועל לא נהרג. "היתה לי קשיחות", הוא טוען. מוחמד אומר שהוא יכול לישון בלילה בשקט ולנסות לשרוד עם הפנסיה המחפירה שלו – 3700 ₪, שהיא נושא לכתבה אחרת.
מעשה שטן הוא שבנו שלו נדרס למוות על ידי מפלס בעת סלילת כביש בצומת כורסי. אנחנו נפגשים, כדי שיספר לי עליו, אבל זה לא קורה. לי לא נעים להעלות את הנושא. אני שואל בדרך עקיפין על ילדיו, והוא מזכיר בן אחר, פרופסור, חוקר גידולי מוח באוניברסיטת לובלין בפולין. אבל חסן שולי, מי ששם לעצמו ללחום במוות באתרי הבניה, ישיר יותר. הוא מזכיר את רשלנות הדריסה של אברהים מורשד, בנו של מוחמד שמת בגיל 33. הם מתארים יחד אל אותו בוקר ביוני לפני שנה שהמפלס לא זמזם ברוורס, את צעקות הפועלים לעצור. אבל היה מאוחר מדי. מוחמד מייבש דמעה. העברית שלו טובה, אבל את המילה מפלס הוא אומר בערבית כל פעם. מוחמד מבקש להפסיק, "מה זה כבר יעזור לי? נהרג הבן אדם. זה מאלוהים". חסן שולי כועס על הגישה הפאסיבית של האב השכול: "זה לא מאללה, זה מעבדאללה. אללה נתן את כל הכלים כדי למנוע תאונות, הן לא קורות, הן נגרמות".
סיבה מרכזית למקרי ההרג נעוצה בשיטת הוזלת התעסוקה. פועל בניין זול, חייו זולים וגם מותו זול. אם פעם ענף הבניין הוחזק בידי חברות גדולות, שמות כמו סולל בונה, שהעסיקו את העובדים ישירות, ואלה היו מאוגדים ובטוחים. לאחר שגורשו עובדים זרים רבים בשנות התשעים, החברות עברו להעסיק דרך קבלני משנה חאפרים, שלעתים לוקחים תחתם תת-חאפרים. אסמא אגבריה מארגון העובדים מען שמנסה לאגד עובדי בניין, מספרת על ההפקרות: "היום כל מי שיש לו טנדר, אוסף חמישה חבר'ה וקורא לעצמו קבלן. השיטה הזו היא מנגנון של הרג. ההשקעה הדרושה בבטיחות היא כאחוז אחד ממחיר הבניה, גרושים, אבל כשמביאים קבלני משנה, האחוז הופך בשבילם ל25 אחוז, אז הם יחסכו אותו. דיבר איתי קבלן שהשתתף במכרז לבניית שלד למכללה ותיערך את עבודתו ב1200000 ש"ח. לבסוף לקח את המכרז קבלן אחר שהציע 700000 ש"ח. רק החומר עולה חצי מיליון. איפה הוא מרוויח? בין השאר, מהוויתור על הבטיחות. הבטיחות הופכת לדבר האחרון שמעניין מישהו. הקבלן יבנה מהר, יחסוך בפיגומים ובטח בסוף גם לא ישלם לעובדים, אם הוא רוצה שיישאר לו משהו. המדינה מוציאה שלושה מיליארד שקל בשנה בפיצויים על תאונות עבודה, הרבה כסף שהקבלנים הקטנים חוסכים לעצמם".
זה בקצרה הסיפור של האסונות באתרי הבניה. אגבריה ושולי משתמשים במושג רצח כשהם מדברים על הפועלים שנגזר גורלם למות, בשל כוחות השוק. קשה להתנגד לשימוש במושג: כל עוד שיטת הפירמידה נמשכת, ימותו כל שנה 25 פועלים. במקרה של סופרטאנקר, יתכן שהמספר יעלה. על פי התקנות, העובדים צריכים לעבור הדרכות בטיחות על חשבון המעסיק. זה כמעט לא קורה. הדרכות רבות פיקטיביות. בצמתים אפלים, קבלנים מעבירים שטרות ומקבלים בפקס אישורי הדרכה. חסן מספר שקבלנים הציעו לשלם לו כדי שיוציא אישור בלי ההדרכה עצמה, שגוזלת יום עבודה. "אני לא מוכן. זו שליחות בשבילי", הוא אומר.
במרפסת משרדו בכאבול, ממונה הבטיחות חסן שולי מעביר הדרכה לשני עובדים שבונים את הקניון המרשים של עזריאלי בעכו. אחד מהם כבר שמונה שנים בענף. עד היום, הדרכת הבטיחות שלו כללה צפיה בסרט בן ארבעים דקות. התקנות מחייבות את הקבלן לדאוג ולממן את ההדרכות. בקניון החדש משקיע עזריאלי 150 מיליון ₪, אבל את הדרכת הבטיחות אצל חסן שולי הפועלים עוברים על חשבונם וזמנם. חולצות העובדים מנוקדות בטיח קרוש, כי הם באו אחרי יום עבודה, רק כדי לא ליפול ברולטת הפיגומים. כובעי-הפלסטיק הכתומים שלהם מרצדים בשמש הדועכת, והם מופתעים מהידע המצומצם שהיה ברשותם. הם יכלו בקלות להפוך לחלק מהסטטיסטיקה.
פאיז שתיוי, עורך עיתון 'כל אל ערב' שם לעצמו להילחם בתופעה. הוא התעקש להזכיר את הסיפורים האישיים של כל פועל שנהרג. בסוף יוני השחור זה קרה גם לאחיו, הרצף נאדר שתיוי, בן ה59, 40 שנה פועל בניין, שנפל בעת הרכבת מעקה בקריית טבעון וגופתו נתגלתה רק לאחר שש שעות, שבהם היתה בשמש. נאדר שתיוי היה עם אשה ושמונה ילדים, ולא עשה ביטוח חיים.
"לעולם לא חשבנו שזה יקרה לאח שלנו. היה חכם. בריא. אם היית אומר, פאיז, אחד מתשעת האחים נפטר, לא הייתי סופר את נאדר", אומר פאיז. "אחי לא האמין ללכת ללשכת האבטלה. אמרנו לו לנוח, הוא אמר לא בא בחשבון. עבד כל החיים קשה. וכמעט הגיע לשלב המנוחה. כעורך סיקרתי את כל מקרי המוות. לא חשבתי שזה יקרה לי. כמה אדם יכול להיות אנוכי, חשבתי שיקרה לכל העולם, לא לאחים שלי. אני פונה לרשויות, להקשות בתנאי העבודה, כמו עם התחבורה".
אני שואל אותו על העובדה ששמם של הפועלים המתים לא מופיע בתקשורת הישראלית, והוא אומר לי: "לא מתייחסים למגזר, כל עוד לא מדובר באייטם סנסציוני או ג'יהאד איסלמי. כשערבי מת, כאילו לא קרה כלום. אם זה היה קורה ליהודי אחד, כל המדינה היתה כועסת. זו מדיניות איפה ואיפה. אח שלי הלך לחינם". ד"ר אבי גריפל, יועץ במוסד לבטיחות, מאשר: "אחת הסיבות לסטטיסטיקה הוא הרכב האוכלוסיה, שהוא סוג ב' כביכול. עובדים זרים או פלסטינים. זה קהל שאין לו כח לדרוש בטיחות. אין אדם שירים קול צעקה".
מוות באתרי בניה אינו גורל משמיים. אם בישראל הקטנה 25 הרוגים בשנה בענף הבניה, בכל בריטניה מתים 42. ביחס למספר העובדים בענף, הסיכוי לפועל בניה ישראלי למות הוא מעל לפי חמש ממקבילו הבריטי. גם אם לא ימותו, העובדים משלמים בבריאותם. אסמא אגבריה: "אצל עובדי הבניין, בגיל ארבעים גמרת את הקריירה. הגב נשבר. לכולם יש פריצת דיסק. שק מלט זה 50 קילו, על פי התקנות צריך שניים כדי להרים, אבל לא מקפידים. תראה לי פועל אחד בלי בעיות בגב. אף קבלן לא נכנס לכלא על רשלנות שהובילה למוות, מקסימום מקבלים קנס כמה אלפי שקלים ומשוחררים לרצח הבא. אני שואלת את הציבור הערבי בישראל – זה הבנים שלכם? אם היו אומרים שכל שנה היו מתים 30 רופאים, זה היה עובר בשתיקה? חיי פועל הבניין זולים, הוא בעיניכם הלוזר".
הסיפורים טורדי מנוחה. "לפני ארבע שנה קראנו על הרוג", מספרת אגבריה. "אנחנו מגיעים לכפר שלו, רואים אשה בהריון, אחרי תשע שנים שלא הצליחה להרות. בעלה מת והיא בוהה בחלל. לא הצלחנו להוציא ממנה מילה. הלכנו לבקר את האבא, והוא מספר שאין לבן פנסיה או ביטוחים. קבלנים קטנים לא עושים פנסיה, כך שאשתו לא תקבל כסף. מה מסתבר? גם הבן השני שלו עובד אצל אותו קבלן. אני אומרת, למה אתה שולח את הבן כצאן לטבח, ברור שהיתה רשלנות. הוא אומר, 'כי כולם ככה'. האין ברירה הורג את הפועלים. אם יתארגנו, הם גם יגידו 'מגיע לי ציוד בטיחות'. היום יגידו להם, 'לך הביתה, נביא אחרים במקומך'".
התפרסם בגרסה אחרת מעט בהארץ

מאוורר יד על בטריות – מהוויי האוהלים

בלב עיר האוהלים, החל להתאסף קהל סביב הפסנתר החשמלי ותריסר שחקנים, אחד עם כובע נשי מוצלח. המוזיקה החלה. אחד השחקנים אמר "אני מרים את הכוס הזו לחיי ביבי, שישק לנו בתחת" ואז התחיל המחזמר האמריקאי "רנט" בהתאמה לחיי הכלב של השוכר בתל אביב. בין הריקודים והא-קפלה השחקן קרא מתוך הסלולר את כותרות האתרים על ההפגנה הגדולה וזכה לתשואות. הקהל התמוגג, כולל חרדי, עובד זר, והקשישים הקבועים בשדרה, שאהבו את הביצוע המהוקצע במפתיע, ולא היה אכפת להם מהנשיקות החד מיניות.

זה היה רגע הפוך לאלימות הקשה אחרי ההפגנה. השוטרים הגוררים אדם בחולצה צהובה, מועכים אותו על המדרכה בדרך למעצר, תוך שהוא אומר 'אני נהנה, יותר חזק, כיף לי'. ואז גיליתי את ידידי מיכאל מוסינזון, נכדו של יגאל מוסינזון, מחבר חסמב"ה, ספר שעסק בחבורת ילדים שמצילים את המדינה כל פעם. וגם כאן, בין השוטרים האלימים, היו שוטרים נחמדים רבים, שחייכו כשקיבלו פרחים מהמפגינות. לשוטרים יש יותר מה להרוויח ממדינת רווחה מאשר מדפני ליף.

המחזמר הוא אחד השיאים במפל אירועי מחאה ותרבות בעיר האוהלים: קולנוע שמציג סרטים חברתיים, הפגנת עגלות ילדים, ועיר אוהלים נוספת שמיועדת להורים עם ילדים שמתוכננת לקום בגן דובנוב. מי זוכר שלפני חודש חששנו מספטמבר ואנשים השקיעו זמן להתאבל בפייסבוק על חוק החרם. משהו קרה לישראלים של 'עידן האוהלים' והוא גדול יותר מהנחה של 10 אחוז בשכר הדירה, חוק וד"לים או לא חוק וד"לים.

ומול כל אלה, יש את הצקצקנים, חלקם חבריי, מה לעשות. במשך שנים השמאל למד להיות ביקורתי ושייף את מיומנות התלונה והנהי. בוודאי גם באוהלים יש בעיות, אבל אני לא זוכר רגע חיובי כל כך בתולדות חיי הבוגרים. תמיד אנשים מתגעגעים לרגע יפה כלשהו, כדאי להתגעגע לשניה הזו. מה שקורה כאן הוא סדר יום מהפכני, שמבוסס על עשיה ועל פעולה. זה רגע שלא מבוסס על האינסטינקטים המידיים של לראות חרדי ולחשוב שהוא בצד השני. קורה כאן דבר חדש, שדורש התבוננות חדשה. השיטה שבה פועלת עיר האוהלים היא כשל ענן: כל אחד מנהיג. כל אחד יכול לתאם ולארגן מחזמר או להביא שולחן מסז' או לקבל מסז' בחינם, או סתם ללכת ולעשות קול של תרנגול הודו (לא מדובר בדימוי). הרבה אנשים כועסים על נערי האוהל שאומרים שזה לא פוליטי. להציב אוהל בשדרה ראשית הרבה יותר פוליטי מלהתנגד למשהו בבית קפה. עיר האוהלים היא בדיוק הפוך מהדבר שהשמאלן המצוי עשה שנים, להצביע על משהו ולהגיד 'אוי, זה לא טוב'. הוא קצת דומה למה שהימין בצע באותו זמן: בנה.

ויש את החום. אבל אמש, באחד הימים המהבילים ביותר, האוהלים שקקו בערב יותר מאי פעם. מישהי הביאה מאווררי יד קטנים על בטריות, אבל אלה נעלמו מהר. "אנחנו ישנים בתחתונים", מסביר לי מישהו את השיטה שלו. "מה לעשות, המזגן באוהל התקלקל".

התפרסם בגרסה מקוצרת בהארץ

רעבים במימונה

גן המייסדים ברחובות מתחיל להתמלא בקהל המימונה המרכזית. פיליפינית סוחבת קשישה מרוקאית על כסא גלגלים. שלט גדול מפרסם את 'מדליון המעברה' של 'הפדרציה ליהדות מרוקו' באחד מצדי הבמה. "עוד מעט נפתח את האוהל כדי שתוכלו לברך את ראש העיר רחמים מלול", אומר מנחה רשמי על הבמה. השם של ראש העיר, שהשתחרר זה עתה מניתוח, משובץ גם בשירים. המזל שהקונטרבס מסתיר את שמו של ראש העיר על השלט מאחורי הבמה.

במרכז הגן נבנה מאהל הכבוד, צבעוני, עצום ועמוס אוכל מתוק. הוא ריק למדי כי הגעתי חצי שעה לפני הזמן. כמו כל התקשורת שתגיע עוד מעט, אני אמור להידבק אל בוז'י הרצוג. אחרי שאמר מה שאמר או שלא אמר על עמיר פרץ והמרוקאים, הוא עכשיו בא למימונה. יש לי תחושה שבסוף הרצוג לא יגיע. אבל הוא כבר כאן, הגיע ראשון, לפני הזמן, כמי שכפאו שד.

במקום מערכת בחירות עניינית, מפלגת העבודה נסחפת לכיוון השאלה מה אמר בוז'י הרצוג על המרוקאים והאם שלי יחימוביץ' נהגה כפרינססה מול רם כספי. זו היתה יכולה להיות מערכת בחירות מרתקת מספיק בזכות ההבדלים בין המועמדים, סך הכול אנשים סבירים סוף סוף. אבל הנה אני במימונה עם בוז'י הרצוג, בין מופלטות ומעין דג עצום מידות שהוטל על קמח, פניו אל הפוליטיקאים. אני אמור לנסות להבין אם המרוקאים סלחו להרצוג. כאילו יש כזה דבר שנקרא 'המרוקאים'.

מישהו מתווכח עם השומר שהוא רוצה מופלטות. "יהיה מספיק לכולם", אומר פונקציונר בבגד עם שנצי זהב. מי שנאלץ לאכול הרבה מופלטות כדי לא להסתבך עם המארחים הוא הרצוג. מנסים לדחוף אותו לכסא מלך מוזהב. "אל תנסו להושיב אותי בכסא, לא רוצה", הוא מעז להגיד, יאמר לטובתו.

אל המאהל הצבעוני נכנס מאיר שטרית בהילוך טווסי. אם פעם היה נער הזהב של הפוליטיקה, כשרק קולו הדק והשבור מעביר את פחדיו, משהו השתנה בו. הרצוג נראה המום, שוונץ קופץ באחורי שערו, הוא מניח את משקפיו ואז מסיר אותם מדי חמש דקות. השר שטרית אלגנטי בהרבה, עם עניבה יפה, ונראה מבסוט ורגוע. אני שומע את הרצוג מסתודד עם מישהו מהפדרציה של יהדות מרוקו ואומר "היו אי הבנות" והשני מהנהן. אבל לא נראה לי שזה מזיז למישהו. כל האנשים מהפדרציה חומקים מהעניין, כאילו הם עצמם עשו משהו רע. אני שואל אותם על ההתבטאות, והם אומרים לא שמעתי על זה בפחד.

"בוז'י הוא אורח הכבוד, דוגמא לאינטגרציה", אומר לי מישהו. "אמא שלו הרי מצריה". אינטגרציה די קלה היתה להרצוג אני מניח, שאביו היה נשיא וסבו רב ראשי, ומכיוון אחר הוא קרוב של אבא אבן. אשה מנסה לחלק תרבושים לכולם בדיוק, מנסה להניח את הכובע האדום על ראשו, אבל הרצוג ממאן.

מגיע רובי ריבלין ומניד אלי את ראשו למרות שלא נפגשנו מעולם קודם לכן. הוא נראה שמח מכולם חבוש תרבוש אדום, הוא מדבר על מוטו המימונה השנה 'ואהבתם את הגר' ואומר דברים יפים על היחס לעובדים זרים, אבל הפונפון של התרבוש נכנס לו לעין. אני שואל אותו למה לא מנהיגים את התרבוש כחובה בכנסת, והוא לא תומך, אומר "רק פעולות מגוחכות התקשורת אוהבת. אבל שמים עליך תרבוש, אז תחבש". ריבלין נרגש כי חזר ממסע רשמי באיי טונגה. "אגב, מלך טונגה מסר ד"ש לאבא שלך", הוא אומר לבוז'י. אני שואל את ריבלין איך היה. הוא עונה "העיקר שהם יצביעו איתנו. הם מאמינים שהם חלק מעשרת השבטים".

"הרצוג שנים חבר נשיאות הכבוד בפדרציה", מגלה לי מוטי אלמליח, הדובר הנחמד של הפדרציה המרוקאית. אני שואל את הרצוג כמה שנים הוא חבר נשיאות, והוא אומר שהוא בכלל לא חבר נשיאות הכבוד. "אבל אני המון שנים מגיע לאירועים. מילדות אני חוגג את המימונה". הוא גם מציע לכל התקשורת להפוך את המימונה לחג לאומי.

מעט אמנות. שי מלול, מעצב האוהל, מסביר לי שהשולחן לפניי עלה עשרים אלף שקל, והוא היחיד מסוגו בעולם. "הכדים הפרסים הם בני 150 שנה, כל אחד עשרים אלף שקל".

-אוי ואבוי. ראיתי שאחד מהם נפל.

"זה על הצד. מדובר בקטע עיצובי".

-אבל מה קשור כד פרסי למרוקאים?

 "זה אותו דבר. לתת את הואוו חייבים כדים פרסיים"

שטרית ממשיך, אבל הרצוג נשאר. באיחור רב, מגיע ראש העיר, ויושב בכסא הזהב לקול מחיאות הכפיים של היושבים שמודאגים ממצבו הבריאותי. האירוע הרשמי יכול להתחיל. אורח הכבוד הרצוג עולה ונואם. כמעט איש לא מוחא כפיים. אחרי זה גם ראש העיר מדבר וכמעט אף אחד (מחוץ למקורבי העיריה במאהל) לא מוחא כפיים.

אני מנסה לברר מה קרה. מסתבר שאנשים בחוץ עצובים כי הם לא קיבלו מופלטה. המופלטות התרכזו במאהל הפוליטיקאים, שאוכלים למרות שהם לא רעבים. ובחוץ, אין כמעט מופלטה לרפואה. אנשים אומרים זה לזה 'תרבחו ותסעדו' אבל מהי מימונה בלי בצק דבשי. הקהל מקיף את עמודי הברזל הצהובים. הם שקטים, אבל עיניהם הנוגות אומרות דבר אחד: מופלטה. מדי פעם מגיע מגש אל ההמונים, אבל הוא כבר כורסם על ידי הפוליטיקאים והמקורבים לעירייה. המעטים שמקבלים מופלטה גורמים לקנאה בחוץ. אולי זה משל למצב החברתי בישראל, האפשרות של מקום שאוכלים עד הקאה, כשבצד השני אנשים רעבים. מישהי מציעה לפתוח את הדלתות להמונים, אבל גבר צעיר עם זקן מטיל על זה וטו. בחוץ גם אי אפשר לקנות מופלטות. המקסימום שיש זה סוכר שיער סבתא לבן מחוץ למתחם שמכרו שני גברים  בחמישה שקלים. אנשים מתחננים שאביא להם מופלטה. אני מנסה להגניב משלוח לנצורים בחוץ, מוצא רק עוגת סוכר בצבע תכלת. אבל אני לא מוצא את האנשים שביקשו. אז אני אוכל בעצמי וזה טעים מאוד.

(פורסם בהארץ בגרסה מקוצרת, ולא עלה לאינטרנט משום מה. תודה לרז'ידי היפה על הערות העריכה)

פכים מטקס ההשקה לרמטכ"ל גנץ

בתקשורת הישראלית לחוצים מאוד שמשטר הגנרלים הזמני שהחליף את מובארק יפר את ההתחייבות שלו ובסופו של דבר פשוט יחליט להישאר. הם מדברים מנסיון: גם אצלנו הצבא ממלחמת השחרור לא נטש את עמדותיו, נוכח בכל תו בפוליטיקה הישראלית ולא עושה סימנים שהוא מעוניין להסתלק. כמעט כל המנהיגים הם בעלי רקע צבאי, מפואד בואכה ציפי לבני. באיזה עוד מדינה סוכנת שירות חשאי נחשבת לתקווה הליברלית? אני זוכר חבר כנסת מהשמאל, שתמיד היה נראה לי נחמד, שזעם כי טעו בדרגה שלו, והוא למעשה תת אלוף או שהיה סגן אלוף. אז בפורטל אחד סיפרו הבוקר שהרמטכ"ל חלף במכוניתו וכל הנוסעים בכביש צפרו לו לתמיכה. בעיתון אחר מבקשים לשלוח אליו מכתבי אהבה. כמה שונה התקשורת כאן מהעיתונות המצרית שאנחנו כל כך נהנים לבוז לה?

לכבוד הרמת כוסית לרמטכ"ל הנכנס, הגעתי אל שער רבין בקריה והמתנתי לחיילת שאמורה ללוות אותי. ניצבתי ליד שלט שמסביר איך חייל צריך להתלבש, אבל הדמות בתא המטונף שאמורה לייצג את החייל האידאלי, מגוחכת ככל שתהא, היתה דהויה, וכמעט לא ניתן לראות אותה. כנראה שהאלופים חולפים במכוניות הגדולות, עם השמשות הכהות, ולא מבחינים במה שרואים חיילים הולכי רגל.

אחרי רבע שעה, התקשרה אלי החיילת ואמרה שלא קיבלה אישור שאכנס דרך שער רבין ואני צריך להיכנס דרך השער הראשי שמול קניון עזריאלי המכונה "הטרמינל". חמש שניות לפני שהגעתי אל אותו "הטרמינל", בדיוק נעלו את הדלת, כי הרמטכ"ל היוצא אמור לצאת. כל החיילים צעקו וקיללו. לידי קצינים זוטרים דרשו להיכנס בטענה שיש להם פגישות חשובות, אבל לשומרים זה לא נשמע אמין. איכשהו אומרים את שמי ואני היחיד שמצליח לחדור פנימה, אבל זה לא נגמר. נכנסתי, אבל אני לא יכול לצאת מתופת "הטרמינל". בגלל הרמטכ"ל, סגרו את היציאה. "נהלים", מסביר מאן דהו בעל פאות לחיים, כשמאחוריו עובד קבלן זריז ממהר לאסוף בדלי סיגריות. כולם עצבניים וכולם צועקים, מקדימה ואחורה. כשהבחור עם הפיאות ששומר על השער הולך, אני מציע לחיילת המלווה לפרוץ את הדלת כמו האנשים שברחו מבתי הכלא ממצרים, היא מהנהנת.

הדלת נפתחת לפתע, אנחנו ממהרים למעלית למעלה, כדי לא לאחר להרמת הכוסית לגנץ, אבל המעלית לא עובדת. נערת הלשכה לוחצת ומוחצת את הכפתור. ממתינה מעט. כלום לא קורה. כדאי לזכור שמדובר במעלית במטה צבא שמתכנן מלחמות ענק הרחק מעבר לאופק.

אנחנו רצים לחדר שבו ממתינים אנשים רבים בתור לעלות במעלית אחרת. חיילת אומרת שבגלל חילופי הרמטכלים אי אפשר להשיג אף אחד שיבדוק אותי בטחונית. היא חסרת סבלנות ומצווה על כולם לעמוד בצד שמאל. אני היחיד שמציית, אולי כי החיילת שנותנת את הפקודות אתיופית, ואולי כי לאף אחד אין כח. לבסוף נלחשת ההצעה שנעלה במדרגות המילוט.

לאחר כל הבלגן שנמתח לשעה, ואני גולל רק חצי מתלאותינו, הצלחנו לחדור לאירוע השקת הכוסית. המקום עמוס נשים מפודרות וקצינים, מזכיר אולי נשף צבאי בסרטים, אבל בגרסה כמושה מאוד. אני לא כל כך מזהה סלבריטאים צבאיים, רובם נראים לא מרשימים. אני נעמד ליד צ'ייני מחיל הים, שמסיבות שונות הוא בכל זאת סלב. הוא נראה נחמד למדי. "אשכנזי כבר לא יהיה?", שואלת מישהי באכזבה. הרמטכ"ל החדש הוא מה שנקרא עדיפות שניה, וגם את שר הבטחון הזה כולם לא סובלים, אפילו הביטחוניסטים. ובכל זאת יש משהו טוב ברמטכ"ל החדש: הוא חתיך. בזמנו היה על כך ויכוח חם בטוויטר, ואני יכול להעיד: מזמן לא היה כאן רמטכ"ל שנראה טוב כל כך. הוא הבחירה ההוליוודית, עיניו יוקדות, והוא גבוה בראש וצוואר מאהוד ברק, ואני נזכר בסטלין שחיסל את כל חברי הפוליטבירו הגבוהים ממנו. אני משוכנע שהמראה הלוהט של הרמטכ"ל יעניק לצה"ל את ההרתעה שכולם רוצים כל כך.

הסקספוניסטים מהלהקה הצבאית מתלחשים. דובר צה"ל אבי בניהו, איש של אשכנזי, מסתכל בעיניים רושפות על ברק, במרחק ממנו, שיערותיו מבריקות וכאילו כַהו מאז שהספר "הבור" על אשכנזי יצא למדפי החנויות. "אני צריכה להתרגל לגובה הזה", אומרת המנחה לאחר הנאום של גנץ, ומישהו ממהר להתאים את גובה המיקרופון לזה של ברק. ברק אומר משהו על 'האירוע הכי חשוב לעם היהודי', 'שואה' וכו' וממשיך ליום הולנטיינס, מספר על כך שגנץ לפני שנתיים גנץ היה בארצות הברית וקנה לאשתו בסיילים במול גדול. אף שגנץ הוא איש שמושך את השיח לכיוון חליבת פרות ואספסת, שופינג במולים הוא עולם הדימויים של מנהיגי הצבא בינם לבין עצמם.

הרמת הכוסית נגדעת במהירות. ברק אץ אל הבופה, לועס פפאיה יבשה, בזמן שגנץ הפופולרי לוחץ ידיים ומחבק דודות. הוא מרים את בנו, וממתין לפלאשים, מה שיהפוך למחרת לתמונת השער של כמה עיתונים. אני מדבר עם חברה קרובה של משפחת גנץ, שאומרת משהו קולע דווקא יותר מכל הנאומים של ברק וגנץ: "אני מאחלת לגנץ להיות רמטכ"ל אפור ומשעמם".

אני נפלט החוצה. למטה, מצטלמת בשבילי הקריה, כאילו היתה דוגמנית, בחורה צעירה ויפה למדי, בחצאית קצרה, מעט דומה למנחת הטלויזיה אפרת אברמוב. היא מתגלה כבת אחותו של גנץ. הנערה מרימה רגל על הגדר ומדגמנת פוזות סקסיות. "היום מותר לה, זה יום חג, דוד שלה רמטכ"ל", אומרת אמה, אחותו של גנץ, בגאווה. אני מאחל בהצלחה. טוב לשמור קשרים. לכו תדעו.

אבל אני מעט מאוכזב מכל הסיפור. כנראה שכל האקשן קרה לפני זה, במסדר החלפת התפקידים שכולם אומרים שהיה מרהיב מאוד. הבחורה מהלשכה הזהירה אותי לצאת עם ליווי ולא ללכת לבד בקריה, ואני לא רוצה להסתבך, אני מסוג האנשים שיורים בהם. אז אני ניגש לבנות ששומרות שלא יסתננו אנשים ומבקש ליווי. אחת מהן, שמנמונת עם שיער פחמי, ממשיכה איתי ליציאה.

-היית בטקס?

"נראה לך. לא הרשו לי, כי אני סתם".

-אבל הבנתי שהיה אקשן?

"כל היום הזה משעמם ברמות. אנחנו פה משש בבוקר ולא אכלנו ולא שתינו. אתמול בשלוש היתה הפעם האחרונה שאכלתי משהו. אנשים יכולים להתייבש. ככה בצבא המטומטם הזה".

סיכמנו, שהיא תגיד כאילו שלקח לי זמן לעבור בשער, ושתוכל לאכול מעט.

פניתי לדובר צה"ל לתגובה וגם ביקשתי שיתנו לבנות לאכול. אחרי הכול, הצבא הישראלי צועד על בורקסיו. הנער על הקו הכחיש מיד ואמר "אני אכלתי הרבה מאוד", העיד. אמרתי לו שלא התכוונתי לנערי ונערות דובר צה"ל או לאהוד ברק, שאכן ראיתי לוגם יין לבן ולא נשקפה לו סכנת התייבשות, אלא לחיילות הזוטרות שהופקרו על השמירה.

לבסוף הגיעה תגובה רשמית: "דיברתי עם המפקד שלהן והחיילות קיבלו סנדביצ'ים". ביררתי שוב מתי זה קרה, והתגובה היתה שב11:30. אמרתי לה שהחיילת התלוננה בפני על ההרעבה קצת לפני שלוש בצהריים. "אולי היא לא רצתה", ניסתה הבחורה בדו"צ להסביר, כשחשבתי לעצמי על הררי הבצק שאיש לא אכל.

פורסם בגרסה מקוצרת בהארץ.

יש אפשרות ללחוץ פעמיים ולעשות לייק:

Like This!

אימה \ צ'רלס סימיק + הפגנת שירה להזדהות עם המצרים

עברית: רועי צ'יקי ארד

חברים הודו בפניי כי התחילו לחמוק מפגישות משפחתיות כי שיחות החג גולשות באופן בלתי נמנע לכלכלה או פוליטיקה. ההנאה מויכוח עם קרובי משפחה ששואבים את כל המידע שלהם מרשת פוקס ניוז זהה לנעיצת מסמרים באמצעות הפדחת. העסק הטוב ביותר כיום הוא הפיכת אנשים שפעם היו בעלי הגיון כלשהו לאווילים פותים. זהו ענף הייצור הלאומי המרכזי שלנו כרגע. להביא מישהו לידי שכחת כל דבר שאי פעם ידע על ארצו ואף ההיסטוריה של משפחתו, ולהאמין ברעיונות ההפוכים, מצריך חשיפה על בסיס יומי לדיסאינפורמציה וכזב לגבי כל נושא החל מבעיות הפנים ועד המלחמות שאנו מנהלים. וזאת, עד שלא ייוותרו לאנשים דעות משל עצמם.
אפשר בנקל למצוא אנשים שלא רק חוזרים על דברי-ההזיה של מגישי הרדיו הימניים, אלא גם עושים זאת ברצינות ובטחון של מעריצי ברית המועצות שציטטו את דברי סטלין או שורות מתוך ה'דיילי וורקר'. גבר ואשה, שמקורות המידע שלהם הגיעו משם, הסבירו לי שעל אמריקה לפלוש למקסיקו, כדי לעצור את ההגירה הבלתי-חוקית, שאנחנו צריכים להתפלל יותר במקום לתת לממשלה לטפל ברעב, שהיטלר והנאצים היו ליברלים כמו פרנקלין רוזוולט, ושאובמה הוא מוסלמי תאב-כוח שמתכנן לייבא הן את השריעה והן את הסוציאליזם לארצות הברית.
באוירת אימה גוברת, קל להבין מדוע בעלי ההון מממנים את סוחרי הבורות והשנאה הללו. הם רוצים לבלבל את הבוחרים שחושדים כי דבר מה שגוי באופן בסיסי במדינתם. כך הם מסתירים את הסיבות לשקיעה הכלכלית, מסכסכים את האזרחים אלה באלה על ידי עידוד צרות אופקים וכופים על האמריקאים חיפוש שעירים-לעזאזל. לא אכפת להם אם בסופו של דבר יהיה כאן מעמד עצום מימדים של עניים או דכאון מהסוג שחווינו במהלך השפל הגדול. היה אפשר לחשוב שהרכיבה בלימוזינה החולפת לצד אנשים מסכנים הממתינים בתורים ארוכים למרק תביא אותם להרהר מחדש בכל העניין, אבל הדבר היחיד שהם חולמים עליו הוא להרוג אנשים, ושהמדינה תשקיע את כספי הבטחת ההכנסה והפנסיה אצל אנשי וול סטריט, כדי שאלה יוכלו להמר עם הכסף. בעבר, יכולת לסמוך לפחות על המפלגה הדמוקרטית שתביע מעט התנגדות לכך. לא היום. הבחירה למשרה ציבורית היא דבר יקר כל כך עכשיו, שכל מועמד חייב להשתטח בפני הבנקאים ולנהוג כאילו יש משהו מאחורי ההגיון המנחה אותם.
אחי אמר לי יום אחד 'אילו רק העסקים לא היו צריכים לשלם מס, ולא היו חייבים לרכוש ביטוח בריאות לעובדים, ולא היו מפוקחים בשום דרך, והיו מקבלים חסינות מתביעות על הנזקים שהם גורמים, ולא היו דמי אבטלה או הבטחת הכנסה לקשישים, איזו מדינה נפלאה זו היתה'.
הוא סיכם את ההצעה של הרפובליקנים בבחירות האחרונות, כשהאמריקאים שהיו נפגעים יותר מכל מהגישה הזו תמכו בה ברוב מכריע. בימים עברו, לפני כל מערכת בחירות, האיגודים המקצועיים נהגו להזכיר לעובדים שהבוסים שלהם לא התייאשו מזמימת דרכים חדשות לשלוף אותם מהמשכורות והפנסיות שלהם. היום אפילו החברים הזקנים באיגודים, אלה שתלויים בהבטחת ההכנסה ובביטוח בריאות, חושבים שכל הצרות שלהם נגרמו באשמת ממשל נפוח, מיעוטים בעלי זכויות יתר, וזרים לא חוקיים. אילו רק הממשלה היתה יורדת מהגב שלנו, הם זועקים, הכול היה צומח שוב. אתה צריך להזכיר לאנשים שאנחנו משלמים מסים כדי שהמטוסים לא יתנגשו אלה באלה ושהגשרים הרעועים והעתיקים לא יפלו כשנסע עליהם.
אני שואל את עצמי אדיך מגלי הארצות שהותירו לנו את רישומיהם מהחשיפה לתרבויות חדשות, או עמיתיהם הבדיוניים כמו גוליבר, היו מציגים את האמריקאים בני ימינו. אלה שנבחרו על ידי האל להפוך לאדוני היקום, ומשוכנעים בעליונותם המוסרית, מצאו שלא קשה לטבוח באשמים ובחפים מפשע, ללא חרטה, ולהמשיך לטעון, למרות כל ההוכחות, שאין קשר בין סיבה ותוצאה. ומוזרה לא פחות האמונה שלהם כי דווקא חוסר ההתחשבות בתוצאות המעשים שלהם היא הדרך אל האושר.
צ'רלס סימיק, משורר. חלק מתוך יומן שהתפרסם בלונדון ריוויו אוף בוקס ומתאר את שקיעת הספר האמריקאי.

עוד סימיקים:

שלושה תרגומים של שיריו שפרסמתי בבלוג

צ'רלס סימיק בויקיפדיה העברית

עוד שני שירים של סימיק מתורגמים לעברית על ידי משה דור

הכנרית בתרגום כרמית רוזן

—–

הזמנה וקול קורא לאירוע מחר
כיכר א-תחריר תל אביב

הפגנת שירה לתמיכה בזכותו של העם המצרי לדמוקרטיה וצדק חברתי

משוררים יהודים וערבים יקריאו שירה בסולידריות עם העם המצרי הנאבק על חופש פוליטי וכלכלי

יום חמישי, מחר, ה-3 בפברואר, שעה 16:00
כיכר מגן דוד, היא כיכר א-תחריר, תל אביב-יפו (הכניסה לשוק הכרמל, הסמוכה לרחוב אלנבי)

יוזמי האירוע:
בית העם של ארגון העובדים מען, גרילה תרבות, מעין ועוד

תודה לאנשים שהיו באירוע. יום שבת אירוע נוסף בכיכר מגן דוד\א-תחריר בארגון הפנתרים.

אתם מוזמנים להציץ בשני מאמרים שלי:

המהומות במצרים מעלות את השאלה איך אנחנו תמיד אוהבים כל כך נבלים

גלנט-תורס, בעקבות הוילה של גלנט

%d בלוגרים אהבו את זה: